חיפוש לפי אירוע:

נפטר פעולות איבה חלל צה"ל נפטרים (כללי)

נמרוד שרון
מלחמת יום כיפור

31.1.1939 – 21.10.1973
נפל במלחמת ים הכיפורים
{עיטור העוז}
נמרוד, בן דינה ועדי, נולד ביום י"א בשבט תרצ"ט, (31.1.1939) בקיבוץ בית-השיטה, ולמד בבית-הספר במשק. נמרוד נולד בחיק הטבע והחקלאות, וגדל בין אנשים שעבודת האדמה היא אהבתם הגדולה. מילדותו נמשך לכל הקשור בגידולי שדה ובבעלי חיים ובפרט בכל הקשור במיכון. היה לו חוש טבעי למכונות. די היה לו להתבונן במכונה ולמששה כדי לדעת להפעילה. היה הילד היחיד שזכה לקבל רכב ולנהוג בו. את כל שעותיו הפנויות מלימודים בילה במוסך של המשק. בסקרנות היה מביט בעוסקים בתיקון המכונות. לעתים היה תוקע ראשו בקרביו של מנוע מפורק, ולא היה מניח בורג שלא ידע את תפקידו. תקופה של סיפוק מיוחד היה לגביו פרק הזמן שבין סיום הלימודים לבין הגיוס לצה"ל. באותה תקופה עבד קשה בפלחה ובמספוא, והייתה לו הרגשה טובה, שהוא עוזר לשאת בעול.
נמרוד גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1957, והתנדב לשרת בחיל הצנחנים. גם בצבא בלט ביזמתו. לאחר הטירונות סיים קורס מפקדי כיתות ונשלח לקורס קצינים. מאחר שחלה בדלקת הריאות החליט שלא לשוב עוד לקורס. במקום זה דרש ואף הצליח לעבור לגדוד סיור של הצנחנים.
לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר, שב נמרוד למשק. אט-אט גילה את האיכויות שהיו צפונות בו. הוא החל יוצא מן התחום הבלעדי של המיכון כאשר הגיע, כמגויס במסגרת "השנה השלישית", לקיבוץ נווה אור. ("שנה שלישית" היא שנת עזרה למשקים צעירים של מסיימי שירות חובה בצבא, כמקובל בקיבוץ המאוחד). המצב הקשה במשק הצעיר הכתיב לנמרוד כיוון חדש.
הוא השתלב בחקלאות ולאחר תקופה קצרה הפך לרכז הפלחה. תוך כדי עבודתו בחקלאות, חש שכל עשייתו הקודמת במוסך הייתה רק שלב הכנה לעבודה בחקלאות. ואכן, כאשר שב לבית-השיטה תבע לעבוד בכותנה ועסק בפיתוח מכונות חקלאיות. הוא החל יוזם שיפורים שונים והחל דורש העזה ודמיון בתחומים, שהייתה בהם גישה שמרנית. ראשו היה מלא המצאות, אלתורים וחידושים. נמרוד בורך גם בתכונה הנדירה של יצירת קשר בלתי אמצעי עם כל אדם, בכל מקום ובכל מצב. כישרונו בתחום יחסי-ציבור וקסמו האישי פתחו לפניו את כל הדלתות. אנשים שפגש בענייני עסק הפכו עד מהרה לידידים מסורים שלו.
היה בו שילוב נדיר של חוש מסחרי מפותח עם הגינות ויושר ללא פשרות. בזכות כישרונותיו הרבים זכה נמרוד להגשים חלום ילדות שלו: לנסוע לחוץ לארץ, ובעיקר לארצות הברית. כאשר קיבלו חברי המשק את רעיונותיו לפיתוח מיכון ענף הכותנה, טבעי היה שהוא נבחר למרות שלא שלט בשפה האנגלית לצאת לניקרגואה, לקנות קטפות משומשות וזולות, ולהעבירן באנייה לארץ. הקטפות הובאו לבית-השיטה, שופצו ונמכרו במחיר נמוך למספר קיבוצים. כל מי ששמע לראשונה את הרעיון של הבאת הקטפות מניקרגואה, ראה בו חלום. אבל את נמרוד, שהיה מהיר והחלטי בפעולותיו, כבר אי אפשר היה לעצור. "מבצע קטפות" הפך להצלחה רבה. הוא העיד על כישרונותיו, שאיחדו תחומים רבים ושונים: ידע טכני עשיר, כושר אלתור ויכולת ליצור קומוניקציה מיידית.
במלחמת ששת הימים השתתף בכיבוש העיר העתיקה בירושלים. הוא יצא בשלום מהתקלות הסיירת בדרך לתפיסת הר-הזיתים, מול שער האריות, בה נפגע טנק מעל גשר גת-שמנא. למחרת השתתף בפריצה דרך שער האריות, המשיך עם הסיירת בכיבוש רמת הגולן, וחזר לאחר הניצחון לחיי המשק. בשנת 1972 נבחר בקיבוצו לרכז את מפעל "חרושת מתכת" של המשק. את עבודתו החדשה החל בפרוייקט שעליו עבד שנה שלמה והשאיר אותו ממש בראשיתו, כשפרצה המלחמה.
במלחמת יום הכיפורים השתתף נמרוד בקרבות הבלימה והפריצה לגדה המערבית של תעלת סואץ, סמוך ל"חווה הסינית". על גילוי גבורה במילוי תפקידו הקרבי תוך חירוף נפש, הוענק לו "עיטור העוז". וכך מתואר המעשה בתעודת העיטור: "כוח זחל"מים אשר סמל נמרוד השתייך אליו, נקלע מול מתחם חטיבתי, שניהל מלחמה עקשנית. ארבעה זחל"מים נפגעו במהלך הדקות הראשונות והנפגעים היו רבים. במהלך הקרב נסע סמל נמרוד בעצמו בזחל"ם אל תוך האש, תוך חירוף נפשו, וחילץ נפגעים. על מעשהו זה חזר מספר פעמים. ביום כ"ה בתשרי תשל"ד (21.10.1973), בקרב האחרון על המוצב "פוקסטרוט" נפגע ונהרג. במעשיו אלה גילה אומץ לב עילאי, קור רוח ואחוות לוחמים". נמרוד הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ בית-השיטה. השאיר אחריו אישה- שלומית  וארבעה ילדים: עומר, הילה, יואב ואסף, והורים.
הוריו, אשתו וחברי קיבוצו הוציאו לאור ספר לזכרו ובו סיפורים שסיפרו עליו חבריו הרבים, מכתבים ששלח מסיוריו המקצועיים ברחבי העולם, וצילומים מעשה ידיו.
 
 
 
 

 האתר לזכרו בחטיבה 14

 

יהי זכרו ברוך

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 אילו היה לי יומן כך הייתי כותבת

 

 
בחמישי ביוני, 1967 פרצה מלחמת ששת הימים ונמרוד השתתף בה. נמרוד לא היה לחוץ כלל, הוא היה בטוח שהכל יהיה בסדר והוא יחזור הביתה בשלום. לעומתו, כמו כל הנשים שנשארו בבית, אני הייתי מאוד לחוצה- בכל זאת אישה בהריון עם שני ילדים קטנים, אך למרות זאת תפקדתי כמעט כרגיל. הסיירת של נמרוד הייתה שותפה לכיבוש ירושלים. אך מפקד המסע בתוך ירושלים התבלבל בכביש ובמקום להגיע להר הצופים, הוא נכנס לכביש שיורד לשער האריות, ומחומת ירושלים נפתחו יריות על הג'יפים הפתוחים של החברה מהסיירת. בקרב הזה נהרגו חמישה חברים טובים של נמרוד שהוא מאוד אהב. הוא היה מאוד עצוב והתאבל עליהם במשך תקופה לאחר המלחמה. מירושלים עלתה הסיירת לרמת הגולן והמשיכה בלחימה עד תום המלחמה. נמרוד היה מאוד גאה שהגדוד שלו שחרר את העיר העתיקה, הוא היה באופוריה גם כאשר חזר הביתה.
לאחר המלחמה חזר נמרוד למשק. הוא ניהל את ענף הכותנה בקיבוץ. הוא קנה קטפות ישנות בניקרגואה, שיפץ אותן, ומכר אותן לעשרה קיבוצים בארץ. בשנת
 1972 נבחר לרכז את מפעל "חרושת מתכת" של המשק.נמרוד אהב את עבודתו, היה גאה בה ובמעמד הגבוה שלו מאוד. ואני? כל עוד נמרוד היה שמח ומאושר, כך גם אני. היו לו תוכניות ורעיונות להגשמת חלומו לבנות מפעל רציני, והוא רק התחיל לממש אותן.
נמרוד השתתף גם במלחמת יום הכיפורים, אך לצערי הרב זו הייתה המלחמה האחרונה שבה השתתף. הוא נפל במהלך המלחמה.
מלחמת יום הכיפורים פרצה ב – 6 באוקטובר 1973. נמרוד גויס למלחמה במוצאי יום כיפור והלך בטוח בעצמו עם אמונה שיחזור בשלום מהקרב. הוא השאיר אותי לבד עם 4 ילדים שהגדול בהם היה אז בן 10 וחצי והקטן בן שנה וחצי. את האמת? ברגע שנמרוד הלך למלחמה עברה לי מחשבה בראש שהוא כנראה לא יחזור מהמלחמה בשלום.. כי יותר מידי טוב לא יכול להימשך לאורך זמן.. לא רציתי להאמין בזה, כמובן, אבל זה כן היה לי בראש בזמן שהוא היה במלחמה.
נמרוד והסיירת שלו נלחמו במשך שבוע בגבול הסורי, ולאחר מכן הטיסו אותם לסיני, שם נלחמו מיד עם בואם ב"חווה הסינית" בקרבות קשים ומרים. במשך חמישה ימים נמרוד נכנס ויצא לפנות פצועים וחברים שהרכבים שלהם נפגעו. אפילו בקרב, במקום שבו הכל לחוץ ומפחיד, נמרוד הראה גבורה, אומץ לב ואחוות לוחמים כאשר הוא עזר לחלץ פצועים. אני מתארת לעצמי שדבר כזה היה יכול לעלות לו בחייו, ואני מתארת לעצמי שהוא ידע את זה, אך הוא לא הפסיק לעזור כמה שיותר. על מעשיו והתנהלותו בקרב על החווה הסינית הוענק לו עיטור העוז, על גילוי גבורה במילוי תפקידו הקרבי תוך חירוף נפש. אני מאוד גאה בו על העיטור הזה, אך בסופו של דבר, אני מעדיפה אותו בחיים כאן לידי, מאשר מת עם עיטור עוז.
בהמשך חצתה הסיירת את תעלת סואץ והמשיכה צפונה לכיוון ישמעליה. ביום החמישי, כ"ה בתשרי תשל"ד, 21.10.1973, פינה נמרוד פצועים לאחר הפגזה נוראית מצד המצרים על המוצב "פוקסטרוט". כשהיה בזלדה, חדר רסיס קטן לתוך הדלת הקטנה של הזלדה ופגע בצווארו- כ. בטיסה מטורפת לקחו את הזלדה למרכז הרפואי הכי קדמית לקרבות ושם הרופא קבע את מותו.
אני יודעת שחילוץ פצועים והרוגים היא משימה קשה מאוד, משימה שדורשת המון כוח נפשי- ונמרוד עמד בה בגבורה, לא הפסיק לחלץ פצועים והרוגים ולעזור תוך כדי סיכון חייו עד השנייה האחרונה. אני בטוחה שהיה לו קשה, כמו לכולם, וכמו שאני מכירה אותו אני יודעת שהוא לא נתן לעצמו ל"השתפן" ואמר לעצמו שהוא יכול לעשות את זה ושהוא חייב לעשות את זה. שהוא חייב לעזור לחיילים שצריכים עזרה לא משנה כמה קשה זה.
אני לא יודעת מה עבר עליו בדקות (הארוכות או הקצרות) בין כניסת הרסיס לצווארו לבין מותו, אך אני בטוחה שהיה לו כואב. ואת האמת יומני היקר? לי הרבה יותר כואב כשאני חושבת על כמה שכאב לו. אני מתארת לעצמי שהוא לא וויתר בקלות ושהוא בטח ניסה לתקשר עם חבריו בקשר, אך הוא כנראה לא הצליח. יכול להיות שכאב ו יותר מידי, יכול להיות שהקשר היה רחוק ממנו והוא לא הצליח להגיע אליו. אבל אני יודעת שהוא חשב עליי ועל הילדים שלנו עד השנייה האחרונה ואני יודעת שאנחנו מה שגרם לו להמשיך לנסות לחיות- כי אני בטוחה ורוצה להאמין עד סוף ימיי שהוא לא וויתר!
לעולם לא נדע מה היה קורה לולא נמרוד היה בזלדה לבד. אולי היה סיכויי קטן בו הוא היה נשאר בחיים. אולי עם כמה פציעות, אבל בחיים.
בזמן המלחמה קברו את נמרוד ביחד עם כל החיילים שמתו בזמן המלחמה בקבורה זמנית בקיבוץ בארי שבדרום, ולאחר שנה העבירו את גופתו לבית השיטה. בזמן שהיה קבור בקיבוץ בארי נהגתי כל חודש לנסוע לקבר שלו ולבקר אותו.
נודע לי על נפילתו של נמרוד שלושה ימים לאחר מותו. מרגע זה נכנסתי למיטה, התכסתי בשמיכה ולא יצאתי ממנה כמעט 4 חודשים. הרגשתי כאלו העולם חרב עלי, שפתאום כל הצבעים היפיפיים שיש בעולם הזה נעלמים ובמקומם, לאט לאט נצבע הכל בשחור כהה. הייתי בשוק. פשוט מאוד הייתי בשוק. בהתחלה לא הצלחתי לעכל בכלל את מה אומרים לי. מהרגע ששמעתי את המילים "נמרוד נפל" נאטמתי, לא שמעתי יותר כלום. אמנם הייתה לי הרגשה שזה מה שהולך לקרות, אבל לרגע לא האמנתי ורציתי להאמין שזה באמת יקרה. גם ברגע שבישרו לי על נפילתו של נמרוד לא האמנתי שזה קרה. לא האמנתי שזה יכול לקרות, שנמרוד, נמרוד שלי כבר לא חי יותר. הרגשתי שאין לי טעם לחיות יותר ונכנסתי לדיכאון עמוק. לקח לי המון זמן לצאת ממנו, אבל בסופו של דבר עם עזרה רבה יצאתי.
בארבעת החודשים הראשונים לא יכולתי לטפל בילדים. לא חשבתי על זה בכלל. כל מה שהיה לי בראש זה נמרוד. התמונה שלו. זכרונות ממנו. חוויות שחווינו ביחד. הכל. ההורים של נמרוד, עדי ודינה שרון, טיפלו בילדים ולקחו את המשימה הזו על עצמם עד שאני אוכל לעשות זאת. אני כל כך מודה להם על זה היום, שהם לא השאירו את הילדים לבד בזמן שאני לא יכולתי לטפל בהם. פשוט לא יכולתי.
הייתי סגורה בבייתי במשך המון זמן. רותי, החברה הכי טובה שלי, ניסתה והצליחה, להוציא אותי מביתי כדי שאוכל לשאוף אוויר, להתרענן, ולראות שבסופו של דבר החיים ממשיכים.
השנה הראשונה הייתה השנה הכי קשה עבורי. זו שנה שבה כל מועד מיוחד כמו חגים, אירועים, ימי הולדת, ימי שנה כאלו ואחרים-  היתה הפעם הראשונה שנמרוד לא נמצא בהם.
אז המועד הראשון היה חנוכה. היה לי כל כך קשה לחשוב על זה שבפעם הראשונה נמרוד לא איתנו. נזכרתי בכל השנים שעברו, כל חנוכה שעובר ונמרוד איתנו, ופתאום, השנה, הוא לא. הפעם הראשונה שהוא לא איתנו. היה לי מאוד  קשה לחשוב על זה.
בכל חנוכה יש בבית השיטה מפקד אש. זו הייתה הפעם הראשונה שלא רציתי ללכת למפקד. רותי הכריחה אותי ללכת, עמדתי במפקד כשאסף בידיים שלי ובכיתי כמו מטורפת. נזכרתי, פשוט מאוד נזכרתי. נזכרתי במפקדי האש הקודמים כשנמרוד היה, שהוא לקח את הילדים על הידיים שלו והרים אותם כדי שהם יוכלו לראות. שהוא הדליק להם למפיונים וראה אותם מתלהבים מהאש. והשנה, בפעם הראשונה, זה לא היה.  
ואחר כך הגיע תאריך יום ההולדת שלו. ושוב פעם, היומולדת הראשונה שהוא לא נמצא איתנו. לא הייתי מוכנה לחגוג את יום ההולדת שלו, אבל ציינתי אותה. הסברתי לילדים שהיום יום ההולדת של אבא. ושהוא לא איתנו. היה ברור לי שחלקם לא מבינים למה אני מתכוונת אבל ידעתי שהם צריכים לדעת את זה, ושהם יבינו בהמשך.
ולאחר מכן הגיע פסח. ליל סדר ראשון שהוא לא נמצא איתנו. באותו זמן חגגנו את ליל הסדר בקיבוץ בחדר האוכל, ורותי הכריחה אותי לבוא עם הילדים. באתי והיה לי מאוד קשה. בכיתי, אבל הייתי שם.
והשנה המשיכה והגיע יום הזיכרון לחללי צה"ל. אמנם הכרתי את השכול משום שבעלה של אחותי, גיסי, נהרג במלחמת ששת הימים, אבל לא חשבתי לרגע שהשכול יגיע גם למשפחה המצומצמת שלי- בעלי. אני זוכרת גם שגיסי מת והייתי עם אחותי, חשבתי לעצמי שזה בטח כל כך קשה, שאי אפשר לחיות יותר אחרי שבעלך מת. לא חשבתי לרגע שאני אחווה את זה גם כמה שנים אחר כך.
היה לי באמת קשה באותו יום, להבין שנמרוד הוא חלל צהל. זה עדיין לא נקלט עבורי. אני נזכרת בימי הזיכרון הקודמים בקיבוץ, היה לי קשה ועצוב. באמת. בסופו של דבר כולם בקיבוץ מכירים את כולם וכולם חברים של כולם. הכרתי עוד אנשים מהקיבוץ שנפלו. אבל יום הזיכרון הראשון שנמרוד לא היה, היה יום הזיכרון הכי עצוב וכואב בימיי. זה עדיין לא נתפס לי באותה תקופה שהוא מת, ופתאום מגיע יום הזיכרון ואנחנו מציינים ביום מיוחד את נפילתו ואת נפילת כל חללי צה"ל. זה היה כואב וקשה ברמות שמילים לא יכולות לתאר.
והשנה עברה, הילדים גדלו, והגיעה שנה לנפילתו. עוד פעם חנוכה הגיע- הפעם חנוכה שני בלעדיו. ושוב פעם יום ההולדת שלו, ופסח, ויום הזיכרון לחללי צהל. לאט לאט העובדה שהוא לא כאן ושהוא לא יחזור מחלחלת ללב, מחלחלת למוח, וההבנה הזו נהיית מובנת יותר יותר משנה לשנה.
לאט לאט החיים ממשיכים, ואני אומרת את זה בצער רב אבל אחרי כמה שנים זה הפך לשגרה שנמרוד לא איתנו. הוא תמיד היה ותמיד ישאר בלב שלנו, אבל הוא לא איתנו.
היו פעמים רבות שהייתי נזכרת בו ופשוט הייתי מתחילה לבכות בבכי צורם וכואב. הילדים נבהלו בפעמים הראשונות אבל לאט לאט הם הבינו אותי, הבינו את המצב וידעו איך להרגיע אותי ולהיות שם בשבילי- בדיוק כמו שאני הייתי שם בשבילם כשלהם היה קשה, להסביר להם, לספר להם זכרונות וחוויות על נמרוד. לא פעם הם היו שואלים אותי, אני הייתי נזכרת ומתחילה לדבר היינו יושבים שעות על הספה, עם אלבום תמונות, הם מקשיבים בריתוק כשאני מספרת להם ומעלה זכרונות וחוויות. לפעמים זה היה מלווה בבכי, לפעמים לא, אבל היה לי חשוב שהם יכירו את נמרוד. גם אם הם לא ממש זכו להכירו.
שלוש שנים לאחר מותו נסעתי עם משלחת של אלמנות חללי צה"ל ללונדון. ראיתי שיש עוד דברים יפים בהמשך החיים שלי. ראיתי שלמרות האובדן העצום, והכאב הנוראי, החיים ממשיכים, ואני לא יכולה להישאר במקום. אני צריכה להמשיך ללכת. אני צריכה להתקדם ולהמשיך הלאה. הטיול הזה הוא נקודת מפנה נוספת בחיים שלי. הוא הרגע שבו עברתי את הכאב החזק ביותר ויצאתי לדרך חדשה, כשנמרוד עדיין בליבי בכל צעד שאני עושה.
יומני היקר, עברו כמעט 40 שנה לאחר נפילתו של נמרוד, אני אף פעם לא שכחתי אותו. אני בחיים לא אשכח.
נמרוד באמת היה בן אדם מדהים. הוא היה אהוב על כולם, בחור טוב, אמין, ישר וכנה. נאה מאוד וגבר שאם אני אגיד את האמת, כל אישה הייתה רוצה לבלות איתו את כל ימי חייה. הוא היה, אחרי הכל, אבא נפלא ובעל נהדר. התאהבתי בו בזכות מי שהוא, ואני עד היום אוהבת אותו. האהבה שלי אליו לעולם לא תיגמר. וכמו שאומרים תמיד- אלוהים לוקח את הטובים קודם.
 
 הייתי נותנת הכל בשביל לראות אותו לעוד שנייה אחת, אבל אני יודעת שזה לא אפשרי. השלמתי עם זה אחרי המון זמן. הפצע שהוא הותיר אחריו לעולם לא יתרפא והחלל שהוא השאיר אחריו לעולם לא יתמלא, אבל החיים, בסופו של דבר, ממשיכים הלאה.
 
אז יומני היקר, סיפרתי לך הכל אודות נמרוד, מקווה שהקשבת והתעניינת.
שלומית.  כתבה ענת רז (נכדתה של רותי ברוך  בת 14-  2013)

 

 

יהי זכרו ברוך

backtotop