ארבעים שנה למלחמת יום כיפור-הבית בימי המלחמה

 

ארבעים שנה למלחמת יום כיפור-הבית בימי המלחמה

<

 

 40 שנה עברו מאז מלחמת יום הכיפורים , בשנת 1973 ,וביתנו היה לאחר.

פרק זה באתרנו מחולק לשני מרכיבים של זמן ומקום

א.המלחמה בחזית הפנימית ,בבית

ב. המלחמה בחזית הגולן ,בסיני וסואץ

 

 יללה 

הזמן קפא.

עלטה סמיכה.

איננו. איננו. איננו.

לא!  אני צורחת, בלי הגה.

כן. כן. כן.

איננו. איננו. איננו.

מכה.

צובט.

בועט.

איננו. איננו. איננו.

כן, כן, כן

תקוה

          .

פרק ראשון – בית השיטה בימי המלחמה

רעידת אדמה שלי

יהודית פלד
דברים שנאמרו באסיפה שנתית ביום הכיפורים התשנ”ט במלאת 25 שנה למלחמת יום כיפור
מאיפה מתחילה הספירה של הימים הנוראים ההם?
קשה לדייק, אבל הדקות והתמונות, הכל הכל נשאר חרוט בבשר. מיכוות אש. מתי מתחילה השבת השחורה ההיא?
התמונות מספרות.
פגישה אחרונה עם יוסף שריג. אני בדרכי לפעוטון של אורי והוא בדרכו לפלג. עצרתי אותו ושאלתי: “יוסף, מה עומד לקרות פה? שמעת משהו?” (השעה בסביבות 12:00), והוא משיב לי בחצי חיוך: “יהודית, אל תדאגי, סתם בהלה”. ונעלם בפתח ה,סניף”.
אחר הצהרים. האסיפה השנתית בוטלה. אנחנו נערכים לקליטת ילדי מרום גולן. יושבים על המשטח של חנה ודני, מפצחים גרעינים ועדיין לא מבינים. מנתחים, מסבירים, לא קולטים. מקשיבים לרדיו, קמים, יושבים, ועדיין לא תופסים. לפנות ערב. ליד החדר של ציפורה. פגישה אחרונה עם יוחי. “התחלתי להקים עם החבר’ה את הסוכה ועכשיו קראו לי…” הוא רץ ונעלם בפתח ביתו.
יותר מאוחר אומרים שצ’ופה קם ונסע. לא היתה לו סבלנות. יותר לא אראה את ידיו הגדולות והחזקות.
עם ערב קוראים גם למשה ולכל הצנחנים. פרידה מהירה, הוא רץ עם הנעליים ביד. נישוק וחיבוק לשני הקטנים שמלווים אותו עד ה”עיגול”. הקטנים רוצים לשחק ליד האסם אבל אין זמן.
עם לילה המשק כמעט מרוקן מבחורים. צריך למהר ולהשכיב את הילדים, כל אחד בביתו, ואחר כך לרוץ לכיתת “דקל” שלי שמקבלת אליה 16 ילדים ממרום גולן.
אני מביטה בירח, עשור לחודש. לאן זה הולך? הפחד גובר.
ארבעה ימים ראשונים של עמימות, אי וודאות. למי שעבר את מלחמת ששת הימים נשמעות הודעות דובר צה”ל חשודות. כלום לא מובן. הירח הולך ומתמלא ואנחנו שוקעים אל תוך חשיכה כבדה.
חג הסוכות מתקרב. מכינים ביחד עם ילדי מרום גולן סוכה ליד הכיתה, אוספים פירות יבשים, מדביקים כתובות: “ושמחת בחגיך והיית אך שמח!”
אני פה ולבי במקום אחר. ערב חג – יושבים בסוכה ושרים. מנסים לתת לילדים תחושה שהכל תקין, שאם החג מתקיים כהלכתו, גם החיים במסלולם.
הירח עגול ומלא. אני מביטה ביופי הזה ומפתה את עצמי להאמין לו.
בערב שלאחר מכן קורא דואק לרותי ולי מחדר האוכל ואומר: “צ’ופה איננו”. הוא מחבק את שתינו ואנחנו עומדות ובוכות, רצות להדס שישבה אתמול עם שושנה על אלון, והים בוכה את שלה.
מה יהיה על אלי, הוא כל כך קשור לצ’ופה, ומי יגיד לו, ומה על שולי העדינה כל כך? וענתי, מזל שהיא לא מבינה. מזל? הרי היא לא תזכור לעולם את אבא שלה…
וברקע יושב סבא יוס עם הראש בין הידיים ונאנח גניחות שאי אפשר לשכוח.
למחרת בבקר בבקר אני לוקחת מכתה ב’ את אלי ושחר ועולה איתם לכיוון משק הילדים ומספרת להם שצ’ופה מת. שחר מתחיל מיד לבכות. אלי בורח. הוא מתחבא, לא רוצה לדעת, לא לשמוע… כמה נבון.
אין שהות לנשימה. אני חוזרת לכתה הגדולה שלי ומנסה לאלתר וללמד משהו. נורא קשה לי. בהפסקה עולה לחדר מורים ובדרך פוגשת את ציפורה. מרגישה שאצל האשה החזקה הזאת מותר לי לבכות. זה פורץ. היא שואלת אם שמעתי משהו ממשה, ואני שואלת על יוחי ויפתח.
בערב, כל ערב לפני השינה אורי מבקש שאשיר לו את “לו יהי”. אני מנסה ונחנקת מדמעות. לא מצליחה לעמוד בפני העיניים השחורות והגדולות שלו שכמו מבינות את שמסתתר בי.
הימים מתארכים ותחושה הולכת ונהיית יותר ויותר קשה. אין מה שינחם, אין מי שיעודד. לבד מול הילדים ששואלים ורוצים גם הם לדעת איפה אבא ומתי יחזור.

 

ליל ה- 16 באוקטובר.יוםהולדתי ה- 28. אמא לשני ילדים בני חמש ושנתיים וחצי וברחמי תנועה חדשה נותנת אותות… מתחמקת מהמחשבות ומהאפשרויות, בלילה סיוטים. (לימים, כשנאספו הידיעות התגלה שהלילה האפל ביותר, ליל חציית התעלה היה ביום הולדתי. חמישה בנים איבדה בית השיטה באותו לילה).

 

עם בקר אני פוגשת את הדסה צמרת. היא רואה שפני נפולות ושואלת איך אני מסתדרת עם ההוראה לשתי הכיתות.
“אני לא מסתדרת. כל יום אני מאלתרת משהו חדש. עזבתי את תוכנית הלימודים. איך אפשר ללמד עכשיו “מסע בעולם” או משהו אחר, אני עונה לה בשטף. היא עוצרת אותי בנחת ואומרת: “תשמעי לעצה של אישה מנוסה. תחזרי ללמד בדיוק לפי תוכנית הלימודים. תחזרי לשיגרה. רק ככה תצליחי לעבוד. אין דרך אחרת…”
מאיפה לה הביטחון לחשוב שזה אפשרי? אני חושבת לעצמי. לימים דבריה הופכים לסם ההרגעה שלי בכל מצב לחץ ונפילה ללא נודע.
ב- 21 לאוקטובר היתה הפסקת האש הראשונה. מיד לאחר מכן הגיעו משה ועוזי לנחם את משפחותיהם השכולות. הם ידעו את מה שאנחנו לא ידענו. בית השיטה איבדה בסיני שבעה בנים. יש נעדרים ויש כאלה שכבר בוודאות יודעים שאינם. יוחי… נמרוד… דני… והרשימה מתארכת.
אנחנו המומים. שלומית באה לשאול את משה מתי ראה לאחרונה את נמרוד, הוא אינו יכול לעמוד בשקר הזה ובורח אל השדות לבכות את חבריו.
אני פוגשת את שורי המזכירה היפה שהפכה למלאך השחור שכולם בורחים מפניו. מספרת לה את הידיעות שמשה הביא והיא מתאבנת. עד כאן. עד כאן.
בבקר למחרת ליד השוקת בשעת הניקיון היומית, בא אלי עומר שרון ואומר בחיוך: “יהודית, אני בטוח שלאבא שלי לא יקרה כלום, הוא תמיד מסתדר, הוא בטוח יחזור, נכון?”
מה לענות לו, לילד בכיתה ו’? מי אני שאמוטט את ביטחונו? מנסה להנהן בראש ולהוציא חיוך קטן עבור השעות או הימים שנותרו לו ליהנות מהאשליה.
ואחר כך התחילו להגיע הבחורים. אפורים. היו שהלבינו תוך חודש. היה נדמה שהאור כבה. איך אוספים את השברים? עוד לא מדברים על כך. כל אחד מכונס בכאבו. מבקר את קברו. נוסעים לכל קצוות הארץ. יש קריאה של “הזמנה לבכי”… ואכן הלב נמשך רק לשבת ולבכות ולבכות את מי שלא ישובו, ואותנו שאיבדנו כל כך הרבה במלחמה הזאת. אותו זמן הכל היה רק בליל של תחושות, לא התפנינו לחשוב מה שאיבדנו ומה קרה לנו, ובמה נהיה אחרים, ואיך תראה בית השיטה בלי אחד-עשר הבנים ועם המשפחות הקטועות. דבר אחד היה ברור אותו ניסחה דורית בשירה היפה:

 

"זה לא אותו העמק

 

 

זה לא אותו הבית,

 

 

אתם אינכם ולא תוכלו לשוב..."
רעידת אדמה באה בגלים גלים. הזעזועים מתחילים ממוקד הרעש ומתפשטים למרחקים.
הסיסמוגרפים האנושיים יודעים היום לנחש את בואם אך לא לעצור אותם. יש כאלה שממשיכים לחיות באזורים מוכי רעידות. זה ביתם וזה נתון כמו גזירת גורל בטרגדיה היוונית. רעידות אדמה מותירות את האנשים החווים אותן בתחושת אין אונים. הטבע מוכיח לאדם את כוחו. הפתאומיות מלמדת אותו לא לבטוח בשום יציבות מדומה. עוצמת ההרס מותירה פחד תמידי מפני הבאות.
רעידת האדמה שלי, זהו המקום שבו החלה להעלם התמימות שבי. התחילה לצמוח ההבנה שאין “מישהו” גדול וחזק שעליו אפשר לסמוך. אין אבא. אין ודאות במחר.
הגילוי היה: “מה נורא המקום הזה”. ואחר כך באו השאלות והחיפוש הבלתי נגמר אחר המשמעות והפשר של חיינו כאן.
 יהודית פלד

 

 

 המלחמה תפסה את חברי בית השיטה בעיצומה של האסיפה השנתית והמסורתית ביום כיפור בחדר האוכל. טרנזיסטור נייד שהוצמד למיקרופון באסיפה בישר על פריצתה של מלחמה. למעלה מ -100 מחברנו וחברותנו התגייסו בחטף למערכה.    אחד עשר מבנינו לא שבו ממנה, שלושה חיילים בסדיר(אלי ,מיכה ואלון ) ו -8 אנשי מילואים,ששה נשואים ובעלי משפחה. שלושה נפלו במערכה בגולן ושמונה במערכה בסיני.
 בית השיטה התארגנה מייד במערך חירום. מדי יום נתכנס הציבור בחדר האוכל לקבלת מיידע מנושאי התפקידים למיניהם , ודף מיידע ייצא בדפוס כמעט מדי יום  (בעריכת תמנע הורביץ).בחצר שררה האפלה מוחלטת וכול הילדים שובצו למקלטים ,והחברים שובצו לשינה בבתי הילדים. מערכת רצים לחלוקת פתקאות של הודעות טלפוניות פעלה בכל ימי המלחמה בסיוע ילדי הבוגרת. 80 ילדים ו-180 בוגרים ממרום גולן נקלטו בקיבוץ .בענפי המשק פעלו עובדים זמניים וחוץ מחרושת מתכת כל הענפים פעלו כסידרם .עם תום הקרבות נסעו החברים כולם בצורה מאורגנת לעלות לקברי החללים בבתי הקברות הארעיים.

 

 מטה החרום :שורי ובנימין גל מזכירים,מנחם קייזר גזברות,דוד שושני רכז עבודה,אורי עפרוני ואברהם ארגוב ריכוז משק,אריה כהן,אליעזר פרבר ושבו בטחון ומקלטים,דוד ניסן סדרן עבודה,ובתיה שפי כגזברית ממשיכה,אתי יחיאלי מנהלת בית הספר.

 

צוות החרום היה צריך לתפקד במהירות לנוכח האירועים הרבים והלא צפויים : החלפת המגויסים בענפים השונים,איוש המורים החסרים בבית הספר,ניקוי ותיפעול כל המקלטים,חפירת שוחות ברחבי הקיבוץ,סידור מיקלוט,לינה,ארוחות, לימודים ופנאי ל 260 ילדי וחברי מרום גולן,תיפעול מערכת הודעות פנימית,הוצאת עלון יומי,מסירת מידע יומי בחדר האוכל,ביצוע האפלה ופיקוח על ביצועה,טיפול במשפחות הנפגעים,ביצוע הסעות לבתי הקברות הארעים,מניעת הפצת מידע לא מוסמך,גיוס ואיסוף 200 מיטות קיום מערכת כספית בתנאים קשים של מחסור באשראי,ועוד ועוד…..

עם פרוץ מלחמת יום כיפור הופסקה פעילות המזכירות והוקמה ועדת חרום שדנה בכל עניני הקיבוץ. ב 27.10.1973 חודשו דיוני המזכירות וועדת החירום הפסיקה פעילותה.

למעלה רישום פריצת המלחמה בספר פרוטקול המזכירות. משמאל-מחברת ועדת החרום בה נרשמו כל האירועים וההחלטות במרוצת המלחמה,את דיוני ועדת החרום ניהל בנימין גל.

למעלה -דף במחברת ועדת החרום מתאריך 10.10.1973

משמאל:רישום מצבת עובדי בית הספר עם פתיחת שנת הלימודים תשל”ד.

מתוך סגל בית הספר גויסו-יובל ארם,יחזקאל דורי,יוסף שריג,דני פלד,נתנאל אדר,יוסי אסף,ועמיחי ירחי.במלחמה נפלו יוסף ודני.

578383-%d7%a9%d7%99%d7%98%d7%99%d7%9d-29-9-1998-10פקחי – האפלה

החברים הרשומים להלן נקבעו כפקחים.

הצבור מתבקש להקפיד על ולציית להוראות הפקחים.

ברוך ינאי

מרדכי הורביץ

אורי גוריון

צבי הרפז

 

יום ב’ 15.10.73

הוראות לטלפוניסטים לשעות המלחמה

  1. הטלפוניסט יקבל את כל ההודעות בעצמו – יעלה כלשונן – בלי לגרוע ובלי להוסיף.
    יציין שם המודיע ושעת הקבלה.
  2. ברגע התקבל דרישת שלום מחילים יש לרשום את שם מוסר הידיעה, את השעה בה מוסר הידיעה עצמו קיבל את הידיעה ואת מקום או כתובת המוסר.
  3. כל דרישת שלום תימסר אישית על ידי הרץ לבני המשפחה ולא תתלה על לוח המודעות ולא על דלת החדר.
    לא מניחים לדרישת השלום עד שהגיעה לידי מי שצריך לקבלה.
  4. כל ידיעה טלפונית – שאינה שגרתית, כגון פציעה או אסון – אין לפרסמה אלא לקרוא מיד לבנימין או לשורי (לשלח משהו לקרוא לאחד משניהם).
  5. הרצים אינם יושבים בחדר הטלפון – מקומם בחדר השני או בבית המדרגות, בחדר הטלפון יושב הטלפוניסט בלבד.
  6. החברים לא יתקשרו מהמרכזיה – יש להפנות את החברים לזיתיה ולחרושת מתכת. במקרים מיוחדים למזכירות.

4244-%d7%a9%d7%99%d7%98%d7%99%d7%9d-29-9-1998-12 

578384-%d7%a9%d7%99%d7%98%d7%99%d7%9d-29-9-1998-13 578385-%d7%a9%d7%99%d7%98%d7%99%d7%9d-29-9-1998-14
4295-%d7%a9%d7%99%d7%98%d7%99%d7%9d-29-9-1998-18 578386-%d7%a9%d7%99%d7%98%d7%99%d7%9d-29-9-1998-20
4338-%d7%a9%d7%99%d7%98%d7%99%d7%9d-29-9-1998-19
 578387-%d7%a9%d7%99%d7%98%d7%99%d7%9d-29-9-1998-22

שיטים

בית השיטה

י”ז חשוון תשל”ד

9.11.73

 “גדוד מגיני בית שאן” השתחרר השבוע,וחזר אלינו לעזרת העם שבעורף.                                                         בגדוד היו: יוקי, יובל ארנון, גברי, דן כרמל, אלי בלכר,

יוחנן אורן, חיים לוי, והילל מנור.

יובל טוען שהרגיש עצמו, במשך תקופתהגיוס, כוותיק מגדוד נהגי-הפרדות מגליפולי.

בנוסף להם השתחררו השבוע חנוך אלבלק,אריה ויצמן, יעקב שרגא,

חיים שניר וגדעון צביק.

שוחות חדשות

יום שישי 12.10

שוחות ביער

בין צריפי המתנדבים ושכונת היער ליד בית חיים סבירסקי, נחפרה שוחה לשעת הפגזה פתאומית.

 שוחת מחסן הבגדים נחפרה לפני המחסן.

 שוחת הזיתיה

ליד הברושים מדרום לזיתיה לשימוש הזיתיה והקטפות.

 שוחה באגם עילי

לבנינים הקיצוניים, נתן שונרי, א. אבנור ויתר הדיירים הסמוכים.

 שוחה ליד בית הרופא

ליד בית משפחת פרג בדרך הנמצאת מצפון לבתים.

 בשמעך קולות נפץ במחנה מצא מחסה מידי בשוחות אלו ובאחרות.

 

578380-%d7%a9%d7%99%d7%98%d7%99%d7%9d-29-9-1998-7 578382-%d7%a9%d7%99%d7%98%d7%99%d7%9d-29-9-1998-9578388-%d7%a9%d7%99%d7%98%d7%99%d7%9d-29-9-1998-23

 

   
 עם גיוסם של 140 חברים מכל הענפים והמוסדות  העמיסו על שכמם את עול ההמשכיות חברים רבים וילדי בית הספר מהכיתות הבוגרות. הוקם מטה חרום שלקח על עצמו את ניהול החיים בתנאים קשים ובאי ודאות מתמשכת.

בין הנושאים בעול החברים הבאים :

מטה החרום :שורי ובנימין גל מזכירים,מנחם קייזר גזברות,דוד שושני רכז עבודה,אורי עפרוני ואברהם ארגוב ריכוז משק,אריה כהן,אליעזר פרבר ושבו בטחון ומקלטים,דוד ניסן סדרן עבודה,ובתיה שפי כגזברית ממשיכה,אתי יחיאלי מנהלת בית הספר.

ממלאי תפקידים:שולה ב.ג רכזת חינוך,אפרת מזרחי רכזת תרבות,פקחי האפלה-ברוך ינאי,מרדכי הורביץ,אורי גוריון,צבי הרפז

 

אדע את מקומי
.
 רציתי לכתוב לך עלי ועל המלחמה.
לפני שהתגייסתי לצבא חשבתי על כך והרגשתי,
שאם תהיה מלחמה, אלחם ׳כמו נמר׳ וכו’.
כשהתגייסתי, השתנה משהו.
בטירונות הייתי במצב רוח מזופת כל הזמן,
והגעתי לידי כך, שהסיכוי של מלחמה הפחיד אותי ממש, פיסית.
כשיצאתי מהרגשת חוסר הישע,
השתנה גם יחסי למלחמה.
כעת, אני משער, אני יודע מה יהיה תפקידי ואיך אשתלב במלחמה.
אני סבור, שאעשה כהלכה מה שיוטל עלי כמ״מ וכ׳טנקיסט׳.
אני שונא מלחמה ושונא את הסיכוי שתפרוץ.
אין לי כל רגש חם והרואי כלפיה.
מלחמה היא הסיכון לאבד את היקר ביותר ואת היקרים ביותר.
יש לי יחס למלחמות ההיסטוריות מילדות,
לקרבות גדולים וציוריים.
יש לי חיבה לעולם שהיה, על כל גווניו,
אך אין לכך קשר למלחמה מוחשית, עכשווית.
עם כל השנאה וההתנגדות למלחמה, אם תפרוץ –
אדע את מקומי ולא אהסס.
(להוציא את רגעי הקרב עצמם, שעליהם אין אדם יורע מראש.)
כך חונכתי, ואין אני חושב שאתנהג בניגוד להשקפותי עכשיו.
נראה לך צורם, שאני כותב על כך? אבל ־־
זהו מה שבאמת מתרחש אצלי, וסוף דבר.
 מכתב שכתב יוסף שריג בהיותו בקורס קציני שריון; קורס שסיים כחניך מצטיין
  לא הוא שיהיה / תקוה

עם שחר בואו של יוסף ממלחמת ששת הימים
חמוץ בגדים
בא עם שחר.
– פתחי לי, אמא.
חזרתי מן הקרב.
ראשי קל.
את כובע הפלדה
השטתי בתעלה,
הרגתי אנשים, אמא.
דנתי בני אדם
באש וברמס.
את מביטה בי, אמא,
כהבט בילד.
חיוכך טל,
ואני בא ממך בימים.
מחר אשא אשה, אמא,
אוליד בנים,
אראה בתכלת,
אקשיב, אצור צלילים.
מה שהיה, אמא,
לא הוא שיהיה.
מה שהיה, אמא,
רק זה הוא
שיהיה.

 

באדיבות מעריב-יום הזכרון תשע”ג  רותי קדוש 15/4/2013 8:19


שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, עוד בטרם חלפו ההלם והטלטלה שאחזו במדינה בעיקר בשל מספר הנפגעים הגבוה: כ-2,700 חללים , אלפי פצועים ועשרות שבויים ונעדרים, שוב נאלצו המשפחות השכולות להתמודד עם האבל הכבד. הפעם בעקבות הלוויות הבנים שהועברו בתום שנה של קבורה ארעית לקבורת קבע. 


הקומנדקרים הצבאיים יצאו בשיירות בקיץ 1974 מבתי העלמין הצבאיים כשהם נושאים יותר מ-2,000 ארונות של חללים עטופים בדגלי הלאום, בדרכם למקום מנוחתם האחרונה. המחזות היו קורעי לב. 

שבעה בתי קברות הוקמו בשני קצוות הארץ, בדרום ובצפון (בארי, באר שבע, משמר הנגב, קריית שאול, עפולה, לוחמי הגטאות ונהריה), במהלך המלחמה ההיא שדיין הגדירה כ”כבדת ימים וכבדת דמים”. בהם נקברו בחיפזון ההרוגים, ללא נוכחות בני משפחה.

משמאל קברו הארעי של אלון אילת במשמר הנגב



גורמים צבאיים מסבירים כי על פי ההלכה העברית על העברת הקברים להתבצע כעבור שנה. כבר בחודש פברואר 74′ חודש הקשר עם המשפחות השכולות, עם ביקורו של קצין העיר ותיאום מועד ההלוויה וההסעות. המחלקה להנצחת החייל פרסמה מודעות בעיתונים שבהן צוינו המועדים. הרבנות הצבאית גייסה את אנשי המילואים לסייע במלאכה הקשה מנשוא של העברת הגופות. הנה כמה סיפורים של אותן משפחות שנאלצו להתאבל פעמיים

 בחודש אוגוסט 1974 הובאו לקבורה בבית השיטה 9 חללי מלחמת יום הכיפורים שנקברו בבתי קברות ארעיים. משה שחורי הובא למנוחות בהר הרצל,ואלי רחמים נקבר בקרית שאול .כל תשעת החללים הובאו למנוחות בטקס משותף. “כרית זכרון ” למשה ואלי הוצבה בחלקה הצבאית שלנו ליד חללי המלחמה האחרים.
       

המוות בשדות המלחמה הוא קצר.
מתפוצץ, אלמוני, חסר רגש ולא מכאיב.
המוות בשדות המלחמה הוא חושים…
ריח גומי שרוף ובדים עשנים,
שלהבות בוהק מסמאות בלובן אכזרי,
ורעם שורקני מתובל במלח, עשן ופיח.
המוות בשדות המלחמה – מוחשי ונוכח,
מובן מאליו,
דחוק,
דחוי.
המוות בבית העלמין הוא שקט,
עמוק וצלול כבדולח, מופשט ובלתי נתפס;
איטי, מתמשך, קריר, פילוסופי,
אישי ובלעדי עד אימה.
המוות בבית העלמין —
כואב עד מחנק ודמעות,
ובלתי ניתן לשינוי,
סופי,סופי.
ורק הזמן, כדרכו,
מטפטף שנות חלבו כנר נשמה,
חוצץ בין מוות למוות,
ומנסה, לשווא, לצרוב אלי גלד
פצעים שותתים…
רן שריג

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מייד עם היוודע דבר נפילתם של חברנו ובנינו,הוקם צוות מיוחד בראשות שורי מיינרט המזכירה , במטרה לדאוג לכל מחסורם של משפחות הנופלים והורי הנופלים ומשפחתם,ולהקל ככל שניתן.

הצוות טיפל בהוצאת חוברות זיכרון לנופלים,בשיתןף עובדות סוציאליות למפגשים רציפים עם המשפחות,בקידום הקצבה ללימודי נהיגה,בגיבוי דרישות המשפחות לחיבורם לטלפון פרטי ובנסיון להקל במשברים במערכת החינוך שהיו חלק מעיבוד האבל של הילדים שנפגעו.גם מנגנוני הקיבוץ המאוחד נכנסו לתמונה המורכבת.

לא תמיד המשפחות קיבלו והבינו את המאמץ והעזרה שניתנה ברמות השונות ומשקעים עכורים נשמרו לעיתים לאורך שנים.

בול יום הזכרון תשע”ה 2015  הוקדש לשירה של דורית צמרת “החיטה צומחת שוב” שנכתב בשנת 1974

 

 

 

בשנת 1973 היתה יוקה חלק מקבוצת מתנדבים גדולה ששהתה אתנו לאורך חודשים רבים. יוקה עבדה בפלחה עם יוחי גלעד. עם יוקה במתנדבים הרבים היתה גם קרן ריין.
 בצהרי יום הכיפורים נפתחה המלחמה שהיתה מוזרה ומפחידה לה ולכל חבריה. משפחות המתנדבים בחוץ לארץ לחצו עליהם לחזור מייד הביתה וחלקם אכן עזבו אותנו וחזרו לביתם,אך יוקה וקרן נשארו אתנו. יוקה כתבה יומן אישי בהולנדית שתורגם על ידה בשנת 1998 לעברית. משפחתה עודדה אותה בצעדה הפטריוטי.במרוצת המלחמה ארגנה יוקה את הנשארים לתרום דם בעפולה,התמונות מצורפות וגם קטעי היומן.

 

 

 

                                     קטעים מתוך יומן ממלחמת יום כיפור 1973 / יוקה

 יום שבת 6.10.73 – יום כיפור יום הדין

היום ב- 14:00 התקיפו כוחות מצרים את ישראל, גם בגולן יש בלגן עם סוריה. קרבות אוויר ויבשה בסיני ובגולן. בחורים רבים מהקיבוץ כבר נסעו. ילדים מביאים על אופניים את ההודעות מהמרכזיה לחיילים המגויסים.

מוזיקה קלאסית ברדיו וחדשות כל רבע שעה. שרסטין (מתנדבת משבדיה) באה לגור אצלי כדי לפנות מקום לאנשי מרום גולן.

בשעה 18:30 יוחי צריך לנסוע לחזית. הוא בא לקרוא לי מהצריף ומסביר לי את כל שצריך בקשר למלונים. הגרעינים במחסן הפלחה, המפתחות… זה לא נראה לי חשוב כרגע.

הוא הולך לאוטובוס שעומד מוכן בעיגול. ליד האוטובוס אישתו טלי עם עופרי. במילים ספורות בעברית אותן כבר ידעתי אמרתי לו: “כל טוב, להתראות”, והוא אמר: “אל תגידי ככה… יש מלחמה…”

עלינו לכסות את החלונות, וכשיש אזעקה, לרוץ למקלטים. אנחנו רצים ועוברים את המקלט הקרוב, מול המקלחת הציבורית וממשיכים למקלט מתחת לחדר-ה אוכל, כי יש שם טלביזיה…

20:30 – אני צריכה לעשות את סידור העבודה למחר: עוד דבר שלא נראה לי רלוונטי כרגע.

גרשון (דוד) גם הוא נסע לבאר שבע.

21:00 – המון אנשים בחדר האוכל. סידור העבודה מוכן. גולדה (מאיר) בטלביזיה.

לוטה (יחיאלי) אומרת: “אין לנו כבר כוח לעוד מלחמה…”

21:40 – פגישת של המתנדבים עם נציגי הקיבוץ. הדבר היחיד שנאמר: אין סכנה… אני אאמין לזה רק אחרי שנהיה אחרי הכל.

הכניסות למקלטים מוארות באור קלוש. פה ושם נראה חייל עם רובה. הלילה חשוך והירח מאיר באור מפחיד… אנחנו מתאספים בחדרי על כוס תה, יין ונרות.

 יום ראשון 7-10.73

טוב, אם היו לי תוכניות לחזור הביתה – ולא היו לי – זה בלתי אפשרי. שדה התעופה של ישראל סגור עכשיו. נשמעות סיסמאות ברדיו. דרור (טל) מביא את שרסטין ואותי לשדה המלונים, והטרנזיסטור המחורבן שלי לא עובד. מטוסי קרב עוברים מעלינו והרעש נוראי.

12:30 –   חדר האוכל: מכשירי רדיו בכל פינה.

בנימין גל אומר: “למצרים ולסורים יש את היתרון של ההתקפה הראשונה, אבל ברגע שהצבא שלנו יתארגן אנחנו ננצח”.

גם בחדשות: ? איך זה שאנשים פה כל כך בטוחים בקשר לניצחון: ניסיון? שחצנות? פחד?

שני “בומים” חזקים: הכלבים רצים ומסתתרים מתחת למיטה.

קרן (ריין) אומרת: “The road is full of soldiers. Soldiers, Soldiers everywhere!”

ביום זה נשמעת פעמיים אזעקה.

ברדיו: הולנד הציעה מטריה בכל אירופה ל “Evacuations” פינוי. חמוד ראש הממשלה שלנו,     יופּ דן אוּל, למרות שהוא טרח מיד להגיד: “זאת לא הייתה הבטחה, רק הצעה!”

את החדשות אנחנו שומעים ליד החדר של קרן שנמצא ליד המזכירות,

ערב, השמש שקעה והיא צובעת את השמים באדום. שלווה. קשה להאמין שהמלחמה כל כך קרובה.

מצפים לקרב קשה מחר… פה, בצריפים שלנו, אנחנו שומעים את הטרטור העמום של מובילי הטנקים בדרך לצפון… לילה טוב…

         

יום ב’ 8.10

7:30 – שרסטין ואני שוב בשדה המלונים. שקט מוחלט. פתאום, שניSonic booms ! איזה בהלה!

אולי כדאי שנכניס את כל הגרעינים למחסן לפני הגשם. מתסכל מאד שאנחנו לא מבינות את שידורי הרדיו הישראלי, לכן אנחנו מקשיבות ל BBC או לרדיו סוריה.

ארי (לידן) התגייס גם הוא לצבא.

14:00 – הברכיים רועדות אחרי עוד פיצוץ. אנחנו מתביישים לגלות שזה היה רק רעש מהאסם.

21:00 – פגישה בחדר האוכל. ישנן שמועות שנצטרך לשהות במקלטים הלילה. כולם מסתובבים מתוחים.

עשיתי את סידור העבודה. מפתיע אותי שיש אנשים שיש להם את החוצפה להגיד: “לא רוצה לעבוד שם… וגם לא שם.”.. נראה לי שזה לא הזמן להתנהגות מפונקת.

אחרי זה זאב (מיינרט) מסביר לנו כמה עובדות בקשר למלחמה, כפי שהוא עושה מדי ערב.

23:00 – קרן מודיעה לנו: אין מקלטים הלילה! הטנקים בכביש למטה מזמזמים לנו שיר ערש…

יום ג 9.10 – היום הרביעי של המלחמה

בנימין גל מסביר לנו שמה שצריך היה להיות תרגיל אתמול בערב, לא היה כלל וכלל תרגיל. תכננו התקפה מכיוון דרום. הייתי רוצה של א יספרו לנו סיפורי מעשיות על “תרגילים”, טוב יותר לדעת את האמת ולהתכונן. No more bullshit!! אפילו אם זה מתוך שיקולים על מנת למנוע היסטריה…

כל אחד מקבל 2 נרות – אולי שוב תהיה הפסקת חשמל?

לוטה לא נחה ולא ישנה. יש לה שלושה בנים בצבא. אבל היא אומרת: “כולם בנינו עכשיו…”

שמועות: עובדיה נפצע ברגל. זאב התקשר מהגולן, ועמרם טלפן מטבריה.

מתנדבים רבים עוזבים, אבל מי יכול לבוא אליהם בטענות?

ברֶד, למשל, מספר שהוא היה בוייטנאם ולכן הוא חייב להתקשר לאמא שלו, להרגיע אותה.

חיילים באים לביקור: חנוך, חיים (רודד)

כשאני חושבת על הפצועים וההרוגים – כל הבעיות שלי מתקטנות מול זה.

11.10.73

מהדקים כותנה ליד הכביש. בכביש נראים אמבולנסים. ובשמים עננים. גו’ (ריין) התקשר.

ערב רגוע ויפה, עלטה, אין פנסים. אולי לא נדליק אורות בכלל בעתיד…

13.10.73

טלי, אשתו של יוחי מבקשת ממני לכתוב לו מכתב קצר על מצב המלונים. כתבתי לו שהכל מתנהל כמו שצריך. הוא נמצא קרוב לתעלת סואץ.

14.10

שמעתי בזמן העבודה בשדה הרבה יריות, אבל הן היו רחוקות.

שמעתי על אלון (אילת), הבן של האקונומית. שקט לא טבעי שורר בחדר האוכל היום.

ג’ו חזר, ורותי (דביר) נותנת לנו הסבר על המתרחש: על הצורך של מדינת ישראל בגבולות בטוחים ועל האסטרטגיה שנוקטים על מנת להשיג אותם. אני לא מצליחה למנוע מעצמי את המחשבה ש..עם כל ההבנה, לצורך בגבולות בטוחים, המחיר גבוה מדי…

שמענו היום על אבא לשלושה ילדים. וגם על ארתור שקטעו לו רגל. And the war goes on…

17.10

17:00 – רכב שבתוכו 20 מתנדבים נוסע באורות צבועים בצבע כהה לעפולה על מנת לתרום דם. כל הזמן עפות בדיחות באוטו.

אידה: אני אתעלף! מצאנו פתרון: היא צילמה את האירוע.

טוב לדעת שתרמנו משהו לפחות

 

המתנדבים תורמים דם בעפולה

משמאל : יוקה תורמת ומחייכת

 

 

 דף יזכור באתר בית השיטה

שלושים וחמש שנים 2008-1973
שלושים וחמש שנים 2008-1973
מלחמת יום כיפור

 

שלושים וחמש שנים למלחמת יום כיפור

 

 
במרחק שלושים וחמש שנים ממלחמת יום כיפורים.
האדמה אותה אדמה – חרושה ומחרישה, מחכה ומצפה…
לעת שקיעה השמים אותם שמים מדממים ודוממים.
כמו אז הירח העגול הולך ומתמלא ושופך את אורו החיוור על העמק.
 
שלושים וחמש שנים והזיכרון אינו מטשטש את השמות, את הקולות, את הידיים המחבקות והעיניים הצוחקות. תמונות חיות של פני חברי.
 
שלושים וחמש שנים אחרי –אנחנו אחרים. הזמן חרץ בנו את סימניו-
אנחנו פחות תמימים ויותר כמהים לשוב ולגעת בפשטות הדברים.
 
שלושים וחמש שנה אחרי ואנחנו ממשיכים לבקש – אולי בעוצמה גדולה יותר, עננו, ופתח לנו שער… מודעים יותר להיותנו “צל עובר וענן כלה”….
 
בחג החמישים לבית השיטה כתב מנחם אורן: “אבותינו הקדמונים נהגו ביום חג הגדול, להזמין את נשמות היקרים, אשר בחייהם היו ארוגים ושזורים בעשייה בתוך הכלל ולמען הכלל, ואשר היה להם חלק בקהילה, במשפחה –
כל הנשמות, נוחן עדן, ישותפו בחג.”
 
וכך אנחנו כאן מחזירים אלינו אהבות קדומות – את פני חברינו ומבקשים
אנא לא בפתאומיות…. אנא לא בכוח…
 
כתבה : יהודית פלד
 

קישור לחוברת “פני חברי “באתר חטיבה 14-תוכן מלא       החוברת יצאה לאור ב- 29.11.1973
 הקישו על הקישור לדפדוף ביומן

 

 רכזת תרבות במלחמה

הייתי רכזת תרבות צעירה בשנת 1973. הקיבוץ היה השיתופי, חישוקים חזקים חיברו את החברה ליחד בלי רצוני, לעיתים, ומכביד לעיתים. אם כי בתקופת המלחמה היחד לא אכזב.
כשפרצה לפתע מלחמת יום כיפור הודיעו לנו על קבלת מרום גולן לביתנו. במהירות שיא ארגנו באפלה מוחלטת קליטה, ואני נלקחתי לקבוצת הפיקוד שנקרא חמ”ל עם בנימין גל, שורי, גיורא ועוד.
האבדה הראשונה הייתה – אלון אילת ז”ל. זה היה שוק. כל כך צעיר וכל כך יפה. המדיניות שקיבלנו הייתה לכנס את הציבור מדי ערב. לא חשוב  הנושא ולא המרצה, העיקר להתכנס. וכך באותו ערב ישבנו כולנו סביב השולחנות, היה עצוב ושקט. אלון, בנם של ששונה ואברהם. מה יהי עליהם? יבואו לא יבואו? אך הנה נכנסה שושנה בגב זקוף, שעונה על מקלה, צועדת באומץ אל שולחנה, בבחינת ‘אותנו לא ישברו’, והציבור קלט את המסר. הדוגמה האישית מופלאה שלה קבעה את הנורמה הכללית. לא מסתגרים בחדרים, ממשיכים להיות יחד. ההתכנסויות האלה המשיכו להתקיים ערב ערב. וכך כל יום שורי הייתה תולה מודעת אבל ואני למחרת מודעה על התכנסות. זו הייתה מלחמת מודעות, מוות מול חיים. 
זכור לי ערב מיוחד כאשר הזמנתי את ח”כ שבח וייס להרצות על המלחמה מזווית רשמית יותר. שתינו קפה במרחב עד שהציבור ימלא את האולם. פתאום נכנס מישהו ואמר שחמישה בנים נפלו בחווה הסינית. היינו בהלם. שבח וייס תפס את מעילו אמר סליחה, ועזב במהירות את המועדון.
בית השיטה הייתה מרוסקת.
את ערב שמחת תורה הכנתי יחד עם ציפורה גלעד ז”ל בביתה. קבענו מה יהיה הנושא, ימי יקריא ומי ישיר, כאשר מסביב ים של התלחשויות. כולם יודעים שיוחי נהרג, חוץ ממנה. לא העיזו לגעת בה. ואני ידעתי, והלב התפוצץ… “נשיר את שלומית בונה סוכה”, היא אמרה, ואני בלב: אבל, ציפורה, הסוכה שלך נופלת ברגעים אלה…
חגגנו את סוכות בלעדיה, היא כבר הייתה בעולם אחר.
כשמספר הנופלים הגיע ל-11 התקשרתי למשרד הפקות של חווה אלברשטיין וביקשתי אותה להופיע בבית-השיטה. הפקידה מעבר לקו אמרה בנוקשות: “חוה מופיעה אך ורק בשדה הקרב!!” ואז נפלטה ממני יבבה: “אבל, אבל עכשיו שדה הקרב הוא כאן, אצלנו…”
חוה נשלחה אכן לבית-השיטה ואנו שרנו איתה. שרנו ובכינו. כשהגיעה לשיר “טווי את הצמר, טווי את היום, טווי את הסבל והחלום, עוד יום עבר, שוב גווע האור, טווי כי מחר הוא יחזור, הוא יחזור.”ואז קמו באחת הדס ושלומית ודמעות בעיניהן, וחזרו לביתן. הן ידעו שבחוריהם לא יחזרו…
 
עוד חצי שנה אחר-כך התכנסנו לשמוע את חיילינו הסדירים והמילואים על הקורות אותם. היינו צמאים לכל בדל של מידע. כל מי שחזר רצינו למשש, להיות בטוחים שאכן הוא חי.
בדיעבד אני חושבת שההתכנסויות האלה היו מחויבות המציאות. שמעתי על מקומות שאיש-איש ישב לבד עם אבלו. זו הייתה מדיניות נכונה, שהכריחה אותי להמציא כל ערב רעיונות חדשים, כמו קוסם.
אני לא יודעת איך יכולתי לתפקד במלחמה הזו, בסך הכול רציתי לחזור הביתה בשלום… 
   אפרת שלם, 13.9.2013
 זכרונות משם ומאז/2013

צביה דרור

בת שישים פוקחת עין, שערי מאפיר,ואני הולכת בשני קווים מקבילים, אלו שיצרו את מי שאני היום. מסלול אחד הממשיך בחיי היום היום והתמורות, ולצידו אותם זיכרונות מעצבים גם מלפני 40 שנה, שיש בהם צבע ויש בהם ריח, ויש בהם מבט ברור אל נקודות על המפה. שנה בשנה הם שווים, בעונתם, על פי הפרי במטע, על פי גודל הירח, על פי שדות שרופים, ואפילו עיקול בדרך לטיול ששב וחוזר לאותו מקום, בכל חג סוכות שרבי או סתווי.
תמהה על עצמי. ילדה בת 20 חווה חוויות, ולא מאמינה שכך היה. מציאות של קרב ופצע ודם והמון המון עצב.
הטיול הגדול “על בלימה” שינה את נקודת הראייה, את התחושות ואת ההבנה. הקרב  היה נוכח מעבר לכביש ולא ידענו עליו כמעט דבר. לא ממש.
ביום חמישי שלפני יום הכיפורים 73, זומנתי לחתום את תקופת המעבר מיחידה זמנית ליחידת קבע במילואים, בדיוק חצי שנה מאז השחרור.
אותה שבת של כיפורים, טרחתי עם כל האחרים כדי לעזור בקליטת ילדי מרום גולן,  אהובי כבר נסע להביא מיטות מהקיבוץ השכן. גם הוא סיים את תקופת המעבר, והשתייך ליחידת קבע חדשה ולא מוכרת.
בצהריים כבר ארזתי עבורו את התיק. את המעיל השליך לשיחים. מגוחך בעיניו לקחת מעיל בימים חמים אלו. הופניתי  לאייש את מרכזיית הטלפונים המשוכללת של המשק. קשרית קשרית – אך אינה יודעת לתפעל מרכזיות אזרחיות.
בעשר בלילה  עשיתי דרכי למיטתי מבולבלת ומוטרדת משהו. הטריקה בדלת היתה תמוהה ולא מובנת. “עליך להגיע בכוחות עצמך ליחידת המילואים שלך” נכתב בפתק שהובא בידי שליח.
ב”עיגול” המתינו כמוני עוד מגויסים עם תיקי יד או גב. עשיתי כמוהם והצטרפתי להסעה באוטובוס שלהם. נפרדתי מהם באמצע רחוב חשוך ולא מוכר בחיפה. שם השאירו אותי לנפשי. במחנה חיכו לי. מה שאומר שהגעתי למקום הנכון. הניירת העבירה בי זעזוע ורעד. יש לרשום למי להודיע בעת הצורך. משמע – מלחמה אמיתית וסופה מי ידע.
הציוד הרפואי והמנהלי נערם על משאית פתוחה בבסיס אספקה צפונה מחיפה. אנחנו שרועים על הציוד.  השתייכתי לגדוד רפואה שעשה דרכו לכיוון הרמה. לילה חשוך, המחשבות נודדות אל הלא נודע, ירח מתמלא מלווה אותנו בחשכה. עם בוקר התמקמנו על גדת הכנרת, ויום אחרי נדדנו מעט לאזור השפך, ליד גשר אריק. פרשנו את עצמנו והמתנו להוראות. ערב סוכות בפתח. ומראה סוריאליסטי  ממלא אותי, שלא אשכח לעולם ויבוא אלי מחדש שנה אחר שנה: הגדוד מקים סוכות קטנות לקיים את מצוות החג. האזור מלא בערבות נחלים, הדסים, לולבים בדקלים שמסביב, ורק אתרוג חסר. נהגי האמבולנסים (פולקסוגן אזרחי שעבר מהפך ומרוח בבוץ הסוואה) עלו לבית החולים בצפת ומצאו בקלות אתרוגים. הכל מוכן. בקפדנות אנו ממלאים את המצווה, ומקבלים את ערב החג בצנעה.
בלילה זה מתחילה המלחמה שלנו. הפצוע הראשון מופיע רגלית עם ידיים על ראשו. חייל סורי שבטנו שסועה מדדה לעברנו מבעד לסבך הסוף והפטל. אני  מגיבה פיזית וחווה את ערבול המעיים והאברים הנשיים שלי בהתכווצות אימתנית. בקבוק ויסקי שעובר בין כולם מנחם אותי והקיבה פולטת את ההקאה הראשונה והאחרונה.
בימים הבאים אנו בעקבות כוחות המילואים הלוחמים, קולטים את הזקוקים לטיפול. תפקידי, לזמן בקשר האלחוט את המסוקים לפינוי. משתמשת בסיסמת הקשר  והוא מגיע משום מקום.
הרמה שלפנינו צהובה ושזורה בשרשראות לבנות של חצבים. כולה עטורה מאופק לאופק, בין אבני הבזלת השחורות, בוואדיות, מאחורי הסדריות בכל מקום. מזדקרים חצבים.
עם בוקר אני זוכה להשכמה של רופא המגיש לי כוס קפה חמימה לשק שינה וחיוך נעים. מפנקים אותי ונותנים לי זמן להתאושש ולהבין היכן אני בדיוק.
בשעת ערב באחד העיקולים אנו נדרשים לעצור, לקלוט פצועים רבים שנפגעו מפיצוץ תותח 70 מ”מ של כוחותינו. כולם צורחים סביב מכוויות חמורות. בין לבין אני נכנסת לאוהל המרפאה ומתוך ההזיות קורא לי אחד החיילים, היי מיכל, בואי תעזרי לי… ואני מיכל ממושמעת ניגשת ומרגיעה. מיכל בת 20 שרק אתמול למדה לראשונה מהי מלחמה ומהם פצועים קשה  והיום כבר מרגיעה אותם ומנחמת.
בערב הבא אנו יושבים בתוך קבינה של רכב. הירח  היה עוד מלא. צוות הווי מגיע  לעשות שמיח. איפה השמח ? לא ברור. אבל שרים קצת יחד איתו. דחוקים בקבינה. מין מעגל כזה של רכבים בכוננות ספיגה.
בעיקול הבא שאליו הגענו עם בוקר, העלה עשן טנק  שבער ערב קודם. לפי המספר המפויח על גב הטנק, אמרו שהיה כאן מפקד בכיר. אל”מ שוהם.
אותו ערב אני שומעת ברשת הקשר את קולו של לוי מן. מזדהה במספר של סמח”ט. חניכה של בהד 7 לא שוברת את החוקים והכללים. נפשי יוצאת לצעוק אליו בקשר היי לוי, מה שלומך ?. אבל אסור לזהות ולהזדהות.
40 שנה עברו כדי שאבין כמה קילומטר ספורים הפרידו בינינו לבין התופת האמיתית של החיילים הסדירים בני גילי שלחמו שם. רק לאחרונה קלטתי עד כמה הזוועות היו אמיתיות / מוחשיות / וקרובות אלי. אבל איך ? איך לא ידענו ?
החנייה האחרונה היתה בנפאח אחרי פינוייה מהכוחות הסוריים. בחצר הבסיס על מגרש המנחתים של ההליקופטר מוטלות ועטופות שורות שורות בסדר מופתי. אנו פונים לחפש מקלחת. עוד רגע ירד הלילה. ואז מתחילה ההרעשה. על חניון הלילה של כלל היחידות בבסיס ומחוצה לו. הפגזה מטורפת. כמו כולם גם אני רצה לצד הכביש אל הצינורות של מעבירי המים.
בבוקר הגיעה הפקודה לפזר אותנו, להחזיר את כל הנשים למרכז הארץ.
בחיפה אני מחליפה לאווירה אישית יותר. ממהרת לבית החולים רמב”ם לבדוק מה שלומו של צחקי בן כיתתי. סימנים ראשונים של התעוררות מעודדת מתאונת הדרכים הקשה.
בבית מתארגנת ופונה אל משפחת אילת. אהובי מילדות, בן כיתתי איננו. איך ? למה ? מה נעשה בלעדיו ? מחבקת את שושנה ואברהם ויושבת דוממת. שורי קוראת לי החוצה. בואי ילדתי – אחותך זקוקה לך. גם צ’ופה נפל. אני מתייפחת וממאנת. עם ליל נוסעת להביא את מוקי מבסיס השייטת, מלווה ביגאל רימון. כמה נורא לנו.
לאחר שבוע שוב מגויסת. חוזרת אל היחידה. עיקר תפקידיה הסתיימו. אנחנו יושבים במחנה ירדן עסוקים בניירת / רשימות פצועים / רשימות הרוגים / כל מה שעבר בידי הרופאים שלנו.
רק אז אני מבינה שהשורות המוטלות בסדר על המנחת בנפאח – כללו גם את צ’ופה וחבריו מהזלדה.
בשעות אחה”צ ישבתי במחנה ירדן על ערמת צמיגים ישנים. בבגדים אזרחיים של סוף הקיץ. היה זה כבר בשבוע השלישי למלחמה. לילה קודם טסו מעלינו שיירת הליקופטרים לפשוט על החרמון הכבוש. הפסקת האש בפתח.
מרחוק שמעתי רכב עוצר על הכביש בחריקת בלמים. עובד הקצין על הג’יפ זיהה את חולצת הפסים הוורודה שלי.
באחת החניות של המלחמה אני כותבת מכתב קצר אל אהובי – לכבוד סרן עובד קרליץ ונותנת לנהג מיכלית של דלק. תחפש, אני אומרת, אולי תמצא אותו.
לאחרונה עשיתי סדר בחדרי ביתי. מצאתי ניירות ופתקים, מחברות וציורים.
לפתע מצאתי את הפתק שמסר נהג הדלק להעביר הלאה. דברי אהבתי ודאגתי  הגיעו לסוריה שמעבר לקו הסגול אל עובד.
כשחזרתי הביתה כבר היה חורף מושלג וקר. המשפחה היתה מוכה וחבולה. אחותי בכתה בלילות במסתרים. סבא יוס ביכה את אובדנה ביגון קודר ועצוב. הביט בנכדיו היתומים ומסרב להשלים.
סבתא דממה אל תוך עצמה ונאנחה.
אנחנו, הצעירים, הבטנו ימינה שמאלה. גילינו שנשארו כל כך מעטים.
סוף העולם  – כנראה  נראה כך.
מאותה שנה, לחצבים היה תפקיד חדש של נרות זיכרון.
לתאנים היה טעם נוסף של אבק קרבות.
לסוכה היה ניחוח נוסף של גדות ירדן מותקף.
ואני – לא הייתי זקוקה לימי זיכרון כדי לזכור את מה שהייתי ומי שהייתי אז ב – 73, הכל נצרב
ב DNA שלי  ושיננתים לבני.
  על הספר:”אלון בכות”

באדיבות קרני עם עד ועיתון קיבוץ מרשת ידיעות 2012

אלון אילת, קצין צעיר בשריון ובנם של שושנה ואברהם אילת ז”ל, היה הראשון בשורת נופלי בית-השיטה במלחמה ההיא. אלון נפל בשעה הראשונה של היום הראשון במלחמה, בעת שניסה לחלץ את חבריו מטנק שנפגע. כמו לשאר חללי בית-השיטה, גם לאלון הופקה חוברת זיכרון, אבל בני משפחתו חשו כל השנים שלא הכול סופר אודותיו ושלא נכתבו דברים מפי חבריו לכיתה ולנשק, ועל ידי אחיו. הוריו של אלון התנגדו לפרסום פרטים שונים הקשורים בבן הזקונים שנפל, וגם הם עצמם שמרו על שתיקה.
רק לאחר מות האב, ב-1989, ומותה של האם ב-2007 – ניתן היה להשלים את סיפור חייו ומותו של אלון אילת. לקראת יום כיפור השנה יוצא לאור הספר:”אלון בכות”, בעיצוב ובהפקה של זאב הררי (מרחביה), בעריכת מיכאל פאר (בית-אלפא) ועם צילומיו של אריה שטיימיץ. צחקי שריג, לשעבר חבר בית-השיטה, שימש כיועץ בהכנת הספר היפה והמרגש.
מיכל (אילת) כספי, האחות, הבוגרת מאלון בחמש שנים, שהגתה את הוצאת הספר לאור וסייעה בהפקתו, הקדימה לו דברים בשם המשפחה: “‘ערב אלון’ – כך קראו בני כיתת ‘רימון’, כיתתו של אלון, למפגש שארגנו בספטמבר 2008, אליו הזמינו בני משפחה, חברים ובני כיתה. לכאורה, דבר לא התחדש בזמן שחלף מאז הוצאת חוברת הזיכרון: אלון שלנו נשאר כשהיה לפני 35 שנה – אותו אלון שנהרג בשעתה הראשונה של המלחמה. אנחנו, האחים של אלון (עוזי, 69, חבר בית-השיטה; רמי, 66, חבר נווה-אור; מיכל, 62, חיפה) שגודלנו באותו קיבוץ, איננו יכולים לספר על קשר מיוחד וזיכרונות רבים משותפים. לא דיברנו בו, לא הזכרנו אותו בשיח היומיומי, אך נפגשנו ביום השנה ובימי הזיכרון. כאשר אנחנו חושבים על הורינו – הם כמעט לא העלו את שמו של דל שפתיהם. עבורם זה היה משהו כבד מנשואאותו נשאו עד יום מותם, לבד. למעשה, הזמן החולף שינה ואולי ‘חידש’ לנו – הזוכרים. חברים סיפרו, חברים לגדוד הוסיפו עוד סיפורים, וכך עשו גם חבריו בני בית-השיטה. עוזי תרם את חלקו וחלק עם הנוכחים את נקיפות לבו ואת זיכרונותיו מהתקופה. והנה, הקובץ הזה, הוא פרי של אותו הזרע שנבט באזכרה של אוקטובר 2008“.
הספר, שעיצובו המרשים נע בין ישן לחדש ובין המציאותי והסמוי מהעין, נערך מהסוף להתחלה. פרקיו הראשונים מתמקדים בנפילת אלון אילת, בגיוסו לקורס הטיס ובמעברו לשריון, המאוחרים יותר מתמקדים בימי הנעורים והתום, והפרקים הסוגרים את הקובץ – באלון הילד. קשה שלא להתאהב בנער, בעלם, ובחייל היפה והמוכשר, שנהרג בשיא פריחתו, והוא בן עשרים.

 


התותחן הקטן שלי

אלון אילת, הצעיר בבני משפחתו, התגייס בינואר 1971 לקורס טיס. יונתן אלתר מאשדות-יעקב איחוד היה גם הוא בקורס הזה. לימים כתב על אלון: “הדבר הראשון שבלט אצלו היו חיוניותו ומרצו, שעמדו ביחס הפוך לגובהו, מה שיצר את המושג של ‘האיש המרוכז’. מעין ריכוז של תכונות חיוביות המכונסות כולן בתוך אותה דמות קטנה. במסעות תמיד הוביל, כשעל גבו התרמיל הכבד ביותר במחלקה. מדי פעם עבר לאחור כדי לתת יד, לדחוף, לעודד ולהמריץ. אלון עודד קטעים של הווי ותרבות, וארגן את חבריו לשבת ליד המדורה ‘כדי שיפסיקו להתפדלע ויתחילו לשמוח קצת‘”.
כעבור 11 חודשים הודח אלון אילת מקורס הטיס. אלון בחר לעבור לשריון, סיים בהצטיינות קורס תותחנות והמשיך לקורס מט”קים (מפקדי טנקים)
להורים היה קשה מאוד עם האובדן ולכן לא דיברו או עסקו בו”, אומרת מיכל (אילת) כספי. “בחדרם של ההורים הייתה פינת הנצחה עם תמונת אלון על הקיר. כל האותות והאלבומים הונחו באותה פינה. כשאמי עברה לבית הסיעודי בקיבוץניבטה אליה מהקיר תמונתו של אלון. ימים ספורים טרם לכתה מאתנו אמרה שלא שכחה אותו לרגע. עוזי סיפר רק מעט ממה שיכול היה. האלבומים החלו להתפרק עם השנים. רציתי לסגור מעגל, לספר יותר על אלון ועל מה שעבר עד מותו בקרבהנסיבות שהביאו אותי להוצאת הספר נגעו להחלטת חבריו מכיתת רימון לערוך אזכרה בבית העלמין ולאחר מכן לקיים ערב שירה בציבור לזכרו, כל זאת לאחר 35 שנה. לצורך הוצאת הספר לאור, במימון המשפחה, גייסתי את המעצב זאב הררי, ואת צחקי שריג, שיעץ וליווה את שלב העריכה. התחלנו עם כמה טקסטים ותמונות וסיימנו עם ספר של 76 עמודים. כעת אני מרגישה שהמעגל נסגר. עכשיו אפשר להיפרד מאלון בצורה מקיפה ומכובדת יותר. הזיכרון של אלון עדיין חי אצליוהספר כאילו מחייה אותו מחדש גם לשאר בני המשפחה והחברים“.
 

באדיבות הבטאון “שישי בגולן”

מגזין >
היה או לא היה: פינוי ישובי רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים

קשה לבחון מבעד לעדשת הזמן את מוצאותיה של החלטת הממשלה על פינוי יישובי הגולן ערב מלחמת יום הכיפורים, שכן הנושא כמעט ולא תועד בזיכרון הקולקטיבי. אולם לפני שנתיים נחשפו לראשונה הפרוטוקולים הסודיים של ישיבות הממשלה בימיה הראשונים של המלחמה

דניאלה שאול 21.9.12

                                              מאתיים ושישים חברי וילדי מרום גולן הגיעו לבית השיטה באוטובוסים ישירות מהגולן ביום השני למלחמה.בהליך חרום מזורז נאספו 200 מיטות בישובי האזור מבנים הוסבו לבתי ילדים וילדי הבוגרת פינו את בתיהם לטובת האורחים. על המהלך ניצחו אתי יחיאלי רכזת השירותים,שולה ב.ג רכזת חינוך ושרה קליינמן עובדת בית הספר.


ב- 6 באוקטובר 1973, בשעה 08:05, החליטה ממשלת ישראל להורות לתושבי הגולן לעזוב את יישוביהם, בידיעה שלא יסכימו לכך. “לפחות את הילדים, אם יש להם רעיונות אחרים, זה עניינם”, אמרה ראש הממשלה גולדה מאיר.

היא צדקה. בימים ללא אינטרנט ומסרונים, רשת “שניר” המיתולוגית שולטת בכיפה, כל תושבי הגולן, עם או בלי תיאום, סירבו, גם כאשר קרבות הארטילריה כבר התנהלו מעל הישובים. הם התפנו כאשר המח”ט, קצין ההגמ”ר או האלוף פשוט התחננו.

הנסיון לשוב אל אותו מהלך קשה ולראותו מבעד לעדשת הזמן שחלף, גילה שיד נעלמה כמו מחקה אותו מהזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית. כאילו ואולי – לא היו דברים מעולם.

חיפושים אחר תיעוד, עבודות מחקר, עבודות גמר, מאמרים בתקשורת, לא העלו דבר, למעט מה שאמרה לעצמה חברת תושבי הגולן במהלך השנים, על גבי כלי התקשורת הפנימיים שלה.

זאת, כאשר מדובר בסוגיה שעמדה בראש סדר היום של ישיבת ממשלת גולדה מאיר, שש שעות לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים.

לקט ממעט הדברים שנותרו בכתובים מאותה תקופה, בכתבה זו.

לפני שנתיים, נחשפו לראשונה לעיני הציבור הפרוטוקולים הסודיים של ישיבות הממשלה בימיה הראשונים של המלחמה.

הראשון בהם הוא של ישיבת הממשלה שהתכנסה שש שעות לפני פרוץ המלחמה, 11 עמודים מודפסים במכונת כתיבה, בסיווג סודי ביותר; ישיבה בה השרים שומעים מפי הרמטכ”ל על המסר הדרמטי שהועבר מהמרגל המצרי, אשרף מרואן, על המלחמה הקרובה: “קראתי את המברק של האיש של צביקה (צבי זמיר, ראש המוסד). השדר אותנטי.”

שר הביטחון, משה דיין, בוחר להתחיל את הישיבה הדרמטית “מהקל אל הכבד”, באופן תמוה הוא מעלה לדיון קודם כל את סוגיית ערביי השטחים ואחר כך… את שאלת ילדי הגולן. אלפי טנקים כבר נערכים בגבולות, סוללות הטילים הסוריות והמצריות כבר מתכווננות, דדו מתחנן לגייס מיד 200,000 אנשי מילואים, ודיין מציע קודם כל לפנות את הילדים מרמת הגולן. לא יאומן.

מילה במילה, אלה הדברים כפי שנכתבו במדייק בפתח אותה ישיבה:

 

“שהב”ט מ. דיין: מבקש להעלות מספר דברים. על חלק מהם הרמטכ”ל וראש אמ”נ יפתחו. יציג את הבעיות מן הקל אל הכבד.

קודם כל ביחס לערביי השטחים, לא למנוע מהם לבוא לעבוד, להשאיר הכל כרגיל. לא לסגור הגשרים. המשך מדיניות ליברלית. ירצו לברוח – יברחו.

מציע לפנות היום את הילדים מרמת הגולן, מרש”ל (מרחב שלמה, ד.ש.) ואבו-רודס (שדות הנפט בדרום סיני, ד.ש.). סך הכל בגולן 30 ילד. אם יש להם רעיונות אחרים, זה עניינם. לפנות ערב או אחה”צ להציע להם להוציא את הילדים לטיול. להוריד אותם משם. נשים, תרצנה להישאר, תישארנה. אותו דבר לגבי אבו-רודס. אם יש משפחות ומטיילים, לא נתעסק אתם. בהחלט יכולה להיות התקפה על שארם או אבו-רודס.

רה”מ הגב’ מאיר: כדי לא לגרום להם לנחת-רוח, מציעה שהילדים יתחילו לרדת מהגולן כבר עכשיו, ולא ערב הפעולה.

הרמטכ”ל: אנחנו כבר ערב הפעולה.

רה”מ הגב’ מאיר: בענין הילדים, אני מכירה את האנשים. לא מוציאים את הילדים. אני חושבת שזו צריכה להיות הוראה.

שהב”ט מ. דיין: אומרים לרדת – שיורידו. מחר שיערערו בפנייך.

הרמטכ”ל: מסכם: בענין הילדים מוציאים מהרמה, אבו-רודיס, מרש”ל והמשפחות מבסיסי חיל האויר בשדות שלנו בסיני”.

למטה:קיבוץ אלרום נטוש לאחר הפינוי,החשמל מנותק והחלונות פרוצים מההדף. צילום:חגי

מרום גולן לבית השיטה, עין זיוון לעין חרוד, אל-רום – לחפציבה

כיצד הגיבו תושבי הגולן על הוראת הפינוי? מה קרה בישובי הגולן הצעירים בשעות הראשונות של המלחמה? עד כמה צדקה ראש הממשלה וכמה ילדים היו באמת בגולן באותה שעה?

מעט המידע הכתוב על אותה תקופה, נשמר בארכיון הגולן ומרום גולן, ועיקרו ב”עלי גולן”, מס’ 250, בטאון קיבוץ מרום גולן שראה אור בקיבוץ הגושרים וגליון “ארץ הגולן” מאוקטובר 2000, בעריכת לילך אשתר, שהוקדש כולו לנושא הזה.

ליקטנו.

ביום שלישי 3.10 נשמעה צפירת אזעקה ורבים חשו במתח הבטחוני העולה יחד עם ידיעות שהגיעו על ריכוז כוחות סוריים בגבול. ביום שישי, 5.10 נמסר לגורמי הביטחון בקיבוץ מרום גולן בן החמש על התחממות בגזרה והתקיים ביקור של קציני ההגמ”ר. אך יום הכיפורים ירד על הקיבוץ בשלווה יחסית, למעט העובדה שהילדים ישנו במקלטים, כרגיל באותה תקופה.

“המשק קם על רגליו בשעה 09:30 עם הישמע בומים על קוליים”, נכתב בעלון הקיבוץ, “המתח עלה בשעה 11:00 כשהתקבלה ההודעה מצה”ל על פינוי הנשים והילדים. יהודה הראל ומנחם שיינמן ירדו לנפח להתייעצות וכשחזרו נערכה ישיבת מזכירות דחופה עם המח”ט. בישיבה שנערכה לנגד עיניהם הצופיות של החברים הוחלט להוריד את האוכלוסייה הבלתי לוחמת כשצה”ל ומזה”ק (מזכירות הקיבוץ, ד.ש.) ארגנו לכך את בית השיטה בשבילנו, עין חרוד לנשות עין זיוון וחפציבה לבנות אלרום. ההחלטה נפלה מאחר והיו ידיעות ברורות שביום זה עומדת לפרוץ מלחמה כוללת תרתי משמע. מידע נמסר בחדר האוכל על ידי אלי זיו והבנות יצאו לארוז לילדים ולעצמם, תוך מחאות והצעות ‘מגונות’, שהן תשארנה או שהבנים ירדו עם הילדים (מצאו להם זמן לארגן את ‘יום החבר’)…

“במקביל העמיסו את כל כביסת הילדים… רוקנו את הבתים והמחסן במהירות וביסודיות ובסביבות השעה 13:40 נערכו הכל מוכנים להגעת האוטובוסים שצה”ל שלח לפינוי.

אלא ש’ממזרח’ דאגו שהבנות לא תפרדנה ללא חוויות קרביות, בשעה 13:50 ראה משה ד. שישב בהאזנה במזכירות, מטוסים סוריים המפציצים את תל אבו-נידה (תל אביטל, ד.ש.), הוא הפעיל את האזעקה ומספר שניות אחר כך התחלנו לחטוף הפגזה צפופה….”

בשעה 17:00, עם רדת החשיכה, פונו הבנות והבנים “הקטנים”, לדברי העיתון, כשחברי הקיבוץ סופרים את הדקות עד ליציאה המשוערת של האוטובוסים מטווח האש. השקט נמשך עד לשעה 19:00 בערב ואז החל דו קרב של תותחים ושריון, חלק ממנו חולף מעל פני הקיבוץ.

ביום ראשון 7.10 בשעה 03:30, התקבלה ההודעה לפנות את הישוב, בשעה 05:00 כבר היו כולם בראש פינה, חלק מהגברים התגייסו לצבא והשאר נסעו לקיבוץ הגושרים. כבר בשעה 16:30 באותו יום נמסרה הודעה על מאמצים להעלות את הישובים בחזרה בהקדם האפשרי ולהתחיל להתארגן למקרה של עלייה במשך כל הערב. ביום שני 8.10 כבר התארגנו צוותים לקראת החזרה למשק.

 

 לפנות? מה זה החוצפה הזאת?

מבט ממקור ראשון, של יהודה הראל, ל”ארץ הגולן” מיום 6.10.2000: “אצלי זה התחיל בעשר וחצי. בדיוק באותו יום הייתי מזכיר, מחליף את שאול וובר. בעשר וחצי מגיע איזה סג”מ: ‘יש מבצע ילד’. מה זה? צריך לפנות נשים וילדים. אמרתי: שלילי. לא בא בחשבון. אמנם ראינו פה ושם קצת כוננות, אבל גם ב- 70 אמרו ולא פינינו. סגרתי על לא ונסעתי עם אלי זיו המא”ז לנפח, לברר מה זה החוצפה. על השכפ”צ של הבונקר – בראזני, מח”ט הגולן, חקה, אלוף הפיקוד ועוד כמה גנרלים. חקה אמר שהיום מתחילה מלחמה. נשמע לי דמיוני. הפגזה, חשבתי, מקסימום. באחת וחצי כינסתי את מזכירות המשק להחליט אם לפנות או לא. ברוב של קול אחד החליטו כן. מארגנים במהירות אבל לא בלחץ, מאה ילדים, מטפלות ואימהות, שמתייצבים עם שקי כביסה וחבילות, ליד כניסת בתי הילדים, מחכים לאוטובוסים שלא מגיעים.

“בשתיים בדיוק מפציצים אותנו שני מטוסים סוריים, באותה שניה נפתחת הפגזה. למזלנו הילדים הספיקו לרוץ חזרה למקלטים. ואז, בתוך ההפגזה, אני במקלט עם אסף קוטף, מטלפן אלי זיו: ללכת לחדר האוכל, לקחת נשק… איך שיצאתי, פגז על ידי, עשן שחור, נשכב ליד השכפ”צ…

הבאתי את הנשק, כי עם אלי זיו לא רבים. הגיעו שני האוטובוסים והילדים והנשים נסעו. לא היה מושג מה קורה. בערב אמרו לתפוס עמדות סביב למשק. מי שהיו להם יחידות מילואים, דרשו לצאת. פחדו שמחר יגמרו את המלחמה בדמשק, בלעדיהם. בחצות נשכבתי לישון בקלט הגן הריק, באחת העירו אותי: לפנות את כולם. סרבנו. שוב נסענו לנפח, שם העמיסו משאיות עם מסמכים. במהומה הנוראית, אומר לי ברזאני: ראה עצמך כנזוף, יהודה. תעשה מה שאתה רוצה, אין לי זמן להתווכח, יש ‘ברוך’ גדול בחרמון. שתדע: ברגע זה אין שום כוחות שמונעים מהסורים להיכנס למרום גולן. ביניכם ובין הסורים אין שום כוחות.

“החלטנו לפנות, אוטובוס צבאי קטן עמד בפינת נפח, נהג מבולבל שציית לפקודה שלנו לנסוע. העמסנו את כולם… ויצאנו. ירדנו לכיוון הגושרים, להפתעתנו נוסעים בציר גונן אחרי הנגמ”שים של צה”ל. אם משהו עבר בראשי? לא זוכר, היו כל כך הרבה בעיות התארגנות, לא היה זמן למחשבות ספרותיות, אבל הייתי בטוח שאחזור. אחרי יומיים גמרנו לריב עם הצבא מתי לחזור, וחזרנו. הייתי בטוח שהישוב יהרס, אבל כל מה שהיה חסר היה פרי עבודתם של כוחותינו. עד אמצא מאי, הסכם הפרדת הכוחות, חיינו תחת הפגזה כבדה כשהילדים במקלטים.

“עד כמה היינו קרובים לסורים? בערב, במקלט המועדון, שמעתי ברשת ‘שניר’ את עין זיוון שואלים: מה זה השרשרות של הטנקים ששומעים ליד הגדר. מנפח ענו: זה לא שלנו”.

 

 ימי מלחמת יום הכיפורים בבית השיטה שזורים בהחלטה לפנות את תושבי רמת הגולן בשבת אחר הצהרים. חברות קיבוץ מרום גולן וילדיהם הופנו לבית השיטה ללא התראה מוקדמת והשתלבו עמנו כקיבוץ בתוך קיבוץ לשלושה שבועות עד חזרתם הביתה. וזה סיפורם, וסיפורנו.
 עם פרוץ הקרבות בגולן הוכנסו הילדים למקלטים והחברים תפסו עמדות לפי התרגולת הידועה.הצבא דרש ממזכירות הקיבוץ להתפנות מייד .החברים סירבו.הצבא הבטיח לבצע פינוי מסודר באוטובוסים אך אלה לא הגיעו בשעה המתוכננת.סוכם שהגברים שלא גויסו יתפנו לקיבוץ הגושרים והנשים והילדים יתפנו לבית השיטה. 180 חברות ומלווים הגיעו עם ליל ובוקר ועמם 80 ילדים בכל הגילים.

בית השיטה התארגנה במהירות,200 מיטות נאספו בישובי הסביבה ,ילדי הבוגרת פינו את בתיהם והחברים נידרשו לקלוט לבתיהם את המבוגרים המלווים והנשים.על איכלוס הילדים בבתי ילדים ומקלטים היו ממונים אתי יחיאלי מטעם המזכירות,שולה ב.ג כמרכזת חינוך ושרה קליינמן כעובדת בית הספר.אוכלוסית מרום גולן חייה באי ודאות בשלושה מוקדים:המגויסים בצבא,הבחורים בהגושרים והנשים והילדים בבית השיטה.

ב 15 לחודש בנסיון שני הגיעו לקיבוץ בגולן חברים ראשונים ומצאו שהנזק לא רב.

בשבועות של הפינוי והחזרה נולדו 4 תינוקות. בתום שלושה שבועות חזרו כל החברים שהתפנו לקיבוץ והמשיכו בשגרת מקלטים ושיקום עד הפסקת האש. מעט ממה שנכתב בימים אלה מובאים בזאת.

בתקופת הקרבות נהרגו 4 חברים ותיקים: יעקב רעי,אברהם ניישטין,קובי רבינוביץ ומנחם אודם .בכך הצטרפה גם מרום גולן לקיבוצי השכול.

 ביומני מרום גולן מצאנו את הקטעים הבאים שנכתבו ב – 1973

ילד ממרום גולן מספר

 
חשך בחוץ. מבעד לחלון של האוטובוס לא ראינו כלום. אבל אמא, המטפלת או  האשה אשר ישבו על ברכיה העירה אותנו מהשינה, שנפלה עלינו ואמרה לנו, הגעגו. לא האמנו, חשבנו עוד פעם ־התבלבלו המבוגרים ונרדמנו שנית. אולם עוד פעם ביקשו שנקוםכי הגענו. בסוף הורידו אותנו מהאוטובוס הכניסו אותנו לחדר האוכל, שהיה חשוך לגמרי. הושיבו אותנו לאכול , אבל לא היינו כל כך רעבים. לא ברור היה לנו מדוע החשמל כבוי ומדוע לא רואים כלום, למה היגענו דוקא הנה , הרי כל הזמן ישנו במקלטים ומדוע איננו יכולים להמשיך לישון שם גם הלילה. מישהו דיבר על מלחמה, אולם אנחנו רצינו לישון בבית. ישנו בבית ילדים חדש, כולם היו עצבניים ונרגשים בסוף נרדמנו עד הבוקר. למחרת חלקו אותנו לכיתות כאן כולם לומדים במקום, ויש להם כיתות גדולות וגנים גדולים ולא נוסעים לאף מקום ללמוד. לקחו אותנו להכין סוכה. לקחו אותנו לכל מיני מקומות מענינים ומגונים, וגם יפים .
ביום הראשון אחרי שהיגענו , אחרי הצהריים היתה כאן סירינה וכולנו רצנו למקלטים.
אחרי כמה זמן, כאשר לא שמענו שום ״בומים״ רצינו לצאת , אבל המבוגרים עוד פעם לא רצו לתת לנו. והם בעצמם כל פעם יצאו להציץ. כשיצאנו מהמקלט, כל הזמן שמענו את הרעש של אוטו התערובת, עושה רעש כמו התחלה של סירינה וזה קצת עיצבן.
בהפוגה נגשנו להורים המאמצים של המשפחות בבית השיטה, אבל, אחרי שישבנו קצת רצינו נורא הביתה. אמא אמרה, שאי אפשר לחזור הביתה והיינו חייבים להשאר ולהתרגל. הילדים בכתה באופן כללי הם די בסדר, רק מה, אנחנו קצת לא שקטים. פה אין מקלט כמו במרום גולן. ואומרים שלא צריך כל כך, אבל לנו לא ברור למה – כי הרי יש מלחמה. 
כאן יש המון דשאים ועצים, והקיבוץ מעניין מאד ונראה כמו יער עם המון מקומות שאפשר לברוח אליהם. כאן ישנים איתנו כל ערב שני מבוגרים באופן קבוע, נוסף לשומרים, וכבר כמה ימים באמת לא רצים לאף מקלט. .

עכשיו חג סוכות, אבל לא מרגישים, כי אנחנו לומדים. 

 יום שלישי 11.10.73

בבקר יצאה סוף סוף קבוצה ראשונה בת שבעה חברים, מהגושרים למרום גולן.
חברים יצאו לפנות בוקר ונפגשו בשדה התעופה של מחניים עם אנשי עין זיוון ואל-רום ועם הכוחות המלווים.
אחרי שהיות רבות יצאו לדרך. התברר שמצב בעלי החיים במכלאה סביר.
לפתע החלה הפגזה כבדה, החברה הצטופפו מספר שעות במעבר מים. התקבלה הוראה לחזור.
בערב נסעו מספר חברים לעוד ביקור בבית השיטה.
 
יום רביעי 12.10.73
 
בבוקר יצאה משלחת החברים לנסיון שני להגיע למשק, למרום גולן. כל שאר החברים בבית השיטה עקבו אחרי העליה במכשיר הקשר. ואכן בשעות הצהרים הגיעה המשלחת למשק והודיעה שהמצב טוב והפגיעות מועטות.
בלי לחכות לאישורים נוספים אורגנה עוד קבוצה בת שמונה אנשים עם ציוד שיצאה לדרך מהגושרים.
בערב עסקו כולם בהתארגנות, בהכנת ארוחת ערב ובארגון השמירה. בלילה הראשון ,התבצרנו, כולנו בחדר האוכל, אבל רוב החברים ישנו בעמדות. 
ביומני מרום גולן מצאנו גם את ההתרשמויות הבאות

 גליה: (המקלטים כאן הם מיני משנת 1948, צרים וקטנים) כאשר נכנסנו למקלט שאלה גליה “אמא, מה זה החור הזה?”

הדשא
הדשא אשר ליד המגלשה בבית השיטה, הוא מקום מפגש לכולנו אחרי הצהרים. כשהדשא מתפנה מקהלינו, נשארים עליו כל מיני סימנים המורים על שהותנו שם. חברים מתבקשים לשים לב לעובדה זו ואת כל ניירות המסטיק ובדלי הסגריות להקפיד לזרוק לפח.
כאשר פסעה באחת מהלילות האפלים חברה ממרום גולן, בשביל אחד מתוך רבים אשר בבית השיטה, שמעה לפתע חברה אחרת אשר בקשה לדעת איך מגיעים למשפחת שושני? “תסלחי לי אני ממרום גולן” אמרה החברה. “גם אני” היתה התשובה.
חזרנו הביתה. (הגברים חזרו מקיבוץ הגושרים(
מצאנו את המשק במצב טוב בהרבה,מאשר ציפינו למוצאו.
התחלנו לחזור לחיים סדירים.
ישוב ללא בנות ונשים כמעט וללא ילדים הוא ישוב מוזנח, בו מסתובבים אנשים קצת מוזנחים.
מסתבר שקשה בלי בנות…
אנו מקדישים הרבה כוחות כדי לעזור לצה”ל במזון, במים, במקלחות, במיבנים ובמקלטים 
המציאות מוכיחה שוב את הערך של הישובים בגולן, גם כחלק במערך צה”ל.
 הנשים והילדים נמצאים בתנאים שאינם קלים.
הם עומדים בכך בעזרת קבלת הפנים, והטיפול של בית- השיטה, טיפול שהוא הרבה מעבר לחובת המשק המארח, ומעבר לצפיותנו.
התחלנו בהתארגנות בבית השיטה, התארגנות לתקופה יותר ממושכת. של קיבוץ בתוך קיבוץ כולל כל הועדות והמזכירות.
 בתנאים קשים אלה אנו עושיםמאמצים עליונים לשמירת החברה, כך שבבוא הרגע נוכל לחזור במהירות לחיים הנורמאליים.
יהודה הראל   15/10/1973
זה לנו השבוע השלישי לשהותנו בבית-השיטה. הרגשת הזמניות שהשתלטה עלינו בתחילה, פינתה מקומה לתחושה כי מצב זה נעשה כמעט קבוע…
לא קל להיות רחוק מהבית בימים שכאלה. למרות זאת ממשיכים אנו לקיים פה חיי חברה מאורגנים. ילדנו הגדולים לומדים בכתותיהם והקטנים שבהם משחקים וישנים בבתי הילדים של משק בית-השטה. הבחורות עובדות בכל ענפי המשק (אפילו ברפת) . עד לפני שבוע עבדו כ-10 בחורות מדי יום במסיק הזיתים, עתה לאחר שעלו 16 בנות לגולן, נותרנו פה כ-80 בחורות (עם 80 ילדים). בבית מסייעות הן לבחורים באחזקת המשק בהוצאת תפוחי האדמה. נאחל להן שתרמנה לגברים שלנו את המורל בבישול ומאפה, בנקיון הבית והמקלטים והעיקר שתרבנה בחיוך ובשירה.
בזכות משק בית השטה חיינו פה הם הטוב ביותר שאפשר לצפות בתנאים שכאלה. מטופלים אנו בכל אשר נזקקנו לו, מאספקה קטנה, ציוד למודי ומשחקים ועד לביגוד ותרבות.
תמר אהוביה, נקבעה כמקשרת ביננו לבין המשק, היא עוזרת לנו בפתרונות קטנים כמו: שכון ואימוץ, ומדריכה אותנו בבעיות חברתיות וארגוניות. בזכותה קל יותר למזכירות בעבודתה ובקשר עם המשק המארח.
מעל גבי עלון זה נודה לתמר על מאמציה הנפלאים לתת לנו את הרגשתנו הטובה ונאחל לה שתמשיך לייעץ לנו בעתות שלום, בביתנו.
ונחזור ונודה לכל משק בית-השיטה
לילדים שפינו ביתם לילדנו
למטפלות ולמחנכות המסייעות בידנו בהעסקת ילדנו
למחסן הבגדים; למשפחות המאמצות
                ולמזכירות בית-השטה.
                                                        סולי     25/10/1973
   קישור להיבט נוסף על הפינוי בגולן של הקיבוצים והקמת העיר קצרין

 




 

 

 

משה שחורי, בנם של שרה וליטה, אח של דליה וסמדר, בעלה של שלומית, בן קבוצת “כפירים”, נשלח לחזית הדרום וצורף לפלוגת שריון כקצין תצפית קדמי. הטנק שלו ספג פגיעה ישירה, ונותר שרוף בשטח ההפקר שבין הצבאות. לאורך שבועות המשיכה שלומית לשלוח לו חבילות ולכתוב לו: “וממך אין כלום, וגם לזאת כבר לא עומד לי הכוח”. משה הוכרז כנעדר, ולאחר שזוהה כחלל הובא לקבורה בהר הרצל.

שלומית כותבת על משה חודש לאחר נפילתו 

כל הזמן מטרידה אותי השאלה, ואני יודעת שאסור לשאול אותה : מדוע דווקא אתה ? מדוע חיבלו באושר וביופי ששרר בינינו?

כל-כך רצינו בילדים. תמיד ניסינו לדמיין איך היינו מגדלים אותם…

עכשיו נשארתי עם הכלב שכל-כך אהבת וטיפחת; עם הבית שלך, שאינו מסודר (כי למי יש חשק לסדר?); עם המשק שלך שאהבת, שכל-כך שמחת לחזור אליו, ואנשיו כלל לא מכירים אותך ואותנו.

נשארתי עם הפטפון שציפית לו ורצית לשמוע איתו מוסיקה, הוא עדיין ארוז בקופסות, נשארתי עם התמונות (תמיד צחקת: ״שישארו למזכרת״. וצדקת, הו כמה צדקת!) ; נשארתי עם הזיכרונות הנהדרים, המכאיבים ודוקרים. שהם רק זיכרונות. לא חיים.

ומשגב עם, שההליכה ממנה היתה משבר בחיינו, הפכה להיות תמונת חיינו הנהדרים והיפים. כאב צורב, עד כדי חוסר עניין בכל. דמעת- שותפות, וריקנות בלי סוף. אי יכולת להשלים, להאמין, להבין, להמשיך.

ונותר לי, האוהבת, להלך בתוך מסך של זכרונות, תקוות ותכניות משותפות, שהפכו להיות כל עולמי.

שלומית שחורי

 

שלומית קציר, בת גבעת חיים, הכירה את משה בקיבוץ במשגב –עם,

בהיותם ב”שנה שלישית”, בשנת 1970.

הם נישאו ביוני 1972 ובאביב 1973 החליטו לבנות את חייהם בבית השיטה.

שלומית למדה באורנים במסלול מורים למלאכה .

המלחמה הנוראה קטעה את מסלול חייהם.

שלומית נהרגה בתאונה באוקטובר 1974 ביום השנה של משה

סמדר אחותו של משה קוראת את דבריה של שלומית

 

  נמרוד שרון,   בנם של דינה ועדי. אח של יובל וגידי. בעלה של שלומית.אבא של עומר, הילה, יואב ואסף. בגלויה ששלח הביתה  ממערב לתעלה כתב:

“אין חדשות, וגם לא חידושים. מאמינים בכוחנו וניצחוננו, נתראה בקרוב כמו תמיד”. בערב הפסקת האש, ברגע נדיר של מנוחה, נהרג בזלדה, באמצעותה הציל רבים. על כך הוענק לו “עיטור העוז”.

הילה כותבת על אבא נמרוד

כמעט 40 שנה עברו, מאז אותה שבת, בה עזב אבא את הבית לתמיד.

אוקטובר היה החודש שלו. החודש בו מבשילה הכותנה אחרי חודשים רבים בהם זרעו, עשבו, השקו ואהבו, ואז, אוקטובר. קוטפים.

בחודשים האלו, הייתה המשפחה כולה מגויסת ל”עונה”, מילה, שנשמעה ולא היה יותר צורך להסביר מהי. אנחנו הילדים היינו מצטרפים לקטפת, אחרי הצהריים, יושבים בקבינה הפתוחה /וממלאים את הריאות, בריח המיוחד הזה של אבק, אדמה ופירורי כותנה יבשים.

בהפסקות, גם היינו קופצים על הכותנה, בעגלה, במטרה להדק אותה – ילדות סובבת אבא.

אחר כך, כשאבא נבחר לריכוז חרושת מתכת, עברנו איתו למשרד. אחר-הצהריים היינו יורדים למשרד, ושם – עולים ויורדים במדרגות, מדברים בטלפון, ועושים הרבה רעש ובלאגן סביבנו, עד שלא הייתה לו ברירה והוא נאלץ לחזור איתנו הביתה.

שבת אחת, תוך כדי רכיבה על אופניים ומשחקים על הדשא, קראו לנו לבוא להיפרד מאבא. כשעומר הגדול בן 10.5, הילה בת 7.5, יואב בן 6 ואסף בן שנה וחצי. נראתה לנו מוזרה המלחמה הזו וגם לא ממש מטרידה. “מי יכול על אבא שלנו?” באנו, חיבקנו אותו ובלילה הוא נסע.

המוות שלו הגיע אחרי שבמשק נפרדו מהרבה חברים. הרגשנו משהו באוויר אבל ממש, לא משהו ששייך אלינו, או אליו. הרבה משלחות מבשרות כבר הלכו במדרכות ודפקו על הדלתות. ולנו, אין מושג שעוד רגע תישמע הדפיקה גם על דלתנו. וברגע אחד, ילדות שמסתובבת סביב אבא, תהפוך להיות זיכרונות וסיפורים סובבים אבא.

ערב אחד במרכזיית הטלפון, כשחיכתה אמא לטלפון ממיקה – אחותה מנען, שהייתה אמורה לעדכן במצבו של יענקל אחיה שנפצע קשה, שמעה שיחת טלפון מאחד החבר’ה ששירתו עם אבא בחזית וכשלא ראתה את שמו של אבא ברשימת מוסרי הד”שים ואת שאר חברים לחזית – כן, כבר הבינה.

 

הבית הוחשך!

אנחנו הילדים נשאבנו אל שגרה חדשה – ישנה, בבית הילדים. נדרשים להיות כמו כולם, לתפקוד לימודי וחברתי, להמשיך את הלינה המשותפת, ההשכבות עם שירי הערש “אבא הלך לעבודה, יביא לך מתנה…”, שהמשיכה להיות מושרת בשגרה החדשה שלנו.

והיו גם מסיבות ב”כיתות”, שיחות הורים, שישי וחגים בחדר אוכל. והביחד הזה, השלם, מסביב  – ואנחנו כל-כך חסרים.

אמא לא עמדה בעוצמת הצער והכאב ומסתגרת בחדר, ממעטת לצאת ולקחת חלק ביחד הקיבוצי. ואנחנו, לא יכולים להיות שם לבד. אז מלבד החגים בהם הופענו על הבמה, לא היינו יותר חלק מהיחד הזה, הרבה זמן.

אמא בשנים של התמודדות בחזיתות רבות. צער אישי על בן-הזוג, הגבר, האבא של ארבעת הילדים, צער על הילדים שלא יזכו לאבא, שלא יזכו לאבא הזה! צער על סבתא וסבא שאיבדו את בנם ושכל-כך שותפים ומלווים.

התמודדות שגרתית, יומיומית, שעוברים בזוג – הופכת באחת להתמודדות אחרת. סבתא וסבא, שראו את השבר של אמא, היו לבית חם, מחבק ומפנק.

מפנים את אמא לשקוע באבלה ולהיות בו, עד שתצליח להתאושש!

הטיסה ללונדון עם אלמנות צה”ל נוספות, מהווה נקודת שינוי ואמא מגלה שוב, שהעולם… גם יפה. החבר’ה של הסיירת, שלא עוזבים אותנו לרגע, משכנעים את אמא להמשיך במסורת וערבי השירה שערך אבא בסוף כל קיץ, חוזרים ומחזירים לביתנו חלק מרוח החברות ואהבת החיים, שכל-כך נקשרה באבא.

בית ספר, צבא ושמחה גדולה, עומר מתחתן עם נאוה. ושוב, כמו בכל שמחה, מוצף גם החלל הגדול של האין-אבא. האבא, שלא זכה לראות את ילדו אוהב אהבה גדולה ולא זוכה להובילו אל החופה.

עומר, כמו אבא, מוקף באנשים ויש רבים שמרגישים “קצת” אבא בשבילו וכל-כך גאים להובילו אל החופה. תשעה חודשים של נישואים מאושרים נגמרים בתאונה. וכמו שכתוב על קברו של עומר “נלקח אל מנוחת אביו”. אמא אומרת שמזל שאתה לא יודע שעומר הילד שכל-כך אהבת, איננו.

איך ממשיכים? הניסיון עוזר לנו!

כבר הרבה שנים, אנחנו שומעים על אבא. אומרים מה אנחנו הפסדנו ואני דווקא רוצה לדבר על מה שאבא הפסיד: שלושה ילדים נשואים, ו – 10 נכדים – לא סופי.

יש לך נכדה חיילת, נכדים במוסדות החינוך בכל שכבות הגיל, שעושים לסבתא הרבה מאוד נחת ובטח היו עושים גם לך. נכד אחד נולד בדיוק בתאריך בו נפלת, 21/10, וכמו שאמא אומרת:

“איזה חידוש להביא פרחים לחדר יולדות ולא לבית הקברות……….”

 

.

שלומית קוראת את שכתבה הילה על אביה ,נמרוד

 יוחי גלעד,בנם של בנימין וציפורה,אח של יפתח ויוני. נהרג בלב סיני בליל צליחת התעלה. את מרבית שירותו הצבאי עשה בחצי האי הזה, אותו כינה “ארץ זרה”. יוחי, בן קבוצת כפירים בעלה של טלי ואבא של עופרי.

עופרי טוראל גלעד  

בחופשת סוכות, במהלך טיול משפחתי בסיני, בפיגוע רצחני על תל בראס בורקה, נקטפו חייה של עופרי גלעד, בתם של טלי ויוחי, והיא רק בת שלוש עשרה. היה זה בכ’ תשרי תשמ”ו, ביום השנה ה- 12 לנופלו של אביה יוחי בסיני.

יוחי ועפרי ואני – כתבה וציירה טלי 2003

נולד רק פעם, רק פעם אחת היה בגנון ובגן, בכיתה אלף ובשכבת הנעורים. אהב , נישא פעם, היה לאב פעם ולסב- אף פעם. לחם פעמיים ונפצע פעם, ומת פעם.

ואני – נולדתי רק פעם, רק פעם אחת הייתי בגנון ובגן, בכיתה אלף ובתנועת הנוער. אבל אהבתי יותר מפעם, נישאתי פעמיים, ילדתי רק פעם. ארבע פעמים הייתי לאם, אבל אף פעם לא הייתי אם לארבע, לפחות לא בו זמנית. הייתי אם חורגת רק פעם. הייתי אם אומנת רק פעם. שכלתי רק פעם. התגרשתי רק פעם. נבדקתי כנגד הסרטן יותר מפעם. התאלמנתי רק פעם.

 

הזיכרונות חמקמקים, נפתלים. הסיפור שאני מספרת לעצמי הוא סיפור בהתהוות מתמדת. כברשומון פנימי אין אני יודעת עוד מה אמת ומה בדיה.

כמו צלם אופנה אני מתקתקת תמונות מהעבר:

יוחי והחול בשבטה, שער הראש, והריסים, העפעפיים זורות חול כשהן מעפעפות, חול נגרס בין השיניים, ושיער הזרועות עמוס חול.

יוחי משקיף אל השדות, מיישר את הגב, סומך את הזרוע על המותן מאחור, מהרהר במשהו. לא להפריע לו. עבורי הוא חוצה את האופק לשניים: חציו בשמיים וחציו באדמה.

 

והחדר שלנו, תמונה : חדר קיבוצי של שנות השבעים: שטיח, וילונות כמו לכולם, מדפים כמו לכולם מהנגרייה של נחמן, כמו לכולם, מנורה כמו לכולם, אהיל חלבי מזכוכית מעוגלת כמו לכולם, מטבחון עם חתיכת שיש קטנה כמו לכולם, פלטה “טריפוד” חשמלית כמו לכולם, קומקום חשמלי ישן ממתכת עם תקע שטוח בצד, שבכל פעם שהוא נשרף צריך ללכת לחשמליה ולהתבייש, כמו כולם.

 

אני מסתכלת לתוך התמונות ומה שאין הוא היש בתמונה: עפרי לומדת ללכת, ואבא איננו שם, עפרי מדברת, מתחברת, לומדת לקרוא ולכתוב, מטיילת, קוטפת פרחים, ואבא איננו שם, עפרי בבת המצווה שלה, מתבגרת, נערה, ואבא איננו שם.

החגים הכל כך מכאיבים: מפקד האש בחנוכה. במגרש למעלה, הגדולים הכינו ארץ של אש. כל הקטנים על כתפי האבות. עפרי ישובה על כתפי. בעיני בוערות דמעות. ארץ האש.  גן הילדים בירושלים, אבות שומרים בשער הגן, ואמא טלי.  טיול שנתי בבית הספר בטבעון. אבות מלווים עם נשק, ואני. בלי.

 

   
   

 

 

 

יש ימים בהם הזיכרון של עפרי הוא לא יותר מרפרוף ענוג. כמו ההתחלה, כמו ההרגשה הקלה הזו בפנים, הפרפור הלא מורגש כמעט של העובר ההוא, שפעם הייתה. יש ימים שהזיכרון הוא משקולת.

 

יוחי , שבמותו היה צעיר מגילה של עפרי, לו הייתה עמנו, היה איש בוגר גם בבחרותו.

הראש מעופף מעלה מעלה, הלב מחובר ישירות חזיתית לליבם של אחרים, הידיים – ידי מעשה כאן ועכשיו,  והרגליים- הן השורש הנעוץ בקרקע.

 

איש צעיר וכל כך עשיר: שהיו בו אהבות ואיזון, אמונה ואמת, ביטחון ויכולת הגדרה, התבוננות, התמדה, התפעלות, כוח של  ויתור וזריזות, כישרון למיון ולהפרדה, מתינות, נחישות, נקיות, סדר, סקרנות, ענוה, פליאה, קצב, קשב , ריכוז, רכות, שמחה.

עשירה ומבורכת. ככה אני מרגישה. משופעת באהבה של משפחה, של חברים ותיקים, של חברים חדשים.. מבורכת – שהייתי אשת האיש לשמונה מאות ושמונים יום. אסון ונס חולקים ביניהם, אותיות. רק או מפריד ביניהם וכך חיי: אסון – או נס. מחק את המיותר, או אל תאבד את האמונה שנס ואסון מפריד ביניהם רק או.

 

מולי ברחוב איש ואישה ושערם שיבה. הם הולכים חבוקים. ואני אחוזת צער. אני מאזינה לשירו של יוסי בנאי “אישה שלי” והנה מכה בי בכל העצמה ההבנה העמוקה: לעולם לא נזדקן ביחד. אבל  מודעות אחרת דוחקת בראשונה, ובמודעות הזו למרות שאני יודעת שהוא מת, אני עדיין אשתו והוא בעלי, ואנחנו עדיין קן ומשפחה, ואנחנו מוצאים סוף סוף חוף, ואנחנו נפרדים יחד מגיל הנעורים והשנים שחולפות מותירות בשנינו יחד קמטי גיל וגיל. ולמרות שהסיפור שלנו נגמר מזמן, ולמרות שאין זקנה ביחד, והילדים אינם. אין ראיה ואין עדים- הרי ישנה השלמה, וישנה בגרות וגעגועים שנותנים, הרי זה פלא, לימים טעם טוב של אור מתוק… בורכתי להיות אשתו ואם ילדתו.

קישור לחטיבה 421 ויוחי

http://www.421.co.il/?CategoryID=&pg=fallen&ArticleID=12

“בית השיטה של גבעות ושל שדות של אבא ושל אמא אדם הוא תבנית נוף מולדתו אם לא תאמינו לא תאמנו”  (מילים שרשם יוחי על צידו השני של תג היחידה)

 

 

צ’ופה, בנימין שצ’ופקביץ, בנם של חוה ואליהו, אחיו של שמואל, בעלה של הדס. אבא של אלי, שולי וענת. גוייס רק במוצאי יום הכיפורים. קודם לכן עוד הספיק לבנות יחד עם מוקי ויוסף שריג את סוכת השכונה המסורתית.

בערב סוכות ברמת הגולן, ספג הנגמ”ש שלו פגיעה ישירה במיכל הדלק, ועלה באש.

למשפחתו המורחבת, משפחת פלד, היה צ’ופה אח וחבר.

עץ הארז הבודד

מתוך אתר “קול חי” כתב משה מאירי

סמוך לתל חזקה, לא הרחק מאלוני הבשן, בין עשרות האנדרטות לנופלי המלחמות ברמת הגולן,ישנה אחת מיוחדת. זאת אנדרטת הנצחה לחיילים מגדוד סיור 134, שנפגעו מפגז סורי שחדר לתוך הנגמ”ש שלהם. למרות  שהיה ידוע שהמקום שבו חנו מטווח ע”י קציני חת”מ סורים, נתן להם סגן מפקד האוגדה משה בריל הוראה להישאר במקום ולא להתפזר. בין הנופלים בנגמ”ש היה גם בנימין צ’ופקביץ (צ’ופה), גיסו של משה פלד מבית השיטה. משפחת פלד החליטה על צורת הנצחה מיוחדת: בתוך שרידי נגמ”ש שנשאר בשטח, הם נטעו שתיל של עץ ארז. השתיל נקלט וצמח לאיטו כמו כל ארז, והיום הוא כבר הארז גבוה וגדול ומרשים מאוד.

 
 

במלחמת יום הכיפורים הוצבה יחידתו של דני פלד  בבקעת הירדן. דני, בנם הבכור של יעל וחיים, אח של אורי, גדי וורדה. בעלה של חנה, ואבא של רן, הצטרף כחייל פשוט ליחידת הצנחנים שירדה לחזית התעלה למרות שהיה קצין. ליד “החווה הסינית”, נפגע דני ונהרג.

1987 קטע מתוך עבודת הגמר בסוף כיתה י”ב

“הקרבות על ‘החווה הסינית’ במלחמת יום הכיפורים”

רני פלד

רוצה אני להתייחס באופן אישי לשאלה העוסקת בתוצאות ובהשלכות של קרבות הצליחה על מלחמת יום הכיפורים בהשוואה למחיר הדמים הכבד אשר שילם צה׳׳ל ועם ישראל באותם קרבות, מכיוון שאין אני יכול להתנתק מן העובדה כי בן שכול אני וכי אבי נפל בקרבות אלה ממש. יתכן ולרבים ברורה התשובה ומעטים הספקות באשר לכדאיות המבצע. עבורי אין הדבר כך, אין התשובה פשוטה והיא אולי אף קשה מדי.

 

אך לעולם כאשר אחזור להביט מתוך עיני שלי, על עצמי ועל העולם שלי, לעולם לא אמצא דבר אשר בעבורו היה שווה המחיר האישי שלי, דבר אשר אוכל להתנחם בו, לעולם לא! 

 

דני פלד – ארבעים שנה למלחמת יום כיפור

מאת: יהודית פלד

כניסתו של דני לבית השיטה הייתה כמו כניסת ה”זר” לעיירה המנומנמת במערבונים. כניסה שהביאה תסיסה ושאלה על הקיים, המוסכם והמקובל.

ככה היה המפגש עם דני ומבט 40 שנה אחורה מפגיש אותנו עם בית השיטה שיש בה כובד רב, דחיסות ורצינות תהומית ביחס לכל מה שחרג מהקונצנזוס המוכר והידוע. עם המון דיונים ותקנונים ומתחים סביב נושאים פעוטים שבמבט לאחור, נראים בלתי מובנים ומצחיקים.

לתוך הוויה זו הביא דני משב רוח חדש ורענן שהייתה בו שמחת חיים, אהבת חיים ותנועה מתמדת. מהר מאוד התוודע והתרועע עם המקום אליו בא והתמודד איתו בכליו המיוחדים – אנרגיות סוחפות, טוב לב והומור. זכורה לכולנו אותה פינת חמד שיצר יחד עם חנה שהיה בה עולם ומלואו (תוכים ויונים וורדים וחתולים…)

במסיבת “התחביב שלי”, סיפר דני:

התחביב שלי – החצר הפרטית. זה לא נשמע כ”כ טוב כשאומרים חצר פרטית בקיבוץ… הפרשה התחילה במשטח שעשיתי. באותו בוקר שעמדתי לצקת בטון מצאתי פתק של המזכירות: “לפני שאתה יוצק התקשר אלינו דחוף”. באתי למזכירות והוסבר לי שיש סעיף בתקנון שמשטח מבטון לא חוקי, אלא רק משטח מבלטות… הסברתי שאפילו בתקופת הטורקים לא הרסו בא”י מה שהתחילו לבנות אך טענותי לא התקבלו…פירקתי את כל הפרזול והעברתי לבלטות.

והגדר: גדר זו שבניתי יכולה הייתה להיות נושא למחקר פסיכולוגי בקיבוץ שכותרתו: “ההתעניינות של חברי המשק בחיי הפרט”. אחד הדברים החביבים עלי הוא לשכב על הערסל באור כבוי ולשמוע חוות דעת של העוברים ושבים, בכל אדם עוררה הגדר אסוציאציה בהתאם למוצאו: רוסיה –אוקראינה- תמיד הזכירה דיר חזירים. ליוצאי אמריקה- חווה של בוקרים“…

אלו מעט מהחידושים  שהביא איתו דני באותם הימים, וכיוון שהייתה לו נקודת תצפית מחייכת על הליכותיהם של הקיבוצניקים, על התקנונים והמוסרות ששמו על עצמם, התקבל באהבה עם הגוון המיוחד שלו. זה דני ששבה אותי – באישיות האחרת שהייתה בה רוח קלילה ומחדשת ותנועה מתמדת.

רוצה לומר עוד משהו על הפרידה מדני. שתי תמונות שממחישות את המקום התודעתי בו היינו, עולות בי:

הראשונה – תמונת ערב השירה בראש-השנה שלפני. נראה לי כי התמונה המתועדת בחוברת הזיכרון לדני מספרת הכל. הייתה בערב ההוא המון שמחת חיים מתפרצת, מין שיכרון חושים של אנשים צעירים שכל החיים לפניהם, שרתה שם חדוות החיים,  קלילות ותמימות.  התמונה השנייה היא בצהרי יום כיפור אנו יושבים על המשטח של חנה ודני לאחר שבוטלה האסיפה השנתית, מפצחים גרעינים, מנתחים, מסבירים ובכלל בכלל לא קולטים מה שעומד להתחולל. עיוורון מוחלט.

הפער בין אותן תמונות למה שבא אח”כ היה עצום ומטלטל.   אנו משתמשים במונחים- שבר, טראומה, רעידת אדמה…מושגים שמנסים לבטא שמה שהיה לא יהיה עוד, שהייתה זו נקודת זמן שחצתה את החיים של כולנו לשניים- לפני ואחרי.

 

40 שנה אחרי- אני חשה שהשבר הצמיח וביגר אותנו  כפרטים וכחברה. איפשר לנו, לאט לאט להגיע להבנה שבמקום בו אנו צודקים לא צומחים פרחים, שבמקום בו יש עקרונות נוקשים אי אפשר להתפתח. נהינו אט אט יותר מאווררים, יותר מאפשרים לפרטים שבתוכנו ללכת במסלולם. ממש באותו תוואי  שדני שהקדים את זמנו הביא לנו. ואלו הדברים אשר אני נושאת עימי מהמפגש החי עימו-את הישירות והתנועתיות, הפתיחות וההיפתחות אל עולמות חדשים, את האופטימיות והאמונה שהכל אפשרי, את הרצון התמידי להתמיד להתחדש ואת מודעותו להיותו חלק מכלל גדול ורצונו להוסיף משהו קטן לטובו של העולם. אי אפשר היה שלא להידבק ולאהוב את רוחו האנושית החמה והחיה של דני!

 
 

 

יוסף שריג, בן קבוצת “תומר”, בנם של תקווה ונחום. אח של רן, רות, אייל וצחקי. בעלה של נורית. אבא של אסף ופלג. שלושה ימים נמשכה הדיפת כוחות השריון הסורים, ובשעה האחרונה נהרג יוסף ממארב. על חלקו בקרבות אלה הוענק לו “עיטור המופת”.

במותו פסקה שירתו, נדם ניגונו, תמה יצירתו, ולא נשלמה.

 

לא התפנינו לשבת עליו ״שבעה״

יום אחד בלבד נשארנו בבית. לא ישבנו ״שבעה״.

תליתי פתק על הדלת וביקשתי, שלא ייכנס איש פרט לבני המשפחה.

רבים רבים באו. כתבו משהו והלכו.

זעקתי עד לב השמים, אבל קולי לא נשמע. נדמיתי לאבן.

למחרת שבתי אל צחקי, לבית החולים.

אסור לו לדעת מאומה! על כולנו׳ להעמיד פנים!

 

באותם ארבעת ימי תופת של קרב הבלימה ברמת הגולן. הידיעה הצורבת בחריפותה – שאין קו שני, שאין תגבורת,

שאין רזרבות טנקים סוריים שיעברו-יגיעו מייד, בתוך דקות,

לכינרת, לגשר בנות יעקב, לעין-גב –

ידיעה זו הביאה כל ׳טנקיסט׳ להילחם כמוכה אמוק,

כמטורף חסר בקרה, בתנאי קרב כמעט בלתי אפשריים

של עדיפות אויב מוחצת.

יוסף פיקד על פלוגה מובילה בגדוד טנקי ״צנטוריון במעלה גמלא, ונתקל

בטנקי אויב, באזור תוואי ההטיה של הסיור.

משם – שלושה ימים רצופים של לחימה קשה

והדיפה איטית של טנקים מהדיוויזיה הסורית הראשונה,

שפרצה באזור חושנייה.

יוסף עבר את כל התופת הזאת תוך החלפת שלושה טנקים שנפגעו,

ביום ד׳ בצהריים, בשעות האחרונות של קרב הבלימה,

נפגע ונהרג על ידי טנק אויב, בלחימה לכיבוש רכס המוצבים,

בכך תמה פרשת חיים של שירה, מוסיקה ושריון.

פרשת חיים של אדם צעיר, ברוך כשרונות עד להתפקע ורגיש כשבשבת.

נסתם הגולל על נשמה שאצרה בתוכה אוצרות בלתי נדלים.

נשמת אח שאהבנו עד כלות.

רן שריג

 

 

 

הקישו על התמונה למטה לשמיעת סיפורן של האלמנות שכאבן עמן כבר 40 שנה

צילום ועריכה :יריב חזן   אורך הודיאו 48 דקות – צולם בערב יום הזכרון בבית השיטה תשע”ג -2013

סיפורן וכאבן של האלמנות שאיבדו את יקירן במלחמה

 

 
 מספרת על אלון אילת, ענת יהלום:אלון אילת נוכח-נפקד-נוכח

‘נוזל’ תעוז נוזל. נוזל הזמן גם הזכרון הופך דליל עם השנים

אלון של זכרונותי

יפה ומוצק חד וברור. לעיתים מרוכז ו’קצר וצבאי’ ולעיתים צוחק בצחוק צחור ומשוחרר וברגע הזה כל שדות העמק שלו, מקיפים ועוטפים את יופיו

כאלה באביב ימותו ברכה היא או קללה

…חולות סיני 1973 ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה

אלון מזדמן ללשכת מפקד הגדוד ואני מקבלת אותו בחיוך והצדעת שיריונאים. ‘שב רגע, אל תעוף כל-כך מהר’ אני מבקשת ממנו מנסה לספוג עוד מעט מחינניותו  בגלל עוצר יציאות   הוא מבקש שאארגן לו עבור חיליו ‘בידור’ לסוף השבוע וליום כיפור על מנת להנעים מעט את הצפיפות בתעוז. עיתונים מן הארץ וסרטים הם מצרך נדיר בסיני. ‘אין לכם איזה לוח שח-מט לשרוף איתו את הזמן?… אני שואלת והוא צוחק מלוא פיו המתוק תוך שאנחנו מסכמים שזה לא מספיק כשכולם נשארים שבת. שח יכולים לשחק רק שניים ועוד ארבעה נותנים עצות ומה על כל השאר…

אני עושה לנו ‘נס קפה’ ושנינו יודעים שרק נס יוציא אותנו מן החולות הרחוקים שזה מכבר הפכו עבורנו למן ‘כלא זמני ומרוחק’ מן החיים האמיתיים. אלה המתחוללים ‘למעלה-בארץ’ כפי שאנחנו מכנים זאת בסיני שם אהובותיו של אלון, שם הוריו ואחיו וקיבוצו. לשם געגועיו וכאן…כאן מתח רב נישא באויר מלווה בחום מעיק וסופות חול תוקפניות ומחלקה של חיילים-חיליו של אלון להם דאגתו, ויום כיפור עומד בפתח…

הוא לוגם מן הקפה ומתגעגע הביתה וכך גם אני. חודש חלף מאז ‘עלינו ארצה’ לחופשת סוף שבוע וכעת כוננות גבוהה ורוחות מלחמה באויר והבית הולך ומתרחק. השקט המצמרר אינו עוד מקור לשלוה ושקט

השקט הופך לקדרה הרותחת לאט שלאחריה עולה הכל בלהבות מיתמרות של אש ועשן. המדבר רועד תחתינו ונשטף באלפי חיילים המבקשים זה את נפשו של אויבו. הטנקים שועטים אלי קרב ואלון בראשם כדרכו ‘אחרי’ אינה רק מילה עבורו היא תמצית היותו מפקד, חיינו העוברים לאט הם כעת חיינו הממהרים. רות סוף!

שדרה פלוגתית- ובראשה טנק מס’ 400109 הטנק של אלון, דוהר מזרחה כמו מרכבה ללא נהג, כסוס בלי רוכבו כפרש בלי ראש. כדור אחד פילח את חייו. כדור אחד וזהו. אין אלון

‘הוא צנח על החול הרך וקול הנפילה לא נשמע’

 

 

סופו של הסתיו וימי תשרי הקרבים לעולם ילוו בזכרוני עם קיצם של חברי ‘משם’ לכולם פנים ושמות וסיפור חיים שנגדע ואחר…כאב גובר ודועך חליפות וים של מחשבות ‘מה היה אילו היה אלון בין החיים. אני מתגעגעת למה שיכולנו להיות כאנשים בוגרים ונכרת בבת אחת בששה לאוקטובר 73 בסיני

אני חסרה את אלון ואת חברותו כי הוא וחבריו היו ועודם המשפחה הצבאית שלי וזו הרי המשפחה שאנו נושאים בזכרון נעורינו.

המשפחה החלולה באלפי חללים ועוד אחד יחיד ומיוחד. אלון!

 

 דורון מיינרט על יום כיפור, המלחמה, ובית השיטה

באוקטובר 1973 הייתי נער בן 13, בן כיתת “שיבולים” בקיבוץ בית השיטה. 7 שנים לפני זה, ב1967, הייתי ילד בן 6, בכיתה ב’. אני זוכר את השמחה הגדולה של אמא שלי כששמעה ברדיו הגדול והחום ששחררו את ירושלים. האחים הגדולים חזרו וסיפרו סיפורי מלחמה וניצחון, ואחר כך הלכו להתיישב בבקעה  ובגולן, לחדש את תנופת ההתיישבות של הקיבוץ המאוחד. נסענו עם הכיתה לטייל בשטחים המשוחררים כפי שנקראו אז, ביקרנו בכותל המערבי ובמערת המכפלה, בכל מקום היו ילדים ערבים שמכרו עטים צבעוניים וגלויות,”הכול בלירה”, וערבים עם כפיה שמכרו ‘דבוזים’ ו’בומלות’. החבר’ה בכיתות הגבוהות נסעו לטיול שנתי בסנטה קטרינה ובראס מוחמד במקום במדבר יהודה. מרחוק הדהדו קולות מלחמת ההתשה של עמק הירדן, ובעיתונות הדהדו קולות המלחמה בתעלה וקולות לווינגר במלון פארק. בחתונה של אחי, בקיבוץ גולן שהפך מאוחר יותר למרום גולן, הפציצו הסורים את הקיבוץ כמה שעות לפני החתונה. נשארתי בחוץ ונהניתי ממראה המטוסים שטסו לסוריה בשביל להפציץ חזרה, עד שאבא שלי גער בי והורה לי להיכנס  למקלט.

גדלנו יחפים ומאושרים, מחשוף כף רגלנו ליטף את עלי האספסת ושלפי שיבולים דקרונו ומתקה דקירתם. עבדנו בקטיף אשכוליות ומשם קפצנו ישר לבריכה, בלי להתקלח. בלילות תרגלנו א”ש לילה ושרנו ליד המדורה “על גדות הדנייפר דוהרים סוסים”, ייחלנו לרגע שבו נתבגר ונוכל להפסיק ללמוד וללכת לעבוד בפלחה ואחר כך להתגייס.

כמה ימים לפני יום הכיפורים ב73′, היינו בהופעה של להקת כוורת ב’בית ציזלינג’ בעין חרוד. הקיבוצניקים מכל עמק חרוד שרו איתם בהתלהבות את כל השירים שידענו בעל פה – “הי יו יה אני שואל הי יו יה אתם עונים”.

בבוקר יום כיפור קיבלנו הודעה שמפנים אלינו את ילדי וחברות קיבוץ מרום גולן. באותו זמן התחילו לגייס את חברי המשק, שלבשו מדים ונסעו אחד אחד ליחידותיהם. כולנו נקראנו לסייע, לארגן את בתי הילדים לקראת הגעת ילדי מרום הגולן, ואח”כ להחליף במה שאפשר את החברים שהתגייסו. החברה הגדולים קטפו כותנה ואנחנו עבדנו בחדר אוכל, חלק מהמורים התגייסו והלימודים הצטמצמו. אחת המשימות שלנו הייתה לשבת ליד מרכזיית הטלפון ולרוץ להודיע לאחרוני הגברים שעליהם להתגייס ולנשים שהגיעה דרישת שלום מהגברים שלהם. הכביש ליד המשק התמלא בכוחות שנסעו צפונה, חלקם היו עוצרים אצלנו, אוכלים בחדר האוכל, מצטיידים בצ’ופרים וממשיכים. היינו מלאי סיפוק על שאנחנו יכולים לעזור ממש ואנחנו כבר לא הילדים הקטנים שהיינו במלחמה הקודמת. ידענו שזה עניין של שעות, מקסימום ימים, עד שהעסק ייגמר ונדפוק אותם עוד פעם, הרי הם בסה”כ ערבים.

ואז התחילו להופיע המודעות השחורות בחדר האוכל. רכב עם קצינים מבוגרים במדי א’ היה מגיע למזכירות, לוקח משם את אמא שלי שהייתה מזכירה ואת ד”ר קרש הרופא, ונוסעים ביחד למשפחות. ממרכזיית הטלפון הצמודה למזכירות ראינו אותם באים ונוסעים ובערב היינו הולכים לחדר האוכל לראות במי מדובר. הכרנו את כולם, למדנו אצלם, עבדנו אצלם, האמהות והנשים שלהם היו מטפלות ומורות שלנו, האחים והבנים שלהם היו במחזורים שמתחתינו ומעלינו.

גם אחרי המלחמה הזאת נסענו. נסענו למובלעת הסורית וראינו שלדי טנקים מפויחים וחיילים בדובונים מבוססים בבוץ, נסענו לקיבוץ בארי שלידו היה בית קברות זמני והנחנו זרים. האחים חזרו וגם הפעם היו סיפורי מלחמה אבל האופטימיות הפכה לציניות.

בקיץ 74 יצאנו לקורס מדריכים צעירים בקיבוץ גבת. באמצע הקורס שיחררו אותנו, את החבר’ה מבית השיטה ליום אחד, להלוויה. שיירה של 11 קומנדקרים ואלפי אנשים הולכים בעקבותיה, לאט לאט, בדממה צועקת.

עדיין היינו נערים ונלהבים, עדיין רצינו להתבגר ולהתגייס,  אבל אופטימיים היינו פחות, וגם תמימים פחות.

 

50 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים: איך בבית השיטה חזרו שוב לשיר (ynet.co.il)

מאת ד”ר תמר אשכנזי       2023

 

מעבר לפרק השני -בית השיטה בחזית הגולן ,סיני וסואץ p

עריכה :איסוף ומחקר – חגי בן גוריון

צילום וסריקה :חיים בניאן ודיצי בן מאיר,מוני ורחל מרוז

מקורות :ארכיון בית השיטה (תמר אדר) והספר “סופה” מאת תקוה שריג,גרשון מיינרט (מרום גולן)

הקלדה : עדנה הדר

 

 

backtotop