עזריה אלון - אל עפר תשוב

 

 

 

עזריה נפטר בשנתו בגיל 95 והובא לקבורה בבית השיטה ביום ג’, 22 בינואר 2014. כל פעלו,

כל הווייתו היו מושרשים ונטועים בארץ ישראל ובבית השיטה קיבוצו, בו היה חבר במשך 75 שנה.

בני משפחה, חברים, חניכים ושותפים לדרך התאספו סביב ארונו לפרידה אחרונה.

 

 

 קישור  תולדות חיים ודף זכרון

 

עזריה אלון / מאיר שלו

 

תמיד, כשמת אדם, מתלבטים – איזו אבן תונח על קברו, ואילו מילים ייכתבו עליה ואילו פרחים יישתלו סביבה? עכשיו המצב שונה. לכל האבנים יש מקום על קברו של עזריה אלון. לסלעי הגיר ולצוקי הגרניט, לבזלת ולטוף, לצרורות הצור ולחלוקי הנחל. את כולן הכיר על כולן פסע ועל כולן דיבר. וכל צמח אפשר לשתול, לא רק פרחים. על קברו של עזריה אלון ראויים להיזרע גם החרולים והקמשונים, השמיר והשית. כולם היו צמחיו, את כולם הכיר ואהב, לא היפלה ולא העדיף, ואת כולם למד ולימד לנו. ולא רק השחרור והבולבול ישוררו לו, גם עורבים יקרקרו פה ותנשמות תנשופנה.

הרומן של הציונות עם הטבע לא היה רומן קל. תחילתו בפחד ובבורות, והמשכו בשגיאות הנוראות של שלמת הבטון והמלט ושל ייבוש החולה וכיבושי השממה שלא תמיד היתה שוממת. עזריה וחבריו להגנת הטבע לימדו אותנו שאיננו לבדנו, שאיננו אדוני הארץ. שפרט לנו יש כאן קיום צנוע ונורמלי של יצורים צנועים ונורמליים, שבכלל לא יודעים שהם חיים בארץ הקודש ואין להם מושג למי היא מובטחת. נשרים שדואים מעל ומעבר לגבולות שהיתווה האדם, שקנאים שמגיעים הנה שנה אחרי שנה בלי לדעת שצריך אשרת כניסה. סיסים שמקננים בקיר ירושלמי מבלי דעת שהוא הכותל המערבי בכבודו ובעצמו. עצים שראו את כל הצבאות ואת כל הכובשים עד אלינו. עזריה וחבריו פתחו את עינינו לקיום המקביל של כל אלה.

אנחנו נפרדים היום מאדם זקן ושבע. כך נכתב בתורה במות אברהם אבינו, ולא מצאתי תיאור טוב יותר לעזריה אלון. שבע ימים, שבע פעילות, שבע הישגים, שהשביע את כולנו בכל מה שהיה בו. בשנים האחרונות כבר הספדנו אותו יותר מפעם אחת. אבל עזריה לא התרשם והמשיך בשלו. המשיך ליצור ולעבוד עד נשימתו האחרונה וחי חיים שהיו בהם הרבה יותר מהצלחה ומפירסום, בודאי הרבה יותר מעושר ומכוח. הוא לא היה גנרל ולא איש עסקים עשיר ולא ידוען ולא פוליטיקאי. אנחנו נפרדים היום מאדם שניצל את חייו באופן מעורר השתאות וקנאה, שחי חיים מלאי משמעות ותוכן. כמה מאיתנו יכולים לומר דבר כזה על עצמנו?

ועוד דבר קטן אחד – אני משער שבקרוב ייקראו על שמו של עזריה אלון רחוב או כיכר בעיר זו או אחרת. אבל אני חושב שצריך לקרוא על שמו ערוץ או גבעה, אולי גב, והכי טוב – פרח. 

 גם אחרי שגופו של עזריה בגד בו, בשבועות האחרונים, הוא נותר צלול לחלוטין, אכפתי ומעורב.

 

בשבת האחרונה, בוקר טרם מותו, עוד הושמעה ברדיו, ברשת א’ וברשת ב’, פינתו השבועית “נוף ארצנו”, שהוקדשה לפטריות. הפעם, כבשבועות האחרונים, היא כבר לא הוקלטה באולפן, אלא ב”בית פז” בבית השיטה, הבית הסיעודי של הקיבוץ, לשם עבר לפני שבועות אחדים.ביום ה’ שעבר, שלושה ימים טרם מותו, הוקלטה התכנית האחרונה, שתשודר מחר. עזריה, שהיה מודע למצבו, הודיע למאזיניו שזו התכנית האחרונה. התכנית שודרה ברציפות, מדי שבת, במשך למעלה מ-54 שנים, וגידלה דורות של חובבי טבע ואוהבי א”י. עזריה מופיע בספר השיאים של גינס, כמגיש הוותיק ביותר של תכנית ברדיו. בשידור האחרון הוא סיפר כיצד החלה הפינה, הודה לאנשים שהיו שותפים לאורך השנים בהפקת התכנית ובעיקר – הודה למאזינים שליוו אותו לכל אורך התקופה. “שמרו על ארץ ישראל, למענכם ולמעני”, הוא סיים את דבריו – צוואתו.

    קישור על עזריה בבלוג של אורי הייטנר

 

עודכן: 25/01/2014 | ע”י עדי חשמונאי,מערכת וואלה! חדשות| 244

נביא, לוחם ומהפכן: עזריה אלון שלא הכרתם

את רוב שנותיו הקדיש מי שהיה אחד מאוהבי הארץ הגדולים למען הסביבה, ולמאבקים שחלקם נשכחו. הוא יכול לרשום על שמו את הצלת הכרמל ואת הקמפיין לשמירת פרחי הבר. “איש חזון”

 נביא, לוחם ומהפכן: עזריה אלון שלא הכרתם

“היה לו עוד הרבה מה להגיד”. אלון (צילום: באדיבות המשפחה)

“יש אנשים שקוראים על שמם רחוב או כביש, אני חושב שצריך לקרוא על שם עזריה אלון נחל, גב או פרח”. כך, במשפט אחד הצליח השבוע הסופר מאיר שלו לגעת בכאב הפרטי והישראלי על אובדן של עוד פיסה מדמותה של ארץ ישראל הישנה והטובה. שלו נשא את דברי ההספד על קברו הטרי של חתן פרס ישראל עזריה אלון, מאבות שמירת הטבע בישראל וממקימי החברה להגנת הטבע – שהלך לעולמו השבוע. 

בשלישי האחרון, ביום של קיץ באמצע החורף, התאספו בבית העלמין של קיבוץ בית השיטה (בו אלון היה חבר במשך 75 שנים) מאות בני משפחה, חברים, מכרים וחובבי טבע מתחת לעצי האורן והאקליפטוס ובאו להיפרד מאלון. ששה מנכדיו נשאו את ארונו וטמנו אותו באדמה אותה הוא כל כך אהב מול נופי הגלבוע המוריק. 

לא רבים יודעים, אבל האיש הצנוע הזה נבחר ב-1987 לרשימת 500 האנשים המשפיעים ביותר בעולם בתחום איכות הסביבה. במהלך שנותיו היה גם חבר בוועדות האקדמיה ללשון לקביעת שמות עבריים לבעלי חיים ולצמחי ארץ ישראל שלא זכו לשם עד אותה עת. 

“עבדנו יחד מ-1950 ועד אתמול. הערצתי אותו. הוא היה השופר של הטבע ושל שמירת הטבע. הוא היה הפרצוף של החברה להגנת הטבע”, אמר אחרי ההלוויה פרופ’ אמוץ זהבי, שותפו של אלון לדרך הארוכה שכללה את הקמת הארגון הסביבתי הראשון והגדול בישראל – החברה להגנת הטבע. “ראיתי אותו בפעם האחרונה ביום חמישי והוא היה צלול ובהיר, כמו בימים ההם של ראשית התקופה בחברה”, סיפר. 

הוא הוסיף על מנהג משונה שהיה לו, לאלון, שנחקק בזכרונו: “היינו עושים ישיבות בערב, והוא היה מנמנם. תוך כדי נמנום הוא היה מוריד את הראש, העיניים היו סגורות – אבל הוא קלט את כל מה שנאמר, עושה את הסינתזה הנכונה ואז פוקח את עיניו וחורץ את עמדתו. אותו דבר היה ביום חמישי האחרון בשעות אחר הצהריים. דיברנו על הבדואים בגליל והוא נמנם, אבל פתאום הוא פקח את עיניו ואמר ‘לא, אתם טועים’. הוא זכר את הפרטים יותר טוב מכולנו ודיבר בכוח רב. יומיים אחר כך הוא מת – אבל אני מצטער שזה קרה בגיל 95 ולא בגיל 120 כי היה לו עוד הרבה מה להגיד”. 

שעות ספורות לפני פגישתם האחרונה עוד הספיק אלון להגיד את מילותיו האחרונות לאומה כאשר הקליט את הפינה האחרונה שלו בקול ישראל “נוף ארצנו”. את הפינה בה דיבר אלון על נושא שמירת הטבע, הוא החל להגיש בשנת 1959 ובזכותה נכנס גם לספר השיאים של גינס כמגיש הוותיק ביותר של תכנית רדיו – במשך לא פחות מ-55 שנים. 

“הראש של אבא היה צלול עד לרגעים האחרונים בחייו. הוא כתב את הפינה בשבוע שעבר והקליט אותה ביום חמישי”, סיפרה אביטל אפרת אלון, בתו. “הוא הקליט בקול חלוש שידור פרידה מקול ישראל. הוא נפרד מהטכנאים, מצוות הרדיו, מהמאזינים, מהצ’רקסים, מהבהאים ומבני כל העדות והדתות שעליהם הוא סיפר בפינתו. אחרי שהוא נפרד, הוא הלך לנוח על משכבו בשלום”.

הקישור להמשך הקריאה בואלה חדשות באדיבות ומאת עדי חשמונאי

 לעזריה בהוקרה מהתלמידה  והחברה ניצה אגוזי  (2011)

לא תמיד אני יודעת למי ניתן פרס ישראל, ולא תמיד ברור לי על מה ולשם מה.

השנה – אין לי כל ספק:  אם מישהו ראוי לפרס זה, הרי הוא עזריה, והדבר משמח אותי מאוד מכמה טעמים:     

ראשית – השמחה בשביל עזריה אישית, שזכה להערכה גורפת של מפעל חייו, וכפי שידוע לנו – לא רבים הם אלה המטפחים בנאמנות ובהתמדה כזו מפעל חיים, וגם  זוכים להכרה בו.

שנית – בנוסף להכרה בחשיבותו של המעשה הגדול שעשה עזריה ישנה גם ההכרה בחשיבותה של הדרך, הדרך החינוכית לאורך עשרות שנים, שחשיבותה עולה אפילו על המלחמות. לדעתי זו ההוכחה הטופחת על פניהם של כל הספקנים – אפשר לחנך וצריך לחנך ויש שכר לפעולה החינוכית. חשוב שכולם יידעו זאת – החל מכל אחד מאיתנו בחייו האישיים וגמור בפעילותם של משרדי ממשלה ורשויות.

זה משמח אותי – כי זו הוכחה שיש תקווה, ואנו כל-כך זקוקים לה בימים אלה…

 וידוי אישי: אנחנו, המחזורים הראשונים של בית-השיטה, היינו חוטאים כל שנה בחטא השחתת הצומח של סביבתנו. כל חורף היינו פושטים על הגבעות הסמוכות לנו – שם פרחו הכלניות האדומות בהמוניהן, ועל האמפיתיאטרון- שם פרחו הכלניות הנדירות יותר – כחולות, ורודות ולבנות… קוטפים זרי-ענק, מנסים גם לקלוע זרים לראשינו, ממלאים את הצנצנות (אז עוד לא היו אגרטלים…) בבית-הילדים ובחדרי-ההורים ועל הדרך רבים גם נזרקו סתם… בכיוון השני, בביצות שליד תחנת הרכבת והמשטרה, פרחו  אלפי נרקיסים שריחם המשכר מילא אותנו בתאוות הקטיף – עוד ועוד – ושוב היינו חוזרים הביתה עמוסי זרים, ולא העלינו על דעתנו, ואיש לא אמר לנו, מה גדול היה פשענו. את התוצאות אנו רואים עד היום…

 השינוי היה דרסטי (במונחים היסטוריים). מרגע שפורסמו ברבים תמונות הפרחים המוגנים מחד והחוק המגן עליהם – המהפך (לפחות אצלנו) היה מושלם.

הייתי פעם עם בתי אצל רופא. הוא שאל אותה מהיכן היא. ענתה: מבית-השיטה.

הרופא הגיב בצהלה: אה! זו את  מ”נוף ארצנו”! חשנו עצמנו גאים בעזריה ובביתנו המשותף – בית השיטה.

השורה התחתונה: ילדינו ונכדינו, גם אלה שלא למדו בבית-השיטה ולא חיים בה, יודעים את התורה בעל-פה. הם לא יעלו על דעתם לקטוף פרח מוגן!

כל פעם שמישהו מבכה ומקטר על כל מה שקורה לנו, על איך נראה הדור הצעיר והמסקנה היא ש”ככה זה, אין מה לעשות” – עולה בדעתי הסיפור הזה, כהוכחה לכך שהכל מתחיל בחינוך, צריך רק לרצות ולדעת איך!

 אודה שהערכתי הגדולה לעזריה לא נולדה עם החברה להגנת הטבע. לפני-כן הוא היה מדריך שלנו, מורה לטבע ומחנך.

גם פה יש לי זיכרונות מיוחדים:

          פעולת-לילה במרום ערימת שקי-החיטה, קוראים מ”העולם של אתמול” של סטיפן צווייג… פעולות בישול, בהן הוכיח עזריה את כישרונותיו, מחנה קופים על עצי חורשת האיקליפטוסים ז”ל…

          היום קשה להאמין, אבל שעורי הטבע, הגיאוגרפיה, ההיסטוריה והתנ”ך חרגו הרבה מעבר לכותלי הכיתה. כשבוע בילינו עם עזריה בחולה ז”ל, ביחד עם הג’מוסים, במים ומחוצה להם, לומדים את החי והצומח וסביבתם.

          ושוב – עם עזריה ואריה ב.ג. שבוע בבית-ג’אן, לומדים את הגליל ברגליים, עושים הכרה עם התושבים הדרוזים…

          והטיולים השנתיים, עם המשא הכבד על הגב, כאשר רגליו של עזריה במכנסיים הקצרים מסמנות לנו את הכיוון…

          שיעורים כאלה לא יישכחו. אלה זיכרונות טובים המלווים אותי כל חיי. למדנו להכיר את הארץ ברגלינו ולאהוב אותה בעינינו. 

 בחופש פסח הלכתי עם נכדיי הקטנים ברגל, מרחק שנראה להם קשה מדי.

כדי לחזק את רוחם סיפרתי להם על הטיולים שלנו ולימדתי אותם את  השיר “תרח בן נחור הצטנן בחזהו”, שביחד עם “הו הא הנני הולך” ועם “ד”ר בוייר” ועוד כאלה – הקלו עלינו את ההליכה הקשה. תרח הזקן הקל עליי גם בטיול עם הנכדים…

 עתה, משתמו החגיגות במעגלים הרחבים, הגיעה גם שעתה של בית-השיטה להגיד לך, עזריה, עד כמה אנחנו אוהבים אותך , מוקירים את פועלך וגאים על כי אחד משלנו הינך. 

אנו מאחלים לך עוד שנים רבות של בריאות ועשייה, מקווים כי הידיעה שרבים כל-כך אוהבים ומכבדים את מה שאתה עושה אף היא תוסיף לך כוח בהמשך הדרך.

ערכים חשובים ויפים הנחלת לנו, ואנו יודעים למקם אותם במקומם הנכון והמכובד.

 כל הכבוד לך, עזריה, ותודה גדולה גדולה מכולנו!

  

 

כתובת פורום: http://rotter.name/cgi-bin/keshet/dcboard.cgi
שם פורום: העולם המופלא
הספד למורה לטבע
נכתב על-ידי שרקן בתאריך 19.01.14 בשעה 12:54

מעולם לא היה מישהו שחותמו הוטבע על אדמת ארצנו, יותר מעזריה אלון.לא הכובשים הגדולים שמילאו את הארץ בדם,

לא הבנאים המגלומניים שהשאירו כאן חותם בדמות מבני ענק, הרים מלאכותיים, מקדשי אבן, סכרים ואגמים מלאכותיים,לא החלוצים מייבשי הביצות,לא אילי הממון שייבשו חלקים נרחבים מים המלחואפילו לא מלבישי ה”שלמת בטון ומלט”.

אף אחד לא השאיר חותם על הארץ שלנו, כמו אותו קיבוצניק קטן קומה, צנוע, נעול בסנדלים נצחיות ולבוש מכנסיים קצרים ששינה לא רק את הארץ הנבחרת, אלא גם את העם הנבחר וטבע בו “דת” שיש בה רק מצווה אחת: “אל תקטפו פרחי בר”.

אין ילד ישראלי שה”חוק” הזה לא טבוע בדמו ואפילו העולים החדשים, שאף אחד מהם לא יודע מי הוא האיש שטבע את החוק הזה לפני עשרות שנים, למדו, הפנימו ויישמו – כיבדו, בתוך זמן קצר מאד.

היה לי העונג הצרוף להכיר ולהוקיר באופן אישי את האיש הזה, שהנחיל לאבי – תלמידו, את האהבה האין סופית לטבע הארץ ישראלי.

כילד, התגאיתי תמיד בפני חבריי בתמונה מהספר “77 שיחות על טבע” שמתחתה כתוב: “צפר צעיר והעורב שלו” ובה רואים תלמיד של עזריה (אבא שי) יושב ולומד, ועל כתפו – העורב שגידל וטיפח.היה לי העונג לשמוע בשבתות – ברדיו של הרכב בו טיילנו לכל אתרי ארצנו (בימים בהם אתר היה אתר טבע ולא אתר באינטרנט) את הפינה שנפתחה ב”למאזינים שלום”.

ויש לי את העונג הכי גדול – להנחיל את העונג הזה גם לדורות הבאים – ילדיי.

 

לרות, גלעד, יאיר ואביטל היקרים,

 ההלוויה אתמול מאוד ריגשה אותי, והדגישה את האהבה וההערכה העצומה של כל כך הרבה אנשים לעזריה ופעלו.

כשרונו של עזריה להאזין, ללמוד, ואח”כ להתבטא בכתב ובעל פה בכל נושא הקשור לאהבת הטבע והגנת הטבע היה יוצא דופן בכל קנה מידה מוכר לי, ולאורו ניסינו תמיד ללכת.

מאוד הערצתי את העניין העצום של עזריה בכל הפעילות שלי בנושא שמירת הטבע בכלל, והצפרות בפרט, עד הרגע האחרון, כולל יום העיון השנתי לצפרות לפני חודש, שאליו הגיע עם רות.

אני זוכר היטב, עת כיהנתי כמנכ”ל החלה”ט, כשהיינו מנהלים יחד מאבקי ש.ט. כמו למשל ביטול קול אמריקה בערבה, איך כשהיינו  מגיעים לכנסת או למועצה העליונה לתכנון ובנייה, ההערכה לעזריה היתה מקיר לקיר, ואיך עזריה היה מתבטא ומשכנע את כולם בכשרון יוצא דופן בצדקת דרכינו.

כידוע לכם, אני אוהב תמיד להשתמש בביטויים מעולם התעופה וחיל האויר- לעזריה היתה עוד תכונה יחודית שלא תמיד מציינים: “חלוקת קשב” יוצאת דופן: הוא היה מסוגל לקלוט ידע משלושה כוונים שונים, לעתים אף לנמנם בדיונים, ואז לסכם בתמציתיות את הנאמר- אמוץ זהבי סיפר לי, כשהסעתי אותו להלוויה, שפעם במפגש עם יגאל ידין בכנסת ידין ממש צעק על עזריה. עזריה ישב ורשם ורשם. אמוץ חשב שהוא כותב נקודות מה לענות לידין, ואז התברר שהוא כתב את תכנית השידור לרדיו בשבת, וכשידין סיים לצעוק, עזריה ענה לו דבר דבור על אופניו… (אגב, חבל שאמוץ לא הסכים אתמול לדבר בהלוויה, בכל זאת הוא היה “בן זוגו” לכל הדרך הארוכה).  

 חגי אהרון , ידיד, שמתעד רבות פעילותינו בנושא הצפרות, שצילם בטקס ההלוויה לעיתונות, שלח לי מספר צילומים שאני ממהר להעביר אליכם.

 שלא תדעו עוד צער,

עזריה ישאר בליבנו תמיד!                  

שלכם,יוסי לשם

 דברי יאיר אלון בהלוויה                                                                

.

 יאיר על אבא

לצערי האיש שבעטיו התאספנו, לא יכול לראות ולשמוע את שנאמר. הוא לא מחכה לנו למעלה, ולא בכל מקום אחר, ואת שביקש לעשות, התבקשנו לעשות כאן, בבית, בעמק ובישראל.

אני מבקש לספר לכם קצת על האיש שאתם קראתם לו עזריה, ואני פשוט קורא לו אבא. שהיה קצת של כל אחד מכם, אבל שהמשפחה שהקים עם אמא רות היתה ההישג הגדול של חייו.

אבא נולד אמנם באוקראינה, שהיתה אז חלק מרוסיה, אבל יום ההולדת האמיתי, התאריך שאותו ציין, היה יום העליה לארץ, ה-17 במאי 1923. זה היום שבו הגיע לארץ עם אמו  ושתי אחיותיו. אביו נשאר במאסר על רקע ציוני  10 שנים נוספות עד שהתאחדו בכפר יחזקאל.

אבא נולד איש חופשי, וכך חי כל חייו. חופשי מכבלי החשיבה השגרתית, למרות שהיה איש של שיגרת עבודה ולמידה תמידית.

הוא היה איש מאמין. מאמין ביכולת האדם לשנות, מאמין בחשיבה, תכנון ועשייה, בחשיבות השינוי והתיקון, אם נדרש, לשם בניית המקום שבו כולנו חיים.

אבא היה חבר קיבוץ גאה במשך 75 שנים, וזאת מתוך הכרה ומבחירה מוחלטת , והוא נשאר מושבניק כפי שהתחנך  אצל הדוד בנימין במושב, בכל רמ”ח אבריו.

אבא דיבר מספר שפות, וקרא בעוד כמה נוספות, אבל חשב, חלם וכתב בעברית, כי העברית היתה שפתו, השפה שבה כתב לו אביו מכתבים מהכלא, והשפה שבה כתב לכם, וגם לנו, את שהיה על ליבו. בעברית עשירה אך צנועה, עמוקה ומחדשת כתב את ששידר ברדיו, וגם את התפעלותו והתרגשותו מהמדבר שכל כך אהב.

אבא אהב וידע את התנ”ך והספר הזה התלווה אליו בכל מסעותיו. אבא קרא וציטט משירת ספרד, ומשירי אלתרמן שאותם אהב כל כך, ובעצם  מכל ספר שאי פעם קרא וזכר בזכרון המופלא שהתברך בו.

אבא טייל בכל העולם, אבל יותר מכל אהב לטייל בארץ, ולא היה בארץ מקום מועדף עליו, למרות קסם המדבר והנגב.

אבא לא הלך למילואים. פעם זה ממש הפריע לי, אבל אבא שלי נלחם את המלחמות הכי גדולות בתור אזרח. מאבקים לשמירת הטבע, והסביבה, ובניית עתיד נכון מבלי לפגוע בעבר ובהווה, להבטחת עתידנו ועתיד צאצאינו, בישראל.

ואבא אהב את אמא שלי מעל 60 שנה והיא אוהבת איתו.

לעובדות ועובדי בית הפז, שעטפו אותנו באהבה בשבועות האחרונים, לחוסין ועמליה, נופר ואחמד, סמודי ורמי, לרינה,כוכבה, לטל ולסמדר, נתונה תודתנו לעד.

 

 רות ועזריה חברינו

עזריה חברנו  ונכון יותר לומר: רות ועזריה חברינו.

מיום בואנו לעמק – 1980 – נקשרנו אל רות ועזריה, קודם רות – אחר כך עזריה.

רות כיהנה כמרכזת התרבות של המועצה האזורית “גלבוע”, שבמסגרתה נתבקשתי על ידי ראש המועצה דאז, נחום שריג ז”ל, לתת קורס אזורי במקורות היהדות. הקורס שהתקיים במשך 15 שנה רצופות בקיבוץ גבע משך אליו אנשים מכל הסביבה, ולאט לאט במשך השנים, הצטמצם לחברי גבע ומולדת ונשאר במתכונתו זו  15 שנה  נפלאות, נפלאות!

רות היתה מבקרת מדי שנה פעם או פעמיים – ותמיד ארגנה אותנו למפגש בבית השיטה לאחר מכן. כשפגשנו בעזריה – הוא כבר היה בגדר ה”חצי השני” של רות.

עם פרישתה של רות מעבודתה נתבקשתי לשאת דברים לכבודה, בכנס הפרידה ממנה, ואני זוכרת היטב איך ניגש אלי עזריה ולחץ את ידי בחום מבלי לדבר.

פגישותינו היו נפלאות !

תמיד דיברנו על עניינים שברוח, שבטבע, שבחכמה, מעולם לא על דברי זוטות.

עזריה ורות כיבדונו בכל אירוע משמח, בכל הזדמנות שהיתה לברך ולהיות נוכחים. וגם סתם כך בחזרה מהצגת תיאטרון בביתנו, או בפגישה בביתם, תוך ביקור בחדר העבודה, והחלפת חוויות על הנושאים הקרובים ללב ארבעתנו.

אלבומי מלאים בפתקים בכתב ידה של רות, אשר צורפו למתנות הספרים שלו.

*ביום הולדתו ה- 80 – של עזריה, טיילנו יחד עימו ועם קבוצת חברים קרובים בתל יזרעאל, ועזריה במכנסי החקי הקצרים עמד על ראש הגבעה והסביר לנו את מהלכי המלחמה של אחאב, ואת מה שראה מארמון החורף שלו. לאחר מכן ישבנו במסיבת רעים ב”מרחב” של בית השיטה ורחב לבנו.

בערב הפרידה החגיגי מאהרן ביום הולדתו ה- 70 – בדיוק לאחר 30 שנה על כס המשפט, אמר לו עזריה בזו הלשון: “אהרן אתה עוד צוציק” ! באותו שבוע מלאו לעזריה 90 שנה. עזריה וה”צוציק” נולדו באותו שבוע בהפרש של 20 שנה.

*על שאלות שהיו לי במחקרי אודות צמחים מסויימים או בעלי חיים של ארץ ישראל, היתה לי כתובת קבועה. כמו גם מדף ספרים של עזריה בספרייתי.

באחד הימים הבעתי תרעומת בפניו על כך שמישהוא בחברת שטראוס [מן הייקים] החליט שהבצלצלים הדקים הקרויים בגרמנית : “שניטלאוך” – ישאו מהיום והלאה את השם “עירית”. מישהו סיפר להם כי לעירית יש בצל גדול ומעובה ואכן נכון הדבר. כך הפכה לה העירית בן לילה, מפרח בר ישראלי מוגן ויפה ממשפחת השושניים: ממשפחת העיריוני, והחצב, לבצל ירוק דקיק.

*עזריה הרים את הכפפה וישב לכתוב תכנית על ה”עירית”[הקרויה בלטינית “אספודלוס מגנה – קרפוס”], והיא אופיינית לכל איזור הים התיכון.

הוא כתב תכנית אשר שודרה ברדיו פעמיים – שבת בבוקר, ויום נוסף במשך השבוע, ושנינו קיוינו שהנה יבוא הגואל ועם ישראל יפסיק לכנות את הבצלצלים הדקיקים בשם “עירית”.

התקשרנו מיד לאחר התכנית ושנינו צחקנו ואמרנו –  שככל הנראה אשאר כבר לעולם “עירית קצוצה” עירית מתובלת” ו”עירית בגבינה”, מאחר שהחיים הם כאלה ו “שבשתא כיון דעל – על” [פסחים קי”ב ע”א, בבא בתרא כא’ ע”א]

כלומר: שיבוש – כיון שנכנס – נכנס.

*הגזע הזה שנקרא במשך 95 שנה עזריה אלון – ישאר תמיד גזע מגזעי היער הפרטי שלי. ותפרחתו – רות – מן היקרות בחברותי.

עירית אמינוף. 

   
   

הנכדה , איילת ,מנגנת לסבא 

 מנכ”ל החברה להגנת הטבע– משה (קושה)פקמן

 “עזריה אלון הוא דמותה של מדינת ישראל ודמותה של מדינת ישראל היא עזריה אלון. קשה לדמיין איך ארץ ישראל ונופיה היו נראים לולא העשייה הרבה של אלון, ההישגים שלו ותרומתו לאורך עשרות השנים בהן היה פעיל, מימיו כבחור צעיר במאבק סביב ייבוש החולה ועד לימים האחרונים, בהם לקח חלק במספר מאבקים סביבתיים. 

אלון היה דוגמא ומופת לאהבת הארץ, הוא חינך ולימד דורות רבים, הפיץ לציבור את הידע העצום שלו והשתתף באינספור מאבקים סביבתיים, למען הטבע והציבור. הטבע בישראל איבד היום את גדול תומכיו”.

 

הסופר מאיר שליו

 

 מ

משמאל: הנכד ,ניתאי, על סבא עזריה

 

 
 

שולה אלבלק שרה  בליווי רועי זכרי את השיר האהוב ביותר על עזריה- “הוי ארצי מולדתי” מאת טשרניחובסקי בלחן של נעמי שמר ששימרה בלחניה המופלאים את יפי הארץ, ניחוחה, גווניה צליליה וקסמה

 

 

   קישורים לזיכרו של עזריה

 בטאון עונג שבת לזכרו של עזריה

החברה להגנת הטבע על עזריה בלכתו

הבלוג של עננת-לזכרו של עזריה

 

 

עזריה אלון: גם היום – רוח האדם, לא רוח האדמה

ינואר 20, 2014 דבר העורך ואקטואליה בועז ארד
עזריה אלון ז”ל: גם היום – רוח האדם, לא רוח האדמה בועז ארד | 20 בינואר 2014 הבלוג הירוק מחר יובא למנוחות עזריה אלון ז”ל האיש שהשפיע אהבת הארץ והטבע על דורות רבים וידע לשמר את האיזון שאבד בין חשיבות הפיתוח לטובת האדם לבין שמירת ערכי טבע. להדגשת ההיבט שנשכח על…
באדיבות אתר “אנכי” ובועז ארד

 

 
 

לשכת הדוברות
עזריה אלון – כשרון לארץ ישראל
1
/
2

כשרון לארץ ישראל- מסעו האחרון של עזריה אלון

פרסום ראשון: 

11:49 ,14.05.14

 | עדכון אחרון: 

11:53 ,14.05.14

 

כשרון לארץ ישראל יום ראשון 25.5 בשעה 21:00 במסגרת רצועת “הסיפור האמיתי” בערוץ הראשון וב-HD (ערוץ 511)

סרטם של יעל קיפר ורונן זרצקי שישודר במסגרת רצועת “הסיפור האמיתי” בערוץ הראשון מביא מסע אחרון עם עזריה אלון.

עזריה אלון היה ממקימי החברה להגנת הטבע והוביל את המאבקים הגדולים לשמירה על הטבע והנוף בישראל. הוא כתב עשרות ספרים שעסקו בשמירת הטבע ובחינוך לאהבת הארץ, במשך 55 שנה הגיש אלון פינת רדיו בקול ישראל בשם “נוף ארצנו” ולפני כשנתיים זכה בפרס ישראל על מפעל חיים.

הסרט “כישרון לארץ ישראל” נע בין חדרו של עזריה אלון בקיבוץ בית השיטה שם הוא עסוק במיון, אריזה ופרידה ממאות המאמרים, הספרים ואלפי השקופיות שצילם בכל הארץ מאז הגיע לעמק יזרעאל ב-1925. עזריה חוזר אל ילדותו באודסה ובעמק ונפרד גם מאביו, אסיר ציון, אותו כמעט שלא זכה להכיר.

גם בגיל 95 ממשיך עזריה לנוע בין העמק לערבה בניסיון לתמוך במי שממשיכים את דרכו ונאבקים נגד גניבת חול בדרום, בנייה על החופים הפתוחים לציבור והרס צמחים. בגילו המתקדם הוא משתתף בהפגנות ופעילות ציבורית למען הטבע והנוף בישראל.

למרות שעזריה מעיד על עצמו כמי “שמעולם לא התייאש”, נראה כי גורל השטחים הפתוחים והטבע בישראל נתונים תחת איום גדול מאי פעם. שלוש השנים האחרונות בחייו של עזריה אלון תועדו בסרט שיצרו יעל קיפר ורונן זרצקי.  מספר ימים לפני שנפטר בגיל 95, הספיק עזריה לצפות בסרט.

כשרון לארץ ישראל יום ראשון 25.5 בשעה 21:00 במסגרת רצועת “הסיפור האמיתי” בערוץ הראשון וב-HD (ערוץ 511)

 קישור לפרק על  “עזריה בן 95″ – מלווה בתמונות יחודיות מפועלו ומשפחתו

 

עברה שנה -לזכרו
מדוֹכת חייו
רבו מִפעלותיו של עזריה עד מאוד וַעשייתו קנתה לה תהילת עולם. וגם משהִרקיע אל הנישָאות בַּבָּמות והתנחל בחדרי לבבות היה נתון בִּבְחינה פנימית נוקבת. לצד נחישותו וּרהיטוּת דבריו, שמר תמיד על גחלתה של שאלת צִדקת הדרך.
מנעוריו דָגַל עזריה במִשנה רעיונית סדורה והניף לרוֹם את שני דגליה:
הציונות של ארץ ישראל השלֵמה;
והסוציאליזם של מעמד הפועלים.
משחר ימיו היה חדור בְּתודעה לאומית וּתנועתית, וחייו כולם היו קודש להגשמתה. עזריה ידע שהוא אישית חוד החנית בַּמהפֵכה הציונית, ועד אחרית ימיו לא זז כהוא זה מהכרתו זו. אולי הוא היה מרכך מעט את הניסוח הצבאני ל’עמוד אש וענן’ או ל’חיל חלוץ’, אבל בלִבו פנימה הוא ידע שהוא חוד חנית בְּמהפֵכה מֶטָה-היסטורית שאין בִּלתה. אוונגרד מהפכני הנושא בשורת חזון לעמו ולאנושות כולה.
אוונגרד הקודח בַּעלומיו בלהט צִדקתו חרף חרפת המחסור והמצוקה; ואוונגרד הנאלץ להתמודד בבגרותו עם כורח הפשרות הבלתי נמנעות שכופים החיים.
בקיץ 1988 חזרתי משירות מילואים בעזה. הרצועה רתחה אז בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה. עזריה עסק בענייניו בסוכת הגפנים וכשעברתי קרא לי לשיחה, כהרגלנו. אבל שיחה זו לא הייתה כהרגלנו; וַאפילו קשה לקרוא לה שיחה. עמדנו מתחת לעצי התמר, ודיווחתי על ההתלקחוּת הגועשת, על נחשולי הזעם, על מָסַך האבנים היוקדות ועל המסקנה הפוליטית הבלתי נמנעת.
עזריה התעטף בשתיקה כבדה. בלא אומר ודברים נִבָּע סדק השבר בארשת פניו החתומה.
את עמדתו על ההתפוררוּת הקיבוצית הוא כבר ביטא בבליסטראות של אש וגופרית, וּבְהסכנה שלא בכוחו לבלום את השינוי.
בערוב ימיו נהג עזריה לומר שבחשבון הנפש העצמי הוא מתברך בַּזכות הענקית שנפלה בחלקו להשתתף בהגשמת החלום הציוני. הוא אמר שיותר מכל הוא מתגאה בבחירתו בדרך החיים הקיבוצית, וציין את עבודתו בפלחה, את הובלת מסעות הפלמ”ח במדבר יהודה ובנגב ואת הקמת חטיבת בני הקיבוץ המאוחד עם אריה בן-גוריון.
במאזן חייו בינו לבינו הוא לא דיבר על מפעלו המפואר בהגנת הטבע ועל הישגיו פורצי הדרך בנושאי איכות הסביבה, ולא בגלל הצטנעוּת מלאכותית. נאיבי הוא מעולם לא היה, אבל מבחינתו היה זה אך טבעי שאת יכולותיו הציבוריות ואת כישרונו לארץ ישראל הוא ימצה בתחום התמחותו, כשם שכל חבר וחבר אמור להפיק את מלוא יכולותיו ותרומתו בִּמקום עבודתו.
עזריה ניחן באישיות רנסנסית. באופקים רחבים, בִּבהירוּת מחשבה ובחריפוּת שכל, בְּיֶדע עצום ובזיכרון פנומנלי, בהספקי עבודה סטכנוביצ’יים ובַכישרון הבלתי נתפס לכתוב במהלך האסֵפה במוצאי שבת את פינתו הרדיופונית השבועית ללא אף מחיקה – ואז לקום ולהשיב לכל אחד מהדוברים לפניו.
בשנותיו האחרונות תיאר את תחילת פעילותו בהקמת החברה להגנת הטבע. כשסיפר על הקמת שמורת הכרמל ועל המאבק לשמירת קו הרקיע של ירושלים אפשר היה לשמוע את קולו הצלול של אוונגרד הנדרש אל מדוֹכת חייו. אוונגרד חדור תחושת שליחות עילאית, המשכיל לרתום את ילדי בית הספר עם הכלניות, את רַבֵּי הממלכה ואת המוסדות האקולוגיים של האו”ם להצלת הטבע ומשאבי כדור הארץ בַּדרך המפרכת של ימי קטנות.
בדברו על טיהור נחל חדרה הזכיר את תופעת ההיעלמוּת של נחל זה בַּקיִץ מתחת לתלוליות חול החוסמות את זרימתו מטרים ספורים לפני חוף הים. בהשראת התופעה הייחודית נכתב השיר: “חוֹפִים הֵם לִפְעָמִים גַּעֲגוּעִים לְנַחַל. / רָאִיתִי פַּעַם חוֹף שֶׁנַּחַל עֲזָבוֹ / עִם לֵב שָׁבוּר שֶׁל חוֹלוָאֶבֶן”. אבל עזריה מעולם לא נשבר; והוא לא נשאר נטוש בלי כוחות, בלי רעיונות ובלי תוכניות למאבקים חדשים. עזריה היה מגויס כל חייו. חייל ומצביא במערכה האין-סופית למען הגשמת הציונות, ערכי תנועת העבודה, רוח החירות האנושית וזכויותיהם של הרקפת, החוחית והצבי הארץ ישראלי.
ניר מן

ינואר 2015

  שנה למות עזריה אלון – דברים ליום השנה (24.1.2015)

עזריה היה איש הדברים הגדולים, ולא מוגזם לומר, שהטביע חותם חיובי ובר-קיימא על כמה תחומים חשובים, המשפיעים על חייו של כל מי שישראל וטבעה יקרים ללבו.
אבל לכל אחד יש עזריה שלו, ובי נחרתו דווקא דברים שוליים-לכאורה, הקשורים במפגשים עימו:
כאשר למד באוניברסיטת ת”א, היה עזריה טרמפיסט קבוע ברכבו של בא –הכוח של הקיבוץ, שהיה אז אבא שלי. אבא היה מספר, שבכל פעם היה מזהיר את עזריה, שהוא יוצא מוקדם מאוד בבוקר ומזה עזריה לא נבהל אבל מגיע לת”א מאוחר במיוחד…
ולמה? כי במקום מסויים, קבוע, בכביש ואדי ערה, היה אבא שלי עוצר את הרכב, ויוצא לקטוף פרחים בגבעה שמשמאל לכביש. עזריה היה מצטנף בכיסאו, כובש את כעסו, וממתין כחצי שעה לשובו של הנהג, שחזר זורח ובמלוא זרועותיו רקפות, כלניות ודגניות שקטף על הגבעה. הוא היה מסדר אותן בצנצנות שחיכו בבגאז’, ורק אז היה מתניע וממשיך בנסיעה. זאת היתה, לדברי אבא, השעה היפה ביותר בשבוע הקשה שהיה צפוי לו, כגזבר של קיבוץ שהעוני היה המאפיין הבולט שלו, מאז ועד היום. זרי הפרחים שימשו, כנראה, סוג של שוחד לפקידות בבנקים אבל נראה לנו שטקס הקטיף הקבוע הזה בימי ראשון בבוקר היווה דחף אדיר לחוק שיזם אח”כ עזריה, לאיסור קטיף פרחי הבר. (ואגב, כאשר ביקרנו אחרי שנים את הגבעה ההיא בואדי ערה, היא באמת היתה נקייה מפרחים, וכנראה עדיין לא השתקמה מהקטיף האובססיבי של הגזבר).
וזיכרון חביב נוסף: עזריה היה מחנך הכיתה שלנו, “יחדיו”, ובתוקף תפקידו זה נגזר עליו, כנראה, לכלול גם “חינוך מיני” בתכנית הלימודים. כולנו זוכרים איך התפתל על כסאו במבוכה כשאסף אותנו במעגל לדיון הכפוי הזה, אבל אמירה אחת שלו נשארה חרותה בזיכרוננו: “זה משהו שרק הולך ומשתפר עם השנים!”. הבשורה המפתיעה הזאת היוותה ומהווה נר לרגלינו כבר יותר מחמישים שנה.
לאחרונה אני חושבת על עזריה לעיתים קרובות, כשאני עוברת בקיבוץ או בכבישים ורואה את הדקלים שלנו ושל אחרים, הנופלים אחד אחד קורבן לחרפושית המפלצתית שמכרסמת וממיתה אותם ואין מציל.
האם עזריה היה עובר על הדבר הנורא הזה בשתיקה? האם לא היה דוחף למציאת פתרון כלשהו למכה החדשה הזאת שנחתה עלינו? או, לפחות, מספר על כך לכל מאזיני רשת ב’ בשבת בבוקר, בפינתו הנפלאה “נוף ארצנו”… עזריה חסר לי, כמו לאלפים רבים, בכל בוקר שבת, בחמישה לשמונה.
דורית צמרת

 

   

עזריה נישא במעלה הגבעה על ידי נכדיו

 


הבנים של רות ועזריה קוראים קדיש על קברו,אביטל,יאיר ,גדעון וגלעד.

 

 
   
  

אז מה למדתי מאבא?

להבחין בין קדד משולחף לזיזיים חשופי זרע  – את זה לא אוכל, לצערי.  בשבילי, רוב הדורסים שחגים מעל הם חיוואי.

ככה. למרות ש”אבל אתה הבן של עזריה אלון!”

     שיחות, זיכרונות,  טיולים, עבודה משותפת בגינה, קריאה, ויכוחים, ילדים-נכדים, כל כך הרבה דברים חלקנו ועשינו יחד.

 אחד הדברים שאפיינו את אבא עזריה היה היכולת לראות למרחוק, להקדים את הזמן, ולצפות אל מעבר לצפוי.

במבט לאחור, הוא תמיד ציין שהרצון והדחף לעשייה באו הרבה לפני תודעה בהירה ויודעת.

 ואלה מקצת הדברים שקיבלתי ממנו במשך שישים השנים שחלקנו יחד ויישארו איתי לתמיד.

 * לנסות להבין את הזמן לעומק.

 * לראות דרך הדברים.

 * להבחין בין חשוב לטפל.

 * אם  “מישהו צריך לעשות משהו” כנראה ש”המישהו” הזה הוא “אני”.

 * ואז – –  קמים ועושים.

 * זה שאני לבד לא אומר שאני טועה.

 * האמירה יכולה להיות לעומתית אך מוטב לנסות להיות משתף.

 * הרבה סבלנות,  תהליכי השינוי ארוכים ודורשים זמן רב.

 מתחת לחזות העניינית, המאופקת, המופנמת, חמורת הסבר לעיתים, קצת קשוחה פה ושם –

העט הכותב לא הצליח לטשטש את הלב החם, המתפלא, המתפעל והאוהב –  אדם, חיה, פרח, עץ, ונוף.

 התבקשת לישיבה של מעלה, אבל תמיד תישאר איתנו.

 באהבה, בנך  גלעד

 

המסע אחר הנביא הבא של ארגוני הסביבה

מאת: עדי חשמונאי, מערכת וואלה! חדשות
יום שני, 14 באפריל 2014, 13:11

מי היורש של עזריה אלון, מקים החברה להגנת הטבע שהלך השנה לעולמו? העקרונות שהתווה אותו אדם שהלך נגד הרוח יצרו 150 ארגוני סביבה משגשגים. אז אולי אין יורש אחד?

להמשך הקריאה לחץ

 על הקישור משמאל – http://news.walla.co.il/?w=/4488/2737581
עמרם אשל
עמרם אשל   20/01/2014

 

עזריה אלון – לזכרו
יחד עם כל אוהבי הטבע בישראל, אבל בית “צמח השדה” על מותו של עזריה אלון ז”ל. ניתן להכתיר אותו בתואר גדול המחנכים לאהבת הטבע, שהשפיע על כמה דורות והנחיל להם את ההערכה לערכי הטבע והנוף של הארץ.

 

במותו של עזריה אלון, הסתלק מאיתנו עוד אחד מדור הנפילים שהניחו את היסודות, לכל מה שנחשב כיום כמובן מאליו.
הכרת הטבע, אהבת הטבע והשמירה על ערכי הטבע, לא היו מקובלים על אלה שעסקו ביישוב הארץ, בעלייה, בבנייה, בפיתוח.
הוא ושותפיו לרעיון החלו במאבקים ציבוריים למען השמירה על ערכי הטבע, עוד בטרם היו המונחים NGO, או “חברה אזרחית” מוכרים לאף אחד. רעיונותיהם הקדימו את זמנם בשנים רבות ומאבקיהם לא היו קלים.

בהתמדה ובמקוריות הצליחה החברה להגנת הטבע, שהוא היה אחד ממקימיה, להוביל לשינוי בתפיסת הסביבה בקרב אזרחי ישראל. הם הצליחו להעלות את קרנם של “שלל פרחי הבר” אל מעל לזאת של “שלמת בטון ומלט”, שנחשבה עד אז לחזון האולטימטיבי של ההגשמה החלוצית.

את לימודי הביולוגיה עשה עזריה אלון באוניברסיטת תל-אביב, בסוף שנות החמישים. אך יותר מכל היה אוטודידקט שלמד בכחות עצמו, ולימד, וסחף רבים אחריו.
כשרונו המופלא, לתאר את הטבע ולחבב אותו על כל שומעיו, הקנה לו מעמד של כבוד בין כל חובבי הטבע בישראל. ספרי הטבע הרבים שכתב וערך ובכללם אלבומי הצילומים המרהיבים היו אבני יסוד בחינוך של הדורות האחרונים.

עזריה אלון היה מהוגי הרעיון של הקצאת שמורות טבע, והיה אחראי אישית לאיתורן ולכך שהן קיבלו תוקף סטטוטורי. בעקבות זאת היה לו חלק רב בהקמתה של רשות הטבע והגנים, שנקראה בראשיתה “רשות שמורות הטבע”. מאז ועד היום הלך וגדל חלקה של המדינה באחריות על ההגנה על הטבע ובהמשך גם על איכות הסביבה בישראל.

את פירות עמלו ראה עזריה עוד בחייו אך לא נח על זרי הדפנה, הוא המשיך להיות פעיל במאבקים לשמירה על ערכי טבע עד ימיו האחרונים. מי ייתן וממשיכי דרכו יצליחו להגשים את אותם רעיונות.

כמה סמלי הוא מותו בחודש שבט.

עריכה :חגי בן גוריון

      מקורות :אביטל ומשפחת אלון

 צילום וסריקה : חיים בניאן וחגי אהרון

backtotop