יום הזכרון תשע"ד 2014

 

יום הזכרון תשע”ד 2014
 

 

 

 ערב יום הזכרון התקיים כמדי שנה בחדר האוכל שלנו בנכוחותם של למעלה מ –  500 חברים ותושבים ,בני נוער רבים ובני משפחה שבאו מרחוק להיו עמנו בערב זה.
 

עינינו  הרואות  וכלות. שדות שלא בא אליהם גשם בעיתו.

והלב נכמר אל מול החיטה שכך שפלה קומתה.
אבל הטבע באיתניו לא יכפוף עונתו.
 וכך, נאמן לתקוות השיר, מתוך האין יצמיח את היש.
והזיכרון, פנים שלא יזקינו עוד, פנים העולים בנו כסיפור אהבה שנגדע,
סיפור שאנו מצווים לכתוב את המשכו, לדובב את שתיקתו.
ומה נצמיח אנחנו למלא את  שאין להשיבו עוד.
בשדה זרוע נשיב, בעץ נטוע, בבית הנבנה במלוא קומתו של אדם,
במעשה חסד.
עלינו היא להשיב רוח בכנפי התקווה.
 כן, עלינו היא, כאן בארץ חמדת, כאן בארץ הצבי.
יוסי אסף
בערב זה ביקשנו מחמישה דוברים בני הדור השני והשלישי למשפחות  שכולות לשתף אותנו בחוויית השכול כפי שהם חוו וחווים אותה הם ממרחק השנים.
דבריהם יבואו בסמיכות לאזכור שמות קרוביהם ברשימת הנופלים.
ערב יום הזכרון העלה את זכרם של 37 נופלנו מחיים ברוק שנפל על משמרתו ב1937 ועד יותם לוטן שנפל במלחמת לבנון השניה ב – 2006  בבינת ג”בל.

למחרת עלה הציבור כולו לטקס היזכור בבית העלמין שלנו שנפתח בצפירת דומיה בשעה 11:00 הקראת שמות הנופלים והנחת הזרים על המצבות.

 

 

רן וחמדה זוכרים את כל נופלנו בתיאור ותמונה לאורך הערב כולו

 

יפעת וחן שרים “שיר תקוה”

 

רועי שמש המלווה המוזיקלי

 

עומרי אילת מספר על השכול המשפחתי לאחר נפילתו של אלון אילת.

  יהודית קוראת את דברי יפעת ירחי על השכול האישי והמשפחתי שאיננו מרפה עם מותו של יונה ירחי בקדש ודני ב 1973.

 

לילך שפר  משתפת אותנה באבלה החד עם נפילתו של אחיה אורן בלבנון

 
   המלחמה האחרונה   (2009)דורית

כמה נאיבים היינו, כאשר האמנו, בכל פעם מחדש, שזאת תהיה המלחמה האחרונה.
המלחמה האחרונה, וכל “המלחמות האחרונות” שקדמו לה, היו אחרונות באמת רק לאנשים האהובים שמצאו את מותם. רק להם, באמת ולתמיד, לא יהיו עוד מלחמות.
במותם הם הותירו לנו, החיים, את הכאב, את שירי הזיכרון – ואת הבטחת-השווא שזאת תהיה המלחמה האחרונה.
בית-הקברות הזה שלנו, עם הרוגי כל שנות המלחמות, הוא עדות לכך שאין, כנראה, מלחמות אחרונות. יש, אולי, רק שלום אחרון – או לפחות תקוות השלום ומעשים של שלום.
פעמים כה רבות ניסו להביא אלינו את השלום בדרך המלחמה.
עכשיו, נותרנו לחלום כי תמצא הדרך……

 

 

דני ירדני

 קרב תש”ח על הגלבוע – קרב גבורה בהגנה על הבית

                     דני ירדני על דודו דן צביק
הקרב הזה הוא בשבילי הקרב שבו דן, אחיה הבכור של אימי, נהרג. דן, נולד בקיבוץ תל יוסף שלמרגלות הגלבוע ונהרג ביום הולדתו ה-19 על הרי הגלבוע, קילומטרים ספורים מהמקום שבו נולד.
 
“מוקדם בבוקר שמענו יריות מהגלבוע אבל לא ממש התרגשנו,,, אחרי כמה שעות ירדתי בדשא לכוון חדר האוכל עם זיוה ויעל, חברותי הטובות, ומולי צועד דוד יוסקה שנראה מאד שונה ואומר לי. “אמירה, היה קרב קשה בגלבוע ודן נפצע, אני רוצה שתבואי איתי לחדר, לעזור לאמא”.
אמא שעסקה באותו זמן בהכנות ליום הולדתו של דן, שהיינו אמורים לחגוג בערב עם כל הדודים מתל אביב, לא יכלה לשאת את הבשורה ונשברה.
ואני מאז כבר לא יכולתי וגם אם לרגע יכולתי, אסור היה לי יותר, לשמוח…”
 
זה היה המשפט ששמעתי מאימי שהיתה אז בת 13, אחרי שנים כשראיינתי אותה במסגרת משימות בר המצווה שלי. שנים אחר כך, היה זה אותו המשפט בדיוק, ששמעו גם ילדי, כשראיינו אותה בהגיעם למצוות, כאילו לא חלפו להן כל השנים.
 
מאז שאני זוכר את עצמי, דן תמיד איתנו, תמונתו תמיד נראית, אם מהשרשרת שעל צווארה של סבתא או מהשולחן או מהקיר, ורק דברים טובים עליו אני שומע אך על הקרב לא מדברים. בהתחלה, כשאני שואל, אומרים לי כשתגדל, ועם השנים התשובות לא ממש משתנות ואני מבין שלא כל כך רוצים לדבר וחושב שאולי יום אחד, כשיהיה לי זמן, עוד אחפש תשובות.
 
מידי שנה היינו נפגשים ביום הזיכרון בבית הקברות של בית השיטה ואחרי שאמא היתה מסיימת לדבר עם כל חברותיה היינו נוסעים לקבר של דן בתל יוסף. כיוון שהשיחות של אמא היו נמשכות קצת זמן, כשהיינו מגיעים לתל יוסף כבר לא היה אף אחד בבית הקברות. בשנה שאמא נפטרה יצאנו לתל יוסף מוקדם מהרגיל וכשהגענו עוד היו קצת אנשים. בעודנו עומדים ליד הקבר של דן, ניגשה אלינו אישה שלא הכרנו ותוך שהיא מתנצלת שאלה מי אנחנו. כששמעה על הקשר בקשה מאד שאבוא לשוחח עם אביה, דודיק יזהר, שהיה מפקד החיש בעת הקרב. דודיק היה כבר בשנתו ה 90 אחרי אירוע מוחי וכבר ישב ברכב. כששמע מי אני, יצא מהרכב, נעמד במקום שממנו ניתן לראות את גבעת יהונתן ובמשך שעה ארוכה החל לספר את סיפור הקרב תוך שהוא פורץ בבכי ועיניו לא חדלות לדמוע.
לקראת הסוף כשהוא מספר על הגוויות של הלוחמים שהוחזרו מגנין הוא כמעט נופל ורותי ואני אוחזים בו. ברגע הזה ברור לי שאם אחכה לימים שיהיה לי זמן, כבר לא יהיה את מי לשאול ומכאן החלה העבודה המרתקת על הכנת הסרט, בו מתארים הלוחמים שנשארו את הקרב הנורא והחוויות המאד קשות שעברו עליהם כל השנים.
 
במובן האישי, זהו כמובן הקרב שבו קיבלתי את שמי על כל המשמעויות שבכך. אך במובן הרחב יותר הקרב הזה מסמל, באופן הכי מוחשי, את משמעות “ההגנה על הבית”.
 
שבעת הבחורים שנפלו היו בחלקם נערים שאך סיימו את לימודיהם, התגייסו לחיל השדה
ונקראו להגן על החקלאים שעבדו בשדות העמק, והיו חשופים ליריות שנורו עליהם מידי בוקר, מגבעת יהונתן שעל הגלבוע.
 
הגבעה קרויה על שם יהונתן, בנו של שאול המלך שיחד נפלו בקרב הנורא עם הפלשתים לפני כשלושת אלפים שנה, מטרים ספורים מהמקום בו התרחש הקרב בתש”ח, מספר שבועות לפני הקמת המדינה.
 
מהגבעה ניתן לראות את כל הישובים מהם באו הבחורים שנפלו בקרב: חיים  ליבין מכפר יחזקאל, נחום נישט מקבוצת גבע, ירובעל לביא מקיבוץ עין חרוד, דן צביק מקיבוץ תל יוסף ואריה אלקינד, אברהם אופלטקה ועקיבא ברזילי מקיבוץ בית השיטה.
 
בקרב הזה לא מדובר בניצחון מזהיר אלא במחיר הנורא ששילמנו במלחמה להשגת השלום והשלווה הנשקפים היום מכל פינה בעמק הנפלא הזה.
 
הקרב יכול היה להסתיים עם הרבה פחות נפגעים, אילו היו הלוחמים נענים לפקודה ונסוגים תוך שהם משאירים את חבריהם הפצועים בשטח. ולכן, הקרב הזה מסמל, יותר מכל, את ההגנה על הבית ואת אחוות הלוחמים.
 
וכותב לי היום גל, בני: “מבחינתי העמק מעבר ליופיו מהווה עבורי סמל להמשכיות ואני רואה בי ובדורות שיבואו אחרי כממשיכי דרכם ועלינו להוקיר על הזכות שנתנה לנו בידיהם.”
 
ולסיום תרשו לי להצטרף למשפטו של אחד מגדולי משוררינו, חיים נחמן ביאליק: “ובמותם ציוו לנו את החיים”, ואנו לא נשכח שגם בזכותם אנחנו כאן היום, ונשאף לחיות עם כל שכנינו חיי שלום.
 

יפעת ירחי אור

 אבא שלי

  כתבה יפעת ירחי על יונה ירחי ואבא עמיחי
אבא שלי חי. הוא בן שבעים.
אבא שלו, מת. נהרג.
זה קרה כשאבא שלי היה בן 13.
ולתוך זה אני נולדתי.
נולדתי לאבא שהירבה בעשייה. הירבה בדיבורים.

 

אך הפנימיות שלו שותקה.כמו נאלמה, התכווצה.,,

 

משהו בו הלך ולא שב. משהו באבא שלי, מת עם אבא שלו.
סבא שלי, היה לתמונה על הקיר. ואבא שלי, כדי לטשטש את האין, המשיך בעשייה.
ואנחנו צמחנו בתוך המיתוס.
אותו מיתוס שחזר וסופר מדי שנה, על יונה אדום הקרקפת, יפה הבלורית והתואר, המפקד הנערץ, האדם שהקריב את משפחתו למען עשייה למולדת, אותו אדם נעלה ונשגב שכאשר ניפצע: הוא ביקש שייגשו לטפל קודם בחברו הפצוע ורק אחר כך יחזרו אליו. ועד שחזרו אליו, הוא כבר נפח את נשמתו.
ואת כל זה אני יודעת לדקלם מאז שאני זוכרת את עצמי.
ובכל יום זיכרון, כשתמונות הנופלים היו תלויות במרח”ב, ידעתי שעלי להתגאות על שאני היחידה בכיתה שיש לה בן משפחה שנהרג במלחמה.
ובבית הקברות, בכל צפירה, ידעתי שעלי לשתוק את המוות שניגזר על משפחתי. לשתוק ולהתגאות.
אך גם לא להישיר לגמרי מבט. ולא ממש הסתכלתי על אבי, וגם לא התבוננתי באותם רגעים בחנה (דודתי האהובה). שגם בה היכה המוות.
עד שעייפתי.
ומשהו במבט המזוגג, הגאה עד כדי מתח, דבק גם בי.
 
 
והיום, כשאני עצמי כבר אימא לילדי האהובים והמבורכים,
אני מחבקת אותם חזק חזק, כדי שיישארו. עוד רגע ועוד אחד.
והמסר שלי אליהם הוא להיות חזקים, לאסוף את עצמם, ותמיד בחיוב ובחיוך.
מתוך ראייה של עצמם כאנשים טובים, ראויים, מוערכים.
 
ולמרות שסבא שלי נהרג עוד הרבה לפני שאבא שלי נהיה אבא,
אני חיה ומיישמת את המורשת שהועברה אלי.
וגם אני , כמו אבי, כמו סבי : עוסקת בתרומה לחברה, לקהילה, ולאדם באשר הם.
כמו צו פנימי-משפחתי, שאינו ניתן לערעור או למחלוקת.
 
זו אותה היכולת שפשוט הוטבעה בי : להוביל. ותמיד בהכרת תודה. וגאווה.
 
ואבא שלי  שהוא חי, וכבר בן 70, באמת כבר יותר מאפשר לעצמו.
לא רק לחיות, אלא גם ליהנות. ולהיות שמח עם ילדי האהובים, נכדיו.
והשתיקה הרגשית פינתה את מקומה לקירבה, הקשבה, התבוננות, ושיחה.

 

תודה לך, אבא. על שמתוך הכאב ארוך השנים צמח התיקון- צמח רוך שמאפשר להמשיך לחיות ביחד בקירבה ואהבה.

 

.
באהבה רבה,
יפעת
 

עומרי אילת

 אלון אילת , דודי

אני לא הכרתי את הדוד שלי אלון אבל הוא תמיד היה ולעולם יהיה חלק בלתי נפרד  מהמשפחה ומההוויה שלנו ושלי.
נולדתי קצת פחות משש שנים אחרי שהוא נהרג אך יש לו מקום בחיי כבר למעלה משלושים שנה.
חוויתי את אלון לאורך השנים בעיקר דרך העיניים הדומעות של סבתא בכל פעם שביקשתי ממנה לספר עליו והיא לא הסכימה. או דרך הסיפורים של בני הכיתה, חבריו והמשפחה באזכרות השנתיות – על מנהיגותו בחברת הילדים, בפלחה,  בקורס טייס ובפלוגה שממנה לא חזר.
למדתי על אדם חכם ומצחיק שהצטיין בכל מה שעשה או לכל הפחות שאף להיות כזה. תמיד הנהיג את הקבוצה אליה היה שייך ואיגד מסביבו חברים רבים.
אני לא יודע מה היה קורה אילו, או מה היה לפני, אבל בזכות אלון “זכיתי” להיפגש עם כל המשפחה המורחבת לפחות פעמיים בשנה, ביום הזיכרון וביום כיפור. בתור ילד בחברת הילדים, באיזשהו מקום הייתי גאה שאני ממשפחה שכולה וחיכיתי שיגיע היום שבו אני אזכה לשאת אחר כבוד את הזר לקיברו של אלון.
בנימה יותר כללית, תמיד צחקו עלי בחבר’ה, שיום הזיכרון הוא “החג” של הקיבוץ בגלל שאנחנו ידועים בכמות נופלינו במלחמות ישראל בכלל וביוה”כ בפרט.
אני מצידי, תמיד הייתי גאה לגדול, להתבגר ולהיות שייך לחברה שיודעת לזכור ולהוקיר את העבר שלה ואת נופליה שנפלו גם בשבילה (כמו החברה בקיבוץ הזה).
אני שמח שגדלתי במקום, בחברה ובמשפחה, שתרומה למדינה ואהבת הארץ כולל השירות בצה”ל אינן מילים גסות אלא עובדה מובנית מאליה כחלק מהחינוך והערכים שאני קיבלתי ואנסה להעביר לילדיי.
כל אלה ועוד הם למעשה חלק בלתי נפרד מאבני היסוד שלעולם יהיו חלק מעתידו של הקיבוץ הזה ויעצבו את עתידה של החברה הזו כמו שאלון לעולם יהיה חלק בלתי נפרד מחיי. 
 לילך שפר  ילון

 

 

במלחמת לבנון 18 אחוז מהנופלים היו בני קיבוצים למרות שחלקם באוכלוסיה היה רק 2 אחוז בלבד

 אורן אחי

 

 אורן נהרג ב- 12 לפברואר שנת 85, לפני כמעט 30 שנה , בהיותו כמעט בן 19 ובהיותי כמעט בת 21. את ההודעה על מותו בישרו לי בשעת לילה מאוחרת, בדירה שכורה בתל אביב, חודשים ספורים אחרי שסיימתי את שירותי הצבאי בחטיבה 35, החטיבה בה שירת אורן. שנינו היינו צעירים מידי. אורן היה צעיר מידי בשביל לסיים את חייו ואני הייתי צעירה מידי בשביל להתחיל את חיי הבוגרים בלעדיו.

 

זיכרון הלילה הארור ההוא, בו פסקו החיים של אורן והחלו החיים האחרים שלי, מורכב אצלי מרסיסי פרטים. חלקם מתמעטים ונמוגים עם השנים, ואת חלקם אני נושאת בתוכי כמו כדור עופרת שמשקלו הולך ומתעצם עם השנים.
צמד המילים “אורן נהרג” ממשיך להדהד בתוך חדרי ליבי, באין ספור מצבים ואירועים בחיי, כשלמרבה הכאב, קולו של ההד מתחזק דווקא ברגעים של שמחה וחג.
אינני זוכרת את הפנים שהביטו בי באומרם את המילים וגם לא את גוון הקול שביטא אותם. ורק הגוף שנשמט על המזרון, הידיים שכיסו את העיניים ואובדן הזיכרון שהתלווה לאובדנו של אורן, הם אילו שלימים יעצבו את האישה שהפכתי להיות.
שתי מילים. משפט קצר. רגע אחד. ובתומו, אין עוד דבר מלבדו ! מכאן ואילך כל ניסיון לבנות תמונת חיים שלמה נרמס תחת כובדו של ה”אין ” !
הזמן הוא חומר גלם גמיש, הפכפך וחמקן ובו זמנית גם כל כך נוכח וקיים. הוא פועם ומתקדם ובורא עולמות ויוצר יצירות… ומעל לכל הוא ערמומי ופיקח, וביכולתו לשלוח לנו דרישות שלום בדרכים רבות ושונות. הסימנים שהוא נותן בנו ולנו, מופיעים תדיר בפרקי זמן שונים ובמועדים מגוונים, עלינו רק ללמוד להיות קשובים ונכונים לו.
ישנם רגעים בחיי, בהם אני מתבוננת בילדי ויכולה לזהות בהם את זקיפות הקומה של אורן, את עיניו הטובות והנבונות, את מבטו הנבוך וחיוכו המבויש, את השאיפה שלו לצדק ואת החתירה שלו לאמת.
ברגעי חסד אלו, אני מוצפת גאווה… ואהבה… ובעיקר געגועים...
השנים החולפות נוגסות ביכולת שלנו להתגעגע באופן המוכר לנו. הזיכרון כבר אינו חד וברור כשהיה, משהו בו מתעמעם ומחבל ביכולות החושיות שלנו להתגעגע  למראה, לריח, לקול, למגע. הגעגוע הופך להיות מטאפיזי, מעין השתוקקות נפשית לחיבור, לשלמות,  לקשר. לקשר שמטבעו שמור רק לאחים, שרחם אחת יצרה אותם ומעתה ועד עולם אין קיומו של האחד שלם ללא האחר.
עם השנים למדתי להבחין שאני מתגעגעת לאורן אבל לא רק אליו,  אני מתגעגעת גם אלי… או ליתר דיוק, לאישה שיכולתי להיות אילולי מותו… למשפחה שהייתה אמורה להיות לנו ולאיש בעל המשפחה שאמור היה אורן להיות.

 זהו געגוע מורכב וסבוך. געגוע שבבסיסו החמצה. החמצה מרה וצורבת. בטיבה של ההחמצה הזו אני הופכת כבר שנים, בעיקר מאז הפכתי אני לאם ויצרתי אני חיים בעצמי. 

יהי זכרך ברוך.

 

 

כתב טובי הוכשטיין לזכר אחיו, מארק, שנפל בלבנון לפני 29 שנים:
כמה קשה הוא מות אהוב. זה נשאר ואף מתחזק. לפעמים זה משתק, מכתיב גורל, אך גם מוליד הזדמנויות לשינוי ולצמיחה, מחזק עמדות ומשנה דעות קדומות ואפילו מאפשר לקבל אהבה, למצוא איזון ומאפשר לחיים של אחרים להימשך.
היום אני בן 44 . מארק אחי הגדול נשאר בן 20 .  בני גיא הינו היום בן גילו של מארק וקשה לי עם זה. הגעגוע שלא עוזב אותי והחלום החוזר שוב ושוב בו אני רואה את מארק אחי החכם שלא נרתע מדבר, רואה אותו מחייך אלי בחצר ביתנו בוירג’יניה. ואני רץ אחריו דרך עצי הזית שהיו שם ליד בריכות הדגים. ואני נשאר עם החיבוק שחיבק אותי כאשר בישרו לנו על מותה של אמא שלנו.
אינני מחפש הגיון ברגשות, רגשות של אובדן, כאב וחוסר שליטה. אני דוחה את כל אלה, אבל יודע גם כי אלו הן חלק בלתי נפרד ממי שהוא בשבילי אחי הגדול.
מותו של מארק היה גם, עד כמה שקשה לומר זאת, כרטיס החבר שלי למועדון הפטריוטים של מדינת ישראל. מעין תעודת קבלה בלתי מעורערת, ואיני מתכוון להישמע ציני או מתנשא. כשעלינו ארצה, ב-1983, פגשנו ישראל קשה ולא חמה לזרים ולשונים. תמיד היה מישהו שיספר לנו כמה הישראלים פתוחים וישירים ואפילו חמים ונחמדים. אבל אני פגשתי משהו אחר. פגשתי הרבה חוסר בטחון וחוסר סובלנות. פגשתי חוסר בגרות ואפילו גזענות. ואז קרה דבר: מארק נהרג וישראל חיבקה אותי ותמכה בי. לפתע הפכו האנשים שסביבי אחרים. כמו נס. אמנם ישראל המשיכה להיות עבורי כמו משפחה שאינה מתפקדת אבל עם זאת היא החזירה לי מעט אהבה. זו הייתה לי מאחת החוויות החזקות שחוויתי בחיי. יש בכך משהו אנושי וטוב. פשוט כך.

מארק נפגע מכמה כדורים של קלצ’נ’יקוב. על האלונקה עוד עישן סיגריה ואפילו צחק עם חבריו, ואפילו שר לחובש במסוק את “סיסטר מורפין”. הוא ומפקדו שילמו בחייהם על חוסר מקצועיות ועל אי קיום נוהלים, במלחמה שאחרי המלחמה. ואולי גם הצוות הרפואי לא עמד במשימתו. בזבוז נורא. אבל עם הזמן לומדים לקבל , לחפש איזון ולמצוא אור.                                          

 צוות ערב יום הזכרון 2014  תודה לעושים במלאכה – ערב הזיכרון תשע”ד – 2014

 

 צוות ערב הזיכרון – עמיחי – מרכז    חגי בן גוריון, חמדה שפר,  אלה האריס,
הדס גפני,  מירי גל,  שחר פלד, רונן
שרגא

 

 

קריינות – רן שריג, חמדה שפר, חיים שניר, יהודית פלד. 

עיבוד תמונות – אברמל’ה נבו, חיים בניאן
הגברה – מיקי סביר, רומן   גילר 
עיצוב מודעת הערב
ולוח הכניסה – קרן גל   ,דיתה שרגא 

ניהול מוזיקלי– אלה האריס, הדס גפני, רועי שמש     
הקרנת שקופיות – מירי ומשה גל,
דברי פתיחה לערב – יוסי אסף

לוגיסטיקה – אפרת בת שלם, ירדן שרון. התקנת מסך – עמיר לוטן  הקמת במה – גלי פרח, רונן שרגא,
 

 משתתפים ומסייעים  זמרים – יפעת גוריון, חן צפריר וינקור, דנה חזן, עופר פרח, אלההאריס,  עירית ושירה אדר, מיכל ויובל זמיר, סמדר ושירה המאירי, גלעד טל,  רוני קרמר, גלי פרח, טל בן ששון, רונן שרגא.

 

אלה האחים שלי: שחר רפאלי בגלי צה”ל 2014 תשע”ד

http://glz.co.il/1519-41735-he/Galatz.aspx   קישור לסיפורים על שחר מפי רעיו כולל הלחנת שירו “הטוב בבחורים הגיע”

“בגן העדן נערכים לחגיגה, הטוב שבבחורים מגיע. השער קושט, נערכו שולחנות בסתר לבן הנשים בוכות. האבות בוכים על פני האדמה, הטוב בבנים נטמן בה. הקבר נחפר, הונחו הזרים, ממעל ברקיע מלאכים שרים.מוריח המוות עוטף את הכל, אובדן חברים, הכאב והשכול, ובגן העדן החגיגה מתחילה, הטוב שבבחורים הגיע”.

http://www.mako.co.il/news-channel2/Channel-2-Newscast/Article-8b3d6fdcd4dc541004.htm?Partner=rss   קישור לראיון עם טלי גלעד

בערוץ 2 בערב הזכרון

 

צוות טקס יום הזכרון בבית העלמין  

 

טקס יום הזכרון במיאמי פלורידה תשע”ד 2014 נערך במלאות 40 שנה לחללי מלחמת יום הכיפורים ונופלי בית השיטה

מצורף הטקס בעברית ואנגלית

 הטקס היה בסימן 40 שנה למלחמת יום הכיפורים כשבחרנו להתמקד בסיפורו של קיבוץ בית השיטה.

 בשנת 1981 הייתי חברת גרעין שיטל (גרעין ה’ לקיבוץ אורטל) ועשיתי את תקופת השל”ת במשך 10 חודשים בקיבוץ בית השיטה

באותה תקופה הכרתי הרבה אנשים בקיבוץ ונקשרתי מאד למקום ולקהילה ועד היום אני שומרת על קשרים חברתיים עם חברים מהקיבוץ.

 אני זוכרת את טקס יום הזיכרון אז בקיבוץ שהותיר עלי רושם עז ומאז אותו יום לא עובר יום זיכרון מבלי שקיבוץ בית השיטה נצור בליבי.

את שירה מרוז היכרתי אישית, היא אחותה של רוית מרוז חברה קרובה שלי (דודי בעלה הוא בן גרעין שלי)

מאז אני כבר 19 שנים בארה”ב. במשך שנים עת הועסקתי בתפקיד מרכזת הבית הישראלי בקונסוליה הישראלית במיאמי, הייתי מופקדת על ארגון טקס יום הזיכרון המרכזי לקהילה. בשלוש שנים האחרונות בהם אני מועסקת במרכז היהודי קהילתי דיויד פוזנאק התחלתי לקיים את הטקס כאן מתוך רצון וכוונה לחבר את הקהילה הישראלית והאמריקאית לחווית השכול והזיכרון של עם ישראל.

 הרעיון להתמקד בבית השיטה התבשל במשך כמה שנים והשנה אכן יצא לפועל.

בהזדמנות זאת אני רוצה להודות לך סיגלית ולמרים שרוני מאד מאד על העזרה בהכנת הטקס על החיבור עם חגי בן גוריון, על משלוח הקטעים הבלתי פוסק, עד שמצאנו את זה שיתאים לנו ביותר.

 אנא העבירי בשמי תודה אישית לחגי על הנכונות לעזור ולסייע בכל מבוקשנו.

 אני מצרפת לך את הקטעים שהוקראו בהקשר של הקיבוץ

מכיון שהטקס מיועד גם לקהילה האמריקאית, קטעי הקישור והקריאה רובם ככולם נכתבו באנגלית, ואם נקראו בעברית הוקרן התרגום על מסך.

 לאה שני -מרכזת האירוע
On October 6, 1973, hoping to win back territory lost to Israel during the Six Day war, in 1967, Egyptian and Syrian forces launched a coordinated attack against Israel on Yom Kippur, the holiest day in the Jewish calendar. Taking the Israeli Defense Forces by surprise, Egyptian troops swept deep into the Sinai Peninsula, while Syria struggled to throw occupying Israeli troops out of the Golan Heights.
This year marks the 40th anniversary of the Yom Kippur War. This war posed the most serious threat to the existence of Israel in modern history. Even though Israel was eventually able to achieve a military victory, the country paid a steep price.
The casualties of War creates an entire life-changing experience not only for those who have been touched directly at the time of the loss but also for the family and friends for generations to follow.  In one Kibbutz –  Beit Hashita  the loss of 11 men during the Yom Kippur War was tragic.  This kibbutz’s experience represents the unfortunate common cost of lives lost while serving Israel and the family and friends touched by this loss. 
 In an unusual act of courage, the Kibbutz photographers at the time decided to secretly film the funeral of these 11 men. Even now, 40 years later, these images still give chills, and manage to touch the heart. The tragedy of this one Kibbutz is a glimpse of the grief sadly shared by the entire nation. Living in a country as small as Israel, we all know someone who was killed, and we all grieve like one big family. 
 
 
 
Film – Kibbutz Beth Hashita
הקרנת הכתבה של יונתן ריגר חדשות ערוץ 2 ששודרה בערב יום הזיכרון 2013  על בית השיטה
(כאן הוספנו כתוביות תרגום באנגלית במקום אלה שהופיעו בעברית)
 
On 1974 few months after the end of Yom Kippur War, a member of Beit Hashita, Dorit Zameret, wrote “The Wheat Grows Again,” an expression of longing for the kibbutz’s lost sons and of surprise that the agricultural cycle continued as if nothing had changed. It remains one of the most touching examples of the Israeli genre known as “memorial songs,” which typically weave mourning for fallen soldiers with imagery of the beauty of the country they died defending.
Song – “Wheat is Growing again” – Yael Shir  החיטה צומחת שוב
 
 על שירה מרוז חברתי שנספתה בפעולת הטרור בקו 5 בתל אביב ב – 1994
שירה נולדה בתחילת הקייץ אפריל 1974 בקיבוץ בית השיטה. אלה היו הימים שלאחר המבול, של חיבור מחדש לאחר הקרעים הקשים. שנתיים קודם אבד הוד, אחיה, בן ארבע היה ושירה באה לחבר מחדש, להיות קרן אור, ושירה אכן היתה. היתה פרח תמיר.
בתיכון שילבה לימודים עם עבודה בפינת החי של הקיבוץ. אהבה לדלג בדהרה החוצה, מכותלי הכיתה, אל האור המרחבים והנופים, לטפל בחיות בנדיבות ואהבה.
בצבא היתה משקית ת”ש, גם שם טיפלה במסירות בחייליה ואז התרגשה לה אהבה גדולה, אהבה שהובילה לנישואים.
נערה יפה וטעונת חלומות מדלגת אל קשר וחובה.
בהתחלה חיים שי ושירה בקיבוץ כזוג ומשם עוברים לנסות את החיים בעיר הגדולה – תל אביב. חצי שנה מחוץ לקיבוץ מתרגשים ונהנים מהשינוי, מהחיים התוססים, מהקצב.
שירה עובדת במשרד פירסום.
בוקר יום רביעי ה19 לאוקטובר 1994. שירה קמה בבוקר כהרגלה, נכנסת למקלחת, בוחרת ללבוש מכנסיים שחורים וחולצת סריג בהירה, שותה נס עם חלב, בלי סוכר, ויוצאת מהבית לכיוון העבודה, לפינת שדרות רוטשילד, לתחנת האוטובוס של קו 5, התחנה האחרונה.
בתחנה המרכזית עולה לקידמת האוטובוס מחבל נושא שני תיקים שחורים וגדולים. האוטובוס נוסע לאורך רחוב דיזינגוף, 300 מטר צפונית לכיכר, פוצץ המחבל את המטענים שהיו מוטמנים בתיקים. שירה היתה בין 22 נוסעי האוטובוס שנהרגו.
    
Shira Meroz Kot – Dana Shani  על שירה מאת דנה שעני
 
Shira was born as the summer was beginning, in April 1974, on Kibbutz Beit Hashita, during the calm days that followed the storm. . .. when torn hearts were trying to mend.  Two years earlier, her brother Hod was killed in a car accident . . . he was only 4.  Shira came into this world to be a ray of light, a source of hope. And she was. She was like a blossoming flower.
During high school, Shira divided her time between her studies and working at the kibbutz petting zoo. She loved to run wild, to break out of the walls of the classroom and into the bright open spaces, and to gently and lovingly take care of the animals.
In the army she served as a social worker, and devotedly took care of her soldiers. She met the love of her life, Shai, and they were soon married.  She was a beautiful young woman, filled with dreams, but bound by a sense of responsibility. 
At first Shai and Shira live on the kibbutz as a couple, and then move to Tel Aviv to try life in the big city.  Six months after leaving the kibbutz, they are excited by their adventure, enjoying the quick pace of city life.  Shira finds a job at an advertising firm.
Wednesday morning, the 19th of October 1994, Shira wakes up as usual, takes a shower, puts on a pair of black pants and a light, woven shirt.  She drinks a cup of instant coffee – milk, no sugar — and leaves for work. She heads to the corner of Rothschild Boulevard gets on the #5 Bus.  At the central bus station, a terrorist carrying two large black bags boards the bus. The bus travels north along Dizengoff Street, and just after passing Dizengoff Square, the terrorist detonates the explosives that were hidden in his bags.
Shira was one of the 22 passengers who were killed that day.
 
 
 
Shira My Love, – Debbie Meline על שירה ,דבי מאלני מקריאה את דברי לאה,האם
On that horrible day, 9 months ago, I came home after breakfast at 9:00 in the morning and listened to the news.
An explosion in Tel Aviv!
I pick up the phone to call your sister: Ravit, where are you?! The girls? Dudi?
I call your brother Ofir and Carmit, who moved into their new apartment yesterday.
I call your house, your work, and I’m already crying, because you haven’t turned up.
I call Shai – he sounds so helpless – and your father, who just returned from his business trip last night and is drowning in work and busy with his guests from India.
I call your brother Nimrod whose at work at the petting zoo, and Shula, and Rachel.
The television is on, showing horrible pictures, and everyone is scrambling to help look for you.
And I’m silently praying that you’re hiding, frightened and shocked, in a sheltered corner somewhere.
And the time passes, and the secretaries at your office, and your father’s and Dudi’s offices are all glued to their phones searching for you.
Shai goes to the hospital to see an unidentified body.
And the horror is on the TV, on the radio, and in my heart, and you still haven’t called and you’re not yet on any of the casualty lists.
Abba sends Ravit and Ofir to look for you at Abu Kabir.  The morgue – what kind of place is that to search for a daughter?
At Abu Kabir, they’re promising to bring out any personal belongings that can help identify the bodies. They ask people to send dental xrays. 
We’re acting like robots.  As the hours pass, the tension mounts.
What should we do? Should we go to Tel Aviv? Or stay at home and wait for the news that doesn’t come?
And the evening falls, and as the time passes and you’re still not on the casualty lists, the possibilities are running out.
Nimrod rubs my shoulders, “Mom, everything will be okay.”
Your father and I look at each other with eyes that are holding back the tears.
At Abu Kabir, a doctor from Tel HaShomer hospital escorts Ravit to identify her dead sister.
Then Ofir comes into the room to identify you too.  He nods his head and through his tears he says “yes, it’s her.” They push him, “Are you sure?!”  He cries “Can’t you see how much she looks like me?!”
On the 8 o’clock news, your name – our love, Shira – appears on the TV screen.  They gave us the sign.
We have permission to cry.
Mom
Song – “Perach” – DPJDS  השיר “פרח”
 
Yom Hazikaron is an important and powerful day for the people of Israel, her friends and supporters. Today we are all a part of one common nation, sharing the same fate, and united through great sadness and tremendous pride for the Jewish nation. 
 
 
Please rise for the singing of “Hatikva”
 
Hatikva – Liat Shuflita and DPJDS
 
This will conclude our 2014 Yom Hazikaron Ceremony. I would like to thank everyone for attending this evening.  Good night and Shalom.
 
בקטע על שירה, הוקרנו אוסף תמונות שלה אותם קיבלתי ישירות מרוית 
תם הטקס במרכז הקהילתי במיאמי – תשע”ד

 

 

 

מכתב תודה שהגיע ממיאמי ,ארצות הברית,בעקבות יום הזכרון לחללי ישראל שנערך בקהילה היהודית והעלה את זכרם של נופלי בית השיטה ברוח ערב הזכרון ויום הזכרון שנערך אצלנו בשנים האחרונות.
בקהילה זו גם חברים מנו עפרוני ורני רימון וסיגלית היא הרוח החיה של התרבות והזכרון בקרב הישראלים וילדיהם בפלורידה.
אני סיפקתי להם חומרים בטקסט ותמונות לערב זה.
חגי בן גוריון מאי 2014

שלום חגי בן-גוריון, יום הזיכרון לחללי מדינת ישראל הוא יום קשה וכואב שכולנו חווים אותו כיחידים וכעם, דרך כל אותן צמתים שבהן עברנו בחיינו; המשפחות השכולות, הקרובים, המפקדים, החברים ואזרחי מדינת ישראל בארץ ובתפוצות.

בכל מי שגדל בארץ מובנית הצפירה, מושרשת הדקת דומיה ומעמקי נפשו הוא רואה לנגד עיניו את התנועה נפסקת לרגע, את הראש המורכן וחש את האחווה ואחדות העם, של גורל משותף.

הנחלת ערכו של יום הזיכרון לדורות הבאים, לילדינו שמתבגרים בתפוצות, שחיים ללא תחושת האיום המתמיד על המדינה, שאינם יכולים לחוות את עוצמת היום הזה, מאתגרת מאין כמוה וחשיבותה לא תסולא בפז.

כל שנה, שולח שר הביטחון שי למשפחות השכולות בארץ ובעולם.

השנה זכינו שמשרד הביטחון איפשר לנו לעשות פיילוט (ניסיון) לפרוייקט דור דור יזכור בשיתוף עם שישה שבטים של תנועת הנוער הצופים ולהגיש את השי למשפחות השכולות באופן אישי.

השנה השתתפו בפיילוט שבט חן, שבט אלמוג, שבט הראל, שבט גלים, שבט פיסגה ושבט תפוז. במיאמי הוגש השי לאחת המשפחות השכולות על ידי חניכי תנועת בני עקיבא.

אין מילים בפי לתאר את המשובים שקיבלנו מהמשפחות השכולות, מהחניכים מההורים המלווים ומראשי השבטים ומרכזי השבטים לאורך כל הפרוייקט.

כמה פעמים דמעות עלו בעיננו כשקיבלנו את התמונות שמראות חניך צופים במדים מחבק אחות שכולה, אלמנה והורים שכולים. כשחניכות עם חיוך של מלאכים מחבקות יתום מלחמה, אח שכול ואמא שכולה בגאווה לאומית, בתחושת שליחות ומהבנה פנימית שנובעת ומועצמת מתוך החוויה של המפגש.

ליווינו את התהליך דרך התגובות שקיבלנו מהמשפחות, שמענו בהתרגשות על המפגש שלהם עם הצופים שהגיעו אליהם ורצו לשמוע את סיפורם, שלעיתים נישארו גם שלוש שעות בבית, שעברו על אלבומים ושקבעו לשמור על קשר ולהפגש שנית.

חשנו הערכה עמוקה להורים היקרים שהסיעו את החניכים וליוו אותם לעיתים גם למרחקים כדי להגיע לכל משפחה ולתת לה חיבוק.

שהם לא יהיו לבד. שיידעו שהזיכרון עובר לדור הבא.

ראינו את הכרת התודה דרך התמונות, את הנחמה דרך החיוך ואת החניכים, חניכי תנועת הנוער הצופים שהגיעו לכל משפחה מכל הלב, בחום, באהבה, שמחו את הדמעות ואימצו לליבם את המשפחות השכולות.

לחניכי השבטים שהשתתפו בפרוייקט יום הזיכרון השנה קיבל מימד אחר.

למשפחות השכולות שחיות רחוק מארץ ישראל, יום הזיכרון השנה קירב אותם הביתה.

אנו באוריאן לחיים מלאים הכרת תודה לכולכם; לארגון אי אי סי במיאמי שבזכות תמיכתו הלא מסוייגת והאמון המלא בחשיבותו של פרוייקט דור דור יזכור, המפעל הזה יצא לפועל, לראשי השבטים ומרכזי השבטים, לחניכי הצופים, להורים שתמכו, הסיעו והקשיבו ולמשרד הבטחון, על ההזדמנות הנפלאה שהעניק לנו ושהוכיחה שלמרות המרחק הגאוגרפי כולנו ערבים זה לזה, עם אחד חזק ויכול עם דור ההמשך של מדינת ישראל שגדל מחוץ לגבולות המדינה ונפשו קשורה בה באחוות אחים.

בשם משפחת אוריאן לחיים,

תודה רבה   סיגלית גולדרינג

יו”ר ארגון אוריאן לחיים

עריכה ותוכן    : חגי בן גוריון

   צילום וסריקה  : חיים בניאן וחגי

 


גרסה להדפסה
גרסה להדפסה
     
שליחה לחבר
שליחה לחבר

backtotop