במבט אישי     בית אורן שלי     אפרת שלום, בהמשך לבקשתך, ברצוני להודות על הדאגה והאכפתיות למתרחש בכרמל בכלל, ובבית אורן בפרט, בימי השרפה הגדולה. בבית אורן פגעה האש כמה שעות לאחר שהחל היער לבעור. חוסר השליטה במתרחש, של הכבאים והשוטרים, הביא לאסון גדול. כמה מאות מטרים מצומת הכניסה לקיבוץ, וממש מול עיניהם הפעורות של אנשי הקיבוץ, נשרפו עשרות סוהרים שניסו לברוח מתוך האוטובוס הבוער. סופת האש המשיכה לנוע, והגיעה לבית אורן. היא שרפה עד היסוד את 'בית הצנחנים' שהוקם בבית אורן לזכרם של צנחנים חברי הקיבוץ, שנהרגו באסון מעגן בשנות החמישים. האש המשיכה לתוך השכונה הדרומית של הקיבוץ וזרעה הרס וחורבן. ב19:00 נטשו הכבאים את בית אורן. צוות חילוץ ועוד מספר חברים מסורים המשיכו במאבק באש, ולאחר קריאות נואשות לעזרה  הצטרפו למאבק שתי כבאיות זקנות, שהחליטו לעלות לבית אורן למרות הסכנה, ועליהן צוותי מתנדבים, האחד מהחותרים, והשני מעין כרמל. כבאיות אלו עם צוותי המתנדבים הצילו בתים, עצים, ורכוש רב בבית אורן בליל יום חמישי 02.12.2010. מתוך 120 דירות בבית אורן נפגעו 63, ומתוכן 35 אינן ראויות למגורים עוד.  בנוסף, נשרפו מבני ציבור. באופן אישי, ביתי נשרף, וכן נשרפו דירותיהם של 3 מילדיי והסטודיו לקרמיקה של אשתי. ביום שישי בבוקר יצאתי ברגל מחיפה לבית אורן, ומיד התחלתי בפעולות כיבוי להגנה על 'יער מחוללים' - (אתר לפעילות בטבע אותו הקמתי ביער בקיבוץ. (תמונות ב- www.meholelim.org). לאחר יומיים של מאבק באש ניתן היה לומר בוודאות שהיער ניצל. באסיפת חברים שקיימנו בשבת בנחשולים החליט הקיבוץ למנוע ככל יכולתו את פיזור הקהילה לישובים אחרים,  ולהחזיר את כולם הביתה ללא דיחוי, למרות התנאים הקשים. הצבנו גנראטור לחשמל, חיברנו את צנרת המים, הכנו את חדרי המלון לקליטת החברים, תוך בניית מטבחים קטנים בכל קומת חדרים וחדר כביסה. הקמנו 'חנות' בה מוינו תרומות שקיבלנו, וחברים שנותרו ללא ציוד בסיסי קיבלו כל מה שניתן היה להעביר אליהם.   ביטוח הקיבוץ אינו מספיק לכיסוי כל הנזק שנגרם. אנו פועלים בימים אלו לבניית שכונה של 30 קרווילות לקליטת החברים חסרי הדיור, מנסים לתמוך זה בזו, ואלו באלו, ומנסים להפוך את הכעס הרב שמצטבר על המחדל הנורא שהביא לנזק כה גדול ביישובנו. מכבי האש הגיעו למקום תחילת השריפה  בעוספיא שעתיים לאחר שהחלה, וזה היה כבר מאוחר מידיי.  בכל ימי השריפה היו הכבאים נרפים, חסרי מוטיבציה ורצון לסייע בכיבוי בשטח.  ברצוני להודות על התמיכה והעידוד שקיבלנו מקיבוצים רבים, וביניהם גם רבים מבית-השיטה.                                                                                                                              בתודה ובברכה, רן רונן, בית-אורן  לשעבר יו"ר מועצת מנהלים בבית-השיטה               בית אורן: הזיכרונות שורפים, הקיבוץ משתקם  את הסימנים השחורים עדיין רואים בכל מקום, בקיבוץ ובסביבותיו, אבל החברים בקיבוץ בית אורן עדיין מנסים לחזור לשגרת החיים ולשקם את הבית האישי והקהילתי. סיור בקיבוץ, שנה אחרי השריפה הגדולה  בתחילת השבוע, בדיוק שנה אחרי השריפה הגדולה שהשתוללה על הר הכרמל, נגסו הדחפורים בבתים חרוכי הקירות ופעורי החלונות, שניצבו במשך שנה על ההר כעדות אילמת לאש הגדולה שכילתה אותם, וגרסו אותם עד דק. כך, באחת, נעלמה מהנוף השכונה הדרום-מערבית של קיבוץ בית-אורן - שכונה שכונתה "שוויצריה הקטנה", שאכלסה עד השריפה כארבעים משפחות ותיקות וצעירות, בני משק רווקים לצד נשואים טריים, והורים בשכנות לילדיהם.   קרני עם-עד  פורסם:  01.12.11, 23:22    נופו של הכרמל הירוק תמיד (כמאמר השיר של יורם טהר-לב), שהפך לאפור, אפור מאוד (כמילותיה של לאה גולדברג) - חשוף עכשיו יותר מתמיד ומקשה על החזרה לשגרת החיים בקיבוץ יפה הנוף.  הצער על חורבן הבית מצטרף לכאב הצורב והממאן להינחם על אובדן הזיכרונות שתועדו באלבומי התמונות, במחשבים הביתיים, על קירות הסלון וחדרי השינה. את מכשירי החשמל והרהיטים ניתן לרכוש מחדש, בעזרת דמי הביטוח, אבל מה על צילומי הילדות והנעורים, החתונה והנכדים? ומה באשר לחפצים בעלי משמעות שעברו עם בעליהם חיים שלמים? את אלה לא ניתן להשיב ולשחזר, לגאול מהאש המכלה.  הזמנה ליציאה מהמלנכוליה ביום שבת הקרוב יציינו חברי בית-אורן מלאות שנה לשריפה שהתרחשה במועד סמלי מצמרר - נר ראשון של חנוכה (2.12.2010). במפגש, אליו התבקשו להביא סיפורים, תמונות וחפצים הקשורים לאותו יום מר ונמהר, ידברו גם על האש האכזרית, אבל גם ימהרו להזכיר את הנס הגדול שהיה כאן. איש לא נפגע בגופו, ושום חיית מחמד לא נלכדה בשריפה. ביום שישי שלפני כן יופיע בקיבוץ הזמר חמי רודנר, שישיר גם את "מלנכוליה אהובתי". בעלון הקיבוץ, "ניבים", הזמינו את הציבור להופעה תחת הכותרת: "כולנו יוצאים מהמלנכוליה".  אריאלה חן (מקיבוץ רמת-השופט), מנהלת הקהילה של בית-אורן, שנכנסה לתפקידה שבוע לפני יום השריפה, מודה שהמלנכוליה עודנה קיימת, אבל רק בשוליים. "אנחנו עדיין בשלב של שיקום, מתעסקים יותר בצד החומרי ומתלבטים כיצד לבנות את הבתים מחדש לצד שיפוץ מבנים למעבר של החברים שעדיין מתגוררים בקרווילות. אבל יחד עם זאת אנחנו לא שוכחים לטפל בנפש, בצד הרגשי. חלק מהמשפחות שבתיהן נשרפו עדיין זקוקות לתמיכה, לליווי של גורמי רווחה. בין ה'נפגעים' מהאש ישנם צעירים ומבוגרים, נשואים ורווקים. כל אחד מהם משדר חוסן או חולשה, בהתאם למצב שאליו נקלע, ואנחנו קשובים לכולם.  "חלק מהנפגעים מגיעים גם אלי, ואני מרגיעה ואומרת שנושא הבית מטופל ברמות שונות ושלכולם יימצא מענה, גם אם זה יהיה במועד רחוק יותר מהמצופה. בחצי השנה הראשונה לאחר השריפה היו טענות מאוד עוצמתיות מצד כמה חברים על כך שאנחנו לא דואגים לפתרון מהיר עבור מפוני הבתים. היו גם מחלוקות בינם לבין אלה שביתם נשרף חלקית או לא נפגע כלל. אבל עם הזמן זה דעך, וכיום כולם גוף אחד".  מדוע יש קושי להתחיל בבנייה?  אריאלה חן: "כי יש לנו קושי גדול להפשיר שטחים לבנייה. המועצה האזורית עושה מעל ומעבר, אין לנו טענות למדינה, אבל סוגיית התכנון והבנייה מקשה על תחילת עבודות השיפוץ. גם הארגונים הירוקים דואגים לשים רגל, ולהתעקש על כך שלא נחרוג מהקו הכחול לעבר ההר המוגדר כשמורה".   בית אורן השבוע. הריסת השכונה שנשרפה (צילום: גיל נחושתן)  שמועות שהקיבוץ נשרף אריאלה חן ישבה במשרדה במזכירות בית-אורן. השעה היתה 11:45 בצהריים כשמישהו בישר לה על אש שפרצה בגבעה מול הקיבוץ, באזור עוספיה. "אני ויערה, המזכירה הטכנית, יצאנו לראות. ידעתי שכבר היו שלוש שריפות סמוך לקיבוץ, ולא חששתי שהיא תגיע אלינו. כעבור 45 דקות הגיעה הודעה מהמשטרה ומהמועצה האזורית, שעלינו לפנות את הקיבוץ. אני זוכרת חמסין גדול, רוח חזקה, ויובש שרק המריץ את האש שהחלה להתקדם אלינו במהירות".  איך התבצע הפינוי?  "בשעה 12:30 הגיעו ההסעות של המועצה והחל פינוי החברים והילדים. עד שעה רבע לאחת הסתיים הפינוי אבל אנשי המשטרה, בראשות אהובה תומר ז"ל, המשיכו להסתובב בין בתי הקיבוץ וקראו לאנשים שעוד סירבו לעזוב, לרדת מההר. קבוצה קטנה של חברים לא הסכימה לרדת, והם נשארו בבית-אורן כל השבוע. אני ירדתי למרכז מיר"ב של חוף הכרמל, בו רוכזו האנשים, רק ברבע לשלוש. הדרכים כבר היו חסומות, הבתים בקיבוץ החלו לעלות באש, והשמועות היו שכל הקיבוץ נשרף לגמרי. אחר כך היו בשורות מקוטעות: 'הבית של זה נשרף לגמרי', 'הבית של ההוא נשרף חלקית'. מהומה כללית".  מה עשו המפונים?  "הקמנו חמ"ל ודאגנו לצורכי 300 המפונים כולל מתן תרופות, חלוקת מזון ובגדים, וביקשנו מהחברים שיכולים לעשות זאת למצוא לעצמם מקום מגורים זמני אצל משפחה וחברים עד שנוכל לחזור לקיבוץ. היו כאלה שנשארו שבוע במלון בנחשולים. לאחר שבוע חזרו מרבית המשפחות לקיבוץ, ואלה שביתם נשרף שוכנו במלון של בית-אורן למשך חודש נוסף. אחר כך הוקם אתר הקרווילות".  איך היתה עבורך החזרה לבית-אורן?  "קשה מאוד. לראות את הבתים שנשרפו, את אלה שכל עולמם עלה באש, זה דבר שלא לומדים בשום בית ספר, בוודאי לא בקורס למנהלי קהילות. אני מודה שהיה גם בכי, וגם כשאני מדברת אתך אני מתרגשת כאילו זה קרה עכשיו. אבל אני חייבת לומר שעם ישראל התגלה כאן במלוא עוצמתו ולבו הגדול. הציפו אותנו באוכל ובסופגניות, תרמו כספים, הציעו עזרה בכל דרך שהיא. בשלב מסוים ביקשנו להפסיק את משלוחי המזון שלא היה לנו צורך בהם. גם התקשורת לא הרפתה, והיא עשתה עבודה חשובה, גם אם העיקה לא-מעט. בכל כורחי הפכתי לדוברת מנוסה".   בית אורן. יממה אחרי השריפה (צילום: ערן יופי כהן)  הטבע עוד לא התאושש אל "גן נרקיס", בו מתחנכים ילדים בני שנתיים-שלוש, מגיעות לאחרונה גם צרעות זהובות כנפיים. הקן שלהן, במעבה החורש, נשרף, וכעת הן באות כדי לעוט על שאריות המזון שהותירו הקטנים. מזי שם-טוב (50), הגננת, אומרת שגם החורף מורגש השנה בעוצמה רבה יותר מאלה שקדמו לו. "הטבע כבר לא מגן, הרוח לא נחסמת על ידי העצים, וגם הגשם עז יותר. הטבע, בניגוד למה שנוטים לחשוב במקרים כאלה, עדיין לא חזר לעצמו".  שם-טוב, כעשרים שנה בבית-אורן, הגיעה לקיבוץ מהרצליה בעקבות אחיה שהתגורר כאן. הבית שלה נפגע רק בחלקו, שבועיים לאחר השריפה כבר הוכשר לשמש למגורים והוא עדיין משתפץ לאטו. מהמרפסת שלה אפשר היה לצפות בשורת הבתים השרופים שנהרסו השבוע.  כשחזרה מהגלות לאחר שבוע, גילתה שכל מכשירי החשמל עלו באש. במכונת הכביסה, שהיתה גדושה בגדים, נותרו רק כפתורים. התמונות, אותן דאגה להדפיס ולסדר באלבומים, כבר אינן קיימות. שניים מארבעת ילדיהם של מזי ובעלה מצאו את חדריהם שלמים לגמרי. שני הנותרים מתגוררים בדירות משלהם, אליהן לא הגיעה האש. "היו צריכים לשפץ את כל התשתיות שקרסו, אבל עכשיו הכל בסדר. הצלקת נשארה אצל כולנו, ובוודאי אצל הילדים הקטנים שחוו את היום בצורה יוצאת דופן".  איפה היית כשפרצה האש?  מזי שם-טוב: "דווקא היה לי יום חופש מהגן. יום חמישי. יצאתי כהרגלי למרפסת וראיתי ענן מוזר, התקהלות של חברים. אחרי חצי שעה התבשרתי על פינוי הילדים. הכל הלך בסדר, ורק ילד אחד, בן שנתיים וחצי מעוספיה, סירב לעלות לאוטובוס. הוא ממש נתלה עלי, לא הסכים שאמסור אותו למטפלות באוטובוס, והצעקות שלו החרישו אוזניים. התקשרתי אל אמו והיא אמרה שהיא יורדת להביא אותו. אני לא מבינה עד היום איך עברה את מחסומי המשטרה, אבל היא הגיעה ולקחה אותו איתה".  ואת עצמך?  "אני לא הסכמתי לעזוב את שלושת הכלבים שלי. האש התקדמה במהירות, כבר הגיעה לשולי השכונה, אבל אני לא עזבתי את הכלבים. גם רכב לא היה לי, כי בעלי עבד מחוץ לקיבוץ. מזלי שחברה שלי, שגם היא לא רצתה להיפרד משלושת הכלבים שלה, לקחה טנדר גדול ופינתה את כולנו. לא היינו יכולות להתפנות כי האש חסמה את כל מבואות הקיבוץ, ורק בסביבות השעה חמש ומשהו הצלחנו לרדת מההר, לא לפני שעצרו אותנו כמה פעמים ואמרו שהדרכים חסומות. חזרתי אחרי שבוע, גיליתי מה קרה לבית, והיתה לי נחמה מסוימת בכך שהוא לא נשרף כליל כמו שאמרו לי".  ומה עובר מאז על הקיבוץ וחבריו?  "בימים ובחודש הראשון הטראומה ליכדה אותנו. כשחזרנו לקיבוץ החלה ההתפצלות. איש-איש חזר למקומו ולביתו הזמני או הקבוע. התחלנו ללקק את הפצעים, וגם היה מתח באוויר. היו קולות שזעמו על כך שיש סחבת בטיפול, היו חברים שביתם נשרף והם האשימו את האחרים שהם לא מבינים אותם ואת הבעיות שנוצרו לאחר אובדן הבית.   אבל עכשיו ישנה תחושה כללית שכולנו שותפים באסון שהיה, והמקרה מחבר בינינו. כולנו הפקנו לקחים, לטוב ולרע".  לא איבדו תקווה בית-אורן, אם להסיק מעלוני הקיבוץ ומעדויות חברים שהתראיינו לכתבה, מתנהל בחודשים האחרונים בשגרת קיבוץ רגילה. מדברים כאן על שיוך בתים, על מאזני השנה החולפת, על בניית מועדון חדש במקום זה שעלה באש. אפילו יש תלונה על כך שחברים לא הגיעו בהמוניהם לעצרת לזכרו של רבין, שארגנו בני הנוער. הבנים בקיבוץ נשארים במשק לאחר הצבא ושנת הטיול הגדול, ויש תוכנית עתידית לקליטת בנים במאה מגרשים שיופשרו לבנייה.  אחד המוסדות הציבוריים שחודשו לאחר השריפה הוא בית הכנסת של בית-אורן. עלון הקיבוץ הכריז בשבוע שעבר על קבלת שבת שתיערך שם. "נחליש את הניכור, ונגביר את החיבור - קבלת שבת בניגון, דיבור וקידוש..." לשון ההודעה. בקיבוץ, שאיבד את האורן ואת הבית אבל לא את התקווה, מתפללים שאסון דומה לא יתרחש עוד, ושסדר היום יעסוק מעכשיו רק בשיוך ובקליטה ולא בחורבן הבית.   ידיעות אחרונות וידיעות הקיבוץ בבית אורן כילתה השרפה 36 דירות באופן מוחלט ועתה לא נשאר אלא להרוס ולבנות את הבתים מחדש. מרבית הדירות שייכות לצעירים וזוגות צעירים שהקימו ביתם בקיבוץ. דירות ומבנים שנפגעו חלקית נצבעו ושוקמו ככל שניתן מחדש ועתה יש להשלים את הציוד האישי והחשמלי שנשרף. על כל הנפגעים לעמוד עתה מול הרשויות וחברות הביטות באופן אישי. בתמונה למעלה: פינת הזכרון לניספים על הכביש המוביל לבית אורן והשטח הסובב את הקיבוץ למטה:מועדון החברים והצעירים "ביץ סייד" שנשרף כליל ולא ניתן לשקמו מחדש.   שריפה בכרמל | על האש מאת גדעון לוי  פורסם בהארץ 11/12/2010 הם התחבאו מהיס"מ שבא לפנות אותם והצילו מה שאפשר. אחר כך התיישבו בבית אורן המפויחת, הדליקו מדורה ובישלו לעצמם ארוחת ערב. שיחה עם קיבוצניקים צעירים שאומרים שהבינו בעקבות השריפה שאין להם על מי לסמוך, רק על עצמם תגיות: שריפה בכרמל, בית אורן   תושבים אחרי יום ארוך בבית אורן החרוך. בשבת היו השמים שחורים עדיין והיער אדום-שחור, ביום ראשון כבר הכל היה אפור להחריד תצלום: אלכס ליבק וחושך על פני תהום. מדי פעם עלתה יללת תנים מהעמק, מפירה את השקט. אולי גם הם בכו על האש. הכל היה שחור מסביב, שחור ואפור, שחור ומפויח. מבעד לאפילה אפשר היה להבחין בארבע דמויות: קיבוצניקים צעירים מבית אורן, שאמרו להדליק אש על המנגל בקדמת שכונת הטניס השרופה והשוממה שהיתה ביתם. הם חיכו שצרצור המסוקים הדולקים אחר האש ייעלם ואז העלו אש, להכין לעצמם ארוחה חמה ראשונה אחרי שלוש יממות סוערות. לא ראיתי את פניהם בחושך, רק נר אחד צבע את פניהם באדום-צהוב קלוש, אבל אותות ההלם ניכרו בהם, גם כשטענו שהם "לוקחים את הבאסה בסבבה". בועז בן חיים, שניהל במשך 15 שנה את "בי-סייד", מועדון הריקודים הפרוע של הקיבוץ, שעומד עכשיו כחורבה חרוכה, נשנק לפתע. הוא ראה את האוטובוס הבוער בעמק ולכן אינו מוכן לדבר על המועדון, מפעל חייו, שנשרף כליל. חבורת גברים קשוחה ומחוספסת, כל כך ישראלית, מכינה לעצמה ארוחת ערב ב"פויקה", קדרה ש"צריך להיות מאוד טיפש כדי לא לדעת לבשל בה", אומר בן חיים. "מכניסים כל מה שיש, מוסיפים בקבוק שארדונה ומבשלים". גברים במלכודת. הם מתייחסים אלי בבוז כי אני לא יודע מה זה "פויקה", ועוד יותר כי אני לא מבין מה זה "הכל מקתוב". מעשנים סיגריות נובלס-לייט בזו אחר זו, מתגעגעים למתנדבות הצרפתיות של פעם, ומדברים אל תוך חשכת הליל שיורד אט אט, לא מצליחים, למרות קשיחותם, להסתיר את אותות הטראומה. את הבית של גנץ "השועל" הם הצליחו להציל במו ידיהם. שתי הדירות משני צדיו עלו באש. גם את לול התרנגולות הצילו, הלול שבדיוק נגמר בו מחזור חיים יום לפני השריפה, והשוכנות בו כבר בלאו הכי היו לשניצלים, כלשונם. הם מספרים שרצו "מגץ לגץ", מנצלים חלונות הזדמנויות של שניות, רגעי חסד בני חלוף, להציל את כל מה שאפשר. כשבאו ביום שישי כוחות היס"מ לפנותם, התחבאו מתחת לבתים, "כמו בגטו ורשה", אומר בועז, "זה היה מאוד מבלבל". ישבנו על הספות שהשליכו בלילה הקודם מהבתים השרופים, בין האורנים החרוכים שעשנם החניק. הלילה הם שוב יישנו תחת כיפת השמים, על דק העץ של גנץ, שניצל מהאש. גם ביתו של בן חיים ניצל, מפני שאשתו, שונאת האבק, הקפידה לסגור את החלונות. אבל כל שאר הבתים מאחורינו - שורת בתי קומות קיבוציים, שכונת המעבר של הקיבוץ, השכונה הדרומית - עומדים עכשיו שחורים, שוממים ואילמים, כאוד לא מוצל. במשך יומיים סבבתי בכרמל השרוף, בין בתי עין הוד, עין חוד, עוספייה, טירת הכרמל ובית אורן, עוקף בדרכי עפר ושבילי בננות את המחסומים המשטרתיים. אפילו השוטר המתנדב מיחידת האופנוענים, שנזכר שרקדנו יחדיו לצלילי "שיר לשלום" לפני 40 שנה במשלחת נוער לארצות הברית, לא התיר את מעברנו. בארץ האש הזאת פגשתי השבוע ישראלים שלא היכרתי. כבאים צרובי פנים ואדומי עיניים שלחמו על כבודם האבוד, אמנים מעין הוד שביתם היה לעולה, מסעדנים-פליטים מעין חוד שלא מוכנים לדבר עוד על כפרם הקודם, עין הוד, שבתיו עלו באש, והשר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', שוטר עממי נטול חשיבות עצמית, שסבב בין כל אלו במסירות ראויה לציון. האש הזאת היתה שוויונית, לא מאכלת דווקא את בתי העניים, וכמותה גם האחווה שהפגינו הרבה מאוד אזרחים. הוסיפו על כך את ההתפעלות שאחזה ברשף-משנה ישראל גורין ובחבריו, שליוו את הכבאים מג'נין ומבית לחם, מנתצת באחת את כל מה שחשבו על הפלסטינים; את הסיוע הבינלאומי הנדיב, שניתץ באחת את דימוי העולם-כולו-נגדנו החביב עלינו, והנה לכם, לרגע, תמונת היפוך מזו המצטיירת בדרך כלל. תראו מה שגחל נרגילה אחד מעוספייה - שהשבוע לפתע קראנו לה כראוי עיספייא - יכול לעשות. . רד אלינו אווירון: על רכס אוניברסיטת חיפה עמדו ביום ראשון עשרות עיתונאים ואזרחים וצפו בסופר-פלא, הסופר-טנקר, הצעצוע היקר מאמריקה שהביא לנו משמים ראש הממשלה שלנו, אחרי שמזכירו הצבאי מצא אותו באינטרנט, הפלא ופלא. ג'מבו ירוק-אדום היה כאן לרגע לאטרקציה מגוחכת. הוא חג מעל חיפה שוב ושוב, כמו להפגין את פלאו, רק חסר היה מטס יום העצמאות בשמי ארצנו, לנופף בנס האמריקאי. אני התפעלתי יותר מחבורת הכבאים היוונים, שהיו שרועים באפיסת כוחות בשעת צהריים על הכביש מול הכניסה לעין הוד. מפקדם, דיקאס פניוטיס, קפטן אש עם שלושה כוכבים מאתונה, שהוזנק ב-2004 לרעידת אדמה במרוקו ובפלופונסוס הוא כיבה שריפה שנמשכה 20 ימים. השריפה האחרונה שכיבה היתה באי אנדרוס ביוון ובמוצאי שבת הוא בא לכאן וישן ב"מלון צבאי", שנדמה לו שקוראים לו אולגה. העוף שקיבל לארוחת הערב הזכיר לו סופלאקי, גם הכרמל דומה בעיניו לנופי ארצו, כמותו גם מזג האוויר; ציוד הכבאים הישראלים דווקא נראה לו תקין, אולי רק קצת יותר מיושן מזה שלהם, שכרו 1,800 יורו בחודש, ורק איך זה שאנחנו כל כך אוהבים את גליקרייה. הכבאי דורון מלול מקרית שמונה היה לא מזמן בהשתלמות בקפריסין, שם פגש כבאים יוונים, "ורצה הגורל, ועכשיו אנחנו נפגשים כאן", הוא אומר. אחד היוונים שבאו אלינו, ודווקא בחנוכה, מתחבא מעין המצלמה. מישהו אומר שזה בגלל אשתו, וכבאי יווני אחר מוחה: "ניקו? הוא בכלל הומו". גם על מכבי תל אביב שמע הקפטן פניוטיס. עכשיו מחליפים פקודיו את חולצותיהם עם עמיתיהם הישראלים, כמו בסוף משחק. הגרפיקאי ג'וש כהן מעין הוד מטלפן אלינו מודאג: תיכנסו לתוך בית, הג'מבו יורק חומרים מסוכנים. בשבת עוד הלכנו עם ג'וש כהן בין בתי עין הוד השרופים. הוא דיווח לבעליהם בסלולרי על המצב, עכשיו הוא יושב בפתח ביתו החדש והמרהיב וטוען את הסלולרי במכוניתו. אין חשמל בכפר. חשמל גם לא היה בעין חוד במעלה ההר, אבל שם כבר רגילים: עד לפני כשנתיים היה הכפר לא מוכר ולא מחובר. גם המלה "פינוי" טעונה בכפר הפליטים הזה: פעם כבר פונו מעין הוד ולא הורשו לשוב עוד לעולם. בשבת נותר רק קומץ גברים בכפר לשמור על הבתים מפני הבוזזים, שכבר הגיעו, ולצפות אל האש, שלא הגיעה. 300 בני אדם, כולם בני משפחה אחת, גדולה ומסוכסכת. במסעדת "הבית" בוטלו הזמנותיהם של 400 סועדים לשבת, הירקות עמדו בשמש. זאת היתה הזדמנות לחנוך את הטבון החדש, על רקע השריפה בעמק, ואנחנו זכינו לפיתות עם שמן זית וזעתר. ראש המועצה, מוחמד אבו אל-הייג'ה, גבר תכול עיניים, לא מבין איך זה שמדינה שיש לה פצצות אטום, אין לה אבקת כיבוי. עם זה הוא מתפעל מגילויי הסולידריות של יהודים וערבים עם כפרו המפונה. כל כך הרבה טלפונים הוא קיבל: "אני לא מאמין לעצמי שזה ככה. כולם מציעים עזרה וזה קצת עושה שמחה בעיניים". אבל הגברים ממהרים לשקוע ביגונם: אין עכשיו נשים בכפר, אין מי שיכין אוכל, אין מי שיגהץ ויכבס. "עכשיו אנחנו מתחילים לגלות את החסרונות שלנו", מחייך ראש המועצה. יד אלמונית הסירה, בין שבת לראשון, את מודעת האבל מעל גדר העץ של ביתו של ראובן קיינר מעין הוד, שנדרס למוות בשבוע שעבר, שלושה ימים לפני האש. עכשיו עומד ביתו שרוף. מבית אבן ערבי, עם תוספת בנייה מאוחרת, כלום לא נותר. "קדרות, תמיד פתוח", נכתב על שלט של בית נטוש סמוך. חוזרים למקורות וסוגרים מעגל: הבית של משפחת אלמון-פייגין, שבער בשבת כשהגענו אליו, עומד עכשיו כמו עוד חורבה מפויחת של בית ערבי מ-1948. "משיח, משיח, משיח, אוי, אוי, אוי", שרה ניידת החנוכיות והסופגניות של חב"ד, שהגיעה לכל מקום כמובן. השוטר בכניסה לכביש בית אורן מכיוון חיפה מתיר למתקן תקרים לעבור, אבל לא לעיתונאים. עד שהתרצה, כבר היתה שעת הדמדומים. כלא דמון עומד נטוש, גדרות התיל שלו מיותמות. בפתחה של מסעדת "קט בלו", בכניסה לבית אורן, עומד עדר סוסים גדול. הם צמודים זה לזה, לא משים האחד מהשני. גם בסוסים אחזה הטראומה. בית ההבראה של הורי מילדותי הפך עם השנים לאכסניה לסופי שבוע "רוחניים" של קבוצות שונות ומשונות. המלון הזה ניצל. אנחנו עולים ברגל במעלה הקיבוץ לכיוון השכונה הדרומית. על רכס ההר עומדת שורת הבתים השרופים. בכביש למרגלותינו בער האוטובוס, מותיר כתם שחור ומפויח על הכביש. מטוסי העולם חגים לגיחה אחרונה, ליתר ביטחון, עוברים מעל לראשינו באור אחרון. שני שלדי מכוניות בצד הדרך, שני קטנועים מותכים בפתח שני בתים שאוכלו. על דלת ששרדה מדבקת כחול-לבן, "אנחנו ננצח"..

בית שחציו כבר נצבע ושוקם מחדש בשכונת הצעירים	מרבית הבתים לא ניתנים לשיקום ודינם לההרס.

מערכת המים שניזוקה חלקית	ראשית השיקום של מערכת המים בקיבוץ.

לבית אורן, על דרך המוות

יואב איתיאל

מגזין המושבות גליון 241

בלנדרובר, וספה, ג’יפ, אמבולנס, טרמפ, מונית, וברגל ללנדרובר. מסע תופת מזכרון יעקב לואדי אורן ובחזרה. "ככל שאני מטפס בהר, המראות קשים מנשא ואני מבין שמשהו איום ונורא קרה כאן". יואב איתיאל משחזר, רגע אחר רגע, את הדרך האפוקליפטית לגהנום. יום חמישי שעבר. סמוך לשעה שש וחצי בערב עשיתי את דרכי מעיקול אסון אוטובוס צוערי השב"ס אל צומת דמון, על הכביש שבין עוספייא לחיפה.

התופת התחילה להתברר. מאחורי הסיבוב הבא, על הכביש, התיזו מים, שני כבאים, על שלד אוטובוס מעשן. כבאים רצו אנה-ואנה. המשכתי בהליכה בין הכבאים הרצים. מעבר לאוטובוס, שני כלי רכב פרטיים שרופים ומפוייחים כליל. על הכביש, בין אנשי שירותי הכיבוי וההצלה המנסים להשתלט על האש, היו מוטלים מתינו. הזוועה סביבי. [צילומים: יואב איתיאל] אתה מתחיל להבין שזה אסון בתוך אסון, מחדל בתוך מחדל יום חמישי שעבר. סמוך לשעה שש וחצי בערב עשיתי את דרכי מעיקול אסון אוטובוס צוערי השב"ס אל צומת דמון, על הכביש שבין עוספייא לחיפה. משם אסף אותי מישהו לחניון האוניברסיטה. שם, החלו כבר להתארגן מפקדות כוחות ההצלה. ראש העיר יונה יהב הסתובב הנה-והנה, על מה שביום-יום משמש כרציף האוטובוסים של הסטודנטים. השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ, הגיע בדיוק באותה עת. תמונת מצב כוללת, לא היתה להם עדיין, שבע שעות לאחר שהחל הקרב על ההר הירוק. "אתם בשליטה"? שאלתי, "האש בשליטה", ענה יונה יהב, באומץ האופייני לו. ראשון, אולי, לסדרה של בעלי תפקידים ואנשי ציבור שיודו בכך אחריו, תוך שהם מתחילים להפנים את גודל הבעיה, שעיקרה בעת ההיא, שאין להם עוד תמונת מצב כוללת של המתרחש בשטח, שכוחות ההצלה השונים עובדים באופן עצמאי ושאין עוד מפקד עליון אחד שייקח פיקוד על ניהול האסון. אני מגיע לשם - מהיכן שיכולתי להבין רק בשעתיים שקדמו - מדרך המוות. גם כשהשגתי בסופו של דבר טרמפ עם אמבולנס שיצא עם ההרוגים, מספר אחד ומספר שתיים, עוד נראו צועדים על הדרך כל מיני הזויים שלא ברור מה עשו שם. בין היתר בגלל שיחידת "נחשון" של שירות בתי הסוהר טרם סיימה את פינוי האסירים מכלא דמון כשבגבעות מסביב משתוללת עדיין אש התופת. לוחם אש קוראים לכבאי באנגלית אמריקאית. פייר-פייטר. ופייטרים היו על דרך המוות, ברכסים ובואדיות סביב לה. לבד, כל צוות עם האמצעים הדלים שברשותו. אומרים שהאדם הוא תבנית נוף ילדותו. אם כך, הדרך לבית אורן היא נוף ילדותי, בעיקר שבתות ילדותי. בטיולי בוקר במכונית דופין הישנה של אבא שלי, בדרך לבילוי שבת עם משפחה וחברים בבריכת השחייה של בית אורן, בטיולי הצופים של שבט "כרמל" כחניך, מדריך ומרכז שכבה. ואדי אורן, ואדי כלח, והדרך המתעקלת מעלה ביניהם, הם נוף ילדותי כמי שגדל על הכרמל. הדרך הזו, היא הדרך היפה בעולם, מבחינתי. ההר, הים הנשקף, והאורנים, אלה תבנית נוף ילדותי. יש בדרך הזו את כל המרכיבים שעיצבו אותה. והאורנים האלה בערו עכשיו. 14:02 - לדרך המתחילה בפתחת הוואדי, מול כלא 6, הגעתי סמוך לשעה ארבע אחר הצהריים. האש אחזה בהר המיוער חמש שעות קודם לכן. את ההכרזות על "שריפת ענק משתוללת בכרמל", שמענו גם בעבר. רק שבוע קודם לכן הוגדרה אחת כזו בואדי שעולה מאיזור מושב כרם מהר"ל. איש עוד לא הזהיר כי זו אם-כל-השריפות שידענו. החלטתי שאני עושה את הדרך הזו לתעד את איך מצילים את הואדי שלי. זה הפך לסיפור אחר. שיצא מכלל שליטה לפני שנכנסתי אליה. בכניסה המערבית לוואדי, חברתי לראש המועצה כרמל סלע שהתכוון לעלות פעם נוספת לקיבוץ בית אורן, שכבר פונה מתושביו 15:59 - בכניסה המערבית לוואדי, חברתי לראש המועצה כרמל סלע שהתכוון לעלות פעם נוספת לקיבוץ בית אורן, שכבר פונה מתושביו. למטה, בשטח הכינוס שאולתר, ראיתי אותו מביט לעשן מצפון-מזרח בדאגה, תוך שהוא מקבל ומוציא שיחות טלפון בהולות. יחידת פרשים התארגנה שם. רשות השידור פרשה צוות שצילם את העשן המיתמר מההר, על גג הואן, עם הצלחת הלוויינית. אוטובוס "המטייל" אדום, "בשירות המשטרה" חנה ריק, משום מה, כשפניו מערבה. כלי רכב לא הורשו לעלות. השארתי את הרכב שלי מול הכלא, לצד כביש ארבע. כששני אמבולנסים של מד"א "כרמל" הגיחו במהירות מכיוון חיפה ועשו את דרכם במעלה, אמר מישהו משהו על אוטובוס ושתי ניידות שנקלעו לאש. כשירדו משם ביללות סירנות, מישהו מהשוטרים פלט משהו על "זה כבר לא נראה טוב". אח"כ אמרו שהיתה זו אהובה תומר, מפקדת משטרת חיפה שהובלה באחד האמבולנסים השועטים בחזרה לבית החולים "כרמל". אחר כך באו השמועות. בכלל, בערפל הקרב הזה ניזונו כולם משמועות. כל מקום שעצרת בו, רצה מישהו לדעת מה ראית בדרכך ואתה רצית לדעת מה ראה הוא בדרך ממנה הגיע. כל קטע והקרב שלו. כל קרב והלוחמים שלו. כששני אמבולנסים של מד"א "כרמל" הגיחו במהירות מכיוון חיפה ועשו את דרכם במעלה, אמר מישהו משהו על אוטובוס ושתי ניידות שנקלעו לאש. כשירדו משם ביללות סירנות, מישהו מהשוטרים פלט משהו על "זה כבר לא נראה טוב". 16:10 - ז’אק, צלם עיתונות צרפתי, הסכים להרכיב אותי על הוספה שלו בתמורה להיכרותי עם השטח. שנים בצופים שילמו דיוידנד בדמות טרמפ אל האש. את נחל כלח ונחל אורן, את גבעת וולפסון, את מחצבות קדומים, את הגבעה של בית אורן הישנה, עם כולם יש לי היכרות ארוכת שנים. עכשיו הכל מסביב בער. אחר כך הצטרף לוספה הנוסע הנחוש השלישי, ירון, צלם עיתונות ותיק. וספה אחת, שלושה צלמים, חמש מצלמות. בין המחסומים עברנו איכשהו בזיג-זג. מישהו לא נתן הוראות ברורות או מפורשות מדי. על הדרך ראינו אותם נלחמים. הפייטרים של כיבוי האש. פה צוות מרמת גן, שם שלושה מחדרה. עם כבאית וזרנוק בודד בראשה, או עם אחד מהטנדרים האלה שהוסבו לרכב כיבוי אש. הם לחמו כמו שלוחמים חיילים טובים בערפל הקרב. בדרך כלל באופן עצמאי, בלי שום מושג מה קורה מעבר לנקודת האש המצומצמת שניסו, ואף הצליח לכבות, לאורך הכביש, לפחות זמנית. החלטתי שאני עושה את הדרך הזו לתעד את איך מצילים את הואדי שלי. זה הפך לסיפור אחר. שיצא מכלל שליטה לפני שנכנסתי אליה. 16:44 - מפקד המחוז הצפוני של המשטרה, ניצב שמעון קורן, הגיע מכיוון בית אורן. עם מטפחת על האף, ושני שוטרים במסיכות אב"כ לצידו, לא נותר לו אלא לסקור את המתים, להעיף מבט למה שהיו עד לפני שעה קלה, ניידות מפקדי תחנות שלו, ולחזור על עקבותיו. אחר כך הגיע רכב מד"א, ג’יפון "פראמדיק סופרוויזר" צהוב, שסוף סוף יכול היה לתת קצת אור בזירת המוות האפלה, מהזרקור שבראש עמוד טלסקופי המותקן עליו. אתה מתחיל להבין שזה אסון בתוך אסון, מחדל בתוך מחדל. אסון אוטובוס הצוערים שלא היה צריך לקרות גם בתוך אסון השריפה בכרמל. מחדל אסון האוטובוס, בתוך מחדל אסון השריפה. למעלה מארבעים הרוגים, בנוסף ללמעלה מארבעים אלף דונם החורש המיוער שנכחדו. שום דבר לא מסתדר לי בראש כשאני מנסה לשחזר מה בעצם קרה שם. 18:29 00:10 , 08.12.10     שלחו להדפסה   מוכן לפקודת אש   שי אליאס. "היתה אש נוראית שמדלגת מעל רכסי ההר" צילום: לליב בראון       הכבאי הקיבוצניק שהוזעק לכרמל הכבאי שי אליאס מקיבוץ דליה נלחם באש על מורדות הכרמל ובתוך קיבוץ בית אורן, וגם הוקפץ עם הצוות שלו לכבות את המתבן של קיבוץ אילון שעלה באש קרני עם-עד שי אליאס מקיבוץ דליה משרת כמפקד צוות כבאים בבסיס חיל-האוויר בחיפה. למרות שהוא וחבריו מוגדרים ככבאים תעופתיים, המתמחים במקרי חירום בהם מעורבים כלי טיס, הם מוזעקים לא-אחת לסייע בכיבוי שריפות יער ומבנים. שיתוף הפעולה ביניהם לבין הכבאים האזרחים כבר הוכיח את עצמו לא פעם, וגם באירוע הקשה בכרמל הם עבדו זה לצד זה במסירות ונחישות.  הכבאית התעופתית, לידיעת ועדת החקירה הממלכתית, גדולה בהרבה מזו האזרחית. היא מסוגלת להכיל 7,000 ליטר מים, וגם ממדיה רחבים יותר - מה שמאפשר לה לשהות בשטח הבוער זמן רב, אבל מקשה עליה לעבור במקומות צרים. גם בצהרי יום חמישי, כשהחלה האש לבעור בחלק המזרחי של הכרמל, היה אליאס בכוננות אש. "בסביבות השעה רבע לשתים-עשרה ראיתי עשן מיתמר מכיוון הכרמל", הוא מספר. "יצרתי קשר עם מגדל הפיקוח ושאלתי האם נשלחו צוותים לשריפה והאם זקוקים גם לנו. נאמר לי שעדיין לא צריכים את העזרה שלנו. המשכנו בטיפולים ובהדרכות. סמוך לשעה אחת בישרו לנו בקשר שהאש מתפשטת וזקוקים לנו בתכיפות. קיבלנו אישור ממפקד הבסיס, אל"מ דן פרנקל, והוא פקד עלינו לצאת מיידית לכרמל. כך הגענו לאזור בית-אורן, ושם נשארנו עד בוקר יום שני".  מה ראית עם הגיעך לשם?  שי אליאס: "אש נוראית שמדלגת בעזרת הרוח מעל רכסי ההר. החל מהשעה שתיים בצהריים נאבקנו באש על-מנת למנוע ממנה לעבור לצד הצפוני של בית-אורן. בסביבות השעה שלוש נאלצנו לרדת לכיוון מערב כי האש פשוט עברה עלינו והחלה להשתולל במורדות הכרמל. בתוך כך כבר החלו להגיע שמועות על אוטובוס לכוד בכביש תחת הקיבוץ. רצינו להתחיל לרדת למקום, אבל בגלל ממדי הכביש הבנו שלא נוכל לסגת לאחור אם נאלץ לברוח מהאש.   עמדנו בנקודה גבוהה יותר והתחלנו לקרר את המקום. תוך כדי עבודה ראינו את הרכב שחילץ את קציני המשטרה שנכוו קשות, והתזנו עליו מים כדי שלא יבער. לאחר מכן המשכנו לעסוק בפעולות כיבוי בתוך קיבוץ בית-אורן, סמוך לפנימיית 'ימין אורד', וגם מנענו את התפשטות האש לכיוון כביש מספר ארבע. שעות רבות עבדנו, ללא שינה, והמראות היו קשים".  מה היה הכי קשה במערכה הזו על הכרמל?  "המראות של הבתים השרופים, של חדרי הילדים החרוכים. חשבתי על הבית בקיבוץ דליה, על הבת הקטנה שלנו, וכמובן על אלה שנפצעו או מתו באש הנוראה. הייתי באירועים רבים אבל זה האחרון היה קשה מכל. אין ספק שללא מטוסי כיבוי המצב היה קשה בהרבה".  אבל בכך לא הסתיימה המשימה של שי אליאס. ביום ראשון קיבל הצוות שלו קריאה בהולה לצאת ולכבות את המתבן של קיבוץ אילון שעלה באש. גם שם, הוא מעיד, היה קשה מאוד. "אבל הצלחנו להשתלט על האש ולמנוע את ההתפשטות שלה", הוא אומר.  בחרת לך עיסוק לא ממש אופטימי.  "יש גם אירועים יפים. בתקופת מלחמת לבנון השנייה יצא לי ליילד אישה, חברת שער-העמקים, בצומת יגור (הסיפור פורסם בעיתון "הקיבוץ": "צירי מלחמה", 26.7.2007 - ק"ע). אין סיפוק גדול מזה לאיש שעוסק בהצלת חיים. אני מבקש דרך העיתון לאחל החלמה שלמה לפצועים ולהביע תנחומים למשפחות ההרוגים. שלא נדע עוד מקרים קשים כאלה".   חזרה