קיבוץ מקום

 

 

קיבוץ מקום -חברים מספרים 1984

הידעת כי הספר קיבוץ מקום/ עמיה ליבליך [שוקן, 1984] מביא שיחות וראיונות עם חברי קיבוץ בעמק יזרעאל מול הגלבוע. הראיונות מחולקים לשלושה פרקים: ימים ראשונים [הקמת הישוב, קליטה, הגנה וביטחון], הפילוג [בשנת 1952 עזבו את הקיבוץ כ-200 חברים], וההווה. כדי לטשטש את זהות החברים והקיבוץ קראה עמיה ליבליך לספר ‘קיבוץ מקום’, אך תוך פרק זמן קצר ידעו הכול כי מדובר בקיבוץ בית השיטה.


עיון
תקציר: הספר הוא מחקר נרטיבי על הקיבוץ. הוא בעצם אוסף של ראיונות שערכה המחברת עם חברי קיבוץ בית השיטה בסוף שנות ה- 70.
כל מה שקשור לחיים של אנשים בקיבוץ מופיע בסיפורים. הצדדים האידיאולוגים, הפרקטיים, המשפחתיים והרגשיים של החיים בקיבוץ.
בספר מרואינים שלושה דורות – החל מדור המייסדים שהקימו את הקיבוץ בשנות ה- 20, דרך דור הבנים ועד דור הנכדים (אלו שבגיל העשרה בעת כתיבת הספר). מענין לראות איך כל דור חווה חיים אחרים לגמרי ומתמודד עם אתגרים שונים לחלוטין.
הסיפורים האישיים קשורים ושזורים במשבר העצום שחווה הקיבוץ בשנות ה – 50 עת הוא התפלג במסגרת הפילוג הגדול שהיה בקיבוצים.
הכתיבה של עמיה ליבליך כרגיל מרתקת (זה כבר הספר הרביעי שלה שקראתי).
יש הרבה מקרים שבני משפחה שונים מרואינים ומספקים נקודות מבט שונות על אותו סיפור חיים ועל אותם ארועים.
ציון: 9+
מה הרגשתי:
הקיבוץ הוא תופעה שמאוד מענינת אותי. החיבור האינטנסיבי הזה, הבלתי אמצעי בין אידיאולוגיה (לעיתים לא מתפשרת) לבין
חיי היום יום מרתק. הנסיון האדיר הזה להגשים את הסוציאליזם/קומוניזם ולהקים חברה צודקת (ועוד כחלק מהציונות)
וכשלונו במובנים מסוימים מרתק. זה ספר מסעיר. באמת החלום ושברו.
ילדי השמש מחפשים צל
בעקבות קריאה חוזרת ב”קיבוץ מקום”
“הזיכרון לפעמים הוא מייפה, לפעמים מנפה, ולפעמים מחפה. (אמנון שמוש)
לכל אחד מאיתנו דרכים משלו להביט אחורה, כך דרכו של הזיכרון, יש קטעים לא נעימים שנוח לנו לנפות, יש אירועים שעוברים שיפוץ והמבט לאחור מייפה אותם, ויש שהזיכרון מחפה על דברים אחרים שקרו לנו בהמשך החיים.
 
קריאה בספר “קיבוץ מקום” היא כמו פגישה מאוחרת, בוגרת, עם עצמנו. התבוננות בתמונה קבוצתית, חלקית, פגישה של החיים עם המתים, הנשארים עם העוזבים, הזקנים עם הצעירים, בנות ואימהות… מהדברים שנאמרו לאוזן השלישית, זו שבאה מבחוץ למקום והייתה כרוייה להקשיב ולהתרשם ולרשום פרטי פרטים, הורכבה תמונת המקום של אז.
המפגש עם כל-כך הרבה דמויות מן העבר, שנעלמו מנוף המקום, היה מרגש עד מאוד. פתאום חזרתי לחיוניות האופטימית של זיוה, לפניה המאירות של רבקה, שמעתי את דבריו המוצקים של אריה, והקשבתי לקול המוכיח של שבתאי, הקשבתי לייסוריה של הדסה התובעת מעצמה ומתייסרת, להומור של בת-ציון, לדבריו החכמים של זאב האיש שוויתר על קריירה אקדמאית לטובת חליבת הפרות… לאמירותיהם החכמות של פרייברג, נחום ומנחם, ועוד רבים אחרים.
תוך כדי קריאה נזכרתי בתמונת חג החמישים לבית-השיטה. זוכרים ? היא תלויה במרפאה, ובארכיון, קצת דהויה, מדי פעם בבואי לשם אני מתקרבת אליה ומביטה בה מקרוב. התמונה שותקת כמובן ואני שמה לב שאין בה צחוק וגם לא שמחה, מין כובד ראש שמביע כבוד רב לרגע ההיסטורי המנציח. הפנים רציניות מאוד, נראה כי אפילו הילדים שלנו לא הרשו לעצמם לצהול מול המצלמה.
 כשקראתי את הספר “קיבוץ מקום” עכשיו – במרחק 30 שנה הרגשתי את הכובד הזה,
את ההחמרה העצמית, את הניסיון והרצון ל”היות בסדר” עם כולם, לעמוד בתביעות של הכלל…
ועם זאת הרגשתי שהספר פותח דלתות נעולות וכך מעניק לדובריו, בעיקר הראשונים, מימד אנושי, הם לא מונומנטים אמרתי לעצמי הם אנשים כמונו – בשר ודם.
אחת מבנות המשק שקראה את הספר כתבה לי – קראתי בפעם הראשונה את הספר, שנפל לידי עם כתוביות בעפרון, ליד כל שם , מי האיש האמיתי שעומד מאחוריו.
התרגשות גדולה ליוותה אותי לאורך כל הדרך ולאחר כל סיפור או פרק (על יחידים ומשפחות), מצאתי את עצמי אומרת- כמה טוב שאני קוראת עכשיו את הדברים, בגילי המופלג……..ולא בגיל העשרה כשיצא לאור. כל כך הרבה עצב וכאב, אמונה ולהט, תמימות, התבוננות פנימית- ודאי היה קשה להכיל בגיל העשרה כשיצא
הספר לאור. נכון, המון דברים השתנו מאז והמון דברים גם לא……….
 
בעשורים האחרונים הדיבור על חולשות הקיבוץ נפתח, סכרי שתיקה נפרצו ובעקבותיהם התפרצו כעסים, תחושות אשמה והאשמה, החמצה וחרטה. נחשפנו ליצירות אמנות רבות המתייחסות לטביעת אצבעותיו של הקיבוץ על חבריו ובניו, סרטו של רן טל “ילדי השמש” החזיר אלינו באהבה ובמעשה אמנות נפלא תמונות ועדויות מרגשות של אותם שנים.
היום בקריאה חוזרת של הספר המבט שלי יותר מפוייס – המשקעים העכורים של טינה וכעס על שכך היו פני הדברים מפנים אט אט את מקומם להבנת הקשיים הרגשיים של אנשי וילדי התקופה. אני קוראת לאיטי וקולטת תחושות וזוויות ראייה שונות על אותה מהות קיבוצית בה אנחנו חיים. הדברים נאמרים באופן מדוד ושקול, אין התפרצויות רגשיות, הצנזור הפנימי עובד, אבל מבין השיטין ניתן להבחין באי שקט הולך וגובר בחיפוש אחר ה“משהו“…איזו נקודת אחיזה משמעותית שתתן הצדקה להרפתקאת החיים המשונה הזאת.
 
דוד שושני שואל את עצמו: “מה החזיק את האנשים בתנאים האלה ?…ועונה – החזיק אותי אולי זה שמקימים משק מאפס, וזה כנראה דבר גדול, כל הזמן חושבים מה לעשות ומה לבנות וגם ההתלהבות של ההתחלה היא דבר גדול”…
 
ואריה בן גוריון אומר: לו הייתי יכול להחליט אם להתחיל את חיי מחדש, הייתי חוזר ומכריע לבנות קיבוץ חדש. אני חי במקום מאז האוהל הראשון והעץ הראשון, האדמה החומה והכבדה הזאת על סלעי הבזלת שלה, הייתה אדמה ללא צל…בקיץ הארוך והחם לא הייתה פינת צל להיחבא בה פרט לצל של עצמך, רק אוהלים וצריפים בעירום ועוני ושמחת היצירה.
אבל את האושר הזה של יצירת יש מאין ושל שמחת העניים, אי אפשר היה להוריש לדור השני והשלישי. עבורם ההוויה השיתופית אליה נולדו הפכה למחויבות ולעיתים גם למעמסה. הם כבר נכוו מהשמש והתחילו לחפש את פינות הצל.
וכך אני עוקבת אחר המטאפורה שבה בחר רן טל לקרוא לסרטו – “ילדי השמש” – צירוף המתייחס לאור התכלת העזה והיעדר הצל – הצל הפיזי של עצים מצלים, והצל המטאפורי של פינות חשוכות מבודדות בהן אתה עם עצמך לרגע, ללא שותפים, ללא עיניים בודקות ותובעניות, ללא השוואה לאחר, כך פשוט לעצמך עם עצמך ועם משפחתך….
ומוצאת שבעוד אריה מדבר על “אדמה ללא צל” בה הכל מואר, פתוח וגלוי – עד כדי עירום מלא כדבריו, ומביע סיפוק מהיכולת האנושית שלו ושל חבריו לגבור על השמש המכה, בכוחה של שמחת היצירה, אחת מבנותיו הראשונות של הקיבוץ נורית, רואה זאת כבר אחרת:
לא היו עצים בכלל והחום הכבד בקיץ כשלא הייתה טיפת צל…והייתה חסרה לי קצת פינה משלי…הרגשתי שאני זקוקה לקצת שקט לבדידות לפינה משלי…” 
כאן אני מזהה את תחילת החיפוש אחר פינות הצל, הרצון לברוח מכוויות השמש החברתית מתוך תחושה שאי אפשר לעמוד כל הזמן לשיפוט הכלל ומוכרחים למצוא רגע אחד שקט בבקשה…
ועוד אני מוצאת – המזכיר דאז – נתן מתוודה: “בחינוך המשותף מה שהיה חסר לי הוא דווקא הפינה הפרטית”... (190). ורזיה: “אחד הדברים החשובים לי בקיבוץ הוא הפרטיות“. (273).
ובשמת: “אני זוכרת במיוחד את הרחצה המשותפת, כמו מכונה, – אחת מסבנת אחת שוטפת אחת מנגבת והילדים עוברים משהו מאוד לא אישי ולא חם…..מה שילד צריך זה חופש וגמישות, במיוחד ילדים רגישים כמוני.. החברה שלנו שוחקת ומשייפת…(293)
וממשיכות אותו קו בנות הדור השלישי דגנית: “לא נשאר לך זמן לחיות עם עצמך… חלום כל בן קיבוץ להגיע סוף סוף לחדר פרטי משלך…”
ויערה: “אי אפשר להתבודד בחברה שלנו, אתה כל הזמן עם כולם ולא יכול להיות לבד (312)
 
וכך ניתן לראות תהליך הולך ונמשך – ילדי השמש מחפשים את הצל, את פינות המחבוא, שלא הכל יהיה גלוי וחשוף וידוע לכל, שיישאר מסתורין, איזה סוד, שיהיה מקום שבו ה”אני” יוכל להיות עם עצמו ולהביט בעצמו ולחשוב לעצמו… לא עוד ה”ביחד” המחייב והדביק…
 
ובעודי מהרהרת איך “ילדי השמש” הפכו ל”ילדי הצל”, מצאתי בחוברת סיום ביה”ס של כיתת “צבר” משפט שכתבה יעל, משפט יפה וממצה מאוד את התנועה שלנו בין השמש והצל:
 
תמצית קיבוצית:
לרוץ מהר מצל לצל בדרך חזרה מהבריכה לגן
ולספוג מעט מדגדוג צריבות השמש
בכפות רגלינו היחפות.
כמה יפה וכמה נכון המבט הזה על החיים הקיבוציים – דילוג מצל לצל, תוך ספיגת דגדוג צריבות השמש בכפות הרגליים…
 פעמים רבות אהבה למקום מתחזקת דווקא ממרחק של זמן ומקום. כשאדם מתרחק ממקום הולדתו המקום הופך להיות משהו נכסף שטבועים בו מראות ראשוניים, תחושות, קולות, ריחות… על כן אהבתי כל כך את דבריו של בני לוין:
 “אני נולדתי במקום וזה משהו שאי אפשר להיפטר ממנו, הקיבוץ הוא חלק משמעותי בביוגרפיה שלי ואני מאוד אוהב אותו – מאוד מאוד.” (284)
 דומה שכך רבים מתוכנו – נושאים את המקום על המר והמתוק, העוקץ והדבש, הדגדוג והכוויה השמש והצל.
  הוקרא מפי יהודית פלד במפגש עם עמיה ליבליך בחלוף 30 שנה מיום כתיבת הספר כחלק מאירועי חג ה-80 לבית השיטה
 קיבוץ מקום-הנבואה שהגשימה את עצמה
 האם השם קיבוץ מקום שנבחר על ידי עמיה כשם בדוי לבית השיטה היה נבואה שהגשימה את עצמה עבורי? קיבוץ בית השיטה הפך להיות מקום מאז שעזבתי לפני 15 שנה. הוא נשאר מקום יקר ומרכזי בחיי והשכנות הקרובה מאשרת לי לבוא לבקר מדי פעם ולשמור על קשר עם האנשים שעדיין משמעותיים בחיי.
כשעברתי על הפרק שלי בספר, נדהמתי מהעובדה שגיון/ג’סי הייתה בגיל של הבנות שלי היום שבונות את משפחותיהן ומגדלות את ילדיהן. בשיחות עם ילדי, אני מוצאת את עצמי מגינה על צורת הגידול בקיבוץ שבחרתי אבל הויכוח על לינה משותפת לא היה במרכז דברי בספר. דיברתי על בינוניות וחוסר שאפתנות של הורים לגבי ההשגים של ילדיהם. הבת שלי הבכורה, לעומתי, דואגת שילדיה ילמדו, יעשו שיעורי בית וישתתפו בחוגים ומצליחה ביתר הצלחה ממני להניע את ילדיה ללימודים. כאילו שדילגנו על דור, החינוך שלי עבר ישר לנכדים.
 קשיי הקליטה שתיארתי זכורים לי אבל עם קריאת הספר זיכרונותיי התבהרו והתרגשתי להיות “שם” פעם נוספת.
משפט אחד בפרק משקף את העובדה שתמיד הרגשתי שאני נשארת בקיבוץ על תנאי.
סיפרתי שאלון אמר לי מהיום הראשון בקיבוץ שאם ארגיש שנמאס לי מבית השיטה, הוא תמיד מוכן לעזוב. וכך היה שבתוך זמן מאד קצר, אחרי שקיבלנו נזיפה מהמזכירות באספת רבת משתתפים, החלטנו שאם לא נקבל התנצלות אמיתית מהמזכירות, נעזוב. היום יצחקו על כך שנזפו בנו כי אלון לקח חופש מחרושת מתכת לעבוד בניו יורק עם גיא גלבוע על מנת לממן טיול משפחתי בארה”ב. כשחזרנו מהטיול ודרשו מאיתנו לתת חלק מהכסף חזרה לקיבוץ, הרגשנו שמקומנו לא בבית השיטה. בתוך שלושה חודשים “סגרנו עניין”. חיפשנו בית, עבודה לאלון וביטלנו את התוכנית לעבור לבית חדש בבית השיטה. מאיה הייתה בצבא, וניצן וישי למדו בעמק חרוד. חשבנו שהמעבר בין בית השיטה לגן נר לא יהיה להם קשה אבל בזה טעינו. כל אחד מאיתנו עבר שינוי ומהפך ונוצרה משפחה אחרת.
כמובן אני מרבה לשאול את עצמי אם עשינו את הדבר הנכון לפני 15 שנה. זאת לא העזיבה הראשונה בחיינו כזוג. לפני 35 שנה עזבנו את אמריקה אחרי שהתחתנו. שם אמרו לנו שלא כדאי להיפרד מסיר הבשר המושך והבטוח על מנת לחיות בישראל. כשאמרנו לחברי בית השיטה על החלטתנו לעזוב, היו תגובות דומות. “הכול יסתדר, המזכירות הזאת תתחלף, תתעלמו ממי שמרגיז אותך ותחיי את חייך בחדר שלך בלי להתייחס למה שקורה מסביב”-
הציעו לי.
אבל אני הרגשתי שהמקום הזה עושה לנו רע וגורם לקשר הזוגי להיפגע.
מעבר לעלבון שספגנו, ראינו את הקיבוץ העתידי, בלי דור המייסדים, בלי ערכים ובלי שיתוף אמיתי. בנוסף, היה לנו רצון לבדוק את עצמנו בלי רשת הביטחון של הקיבוץ. אולי זה היה חלק ממשבר גיל הביניים, אבל התוצאה הייתה שארזנו את המזוודות ויצאנו לדרך חדשה.
 
ומה חסר לי שאהבתי בבית השיטה? חסר לי דור המייסדים שהזכרתי בספר. תמיד הרגשתי מחוברת אליהם יותר מאל בני גילי. אני מתגעגעת לשיחות בחדר אוכל בשולחן של בית ספר, לאינטימיות שנוצרה בינינו המורים, לשחות בסחנה בחורף ובמיוחד אהבתי את השעות שהייתי עם ילדיי, בלי לראות טלוויזיה, בלי לכבס, לבשל, לנקות (חוץ מיום חמישי כמובן) ואת גאוות היחידה הרגשתי  להיות חברת קיבוץ בית השיטה.
 כתבה ג’סי קורן(גן נר)
 

 

על הספר “קיבוץ מקום”, מתיחס ליהודה(כינויו של שבתאי בארי בספר)
 
א.       לקט ציטטות מתוך דבריו.
אני מאמין שדרך הקיבוץ היא הפתרון, היא התקווה האמיתית לאדם, גם כיהודי בארץ וגם לאנושות בכלל.
יתכן מאוד שתבוא תקופת שפל או ניוון מבחינת הרעיון, אבל אני מאמין שרעיון הקיבוץ יעלה שוב, כי ביסודו זהו עתיד החברה האנושית;   שיתוף ושוויון.
אני לא חושש מתמורות בחיים שלנו.
אך יש דברים יסודיים שאם אתה משנה בהם – אתה מקצץ בשורשים.
הנה למשל עניין העבודה השכירה.
דבר שני —עניין מקורות החוץ.
לסיכום, הקיבוץ הוא תורת חיים. הקיבוץ לא מלמד את זה לבנים שלו.
לומדים קצת היסטוריה שלו, אבל לא את תורת הקיבוץ, את אורחות החיים.
יש לנו נסיון שהצטבר, צריך ללמוד ממנו ולהשתמש בו לעתיד לבוא.
ההשפעה הגדולה ביותר על הבן הוא חדר המשפחה לו.
אבל ההורים לא כל כך מעוניינים שבנם יהיה פועל, שיעבוד ברפת.
הם רוצים שירכוש השכלה גבוהה – שוב, הגלותיות, זה חוזר, זה חוזר.
 
ב.       ומה יש לי לומר על דברים אלו.
קבוצת החוגים, נולדה כמחאה, התרסה ואלטרנטיבה לגלותיות של הנוער הלומד בארץ-ישראל, 1926.
יסוד הקומונות המיישבות את רחבי הארץ היה הדרך האפשרית ביותר לממש את הרעיון הזה.     השוויון והשיתוף היו אמצעי טוב בזמנו, אשר הפך למטרה.
עקרונות העבודה העצמית ושלילת הרכוש הפרטי היו כלי המגן לשמירת השוויון.
היו עוד לא מעט עקרונות-חיים מסוג זה, אולי לא פחות קריטיים, אשר סיכנו את מימוש הרעיון. מה לעשות, המציאות שמחוץ לקיבוץ קראה תיגר כנגד עקרונות אלו, והקיבוץ לא יכול לה.
לא חסרה הוראת הדרך הנכונה לבני הקיבוץ. להיפך, ספגנו כל כך הרבה אהבה וגאווה לבית השיטה.
לא הגלותיות משכה אותנו אחור.
הסתבר שרעיון השוויון והשיתוף – אבני היסוד, לא עמדו במבחן הקיום העצמי שלהם.
להילחם בהם היה משום מלחמת דון-קישוט, הנאבק לעצור את כנפי טחנת הרוח.
זה היה גורלו של אבא :  כל החיים להיות בחרדה מתמדת, שמא יקרוס רעיון הקומונה .
הוא היה אדם שלוקח על עצמו אחריות למימוש החלום, עד כלות, כל עוד נשמה באפו.
לא עיוורון היה כאן, גם לא טיפשות, אלא אמונה בלתי מתפשרת להשיג את המטרה, גם כשאין כבר כוח לכך.
בנערותי, הייתי מושפע ממנו ומנסה לעמוד בציפיות שלו. בבגרותי, הגעתי למסקנה שאין יותר עתיד לקיבוץ, וגורלו נחרץ לפירוק.
מבחינת היחסים בין אב דומיננטי לבנו, נהניתי להתגרות בו ולסתור את אמונתו.
לי זה היה אתגר אינטלקטואלי וגם צעד של שחרור מהכאריזמה של האב הצודק תמיד..
בשבילו זו היתה גם אכזבה (מבנו), אך גם גושפנקה לצדקתם של יתר ה”סוטים” שבתוך הקיבוץ. (אני מזכיר את המאבק על השכונה הקהילתית). וגם, חושבני – השלמה  באפשרות שאמנם בוא יבוא שינוי,
בסופו של חשבון, זרעי השינוי שהוא קריסת הקיבוץ נולדו כבר לפני חמישים שנה.
בספר קיבוץ מקום הם ניכרים, וזה היה לפני שלושים שנה. והנה היום האפוקליפסה הפכה למציאות.  שיטת הרכוש הפרטי ניצחה את הסוציאליזם, בינתיים.
 
יש המון דברים נפלאים שהיו בקיבוץ, אשר הפסדנו, וכל כך מתגעגעים להם.
אבל יש גם הרבה יותר שלווה במסכת החיים של מי שנשאר וחי בו עד היום .במסגרת החדשה.  השיתוף נעלם –  ואתו תמו גם החיכוכים המתישים של חברה סגורה.
עכשיו אפשר גם בלי “תורת-חיים” אשר צריך ללמד וללמוד, ובלי מאבקים בלתי נלאים על מימוש עקרונות ועל סידור-עבודה.
ולבסוף, אוסיף ציטטה ממצגת יפה שקיבלתי לאחרונה:
תבוסה לא תמיט עליך חרפה , אם נלחמת כמו שצריך, ולמען מטרה צודקת.”
ואני מוסיף משלי: אני מתגאה ואוהב את הקיבוץ שבספר ובמקום, גם בדבריו של אבא,
אפילו שהיום בתבוסה.
עובד בארי,01.09.2008
 


backtotop