עזריה אלון - טבע מדבר וקיבוץ - תערוכת צילומים 2011

... ואיפה היה המקום הראשון? הראשון  הראשון? כי המקום הראשון,ובלי ישום אסמכתא, היה צבע כתום, כתום כולו, כתום כתום, כתום מאוד, ולגמרי. ]…[ וכאן, לילה אחד בחודש אב, יאירו פתאום חצי השמים במזרח באדום הנורא של אש שריפת הגורן ]…[, ובבר מצווה יקבל הבחור מצלמת קודאק–קופסה, ואולי גם  שעון, כל דבר בעתו במשך השנה הבאה עלינו ולטובה, אמן, ועל המגרש הזה החדש שעל גבול כל הפרדסים הנה הולך לקום הבית …” 1

בראשית שנת 2008 פגשתי בעזריה אלון לראשונה פנים אל פנים.

זה  היה בעקבות היענותו למודעה שפרסמתי בעיתון הארץ בבקשה לאתר צילומים לתערוכה ההיסטורית של ואדי ערה. עזריה התקשר וקבענו פגישה בביתו בבית השיטה. לצד השקופיות שצילם בטיול בואדי ב– 1962 התגלה לי ארכיון הצילומים המלא שלו—מסודר להפליא ומוכן לשימוש בכ לעת. הצעתי לו את רעיון התערוכה—עזריה התרגש  אבל נותר ספקן. אני צלם? אני? תמה…

חלפו שלוש שנים של גלגולים, עזריה יציין השנה את יום הולדתו ה– 93 בתוכן מקופלות כשבעים וחמש שנות צילום. עשרות אלפי תשלילים ושקופיות נסרקו בעזרתה האדיבה של המחלקה ליודאיקה באוניברסיטת הארווארד—דבר שאפשר עבודת תחקיר וניפוי מיטבית. נקבעו חללי תצוגה ומועד לפתיחת התערוכה, הוגדרו נושאי המסגרת וב אביב 2011 מוצגת היא לפניכם בכל היקפה  במשכן לאומנות ובבית שטורמן :

התערוכה “מדבר, קיבוץ, טבע” מצילומיו של עזרי האלון.

על הטבע ועל הטבע האנושי של עזריה אלון

קרני עם-עד  ידיעות הקיבוץ

שתי תערוכות מאוסף הצילומים הענק של האיש והאגדה, עזריה אלון (93) מקיבוץ בית השיטה, מוצגות במקביל: ב”בית שטורמן” בקיבוץ עין חרוד מאוחד, וב”משכן לאמנות” בעין חרוד. כך ייעשה לאיש שיודע ללטף במבטו את בני האנוש, כפי שהוא עושה לטבע ולחי

האיש שהטבע הארצישראלי הפך לחלק בלתי-נפרד מטבעו האנושי, עזריה אלון, דיבר אל העצים והאבנים מאז עמד על דעתו לפני יותר מתשעים שנה. אלון, חבר קיבוץ בית השיטה, נצרב בזיכרון הקולקטיבי כמי שמכיר ומוקיר את הפרחים, העצים ובעלי החיים – מדבר עליהם ואליהם בקולו המזוהה למרחוק, ומתעד אותם בכתיבה ובצילום. כמעט תמיד במכנסיים קצרים ובסנדלים, עם משקפיים עבי עדשות ואופטימיות מידבקת, פסע עזריה אלון במשך שנים בשבילי הארץ ובנתיבותיה, כשבעקבותיו נשרכת קבוצת נערים או קשישים. סביר להניח שכל אירוס גלבוע או טקומית הכף שראינו בילדותנו, צולמו בעדשתו של אלון. לא יהיה זה מוגזם לומר שציפורי ארצנו עצרו במעופן כדי “לדגמן” לאלון תצוגה מפוארת שתתפרסם בעוד ספר של חי, צומח ודומם.ף התמונות האדיר של אלון נכללים כ-20 אלף פריטים, שמרביתם לא הגיעו לעיני הציבור ולידיעתו. תצלומי המדבר והקיבוץ שלו לא היו מוכרים לאיש מלבד חבריו, מקיבוץ ומבית. רק כעת, כשהוא מציין את שנתו ה-93, משתבח עזריה אלון בשתי תערוכות יפות, ובקטלוג מחכים. גליה בר אור (עין-חרוד מאוחד), גיא רז ואביטל אפרת (בתו של הצלם) אצרו את התערוכות, שמוצגות במקביל: ב”בית שטורמן” בעין-חרוד מאוחד, וב”משכן לאמנות” בעין-חרוד.

בבית שטורמן ניתן לצפות בצילומים שנעשו במהלך שנות החמישים והשישים של חברי קיבוץ בית-השיטה וילדיו, בסצנות של עבודה והגשמה (החלל המרכזי של הגלריה), ובפרחי ארץ ישראל (בקומה העליונה המשקיפה על העמק). בחלל אינטימי יותר של משכן האמנות מוצגות תמונות מטיילים במדבר משנות הארבעים-חמישים. שתי התערוכות מרהיבות עין ומרעיבות את הנפש הצמאה לעוד ועוד מהן. אהבה גדולה שורה על האיש, שיודע ללטף במבטו את בני האנוש, כפי שהוא עושה לטבע ולחי.

(צילום: עזריה אלון)

עזריה אלון – כך אנחנו למדים מרשימתו של האוצר השותף גיא רז – החל לצלם בשנת 1934. בסוף אותו עשור נשרף חלק גדול מארכיון התשלילים המוקדמים שיצר, והוא חדל לצלם בעשור שבא לאחר מכן. בשנת 1950 שב לתחביבו, והתייחד בצילומי נוף וטבע שעיטרו ספרים שעסקו בנושא. לצד אלה שכנו בארכיונו עשרות אלפי צילומים בשחור-לבן ובצבע שמעולם לא הוצגו – עיקרם של בני אנוש ומסעות לנגב ולגליל. לדעת רז, לא נפל אלון ברמתו המקצועית ממיטב הצלמים בני דורו, למרות שנחשב לצלם חובב.

בהמשך מתמקד גיא רז בשלושת נושאי התערוכה המפוצלת: “מדבר”, “קיבוץ” ו”טבע”. התמונות לא מותירות את המדבר לבדו – את מרחביו ופסגותיו ממלאים חניכי תנועת “המחנות העולים”, אנשי פלמ”ח וחברי קיבוץ. הקיבוץ של עזריה, בית-השיטה, מתועד בסדרה גדולה ומרגשת. “בצילומים אלה, המכילים אינטימיות של קהילה קטנה, בא לידי ביטוי המבט מבפנים – של הצלם חבר המשק שהוא גם חברם של המצולמים,

שקם איתם לעבודה ומשכיב אותם לישון בערב.

.

כסוכן זיכרון של קיבוץ בית-השיטה”, כותב גיא רז. אשר לצילומי הטבע, טוען רז כי הם סוגרים מעגל עם אלה של המדבר ושל הקיבוץ. הוא כותב על אלון שהוא כמו “אספן פרפרים שלכד את הפרח הנדיר אחרי המסע הארוך במדבר. דיוקנאות הפרחים נראים לפתע כמו דיוקנאות הילדים במשק. כלנית, רקפת, אדמונית, נורית, שושן, אירוס, רותם. כולם שמות של פרחים ועצים, כולם שמות של ילדים”. בתערוכה שבבית שטורמן גם מושמעים קטעים מתוך תוכנית הרדיו המיתולוגית שלו, בבוקרי שבת, “נוף ארצנו”.

עזריה אלון, כך יודעים כולם, יודע גם למשוך בעט סופרים, ומעידים על כך ספרים רבים שהוציא לאור. קטע קצר שהקדיש לנוף המצדה, שנגלה לו לראשונה אי אז בשנות החמישים, אומר הכל: “עכשיו באה הזריחה הגדולה, חילופי הצבעים על פני ים המלח, על הרי מואב, על צוקי נחל צאלים: לגימת המים הראשונה ממעיין במדבר, שביל רומאי, מראה מצדה, העלייה הראשונה למצדה, הלילה למעלה, בין רוחותיהם של אלעזר בן יאיר וחבריו. הרבה פעמים היינו אחר כך בעין-ענבה, עלינו למצדה מכל הצדדים, והיא הפכה במקצת חולין. הגילוי הראשון, נשאר ראשון”. גליה בר אור מוסיפה דברים על ההליכה הקיבוצית במדבר, כפי שצולמה על ידי אלון: “האדם המטייל בנוף המדבר בתצלומיו של עזריה אלון – גם ביחידותו אל מול המרחב – לא מקרין בדידות: קהילה או קבוצת השתייכות נמצאת אי שם. דומה שהנינוחות לנוכח הנוף מרמזת גם לתפישת זהות. ההתיידדות עם ‘נוף בראשית’ מלמדת כי המטייל למד אורחותיו של מדבר, התוודע לגבים של המדבר, לדרכיו ולשביליו, המדבר אינו זר לו והוא מבקש להפוך אותו לנופו: תפישת הזהות היא ברוח ‘אדם הוא תבנית נוף מולדתו'”.

ואם תבנית מולדת והולדת, אין כמו צילומי הקיבוץ של עזריה אלון כדי להמחיש זאת. קבוצות ויחידים התייצבו מול המצלמה והותירו פיסה של נוסטלגיה דומעת, גם בעיני מי שלא גדל בבית-השיטה ולא הכיר את האובייקטים. הנה זמר הגבעטרון חנוך אלבלק בנעוריו, וכאן תמר אשכנזי יפת המראה שהפכה להיות מנהלת המרכז הלאומי להשתלות איברים, וגם כאלה שכבר לא יראו את “החיטה צומחת שוב”. מעמדים של עבודה, וחג,

וחולין – פרק שכל המתגעגעים ימצאו בו פורקן מזכך.

התערוכות נפתחו ב-16.4, והן יותר ממומלצות לביקור בחול המועד פסח. לעזריה אלון נאחל עוד שנים רבות של אהבת האדם והטבע, ותיעוד שלהם לטובת הדורות הבאים.

קרני עם-עד  ידיעות הקיבוץ