מהגן לבית הספר -זכרונות ברכה אשכנזי

 

מהגן לבית הספר -זכרונות ברכה אשכנזי

 

 על תפקידיה של ועדת בית הילדים

[רשימה שכתבה ברכה. יומן הקבוצה, 1936]

עד כה הייתה ועדת בית הילדים שעסקה בענינים הסידוריים של בית הילדים, בקביעת והחלפת מטפלות, בבירור יחסים בין מטפלות למטפלות, בין מטפלות לאמהות וכו’, בעוד שהשאלות ה”לא ארגוניות”, הקשיים הפנימיים של העובדת ביחסה לילדים, לא מצאו את ביטוים המלא. ובעצם, השאלות רבות והולכות ככל שגדלים הילדים בין במספרם ובין בגילם.

הרכב קבוצות הילדים, התינוקות, הגמולים (שמונה חודשים עד שנה וחצי) והפעוטות תלוי הרבה בנו, הגדולים. בידינו להעביר ילד מקבוצה לקבוצה. ההעברה מותנית מלבד בגיל הילד גם בהתפתחותו, הגופנית והרוחנית. רבים כאן הקשיים – לפעמים טוב להשאיר ילד גדול בין קטנים ממנו ולפעמים זה מעכב את התפתחותו, ואז טוב להעבירו לקבוצה הגדולה אף על פי ששם יהיה קטן ומוכה. הכל טעון הסתכלות ושיקול דעת.

הצבת גבולות

שאלה פרינציפיונית העומדת לפני היא – מהי מידת החופש שצריך לתת לילדים. מהו הקו, ואיזהו הגבול שאוכל לקבוע לי: עד כאן אני יכולה למלא את משאלותיו של הילד, ומכאן ואילך – לא. קשה להרגיל את הילדים לחוק ולסדר מבלי לפגוע בחופשתם. עצם חייו של הילד עם חברים מגביל את החופש שלו, הדרישה הפשוטה והיסודית לנקיון גוזלת מהילד הרבה מחופש תנועותיו.

מה עושים אם הילד לא רוצה לאכול מה שנותנים לו

האכלת הילדים גם היא שאלה הדורשת קו ידוע של פעולה כאשר ישנם ילדים שאינם “אוהבים” לאכול. מה הם האמצעים שצריך לנקוט בהם כלפי הילדים – ויתור או כפיה? האם נכון לתת לילד “קשה האכילה” את המאכלים האהובים עליו? הרי חשוב לנו לגדל אנשים שיוכלו להסתגל לתנאים כלכליים קשים, שלא יתנו להם ברירה רבה. ישנה שיטת “הרעבה” – אם ילד בוחל במאכל החשוב להזנת גופו, אין נותנים לו כל דבר לאכול, אלא אותו מאכל בלבד בכל ארוחה. תחילה עומד הילד במריו, אבל אחר כך גובר הרעב ויאכל בתאבון וכך יתגבר. ישנה שיטה הפוכה – הטבע עושה את שלו ואם מואס הילד במאכל סימן שגופו אינו צריך למאכל זה, ואסור לכפות עליו לאכלו.

נדרשת ועדת חינוך שתתווה דרך

השאלות רבות ודוחקות – כיצד להפוך את יצר ההשחתה וההרס שביד לפעולה פוריה, ועוד ועוד. מתוך השאלות שהצגתי, אני מסיקה שמוכרחה להיות ועדת חינוך מורכבת מאנשים בעלי הבנה, שיוכלו לעזור ולייעץ, ללמוד מנסיון של משקים אחרים, ולדעת להעביר לקבוצה את הנעשה במוסדנו. הקבוצה [קבוצה, במונחי אותם ימים, היא הקיבוץ ולא קבוצת הגיל] – גורם חינוכי חשוב בחיי הילדים – הילדים נפגשים הרבה בגדולים ולפרקים יש סתירה בין התנהגות המטפלת לבין התנהגות חברים אחרים וכדאי לברר  עם הקבוצה ולהביא בפניה את הדברים.

גננת ראשונה

הייתי הגננת הראשונה בבית-השיטה. עוד לפני כן, בהיותנו עדיין במעיין-חרוד, הייתי מטפלת בפעוטון. בשלב מסוים, בגלל המצב הבטחוני, העבירו את הילדים לעין-חרוד. מבחינתי הייתה זו הזדמנות לצבור נסיון חינוכי. למדתי לא מעט מהגננת בבית הפעוטים של עין-חרוד.

את הילדים העבירו לבית-השיטה כאשר סיימו לבנות את הבנין הראשון, הוא בנין א’. בבנין היה יותר קריר לגור מאשר בצריף או באוהל, ובעיקר – יותר בטוח.  היה זה בנין בן שתי קומות וגן הילדים שכן בקומה התחתונה. הילדים הבוגרים (בעיקר ילדות) היו אז כבני שלוש.

היינו נקיים מאבק החינוך העירוני – הנהגנו משמעת ענינית, חופש בילוי ומשחק, קירבה רבה לסביבה ולחצר וגם טיולים להכרת הטבע.

בקייץ השמש יקדה. אין טיפת צל, אין עץ ואין פרח, שלא לדבר על דשא. בדרך עמד מיכל מים ואנחנו ניסינו למצוא מעט צל לצידו ולשבת לנוח. החצר הייתה אתר בנייה. היו אומנם כמה צריפים ואוהלים אך בכל פינה שפנינו היו ערימות חול וחצץ לבנין. הילדים נהנו לשחק בחול. הילדים, ועימם גם אני, היינו משוטטים בחצר יחפים והיינו צריכים להזהר כי בשטח היו מפוזרים קרשים והמון מסמרים. באותה תקופה בנו ובנו ובנו –  את הרפת, את בריכת המים, את המתבן – ואנו הגענו לכל מקום.

החורף היה נהדר, היינו מטיילים לוואדי שבצפון החצר, היכן שהיום מרכז הקיבוץ, סמוך לבית התרבות. הוואדי היה מלא פרחים נהדרים ובעלי חיים. עצים ושיחים טרם היו ולכן כמעט שלא היו ציפורים. לעתים הגענו עד הגבעות, שם מצאנו עולם ומלואו.

שעון לא היה לי אך במשך הזמן למדתי מתי לחזור עם הילדים לגן. היו בחורים שאהבו מאוד את הילדים, והיו משתעשעים איתם, בעיקר מוטקה (בוכמן) וקותי. מוטקה אמר לי בהלצה, שמה שאני עושה אינו נחשב עבודה כי אני סתם מבלה ונהנית עם הילדים.

למרות המחסור במים, גידלנו גינה קטנה על יד הבית. זו הייתה הגינה הראשונה בבית-השיטה. היה זה בטרם סידרו ברזי מים בבנין, קל וחומר שלא היו ברזי מים מחוץ לבנין, שלא לדבר על ממטרות. אפילו משפך הגון לא היה. את המים הייתי מביאה בפח מ”טנק” המים שעמד לא רחוק מהגן. לילדים היו דליים קטנים אותם מילאתי במים, והילדים הם שהישקו את הגינה. הדליים היו בעצם קופסאות שימורים ריקות, שמוטקה הלחים להם ידיות מחוטי ברזל.

 

הגן הראשון –  גן ב’

הבנין השני שנבנה בקיבוץ יועד מלכתחילה לילדים. היות ולבנין הראשון של הקיבוץ קראו בנין א’, גן הילדים, שהיה הגן השני, זכה לשם בנין ב’. רק מאוחר יותר הועתק השם בנין ב’ לבנין הבטחוני השני, שלימים ייעודו הוסב למשרדי הנהלת החשבונות. היות ועד אז כבר נקלט השם, קראו לגן גן ב’. הילדים הראשונים שנכנסו לגן היו הבנות הגדולות: ניצה (שושני-אגוזי), נורית (מיינרט-גבריאל), תמר (גדרון-אבן-נור), דרורה (ארייך-רז), חנה (חרמוני-טל), נעמי (בארי-חולתי) ועימם בן אחד: גדעון (אלף). בהמשך הצטרפו אליהם מיכאל (ירבעם) ועוזי (מניס). זו הקבוצה שהייתה לאחר מכן המחזור הראשון של בית הספר ונקראה קבוצת “אלון”.

גן שתוכנן מראש

גן ב’ היה הבית הראשון שנבנה עבור הילדים והכל תוכנן בו מראש – חדרים גדולים ופרוזדור רחב כך שיהיה מתאים לתנועת הילדים. בגן החדש הייתה כבר מקלחת. רק החלונות בחדר האוכל של הגן לא היו מוצלחים – הם היו מוחזקים בווים שמדי פעם נפלו על כפות הידיים. במרכז הבנין קבעו מחיצה ופיצלו אותו בין גן הילדים (באגף הדרומי) לבין פעוטון של קבוצת ילדים קטנים יותר.

נקיון הגן

בחורף היינו מניחים סמוך לכניסה, מבפנים, “קרש בוץ” ומי שהגיע עם נעליים מלוכלכות היה צריך לחלוץ אותן בכניסה ולהשאירן על הקרש. באותם ימים לא היו מדרכות, לא היו מגפיים וגם לא תאורה, כך שבימי גשם כל הנעליים היו מלוכלכות בבוץ. כל יום שטפנו את הרצפות. לא היו אז מגבים – היינו רוכנות כלפי מטה, כשהישבן מורם אל-על וכך משפשפות את הרצפה עם סבון והרבה מים. גם את הקירות, המיטות, החלונות. שיהיה נקי! סטרילי! כליון לחיידקים!

המקלחת

ביום שישי בצהריים רחצנו את הילדים במים חמים שחיממנו על גבי פרימוסים. זאת להבדיל משאר הימים בהם נאלצו להתרחץ במקלחת במים קרים, כשהם כחולים ורועדים. היינו ממלאות סיר גדול, שקראנו לו פיילה, במים מהפח החם ובמים מהפח הקר. הילד היה במרכז הפיילה והמטפלות חפפו את ראשו במסרקות ברזל טבולים בנפט. את האוזניים ניקינו בצמר גפן טבול בשמן. בסיום השלב הזה הילד יצא אדום ומבריק ואז נטלנו את ציפורניו בקפידה רבה (לפעמים הרגיש את הכאב עוד מספר ימים) – ולמיטה, למנוחת הצהריים. על המיטה הונחה מגבת קטנה, לנגב את הרגליים שמא התלכלכו בדרך מהרחצה. ועכשיו – “להסתובב לקיר ולהרדם”!

ההשכבה

ערב ערב הייתי מגיעה לגן, בסיום שעת ההשכבה. ההורים היו נפרדים מילדיהם ואני הייתי עוברת בחדרי השינה ואומרת לילדים לילה טוב. לאחר שהשתרר בבית שקט, הייתי עוזבת. לא פעם היה ילד שהיה קורא לי למיטתו כדי לומר לי “משהו” ואז הייתי ניגשת אליו והוא היה לוחש על אוזני סוד או מבקש משאלה. גדעון שכנראה קינא בילדים אחרים שתמיד אומרים לי משהו, קרא לי פעם  וכשניגשתי אליו חיבק את ראשי ולחש לאוזני בחשיבות רבה את המילה: “משהו”.

כמו החברים, גם הילדים שכבו על מזרונים ממולאים בקש. אחת לשבועיים הלכתי עם הילדים למתבן למלא בקש חדש את המזרונים של הילדים המרטיבים.

הארוחות

המזון היה דל ולא מגוון. לא היו בגן אמצעי בישול והאוכל היה מוגש פושר עד קר. אפילו חביתות לא היינו יכולות לטגן לילדים. הייתה רגישות של המבוגרים, ובעיקר של ההורים להרגלי האכילה. הדבר השפיע גם עלינו, המטפלות והגננות. לפעמים היו מצבים לא נעימים. חשבנו אז שצריך לחנך את הילד לאכול  כל מה שמניחים לו על השולחן. הקושי היה בעיקר בארוחת צהריים – למי שלא אהב מאכל מסוים כגון, תרד, חצילים או גזר מבושל היו צרות צרורות. בהתחלה היינו מסבירים לו שזה בריא ושאין אוכל אחר וכשזה לא הועיל היינו מתרגזים עליו ולא נותנים לו שום דבר אחר. היינו משאירים לילד לארוחת הערב את המנה שלא אכל בצהריים. אני זוכרת שגדעון היה אוסף בלחיים כדורי בשר וניצה הייתה אוספת בפה מאגרי תרד אותם הייתה יורקת בבית השימוש. היום לא נעים להזכר בזאת, אבל זו הייתה אז השיטה הנהוגה בקיבוצים. למדנו מקיבוצים אחרים, שכך הילד ילמד שלא להתפנק. צריך לזכור שלא היו הרבה אפשרויות – זה היה האוכל שבישלו ולא היה מספיק כסף לאוכל יותר טוב.

לקראת שבת אפינו לחמניות – היינו מניחים אותן על תבניות ומביאים את התבניות לדוידקה, למאפיה. מאוחר יותר היה לנו על מה לבשל אבל לא היה לנו נסיון ולא היה מי שידריך אותנו. רוב מה שניסינו (עוגת טורט, מרק פירות) לא היה כל כך מוצלח. אבל את ריבת הענבים שהכנתי הילדים דוקא כן אהבו. גם את ה”סוכריות” שעשיתי מקליפות התפוזים, למרות שהיו קשות כמו אבן.

מתקני משחקים וצעצועים

לא קנו אז צעצועים לגן הילדים. ההורים עזרו לנו מאוד והכינו משחקים לחצר ולבית. היו בגן מכוניות וטרקטורים עשויים בולי עץ ובובות תפורות. היו גם עגלות קטנות לבובות ואפילו סוסי עץ, שהיו מורכבים ממקלות של מטאטאים, שחיברו להם דמות ראש סוס מדיקט. הלכתי לנגריה וביקשתי קוביות עץ ועם הילדים צבענו אותן. במשך הזמן היה לנו גם ארגז חול. אריה כהן הגדיל לעשות ויחד עם ההורים בנה במסגריה קרוסלה גדולה שהסתובבה בחצר להנאת הילדים. פעם הסתובבה הקרוסלה במהירות גבוהה ונורית “עפה” ממנה ונחבלה.

חצר הגן

בגן ב’ כבר שתלנו דשא והקמנו פינת חי. התחלנו עם לול קטן שהיו בו שתי תרנגולות. באסיפת ילדי הגן הוסכם לקרוא להן “חטטנית” ו”נקרנית”, על פי הצעתם של ילדים מהגן. כל יום אספו הילדים את הביצים ובסוף השבוע הניחו אותן על שולחן השבת. אחר כך הובאו גם ברווזים. מאוחר יותר היה גם דיר. בדיר היה טלה, ולפניו הייתה גדיה חמודה שקראו לה “אפורה” ודרורה הייתה אוספת לה שאריות אוכל.

בחצר הייתה גינת ירקות ופרחים.  מגינה זו הבאנו מלוא הסל לחג הביכורים. כאן כבר היו ממטרות אך עדיין הייתי צריכה לסחוב דליים כדי להשקות את שדרת הברושים שניטעה מדרום וממערב לגן. מאוחר יותר נטענו את עץ הפיקוס הגדול, שקיים עד היום, ושעל שמו נקרא כעת המקום, בית הפיקוס.

 

 

החמניה והילדה הכי גדולה בגן

היו בגינה של הגן ארבע ערוגות מלבניות מעפר תחוח. הערוגות היו עדורות, מזובלות ומגורפות. סביב כל ערוגה היה סימון בחבל לבן ובין הערוגות היו שבילים יפים וישרים. זרענו בהן צנונית, בצלצלים ירוקים, גזר, חסה וגם חמניה אחת.

הילדים הישקו את הגינה במשפך, ליקטו כל אבן קטנה ואפילו ישבו ליד הערוגות בציפייה לראות בנביטת הזרעים. משנבטו הצמחים, ליוו הילדים כל פסיג, כל עלעל, כשהם רוצים לראותם גדלים עוד ועוד.

כעבור זמן מה התרוממה החמניה וגדלה, יותר מכל הצמחים האחרים. הילדים מדדו את גובה החמניה בהשוואה לקומתם. קודם הגיעה לגובה של עוזי, אחר כך כמו חנה’לה, נעמי, נורית ותמר עד שלבסוף הייתה גבוהה גם ממיכאל ואפילו מניצה שהייתה הילדה הכי גדולה בגן.

יום אחד ניצה נשארה בגינה, יושבת סמוך לחמניה, במקום להכנס לגן לאכול את ארוחת הערב. שאלתי אותה מה קרה לה וקראתי לה להצטרף לארוחה. השיבה ניצה: “ברכה, את לא רואה שהחמניה פרחה? אז אני יושבת לנוח בצל החמניה”.

מיהרתי וקראתי לכל ילדי הגן שנעמדו מסביב לפלא-פרח החמניה הצהבהב. והחמניה, הסבה את גלגל תפרחתה הישר מערבה, לעבר השמש השוקעת. כל הילדים התרגשו והתלהבו ובמיוחד ניצה, שגילתה ראשונה את פריחת החמניה.

 

אריה בן-גוריון “חצב להבות אש” על כי הילדים אינם קרובים מספיק לטבע. אמר ועשה – הציב על דשא הגן אקווריום זכוכית ובו נחשים ארסיים. את האקווריום כיסה במשטח זכוכית והשאיר פתח צר לאוויר. ההורים אומנם התנגדו אבל לא מספיק בתוקף. יום אחד, בשעת צהריים חמה, הילדים שכבו לנוח ואני ניקיתי את החצר. הבחנתי שהנחשים מתחילים להרים את מכסה הזכוכית בנסיון לברוח. נבהלתי נורא. דבר ראשון שעשיתי היה להניח אבנים כבדות על המכסה. אחר כך רצתי לבקש עזרה ובעזרת חברים הצלחנו להרוג את הנחשים ולסלק את האקווריום מהגן. בלית ברירה, נאלץ אריה לוותר על הרעיון.

 

 

 

טיולים בסביבה

בחורף יצאנו לטייל לגבעות, שהיו עטופות במרבדים צבעוניים: חצבים, סיתווניות, כרכומים, סביונים, עיריות, חרציות, פרגים – פרח פרח בעונתו. הגבעות היו זרועות סלעים ומתחת לכל סלע גילינו עולם של חיים תוססים. מצאנו שם עקרבים, לטאות ושאר זוחלים וחרקים. גם נשל של נחש מצאנו. הילדים היו בקיאים בכל, הם חיו בטבע ונשמו את הנוף, “ילדי בר” אמיתיים. בחצר היו מעט ציפורים, בעיקר דרורים, אבל בחורף ראינו את להקות הזרזירים יורדות על השדות, וכמובן את החסידות בסתיו ובאביב.

העשרה

שילבתי בחיי היום-יום סיפורים מהתנ”ך, וגם דיברנו על עניני דיומא.  הילדים ידעו על המאבק עם הערבים וגם ידעו על היטלר. הקפדנו שהעברית שבפי הילדים תהיה עשירה ונקייה משגיאות – הגננות והמטפלות ששובצו לעבודה החינוכית נבחרו, בין היתר, גם על פי העברית שבפיהן.

עיצוב מסורת המשלבת חדש עם ישן

הייתי הגננת הראשונה והייתי צריכה לצקת יסודות למנהגי השבת והחג בגן הילדים בקיבוץ. הדרך שבחרתי לציין את השבת ואת מועדי ישראל, ינקה את מקורותיה מהמסורת היהודית עליה גדלתי בבית הורי מצד אחד ומההוויה הקיבוצית מצד שני. אני חושבת שהצלחתי להתוות מסורת יהודית, חילונית, עם זיקה למקום, לחקלאות, לטבע ומותאמת לגיל הילדים.

בערב שבת הבית היה מקושט. על השולחן פרשנו מפה צחורה כשעליה ניצבים הפמוטים שצחצחנו. הייתה ארוחה חגיגית והדלקנו נרות. קראתי את “ויכולו השמיים” ושרנו שירי שבת. אני ליוויתי את השירה בנגינת קונצרטינה ולעיתים היו מצטרפים גם חברים אחרים שניגנו על כינור וחליל. לערב שבת היו ריחות מיוחדים – של נקיון הבית, של הנפט מהשיער, של החולצות הלבנות, המגוהצות למשעי, של החלות הזהובות מעשה ידי דווידקה, של שלהבות נרות השבת. לפעמים ערכתי קבלת שבת בשדה, כמנהג מקובלי צפת. אווירת השבת נמשכה גם למחרת בבוקר. הילדים אכלו עוגה שאפתה אמא אלקינד ולצידה תערובת ריחנית של חמאה ודבש. הייתי משמיעה תקליטים.

את ראש השנה ואת פסח חגגנו בגן והזמנו את ההורים. בראש השנה אימצנו את המנהגים שזכרתי מהבית – הברכות המסורתיות על התפוח בדבש ועל הרימונים, אליהן הוספתי ברכות כלליות ואישיות. בפסח, היינו חוזרים לגן לאחר קציר העומר, מספרים את סיפורי יציאת מצרים ושרים שירי ילדים לחג.

לקראת חג הפסח סיפרתי לילדים על משה בתיבה. בפינת החי שלנו, הייתה לברווזים בריכה קטנה, שיוכלו לשחות בה, וניצלתי אותה כדי להמחיש לילדים את הסיפור. לקחנו פח, מרחנו אותו בזפת, מילאנו אותו מעט אדמה וזה היה התיבה. לתוכה הכנסנו אחת הבובות של הגן שמילאה את תפקיד משה הקטן. את הפח עם הבובה השטנו בבריכת הברווזים. שרנו “דומם שטה תיבה קטנה” והילדים היו מוקסמים ומרותקים.

בט”ו בשבט קיימנו נטיעות וחגגנו עם הישוב כולו. גם חג השבועות היה חג של כל הקיבוץ והילדים לקחו בו חלק פעיל, כשהם נושאים סלסלות עם ביכורי ירקות וביצים מהגינה ומהלול של הגן. בסוכות בנינו סוכה, ואכלנו בה כל ימי החג. את הסוכה קישטנו בשרשראות נייר, בביצים חלולות ובכרזות לחג שנכתבו בעזרת חרובים או גרעיני קטניות שהדבקנו על נייר. שנה אחת ציירו דויד אלף ודווידקה (נבות) ציורים נהדרים עם סמלים יהודיים: מגן דוד, מנורה, רימונים ועוד – כמו כותל המזרח בבית כנסת.

הגן היה חד גילי וכשהילדים הגיעו לגיל שש פתחו את בית הספר, וכל ילדי הגן עברו לכיתה א’. במשק הייתה התרגשות וזו הייתה סיבה למסיבה גדולה וחגיגית שנערכה בחדר האוכל במעמד כל הקיבוץ. הילדים הכינו בעזרתי הצגה יפה עם שירים וריקודים.



הסוכה הראשונה

לילדי בית-השיטה במתנה

מאת: תקוה שריג

 

כשהייתה בית-השיטה פעוטה

עץ בה לא צמח, פרח לא פרח,

כבר היו בה ילדים עשרה

וגננת אחת מאוד צעירה.

תשאלו מי היא זו ואיזו היא?

זוהי ברכה אשכנזי!

אז- נערה צעירה הייתה

והיום, תודה ליעל, כבר סבתא…

כשהתקרב חג הסוכות

חשבה ברכה, מה לעשות,

שתהיה לילדים סוכה,

כשרה יפה וירוקה?

קראה לאבות ולאמהות,

(עוד לא היו אחים ואחיות),

ושאלה אותם, ככה סתם:

–  איזה חג מתקרב חברים?

מי מכם זוכר, יקרים?

–  חג סוכות! גילו לה,

כולם יחד, אמרו לה.

–  יפה מאוד – אמרה ברכה

ובשאלות שלה המשיכה:

–  ומה צריך לבנות

לכבוד חג סוכות?

אמרו לה האבות:

–  סוכה יפה, סוכת פלאות!

–  וממה בונים סוכה

כזו ירוקה, מתוקה?

–  מקרשים, שמיכות, שרשרות

וענפי עצים לסכך ירוק!

שמחה ברכה ואמרה תודה,

וקדימה – לעבודה!

העמידו האבות קורות,

תלו האמהות שמיכות,

ועשו ברכה והילדים

קישוטי נייר חמודים.

כך עבדו שלושה לילות בערך

ממש עבודת פרך…

כשהכל גמרו, ניקו, סידרו

הביטו בסוכה וכך אמרו:

–  בסדר, הסוכה כבר עומדת

והיא יפה ומקושטת,

אבל סכך מאין לה ניקח?

ועץ כאן לא צומח

פרח לא פורח?

–  מה הבעיה – מישהו אמר –

מה זה פה? המעיין כבר נגמר?!

בואו, ניסע למעיין-חרוד

סכך ניקח, ערימות אדירות!

לקחו משורים, גרזינים

וסתם כמה סכינים מסכנים,

שתי פרידות רתמו לעגלה

הכי-הכי-הכי גדולה.

אבא אחד לקח המושכות,

על הפרידות הניף השוט,

ו-דיו – כבר הפרידות

בדרך – לא כביש – צועדות…

כעבור שעה, או שעתיים,

לחורשה הגיעו, עד שפת המים.

מצאו שם ערבות-נחל והדסים,

כפות תמרים, אקליפטוסים.

כרתו, חתכו, קטפו, אספו,

עד שמאוד מאוד עייפו…

אבל על העגלה להם חיכתה ערימה

ריחנית וקרירה, למנוחה נעימה.

שוב נסעו שעה או שעתיים,

אל הילדים , שלהם חיכו בכליון עיניים.

כבר הייתה שעת לילה מאוחרת

ומעל ליער, במזרח,

ירח גדול זהוב זרח…

למחרת, השכם בבוקר, קמו,

את הסכך על הגג שמו,

סחבו שולחנות וכסאות,

פנסים, כדים וצנצנות,

אתרוג עם פיטם קטן

שוכב לו כתינוק, בפשתן.

הכל היה בה נהדר

דבר בה לא נעדר!

ובערב, בליל חג-הסוכות,

זרחה הסוכה באור יקרות.

בכל העמק אותה ראו

ומכל צד חברים נהרו

ישבו בה ילדים וחברים,

בבגדי חג, כשלג צחורים,

אוכלים ושותים ושירים שרים.

הייתה זו, ילדים, סוכה נהדרת,

מכל הסוכות לגמרי אחרת,

כי הייתה זו סוכה ראשונה

(בבית-השיטה) אחרי אלפיים שנה…

ומאז ועד עתה,

סוכה כמוה לא הייתה!

 





על הקבוצה העולה לבית הספר

[רשימה שכתבה ברכה ליום פתיחת בית הספר. עלון בית הספר “פרחי שיטים”, 1941]

בדברים הבאים אשתדל לתת תמונה כוללת מחיי הילדים בגן.

כמה קווים מציינים את הקבוצה הזאת מבין האחרות: היותה הקבוצה הבכירה, היותה כמעט כולה בנות, קביעות המטפלות. העובדות האלה מסבירות הרבה גישושים ולבטים שעברו על המטפלות בתחום הטיפול והחינוך. הילדות למשל, מעצם היותן ראשונות, היוו מרכז ועניין לרוב חברי הקיבוץ במשך שנים אחדות, עם הפינוק הכרוך בכך. וכן, אופי הקבוצה נבע מרוב של בנות, כך שלא היו גילויים של “תעלולים” והתפרצויות כבקבוצות אחרות. כבר בגיל הרך הקבוצה כולה “עוסקת ודנה” בענייני בתי הילדים, איזולטורים, טיפול בחולים, מטבח. לקביעות היחסית של המטפלות הייתה השפעה חיובית ביותר. הילדים התקשרו אלינו והייתה אווירה חמה וביתית.

כשנכנסו הילדים לגן – שבע בנות ושני בנים – היה ההבדל בין הבכירות לילדים הקטנים בולט ביותר. היה קושי רב להגיע לרמת חינוך ממוצעת. “הגדולות” הגישו עזרה לצעירים והציעו “אני אהיה אמא שלך”.

מלכתחילה, כשעברנו מבנין א’ לגן החדש, השתדלנו לקשור את הילדים לבית, שהוא ביתם. העסקנו אותם בשיפור פינות משחק וביצירת צעצועים. הצעצוע או הספר הקנוי היה מופיע רק לעיתים רחוקות כהפתעה חגיגית והיה גורם לשמחה והתרגשות עמוקה. מהימים הראשונים בגן לא הייתה חצר סגורה והילדים היו חפשיים להתרחק כאוות נפשם, אולם למעשה היו נשארים בקירבת הגן ובתוך הגן.

היכרות עם הטבע

טרם היכנסם לגן הכירו הילדים כמה פרחים והיו ערים לתופעות הטבע, אולם רק מתקופה זו הוכנס לגן לימוד יותר מכוון להכרת הטבע. החורף היה עונת העבודה העיקרית בגן שהתבטאה בהרחבת ידיעות ורכישת מושגים. הרבינו לטייל, הילדים הכירו את פרחי הבר, אף היו מביאים מהם לשתול בעציצים ולטפל בהם. הילדים ממש נכבשו לשפע הלבלוב והפרחים.

לכן נעשתה העבודה בשלושת השנים האחרונות כמחזורית, כך שבכל שנה העמיקו והרחיבו היסודות שנרכשו אשתקד. בעונות אלו הייתה יכולתם של הילדים להשתקע בעבודת כפיים מוגבלת. לא הכבדנו עליהם בכך. עסקו מעט בכיור, ציור, השחלת חרוזים וכו’.

הסיפור

הסיפור בגן בא להחיות רשמים הנקלטים יום-יום ולחזור עליהם. הוא היה בנוי על חיי הסביבה הקרובה, על מאורעות מתאימים מחיי החברים ומימי ילדותי אני. לכן לא ראיתי צורך כמעט להשתמש בסיפורים מודפסים. בכל סיפור השתדלתי לתת רוך משפחתי, מאחר שילדים בגיל זה מסתכלים על העולם מתוך עיניים משפחתיות (מחפשים בכל מקום את ה”אבא, אמא וילד”). כשהצלחתי להכניס מעט הומור, היה זה גורם לעליצות רבה.

שעת ריכוז

כמעט מהיווסדו של הגן נהגנו לקיים שיחה עם הילדים. זמנה בשעת הריכוז, לפני הארוחה. היינו מסכמים את רשמי היום, הטיול, העבודה, או שהיינו עורכים תכנית לעבודה ליום הבא. בדרך זו הייתי מגיעה עם הילדים לנושא השמירה על הבית והצעצועים ולעניני נקיון ועזרה. לא פעם  ניצלנו את הזמן לדברים שבין אדם לחברו. בשנה האחרונה הייתה השיחה גם מקום להסברת שאלות שעלו בקיבוץ, שהדן הגיע אל הילדים. כאן ניתנה הזדמנות להתפרק מנטל הידיעות על פצצות והרוגים, הליכת חברים לצבא וכו’. בשנה האחרונה רבו השיחות על נושאים שבהם עסקנו, כגון, כ”ה בתשרי, היורה, שלכת וכו’.

יצירה

הציור היה חביב עליהם כבר מגיל רך. עם ניר ועיפרון יכולתי להשיג בגן אווירה יפה ביותר. נושאי הציורים באו מחיי ההורים, מתוכן החגים, צמחים ועוד. במהרה למדו להשתמש בצבעים שונים, בטוב טעם. יש ואחת מגלה איזה חידוש בדרך הציור ומיד היה ניתן להבחין בחידוש זה גם בציורי הילדים האחרים. לעיתים, בעיקר לקראת חג, ציירו ביחד ציור קולקטיבי. עסקו גם בהדבקה, אריגה, תפירה ורקמה. צביעה ונגרות, שהיו נחוצים להכנת צעצועים, טיפוח הבית או קישוט לחג – היו נעשים בחשק רב.

זמרה

כבר מקטנות התבלטה אצלם אהבה לשירה. מספר השירים שהכירו היה רב ועשיר והשירה הייתה מלוכדת ומדויקת. יחס הבוגרים אל שירת המקהלה של הקבוצה, השפיע עליהם וגרם להם לקחת ברצינות את השירה. כך קלטו במהרה שירי המקהלה לחג, והם שרים עפ”י “תווים”, מתוך מחברת או דף ניר.

משחק חופשי

המשחק החופשי נעשה בדרך כלל בצוותא. כאן עוברים בסך כמעט כל חיי הבוגרים, ביחוד מצידם “הנשי”: בתי ילדים, חולים ומרפאות, מחסנים ומתפרות. למותר להדגיש מה נכבד מקום הבובה, “התינוק” בגן. רק בשנה האחרונה, משנכנסו שלושה מן האבות לעבודה במשק, נוסף גוון חדש למשחקים. המשחק המכוון כולל פיתוח חושים תוך כדי משחקים חברותיים. בזמן האחרון הילדים שיחקו בהצגות, רקדו והתעמלו במרץ.

סדר ונקיון

בנושא סדר ונקיון, הילדים הצטיינו בזמן ששרתו אותם, אולם כשהם נתבעו לסדר ולנקות בעצמם, חלה בזה ירידת מה. היו “זיופים” בסידור מיטה, בצחצוח השיניים וכו’. היו גם מקרים של ריאקציה מצד ילדים קפדנים, שלא יכלו לבצע בשלמות את הסידור ולכן נמנעו לשחק. למשל, לרא שיחקו בקוביות כדי להמנע מהכנסת הקוביות לארגז בסוף המשחק.

בעבודה החלו הילדים עם כניסתם לגן : עזרו בעריכת השולחן, ניקו רהיטים, כיבסו לבובות. כל עבודה החלה בהתלהבות והסתיימה בהשתמטות. רק אחראים בודדים התמידו.

פינת חי

במשך שלוש שנים טיפחנו ביחד לול ברווזים. הילדים התענינו והיו קשורים לברווזיה. כל ביצה גרמה לשמחה ולהתרגשות. חידושים מושכים הוכנסו לפינת החי : אפרוחים רכים, אווזה דוגרת, גדיים. הילדים טיפלו בחיבה באפרוחים. בישלו להם ביצים קשות, ריסקו גזר, הישרו לחם בחלב. אך, משגדלו והיו לאווזים, פג הענין. פינת החי הייתה מקום להסתכלות ולימוד באורח חייהם של בעלי החיים.

גינה

בעבודה בגינה הילדים התלהבו מזריעה ומאיסוף הירקות. יצר ההסתכלות בא על סיפוקו. הילדים למדו להבחין מתי ואיך לעזור לנבט לפרוץ מהאדמה, הבחינו בזנים, מינים וחלקי צמחים. הם עקבו אחרי מחזור צמיחה מזרע עד זרע. ביחוד נודעה חיבה לרגלת-הגינה (פורטולקה) על שלל צבעיה. בערוגות הפרחים טיפלו יפה, כי רצו שחצרם תעלה ביופיה על זו של שכניהם בגנון.

ביחסי החברה, כמו אצל הבוגרים, לא הכל חלק. יש פרובלימות. ישנם ילדים אהובים ואהובים פחות. לראשונים מוכנים לעזור תמיד ובאחרונים מתגרים.

ישנם ילדים אקטיביים ואחרים פסיביים. יש המאמין בכוחותיו, ויש הזקוק לעידוד.

 

הגן השני – גן א’

לאחר מספר שנים בנו את גן א’. הגן נבנה בקצה המחנה, במקום גבוה – מעבר לו כבר הייתה הגבעה. זה היה הבנין היחיד בסביבה והלאה ממנו רק בריכת המים. גן א’ היה רחוק ממרכז הקיבוץ ומשירותי העזר כמו מטבח ילדים, מכבסה ומחסן ילדים. למותר לומר שלא הייתה אליו כל דרך מסודרת או מדרכה. קשה מאוד היה להגיע “למעלה” עם מגשי האוכל הכבדים, העשויים עץ ועם הכביסה. קשה עוד יותר היה בחורף, לבוסס בבוץ העמוק, בשעות היום ובמיוחד בלילה, בשעת ההשכבה, כשחשיכה שוררת מסביב ואין אפילו פנס לרפואה. לא היו מגפיים והיה צריך לשאת את הילדים על הגב.

שיא הפאר

הבנין החדש נחשב בזמנו לשיא הנוחיות והפאר – חדר משחקים רחב ידיים, שולחנות אוכל מצופים שעוונית צבעונית (זה היה לפני עידן הפורמייקה) ופינה מסודרת לרחיצת כלים, הכוללת שני כיורים, שיש וארונות משולבים.  חדר הכניסה עם הקולבים לתליית מעילים  היה בבחינת חידוש. סוף סוף היה גם חדר לרחיצת הילדים עם מים חמים ושתי גומחות למקלחת. ביתר בתי הילדים, כל פתיחת דלת גרמה משב רוח לעבר הילד הערום במקלחת. חדרי השינה היו יפים וגדולים, עם חלונות לנוף, אך מטעמי חסכון לא היו להם דלתות. לרוע המזל, נשבה בגן רוח פרצים חזקה, שחדרה לחדרי השינה. בחורף היה קר, מי חשב אז על אמצעי חימום, ומספר ילדים חלו בדלקת ריאות. קמה “סערה” גדולה מצד ההורים והמטפלות והיו מוכרחים להוסיף דלתות לחדרי השינה.

לאורך הגן, מצד מערב, היה משטח בטון, שדלת חדר המשחקים פנתה אליו וזה באמת נחשב אז מותרות. גם ביום חורף, כשבוץ מסביב, הילדים אינם חייבים להשאר כל היום בין כתלי הבית אלא יכולים לשחק על המשטח, באוויר הצח.

תרומת ההורים

בנו בנין לתפארת אך מסביב הייתה שממה. “למזלנו”, באותה עת פרצה מגפת סקרלטינה והילדים נשארו ב”הסגר”, כלומר, הילדים לא הורשו לעזוב את בית הילדים. בתקופות של “הסגר”, במקום  שהילדים ילכו בשעות הערב לבית ההורים, היו ההורים מבלים עם הילדים בבית הילדים, וכך גם בשבתות ובחגים. בתקופת “ההסגר” גייסנו את ההורים וההורים נענו ברצון. שתלנו דשא, עשינו גינה וגם נטענו עצים ושיחים סביב הגן. הבחורים הקימו מתקן “מתח” בחצר ועל הקיר המערבי בנו סולם לתפארת, שנשען על הקיר.

בלי עזרת ההורים קשה היה לנהל את חיי הגן. ימי ההולדת של הילדים היו לנו מקור ל”התעשרות”: מתקן כלשהו, כלי רכב קטנים, בובה, תמונה, מעשה ריקמה. לכבוד יום הולדתו של מוקי, בנה יוס (פלד) מכונית ממשית לילדים.

את כל השבתות והחגים חגגנו בגן, ברוב עם וברוב פאר כי באותו זמן, הילדים לא השתתפו בחגי המבוגרים. בשבתות הייתה תורנות של עובדות הבית וההורים.

 



השבת השחורה:

הצבא הבריטי פורץ לגן, ואני מגינה על הילדים בעזרת ספר

הייתי אז גננת בגן א’. באותם ימים גן א’ היה המבנה הקיצוני ביותר בחצר המשק – הסביבה ממזרח ומצפון לגן הייתה שוממה. בשבת (29 ביוני 1946), בבוקר השכם, קראו לי לבוא מייד לגן. שמועות פרחו ונודע לנו מה שקרה באותו בוקר בעין-חרוד ובתל-יוסף. גדוד חיילים בריטי חיפש נשק לא חוקי ותפס פלמ”חניקים ומפקדיהם.

באותה שבת, נשארו הילדים כל היום בגן ולא יצאו ממנו. לא הלכו כבכל שבת אל ההורים. בצהריים השכבנו את הילדים לישון. הייתי באחד מחדרי השינה והסתכלתי במקרה החוצה דרך החלונות, ומה ראיתי? ברגע אחד ובבת אחת התפרשו על הגבעות הקרובות, בשורות חזיתיות, הרבה חיילים בריטים חמושים.

זה היה פתאומי מאוד. כנראה שלפני כן הם הסתתרו ב”שטח מת” ולפתע התגלו מתוך קפל קרקע. זה היה בשבילי כמו תמונה מסרט קולנוע. קצת נבהלתי, אך לא אבדו עשתונותי.

קראתי מהר למטפלות, אספנו את הילדים, אבל לאן? הרי הכל היה פתוח. בגן היו חלונות גדולים מכל עבר וחששנו מכדורים תועים. הצעתי שנידחק כולנו לחדר שבו היו המקלחות. זה היה חדר קטן ונראה היה לי שהוא הבטוח ביותר בבית. היו לחדר המקלחות שלושה קירות פנימיים, ובקיר הצפוני, רק חלון אחד קטן מוגבה במקצת. היה חם מאוד וצפוף. הילדים ישבו בשקט על הכיסאות הקטנים, ואני קראתי להם סיפור בהמשכים, את דוליטל הרופא ומאורעותיו.

באמצע הקריאה נשמעו קולות וצעדים כבדים, החיילים נכנסו לגן. אני ישבתי עם הגב לדלת והמשכתי לקרוא לילדים, פשוט התעלמתי מהם. הילדים ישבו בשקט ולא הוציאו הגה וכביכול הקשיבו. כשסיימתי את הפרק, קמתי וראיתי את החיילים, עייפים ולוהטים מחום. צעירים מאוד, ממש נערים. שאלתי אותם, מה הם רוצים. כמעט הצעתי להם מים לשתות. הם גימגמו משהו, חיפשו נשק בכל מקום, פתחו את ארונות הבגדים, הציצו מתחת למיטות ויצאו.

רק שנים רבות לאחר מכן נודע לי שאכן היה בגן סליק של נשק: בארונות הקיר ומתחת למשטח.

כך עבר היום ורק לפנות ערב הותר לנו לצאת מהגן ומייד הלכתי לבית התינוקות לקחת את יעל. שמעתי מפי חברים מה קרה במשק במשך היום, ורצתי עם יעל לעבר שער המשק. עוד הספקתי לראות את המכלאה שבה כלאו הבריטים חברים רבים, ובהם גם קותי. החל להחשיך ואז הכניסו את הבחורים למשאיות גדולות שהיו סגורות בברזנטים. כשהמשאיות החלו לנסוע במורד הכביש היינו מודאגים, לא ידענו מה יעלה בגורלם. כמעט בכינו אבל אז נשמעה שירה אדירה של הבחורים מהמשאיות: “אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה”… השירה עודדה אותנו ורוחנו לא נפלה.

 

גשם ביום קייץ

בראשית שנות ה-50, ואני שוב גננת בגן ב’, הייתי צריכה לערוך מסיבת יום הולדת לאחדים מילדי הגן. רציתי לחרוג מהשגרה ובחרתי לחגוג בחיק הטבע. היעד שנבחר היה חורשת העצים הסמוכה לכפר הערבי הנטוש “יובלה”.

היה זה בוקר שבת יפה – כאשר הזמנו משאית, רבו הנוסעים: הילדים, הוריהם, קרובי משפחה ומצטרפים נוספים שששו להזדמנות לטייל. התכוונו לאכול ארוחת צהריים בשטח ולקחנו עימנו מצרכי מזון, פרימוסים ומחבתות גדולות לטיגון צ’יפס. אני לקחתי גם פטיפון ידני ותקליטים.

הימים ימי חודש מאי, ראשית הקייץ – כבר היה חם, את בגדי החורף כבר ארזנו והעלינו לעליה ואפילו את בריכת השיחה כבר פתחו. לפיכך, כולנו היינו לבושים בגדי קייץ קלים ולרגלינו סנדלים. המשאית נסעה בדרכי עפר עד שהגענו למקום המתאים, על הגבעה, ליד העצים.

החברות החלו להתעסק בהכנת ארוחת הצהריים, והילדים התכוננו להתחיל במשחקים כשלפתע החלו השמיים להתכסות בעננים. לא עבר זמן רב וכבר החלו לרדת משמיים טיפות גדולות. אמרנו לעצמנו ולילדים שזה שום דבר, שבקייץ לא יורד גשם אולם התבדינו. השמיים השחירו, נעשה קר, נשבו רוחות ובבת אחת ניתך ארצה גשם חזק. קמה בהלה, לא היה היכן להסתתר.

הילדים הקטנים בכו ורצו הביתה אבל זה לא היה כל כך פשוט. שלם מזרחי, שהיה נהג המשאית שלנו התניע את המשאית וניסה לחזור אך דרך העפר בה הגענו התמלאה בוץ והמשאית לא זזה. הילדים הגדולים חלצו את הסנדלים והחלו לרוץ לכיוון הבית. פה ושם החליקו והתלכלכו בבוץ אבל המשיכו לרוץ.

למזלנו, אחיה יפה עבד אותו יום בחריש באחד השדות. הוא ראה אותנו ממרחק, הבין מה קרה ונסע על הטרקטור שלו להזעיק עזרה. אחרי זמן מה הגיעו שני טרקטורים, רתומים לעגלות, ואספו את כל הנשארים. נסענו לאט הביתה, רטובים ורועדים מקור. ההורים שלא נסעו עימנו דאגו לנו וחיכו לבואנו. הם הדליקו את דוד המים החמים וכשחזרנו רחצו כל ילד במים חמים, אחר כך שיפשפו אותו במגבת, הלבישו אותו בפיג’מה  והשכיבו אותו במיטה מכוסה בשמיכה חמה. השעה הייתה שעת צהריים וההורים הגישו לכל ילד צלחת מרק חם למיטה ואפילו האכילו אותו. הם חששו פן הילדים הצטננו ויהיו חולים ולכן לא רצו שיסתובבו.

אני, יחד עם המטפלת, רצנו להחליף בגדים וחזרנו לגן לעזור להורים. לאחר שההורים הלכו נשארנו לנקות את הגן מכל הבוץ והלכלוך, ולסיום ניקינו גם את כל הסנדלים.

בין חתני השמחה של אותה מסיבת יום הולדת היה גם יובל (ארם) שזכה עקב אותו ארוע לכינוי “יובלה”.

 

מורה של פעם – חלומו של כל תלמיד

בראשית שנות ה-50 השתלמתי בהוראה בסמינר אורנים ולאחר מכן התחלתי לעסוק בהוראה בבית הספר. באותם ימים, הילדים המשיכו לשהות בין כתלי הגן שנה נוספת, והתחילו ללמוד בבית הספר רק בכיתה ב’. אני הייתי מורה של קבוצת “אשכול” מכיתה ב’ ועד כיתה ה’. בכיתה ו’ התאחדה “אשכול” עם הקבוצה המקבילה, “שיבולים”, ל”אלומה”.

מורה מבוקר ועד ערב

היו בקבוצה 15 תלמידים. לא היה אז בית כולל – הכיתה הייתה מרוחקת מהמגורים. המורה בשכבה הצעירה לימד את כל המקצועות, כולל: ציור, זמרה, התעמלות ומלאכת יד – שש שעות הוראה ביום. לימדתי מהבוקר ועד הצהריים. אחר הצהריים היה שיעור תנ”ך [עבי זוכר שכילד גן היה לפעמים בא לאמא לכיתה ומקשיב לשיעור]. בערב הייתי באה להשכבה, לראות שהכל בסדר. כל יום שישי קיימנו לפנות ערב קבלת שבת. את החגים חגגנו אז בכיתה, עם ההורים.

שירים ועבודה עצמית

את השיעור הראשון בבוקר היינו פותחים בשירה. אחר כך היה שיעור או שניים של עבודה עצמית, על פי כרטיסים שהייתי מכינה לילדים. לא כל השאלות שהיו בכרטיסים היו קשורות לחומר הנלמד אבל היה בהם מידע והשתדלתי שיהיו משעשעים. השקעתי עבודה רבה בהכנת הכרטיסים. בשעת העבודה העצמית שרר שקט בכיתה, והילדים היו עסוקים. מי שסיים את הכרטיס כתב את שמו מאחור ואני בדקתי את הכרטיס ותיקנתי לילד את הטעון תיקון. הילדים אהבו את שיעור העבודה העצמית.  

שיטת הנושאים

למדו אז בשיטת “הנושאים” – כל מספר שבועות היו לומדים נושא אחר. רוב הנושאים היו קשורים למחזור הטבע, לחגים. היו גם נושאים שעסקו במזון וכן בשעון וביממה. בכיתות ד’-ה’ התרחב מעגל הנושאים לשבטים באפריקה ולהודו. בכל יום ראשון היה שיעור חדשות.

רוב השיעורים התנהלו בעל פה – היו שיחות, שאלות ותשובות. הילדים לא התבקשו לכתוב הרבה. לא היו מחברות אישיות – היה לנו ספר כיתה (למעשה, מחברת משותפת) לחיבורים ורשימות של הילדים. כשהיה צורך, כל ילד קיבל דף ואחר כך צירפנו את הדפים לאותו “ספר”.

חידון במקום מבחן

מבחנים לא היו. פעמיים בשנה היה מעיין מבחן בעל פה שהתנהל בצורת חידון בין שתי קבוצות, כשהשאלות היו תלויות על הקיר שבוע מראש. גם בשיעורי התנ”ך לא הטלתי על הילדים עבודות בכתב. בכל שיעור הייתי שואלת על החומר שלמדו בשיעור הקודם והילדים ידעו יפה.

קירבה לטבע

היינו קרובים לכל חידוש במשק החקלאי ובחצר. טיילנו הרבה מאוד ולאו דווקא למקומות רחוקים. למשל, הכרת נבטים אחרי הגשם הראשון. להכרת העמק, טיילנו רגלית לקיבוצים השכנים.

 

מורה גם בבית

ברכה לימדה את ילדיה לחרוז חרוזים. בראשית שנות ה-50, כשברכה הייתה מורה מחנכת וקותי היה מורה למלאכה, הבריקה פעם יעל עם החרוז “הורים – מורים”. החרה החזיק אחריה עבי הקטן: “מורים – חמורים”.

 



 

במשך כמעט 40 שנה, מגיל 50 ועד קרוב לגיל 90, עבדה ברכה בספריית הילד בבית-השיטה. היא ראתה בכך המשך לעיסוקה בתחום החינוכי, שפעה רעיונות יצירתיים והשתדלה להעשיר את עולמם התרבותי של הילדים.

 

תנופה חדשה לספרים ישנים

 [קטעים מרשימה שכתבה ברכה בתום שנה לעבודתה בספריה. עלון הקיבוץ “שיטים”, 1963]

ההדרכה לקריאה טובה הניתנת בכתלי הספריה נעשית בדרכים שונות. מדי פעם אנו מכינים ומפרסמים על לוח המודעות של הספריה רשימות הערכה על ספרים ראויים לקריאה. באופן קבוע קיימת תצוגת ספרים על שולחן מיוחד. הדרך הבדוקה יותר הינה הייעוץ. הילדים, ברובם, רוחשים לנו אמון ומקבלים את המלצתנו. לשם כך צריך להכיר ספרים רבים ככל האפשר. ובכן, אין ברירה אלא לחדש את הנעורים ולשוב ולקרוא בספרי ילדים ונוער שהופיעו בשנים “המעטות” שחלפו מאז ילדותי ועד היום. בסופו של דבר, אין זה רע כלל וכלל.

ענין חשוב הוא הכרת הילד, והתאמת הספר עבורו. השוני בין טיפוסי הקוראים גדול, גם בתפיסה ובעיקר בבגרות הרוחנית. לקשרים בין הספרן למורי הכיתה יש ערך רב בנדון. ישנם ילדים השואפים בתמידות לספרים שהינם מעל ליכולתם והשגתם, ואחרים הדבקים באגדות לקטנים דווקא. ילדים שונים נוטים לשקוע כליל בספרי הרפתקאות ודומה שהם עומדים לאבד את הגישה לסוג ספרים אחר. במקרים כאלה אנו מנסים לעזור לילד ע”י שיחה קלה והצעה לאתנחתא זמנית בנושא הנזכר.

נפגשתי בילדים – מעטים לשמחתנו – אשר איבדו טעמה הטוב של הספרות משום שקראו בטרם עת ספרים, ולו גם הטובים ביותר, שלא הבינום. למעשה, אין לגרוס זאת כקריאה אלא כנסיון נפל לקריאה. לאחר שנתקלתי בתופעה זו התחלתי לבדוק את רשימת הספרים בכרטיסי הקורא האישיים והגעתי למסקנה שהילד בעצם לא קרא את הספרים אלא רק את ההתחלות, ומשלא מצא בהן ענין, הפסיק והחזירם לספריה. התוצאה, שכעבור שנים אחדות, אותו הילד מואס בספר שכבר היה פעם תחת ידו, כי קשורים בו זכרונות עבר לא נעימים.

שכיחה יותר התופעה ההפוכה שילדים מכיתות ח’-ט’ פסחו בשעתם על ספרים ידועים וחשובים כמו למשל, “אוהל הדוד תום”, ולא קראו בהם בגיל המתאים. וצר על כך, כי על פי רוב, הילדים לא ישובו לקרוא בהם כשיגדלו. לרוע המזל קוצרו ספרי  מופת ידועים לכדי דפים בודדים עבור ילדי הגן והקוראים שלנו יצאו, כביכול, ידי חובתם.

נחטא לאמת אם לא נספר על קבוצת מיעוט, בחתך לאורך הכיתות, הקוראת בהתלהבות ספרי הסטוריה יהודית. בהשפעתם נמשכים למעגל ילדים נוספים. בדרך כלל קוראים הילדים בכיתות הצעירות בהתלהבות ובהתמדה. לא כן הכיתות הבינוניות. אלה אינן מרבות בקריאה ורצוי שהמורים יתנו דעתם על כך. נציין, במילה טובה, שרמת הקריאה עלתה במשך השנה ובוודאי תוסיף ותעלה ברבות הימים.

 

כאן סיפורים כל יום

[קטעים מתוך ראיון שערכה רזיה-בן גוריון. בטאון הקיבוץ המאוחד “בקיבוץ”, 1978]

כשנכנסים לספריית הילד בבית-השיטה – מתבלבלים לרגע. מה כאן, אתה חושב לעצמך, שבוע הספר העברי, קרנבל החיות, סימפוניית הצעצועים, או אולי יום לזכרו של איזה סופר עברי? או אולי את מחלקת להם סוכריות עם כל ספר שהם מחליפים – שאלתי את ברכה אשכנזי בחשדנות, לאחר שהדפתי כמה ילדים והצלחתי להגיע אל שולחנה. אפילו בתור לקארטינג ביום העצמאות לא ראיתי כל כך הרבה ילדים כמו כאן, בספריה. הבטתי סביבי: ילדים עירניים, סקרניים, בוחנים ספר זה או אחר, מתיישבים, קוראים קצת, מחליפים רשמים ונוטלים ספר אחר. לדברי ברכה, כך נראה כל יום: זה מקום חי, תוסס ודינאמי, התופס מקום מרכזי בחיי הילדים בכיתות הצעירות.

מה אוהבים הילדים לקרוא?

בנות קוראות יותר מבנים. אוהבות סיפורים על בנות מינן ומזדהות עם בנות מסכנות שגורלן המר להן, סיפורים עצובים. החל מכיתה ד’-ה’ כבר רוצים יותר אהבה בסיפורים. ספרי ז’ול וורן שקראו בדור ההורים כבר אינם מותחים את הילדים כמו בעבר אבל ספרי קרל מאי וחסמבה – לא נס ליחם והם עדיין מבוקשים כשהיו. כיום יש חטיבה שלמה של נושאים שכלל לא כתבו עליהם לפני עשר שנים – ספרות המתארת מאבקם של חולי סרטן, בעלי מום לאחר תאונות. המוטו בספרים אלה – איך אפשר להאבק במחלה ולתפקד למרות המגבלה הנוראית; רצון החיים הוא עז ובכוחו לחולל ניסים. אוהבים גם את ספרי ארץ ישראל – אישיה ועלילותיה, כגון סיפורים על תקופת המנדט או על שבויי ישראל במצרים ובסוריה.

אני משתדלת לקנות כל ספר שמופיע בתרגום חדש. הספר “עלובי החיים” תורגם לפני שנים רבות וכיום הוא נראה מסורבל ואפילו מגוחך. התרגום הוא אלמנט חשוב מאוד, שיכול לעכב או אפילו למנוע את הקריאה.

הילדים לא אוהבים פתיחות ארוכות עם תאורי נוף, אווירה והסברים – הם אוהבים להכנס ישר לענינים. דבורה עומר יודעת היטב את הסוד הזה ומשתמשת בו להפליא. בספריה הפתיחות קצרצרות ורק בהמשך היא מוסיפה את פרטי הרקע והאווירה שהחסירה בהתחלה.

האם דור הטלוויזיה יודע עדיין לקרוא?

הכיתות הנמוכות קוראות המון. בכיתות הבינוניות הקריאה הולכת ופוחתת. אחת הסיבות – עומס שיעורי הבית. אינני בטוחה שזה מוצדק, כי כבר הוכח בצורה מדעית שלא בשיעורי הבית תלויה התקדמות הילד.

אני לא יכולה להגיד שיש ירידה בקריאה בעידן הטלוויזיה. להיפך, הטלוויזיה היא דווקא גורם מדרבן לקריאה, היא מגרה ילדים לקרוא ספרים המוקרנים בה בהמשכים כגון סוד הגן הנעלם, משפחת רובינזון השוויצרית ועוד. מה שמשפיע על הקריאה הם לפעמים דברים שוליים כמו התקנת מנורת לילה. חשוב לאפשר לילד להמשיך לקרוא במיטה.

אך אפשר לעודד את הקריאה אצל הילדים?

הספריה פתוחה כל יום, בבוקר ואחר הצהריים. מתי שילד רוצה הוא יכול להכנס ולקחת ספר. אין צפיפות בין מדפי הספרים. יש לילד אפשרות לעיין בספר לפני שהוא לוקח אותו. ישנם שולחנות וכסאות נוחים לשם כך. על שולחן אחד, בתוך קופסה, מונחים כרטיסי הנושאים, עם חלוקה נוספת לגילים השונים. הכרטיסים עוזרים לילד המתלבט ומקילים עליו את הבחירה. חשובה מכל היא הצנצנת עם אוסף הפתקאות האישיות: כל ילד מכין לעצמו, בעזרתי, רשימת ספרים שבחר. אם אני נוסעת או חולה, הם תמיד יכולים להעזר ברשימה שהכינו לעצמם.

ועוד דבר חשוב ביותר – יש לכל כיתה “שיעור ספריה”. שיעורים אלה נוצרו למען אלה ש”אין להם זמן” לבוא לספריה. את עשרים הדקות הראשונות אנחנו מקדישים להחלפת ספרים, זה זמן חופשי יותר. בחלק השני אני אוספת את כולם ומספרת להם על סופר מסוים או שאנו משוחחים על ספר שמצא חן בעיני הילדים. פעם בשנה מקיימים פגישה עם סופר ילדים.

איך את עושה את זה?

אני אוהבת ספרות ילדים וזוכרת עדיין חלק מערימות הספרים שקראתי בילדותי. עסקתי שנים רבות בחינוך – ילדי גן, ילדי הכיתות הנמוכות וגם ילדי שלי. אני משתדלת לקרוא כמה שיותר ספרי ילדים – בכל זמן אפשרי, בחדר, באוטובוס. ספר שקראתי אדבר עליו אחרת מאשר ספר שטרם קראתי. זה מאפשר לי להתאים ספר לכל ילד, וכל אחד זוכה ליחס אישי. עבור הילדים אני מזוהה עם הספריה, וזה האידאל שלי. הם עוצרים אותי ברחוב ושואלים על ספר כלשהו, או מספרים על גיבור שכבש את ליבם.

 



הוי ארץ הספרים הלא-נשכחת!

המדפים בספריה של ברכה,

וסיפורי-הערש, השירים,

אשר חולפים כאגדה כשמתבגרים…

בכל הסיפורים אשר סיפרו לי

היו דברים שלפעמים קרו לי:

כמו במבי הסתובבתי בין פרחים,

כמו שלגיה אהבתי תפוחים.

וכשחופרים בגן תמיד אפשר

למצוא איזה מטמון או סתם אוצר.

אתם רוצים לעוף? זה לא קשה:

עוצמים עיניים ועפים – כמו פיטר-פן.

שיקרתי קצת, אז מילא, אין דבר:

כמו לפינוקיו גם לי יש צרצר – –

אם מתנפלים דובים או שודדים,

יש לי רובה כמו לחייל הבדיל!

ומי אינו זוכר את סינדרלה

ואיזה מין דבר מופלא קורה לה;

אם אקרצף רצפה – אז מי יודע

אולי פתאום תופיע לי פה פיה?

רק כשנגדל אולי נדע לשוב

אל ספר ילדותנו האהוב,

אל “ארץ הספרים” הלא נשכחת

על מדפי הספריה של ברכה…

רק כשנגדל, אולי פתאום נדע,

שאם נרצה – זו לא רק אגדה.

 

פזמון שכתבה דורית צמרת, הלחין יחזקאל דורי והושר בארוע ראש חודש של השכבה הצעירה, 1979

 

עידוד הקריאה

[ראשי פרקים שהכינה ברכה לקראת פגישת עובדי השכבה הצעירה, 1981]

מצפה מהמורה בכיתה להתענין בקריאת הילדים – האם קוראים, מה, כמה, מה מצא חן. רצוי שהמורה יזכיר אגב שיחה כלשהי ספר שקרא בילדותו ואהב.

פעם או פעמיים בשנה שילדים יכתבו חיבור על ספר שמצא חן בעיניהם. המורה נותן מספר שאלות: מיהו הגיבור, מה הייתה העלילה, מדוע הספר ריתק אותו. אפשר לכרוך את כל הדפים לחוברת ולהביאה לספריה, שתהיה נכס לכל הקוראים.

יש מורים החושבים שהילד קורא די והותר חומר לימודי ולכן לא חשוב אם יקרא ספר או לא. זה מביא אותנו למחשבה מה היא קריאה – חוויה רגשית, פירוק אלימות, הרפתקנות, הזדהות עם הטוב, פיתוח הדמיון.

הכלים להבנה ספרותית: הבנה לשונית, נסיון חיים, מוקדים ריגושיים אופיניים לגיל, טווח קשב מתרחב והולך.

תפקיד הספרן: לראות את הילד, להכירו, לעזור לו כשנחוץ. לעזור לילד להחלץ מקריאת סדרות, לגוון את הקריאה, להתאים לגיל.

 

ציוני דרך

בשנת 1983 עברה הספריה מהצריף בלב אזור בית הספר, לבנין החדש של “המרחב”.

זמן לא רב אחרי כן הצטרפה חדוה רייכמן לצוות הספריה.

בשנת 1994 עברו ילדי בית הספר היסודי של בית-השיטה ללמוד בבית הספר האזורי והספריה חדלה להיות שלוחה של בית הספר.

 

מה “קורא” בספריית הילד

[קטעים מתוך רשימה שכתבו ברכה וחדוה. עלון הקיבוץ “שיטים”, 1995]

בספריית הילדים הרגשנו היטב את המהפך שחל בשדה החינוך בשנה זו, כשבית הספר אינו נמצא בבית. אפשר לומר שהצטמצמנו או הצטמקנו השנה. אין יותר שיעורי ספריה עם פעילות פוריה וקבועה, קהל הקוראים קטן! הילדים חוזרים בצהריים מבית הספר, עייפים מאוד, וליבם אינו נמשך דווקא לקריאת ספרים, אלא לאופני בילוי אחרים. זאת פרט כמובן לקבוצת אוהבי הקריאה המושבעים הפוקדים אותנו כמעט בקביעות, גם השנה.

מה ניסינו לעשות השנה? קודם כל הכנסנו שינויים לטובה בשעות פתיחתה של הספריה. ארבע פעמים בשבוע הספריה פתוחה גם בשעות הצהריים, כשהילדים חוזרים מבית הספר. פעמיים בשבוע, בשעות הערב, אנו לרשות הילדים וההורים.

יש פגישה שבועית עם כל ילדי כיתה א’, הבאים עם המטפלת באהבה וברצון, לבילוי שעה יפה בספריה. מתקיימת פעילות מגוונת עם ילדי הגנים והגנון, הבאים אלינו בקביעות עם הגננות והמטפלות.

השיתוף עם ההורים חשוב מאוד. יש הורים המשמשים “שליחים” לבניהם והם באים כמעט בקביעות לספריה, גם במשך היום, מחזירים ולוקחים הביתה ספרי קריאה. אנו מעודדות זאת, וכל המרבה הרי זה משובח. שעות הערב בספריה הן שעות יפות, כשבאים הורים וילדים ומבלים כאן שעה נעימה. כמה יפה לראות ילדים הבאים גם בלי ההורים, והילד הגדול יותר קורא סיפור לאחיו או לאחותו הצעירים ממנו. חבל שהורים רבים מחמיצים הזדמנות זו.

 

העבודה עם ברכה בספריה

 [סיפרה חדוה בארוע לציון סיום עבודת ברכה בספריה, 2003]

בזכות ברכה הגעתי לעבודה בספריית הילד ואני מודה לה על כך. מייד עם כניסתי חיכתה לי חוויה מיוחדת. בזמנו, כאשר בית הספר עוד היה בבית-השיטה, נהוג היה בשכבה הצעירה לקבוע כל חודש נושא מרכז ואני נכנסתי ישר לנושא “סיפורים ואגדות”. ואכן הרגשתי שאני בעולם האגדות, ונעים היה לי שם.

לאט לאט למדתי את דרכי עבודתה של ברכה בספריה. היא הנהיגה שיעורי ספריה במערכת השעות השבועית של כל כיתה. הרבה פעילויות הונהגו באותה שעה וספרניות רבות, וכן תלמידי סמינר אורנים ביקרו הרבה פעמים, כדי ללמוד על שיעורי הספריה בבית-השיטה.

דוגמאות משעות אלה: קריאה דמומה, קריאה בהמשכים ע”י הספרנית, חידונים, תשבצים (בחיבורם של אלה הייתה ברכה אלופה ממש), ציור שמלווה סיפור. עד היום תלויים בספריה אחדים מציורים אלה. היו גם פגישות עם סופרים על ספריהם, בהתחלה עם סופרי בית-השיטה: עזריה אלון, תקוה שריג, לאה שניר, רות אילן, רזיה בן-גוריון ועוד. בהמשך היו פגישות עם סופרים רבים מרחבי הארץ. פגישות אלה היו לחוויות, בהכנתן הושקעו מאמצים רבים. לברכה היו רעיונות רבים, בצירוף היכולת לממש אותם הלכה למעשה. לא לשווא קיבלה הספריה שלנו פרס ממשרד החינוך.

לא היה גבול לסקרנותה ללמוד ולהשתלם, להשתתף בקורסים באורנים, באוניברסיטת חיפה, בסיורים – מכל המקומות האלה קנתה רעיונות חדשים ומימשה אותם. הספריה הייתה לברכה בית שני. וצריך גם לספר על זכרונה של ברכה, זכרון מופלא. היא ידעה איפה מונח כל ספר, מי קורא מה ועוד.

 


גרסה להדפסה
גרסה להדפסה
     
שליחה לחבר
שליחה לחבר      

backtotop