ימים ראשונים בית השיטה 1928-1942

 

 

 
      
  
ימים ראשונים בית השיטה 1928-1942
 
כתב : עזריה אלון
 
מאז בואי לבית-השיטה, עד היום בו נכתבים דברים אלה, עברו 70 שנה, שהם כל חיי כאיש מבוגר. כל השנים הללו אני "חבר קיבוץ", עם כל התמורות והשינויים שעברו עליו. החלום שלי להיות "עובד אדמה" לא התגשם: צורכי הקיבוץ שהייתי מחויב אליהם וצורכי הארץ, הוליכו אותי בנתיבים אחרים: עבודה בתנועת "המחנות העולים" וב"מרכז לנוער", הוראה בבית-הספר של בית-השיטה, הקמת "החברה להגנת הטבע", הוראה בטכניון, 50 שנות שידורים ב"קול ישראל", כתיבה בעיתונים, צילום, הוצאה לאור של יותר מ-30 ספרים ובראשם "האנציקלופדיה של החי והצומח בארץ-ישראל". הקמתי משפחה עם רעייתי רות שעימה אני חולק את חיי זה יותר מיובל שנים. נולדו לנו בנים, נכדים ונינים.
באתי לבית-השיטה (בן 20) מתוך בחירה אישית בדרך הקיבוצית ובחיים בעמק. בכל השנים הללו היו לי עליות וירידות, הצלחות ואכזבות. למרות דברים שלא הסכמתי בחיי הקיבוץ, בעיקר בתהליכי ההפרטה בעשור האחרון, מעולם לא התחרטתי על שהלכתי לקיבוץ במקום לבחור בדרך חיים אחרת. אינני משער שהיו יכולים להיות לי חיים נכונים וצודקים יותר. מאידך, אינני יכול לדעת לאן יגיע הקיבוץ בדרך החיים החדשה שבחרו בה חבריו, ואין לי אלא לייחל, שלמרות הכול, יישאר בו לפחות חלק מן הערכים שבשמם באתי לקיבוץ.
 
 התחלה
בהעדר מקומות לינה שוכנו המצטרפים החדשים ללינה בחורשה.

 

ראשוני "קבוצת החוגים" יצאו בכ"ה בתשרי תרפ"ט, 1928, למושבה חדרה, משם עברו לכפר יחזקאל, וממנו למעין חרוד. הם גרו במבנים שהתפנו לאחר שקיבוץ עין חרוד שעבר לנקודת הקבע שלו. בשנת 1934 רכשה "הקרן הקיימת" כ- 10,000 דונם בשאטה, כפר ערבי בו ישבו אריסים מהשומרון (שאחר-כך קיבלו פיצויים וחזרו לכפריהם). "קבוצת החוגים" יועדה להתיישב במקום הזה. אך יישובי גוש עמק חרוד התנגדו להקמת ישוב חדש בשאטה, בטענה שחסרה להם קרקע, ובמקום ההוא, אין תנאים ליישוב: אין מים, וכמות המשקעים הדלה, אינה מאפשרת קיומו של עוד ישוב. הפשרה הייתה: "לקבוצת החוגים" יינתנו רק 3,400 דונם, ואילו היתר – יחולק בין משקי הגוש.

 
 

 

בראשית שנת 1935 נקדחה באר ראשונה ,באר א'  ונמצאו בה מים מליחים, 600 מ"ג לליטר. הדבר 'הדליק' את הקבוצה ואת תנועת-האם: "המחנות העולים".  

   
ואז חובר השיר:
בשדות שאטה משק נקים,
בשדות שאטה באר נקדח,
שם פרדס וכרם יצמח,
אם תרצו בשנת תרצ"ו – אין זו אגדה!
 
 
מים
המשקים הוותיקים של אזור הגלבוע היו מאוגדים ב"אגודת המים", ולא היה להם רצון לקבל עוד צרכן שאין לו מה לתרום. אחרי 2 בארות דלות, נזדמנה אפשרות לקידוח עמוק לרגלי הגלבוע, ובזכותו ניתן היה להתקבל לאגודה. כל לילה ירדו ברגל מבית השיטה למקום הקידוח שני שומרים, ופעמים רבות עשיתי את הדרך הזו הלוך בערב, וחזור בבוקר.
 
 
כשהתקבלנו ל"אגודת המים" היה צורך להניח קו בקוטר של 6 צול המחבר את תל-יוסף לבית השיטה, להניחו בעומק של מטר, כדי שהחריש לא יפגע בו. את התעלה להנחת הקו חפרנו בעשר אצבעות ידינו, באדמה קשה בקיץ, ובבוץ כבד בחורף. לבסוף, הונח הצינור, ואחרי זמן נמצאו מים בקידוח עמוק לרגלי הגלבוע, ואנחנו נכנסנו סוף-סוף ל"אגודה".
לאחר שנמצאו מים בבאר א' (ליד בריכות הדגים של היום), הועברה הרפת מהמעיין לבית האבן היחיד שנותר מהכפר שאטה, "בית השיח'", והוחל בעיבוד האדמות. הפולקלור מספר כי את התלם הראשון פתח פלח לא מנוסה. נאמר לו לרכז מבט בנקודה רחוקה, כדי שהתלם יצא ישר. הוא בחר בנקודה שהתבררה כערבי רכוב על חמור, והתלם יצא עקום ומפותל, ללעגם של אנשי הסביבה…
  
 
ליד היסודות לבריכת המים של הקיבוץ החדש היום בשכונת הבריכה   1936 
 המעבר
 
בי"א בכסלו תרצ"ו, סוף דצמבר 1935, הוקמו שני אוהלים במקום הקבע, נבנו רפת, בניין א' (הקומותיים) שהיה גם בית ביטחון, והוחל בהעברת צריפים. בצריף היו שני חדרים של 3 x 4 מטר, הדלתות שלהם פנו לכיוונים נגדיים, למען הפרטיות. החל המעבר מן המעיין לבית-השיטה, תהליך שנמשך עד סוף 1938. תחילה עברו הרווקים, אחריהם המשפחות. כל משפחה נכנסה לחדר קטן בלי שירותים, בלי מקלחת, עם מיטה, ארון וארגז לכוננית. 
בשנת 1935 יצאה הועדה על גבי עגלה רתומה לסוס לאתר את המקום להיתישבות החדשה. בדצמבר מסר בנימין גל את ההחלטה לאספה שהתכנסה בשטה והצריף הראשון יצא לדרך.
 

ב- 1938 פונה רוב היישוב מהמעיין, ואחרוני יושביו הועברו למגורים במחצבה שלרגלי הגלבוע. נבנו בניין ב' (היום הנהלת החשבונות) ובית ילדים (היום "בית הפיקוס").  

    

 תעשייה

 בית השיטה הייתה מן הקיבוצים הראשונים, אולי הראשון, שהיה לו בית-חרושת, בהתאם לסיסמת "הקיבוץ המאוחד" באותו זמן – "איחוד החקלאות, החרושת והעבודה השכירה" (לא, חלילה, שכירים בתוך הקיבוץ, אלא חברי קיבוץ כשכירים בחוץ). היה זה מפעל לסריגת טריקו "הסורגים", שהתנהל תחילה כשותפות עם בעליו הקודמים, ואחר-כך בבעלות מלאה של בית השיטה במשך 17 שנים. זה היה מקום עבודה חשוב לבחורות, אלא שהרווחים לא המריאו. עליית-מה בהכנסות הייתה בימי מלחמת העולם השנייה כאשר סיפק לחיילים הבריטים גופיות ותחתונים. אך בסופו של דבר, הוא נסגר. את הצריף הגדול קיבלה הסנדלרייה, שגם אותה ניסו להפוך לענף מכניס, וגם היא ללא הצלחה. אחריה נכנסה המכוורת, ולבסוף הצריף כולו עלה באש…
 
 עיבוד האדמה
 
ערך ההשקעה שלנו בהשבחת האדמה, הוא הרבה-הרבה יותר גדול ממחיר האדמה שקיבלנו עבורה! השטח היה מלא אבנים שמשקלם 1-2 קילו, וסלעים ענקיים שכדי לסלקם היה צורך בהפעלת טרקטור וטכניקות מיוחדות. לא היה אפשר לעבד את האדמה בלי עבודת סיקול מתמדת ומתישה. אחרי כל חריש היו עוברים בשטח עם עגלה לאסוף את האבנים שנחשפו ומובילים אותן למאגר. כל חריש העלה עוד ועוד אבנים, כאילו לא עברנו במקום מעולם. הסיקול נמשך שנים אחדות עד שפונו כל האבנים. עד היום עדיין עולות ונגלות אבנים חדשות.
פרט לאבנים, היה כל השטח מלא בעשבים רב-שנתיים, בעיקר – יבלית וינבוּט. עברו שנים של חריש עד שהיבלית חוסלה, ואילו הינבוט עדיין קיים בכמה חלקות, וקשה מאוד להיפטר ממנו.
ערביי שאטה עיבדו רק את השטח המישורי, ואילו אנחנו בכל שנה הרחבנו את שטחי העיבוד: עלינו יותר ויותר במדרון הגבעות, והכשרנו שטחים שלא עובדו מעולם. הפיתוח המשמעותי ביותר היה מצפון מערב ליער, בשטח שקיבל לאחר מכן את השם "חלקת מרדכי". שם עיבדנו שדות עד ל"שדרת הפרקינסוניה" שציינה את גבול השטח. (על פי אחד מערביי שאטה שנותר במקום כעובד הרכבת, היה בתחתיתה של חלקה זו מעיין קטן. ניסינו אז לגלותו, אך מצאנו רק שריד ממנו. נראה כי קידוחי הבארות, פגעו במקורות המים שלו וייבשו אותו כליל.)
מישהו גילה כי האדמה שלנו דלה בחנקן. חיפשנו איפה יש חנקן? הסתבר שבחורבות הכפר הערבי "שאטה" היה גל גדול של "חירבֶּה", אדמה אפורה שהכילה שרידי חומרים אורגניים שנערמו מדורי דורות, ויש בהם חנקן. הוחלט לפזר את החירבה הזאת על פני השדות. הטכניקה הייתה כזו: שני צוותים, שתי עגלות ועגלון אחד. צוות א' כורה וחופר חירבה, מכניס לסלים וממלא עגלה. צוות ב' מפזר אותה על השטח. העגלון עובד עם זוג בהמות ושתי עגלות: מביא עגלה עמוסה לשדה, מרוקן אותה ומחזיר לצוות א' שמילא בינתיים את העגלה השנייה, מתיר את הבהמות ורותם אותן לעגלה המלאה וחוזר חלילה. איש לא שילם לנו עבור הכשרת הקרקע הזו, שנמשכה שנים.
שינינו גם את שיטת החריש: במקום לחרוש בקווים ישרים, כנהוג עד אז, עברנו לעיבוד בקווי גובה, דבר שלא היה מקובל עדיין. בשדות הותקנו קירות (טרסות) מוגבהים ושיחים שמנעו סחף קרקע. הוכנסה השקיית עזר, לשנות בצורת, שונו זני התבואה ופותחו זנים חדשים. בסופו של דבר הצליח הפלח דוד שושני, בעזרתו של יוס פלד, לפתח זן תבואה חדש הנקרא "בית השיטה", המניב 600 ק"ג לדונם, פי עשרה מן היבול ששדות אלה הניבו בעבר.  
 
 

 

 
המייסדים
 
בבואי לבית השיטה, בן 20, היו 'הקשישים' בחבורה בוגרים ממני ב-8-9 שנים, זה נראה כשנות דור. היו אלה 6 חברים מ"החוג הזקן", המייסדים שיצאו לחדרה בכ"ה בתשרי תרפ"ט (1928): שבתאי (פיינשרייבר) בארי, יוזיק (קרייז) חוגים, שמריה צמרת, ישראל (וינברג) גת, כתריאל כ"ץ וגרשון (מרינבך) מרון. עוד שניים מ"החוג הזקן", יצחקל'ה כפכפי ומאיר מוזס היו ב"קבוצת החוגים" ברעננה, בחורה אחת – בעין-חרוד, ובחורה אחת – במשמר-העמק. מראשוני ה"לגיון" (לגיון הצופים) מירושלים, לא נשאר, כנראה, איש.
 
  
 צבע נוסף
 דבר אופייני לבית השיטה, שנבדלה מרוב הקיבוצים, היה במספר ניכר של חברים בני עדות המזרח. הייתה זו מסורת של התנועה, שבה לא הייתה משמעות לארץ המוצא של החברים. אספר שני סיפורים קטנים על חברינו: האחד על משפחת אלקינד. לא היה זה רגיל שבקיבוץ של אז יהיו שני הורים וחמישה בנים – כולם חברי הקיבוץ. בניק אלקינד, איש ה"לגיון" מירושלים, הביא איתו את הוריו, אברהם ("אבא אלקינד")ומינה("אימא אלקינד")ואת אחיו דוד, אליהו(אלינקה), חיים ואריק. אבא אלקינד נפטר בן 57, אבל בעיני החברים הצעירים, הוא נחשב ל"זקן ושבע ימים". בניק היה איש הצאן, ולאחר כמה שנים בהן היה איש מרכזי, לא מצא את מקומו ועבר לקבוצת גבע. דויד היה בעיקר אמן, ותרם רבות בציור. יחד עם שניים מאחיו, עבר בעת הפילוג לאיילת-השחר. אלינקה היה המורה הראשון בבית השיטה, חיים היה נהג ואיש רעים, אריק הצעיר נפל בקרב על הגלבוע בתש"ח. זו הייתה משפחה צבעונית ומיוחדת באותן שנים.
באותו הזמן הגיעו לקבוצה חברים מהשכבה שלנו ומשכבה בוגרת יותר שעוכבו בעיר לעבודה בתנועה: הדסה עמרמי (צמרת), שלומית נחמני (הגלעדי), עדה מיכאלית, ציפורה כצנלסון (גלעד), אהוביה מלכין. שנה קודם הגיעו אריה בן-גוריון, בני גפשטין, זלמן פרח, ורבקה שטיצברג (חוגים).

 

 
 
קליטה ועזיבה
 
כאשר הגעתי לקיבוץ כבר הייתה רשימה ארוכה של 'חברים לשעבר', ביניהם כאלה שהיו אידיאולוגים גדולים בשעתם, אבל הגרעין העיקרי של "המחנות העולים" היה יציב. כמובן, כמו יתר הקיבוצים, ידעה גם בית השיטה גלים של עלייה וקליטה, ולא מעט עזיבות.
קבוצה ראשונה של עולים הגיעה מגרמניה בשנת 1932, לפני עלות היטלר לשלטון. אחריה באה קבוצה של הולנדים, חלקם בני משפחות ותיקות בהולנד, וחלקם יוצאי גרמניה שעברו הכשרה בהולנד. הקבוצה הבאה הייתה של יוצאי "החלוץ" בפולין. מי שיסתכל ברישום של מספרי החברים לפי השנים יגלה כי בין 1934 ל- 1936 גדל מספר החברים מ- 190 ל-286, ואילו בין 1940 ל- 1947 פחת המספר ב-38 איש.
 
 
עד שנת 1954 עת התקבלו לחברות ראשוני הבוגרים של בית-הספר (בני חברים ומוצמדים), נע מספר החברים סביב 300 איש, פחות או יותר. משנה זו המספר הזה ילך ויגדל.
 
הלינה המשותפת
 
בעת בואי לבית השיטה היו בה כבר עשרות ילדים, כשהגדולים ביניהם היו בני ארבע. הייתי אז רווק צעיר, וילדים לא עניינו אותי במיוחד. אך עבור רוב החברים שהיו בשנות העשרים שלהם, הילדים היו – מרכז החיים. המשפחות היו צעירות, לרובן היה כבר ילד אחד, ולחלקן – שני ילדים. לא היה כל היסוס איפה יגורו הילדים. הם שוכנו תמיד במקומות הטובים ביותר. תנאי השיכון של החברים, באוהלים ובצריפים קטנים, היו כאלה שלא היה אפשר כלל לחשוב על החזקת ילדים בחדרי ההורים. ההורים היו חסרי ניסיון, ובארץ שררו מחלות מסכנות חיים שהיום איש אינו חושב עליהן. המציאות הקשה והרצון לתת לילדים תנאים טובים, יחד עם אידיאולוגיה, חייבו מגורים משותפים של הילדים ("לינה משותפת"). האימהות היו חסרות ניסיון, ומעליהן לא היה דור של סבתות שיכלו להנחותן. הילדים טופלו בידי מטפלות מנוסות, ולא פלא כי תמותת הילדים בקיבוצים הייתה הנמוכה ביותר. נכון, שנוסו על הילדים כל מיני "שיטות" כגון – חשיפה לשמש, השכבה על מצע קשה, קשיחות מסוימת ועוד, אבל במבט כולל, הייתה דאגה נאמנה לילדים, וגם תוצאותיה היו טובות.  
 
 

 

ילדי קבוצות אלון ואורן בשנותיהם הראשונות בבית השיטה
 
 
 
 
בשעה 4 אחה"צ היו כל הילדים הולכים (או מובאים) לחדרי ההורים ומבלים עימם עד שעת ההשכבה. הלצה שהתגלגלה בארץ אמרה כי הקיבוצניקים הם אולי מהפכנים, אבל בין השעות 4 ל- 8 בערב אין אפשרות שזה יקרה. בשעות האלה לא היו ישיבות ועדות, ולא פעילות תרבותית. הכול התחיל אחרי ההשכבה.
היו גם אז הורים, בייחוד אמהות, שהלינה מחוץ לבית ההורים הייתה בניגוד לרצונם, אבל הכול קיבלו עליהם את ההסדר הזה, שהיה פרי החלטה פנימית. אחרי עשרות שנים של הלינה המשותפת, קם דור חדש שערער עליה ועבר ללינה הפרטית. בשנות התשעים ובעיקר בעשור שלאחר מכן, התפרסמו זיכרונות קשים ותגובות רבות על "הלינה המשותפת".
 
בית-הספר
 
הילדים נחלקו לבית תינוקות, פעוטונים וגנים. בראשית שנת תש"ב (סוף 1941) נפתח בית-ספר המקומי עם כיתה א' ראשונה, עם המורה אלינקה (אליהו אלקינד – אלף). לפי מיטב זכרוני לא היו חילוקי דעות על קיום בית הספר בבית. בית הספר גדל וצמח עד 12 כיתות, והתקיים כיובל שנים עד שנסגר בשנת תשנ"ג (1992). תלמידיו עברו ללמוד בבתי ספר אחרים באזור.   
 
פלחה
 
הענף העיקרי והנחשב ביותר. הוא תפס את רוב השטח, הפעיל את רוב הכלים הכבדים: טרקטורים, מחרשות, קומביינים, מכבשים ועוד. הטרקטורים הראשונים היו פרימיטיביים למדי, ובואו של הקטרפילר D2  עם 22 כוח-סוס, עשה מהפך. מהפך יותר גדולה התרחש עם כניסת הטרקטור D4.ראובן הר-צבי, נהג אזרחי בשירות הצבא הבריטי, היה נוסע לאורך עבר הירדן, בין אירביד לעקבה. בסיוריו הבחין בטרקטור D4  שעמד זמן רב בשדה ברמת-מואב. לאחר בדיקה, התברר כי הטרקטור שייך לשיח' ערבי שהפעיל אותו עד שאזל השמן, ואז נדם… השיח' הסכים למכור לנו אותו, ויוס נסע להביאו. נעשה בו תיקון קטן – והטרקטור עבד! החגיגה הייתה גדולה.
הגידולים שגידלו: חיטה, שחת, ותירס לגרעינים (ניסו גם שעורה, דורה וכרשינה, אך אלה היו אפיזודות). אסם אז עוד לא היה, והגרעינים אוחסנו בשקים. בעונת הקציר הצוות גדל לכדי 30 איש ויותר. העבודה בעונת הקציר כללה קציר שחת, גיבוב וכבישת חבילות, קציר חיטה בקומביינים, העמסת שקי החיטה, הובלתם, פריקתם וסידורם במחסן, וחריש בסיום הקציר.
 
באמצע שנות ה-30 השטח המקורי גדל. נרכשו כ- 5,000 דונם מערביי הכפרים "מורסס" ו"יוּבּלה" על-ידי חברה פרטית שהתכוונה להקים עליהם את "עיר העמק". העיר לא קמה והחברה לא יכלה להחזיק באדמות. לאחר מו"מ ממושך, הסכימה קק"ל לרכוש את האדמות האלה (בניגוד למדיניות שלא לקנות אדמה מיהודים, לאחר שהתברר שהן תחזורנה לידי הבעלים הערבים), והן נמסרו למושב השיתופי מולדת ולבית-השיטה: חלקן במזרח עמק חרוד, וחלקן ברמות יששכר, מצפון-מזרח לקיבוץ. מאמצים ממושכים נעשו בעיקר על-ידי חבר בית השיטה יוסף (הוברמן) דגן להחלפת הקרקעות כדי ליצור רצף, ולשנות את שיטת העיבוד: חריש בקווי גובה, ולא במדרון, שיטה שגרמה לסחף הקרקע.
 
 
 
  
 
  
 
החריש התנהל ב-3 משמרות, סביב השעון, והחורשים היו מתחלפים ב-12 בצהריים, ב-8 בערב, וב-4 לפנות בוקר. לא היה אז רכב, ומהבית לשטח ובחזרה היו הולכים ברגל (בחלקות הרחוקות הדרך ארכה לפעמים שעה), או על גבו של הסוס "ציקלופ" סתום העין. ומעשה שהיה כך היה: כשיוס פלד היה שוטר במשטרה הבריטית, הוא הבחין יום אחד באחד מסוסי המשטרה שאיבד עין אחת, ומכיוון שלא עמד בתקן, עמדו לירות בו (אף כי היה סוס טוב). יוס הוא הציל את הסוס על-ידי רכישתו לקיבוץ, וניתן לו השם – ציקלופ. (אחרי הרבה שנים זכה הסוס הזה לספר מכובד שנכתב על-ידי בן הקיבוץ, גיורא נאמן – "להציל את ציקלופ").
הפלחים היו רובם גברים. זכורים לי אברהם ארגוב, אחיה יפה, אברהם ברגנפלד, מרדכי הלוי, יוס פלד ודוד שושני. שתי נשים שלא ויתרו ודרשו שוויון היו הטי באר ודבורה (קלינמן) דובניקוב שלמדו לנהוג על טרקטור והצטרפו לצוות הפלחה. מאוחר יותר נוספה לצוות גם שלומית האז.
 
נוי
כבר בהתחלה נעשו ניסיונות לגדל צמחי-נוי, עצים ודשאים. כדי לממש את השם "בית השיטה", אף ניטעו כמה עצים שנחשבו לשיטים, ובעצם היו אלה "רוביניה" בתה של השיטה. לא נותר מהם שריד. העובדים הראשונים בענף היו בלהה הלר ואברהם אדרת. לאחר כמה שנים הביא אברהם לקיבוץ אדריכל גנים, יצחק קוטנר (בעלה הראשון של רעייתי רות) שתכנן את הנוי בחצר המשק: שדרות של עצי פיקוס בני מינים שונים, הדשא הגדול מצפון לחדר האוכל ועוד) – אלמנטים אדריכליים המשווים לה את צורתה עד היום.
 
 כרם ענבים
 
מיקומו של הכרם היה מצפון-מערב לקיבוץ, באזור "בריכת גיורא" של היום. גודלו בו זנים שונים של ענבים עבור השוק החיצוני. עבדו בו מאיר כרמי ומנחם קייזר. בעונת הבציר התקיימו גיוסים רבים בשעות השחר, בצרו וארזו במהירות. עקב אי-ידיעה של נתוני המים והקרקע, גרמה השקיית הכרם להמלחה קשה של הקרקע (על כך נעשו מחקרים מדעיים, והמלחת הקרקע של בית השיטה הייתה לשם דבר), עד שעברו לשיטה השקיה אחרת. בסופו של דבר התברר כי בתנאי האקלים של בית השיטה, לא היה אפשר לגדל ענבים בכירים או מאחרים, אלא רק ענבים של אמצע העונה שאז מחיריהם נמוכים, ומכאן שהכרם לא היה בר תחרות. עקב כך חוסל הענף הזה לאחר כמה שנים.
 
 
 
 כרם זיתים
 
מכיוון שתנאי היסוד של בית השיטה (קרקע, מים) לא היו ידועים, הוצע לנסות גידול זיתים. כאחראי לכך נקבע יצחק חצרוני שלא היו לו כל מושג בחקלאות, ובגידול עצים בפרט. הוא התמסר מאוד לנושא, למד והפך למומחה חשוב בתחומו, והדריך מגדלי זיתים בארץ וביוון. הכרם היה מצפון-מערב לקיבוץ, מתחת לכרם הענבים. היו בו זנים שונים: "סורי", "מנסנילו" ועוד. יצחק עבד בתיאום מלא עם תחנת הניסיונות ברחובות, בייחוד עם הגב' סמיש. כשהייתה לו בעיה, כמו הופעת מחלה או מזיק, היה מתלבש ונועל את סנדליו (בדרך-כלל עבד יחף) ונוסע לרחובות. הוא שינה את שיטת הגידול של שתילי זיתים. עד זמנו לא הצליחו לגדל זיתים מזרעים, ושתילים ("חזירים") הוכנו מחוטרים שנכרתו מתחתית הגזע. יצחק פיתח את הגידול מזרעים, ואת ההרכבה של המין הרצוי הזריע. בעונת המסיק גויסו כל החברים והילדים לעבודה. זה היה מאמץ כללי עם הווי מיוחד. לאחר שנים הוכרז כרם הזיתים כ"לא רנטבילי", וחוסל. מעט העצים שנותרו נכבשו לצורכי המטבח, ולאחר שהיבול גדל מעבר לצורכי הבית, החל יצחק, יחד עם חנה ומנחם דוד, לכבוש זיתים בחביות, וזו הייתה, למעשה, ראשית הקמת מפעל הזיתייה.
 
 
 ע נ פ י   ה ח י
 רפת
 
זה הענף הראשון של בית השיטה, שראשיתו עוד במעיין חרוד, והמשכו בבית השיח', לפני העלייה לנקודת הקבע. המבנה הראשון שנבנה בבית השיטה היה הרפת. חשבו אז שבני-אדם יכולים לגור בכל צורה שהיא, אך לפרות – חובה להכין מבנה בטוח. כשם שהפלחה הייתה הבכירה בין ענפי השדה, כזו הייתה הרפת בין ענפי החי. הפרות היו מן ההתחלה בנות הגזע הארץ-ישראלי המעורב הולנדי/דמשקאי, והיו שנים שהרפת הייתה מן המשובחות בארץ. במשך שנים היו ברפת גם פרי הרבעה, עד שהתהליך הזה עבר לטיפול מרכזי. בין העובדים הראשונים זכורים לי בצלאל (שעבר לאיילת השחר), זאב מיינרט וצבי מלר. החליבה נעשתה ביד, שלוש פעמים ביממה, והחלב, כדים אחדים, הובלו למחלבת "תנובה" בתל-יוסף. במשך השנים גדלה והשתכללה הרפת, והוכנסה בה חליבה מכאנית.
 
   
 צאן
 
עדר הצאן הורכב משני עדרים – כבשים ועיזים. הדיר הוקם בצד הדרומי-מזרחי של היישוב, סמוך לעלייה על הקרקע. בדיר 'שלטה' משפחת אלקינד (ראה לעיל). העיזים והכבשים נחלבו בבוקר, ואחר-כך יצאו למרעה על הגבעות ובשטחי השלף. לא פעם פלשו העדרים, בייחוד עדר העיזים לגן הירק ולשדות התבואה, ואז חזר העימות הקדום בין היוגבים לנוקדים. החלב נשלח בחלקו למחלבת "תנובה", חלקו הפך לגבינות ומוצרי חלב שונים תחת ידיה של סִיגלה אלקינד. בענף עבדו חברים רבים ביניהם שבתאי בארי, נעים שמש, צבי לוין, ועם בואם של אנשי תל-יוסף, עבדו בו זכרי אשל ומוטל אדר. בית השיטה הייתה ראשונה, או בין הראשונים, שהכניסו חליבה מכאנית. הדיר והעדר היו מוקד חשוב לביקורי ילדים מכל הגילים. עדר הצאן החזיק מעמד עוד שנים רבות, אבל לא עמד בפני פגעי הזמן. בראשית שנות ה-60 חוסל עדר העיזים, ואחריו חוסל גם עדר הכבשים.  
 
 

 

 
 
לול
 
העופות גודלו לאספקת ביצים לצרכי הבית ולמכירה. כמו-כן, היה גם גידול של ביצים לרבייה. תרנגולת אכלו, לפי האמרה, "או כשהאיש חולה, או כשהתרנגולת חולה". כל העופות היו ממין "לגהורן לבן". עובדי הלול היו בעיקר בחורות. זכורות לי תרצה הורביץ (שאיבדה את כף ידה במכונה לקיצוץ ירק) ושלומית האז. עד שנבנו הלולים המודרניים, חסינים מפני חדירה של בעלי חיים, חדרו למבנים נמיות שהותירו אחריהן הרבה עופות פגועים. כעבור כמה שנים, מטעם לא ידוע, לי חוסל הלול.   
 
 מכוורת
 
המכוורת כללה בשיאה מאות כוורות שהיו נודדות במשך השנה לאתרי פריחה בפרדסים ובשטחי בור פורחים בארץ, כי בשטחים של בית השיטה לא היה מזון לדבורים בעונות מסוימות. עקב כך, היה לענף רכב (ענף ראשון שהחזיק רכב). הדבוראים (אז קראו להם "כוורנים") נדדו ממקום למקום עם הכוורות. עבדו בענף עקיבא ברזילי (חצי חצרן, חצי כוורן), יוסוף גדרון שהתמיד בעבודה זו עד הגיעו לגבורות, יצחק לגר ויוליוס כהן, שהתמחה בייצור 'מזון מלכות'. בעונת הרדייה הצטרפו עובדים נוספים. לאחר שהענף הגיע לשיאו, ירד מספר הכוורות, ועם מותם של העובדים הוותיקים, חוסל הענף. נותרו ממנו כוורות מעטות, ובהן המשיך לטפל במסירות גברי.
 
שפנייה וברווזייה
 
 

 שנים אחדות גידלו במשק ארנבונים שנקראו "שפנים". הממונה עליהם הייתה אימא אלקינד, שהיה לה משק-חי משלה) ובו החזיקה גם להקה של אווזים וברווזים. (ציור דוד אלקינד 1943)

 
אורווה
 
 
מימין: הסוסה ניצה באורווה החדשה (היום סופר אלונית) משמאל: הפרד כושי שנשא על גבו את כל העיבודים בכרם הענבים ובכרם הרימונים עם יצחק חצרוני
 
אולי אי-אפשר לקרוא לאורווה ענף, אבל בלעדיה,לא היה אפשר להתקיים. שיטות העבודה בענפים החקלאיים וצורכי ההובלה בענפים ובחצר, חייבו החזקת מספר ניכר של בהמות עבודה, מיעוטן סוסים, ורובן – פרדות. היו כמה עגלונים קבועים, ולצערו של מרכז הענף, גם עגלונים התחלפו. עגלון בכיר היה דויד שושני, ולרשותו היו שתי פרדות חזקות וחשובות – ירדנה וגלילה, ושתי פרדות קטנות – סליה והיסטריקה. זו האחרונה שנאה את העבודה, ואהבה לבלות באורווה. היא הוכיחה זאת לכל עגלון טירון כמוני. בחג העשור לקיבוץ הצטרפה "עשורה", הפרדה 'שלי' במשך כמה חודשים.
 
 
 
רכז הענף, איזי (קצלך) שונרי, היה דואג לבריאותן של הבהמות: טיפול בפצעיהן, שליחתן לפרזול אצל המפרזל יוּפ מעין חרוד, וכן לטפל בכלי הרכב – העגלות. יום-יום, לאחר העבודה, היה העגלון חייב לרחוץ את הבהמות, ואיזי נאלץ לריב עם העגלונים שלא הקפידו לשמור על ההוראות. פרט לכך, היה עליו להתעמת עם רכזי הענפים – גן ירק, מספוא, פלחה וחצר – שדרישותיהם לא התאימו למציאות. בתחילה האורווה הייתה במבנה פח, ואחר-כך נבנה מבנה בטון גדול שוויניה כהן מוועדת המשק של "הקיבוץ המאוחד" ראה בו לוקסוס מיותר… לאחר שהטרקטורים ביטלו את השימוש בבהמות, הפכה האורווה למחסן בגדים. (על המהפך הזה כתבתי פזמון שמילותיו הן: "האורווה, ליד הדיר, היא הייתה הבניין הכי אדיר, בשביל סוס – בכל הקיבוץ". היום שוכן במבנה הזה כל-בו "אלונית".
 
מכבסה ומחסן בגדים
 
המכבסה החלה את חייה בצריף פח במקום "העיגול", והתנהלה בצורה פרימיטיבית ביותר: המים לכביסה חוממו בדוד שהוסק בעצים, שהחצרן, עקיבא ברזילי, היה מלקט מכל מקום אפשרי. חטיבת העצים הללו הייתה ענף כשלעצמו, ולא פעם עבדתי בו כ"פקק". הכובסות עמדו מעל שוקת ארוכה, כיבסו בידיים על "קרשים" של פח, ותלו את הכבסים על חוטים. בימי גשם וסגריר הכבסים לא התייבשו, והחברים נאלצו ללכת שבועיים ויותר באותם הבגדים. המחסן קיבל את הכבסים מן המכבסה וחילק אותם על פי הכללים של "מחסן א'", כלומר ללא בגדים פרטיים! לאחר זמן שינתה המחסנאית, הטי באר את השיטה בה לכל חבר יש בגדים משלו, ושמו הוסב ל"מחסן ב'". היו לכך מתנגדים אידיאולוגיים, אבל זה בכל-זאת מה שהוחלט לבסוף.
 
 
המחצבה
 
לרגלי הגלבוע, ממזרח למעיין חרוד, הקימו חברי עין חרוד את "מחצבת הגלבוע", וכשהם עברו לנקודת הקבע, ירשה אותה "קבוצת החוגים". במועד כלשהו היא עברה לידי חברת "אבן וסיד", וחברי "החוגים" הועסקו בה כשכירים. שנים אחדות היא הייתה ענף הכנסה חשוב ביותר, אך עם התפתחות המשק, עבדו בה פחות ופחות חברים, עד שיצאה לגמרי מרשימת הענפים.
 
 
  
 חדר-האוכל
  
חדר-האוכל היה מרכז החיים.
הראשון היה בצריף מוארך, שעמד במקום הקיר המזרחי של המכבסה של היום, מקביל לבנין א'. עמדו בו שישה שולחנות, שלושה ליד הקיר המזרחי ושלושה ליד הקיר המערבי. הישיבה הייתה על ספסלי עץ, שניים בכל שולחן, וכל אחד מהם יועד לחמישה יושבים. בימי בוץ בחורף, כאשר אנשים באו מן העבודה בנעליים מלאות בוץ, היו מפזרים נסורת על הרצפה. להוציא אותה ולנקות את רצפת העץ היה מאוד קשה. הישיבה ליד השולחנות הייתה אקראית, מי שבא – מחפש לו מקום ומתיישב. פרט לשולחן אחד, שעמד בצפון-מזרח: היושבים שם היו קבועים, חבורה "נבחרת", לפחות בעיני עצמה. זכורים לי ממנה מרדכי הלוי, יוס ויוזיק. אמנם לא גירשו מהשולחן הזה שום "פולש", אבל הייתה הסכמה שבשתיקה שאל השולחן הזה אין מתיישבים סתם. עובדי חדר-האוכל דרשו תמיד "למלא שולחנות", נושא שהיה תמיד נתון לוויכוחים ולחיכוכים.
בחדר-האוכל אכלו 4 ארוחות. הרביעית הייתה ארוחת-ארבע: תה, לחם וריבה או עם שמן שרוף, משיירי הטיגון. ישבו, אכלו ושתו וניהלו את ענייני המשק והעולם. לא היה זה דבר נדיר שאדם ישתה 4 – 5 כוסות תה, ויאכל מספר כזה של פרוסות לחם טבולות בשמן או בריבה. בימי מלחמת העולם השנייה, כאשר לא היה סוכר ולא הייתה ריבה, היו במקומה ריבת-חרובים ומין נוזל מתוק ומוזר. מה אכלו בחדר-האוכל? אולי יענה על-כך פזמון שכתבה שרה רבינוביץ' ב-1950:  
ארוחת בוקר במעיין 1934חדר האוכל עם רבקה, 1938
 
מה אוכל חבר קבוצה?
שימורים ואבקת ביצה.
גם בשר מקופסאות,
שבעים מיני גבינות צהובות.        
מה חבר קבוצה שותה?
מין משקה הדומה לתה.
הוא מריר וגם פושר,
מבויש וקצת חיוור.      
סוכר תמצא בחדרים,
בחדר-האוכל – רק סכרין,
ולכבוד ימי חמסין,
מי הקרח נפסקים.     
מה חבר קיבוץ יאכל
מתוצרת המפעל?
מתוצרת המפעל?
הקבוצה לא אוכלה כלל!   

מיטב השיר – כזבו. אכלו ירקות, זיתים, תוצרת חלב ועוד. לחם אפו בבית. הכול ניתן בצמצום. סמל התקופה הייתה "חצי ביצה".
אחרי ארוחת הערב לא היה חדר-האוכל מתרוקן. ישבו וניהלו עניינים, או שוחחו שיחה בטלה. תקופה ארוכה היה יושב כאן סדרן העבודה ומסדר את החברים לעבודה, או צוותי הענפים, בעיקר הפלחה וגן הירק שהיו מנהלים בו את ענייניהם. 
בלילות-שבת של חורף (שנקראו אז "ליל שישי") היה מתנהל בחדר-האוכל משחק "סוס ארוך": קבוצה אחת היא ה"סוס" – חברים כפופים בטור ראש אל אחור, והקבוצה השנייה קופצת עליה, עד שסופרים עד 10, או עד שהסוס מתמוטט. כל השאר היו קהל צופים, מתלהב ומעודד. רבים מלילות השבת היו מסתיימים בריקודי הורה, צ'רקסיה דבְּקה וריקודי זוגות: פולקה וקרקוביאק (לא ולס וטנגו, חלילה…)
בשנת 1940החלה בניית חדר-האוכל החדש, שלושה קירות בלבד. את הצד המערבי סגרו באופן זמני בקיר עץ, בהנחה שבבוא העת יגדילו את חדר-האוכל בכיוון זה. בעוד המבנה לא גמור, הגיעה חברת-הנוער הראשונה מצ'כיה, והשיכון הראשון שלהם היה הרצפה הלא-מרוצפת של חדר-האוכל. כאשר הגיעה עת ההרחבה, הורחב חדר-האוכל לכיוון צפון, ורק בשנת 1970 הוא הורחב שוב לממדיו הסופיים.
 
 שיכון
 
בית-השיטה לא קיבלה כל תקציב לשיכון, פרט ל-2 בנייני הקומותיים שהיו בתי סוכנות סטנדרטיים, ונחשבו גם לבנייני מגן כנגד התקפות. לכל השאר הייתה הקבוצה חייבת לדאוג בעצמה. חלק חשוב מהפתרון היו אוהלים עגולים – שאריות ממלחמת העולם הראשונה. פרט לאלה, היו כמה צריפים ארוכים שכללו 3 – 4 חדרים, ושימשו את אנשי קיבוץ עין חרוד ליד המעיין. צריפים אלה הועתקו אחר-כך לבית-השיטה. ההמצאה האחרונה הייתה צריפונים קטנים בני 2 חדרים, בלי שירותים ובלי ברז מים. הם ניתנו למשפחות ותיקות – חדר לזוג. הרווקים גרו שלושה באוהל, ושלושה או ארבעה בצריף. בעת מצוקת דיור שוכן אדם שלישי – הנקרא "פרימוס" – בחדר משפחה. ("פרימוס" בגלל הרעש והמטרד שהוא גורם). התפיסה האידיאולוגית הייתה ברורה: למען הפרות יש לבנות רפת, עבור הסוסים והפרדות – אורווה, עבור התרנגולות – לול, אבל בני-אדם יכולים להסתדר… כך היה מקובל על המוסדות המיישבים, והחברים קיבלו זאת כדבר טבעי ומובן מאליו. הרי איש לא חייב אותם לבוא לכאן, ולכן איש אינו חייב להם דבר. רציתם קיבוץ? תחיו לפי מה שיש.
הבניינים הראשונים שעבורם התקבל תקציב היו 4 בניינים שהקימה "עליית הנוער" עבור הנוער הצ'כי שהגיע ב-1940. היו אלה שנות מלחמת העולם השנייה, והממשלה אסרה את הבנייה. שימוש בברזל ובמלט נדרשו לצורכי המלחמה. הפתרון היה בנייה באבן, תוך שימוש מינימאלי במלט וברזל, ועצימת-עין מצד הממשלה. חברי בית השיטה שעבדו במחצבה הוציאו את האבנים המתאימות לבנייה. הובאו מירושלים סתתים ובנאי-אבן (הצטרף אליהם אריה וקסמן) ואז נבנתה שורת הבניינים הראשונה. היו גם פתרונות מאולתרים: מגורים בעמדות, בחדרי הביטחון שהיו בראש בניין א', בניין ב', ובריכת המים. היו מי שגרו בסוכות, וברוך חופרי הגדיל לעשות ובנה בית מלבני חמר. אריה וקסמן שהיה אמן עבודה באבן, בנה לעצמו בית-אבן.
 
בית-השיטה קיבוץ גדול!
 

 

מימין שורה ראשונה: חנוכת באר ג' ב-1944 , הצריף הראשון שנבנה באדמות שטה, דבורה דובניקוב עובדת בריצוף .

מימין שורה שניה: בנית בנין ב'- יוסוף גדרון(היום הנהל"ח ), סלילה ידנית של הכביש העולה לקיבוץ .

 

 

 שירותים ומקלחת ציבורית
עברו שנים רבות  עד שהדירות הכילו שירותים צמודים. בדירות החדר שבהן גרו משפחות עם ילדים, לעיתים 3 – 4 ילדים, לא היו שירותים, אפילו לא ברז. לא נעים לספר על כך, אבל בכל-זאת אספר: בית השימוש היה צריפון, עם חור ברצפה, ללא אסלה. מתחתיו היה בור, וכשזה היה מתמלא, היו חופרים בור חדש ומעבירים מעליו את הצריפון. למותר לומר כי לא היה נייר טואלט, אלא קרעי עיתון. הליכה לבית השימוש בבוץ החורפי, בייחוד בלילה, הייתה משימה לא נעימה, ולאישה בהיריון זה היה סיוט ממש. קשה היום להבין איך חיינו כך… כינויו של בית השימוש היה "אמריקה", אם עקב המרחק, ואם מסיבה לא ידועה אחרת.
המקלחת הייתה בתחילה צריף פחים מחולק לשניים – מקלחת בחורים, ומקלחת בחורות. אי-אפשר לומר שלא היינו נקיים. כולנו התקלחנו יום-יום, קיץ וחורף, במים קרים, בחורף – קפואים. חימום לא היה. היו באים למקלחת בבגדי עבודה, ויוצאים בבגדי מנוחה. היו קבקבים – לוח עץ עם רצועת גומי מעל האצבעות. מספרם היה תמיד פחות ממספר המתרחצים, ותמיד היה עליהם תור. הסבון היה קוביות גדולות של "סבון שכם", משותפות לכל. היו יחסנים שברשותם היה "סבון שמאק" (סבון רחצה ריחני), ולפעמים היו מנדבים ממנו למי שמצא חן בעיניהם. (כאן אינני יכול שלא לצטט אמרה של העיתונאי אייזיק סדומי, כתגובה על תיאור מסולף של הקיבוץ: "כשאני עומד במקלחת על קבקב אחד, עירום, ומסבן את רגליי, ומישהו בא ומצלם אותי מאחור, אינני יכול לטעון שזו לא תמונה שלי, אבל אין שולחים אותה לקרובים". 
לאחר זמן הוקמה מקלחת מבטון (מכון הפיזיותרפיה היום) שקירותיה הפנימיים היו קירות בטון ערומים. אביו של ישראל גת, שהיה קבלן בנין, נדהם למראה הזה ושלח אריחי קרמיקה לצפות בהם את הקירות. כאשר בא איש הסוכנות וראה זאת הוא הזדעק: "עם ישראל אוסף פרוטה לפרוטה כדי לתמוך בהתיישבות, ואתם מתפנקים ובונים לוקסוס". יוזיקהגיב מיד: "האם במקלחת שלך אין אריחים כאלה? הרי גם המשכורת שלך באה מאותן תרומות."
המקלחת הייתה האתר הציבורי המקביל לחדר-האוכל. בה הועברה אינפורמציה עדכנית, התנהלו ויכוחים, הוחלפו דעות, וזה היה מקומם של אלה שלא התבטאו בדיונים הרשמיים. שם גם שרו, ואפשר היה גם להשמיע מילים שאינן נשמעות במקום אחר. מ'היקים' זכורים לי בייחוד יצחק דורה ומשה קשתי, שמפיהם למדתי שירים בגרמנית, כולל כמה קללות גסות…
  

חתונה בעיירה

נכתב בעקבות חתונת הפאר של אריה ויצמן (1952)
א' שמחֶה א גדולה,
יודעים גם בעפולה:
הג'ינג'י מתחתן,
זה כבר כתוב בכל העיתונים!
הצי כמו קלחת,
חקוק כולה רותחת,
במזכירות הקיבוץ כבר לא עובדים.
שליחים לעיר הבירה,
 יצאו לקנות עוד בירה,
רות פרסנר כבר חותכת סנדוויצ'ים!
יין נשפך כמים, הבה ונשתה לחיים
הן לא כל יום יש חתונה!
 
חבר ועדת המים
היה חבר בוועדת המים,
נקי כפיים וקל רגליים.
באספה נבחר לפני שבועיים,
 לשמור על תור,
ברזים לסגור
וגם לגעור בכל חמור.
הוי חבר ועדת המים, אל תיתן אמון באיש,
כי כולם, כולם רמאים, הפיקוח עליהם זה עסק ביש!
 
שנים אחדות התקיימה התכנסות ספרותית בכל שבת. ברוך חפרי בנה לעצמו בית מלבני-בוץ (לאחר הפילוג ירשה את הבית משפחת ירחי, ורינה גרה בו כל שנותיה), ובבית הזה היה מתכנס לפנות ערב חוג חברים, רובם יוצאי "המחנות העולים", ואחדים מעולי גרמניה. הם היו רווקים או נשואים
תחבורה
מימין:תחנת עפולה,הרכבת ע"י כפר יחזקאל,תחנת שטה,העגלה שאוספת את הנוסעים,תחבורה ציבורית בעפולה
 

 

 לינק למצגת רכבת העמק 

 

כלי התחבורה העיקרי שקשר את בית-השיטה לעולם החיצוני הייתה – הרכבת. לא היה שירות אוטובוסים. הרכבת (חיפה-צמח) עברה 3 פעמים ביום בכל כיוון, והייתה עוצרת בתחנת "שאטה". שעות המעבר בתחנה היו אמורות להיות קבועות, אך זו שהייתה פועלת בקו חיפה-דמשק, אי אפשר היה לבטוח בלוח הזמנים שלה. מהקיבוץ לתחנה היה צריך ללכת ברגל, וכך בכיוון ההפוך. בקיץ הלכנו בדרך עפר, בחורף – על פסי הרכבת, עד צומת הכניסה לקיבוץ, ובעלייה היינו מתבוססים בבוץ… בדרך נס הייתה מדי פעם מזדמנת עגלה וסוס. עד שנסלל הכביש מתחנת שאטה לבית-שאן הייתה שם רק דרך עפר. מעילי גשם לא היו, ועל מטריות לא העז איש לחשוב. (ואחרי שצ'מברלין, ראש ממשלת בריטניה, שמטרייתו השחורה הייתה סמלו המסחרי, כרת ברית עם היטלר, הפכה המטרייה לחפץ מחוץ לתחום.) במקום מטרייה שימש שק יוטה שהיה מונח על הראש ועל הגב עד שנרטב והרטיב את הבגדים…

בתוך חצר הקיבוץ ובדרך אל הענפים שמחוץ לחצר (פלחה, גן ירק, כרם) התחבורה הייתה בעגלות רתומות לסוסים או פרדות, עם גלגלי עץ וברזל (לא צמיגים). בקיץ זה היה קל, ובחורף בגלל הבוץ זו הייתה בעיה קשה. העגלות חרצו את הדרכים והעמיקו את הבוץ. בתוך החצר לא היו מדרכות. הדרך הבעייתית במיוחד הייתה מהמחסן במערב אל המטבח וחדר-האוכל. כדי להעביר פרודוקטים היה לפעמים הכרח לרתום שני זוגות בהמות לעגלה, כדי שתוכל לצלוח את הבוץ. להולכי הרגל הייתה בעיה אמיתית לחצות את הדרך הזו מצד לצד. 
אני, שגדלתי גם בכפר יחזקאל ועברו עלי שם כמה חורפים, הבוץ לא עשה עלי רושם. אבל למי שהגיע מהעיר, ובייחוד ליוצאי מערב-אירופה שהיו רגילים לכבישים, זה היה סיוט. הפרק המסובך ביותר היה הצורך להגיע לבית-השימוש, בייחוד בלילה. מגפים היו רק לרפתנים, כל היתר הלכו בנעלים, ואלה היו הופכות לגושי בוץ כבדים וניקוין היה מטרד. כדי להביא את הילדים מהפעוטון או מגן הילדים ל"חדר" בסוף יום העבודה, היו ההורים נאלצים לשאת אותם על הגב. על עגלת ילדים לא היה אפשר אפילו לחלום.
פרט לעגלות היה עוד אמצעי תחבורה אחד: אוטו החלב. אוטו זה היה אוסף יום-יום ירקות וביצים במשקים, מעמיס כדי חלב במחלבת תל יוסף, ונוסע לתל אביב (עפולה – ג'נין – טול-כרם – כפר-סבא-פתח-תקווה – תל אביב), או לירושלים (עפולה – ג'נין – שכם – רמאללה – ירושלים). לרוב היו אלה נסיעות לילה. באחורי האוטו היו כמה מקומות נסיעה לבני אדם, ולפי המזל היה אפשר להזמין, ולפעמים גם לקבל, מקום נסיעה באוטו החלב. לא פעם התבקש הנוסע הפוטנציאלי גם להיות סבל, ולהשתתף עם הנהג בהעמסת המשאית. מי שהיה אשף בתחום זה היה פלח (מרדכי רפפורט) והפולקלור מספר כי לא פעם, בגמר ההעמסה, הוא היה מבקש סליחה ומודיע למעמיס שאין מקום עבורו… בדרך חזרה היה צריך להמתין לאוטו במחלבת "תנובה" בעיר, ולקוות שיימצא מקום בין הארגזים והכדים הריקים. 
בדרך דרומה היה על המשאית לעלות בעלייה איטית וארוכה קטע כביש מדרום לג'נין, ליד הכפר "פנדקומייה". נערי הכפר גילו דרך קלה להצטייד בפרודוקטים: אחד מהם היה מטפס על אחורי המכונית כשהיא נאנקת בעלייה, וזורק ארגזים עם תוצרת לחבריו שחיכו לו בכביש. תלונות למשטרה לא הועילו, עד שנמצאה תרופה למכה: הושיבו באחורי המכונית מישהו שביקש טרמפ, או מתרפא מפצעים שהיה משוחרר מעבודה, נתנו בידו מקל, וברגע שהופיעו אצבעות על הדופן האחורית של המשאית, היה עליו להכות עליהן במקל. זה פעל פלאים, והטיפוס על המשאיות נפסק. מאז לקחתי זאת לעצמי ככלל: מכה קלה על אצבעות של פושע בזמן הנכון, יכולה למנוע צרות גדולות בעתיד.

 

 

חזרה לראש הדף

 צינור הנפט בשדותנו

 בשנת 1935 הונח מצפון לרמות יששכר צינור נפט, שהוליך נפט מהבארות בעיראק, אל בתי הזיקוק במפרץ חיפה. הצינור הזה היה מטרה לכנופיות הלוחמים הערבים: הם היו חופרים באדמה עד שמגיעים לצינור, יורים בצינור ומדליקים את זרם הנפט הפורץ ממנו. העשן שנראה למרחקים היה כמעט דבר יום-יומי ותחילה לא ידעו השלטונות מה לעשות נגד התופעה הזו. לאחר זמן הם הביאו ארצה קצין בריטי – אורד וינגייט, שעליו הוטל לפתור את הבעיה. הוא התאהב באנשי העמק והקים מתוכם את "פלוגות האש" (פלגות הלילה) למלחמה נגד הכנופיות. לא יסופר כאן על מעלליו, אך בין אנשי הפלוגות האלה היו גם חברים מבית-השיטה
 
מימין:הנחת קו צינור הנפט ברמת יששכר,פיצוץ ושרפה בצינור הנפט באזור מולדת-1938
   קישור לוינגיט וצינור הנפט באזורנו

 הסליקים

 
. הנשק הבלתי-לגאלי הוחזק ב"סליקים", רובם תת-קרקעיים, שפוזרו בכל חלקי המשק, ואיש, פרט למספר קטן של אנשי ביטחון, לא היה צריך לדעת את מקומם: את מה שאינך יודע לא תוכל לגלות, אפילו אם תעמוד בחקירה קשה. עסק בהם צוות קבוע: ראש החופרים היה יצחק חצרוני, שבכוחו היה לחפור בור גדול בלילה אחד. שמריה שושני היה אמון על הטיפול בנשק ועדין שולמי היה מטמין הסליקים. אלה היו בעיקר כדי חלב שהכילו כלי נשק וכדורים. אריה כהן שלט על כל המערכת. בלילות היו אנשים נאמנים עומדים על המשמר סביב החופרים, למנוע כל גישה לאתר החפירה, ואני נמניתי על הנאמנים האלה.
שיא הסליקים, שאותו ביצע נעים שמש, היה "סליק בור השתן": צמוד לרפת נבנה סליק גדול, מדופן בבטון, ועל גגו היה מיכל שתן של פרות, כך שאיש לא יכול היה להעלות על דעתו שמתחתיו יש סליק. סליק נוסף היה במאפייה, ואחדים היו תחת רצפות בתי הילדים. 
 
 
הגנה ובטחון
 
החברות והחברים חולקו לחיל משמר (חי"מ) וחיל שדה (חי"ש). חי"מ חולקו לעמדות ותפקידים, חי"ש התאמן לפעילות מחוץ לגדר הקיבוץ, והיו לו רובים מכל המינים. בצד הדיר נבנה חדר אימונים שנראה מבחוץ כאילו הוא חלק מהדיר. הכניסה אליו הייתה דרך קיר חבילות קש, שהפריד בין הדיר לבין חדר האימונים.
עם הקמת היישוב נבנו גדר ומערכת עמדות. העמדות הוצבו על-פי תכנית היישוב שהייתה הרבה יותר גדולה מן המצב בפועל, ובמשך שנים רבות הן היו מרוחקות מהאזור החי. עמדות בנויות היו בכיוון השעון, מן השער: עמדת השער, עמדת הדיר, עמדה מזרחית ("עמדת דבורה קלינמן"), עמדה על ראש בריכת-המים, עמדת הקומותיים, עמדת השער המערבי ועמדת באר ב'. כל העמדות שימשו גם למגורים. בחורות נחשבו ללוחמות ואומנו בנשק. כמה מהן – רות אלון, דיתה פרח ושלומית האז – היו מפקדות עמדות. 
  
 
 
  
הרוג ראשון
 
בפסח תרצ"ו היה בבית השיטה כנס "החוג העולה" של "המחנות העולים", ומיד אחריו פרצו המאורעות. אחרי יותר מחצי שנה של התקפות על יהודים ועל ישובים, של הצתות שדות וגרנות (בהם לא הותקפה בית השיטה ישירות), באה רגיעה של כמה חודשים, בציפייה להחלטות "ועדת פיל". דווקא אז נפל הקרבן הראשון של בית-השיטה: חיים ברוק. בעצומם של ימי המאורעות החלו לעלות ישובי "חומה ומגדל", ובית השיטה תרמה לעלייתם של תל-עמל (ניר דוד) והשדה (שדה נחום). חיים ברוק נשלח לשמירה בתל-עמל, ובדרכו הביתה נורה בידי ערבי ליד מעיין קטן ("הסחנה הקטנה", היום עין חיים, מול מחצבת בית אלפא). איש לא עבר במקום והוא גסס למוות. בשעותיו האחרונות רשם בגרמנית כמה שורות: "ערבי ירה בי מן המארב, חברים מדוע אינכם באים, נורא למות בגיל צעיר כל כך. הכול למען חירותנו". הידיעה על כך עשתה עלינו רושם גדול.
  

 

הסחנה וטחנת הקמח עליה שמר חיים ברוק -1937
 מתגייסים
 
באוקטובר 1937 התחדשו המאורעות ונמשכו כל שנת 1938. באותן השנים הייתי בהדרכה בתנועה ובהכשרה בנען. בסוף 1938, עם בואי לבית השיטה, הוכרה חברותי בארגון "ההגנה" מאז 1936, וצורפתי לחי"ש גלבוע (לימים גדוד 13 "גדעון" של חטיבת גולני בצה"ל). האיש הבכיר בפיקוד עלינו היה יונה (רבניצקי) ירחי, ועד כמה שזכור לי היוו אנשי בית השיטה מחלקה בת 3 כיתות בפיקודו של עקיבא ברזילי (עקיבא נפל חלל בקרב הגלבוע, ויונה -במערכת "קדש"). מפקד הכיתה שלי היה אחיה יפה או שבו לוי, ומן הכיתה זכורים לי אריה בן גוריון ודוד שושני.
לבסוף, נמצאו מתנדבים – ברוך חפרי, יצחק לגר, משה ברק, צבי ינאי, דובה – ולא היה כל צורך בחיוב. בסופה של תקופה זו הוקם הפלמ"ח. היו כמה אנשי ביטחון מובהקים שנקראו לגיוס (יאיר הגלעדי, זלמן פרח), והיו מי שגייסו את עצמם שלא לפי החלטת הקיבוץ. אני רציתי להתגייס, כי זה היה ביטוי לאחריות הביטחונית שלי כצעיר, אבל אז יצא בן-ציון אסף מריכוז העבודה ביער, ואני נעשיתי מרכז במקומו. היום כשאני רואה מה נשאר מ'היער' הזה, הדבר נראה לי שטות, אבל אז, לא נראה היה לי שאוכל לעזוב אותו על דעת עצמי וללכת לפלמ"ח. על אי התגייסותי אז, אני מצר היום.  
 
מחלקת הגנה חי"ש גלבוע-1939 בתמונה:אריה ב.ג, עזריה אלון,דוד שושני,שלומי ענתבי,נעים שמש ואחרים

מחלקת הנוטרים בפיקודו של אריה כהן 1936 ובהמשך מתגייסים להגנה.

 מלחמת העולם

 
קוריוז מן הימים ההם: כאשר הגרמנים התקדמו במצרים, החליטו הבריטים על הקמת מחנה צבאי גדול ליד תחנת הרכבת של בית-שאן. לבניית המחנה נשכרו עובדים מיישובי הסביבה, ביניהם דוד שושני ואנוכי – על תקן של טפסנים. מן ההחלטה – עד הביצוע עבר זמן, ועד שהחלה הבנייה, נסוגו הגרמנים, וכל המחנה הזה היה מיותר. אבל השגרה הצבאית נמשכה ועימה גם בניית המחנה, עד שהפסיקו אותו וזנחו אותו. מזה למדנו כמה לאט סובבים גלגלי הביורוקרטיה…
מידע על השואה החל להגיע טיפין-טיפין, ובמאוחר. היה, כביכול, מובן מאליו שניצחונות נאציים כפי שהיו בפולין, יגרמו לפגיעה ביהודים, אבל איש לא שיער אז את הממדים. רק בשנת 1942 התחלנו להבין את ממדי האסון. מוזר היום לחשוב כי תוך כדי כך התנהלו החיים בארץ כאילו אין מלחמה.
באותה שנה אירע המשבר בסניף מפא"י בתל-אביב, ובוועידת מפא"י בכפר-ויתקין הוכרז על הקמת סיעה ב' בתוך המפלגה – ראשית הפילוג. בנובמבר של אותה שנה הצליח הצבא הבריטי בראשות המרשל מונטגומרי, להדוף את הגרמנים מערבה, עד מעבר לגבול לוב, לשחרר את טוברוק ולשנות את המצב.
אירוע אחד של המלחמה עבר לידנו ממש: הפלישה לסוריה. לאחר שנכבשה צרפת והוקמה בה 'ממשלת בובות' (ממשלת וישי, בראשות המרשל פאטן), התפלגו מושבות צרפת: חלקן הכפיפו את עצמן לממשלת צרפת החופשית של דה גול, וחלקן – לממשלת וישי. סוריה נמנתה על האחרונות, יחד עם לבנון. הבריטים חששו שהגרמנים יגיעו לסוריה, והחליטו יחד עם ממשלת צרפת החופשית, לכבוש את סוריה. הפלישה נערכה בשתי זרועות, האחת מאזור החוף, והשנייה מאצבע הגליל (סיירי הפלישה היו אנשי פלמ"ח, ביניהם חברינו זלמן פרח ועקיבא ברזילי). ההיערכות לגזרה המזרחית הייתה ב"מעין חרוד", שם רוכז הכוח הפולש, והיינו עדים לצאתו למלחמה.  
 
 
 
מימין:הכשרת פלוגת פלמח משוכנת באוהלים-1944,אימוני פלמח על בריכת המים והעמדה שבגג
ההגנה על העמק ומלחמת השיחרור
מימין : צילום העולים למזר לקרב על הגלבוע , במרכז : הגלעד במקום בו נערך הקרב לזכר שבעת הנופלים, משמאל : לויית שלושת חברי בית השיטה שנפלו בקרב ,    עקיבא ברזילי,אברהם אופלטקה,ואריה אלקינד בתאריך : ח באדר תש"ח 1948
היער
 
בשובי מבית אורן שובצתי לעבודה ביער החרובים, וזה היה מקום עבודתי קרוב לשנתיים. באותן שנים היו ההכנסות מהמשק מעטות מדי, והעבודה ביער הייתה מקור הכנסה חשוב. רכז הענף היה ברוך חפרי, ועם התגייסותו לצבא הבריטי החליף אותו בן-ציון אסף. גם הוא יצא לשליחות, ואני נהייתי מרכז הענף, כאשר השותף העיקרי שלי הוא צבי תמרי (שהחליף אותי בצאתי לעבודה בתנועה). איתנו עבדו בעיקר נערי הכשרות. שטח היער חולק באורח משונה בינינו לבין אנשי שדה-נחום: הם קיבלו את המחצית המערבית של השטח הקרוי  "אמפיתיאטרון", הקרובה לבית השיטה, ואנחנו את המדרון המערבי, הפונה לבית השיטה + החלק המזרחי המרוחק של האמפיתיאטרון. מעל ליער השתרעו השדות של הכפר הערבי "מורסס", וכדי להציב את הגבול נטעה "הקרן הקיימת" שורה של פרקינסוניות.
כאשר נכנסתי לעבודה היה המדרון הפונה לבית-השיטה כבר נטוע וניתן לעיבוד במחרשה. יתר השטח היה מדרון תלול למדיי, סלעי, ואדמתו לא עמוקה. אנחנו המשכנו בעבודה שכבר התחילו בה לפנינו: יצירת מדרגות בקווי גובה, הכנת השטח לנטיעה, שתילת חרובים ואחר כך עידור, השקיה והרכבה. בתכנית מרחיקת ראות, שלא הגיעה מעולם לכדי ביצוע, היו החרובים אמורים לשאת פרי ולהיות מקור הכנסה. השתילים שהגיעו ממשתלות הקק"ל היו זריעים, חציים עצי-זכר וחציים עצי-נקבה שפירותיהם חסרי-ערך. לכן, הורכבו עליהם "עיניים" של חרובים טובים שמקורם בקפריסין. ההרכבה הייתה עבודה מקצועית שנעשתה תחילה בידי יהודית ארגוב. ממנה למדתי את המקצוע והייתי למרכיב.
השתילים הצעירים לא היו יכולים לשרוד את הקיץ בתנאי הקרקע והאקלים שלנו, ולכן נקבע כי במשך 3 – 4 שנים, עד שישתרשו כראוי, הם יושקו. בצד המבנה העגול של בריכת-המים, הוצב מנוע עזר, ממנו הונחו צינורות ברזל אל אמצע היער, ומהם נמשכו צינורות גומי ארוכים שהגיעו אל כל השתילים. העבודה התחלקה בין חורף לקיץ: בחורף בונים מדרגות ("טרסות"), נוטעים ועודרים, בקיץ – מרכיבים, משקים ומטפלים בשטח.

בוקר-בוקר היינו יוצאים עמוסים בכלי-עבודה, אוכל ומים, צועדים בדרך הארוכה אל החלקה המזרחית. (יום אחד מצאתי בדרך חותמת חשובה מתקופת שיבת ציון). לפי התקן היו 10 דקות מנוחה בכל שעת עבודה, זמן לנוח ולהחליף מילים. בן-ציון אסף ניצל את הזמן הזה כדי להטיף לנו את תורתו, בייחוד בתחום הפוליטי. בשלב הראשון זו הייתה תמיכה בסיעה ב', וכאשר הכריזה הסיעה רשמית על קיומה בתוך מפא"י, הסביר על הצורך בהצטרפות לסיעה. באותן השנים התארגנה חבורה של בוגרי תנועת "הצופים" בכוונה לצאת להגשמה, והם התחלקו לשתי קבוצות: אחת מהן בבית השיטה. (אלה הן שתי הקבוצות שהקימו אחר כך את קבוצת "הצופים" ברחובות, שהפכה לקיבוץ מעגן מיכאל). הם היו עדיין בשלבי התלבטות בדבר דרכם בעתיד, וניסו לברר זאת באמצעות חילופי דעות עם חברי בית השיטה. אני הייתי "קרבן" של אחד מן המנהיגים הרעיוניים שלהם, יוסי כהן. הוא עבד אתי ביער, והיה מקשה לי קושיות כשהוא משחק את התפקיד של "פרקליטו של השטן", ומחייב אותי לשכנע אותו בדעותיי.

לימים נפסקה העבודה ביער והעצים נותרו לגורלם. כל האורנים וחלק גדול מן החרובים מתו. כמה עשרות עדיין עומדים, חצי חיים, לאחר כמעט 70 שנה. רק בחלק המזרחי, הפונה לכיוון צפון-מזרח, נותרה חורשת חרובים של ממש. לא פעם אני תוהה על הזמן הרב שהשקעתי ביער, זמן שבו ויתרתי מתוך אחריות על דברים חשובים, ובסופו נשאר שריד לא חשוב של המפעל הזה.
 
 היו ימים………

  תרבות

למרות המצוקה הכלכלית הכרונית בכל השנים, חיי התרבות היו ערים וסוערים מאוד. מקום חשוב ביותר תפסה המוסיקה. כבר ב"מעיין" נבנה חדר-מוסיקה מיוחד, שהועבר בשלמותו לבית השיטה וניצב במרכז המחנה. אנשי "המחנות העולים" הביאו עימם את מסורת השירה בציבור, ועולי גרמניה הביאו את הקנונים והמוסיקה הקלאסית. האיש המרכזי בתחום זה היה ארנסט הורביץ. לא ברור לי איך הוא, כאיש צעיר, הספיק לרכוש השכלה מוסיקלית רחבה כל-כך לפני עלותו ארצה. בשבתות הוא השמיע קונצרטים של מוסיקה קלאסית מפטפון ותקליטים, אבל עיקר פעילותו הייתה המקהלה. בשיא גודלה היא מנתה כ-50 משתתפים, שהגיעו כל שבוע לחזרה. השירה הייתה בארבעה קולות, והיו לא מעטים שידעו לקרוא תווים. שרו הרבה מוסיקה קלאסית: הנדל, באך, מוצרט, בטהובן, שוברט. תקופה ממושכת הקדישה המקהלה ליצירה גדולה אחת של באך "אקטוס טראגיקוס": "עת ללדת, עת למות, כי רצון אלוה הוא". אחרי שהופענו איתה בבית-השיטה הייתה לנו הופעה חיצונית על הבמה המשותפת בעין חרוד. למותר לומר כי המקהלה הופיעה בכל החגים, בייחוד בפסח.

שנה לאחר בואי התכנס צוות לתכנן את כל החגים. אינני זוכר את שמותיהם, ועד כמה שזכור לי הייתי בצוות זה. פסח נחוג כבר כמה שנים לפני כן, אך עתה עוצב תוכנו: לא עוד הגדה היתולית או סיפורי-משק בנוסח ההגדה, אלא עיבוד של הגדה מסורתית ברוחנו: סיפור יציאת מצרים וכניסה לארץ כנען, ופחות סיפורי ניסים, הכנסת פרק "האביב" ועוד. בשנים הראשונות עוד "פחדו" מאלוהים, והוציאו אותו מתוך ההגדה. דויד אלקינד (אלף) עיצב הגדה מצוירת, שנדפסה תחילה בסטנסיל, ולאחר שנים זכתה להדפסה בבית דפוס. לארנסט הורביץ היה חלק גדול ביצירת סדר הפסח: בצד מנגינות של יהודה שרת, שהקדים אותנו בכמה שנים ביגור (חיבר מנגינות שהושרו כבר בתנועה), הכניס ארנסט להגדה הרבה מוסיקה קלאסית. לכמה פסוקי תנ"ך מ"שיר השירים", תורה ונביאים הוא עיבד את הטעמים ללחן מודרני, ולשני קטעים מן המשנה – "מעשה ברבי אליעזר" ו"כשהיו ישראל עומדים על שפת הים", הוא כתב לחן ברוח ניגון התלמוד. המנגינות הללו מושרות עד היום הזה. במשך 67 שנים רצופות אני שר את הקטע "וירדפו מצרים".
פסח היה החג הגדול. בשנת 1936 חגגו אותו לאחרונה ליד המעיין, ובשנת 1937 חגגו אותו לראשונה בבית-השיטה, בסככה שנבנתה במיוחד ב"עיגול". בכל שנה היה צריך למצוא מקום התכנסות לכל העם. כך נדד החג מסוכה מאולתרת לאולם הזיתייה, לרפת שעוד לא אוכלסה, ואחר-כך למה שנקרא "בית התרבות" ולחדר-האוכל. המקהלה הגדולה עמדה במרכז הסדר, ולא מעט בני משפחות רגזו על כך שאבי או אם המשפחה עומדים על הבמה כל הערב במקום לשבת איתם. היו מי שראו בכך "קונצרט", ובמשך השנים נשרו מן הסדר הכללי, ועשו סדר משפחתי-פרטי. אורחים לא חסרו, ובשנת שיא לקחו חלק בסדר 1.500 איש בצפיפות רבה. שיאי החג היו שירת "קומו תועי מדבר" במנגינתו המקסימה של יהודה שרת, והסיום "חד גדיא" ו"אחד מי יודע". במשך שנים היו רבים נשארים לאחר הסדר לשירה אל תוך הלילה.
בשנים הראשונות הקדים את הסדר טקס קציר העומר בחלקה שהוכנה מראש על-ידי הפלחים, ומצעד האלומות פתח את הערב.
לחג הפסח היו מסגרת ומסורת, אבל את יתר החגים היה צריך לברוא יש מאין. החג המרכזי במשך שנים היה האחד במאי (אז עוד קראו לו "ראשון למאי") כפי שראו זאת עולי מזרח-אירופה וחניכי התנועה הסוציאליסטית מגרמניה ואוסטריה. בכל הארץ היה האחד במאי יום שבתון מלא, נערכו בו עצרות ומצעדים, נשמעו סיסמאות והונפו דגלים אדומים. השירים היו שירי מחאה ושירי קרב שהובאו מאירופה, והיה לחג הזה קשר קלוש עם המתרחש בארץ. ב"קבוצת החוגים" הוחג החג שנים רבות במסיבה בערב החג בהנפת דגלים ובשבתון מלא. לימים, הוא הלך וגווע בטענה שאין זה חג שלנו, עד שנעלם לגמרי.
ההחלטה לעצב את כל חגי ישראל הייתה חידוש, כי בציבור החילוני וברוב הקיבוצים, לא חגגו את החגים האלה, או לא ידעו איך לחגוג אותם. לסוכות, חנוכה, ט"ו בשבט ושבועות היו התחלות של מסגרת, בעיקר כחגי ילדים והורים, אבל מה בדבר ראש-השנה ויום הכיפורים? חגים בעלי אופי דתי מובהק, שאינם מדבר אלינו? מכיוון שבראש-השנה, על-פי המסורת, נברא העולם, נבנתה לחג הזה מסכת שנושאה – "העולם והאדם" שהיא מסכת משמעותית, עם שירים יפים והרבה תוכן, אבל כנראה רצינית מדיי ו'גבוהה' מדיי. היא בוצעה כמה שנים, אבל לא החזיקה מעמד, והחג לבש צורה אחרת.
.כמה שנים לאחר מכן נקבע גם אופיו של "יום הכיפורים": בערב החג התקיים טקס "אזכרת נשמות" לחברי הקיבוץ שנפטרו בשנה קודמת. לפני הצהריים – שחרית על נושא ספרותי-רעיוני, ובשעה 2 בצהריים – אספה כללית מיוחדת על נושאים שמעבר לסדר-היום השוטף, משהו כעין חשבון-נפש. מסגרת זו החזיקה מעמד במשך השנים, והתעצמה מאוד אחרי "מלחמת יום כיפור" (1973), בה איבד הקיבוץ 11 מבניו הטובים.  
בחג הסוכות הוקמה סוכה גדולה, אבל עיקרו של החג היה כ"ה בתשרי, יום שנקבע כיום ייסוד תנועת "המחנות העולים", ויום ראשיתה של "קבוצת החוגים": כ"ה בתשרי תרפ"ט, 1928. ביום זה יצאו ראשוני הקבוצה לפלוגת-העבודה בחדרה. לפעמים הוחג יום זה באיחור של ימים ושבועות (עקב חזרות שלא נסתיימו), אך הוא המשיך להיקרא כ"ה בתשרי.
בשנת 1939 הועלתה אופרה גדולה שהיוצר והמפיק שלה היה יצחק אברהמי, ולקחו בה חלק חברים רבים. (גם לי היה חלק בפזמונים ובהצגה). באותו זמן תכננו את חדר-האוכל ונושא האופרה הותאם ללבטי התכנון: שני גמדים יוצאים לחפש תכנית לחדר-האוכל ומגיעים לבית-השיטה להתרשם ולבקש עצה. הם מגיעים לאספה, לאנשי הביטחון, ל"הסורגים", למתכנן ועוד. כל אחד נותן להם עצות, ולאחר ייאוש, הם מתים ומגיעים לגן העדן ורק שם הם מוצאים את התכנית הטובה…
 

 

שירים שאהבנו…
קצת נוסטלגיה עם פזמוני בית-השיטה


שם על-יד המעיין
שם בעמק יזרעאל,
שם על-יד כפר יחזקאל,
שוכנת "קובצת חוגים",
 
הם יודעים לשיר לרקוד,
הם יודעים גם לעבוד,
זוהי קבוצת חוגים!
 
שם על יד המעיין,
במקום שם דשא רענן
שוכנת "קבוצת חוגים",
 
הם יודעים לשיר לרקוד,
הם יודעים גם לעבוד,
זוהי קבוצת חוגים!

 

עוברים מהמעין לישוב הקבע    1936

 

חציל ופילה
שמי חציל, ושמי פילה,
רעים טובים אנחנו,
בבשרנו להציל,
את המטבח הצלחנו!
 
מה איכפת, לא איכפת,
כל טוב יש במטבח,
ואנחנו בשמחה,
זורקים הכול לפח…
חג סוכות ראשון בבית השיח 1937
**
שיבה אל המעיין
מה אוכלים?
*<
 

 
שירים שאהבנו…
קצת נוסטלגיה עם פזמוני בית-השיטה
 
*
*
שיבה אל המעיין
מה אוכלים?
*
*
לחזור עוד פעם אל העין,
מה אוכל חבר קבוצה?
בשביל בראשית ובדרך יש מאין,
שימורים ואבקת ביצה,
לצעוד שנית ולוּ רק פעם,
גם בשר מקופסאות,
לחוש במלוא הריח והטעם…
שבעים מיני גבינות צהובות.
לגמוע ממעיין החלומות המתוקים,
 
שהולכים ונמחקים ונמוגים במרחקים,
מה חבר קבוצה שותה?
להאזין להמיית הלב, התור וילל התן,
מין משקה הדומה לתה,
ולפכפוך הנחל האיתן,
הוא מריר וגם פושר,
שכבר מזמן אינם איתנו כאן…
מבויש וקצת חיוור…
*
*
עולים להתיישבות
קומה ונסעת
יובל לבית-השיטה
*
*
הוי, קומה ונסעת
היה הייתה אדמת שממה,
מעין-חרוד למטה
גבעת קוצים צרובת חמה,
לנקודה בשאטה,
על חמתה ועל אפה,
עלה להתיישבות!
אנחנו כאן על המפה!
*
אך הסיפור עוד לא נגמר,
פרה תרנגולות כבשים,
הן רק יובל אחד עבר,
המחרשות עם הסוסים,
*
ומכונת קידוח בשביל באר המים,
הן רק זרענו בדמעה,
ואיך נוביל חלב? ישנו זוג חמוריים!
וכבר חלפה חצי מאה,
חולצת רובשקה (זה כללי),
כבר אסמינו מלאו בר
וסרפן (פרטי שלי!),
ותינוקות לאין מספר…
וכמובן צריכים לקחת
*
מי מעיין בשביל מקלחת,
פ.ח. 
וצל עצים רומנטיקה,
ארכה הדרך ויפתה,
הוי רק את זה שלא נשכח!
רחב בית, בית-השיטה,
אז, נו, הכול ארוז?
אך עוד רבה המלאכה,
ארוז מאה אחוז!!
ועוד פתוחה – לי ולך.
*
*
הוי, קומה ונסעת…. 
*
*
*
*
*
גיוס לבציל
יובל לבית-השיטה
*
*
מה יפה זריחת השמש
היֹה הייתה אדמת שממה,
בין קישוא ובין חציל,
גבעת קוצים צרוּבת חמה,
אל תנחר, זה לא אסטטי,
על חמתה ועל אפּה,
קום רוץ אל הבציל!
אנחנוּ כאן על המפּה!
לא כדאי לישון בבוקר,
אך הסִיפור עוֹד לא נִגמר,
פן תחלום חלום מבהיל,
הן רק יוֹבל אחד עבר…
תפוס מיכנס הזמן ביוקר,
 
וקדימה – לבציל!
 
מה נחוץ לקיבוץ?
 
כל יומיים גיוס!
 
הגיוס לבציל,
 
את המשק הוא יציל!
 

 

מן הארכיון
מתוך   היומן "בקבוצה" מס. 979       28.4.1950 
הרשימה נכתבה על ידי שלומי בעת שהיה מזכיר, חבר וותיק בקבוצת החוגים ובזמן הפילוג עבר לאיילת השחר.
לתקנת הציבור
….. המשק גדל מספר החברים עולה, גדלים הצרכים ומשתנים ויש סכנה שכלי הארגון שהחלנו בהם בהיותנו קבוצה צעירה יתמידו מתוך שגרה בלי שיהיו מתאימים יותר, ומספקים ביעילות את ההתפתחות. כל חבר שיש לו הצעות או הערות לתקנת ארגון , החברה מתבקש להביאן למדור זה.
הצעה א'
. הכסף נמסר לחברים והם עושים בו כהבנתם, ומוזר הדבר כי דווקא אנו שידענו להבין מה כוחה של חברה בחסכון – עזבנו את החברים ללכת לחנויות ולבזבז כספם המעט בניצול שרירותי של בעלי החנויות.
ידוע כי החברים קונים דברי מאכל, דברים טובים לילדים, משקה בעת שמחה, מצרכים קטנים אחרים וכדומה. מלבד הבזבוז הרי קיימת טרחה ואי נוחיות רבה, על ידי הריצות הללו לעפולה מידי פעם והנה ישנם משקים אשר מצאו דרך נאה לפתרון. ואותה הריני מציע להנהיג גם אצלנו והיא: להקים על יד מחסן האספקה הקטנה, או בנפרד, מעין "חנות" אשר בה ימצאו כל דברי מתיקה משקאות וכיו"ב. להדפיס תלושים מתאימים (קופונים בלע"ז) אשר ימצאו בקופת החברים. כל חבר יוכל לקבל חלק מתקציבו, כרצונו, בתלושים אלה בהם יוכל "לקנות" במחסן זה. תלושים אלה ישמשו גם הסדר פנימי בקניית מצרכים שונים, לעזרת קרובים כגון: תרנגולות וביצים, זיתים וכדומה. תלושים אלה יוחלפו בכל שנה לכסף כרצון החבר. מנהג זה נהוג מזה שנה ומחצה באשדות יעקב ועתה החל נוהג זה גם באיילת השחר, לשביעות רצון כל הציבור. והריני להציע שיונהג גם אצלנו.
                                                                                                                      שלומי ענתבי
 הרשימה נכתבה על ידי שלומי שהיה מזכיר, חבר וותיק בקבוצת החוגים ובזמן הפילוג היה מזכיר ועבר לאיילת השחר. בבית השיטה הונהג משך הזמן ה"כסף לבן" ועוד מיני תלושים והסדרים שונים שהתחלפו משך השנים זה בזה.

 

 

 והכל החל בזכותם לפני שמונים שנה
 
 
בית השיטה קיבוץ גדול – היא, היא, הו!
והיא רוצה הכול בכול – היא, היא, הו!  
ערמות של קש, אסם ממש, בית תרבות חדש,
נוער להצמיד, ואלף תלמיד שעובדים תמיד, 
ילדים לרוב, ואוכל טוב, ובצל לקטוף,
זיתים שחורים, ולהיות עשירים, ובלי שכירים,
לול חדיש, בזלת כביש וכסף "מאפיש",
ניקיון בחצר, והון חוזר, וזה לא עוזר
היא, היא, הו!
                           עריכת תוכן:חגי בן גוריון
                           עריכה גרפית:שלמה אוחיון
                         תצלומים :ארכיון בית השיטה ועזריה אלון 
                         סריקות והתאמות : חיים בניאן
                                                                                                               


גרסה להדפסה
גרסה להדפסה
     
שליחה לחבר
שליחה לחבר

backtotop