זכרון שכול והנצחה

                      שכול וזיכרון בבית השיטה מ -1931  

 

 

 בית העלמין – הוא המשכו של הקיבוץ, בשר מבשרו ועצם מעצמותיו.           לא רק ככלל, גם כיחידים פוקד כל אחד מאתנו את קברות יקירינו ומתייחד עם זכרם:                              את הבן היחיד ואת הבת היחידה, את הנעורים, את האח והאחות את האב והאם את הסב או הסבתא את ידיד הנפש ואת החבר הנאמן, שנשמתם לנצח צרורה בצרור חיינו.

              

            הטלית .
כתב גדעון אלף אלקינד 2010                                                                 כ'ג טבת  תש'ע .
 ילד יהודי שהגיע למצוות , מקבל טלית .
הטלית , הסמל  היהודי , הפכה עם התנועה הציונית לדגל , שהיום דגלנו .
ואני , שה' חנני בזיכרון מופלא , אלא שמחמת גילי השיכחון חזק ממנו לפעמים .
רציתי להביא איתי , למעמד זה , טלית  ושכחתיה בבית.
הטלית של סבי אברהם אלקינד , שנולד בריגה שבלטביה  ,
ושלימים ליוותה אותו בשרתו בצבא הצאר במלחמת רוסיה ביפן , בתחילת המאה
שעברה .        לימים הקים משפחה בת 5 בנים , ומקצועו  היה נגר .
ב- 1925 עלתה המשפחה לארץ והתיישבה בירושלים , בבית וגן .
ב- 1933 עברה המשפחה , בלחץ הבנים , והצטרפה לקבוצת החוגים
שישבה במעין חרוד , ומשם עלו להתישבות בקבוץ בית השיטה .
ב-1937 נפטר סבא אברהם וקברו הוא הראשון בבית העלמין שם .
אבי דוד , על אף שהיה ספוג בתרבות היהודית , לא היה דתי במובן של היום .
ולא התעטף בטלית שהיתה שמורה אצל הסבתא מינה .
לאחר מות הסבתא , הביאה לי אמא סיגלה את הטלית , וסיפרה לי את סיפורה .
ואני נוהג להתעטף בה בתפילות ימי כיפור בבית הכנסת , כל שנה .
וכן חוגג איתה בבריתות של נכדי . וצר לי שלא הבאתיה , מחמת השכחה , היום .
טלית זו תעבור , בבא יומי לבני הבכור , ליותם .
והוא , אם ירצה , יעבירה לבנו הבכור , לאור .
– בתפילת שמונה עשרה , שכבר קראנוה לפני הוצאת ספר התורה ,
ונשוב לקראה במוסף , כתוב : "מחייה מתים ברחמים רבים" .
והכוונה לדעתי , מחייה את זכרם ופועלם של המתים  .
ולכך כיוונתי בסיפורי זה על הטלית .
 (נכתב והוקרא בביה'כ בכפר האורנים , לפני עלייתו של אור לתורה .)

.

 

 הקבר הראשון
"לילה אחד, יצא חיים ברוק לשמירה על אדמות תל-עמל, קיבוץ-חומה-ומגדל (הוא ניר דויד שעלה על הקרקע בסביבת הסחנה/חנוכה-תרצ"ז/1937). אחרי ליל שמירה, עם שחר, יצא שוב ברגל לקבוצה … כשצעד בשקט ובסתר בחורשת האיקליפטוסים, פגע בו כדור שירה בו ערבי מן המארב. הכדור ריסק את עמוד השידרה והוא שכב מתבוסס בדם, בכאבים נוראיים. באותה שעה הוציא בשארית כוחו מכיסו עיפרון, וכתב באותיות רועדות, פתק:
'ערבי ירה בי מן המארב
מסרו שלום לחברים
נורא למות כל-כך צעיר
הכל בעד חרותנו
איני יכול יותר' – – –
 הוא לא גמר לחתום את המילה האחרונה. את השורות שכתב חרתו על אבן-בזלת על קברו.
זה היה הקבר הראשון בבית-השיטה. על יד קברו היה גם קבר קטן – של התינוק יורם, שמת במחלת השעלת הראשונה שפרצה במקום.
 אל הקברים האלה, הראשונים, הגדול והקטן, והבאים אחריהם, הירבו הילדים לעלות בימי חול ובשבתות, להקשיב לסיפורי המצבות …"                     שבתאי

הלוויה הראשונה בבית השיטה במעלה הגבעה מחוץ למחנה

מימין :אברהם אלקינד וחיים ברוק

 

גדעון אריאלי

תרס"ט                                                     ט"ז יר תרצ"א 

1909                                                       3.5.1931

גדעון נולד בירושלים. היה זמן קצר ב"לגיון הצופים" ועבר לחברת הילדים בבית- אלפא.

היה בין בוגריה הראשונים והלך איתם לקבוצת "העמק". אחרי שהקבוצה חזרה לבית-אלפא היה רועה צאן בכפר-גלעדי      ובבית-אלפא. בסתיו 1929 בא ל קבוצת "החוגים"  בהיותה עדיין בכפר יחזקאל, ערב העברת הקבוצה לעין חרוד 'למטה'. החל לטפל בקניית  עדר הצאן.                                                          

 שלח יד בנפשו.

הובא למנוחות בבית העלמין לרגלי הגלבוע.

 בן 22 היה במותו.  הקבר הראשון של חבר קבוצת החוגים

בשנת 1937 נפתחו במעלה הגבעה שני הקברים הראשונים בבית הקברות שלנו. באותו היום הובאו לקבורה בדומיה זועקת חיים ברוק ואבא אלקינד בכורי מתינו.

 

 

   
בשנת 1931 נקבר בבית הקברות שלרגלי הגלבוע גדעון אריאלי ששלח יד בנפשו.  ראשון הקבוצה שלנו שנקבר בעמק.
משנת 1922 ועד שנת 1940 נקברו כאן ראשוני  עין חרוד,תליוסף,בית השיטה ושדה נחום.
  
בבית הקברות שליד מעין חרוד קבורים 5 חברי בית השיטה של טרם העליה על הקרקע בשנת 1936.

 

 
על בית-הקברות של בית השיטה
נחנך ב-י"א באייר תרצ"ז / 1937.
עד עלייתנו אל אדמת שטה, קברנו את מתינו בבית-העלמין לייד        מעיין-חרוד, שם ישבנו בטרם העלייה להתיישבות. פתיחת בית-הקברות בבית-השיטה סימל גם את ראשית השתרשות יישבונו בהתיישבות. שני הנפטרים הראשונים הביאו גם "מיפנה חברתי בתולדותינו.
 מי שמגיע להלך בינות למצבות או להתייחד עם יקירו, מקשיב לתפילה החרישית המתגנבת ברוח ערביים מבעד לעצי האורן ולהמיית התורים בשיחם, ולמראה הברושים המתפרצים לרקיע ונרות החצב הלבנים – ונמצא מתפלל בכל חושיו אזכרת-נשמות עצובה …
… יש בו אווירה המשרה שקט והוד. הקברים השטוחים והאחידים מדגישים את הקוו האופקי, המוצמד לקוו הקרקע, קיימת אחידות בעיצוב הקבר ; מעל הצמחייה השטוחה מזדקפים העצים הסוככים – וקרני האור מנצנצים בינותם. האווירה של כבוד ויופי הופכים את בית-העלמין למקום שגם הילדים נמשכים אליו, ללא פחדים מאגיים – מקום של המשך טבעי לחיי היישוב.
החלקה של השנים הראשונות ומצבות הבטון, החלקה הצבאית המטופחת, שורות של מצבות האבן – אלה מבטאים את תולדות היישוב שלנו. השדרה, שער הברזל וקיר האבן מבטאים ביופיים את הכבוד שאנו רוחשים למקום הזה. רחבת ההתכנסות מאפשרת טקסים ומועדים, כמו יום-הזיכרון לחללי מלחמות-ישראל לפני יום-העצמאות, ובהתייחדות עם קרבנות השואה.
 שבתאי

 

 

  
בשעת אימוני טיסה מתקדמים התרסק מטוסו לצלע הר  ומרדכי החסון מת בחטף והובא לקבורה עטוף בד שחור.  השאיר רעיה ותינוק-1942בדאון הרתום לסוס במעלה גבעת המורה למד מורדכי הלוי לטוס במסגרת חברת אוירון וארגון ההגנה.

 

 

ארונו של מרדכי נישא בידי חבריו ובראשם יוס פלד המחזיק בידיו את הגה הקומבין האהוב על שניהם.הארון הונח על עגלה רתומה לטרקטור ועליה משמר כבוד של ארבעה פלחים.

ו

מרדכי היה החלל השני בבית השיטה וכמו רבים אחרים היה פלח ונוטר בשדות העמק עד מותו.בית שטורמן הנציח את כל חללי העמק בגלעד לזיכרם.

.

 

 

 
רבי יהודה היה אומר:
 
עשרה דברים קשים נבראו בעולם:
הר קשה – ברזל חותכו,
ברזל קשה – אש ממיסו,
אש קשה – מים מכבים אותה.
אולם מי יכול לעמוד מול גוף סובל ונפש רצוצה…
 
בקיץ של שנת 1937 נפטר ממחלה קצרה התינוק הראשון יורם ארנט בנם של אדלה ונחמיה חברנו, בטרם מלאו לו שנה. במותו נפתחה חלקת הילדים ובה נטמנו בדמע כבר 15 עוללים.
  

 

הספד הנכד לסבתו        ( בלוויה בעין חרוד)
ידענו סבתא, שלא קלים היו חייך, עד יום מותך ערה ואיכפתית לכל עולה חדש, לכל פגיעה בקיבוץ, בתנועה. אחד-אחד אתם נעלמים לנו מתוך חיינו, דור הענקים, ואנו נשארים יותר ויותר לבד להתמיד פה במאבק על כברת הארץ הקטנה הזאת.
סלחי לי, סבתא, שלא פעם היינו חסרי סבלנות, כדרכם של הצברים, לשמוע על ברל וברנר ועל אותה תקופה שעם זוכה לה פעם אחת במחזור חייו.
אמנם לא היית סבתא של עוגות וממתקים, אבל היית אדם של ספרים וערכים, ואני לא הייתי רוצה סבתא אחרת…
הנכד צפריר

 

 

  
 

 

 
בַּשָּׁעָה שֶׁכָּזֹאת נִדְלָקִים
עַל אַדְמַת-הַקְּבָרִים הַנֶּעֱזֶבֶת
כָּל נֵרוֹת-הֶחָצָב הַלְּבָנִים –
אַזְכָּרַת-נְשָׁמוֹת עֲצוּבָה.
נתן יונתן

 

 

 

 

 

 

 
אַל תַּפְסִיקִי לִבְכּוֹת, יַלְדָּתִי הָאוֹהֶבֶת,
וְאֶת טַל הַדְּמָעוֹת מִלֶּחְיךְ אַל תִּמְחִי.
מָה נּוֹתַר לָנוּ פֹּה, מָה נוֹתַר, פְּרָט לָאֶבֶן,
לֶעָפָר לַדִּמְעָה וְלַבֶּכִי…
יעקב גלפז
 
החלקה הצבאית שיקפה את מאבקנו על העמק ועצמאותנו בארצנו. מקומנו לא נפקד באף אחת מהמערכות הצבאיות אך מלחמת יום כיפור היותה נקודת מפנה בעוצמת הזכרון וביטוי האבל בקיבוצנו.
על בית העלמין בבית השיטה

בעיתון חדשות 1

 

חברנו ובננו מובאים לקבורה -1973.

 http://www.news1.co.il/Archive/0024-D-106211-00.html

 

           וַחֲרוּבִים

1973

וְזַיִת וגִלְבּועַ

 

  
 

 
וּבְבוֹא הָעֵת אֶלְבַּשׁ אֶת בִּגְדֵי הַהַסְוָאָה שֶׁל סוֹפִי:
לָבָן שֶׁל עֲנָנִים וְהַרְבֵּה תְּכֵלֶת שָׁמַיִם
וְכוֹכָבִים שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף.
יהודה עמיחי
 

ב 1974 תיכנן עדי שרון את מתחם בית הקברות מחדש .נבנה קיר האבן ובמרכזו שער ברזל ועוצבה רחבת התכנסות ומיפקדים שבמרכזה גלעד לנפטרים בשואה ולנופלים בעת שירותם הצבאי.

 

"תחת אבותיך יהיו בניך"
"…עיקר תשובת המקרא למוות היא, הבנים, הצאצאים, כלומר יכולתו של האדם להמשיך את עצמו על ידי הולדה בצלם.  יכולת זו הוענקה גם לצמחים ולבעלי חיים, אך רק לאדם הובהרה משמעותה של היכולת להתרבות, כשם שהובהרה לו משמעות המוות. רק הוא יודע שביכולתו להוליד, כי רק הוא מודע לתהומיות המוות…
עם העמקת המודעות האכזרית, כי המוות בוא יבוא, מתעמקת גם המודעות ליכולת ההפרייה והרבייה של האדם. עיני האדם נפקחות להכיר את החיים הקשים, נפקחות להבין את עצם הלידה, אך גם נפקחות להבין שביכולתו להבטיח את קיום זרעו אחריו… להודיעך שהמקרא מציע רפואה לפני המכה: הבטחת ההמשכיות קודמת למודעות המוות…
…הפרט הוא חלק משלשלת ארוכה שמוצאה מאב קדום. אישיותו של אדם משתלבת בתוך שלשלת זו, ובדרך זו מזדהה עם אבי המשפחה, השבט והאומה.  נצחיותה של האומה היא בבחינת פיתרון לכליון הפרט.
הביטחון שלשלשלת הגזע אין סוף, אמור להפיג את הפחד מהמוות…"

משה גרינברג

  
  

 

  
  

 

כבר 35 שנים שטקס יום הזכרון לנופלים במערכות ישראל מתקיים בהתאם לדפוסים שנקבעו בשנת 1974 : ב- 11 נשמעת צפירה לפתיחת יום הזכרון הארצי,הדגל מורד לחצי התורן ,מודלק לפיד הזכרון ומוקראת רשימת הנופלים .בסיום הטקס יוצאים נושאי הזרים להנחת זר על כל הקברים של הנופלים והציבור כולו עובר על פני הקברים ונפגש עם משפחות החללים.
  
  

 

בת נפרדת מאמה בבית הקברות
רוצה אני לכתוב לך, אמא –
לסגנן אהבה במילים…
איך אוכל?
רוצה אני לרשום חוויות, אמא, לסכם בתיאורים מהללים.
איני מצליחה, העט מתייבש, איך אוכל…
להמשיך לאהוב אותך בשקט, לנסות לקיים צוואתך הצנועה,
לשקם עדינותך, תרבות רוחך היפה,
לחייך, כי אהבת חיוכים ומאור פנים.
לקבל את הטוב והיפה בשמחה, לנסות להשלים, להבין בשקט את הרע.
לצפות תמיד עם מלוא הלב קדימה, בתקווה, באמונה ובשלווה כמוך,    שלי הם – אמא – חידה.

 

  
 

 .

יִזְכֹּר עַם יִשְׂרָאֵל אֶת מיִלְּיוֹנֵי בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, שֶׁנִטְבְּחוּ וְנִשְׂרְפוּ וְנֶחְנְקוּ וְהָורְעֲלוּ וְנִתְלוּ וְנִקְבְּרוּ חַיִּים –
אָבוֹת עַל בָּנִים, אִמָּהוֹת עַל עוֹלְלֵיהֵן, זָקֵן וָנַעַר וָטַף – בְּכָל אֲשֶׁר הָיְתָה יָד הַצּוֹרֵר.

 

 

 

 

"אילמלא לא העלים הקדוש-ברוך-הוא מליבו של אדם
את יום המיתה, לא היה אדם בונה ולא נוטע, שהיה אומר:
למחר אני מת – למה אני עומד ומתייגע לאחרים?!
 
לפיכך העלים הקדוש-ברוך-הוא מליבות של כל בני האדם
את יום המיתה, שיהא אדם בונה ונוטע; זוכה – יהיה לו,
לא זכה – יהיה לאחרים…"
מדרש תנחומא

 

  
  

 

"… כל שנה אני נכנס אל פינת-הזיכרון הנאה שמקימים אצלנו לקראת חג-העצמאות. מולי אני רואה תמונות, חוברות – שכול ורצינות, שקט – לא מדברים.

אני שואל את עצמי, למי מיועדת אותה פינת-הנצחה: האם עבור המבוגרים או עבור הילדים? מה פירוש המילה 'הנצחה'? אני מפרש אותה כ'דור לדור יביע אומר', עם דגש חזק מתחת ל'אומר': 'אומר' פירושו לספר באופן מילולי את הסיפורים. האנשים זוכרים – למען לספר לילדים. לקרוא חוברת-זיכרון זה עניין למבוגרים"

  
 

למעלה :הגלעד לשבעת הנופלים בקרב בגלבע

למטה:לווית חללי בית השיטה בקרב על הגלבע 1948

 
…נראה לי כי הביקור בבית העלמין כמקום קבורתם של הנופלים, הוא מעמד אישי אינטימי ועצוב, להבדיל מן המעמד של האנדרטה או אבן הזיכרון, שהיא התייחדות קולקטיבית.
האם בית הקברות והמצבה אינם אותו קו דק הקושר בין החיים והמתים, בין העבר להווה, לעתיד? האם יש לנו עתיד כחברה אם לא נדע לשמר את עברנו? הרי איש לא יכחיש שקיומה של מדינת ישראל מותנה בשימור העבר שלה, ולולא אותו עבר הפרוס על פני דורות ואלפי שנים, לא היתה לנו לא סיבה ולא זכות לחיות, ללחום וליהרג למען אותה כברת ארץ…
הדחף הוא אחר: לחיות את הזיכרון תמיד – תמיד, לא רק ביום המיועד לאבלות, אלא גם בימי חג ושמחה, גם בשעות רצון… כי הזיכרון הוא גשר, לא רק נחלת העבר, הוא גם פתח לעתיד.

 

 

 

  
  

 

יזכור ללוחמים
נזכור אחים ורעים,
אשר יחד יצאו עימנו
בפלוגות הלוחמים –
אנחנו חזרנו והמה לא ישובו עוד.
גלים – גלים עלו, שטפו וחזרו –
המה נותרו על חוף אין-שוב.
צעירים יצאו וחסונים , נאים ותמירים
כצמח השדה, עד שהשיגתם העופרת,
ורסיסי המוות קטלום.
איש אחר איש נשמטו ונפלו בשדות,
כל בן לאימו, כל אב לילדיו,
כל אוהב לאוהביו – מלוא כל הארץ.
פלוגות וגדודים של צעירים וחסונים
ותמירים כצמח השדה –
לחיים ולא לכלייה, לאהבה, לעבודה,
לחיוב – לתת ברכת שלום בארץ.
כך נזכור את הנופלים,
אשר אינם עימנו פה היום.
מתוך יזכור ס. יזהר
 

 

  

 

זה לצד זה ניצבים שמותיהם של קרובי חברינו שניספו בשואה בקיר "היזכור לשואה" ומולם שמות הנופלים במערכות ישראל בטקס יום הזיכרון.  המאבק על עצמאותנו וביטחוננו הוא ההבטחה והערובה ששואת עמנו לעולם לא תחזור.

 

 

 

 
 

על המצבה במסורת היהודית
במקורותינו המצבה היא – כפשוטה של לשונה – אבן שמציבים אותה.
 
עיקר שימושה – זיכרון למת, כנאמר על יעקב אבינו:
"…ותמת רחל בדרך אפרתה, היא בית לחם. ויצב יעקב מצבה על קברה,
היא מצבת קבורת רחל עד היום.
"בראשית ל"ה 19-20
 מחיים ברוק שנפל על משמרתו בשנת 1937 דרך כל הנופלים , ועד יותם לוטן שנפל בשנת 2006 במלחמת לבנון השנייה נמשך התשלום בדם בנינו , בנותינו וחברנו למען שלום ביתנו וקיומה של מדינתנו.

 

 

 

 

 

בֵּית עָלְמִין
 
יֵשׁ שְׂדֵה-קְּבָרוֹת בְּמִדְרוֹן לְבָבֵנוּ,
זָרוּעַ מַצֵּבוֹת וַעֲרֵמוֹת עָפָר.
וַעֲלֵיהֶן זֵרֵי פְּרָחִים קוֹמְלִים,
וּכְתֹבֶת: "פֹּה נִקְבַּר".
משה טבנקין

  

 

תְחִלָּה בּוֹכִים.

אַחַר כָּךְ הַבֶּכִי מִתְאַבֵּן.
אַחַר כָּךְ זוֹכְרִים דָּבָר אֶחָד וְיָחִיד:
אֶת נְפִילַת הַבֵּן.
 
וְאֵין אוֹמְרִים דָּבָר,
אוֹ מְדַבְּרִים עַל גֶּשֶׁם וְעַל מָה נִשְׁמַע.
וְעַל מַשֶּׁהוּ עוֹד. וָעוֹד עַל מַשֶּׁהוּ.
וְהָאֹזֶן בֵּין כֹּה לֹא תִּשְׁמַע.
 
וְשׁוֹתְקִים.
וְקָמִים מִן הַכִּסֵּא. וְיוֹשְׁבִים. וְקָמִים. וְשׁוּב.
וְיוֹדְעִים דָּבָר אֶחָד וְיָחִיד:
הבן לֹא יָשׁוּב.
אברהם חלפי

 

 

עמוד האש
השכול והחג חבוקים יחדיו
כמו אי אפשר אחרת
כי מותם וחיינו כאן, לא יפרדו,
ולא כי האל מלא רחמים,
ולא כי נס היה לנו,
אלא כי, אילו לא הם עמוד-האש,
לא היו ליהודי פנים.
גם לא גפנו ולא תאנתו.
ואפילו מלוא כל העולם כבוד אלוהים ובריתו
אילו לא הם בדמם.
הרבים המעטים הללו.
לא עוד.
                   יוסי אסף 2000
 

 

 
 זכרון הנופלים מסופר מדור לדור דרך ילדינויעקב הורביץ מקבל מידי יושב ראש הכנסת ישראל ישעיהו את אות הגבורה של אחיו זרובבל הורביץ, שנפל במלחמת השחרור.
  
 
"חדר -הזיכרון מיועד להיות נכס הנצחה אשר יכיל בתוכו את תמצית תוכן חייהם של החברים והבנים שהלכו לעולמם. כאן יוכנס, במידת האפשר, כל שנכתב, צולם או סופר על חברי ובני קיבוצינו  שאינם. הדבר ייעשה על ידי הקדשת מגירה או תיק מעוצב, אשר יימצא בחדר זה ויהווה כעין פינה אישית לחבר.
 למשפחה תהייה גישה ישירה וחופשית לפינת יקיריה, והיא תוכל להוסיף ולהעשיר את המקום. חדר-הזיכרון יכיל פינת-"יזכור" ולידה "ספר-זיכרון ובו בקיצור תולדות חייהם של כל אלה שהלכו לעולמם – מראשיתנו ועד לדורות הבאים".
 

 

 

הַחַיָּלִים הַצְּעִירִים שֶׁמֵּתוּ
הַחַיָּלִים הַצְּעִירִים שֶׁמֵּתוּ לֹא יְדַבְּרוּ,
וּבְכָל זֹאת יִשְׁמַע קוֹלָם
בַחֲלַל הַבָתִים שֶׁהִדְמִימוּ:
יֵשׁ לָהֶם דֻּמִיָּה, הַמְדַבֶּרֶת בַּעֲדָם בַּלֵּילוֹת,
וּבְהַכּוֹת הָאוֹרְלוֹגִין.
 
הֵם אוֹמְרִים:
צְעִירִים הָיִינוּ וּמַתְנוּ –
זִכְרוּנוּ!
 
הֵם אוֹמְרִים:
עָשִׂינוּ כְּכָל אֲשֶׁר יָכֹלְנוּ,
אַךְ אִם לֹא יֻשְׁלַם הַמַּעֲשֶׂה
וְהָיָה כְּלֹא עָשִׂינוּ.
 
הֵם אוֹמְרִים:
מִיתוֹתֵינוּ לֹא שֶׁלָּנוּ הֵן,
כִּי אִם שֶׁלָּכֶם,
וַאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ מֵהֶן –
רַק הוּא יִהְיֶה מַשְׁמָעָן.
 
  
 
הֵם אוֹמְרִים:
אִם חַיֵּינוּ וּמִיתוֹתֵינוּ
נוֹעֲדוּ לְשָׁלוֹם וּלְתוֹחֶלֶת אַחֶרֶת,
אוֹ חָלִילָה הָיוּ לַשָּׁוְא –
לֹא נוּכַל עוֹד לוֹמַר.
אַתֶּם הַחַייָּבִים לוֹמַר זֹאת!
 
הֵם אוֹמְרִים:
הִנֵּה צִוִינוּ לָכֶם אֶת מִיתוֹתֵינוּ,
תְּנוּ לָהֶן אֶת מַשְׁמָעָן:
תְּנוּ לָהֶן קֵץ לַמִּלְחָמָה וּשְׁלוֹם-אֱמֶת,
תְּנוּ לָהֶן נִצָּחוֹן הַגּוֹמֵר מִלְחָמוֹת
וְעוֹשֶׂה שָׁלוֹם.
תְּנוּ לָהֶן אֶת מַשְׁמָעָן.
כִּי צְעִירִים הָיִינוּ –
 
אוֹמְרִים הֵם.
 
מַתְנוּ –
זִכְרוּנוּ, אַתֶּם הַחַיִּים!
ארצ'באלד מקליש
מָחָר אֲנִי אָמוּת.
אַתֶּם תִּרְאוּ מָחָר
אֶת שֶׁהָיוּ עֵינַי
אֶת שֶׁהָיוּ פָּנַי.
 
לְעֵת מָחָר אַתֶּם
בָּאִים עַל סַף בֵּיתִי
לַחְלוֹק אֶת הַכָּבוֹד
וּלְחַלֵּק שָׁלָל.
 
 
מָחָר יִהְיֶה הַכֹּל
לָכֶם וְשֶׁלָּכֶם.
מָחָר אַתֶּם צוֹדְקִים
בְּכָל אֲשֶׁר תֹּאמְרוּ.
 
אֲבָל הַיּוֹם אֲנִי
עוֹמֶדֶת עַל הַסַּף
וְאֶעֱבֹר גְּבוּלִי
וְאֵין מַסִיג אוֹתוֹ
לאה גולדברג

 

הגלעד לשבעת הנופלים בקרב על הגלבוע-1948את הגלעד הקים חברנו אריה וקסמן

אנדרטת  שרשרות הפלדה הוקם עלידי עדי שרון לזכר הנופלים במלחמת יום הכיפורים וביניהם בנו ,נמרוד.

 

 

כל עוד קיים בנו הזיכרון אנו חיים, וכל עוד אנו זוכרים את המתים גם הם חיים. גופם אמנם מת, אולם רוחם חיה, זיכרונם בקרבנו הוא המשך החיים. אנשים אלו ציוו לנו בדמם את צו הזכירה…הזיכרון הוא המשך החיים. המוות האמיתי, המוות הרוחני, הוא השכיחה.
מתוך: יואל בן-נון, "יום הזיכרון מנקודת מבט יהודית מסורתית"
 

חיי הקיבוץ אינם יכולים לחסוך לאיש את צער המוות והשכול, אך על ידי קביעת נורמות אנושיות מכובדות ניתן להפוך אותם לקצת יותר נסבלים ויפים.
האבל והכאב אין להם ימים ואין להם שעות. הם חותרים וחופרים בתוך הנשמה יומם ולילה, הם מתאזרחים בתוך חיינו – הפרטיים והציבוריים – ואין לנו לא מקום ולא זמן פנוי מהם, ואף על פי כן, רואים אנו זאת כחובה אישית – כמו גם כהכרח לאומי – לא להתמכר להם עד כדי כניעה והתבטלות, עד כדי שלילת החיים, היצירה, המשך הקיום. מות יקירינו איננו גורר אחריו את מותנו – אלא עושה את חיינו לאחרים.
עם פטירת בעל – את מאבדת את ההווה שלך
עם פטירת הורה – את מאבדת  עברך
עם פטירת בנך – את מאבדת את  עתידך…

 

הרצון לזכור ולהנציח את מתינו ואת פועלם ,מלווה את חברינו מראשית דרכם בעמק.  חלקות מעובדות,שטחי פרדס,בריכות מים, חורשות וגבעות נישאות , אבני דרך,גני משחקים ומבנים, ספריות, לוחות זכרון יחד עם פסלים ואנדרטאות בכולם ניתן הזיכרון לדורות הבאים.               את חלקם אנו מביאים כאן.

 

 
 תרומת ראובן וחנה כהן להנצחת הוריהם שהיו במחנה הכשרה בהולנד מההנצחות הראשונות בקיבוץ 1948 "הבתים ההולנדים" שהיו הכיתות הכוללות הראשונות בבית הספר שלנו נבנו בכספי הנצחה מהולנד
 חלקת מרדכי ממזרח לישוב לזכרו של מרדכי הלוי שנפטר ב 1942 לאחר תאונת טייס

 

 חלקת יואל ממערב לתחנת אלון לזכרו של יואל זידל שנפטר בן 35 ממחלה בשנת 1945

  

 

בריכת גיורא לזכרו של גיורא רייכמן שנפטר ממחלה בשנת 1967 וממעל משקיפה חורשת יואב לזכרו של יואב ריכמן , בנו,שנהרג בתאונת עבודה והוא בן 27
 ליואב

הרשות בידך נתונה
להולידו
בידך היא
לקרוא שמו
הרשות בידך
לנשקו
בידך היא
למוד גובהו
הרשות בידך נתונה
לחייך לחקירותיו
לכאוב מעידותיו
לפייס מחאותיו
לשתוק שבחיו
להתייסר בתהיותיו.
בידך היא
לראותו פורח אביבו
ללוותו מרחיק אל שלו.
ועוד הרשות לך נתונה
לשאתו עמך אל המרה בדומיות…
עד כאן, עד כאן.
לא בידך היא
לא לך להשיב אור
ולו פרח אחד, זה שלך,
שאדמתך הנשפכת
עוצמת עיניו,
עד כאן.

 

יוסי אסף

 

חורשת מוטל לזכרו של רועה הצאן מורדכי מוטל אדר שנפטר לאחר מחלה קצרה בשנת 1964.החורשה ניטעה בשטחי המרעה של עדר הצאן אתו יצא מדי יום
  

חורשת שלום לזכרו של הפרדסן שלום קרליץ שנפטר בשנת 1980

 

 

בצמוד למצפה יוס ודוד הוקם חניון מטיילים לזכרו של עמנואל קליינמן שנפל במבצע קדש בשנת 1956 .

 

במרומי הגבעה הצופה אל העמק מכל עבריו הוקם מצפה נוף על שם אנשי האדמה והפלחה יוס ודוד.                                                                יוס פלד נפטר בשנת 1976

.

  

 

שביל נוף רמות יששכר הנו פרי יוזמתו המבורכת של  עובד דרור שהשלים את המסלול הנופי המקסים בטרם מותו לפתע בשנת  2007.השביל נקרא על שמו
 
בריכת יוחאי והחורשה  הצמודה לה ניטעה לזיכרו של יוחי גלעד שנהרג בסיני במלחמת יום כיפור ולזכר עופרי בתו שנהרגה בארוע ראס בורקה בשנת 1985 .
 

 

 

 
  

 

חורשת תגלית ניטעה בצמוד לדרך הנוף הלבנה לזיכרה של גלי סולימן שנפטרה בנעוריה בתאונה בשנת 1987 והיא בת 15 אביבים.
 

 

 
גן התאנים ועצי החורש שמצפון לשכונת הברכה ניטעו לזיכרו של בנימין שצ'ופקביץ – צופה , שנהרג במלחמת יום כיפור בגולן בגיל 35 .

בגן מתקני משחק והתכנסות.

 

תרבות האבל והזכרון בחברה החילונית, באדיבות אתר אנשים בישראל ופרופ. עוז אלמוג

 

 

 

הַגַּן שֶׁנִּשְׁתַּל לַזֵּכֶר נַעַר שֶׁנָּפַל בַּמִּלְחָמָה,
הִתְחִיל לִהְיוֹת דּוֹמֶה לוֹ, כְּפִי שֶׁהָיָה
לִפְנֵי עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנִים,
יוֹתֵר וְיוֹתֵר דּוֹמֶה, כֹּל שָׁנָה.
הוֹרָיו הַזְּקֵנִים בָּאִים הֵנָּה,
כִּמְעַט יוֹם יוֹם, לָשֶׁבֶת בּוֹ עַל סַפְסָל
וּלְהִסְתַּכֵּל בּוֹ.
יהודה עמיחי

  

 

גן אלון הכולל דשא רחב ידים ומתקני משחק ופיקניק הוקם בצמוד לבריכת השחיה לזכרו של אלון אילת שנהרג בסיני במלחמת יום כיפור.

בפרדס שלנו ,בטרם נעקר,נקראה חלקה על שם יהודה כוכבא שנפטר בשנת 1966 וכן הוקמו גלעד ומצבת זכרון לזכרם של רפאל הורביץ שנפל בעת שירותו הצבאי בשנת 1963 וכן לזיכרו של גרשון דוד שנהרג בסיני במלחמת יום כיפור.

על הדרך המובילה לפרדס מוצב אחד הסליקים שנטמנו באדמות הפרדס בצמוד למתבן שהוצא ממחבואו כתזכורת למעשי אנשי הבטחון וההגנה בקיבוצנו.

 

משה טבנקין פתח בקריאת שיר משלו:
"הילדים אינם רוצים לדעת
כי לב חבר פסק היום לדפוק
כי מול צחוקם גוויית אדם גוועת,
הפעוטים לא חדלים לצחוק,
הם רק תמהים מדוע אבא – אמא
סוֹלְחֵי מבט כל כך ושתקנים,
ומה כה מאמצים אותם אל לב
וכה תכופות נושקים את הפנים.
הילדים אינם רוצים לדעת,
הפעוטים הן לא יבינו כלל,
כי יש ורק צחוקם נותר עוד
כצליל אמת בתהום חלל. "

  
סככת אבלים לזכר משפחת דיטינהופר -קרובי יצחק חצרוני.

 

בצמוד לביתם של לאה ועודד מרוז הוקם גן לזיכרם של ילדיהם , הוד שנהרג בתאונה ושירה שנהרגה בפיגוע חבלני בקו 5 בתל אביב בשנת 1994.
 

 

  

 

בבית הפז הוקמו סככות צל ושופצו מבנים בתרומתם של מנוס גולדשטיין, בלהה הלר ויהודית ריבנר.
 

 

  

 

מועדון החברים שלנו הוקם גם בעזרת משפחת אדורד ויסמן שנהרג כטייס במלחמת העולם וספריית העיון בבית הספר נקראה על שם בנימין גלעד שנהרג בתאונה בשנת 1972 .באותו חדר מוצגים אוספיו הארכיאולוגים של יוחי גלעד,בנו..

ספרית החברים הוקדשה לזיכרה של יפה גולדשטיין ממשפחת יאיר הגלעדי ועוד,,

 

 

 

 
במכון שיטים הוקם חדר לימוד לזכרו של ליעד גולן שנפטר בשנת 2006 .

משמאל: ליד בית הוריו הוקם בשנת 2010 "גן ליעד" לזכרו.

 
  
במכון החגים -שיטים-מוצבת פינה לזכרו של מייסד המכון אריה בן גוריון  שנפטר בשנת 1998 ..
במכללה האקדמית עמק יזרעאל נקרא אודיטוריום על שם דוד ניסן שיזם ובנה מבנים רבים לאורך 25 שנות עבודתו במקום

 

 

בחלקת בנימין בשדות בית השיטה בעמק צבאים הונחה אבן זכרון.לפועלו של בנימין גל איש האדמה והמים שתיכנן את מעבר המים מעבר לגבעה ונתן חיים למאות דונם בהשקייה.האבן הונחה בטקס מרשים במלאות 100 שנים להולדת בנימין.

 

 

 

אבן הבזלת לזיכרו של שבו צופה אל נוף רמת יששכר (עיצב מוקי)

 

 

בחדר עיון מוצגת פינה לזכרו של המורה מנחם אורן שנפטר בשנת 1985 .

 

  

 

 

בערב יום הזיכרון מתכנס הציבור בחדר האוכל ומעלה את זיכרם של כל הנופלים במערכות ישראל,  למעלה הערב בשנת 1972 ...
 

 

 

  

 

 

.דורון מיינרט על יום כיפור, המלחמה, ובית השיטה

אל"מ במיל' דורון מיינרט, בן קיבוץ בית השיטה, על מלחמת יום הכיפורים שלו:
באוקטובר 1973 הייתי נער בן 13, בן כיתת "שיבולים" בקיבוץ בית השיטה. 7 שנים לפני זה, ב1967, הייתי ילד בן 6, בכיתה ב'. אני זוכר את השמחה הגדולה של אמא שלי כששמעה ברדיו הגדול והחום ששחררו את ירושלים. האחים הגדולים חזרו וסיפרו סיפורי מלחמה וניצחון, ואחר כך הלכו להתיישב בבקעה  ובגולן, לחדש את תנופת ההתיישבות של הקיבוץ המאוחד. נסענו עם הכיתה לטייל בשטחים המשוחררים כפי שנקראו אז, ביקרנו בכותל המערבי ובמערת המכפלה, בכל מקום היו ילדים ערבים שמכרו עטים צבעוניים וגלויות, הכול בלירה, וערבים עם כפיה שמכרו 'דבוזים' ו'בומלות'. החבר'ה בכיתות הגבוהות נסעו לטיול שנתי בסנטה קטרינה ובראס מוחמד במקום במדבר יהודה. מרחוק הדהדו קולות מלחמת ההתשה של עמק הירדן, ובעיתונות הדהדו קולות המלחמה בתעלה וקולות לווינגר במלון פארק. בחתונה של אחי, בקיבוץ גולן שהפך מאוחר יותר למרום גולן, הפציצו הסורים את הקיבוץ כמה שעות לפני החתונה. נשארתי בחוץ ונהניתי ממראה המטוסים שטסו לסוריה בשביל להפציץ חזרה, עד שאבא שלי גער בי והורה לי להיכנס  למקלט.
גדלנו יחפים ומאושרים, מחשוף כף רגלנו ליטף את עלי האספסת ושלפי שיבולים דקרונו ומתקה דקירתם. עבדנו בקטיף אשכוליות ומשם קפצנו ישר לבריכה, בלי להתקלח. בלילות תרגלנו א"ש לילה ושרנו ליד המדורה "על גדות הדנייפר דוהרים סוסים", ייחלנו לרגע שבו נתבגר ונוכל להפסיק ללמוד וללכת לעבוד בפלחה ואחר כך להתגייס.
כמה ימים לפני יום הכיפורים ב73', היינו בהופעה של להקת כוורת ב'בית ציזלינג' בעין חרוד. הקיבוצניקים מכל עמק חרוד שרו איתם בהתלהבות את כל השירים שידענו בעל פה – "הי יו יה אני שואל הי יו יה אתם עונים".
בבוקר יום כיפור קיבלנו הודעה שמפנים אלינו את ילדי וחברות קיבוץ מרום גולן. באותו זמן התחילו לגייס את חברי המשק, שלבשו מדים ונסעו אחד אחד ליחידותיהם. כולנו נקראנו לסייע, לארגן את בתי הילדים לקראת הגעת ילדי מרום הגולן, ואח"כ להחליף במה שאפשר את החברים שהתגייסו. החברה הגדולים קטפו כותנה ואנחנו עבדנו בחדר אוכל, חלק מהמורים התגייסו והלימודים הצטמצמו. אחת המשימות שלנו הייתה לשבת ליד מרכזיית הטלפון ולרוץ להודיע לאחרוני הגברים שעליהם להתגייס ולנשים שהגיעה דרישת שלום מהגברים שלהם. הכביש ליד המשק התמלא בכוחות שנסעו צפונה, חלקם היו עוצרים אצלנו, אוכלים בחדר האוכל, מצטיידים בצ'ופרים וממשיכים. היינו מלאי סיפוק על שאנחנו יכולים לעזור ממש ואנחנו כבר לא הילדים הקטנים שהיינו במלחמה הקודמת. ידענו שזה עניין של שעות, מקסימום ימים, עד שהעסק ייגמר ונדפוק אותם עוד פעם, הרי הם בסה"כ ערבים.
ואז התחילו להופיע המודעות השחורות בחדר האוכל. רכב עם קצינים מבוגרים במדי א' היה מגיע למזכירות, לוקח משם את אמא שלי שהייתה מזכירה ואת ד"ר קרש הרופא, ונוסעים ביחד למשפחות. ממרכזיית הטלפון הצמודה למזכירות ראינו אותם באים ונוסעים ובערב היינו הולכים לחדר האוכל לראות במי מדובר. הכרנו את כולם, למדנו אצלם, עבדנו אצלם, האמהות והנשים שלהם היו מטפלות ומורות שלנו, האחים והבנים שלהם היו במחזורים שמתחתינו ומעלינו.
גם אחרי המלחמה הזאת נסענו. נסענו למובלעת הסורית וראינו שלדי טנקים מפויחים וחיילים בדובונים מבוססים בבוץ, נסענו לקיבוץ בארי שלידו היה בית קברות זמני והנחנו זרים. האחים חזרו וגם הפעם היו סיפורי מלחמה אבל האופטימיות הפכה לציניות.
בקיץ 74 יצאנו לקורס מדריכים צעירים בקיבוץ גבת. באמצע הקורס שיחררו אותנו, את החבר'ה מבית השיטה ליום אחד, להלוויה. שיירה של 11 קומנדקרים ואלפי אנשים הולכים בעקבותיה, לאט לאט, בדממה צועקת.
עדיין היינו נערים ונלהבים, עדיין רצינו להתבגר ולהתגייס,  אבל אופטימיים היינו פחות, וגם תמימים פחות.
האמנם עוד נלך בשדה ולא נצרב בלהט
השריפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם
האמנם עוד ביושר לבב שוב נהיה ענווים, כאחד הדשאים, כאחד האדם.

באדיבות אתר בינה

 

 
 בתום יום הזיכרון מתכנס הציבור שוב בחדר האוכל החגיגי לחוג את מסיבת יום העצמאות

 

 

11 נופלים, בלי לוויות או שבעה. התמודדות עם שכול

 

ד"ר תמר אשכנזי פורסם:  04.05.14 ב ynet,

 

 

 

כשקיבוץ בית השיטה איבד 11 מבניו במלחמת יום הכיפורים, לא נהגו לשבת שבעה ולהתייחד עם הכאב. לד"ר תמר אשכנזי, מומחית בתחום ההסתגלות לאובדן, זה לא נתן מנוח שנים רבות. בספר חדש היא חוזרת לזיכרונות הקשים ובוחנת איך קמים ביום שאחרי – וממשיכים לחיות

 

הקיבוץ שלי איבד 11 בנים במלחמת יום הכיפורים ….

 . זהו מספר עצום יחסית למספר החברים שנותר בבית, בעורף. על כל אחד מהם ידענו משמועות, עוד לפני שהגיעה ההודעה הרשמית מקצין העיר.

המדריך שלי, יוחאי גלעד, נהרג בתעלת סואץ; נמרוד שרון, בעלה של שלומית הגננת האהובה עליי, נפל גם הוא בתעלה; יוסף שריג המורה למוזיקה שלנו, שהלחין את השיר הידוע "ראיתי עיר עוטפת אור"; אלון אילת, שהיה מהגדולים (והיפים!) שאהבתי לשחק איתם "מחניים", וגרשון דוד הבן והאח של חנה גיל ודייויד… וצ'ופה אבא של… ומיכה גולדמן ואלי רחמים ומשה שחורי ויחיאל שונרי וגבי ,,

ככה זה כשנולדים לתוך משפחה גדולה ורחבה. בקיבוץ קשורים לכל אחד, מכירים כל אחד וכואבים כל אחד.

 

ההודעות על המוות, "הלא רשמיות", היו דבר איום ונורא לא רק מעצם המידע הכואב, אלא גם בגלל הסוד. אסור היה להגיד מילה, אסור לבכות, אסור לנחם ולחבק את בני המשפחה, כי עדיין לא הגיעה הודעה רשמית מקצין העיר על האובדן.

רק חודשים אחרי המלחמה התקיימה הלוויה. לבית העלמין בקיבוץ הגיעו בזה אחר זה קומנדקר אחרי קומנדקר, ארון אחרי ארון. תשע לוויות כמעט ברציפות. אני לא מכירה שום שכפ"ץ שיכול להגן מפני עומס רגשי כל כך כבד. כאן קוברים את המדריך שלך, לידו את בעלה של הגננת, ושם את המורה למוזיקה וזה לא נגמר. משפחה שלמה קוברת את בניה. הרגשת כאב שלא עוזב ולא מרפה, של אין לאן לברוח, של שכול ושל אובדן בכל מקום.

 
לא נהגו לשבת שבעה

 

במלחמת יום הכיפורים משפחות החללים לא ישבו שבעה. מדי יום, עם קבלת ההודעה הרשמית על מותו בקרב של אחד מהחיילים, התכנסו המשפחה, השכנים והחברים הקרובים. השאר היו עסוקים בעבודה, שכן היה צריך למלא את מקומם החסר של עשרות הבחורים שגויסו.

 

בתקופת המלחמה לא נערכו לוויות והקבורה בימי הקרבות הייתה בבתי עלמין צבאיים זמניים. לכן, למחרת היום שבו התקבלה ההודעה על מותו של אחד הבנים, המשיכו כולם בסדר היום הרגיל וההורים השכולים חזרו לעבודה.

 דבר זה לא נתן לי מנוחה שנים רבות לאחר מכן. איך כחברה לא אפשרנו לבני המשפחה לשבת שבעה? "כך נהגו אז", הסבירה לי כעבור שנים מיכל, ששכלה את אחיה אלון אילת. כך הרגישו אז המשפחות שנכון לעשות. בני המשפחה לא הרגישו שלא מתחשבים בהם או שמצפים מהם לחזור לעבודה. זה היה נראה להם טבעי ונכון לאותה תקופה.

האסון של בית השיטה הפך לאתוס מרכזי בזיכרון המלחמה. נפילת 11 החיילים הייתה לאתוס מרכזי בזיכרון המלחמה ההיא בקיבוץ ובכל הארץ. המוזיקאי יאיר רוזנבלום הלחין את התפילה המצמררת "נתנה תוקף" ששר חנוך אלבלק, וחברת הקיבוץ דורית צמרת כתבה את השיר "החיטה צומחת שוב", שהיה עתיד להפוך לשיר אבל לאומי.

להמשך הכתבה לחצו על הקישור http://ynet.co.il.d4p.net/articles/0,7340,L-4514999,00.html

 

 

 

  ביום הזכרון תשע"ה יצא בול המוקדש לשירה של דורית צמרת "החיטה צומחת שוב"

 
לזכר אחי, מאיר
כתב: צבי דורי
אחי, מאיר, נהרג עם פרוץ 'מבצע קדש' ב-1956. חמש שנים לפני כן, עלתה משפחתי מעיראק, הורים ו-11 אחים ואחיות. מאיר היה הרביעי מבין אחיי. הוא היה בחור גבוה ויפה-תואר, התחנך בקיבוץ גת. במכתבים שכתב לאחיי הבוגרים, שהתחנכו בקיבוצים אחרים, תיאר בעברית רהוטה את העובר עליו. בראשית כל מכתב נהג לציין את התמורות שחלו במדינה, למשל, על גילוי הנפט בשדה חלץ ועוד. מאיר היה פעיל בתנועת הנוער 'השומר הצעיר' במעברת רמת-השרון, והיה פטריוט גדול. בן 21 היה בנפלו.
כילד בן 7 קיבלתי את הבשורה המרה עם שובי הביתה מבית-הספר. אני זוכר שמיד נלקחתי על-ידי אנשים טובים למקום אחר.
מאותו יום השתנו חיינו. רוב אחיי הבוגרים גדלו במקומות שונים בארץ. אני, כבן הצעיר, נשארתי בבית. תמיד עמדתי במבוכה כשנשאלתי כמה אחים יש לי… לא הבנתי מה קרה למאיר. אחרי שש שנים אבא נפטר מרוב צער, ואימא, אישה קשת-יום, נשאה כל רגע ורגע את צער האובדן. ממשפחה מרובת ילדים, עם הורים אוהבים, הפכנו למשפחה שכולה. כל מענק או גלויה ממשרד הביטחון גרם לה עצב רב. כאח שכול, לא זכיתי לכל התייחסות וסיוע מהרשויות. יכול להיות שבשנים האחרונות הדבר השתנה. אבל אז, נפילתו של מאיר הייתה כפצע פתוח שלא טופל. עם כל זאת, אני גאה במדינה שלנו ובצה"ל!

כתב צבי דורי ביומן שיטים תשע"ב 2012

 

 

לחיילינו בסדיר ובקבע:
בית-השיטה מלווה אותכם באהבה ובחום, ומתפללת  עימכם לשקט בגבולות הארץ
ולבוא השלום המיוחל. יישר כוחכם!

31 חיילים מבית השיטה משרתים בצבא בשנת  2012

 

 

אבן זכרון להנצחת הנופלים במערכות ישראל שהוצבה ליד אנדרטת השרשראות של עדי שרון לאחר מלחמת יום הכיפורים. תשרי 2010

       
       
      

 

נזכור ביום זה את חברינו
שמסרו נפשם במערכה לעצמאות ישראל:
תרצ"ז:חיים ברוקנפל בשובו משמירה בתל-עמל
תש"ב:  מרדכי הלוינהרג בטיסה בדאון מעל גבעת-המורה
תש"ח: אריה אלקינדנפל בקרב על הגלבוע בהגנה על העמק
אברהם אופלטקהנפל בקרב על הגלבוע בהגנה על העמק      
דן  צביקנפל בקרב על הגלבוע  בהגנה על העמק
 עקיבא ברזילי נפל בקרב בגלבע
זרובבל הורביץנפל בדרך לגוש-עציון, הוענק לו עיטור הגבורה
נתן דובז'ינסקי נפל בקרב על לטרון
 דוד שמשנפל ביפו כמסתערב של המחלקה הערבית ביפו
תשי"א: שמחה כהן –נפטר מפצעיו בקרב על הגנת צפת
תשט"ז דוד בוגייביץ'נפל בפעולת התגמול בניצנה
תשי"ז:  משה שכטרנפל בפעולת התגמול במשטרת חוסאן
אורי מייזלסנפל בתאונת אימונים בצה"ל
עימנואל קליינמןנפל ב"מבצע קדש" בקרב על המיתלה
 יונה ירחי נפל ב"מבצע קדש" באבו-עגילה
תשכ"ג:רפאל הורביץנפל בתאונת אימונים בצה"ל
תשכ"ז:אברהם אמרנפל ב"מלחמת ששת הימים" בתל אל-פאחר ברמת-הגולן
תשכ"ח:גבי יהלוםנפטר מפצעיו במלחמת ההתשה
תשל"א: יצחק פרחנפצע במלחמת ההתשה, ובמהלך השיקום נהרג בתאונת דרכים
 תשל"ד:  אלון אילת  נפל במלחמת יום הכיפורים על גדת התעלה בסיני
מיכה גולדמןנפל במלחמת יום הכיפורים בסיני
אלי רחמיםנפל במלחמת יום הכיפורים ברמת-הגולן
גרשון דודנפל במלחמת יום הכיפורים בסיני
משה שחורינפל במלחמת יום הכיפורים בסיני
יוסף שריגנפל במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן. הוענק לו עיטור המופת
בנימין שצ'ופקביץ'נפל במלחמת יום הכיפורים ברמת-הגולן
 יחיאל שונרינפל במלחמת יום הכיפורים בסיני
יוחי גלעדנפל במלחמת יום הכיפורים בסיני
דני פלדנפל במלחמת יום הכיפורים בסיני
נמרוד שרוןנפל במלחמת יום הכיפורים ממערב לתעלה. הוענק לו עיטור העוז
תשל"ז:יגאל רימוןנפטר מפצעיו לאחר פציעה ב"מבצע קדש"
תשמ"ד:יובל שמינפל בתאונת אימונים בעת טיסה
תשמ"ה:אורן שפר נפל בפעילות מבצעית בלבנון
מרק הוכשטייןנפל בפעילות מבצעית בלבנון
תשמ"ו:עפרי טוראל-גלעדנרצחה בעת טיול בסיני בראס-בּוּרקה
תשמ"ח:איתיאל עצמוןנהרג בתאונת-דרכים בצבא
תשנ"ג:שחר רפאלינפל בפעילות מבצעית בלבנון
תשנ"ה:שירה מרוז-קוטנהרגה בפיגוע דמים בלב דיזנגוף
תשס"ב:אלה שרףנפטרה לפתע בעת שירותה הצבאי
אלכסיי קוטמןנהרג בפיגוע הדמים בכביש מצובה-איילון.
תשס"ו: יותם לוטןנהרג במלחמת לבנון השניה בקרב בינת – ג'ביל
יהי זכרם ברוך.
החיטה צומחת שובהחיטה צומחת שוב
מילים: דורית צמרת
לחן: חיים ברקני
שדות שפוכים הרחק מאופק ועד סף
וחרובים וזית וגלבוע -
ואל ערבו העמק נאסף
ביופי שעוד לא היה כמוהו.
 
זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית,
אתם אינכם ולא תוכלו לשוב
השביל עם השדרה ובשמים עיט
אך החיטה צומחת שוב
 
מן העפר המר העיריות עולות
ועל הדשא ילד וכלבו
מואר החדר ויורדים לילות
על מה שבו ומה שבלבו
 
זה לא אותו העמק...
 
וכל מה שהיה אולי יהיה לעד
זרח השמש שוב השמש בא
עוד השירים שרים, אך איך יוגד
כל המכאוב וכל האהבה
 
הן זה אותו העמק, הן זה אותו הבית
אבל אתם הן לא תוכלו לשוב
ואיך קרה, ואיך קרה ואיך קורה עדיין
שהחיטה צומחת שוב.

 

                                                           זכרון  2009

  
  
 בחדר הזכרון הוצגו תמונות הנופלים עם ציפורן אדומה מחיים ברוק ועד יותם לוטן. שמות הנופלים והנפטרים על קיר האבן שעיצב עדי שרון.

 

  
השנה החוט המקשר בין התקופות והתמונות היו האחים השכולים שנשארו עם הכאב והזכרונות שלא הירפו גם בחלוף השנים.
  
 בערב יום הזכרון התכנס הציבור בחדר האוכל להעלות את סיפורם של 34 הנופלים              מבית השיטהזכרון הנופלים עלה בסיפור ובתמונה מהאלבום המשפחתי.חיים וחמדה קראו את סיפורי החיים של מתינו ותמר ומירי העלו התמונות בפני הציבור.

 

 

  
שולה עפרוניגלי פרח,הבן והאחות עופר
  
גומא שריגסמדר עילם
 עמנואל אחי                                                                        בסוף כיתה ח', החליט עמנואל לא להמשיך את לימודיו בעיר, ובעזרת המדריך, עזב את הבית והצטרף לחברת נוער ביגור, על אף התנגדותם העזה של הורי.

בחברת הנוער ביגור נוצר פילוג, בין חברי הנוער העובד והמחנות העולים, והוחלט להעביר את חברי המחנות העולים לבית-השיטה.
כך הגיע עמנואל לבית השיטה, וצורף לקבוצת "אורן".
עם הגיעו לבית השיטה, החל אחי להפציר בי להצטרף אליו, זה לא היה פשוט. לגבי הורי קיבוץ היה מקום של חיים פרועים, אבל בת…. ודאי תצא לתרבות רעה.
ביום אחד, בחצי הסכמה של אמי, ארזתי מזוודה, עליתי על אוטובוס והגעתי לבית-השיטה. לא עברו 3 ימים ואבי ודודי הגיעו כדי להחזירנו הביתה. לאחר שיחה ושכנוע של א.ב.ג., ד"ש ועזריה, הוחלט להשאירני לתקופת נסיון וכך צורפתי גם אני לקבוצת "אורן".  
עם סיום הלימודים נקבע עמנואל להדרכה במחנו-העולים בת"א ובמקביל למד ריקוד אצל נועה אשכול, ואילו אני גוייסתי לצנחנים.
כשהחלו פעולות התגמול, החליט עמנואל שחשוב יותר בזמן זה להתגייס לצבא ולהשתתף בפעולות.
אהב מאוד את חיי הצבא, היה חניך מצטיין בטירונות, חניך מצטיין בקורס מכ"ים, בו נשאר להדריך.
עם פרוץ מלחמת "קדש, סופח קורס המכ"ים לצנחנים שהיו בהכנות לחבור לכוחות במיתלה. אני גוייסתי למילואים, בצבא הייתי מקפלת מצנחים. בבואי לבסיס בתל-נוף פגשתי להפתעתי את אחי, ההתרגשות היתה גדולה. ישבנו על שפת הכביש בכניסה לבסיס, והיינו מלאי תקווה שהכל יעבור בשלום ונפגש במהרה בבית.
לא ידעתי שזו פגישתנו האחרונה…
נפילתו של עמנואל בקרב, השאירה חלל גדול וגרם לשבר קשה במשפחתנו.
הבן הבכור של הורי (שאותו לא הכרתי) ניספה באושוויץ, יחד עם אם אמי וכל משפחתה.
אחות נפטרה ממחלה בגיל 13,
ועתה, עמנואל, יפה התואר, המוכשר ובעל החיוך המקסים עם שתי גומות החן, הרגיש וטוב הלב גם הוא. אסון זה היה מעבר לכוחותיהם הנפשיים והפיזיים של הורי.
הפרש הגילים ביני ובין אחי עמנואל היה כשנה וחודש. הקשר בינינו היה מאוד מיוחד, קשורים בלב ונפש, יחד גדלנו יחד, הלכנו באותה דרך וכשעמנואל נהרג, חרב עלי עולמי.
השאלה הנצחית מדוע? מדוע דווקא הוא?
נפל בגורלי באותה עת קשה לתמוך בהורי ואחי הקטנים, ובעזרתו של שוויון שאבתי כוח להתמודד עם האסון – זה לא היה קל, הסביבה היתה מאוד מנוכרת.
עם השנים למדתי לחיות עם הכאב והגעגועים ולהמשיך הלאה.
                                                      שולה עפרוני
 
משה אחי
6.10.1973,
מלחמת יום כיפור,
הפתעה,
קרבות ,
דאגה,
חוסר מידע ,
אח נעדר
ובאחת – משפחה שכולה    !
ההורים. דבר ראשון אני חושבת על ההורים.
איך יעמדו במכה הנוראית הזאת לאחר כל מה שעברו כבר בחייהם ?
וברור לי שעלי לגייס קודם כל את כוחותיי להיות איתם,
לפני שאתפנה לעסוק בעצמי.
כואבת את הכאב שלהם ושמה את רגשותיי  בצד.
אוקטובר 73 שינה את כל חיי.
עודד ואני, התחלנו זה עתה לבנות את הקן המשפחתי בגת,
ומיד הבנו שלא נוכל להשאיר את ההורים כאן, לבד
וכך חזרנו בעקבותיך, משה, לבית-השיטה.
ומאז כל השנים מלווה אותי תחושת החמצה,
אני חושבת על החיים שהיו יכולים להיות לך ולי,
אם לא היית נהרג במלחמה הנוראה  ההיא.
חושבת מה היה קורה לולא רצת כל-כך מהר
עם הנעליים ביד, (חס וחלילה שלא תאחר),
מבלי להיפרד, נאסף לרכב הצבאי שבא  ונעלם לעד.
עד כמה הכל יכול היה להיות שונה ואחר.
חושבת על הדברים שלא הספקת לעשות,
לא הספקתם אתה ושלומית להגשים.
 איזו אהבה ענקית בוזבזה לשווא!
אני חושבת איך היינו מתבגרים יחד,
מקימים משפחות חמות ומגדלים יחד ילדים בקיבוץ.
ושואלת את עצמי לאן היית מתפתח ? 
רוצה לדעת מה  היית חושב על….?
הרי היית ממש על הסף, רק התחלת את חייך הבוגרים – וכבר אינך.
איזה הפסד!
עם השנים אני מרגישה איך הזיכרונות מחווירים,
ההורים כבר אינם, לזכור ולהזכיר,
מדי פעם רואה אותך בהבזקים , תמונות, חוזר אלי בחלומות,
רוצה לגעת ואתה אינך.
 
כל ימי אני נושאת עימי את זיכרונך,
זיכרון שכולו אהבה וגעגוע.
                                                                     
                                                   סמדר עילם 

 

  
 שרים לצופה,   משפחת פלד

 
 

על הצד המוזיקלי של ערב הזכרון שקדו אלה ויונתן והגבירו וטרחו בכל יהלי וגלי

 

שחר
בהתחלה התנפצות , הזמן נמוג ,הכול נראה במהלך איטי.
והרצון
עוד רגע, רק עוד רגע, הישאר.
עוד שנייה, ועוד אחת, ועוד אחת ,ועוד אחת, לעולמים.
אבל לזמן יש דרך משלו לנהל את החיים המתכלים.
 
בהמשך הכמיהה
 אני רואה אותך בכל דבר, בכל מקום.
כאן פסיעותיך על המדרכה הזו…
או שלרגע נדמה שראיתיך מאחור עם המדים , לא… לא… זה לא יכול להיות .
לזמן יש דרך משלו לתעתע בחיים המתכלים.
 
ועכשיו
עכשיו אתה פשוט נוכח .
וההתכלות  איננה יכולה לך.
והזמן שותק.
 
לכל אדם יש מורשת זו הנשארת אחרי לכתו, בין שהיא כתובה ובין הניטעת בלבך
 שחר הוריש לי את כוח הפשטות הנוכחות המובנת מאליה,זו שאיננה מתכלה.
                                                              עידית
  
  
 הנחת הזר בבמת היזכורעם הישמע הצפירה הורד הדגל לחצי התורן והחל טקס יום הזכרון לנופלים בעת שירותם הצבאי ולנפגעי פעולות האיבה.
  
  
רשימת הנופלים במאבק לעצמאות הוצבה אל מול קיר הנספים בשואת עמנו-משואה לתקומה קהל רב התאסף אל מול רחבת הדגל ועקב בדומיה כבושה
  
  
 בעקבות מניחי הזרים צעד הציבור אל קברי הנופלים.

                                                              זכרון  2010

 

  

חמדה שפר ורן שריג קישרו והנחו את ערב הזכרון  בשנת ה 62 לעצמאותנו.

  
 החיטה צומחת שוב-שירם של דורית וחיים ברקני מפי חברנו ובנינו לזכרם של הנופלים במלחמת יום הכיפורים – 1973 "שני אלונים ידעתי" שרו אלה,ענת,דן ורועי שמש לדוד בוגיביץ ומשה שכטר בני קבוצת אורן שנפלו בפעולות שלפני מבצע קדש.

 

 

מה אברך

 

"השריונים יצאו בחריקת שרשרת" מפי רן, עמיקם, משה ועופר

  
 שיר "הרעות" פתח את ערב הזכרון והיה גם נושא הערב כולו "הנסיך הקטן" מפי דן ומיקי פלד

 

  על גרשון דוד מספר צבי דורי:

הגעתי לבית השיטה כילד חוץ בגיל 14, לאחר נפילת אחי מאיר, במבצע קדש, אירוע ששיתק את משפחתנו. אבי נפטר מצער, ולאימי לא עמד הכוח להמשיך בחייה, בצער הנורא על מות בנה. צורפתי לקבוצת אבוקה. לאחר שחנה ויחזקאל עברו לכפר גלעדי, נשארתי ללא עוגן ובית. לשמחתי, היה לי בכתה את גרשון דוד, שבטבעיות ובחיוך אמר לי, בוא, מעכשיו אתה איתי. מאותו רגע הפכתי להיות כאח לגרשון ובן בית אצל חנה ומנחם דוד, שקיבלו אותי בזרועות פתוחות ונתנו לי הרגשת בית חם, בית מלא בעשייה ומעורבות בקיבוץ.
גרשון היה דמות שהיה קל להתחבר אליה, ללא מחיצות, תמיד מתנדב, תמיד פעיל, חרוץ ומוכן לכל משימה. והכל בחיוך. לאה ואני לא נשכח איך לקח אותנו לגלבוע ומשם הצביע על העמק ובית השיטה ואמר זה "בית". הנוף, הפרחים, השבילים, השדות והפרדס, כל אלה היו אהבת נפשו.
  רונית זהבי מלמד קוראת את דברי מילכה על יגאל רימון

 

: לפעמים אני חושבת שבנסיבות אחרות היה יכול להיות כומר או רב יוצא מן הכלל, כי היו לו סבלנות ואהבה לשמוע את הצרות והמכאובים של אנשים אחרים. היה מכנה עצמו "כומר וידוי". היה אומר: בקיבוץ אתה לא יכול ללכת לרבי, אתה לא יכול ללכת לכומר. אם מישהו רוצה לספר לי – אני מוכן להיות הכומר שלו, שיוכל לשפוך לפניי… לא שאני אוכל לעזור, אבל מספיק שאני יכול לשמוע ולנסות להבין – לשני זה הרבה. תראי שבעוד הרבה שנים יהיה בקיבוץ גם בית-כנסת, כי אנשים רוצים להאמין במשהו, והם זקוקים למקום שבו יוכלו לתנות את הצרות שלהם…

 

 

סופו של הסתיו וימי תשרי הקרבים לעולם ילוו בזכרוני עם קיצם של חברי 'משם' לכולם פנים ושמות וסיפור חיים שנגדע ואחר…כאב גובר ודועך חליפות וים של מחשבות 'מה היה אילו היה אלון בין החיים. אני מתגעגעת למה שיכולנו להיות כאנשים בוגרים ונכרת בבת אחת בששה לאוקטובר 73 בסיני
אני חסרה את אלון ואת חברותו כי הוא וחבריו היו ועודם המשפחה הצבאית שלי וזו הרי המשפחה שאנו נושאים בזכרון נעורינו.
 המשפחה החלולה באלפי חללים ועוד אחד יחיד ומיוחד. אלון!

 

 מספרת על אלון אילת, ענת יהלום:
אלון אילת נוכח-נפקד-נוכח
'נוזל' תעוז נוזל. נוזל הזמן גם הזכרון הופך דליל עם השנים
אלון של זכרונותי
יפה ומוצק חד וברור. לעיתים מרוכז ו'קצר וצבאי' ולעיתים צוחק בצחוק צחור ומשוחרר וברגע הזה כל שדות העמק שלו, מקיפים ועוטפים את יופיו
כאלה באביב ימותו ברכה היא או קללה
…חולות סיני 1973 ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה
אלון מזדמן ללשכת מפקד הגדוד ואני מקבלת אותו בחיוך והצדעת שיריונאים. 'שב רגע, אל תעוף כל-כך מהר' אני מבקשת ממנו מנסה לספוג עוד מעט מחינניותו  בגלל עוצר יציאות   הוא מבקש שאארגן לו עבור חיליו 'בידור' לסוף השבוע וליום כיפור על מנת להנעים מעט את הצפיפות בתעוז. עיתונים מן הארץ וסרטים הם מצרך נדיר בסיני. 'אין לכם איזה לוח שח-מט לשרוף איתו את הזמן?… אני שואלת והוא צוחק מלוא פיו המתוק תוך שאנחנו מסכמים שזה לא מספיק כשכולם נשארים שבת. שח יכולים לשחק רק שניים ועוד ארבעה נותנים עצות ומה על כל השאר…
אני עושה לנו 'נס קפה' ושנינו יודעים שרק נס יוציא אותנו מן החולות הרחוקים שזה מכבר הפכו עבורנו למן 'כלא זמני ומרוחק' מן החיים האמיתיים. אלה המתחוללים 'למעלה-בארץ' כפי שאנחנו מכנים זאת בסיני שם אהובותיו של אלון, שם הוריו ואחיו וקיבוצו. לשם געגועיו וכאן…כאן מתח רב נישא באויר מלווה בחום מעיק וסופות חול תוקפניות ומחלקה של חיילים-חיליו של אלון להם דאגתו, ויום כיפור עומד בפתח…
הוא לוגם מן הקפה ומתגעגע הביתה וכך גם אני. חודש חלף מאז 'עלינו ארצה' לחופשת סוף שבוע וכעת כוננות גבוהה ורוחות מלחמה באויר והבית הולך ומתרחק. השקט המצמרר אינו עוד מקור לשלוה ושקט
 השקט הופך לקדרה הרותחת לאט שלאחריה עולה הכל בלהבות מיתמרות של אש ועשן. המדבר רועד תחתינו ונשטף באלפי חיילים המבקשים זה את נפשו של אויבו. הטנקים שועטים אלי קרב ואלון בראשם כדרכו 'אחרי' אינה רק מילה עבורו היא תמצית היותו מפקד, חיינו העוברים לאט הם כעת חיינו הממהרים. רות סוף!
שדרה פלוגתית- ובראשה טנק מס' 400109 הטנק של אלון, דוהר מזרחה כמו מרכבה ללא נהג, כסוס בלי רוכבו כפרש בלי ראש. כדור אחד פילח את חייו. כדור אחד וזהו. אין אלון
'הוא צנח על החול הרך וקול הנפילה לא נשמע' 
 על יובל שמי מספר אייל שי,חברו מהטייסת:

 

"יובל שמי בית השיטה קיבוץ" , נהג יובל להציג את עצמו בקורס טיס, ובכך אמר המון: יש לי השתייכות, אחריות ומחויבות למקום ממנו אני בא ואליו אני שייך.
 
נפגשנו לראשונה בינואר 1972 בגיבוש לקורס טייס.
היינו 4 בני הקיבוץ המאוחד דבר שיצר ביננו קשר ראשוני מהיר, שעמד לנו גם בהמשך הקורס .
עצמאי בעל עמידה זקופה, בולט בהופעתו. מ:צח גבוה עם פוני שחור, מעט נמשים קול שרוט מחוספס, עור בהיר, גוף שרירי וידיים ארוכות נעות בצורה האופינית רק לו. ומעל לכל – צחוק מתגלגל.
בקורס היה מעט מופנם, אך הצליח להשרות בטחון ביכולתו.
יובל נהרג לפני יותר מ-עשרים וחמש שנים אני זוכר תמונות, זוכר מראה ומתקשה להביא דברים כתובים סדורים.
ביקשתי מחברים נוספים שיוסיפו את זכרונותיהם, וכולנו יחד ננסה לשתף אתכם ביובל שהכרנו, ושיחד עמו חווינו את אחת מהתקופות המשמעותיות ביותר בחיינו.
כותב דורון:
 "אני זוכר את יובל כחבר נאמן שניתן לסמוך עליו ועל מילתו בכל עת".
ואני, זוכר את המנגינה שחיבר, עם צוות התרבות של הקורס בסיום הראשוני, ואת השיר "פוגה אדומה" לפי מנגינה של אריק איינשטיין לשיר "אמא אדמה".
כותב גיל:
"ישבנו יחד שעות במשך הקורס ולימדנו אחד את השני אקורדים וסוגי פריטות וקולות שניים.
הוא ניגן טוב ושר יפה וקינאתי בו.
..
יובל ידע תמיד מה הוא רוצה והיה מאוד החלטי. זה בלט מאוד בקטע המוזיקאלי אם כי תמיד נעשה בחן, בחיוך ועם הרבה אהבה למוזיקה ולמילים. אהב לנגן את מתי כספי שהיה אתגר לכל אוחז כלי נגינה הרמוני".
.
יובל זכור לי כטייס טוב.
 הוצבנו, כשאר הצפוניים בקא"מ ברמת דוד. הוא לא היה "טייס טבעי" כמו שקוראים לזה בח"א אבל אדם ממוקד ומשקיע הרבה בלימוד הטיסה, ולכן גם מצליח. לא מקרה הוא שבסיום הקא"מ היה זה הוא שקודם לפנטום ולא אנחנו שהיינו עסוקים , בריקודים סרטים ונערות – בילויים שזימן לנו העמק.
מספר יוסי שפיקד עליו בקורס המדריכים בחצרים:
"יובל מתייצב להדריך חניכים על מטוסי קרב, כשיש לו כוונה ברורה לשוב ולטוס כטייס קרבי.
הוא כבר היה קודם במערך הקרב אך בעיות בריאות מנעו ממנו להמשיך לטוס שם.
ברור היה לו כי בחורף 77 הוא מתחיל דרכו חזרה ל"קרבי".
אני רק שנה מבוגר מיובל ומתחיל תפקידי כמפקד טייסת מדריכים.
בשיחת פתיחה אני פוגש נער בוגר. שיודע היטב מה הוא רוצה מעצמו. באותה פגישה גם הבנתי  מה אני רוצה ממנו…
הוא מבוגר מחבריו לקורס בשנה, ובשל אישיותו הוא עומד לעזור לי, לפקד על בחורים שאמנם כבר קיבלו כנפיים, אך הם כנופיה של ילדים שובבים".
" את התקופה הזו סיים יובל כחניך מצטיין של הקורס תוך המלצה להשיבו לטיסה במערך הקרב."
היום שבו יובל נהרג זכור לי בבהירות רבה.
יום בהיר שטוף שמש. במילואים. הוא טס על קורנס ואני על כפיר. במהלך הטיסה יש הודעות על  תאונה. על מסוק שהוזנק. ראו או לא ראו מצנחים. אני נוחת. הרגשה רעה ותפילה בלב:
רק לא מישהו שאני מכיר.
ואז הידיעה: יובל.
לא יכולתי להפסיק לתהות באותו היום איזה מקצוע בחרנו לנו. מקצוע שבו אם טועים, מתים מיד. קר ואכזרי ללא כל מצבי ביניים "רגע ישנו חי – ואחר רגע – ישנו מת" האם יכול היה להיות אחרת?
רואה את עיניו המחיכות, את פה הירח שלו, שומע את קולו ורואה את ידיו מחזיקות בקסדה ובגיטרה, מזיע אחרי עוד קרב אוויר ".
http://www.youtube.com/watch?v=cFMMp20MmOg 

ערב יום הזכרון 2012 התוכנית במלואה. אורך הצפייה 85 דקות

 

 הקישו על הקישור מימין לתחילת ערב הזכרון

צילום ועריכה – יריב חזן

סיפורים אישיים: גיל דוד,אורי עפרוני,עוזי אילת,משה פלד

 

 יש לך אותי,שרה יפעת לחברתה אלה

 

אלה
כל הילדות שלי רצופה בתמונות שלנו,כל כך שונות ועם זאת בלתי נפרדות.
כל כך הרבה שעות ,כל כך הרבה לילות, כל כך הרבה חלומות, מה נעשה שנהיה גדולות.
על חברות אמיתית למדתי ממך, את הייה הביטחון שלי שיש מי שיקשיב לי, שיהיה עם מי לצאת להרפתקאות ועם מי להחליף חוויות אחר כך.
הייתה לך יכולת לצחוק על הכל וקל אף פעם לא היה לך, אבל כשהיה קשה אז צחקת אפילו יותר, בעיקר על עצמך, עלינו, על החיים והגורל.
עזבת בכזאת פתאומיות, רגע לפני שפתחת את הדלת לעולם הגדול שבחוץ.
והשארת בתוכי חלל כל כך גדול שאיש עוד לא הצליח למלא.
אני עדיין מחפשת אותך כל הזמן וגם מוצאת –
עובדת בבר על איזה חוף בסיני, מטפסת על איזו פסגה בנפאל, מגיע לאיזו עיירה נידחת איפשהו במזרח, אני מוצאת אותך בגבעות שלנו מסתכל על הנוף, מסתכלת עלי.
אני לוקחת אותך איתי לכל מקום בחיי.
שלך יפעת
  
 על מסך גדול הוקרנו תמונות הנופלים וילדותם עד הקרב האחרון,תמר כרמי ומירי גל דאגו לרצף ולדיוק המורכב השיר "מי ידע שכך יהיה" סיים את הערב

 

  
 

 

 

 בעקבות מניחי הזרים צעד הציבור אל קברי הנופלים.

הכנת ערב הזכרון: תוכן ועריכה-חגי ב.ג ונוגה ב. מוזיקה ושירה -אלה  ורועי שמש                                      הכנת והקרנת תמונות -חיים ב.,תמר כ. ומירי גל  ,קרינים-חמדה ורן ש. תפאורה – עמוס ב. וצפי              הגברה – יהלי גל , מרכזים – עמיחי 'הדס ג.וחמדה

 

 ערב יום הזכרון תשע"ג  2013 במלואו

 

הקישו על הקישור למטה או על התמונה למעלה

 

 http://www.youtube.com/watch?v=VSbInbGzoSw&feature=youtu.be ערב יום הזכרון תשע"ג  2013 במלואו

צילום ועריכה :יריב חזן ,בית השיטה  אורך הוידאו 80 דקות

 המשתתפים בשירה :שולה אלבלק ,אלה האריס ,עירית אדר,עופר פרח,גלי פרח,חן ויניקור צפריר,זוהר מלר,סמדר המאירי,יפעת גוריון,טל בן ששון,רוני קרמר,משה פלד,גלעד טל,צביה דרור, דנה חזן.

ליווי מוזיקלי :רועי שמש

 

 

 

 

          האתר לתולדות עצמאות ישראל

 

                                                       תוכן ועריכה  –   חגי בן גוריון

                                                      עיצוב גרפי  –    מיכל אלבלק

                                                    צילום וסריקה  – חיים בניאן

                                                    הדפסה        –  עדנה הדר       

                                                   מקורות       – ארכיון בית השיטה (תמר אדר) וספר אבלות בעריכת אריה ב.ג

 

 

 חזרה לראש העמוד

                                                      

  

 

 

 אבדות במלחמות

תוכן ועריכה:חגי בן גוריון

צילום וסריקות: חיים בניאן

עריכה גרפית: מיכל אלבלק

מקורות:ארכיון בית השיטה,ספר אבלות בעריכת אריה ב.ג

 

 האתר לתולדות עצמאות ישראל

 נספח: הנצחה בעמק שלנו

 

בין ברושים פרטיים
רוני מ. האס

 

.

האנדרטאות של נופלי העמק וקיבוצי הגלבוע הן לעשרות. ניתן לראות איך בשנות ה-60 הולאם הזיכרון על ידי המדינה, ולא ניתנה לגיטימציה להנצחה פרטית, אך כאשר משנות ה-80 ואילך מתחיל עידן ההפרטות, הוא כולל גם את הפרטת הזיכרון ובעקבותיו את הפרטת ההנצחה
 
לצד בריכת ההשקיה בבית השיטה הקרויה על שמו של יוחאי גלעד ז"ל, שנפל במלחמת יום כיפור, נוסף לפני מספר שנים גן שעשועים קטן. הגן הוקם לזכרה של בתו, עופרי ז"ל, שנרצחה בראס-בורקה, בסיני, בהיותה בת 13.
 
במרחק אלפי קילומטרים משם, על קיר של בית באמסטרדם, מודפס שירו הנפלא של יוסף שריג מבית השיטה "מאזניים", שאותו כתב כמה שנים לפני מותו. אלו הן רק שתיים מעשרות האנדרטאות של הנופלים בעמק חרוד ובמועצה האזורית גלבוע.
 
אנדרטאות ואתרי הנצחה הוקמו משך השנים על ידי היישובים או על ידי בני משפחה, בתוך היישובים עצמם או בנקודות שונות ברחבי הגלבוע והעמק. כל הנצחה והסיפור האישי שמאחוריה, אוצרת בתוכה כאב פרטי, כאב משפחתי וכאב קהילתי.
 
השנה, לכבוד 60 שנה למדינה החליטה ענת ציזלינג (עין חרוד מאוחד), מנהלת בית שטורמן, לצלם את כל אתרי ההנצחה ביישובי המועצה האזורית גלבוע ולהציג את התצלומים בתערוכה מיוחדת בבית.
 
בחצר של בית שטורמן נטועים שלושה ברושים, לזכר שלושה דורות של הגברים באחת ממשפחות השכול הידועות ביותר בעמק. הבית עצמו קרוי על שם חיים שטורמן ז"ל שנהרג לפני קום המדינה, ושלושת הברושים ניטעו לזכר בנו משה שנהרג במלחמת העצמאות, נכדו חיים שטורמן (בנו של משה) שנהרג על האי גרין, כלוחם בשייטת, והברוש השלישי לזכר אמיר ברין (בנה של תמה, אחותו של משה) שנהרג כחייל בשריון במלחמת ההתשה.
 
בית שטורמן, שהוא בבעלות שני העין-חרודים, ותל יוסף, הוא אחד משני אתרי הנצחה שהוקמו להנצחה כוללת לכל נופלי העמק בשנות ה-50 (השני הוא האנדרטה שהוקמה במעין חרוד על ידי האומן דוד פלומבו). בבית, שנחנך בשנת 1941 לזכר חיים שטורמן חבר עין חרוד, שוקדים עתה על הפרטים האחרונים, לקראת פתיחתה מחדש של חצר ההנצחה לנופלים. ציזלינג, המנהלת, שואפת עתה להרחיב את היריעה ולתת ביטוי לכל האנדרטאות ואתרי ההנצחה הפרטיים, הניצבים במקומות שונים ברחבי האזור.
 
"בנוסף לחידוש חצר ההנצחה והמוזיאון בכלל, החלטנו לאתר את כל האנדרטאות ברחבי העמק. את כל האנדרטאות אנו מתעדים ונציג את תמונותיהן בתערוכה שתיוחד לנושא ההנצחה, שתיפתח השנה ביום ירושלים", מסבירה ציזלינג.
 
האנדרטאות, המונצחות דרך עדשת המצלמה של דוד עינב, ממוקמות בקיבוצים, במושבים, בחורשה, בשדה, ברפת, בפרדס; לעתים משקיפות אל הנוף, לעתים מתלווה אליהן מגרש משחקים, וחלקן נטועות בנקודה מסוימת, שבה נפלו הבנים. רבות מהאנדרטאות עשויות אבן בזלת, חצובות ביד אמן, ועליהן חקוקות מילים המבקשות לגעת, לזכור ולהזכיר.
 
תמה ברין, 81, בתו של חיים שטורמן, שנהרג בשנת 1938, כאשר רכבו עלה על מוקש, איבדה את אביה ואת אחיה בתוך עשר שנים. על אחיה הבכור, משה, שנפל במלחמת השחרור, היא מספרת: "הוא היה החזק במשפחה, אחרי מותו של אבא, לקח את האחריות עלינו, איש אמיץ, בעל השפעה, מאוד מעשי". לזכרו נטע בנו הקטן, חיים, עץ ברוש, בחצר בית שטורמן. אבל הברוש, למרבה הצער, לא נותר בודד. חיים הבן, שגדל בצל השכול, יתום מאב, נהרג בעצמו בגיל 23, במלחמת ההתשה. שנה לאחר מכן נפל בנה של תמה, אמיר, ממש בסוף מלחמת ההתשה, כאשר הטנק שלו ניסה להיחלץ מפגיעת מוקש ועלה על מוקש נוסף. כך ניטעו שני ברושים נוספים בחצר המוזיאון לזכר חיים ואמיר, נכדיו של חיים שטורמן הסב, בחצר ההנצחה של בית שטורמן.
 
תמה עצמה התגייסה זמן קצר אחרי מות בנה לעבוד עם המשפחות השכולות בתנועה הקיבוצית מטעם יד לבנים.
 
אחרי שש שנים עזבה. "פנו אליי זמן קצר לאחר מות בני, וזה לא היה לי פשוט. נפגשתי עם גורמים קיבוציים, עם משפחות נופלים, וביקרתי בבתי הקברות בקיבוצים. אחרי שש שנים בעבודה הזו הרגשתי שאין לי כוחות נפש להמשיך".
 
תמה חושבת שהזיכרון הוא דבר חשוב. היא עצמה נתנה יד לחברי הקיבוץ, בזמן שאיבדו את יקיריהם, להנציח את זכרם בבית הקברות המקומי, שאותו עד לפני שנה, ב-35 השנים האחרונות. "אני נוהגת לומר, שבית הקברות הוא ההנצחה הכי בטוחה. השם של הנפטר חקוק על גבי המצבה, וכן התאריכים המשמעותיים ותוספת אישית לפי רצון המשפחה. לי גם היה חשוב שבית הקברות ישמש כמקום נעים ונינוח ככל האפשר בתוך הכאב הגדול של האובדן".
 
כשתמה שומעת על מיזם הנצחת האנדרטאות בבית שטורמן, היא מספרת, כי תמיד האמינה ברעיון של מתן מקום לכאב המשותף של משפחות הנופלים. היא לא אוהבת, וזאת בלשון המעטה, את הגורמים המבקשים בשנים האחרונות לעשות הפרדה בין נופלים. "אין הבדל בין מי שנהרג במלחמה או בפעולות איבה, או לפני שצה"ל הוקם. אבא שלי נהרג ב-1938, והוא אפילו לא חלם אז שתקום מדינה. אף אחד לא העלה על דעתו שלא להחשיב את הנופלים לפני קום המדינה כחללי מערכות ישראל."
 
הפרטת הזיכרון
 
ד"ר אפרת קנטור מגשר, חוקרת ומרצה במכללה האקדמית כנרת, שחקרה את עיצוב הזיכרון בקיבוץ המאוחד, מספרת כי גם נושא ההנצחה, כמו דברים אחרים בחיינו, עבר שינויים רבים משך השנים. "אם בשנות ה-60, הולאם הזיכרון על ידי המדינה, ולא ניתנה לגיטימציה להנצחה פרטית, אזי כאשר משנות ה-80 ואילך מתחיל עידן ההפרטות, הוא כולל גם את הפרטת הזיכרון, ובעקבותיו את הפרטת ההנצחה. מאז ניתן לראות מאות הנצחות במרחב. לדוגמה, בעין חרוד ובבית השיטה הנציחו את יקיריהם גם בנוף וגם בטקסטים במרחב, על גבי אנדרטאות למיניהן. קנטור מדברת על סוגי הנצחות נוספים – בטקסטים, בדמות ספרי זיכרון שהוציאו קרובי משפחה, או בסוגי אמנות אחרת, כגון "ונתנה תוקף" של יאיר רוזנבלום לזכר נופלי בית השיטה.
 
קנטור אומרת, שהחברה מנציחה את עצמה באנדרטאות ולאו דווקא את הנופלים, כפי שרבים טועים לחשוב; הנופלים מונצחים במילים הכתובות. היא מצליחה לחבר את מנהגי האבלות, הזיכרון וההנצחה לימים קדומים. "לדוגמה, אני רואה במישהי כמו תמה ברין מעין כוהנת זיכרון. זהו תפקיד קשה, זר קוצים כואב שקשה לשאתו, אך החברה זקוקה לה והיא הסכימה לקחת על עצמה את התפקיד".
 
כאשר תמה ברין שומעת על התואר שהעניקה לה קנטור, היא מתקשה להזדהות איתו. "כוהנת זה תואר גדול מדי. כאשר באתי לאנשים עשיתי את זה לא מתוך ידע מקצועי, אלא מתוך הרצון לעזור ומתוך ניסיון החיים האישי שלי", היא אומרת בצניעות כנה.
 
בחצר ההנצחה של בית שטורמן עקרו את שלושת הברושים, שחלו במשך השנים, ובמקומם ייטעו ברושים חדשים בטקס של פתיחת הבית המשופץ. שביל גישה לנכים יאפשר לכל המעוניין להגיע בקלות ובבטיחות. ותיקי העמק יתפלאו לגלות, כי הכניסה חזרה לדרום המבנה, וכי קיר ההנצחה חודש והוא נושא את שמות כל הנופלים באותיות יפות ואחידות. בנוסף לו מוקדש קיר שלם לתצלומים של אנדרטאות העמק.
 

 

תוכן ועריכה  –   חגי בן גוריון

עיצוב גרפי  –    מיכל אלבלק

צילום וסריקה  – חיים בניאן

הדפסה        –  עדנה הדר       

מקורות       – ארכיון בית השיטה (תמר אדר)

 

 

 

 

backtotop