החיטה צומחת שוב  
  
החיטה צומחת שוב / דורית צמרת
 
שָׂדוֹת שְׁפוּכִים הַרְחֵק מֵאפֶק וְעַד סף
וַחֲרוּבִים וְזַיִת וְגִלְבּועַ -
וְאֶל עַרְבּוֹ הָעֵמֶק נֶאֱסַף
בְּיופִי שֶׁעוֹד לא הָיָה כָּמוֹהוּ.
 
זֶה לא אוֹתוֹ הָעֵמֶק, זֶה לא אוֹתוֹ הַבַּיִת
אַתֶּם אֵינְכֶם וְלא תּוּכְלוּ לָשׁוּב
הַשְּׁבִיל עִם הַשְּׂדֵרָה, וּבַשָּׁמַיִם עַיִט
אַךְ הַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב
 
מִן הֶעָפָר הַמַּר הָעִירִיּוֹת עוֹלוֹת
וְעַל הַדֶּשֶׁא יֶלֶד וְכַלְבּוֹ
מוּאָר הַחֶדֶר וְיוֹרְדִים לֵילוֹת
עַל מַה שֶׁבּוֹ וּמַה שֶׁבְּלִבּוֹ
 
זֶה לא אוֹתוֹ הָעֵמֶק...
 
וְכָל מַה שֶׁהָיָה אוּלַי יִהְיֶה לָעַד
זָרַח הַשֶּׁמֶשׁ שׁוּב הַשֶּׁמֶשׁ בָּא
עוֹד הַשִּׁירִים שָׁרִים, אַךְ אֵיךְ יֻגַּד
כָּל הַמַּכְאוֹב וְכָל הָאַהֲבָה.
 
הֵן זֶה אוֹתוֹ הָעֵמֶק, הֵן זֶה אוֹתוֹ הַבַּיִת
 
אֲבָל אַתֶּם הֵן לא תּוּכְלוּ לָשׁוּב
וְאֵיךְ קָרָה, וְאֵיךְ קָרָה וְאֵיךְ קוֹרֶה עֲדַיִן
שֶׁהַחִטָּה, כֵּן, הַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב.
 
השיר "החיטה צומחת שוב" נכתב לאחר מלחמת יום כיפור (1973) על ידי חברת קיבוץ "בית השיטה" דורית צמרת לזכרם של  חבריה שנפלו במלחמת יום הכיפורים .השיר נכתב על אחד עשר הבנים מקיבוץ בית השיטה שנפלו במלחמת יום כיפור, מספר רב ועצום ליישוב כה קטן.
בשיר משתקף הניגוד בין הקיבוץ והנוף היפה מסביבו (הגלבוע, העמק) לבין האובדן ( "אתם אינכם ולא תוכלו לשוב").
בוצע ע"י חווה אלברשטיין, הגבעטרון וחבורת הזמר אשקולית של בית השיטה.
 

 

  השיר המקורי שכתבה דורית  בשנת 1974 
  
   

 

 
קישור לדף השיר בויקיפדיה

 

 
 

קישור לדף חיים ברקני בויקיפדיה

 

 

 

על שיריו של חיים ברקני בעכבר העיר
  



 

סיפורו של שיר

בשנת 1974 ביקש מוקי פלד מדורית שתכתוב שיר על הנופלים במלחמה,שיר אותו ייעד לאשקולית-חבורת הזמר מבית השיטה.

דורית כתבה השיר ומסרה אותו להלחנה ליוקי אהוביה שאת שיריו אהבה. יוקי הסתובב עם השיר בכיס חולצתו במשך שנה בעודו חורש זורע וקוצר בענף הפלחה של בית השיטה.

אך השיר לא הולחן.

בסוף אותה השנה נמסר השיר על פתק המקור לדיתה פרח שרצה עמו לחברתה מכנרת ,לנעמי שמר. נעמי קראה, התאהבה ואמרה :זה כאילו יצא מתחת ידי,והבטיחה להלחין.כעבור חצי שנה השיר עדיין היה מיותם במגירתה של נעמי. בשנת 1977 הועבר השיר בסיועו של דני אורסתיו לחיים ברקני מקיבוץ שער הגולן והולחן (1978)מייד.

בשנת 1978 בוצע לראשונה השיר עלידי האשקולית מבית השיטה ביום הזכרון לנופלים במערכות ישראל. באותה השנה,  בחג ה-50 לבית השיטה שובץ השיר בחרדת קודש במסכת החג.

הביצוע מפי חווה אלברשטיין (1983) הרטיט לבבות רבים ומאז בוצע במאות עיבודים והרכבים שונים והוקלט על ידה בשנת 1992.

מימין: ההלחנה המקורית בכתב ידו המופלא של חיים.        משמאל: מצבתו של חיים בשער הגולן

 

חיים ברקני ראה בשיר זה את הטוב ביותר שהלחין  מעודו והיה קשור לשיר בכל נימי נפשו.   את מלות השיר הוסיפה משפחתו על מצבתו.

חיים נפטר בשנת 2001.

 חגי ב.ג

  
. "החולם הקטן" של אלברשטיין, "אני נושא עמי" של אורלנד, והכי מכולם "החיטה צומחת שוב" של דורית צמרת.     הוא מזעזע ומטלטל אותי בכל פעם מחדש, פורם בי את התפרים, וממסמר אותי לכאן, לישראליות, להכרח להמשיך לחיות עם האבל האישי הכבד       מהבלוג של אילן יצחייק

שיר אבל ותקווה
אורה ערמוני
 
"החיטה צומחת שוב", השיר שכתבה דורית צמרת מבית-השיטה ואת מילותיו הלחין חיים ברקני משער-הגולן, הוא הבחירה שלי כשיר המבטא - הן במילותיו והן בלחנו - את האבל האישי המחובר לבלי-הפרד לאבל הקיבוצי.
דורית כתבה את השיר לאחר מלחמת יום הכיפורים. אחד-עשר מחברי בית-השיטה ובניו נהרגו במלחמה הזו. האבל טבע את חותמו כמכוות אש בכל בית וחבר ובבית הקיבוצי כולו. השיר, שהיה כביכול שיר מקומי, נטוע בנופיו המקומיים, התנ"כיים - נגע, אולי בעיקר בביצועה המופלא של חוה אלברשטיין, באבל הלאומי של כולנו שאולי מתקהה עם השנים, אבל אינו נמוג.
ויחד עם זה - הן החיטה צומחת שוב. ולנו, המחוברים לאדמה ולעפר המר, צמיחת החיטה היא האות והסמל לאף-על-פי-כן, לכוח שהאדמה והבית הזה מעניקים לנו, להמשיך ולצמוח, למרות כל מה שקורה, עדיין
אבן זכרון להנצחת הנופלים במערכות ישראל שהוצבה ליד אנדרטת השרשראות של עדי שרון לאחר מלחמת יום הכיפורים. תשרי 2010

 

מילים: דורית צמרת. לחן: חיים ברקני. ביצוע: חווה אלברשטיין

  רק השיר נשאר -מוסף תרבות מעריב

רק השיר נשאר      שלומי לאופר
10/5/2005 17:53

פרויקט מיוחד ליום הזיכרון: הפנים הצעירות והיפות מאחורי 30 שירים שעושים לנו עצוב כל שנה

מלחמת יום הכיפורים פגעה קשות בקיבוץ בית השיטה, למן היום הראשון למלחמה נפלו בני הקיבוץ ובסך הכל אחד עשר לוחמים. סגן אלון אילת מחיל השריון, בן למייסדי הקיבוץ, נפל ביום הראשון למלחמה בגזרת איסמעליה. הוא ניסה לחלץ את חבריו מטנק בוער ועלה על מארב מצרי. סמל בנימין שצ'ופקביץ' שעלה מפולין נפל ב- 10.10.1973 ליד קוניטרה מפגיעת קטיושה בנגמ"ש בו היה, באותו יום נהרג רס"ן יוסף שריג, מפקד מחלקת טנקים שלחמה בגולן. שריג קיבל את עיטור המופת לאחר מותו. ב- 11.10נהרג רב"ט אליהו רחמים שהצטרף לקיבוץ כשהיה בתיכון. משפחתו עלתה מפרס לרמת גן. הוא נהרג בקרב על תל אל אחמאר במתקפה נגד סוריה ונטמן בקריית שאול. בקיבוץ הוקמה מצבה לזכרו.

באותו יום נפל סגן משה שחורי  באזור קנטרה בהתקפה של הארמייה המצרית. הוא הוכרז כנעדר ונקבר בקבר אחים בהר הרצל. אשתו, שלומית, נהרגה כעבור שנה בתאונת דרכים. ב- 16.10 נפלו סמל ראשון מיכה גולדמן שנהרג מאש מצרית סמוך לחווה הסינית, סרן יוחי גלעד שנהרג בקרבות הבלימה בסיני מפגיעת טיל נ"ט בטנק שלו וסמל גרשון דוד ,יחיאל שונרי,וסרן דני פלד שנהרגו בעת הפריצה לצומת טרטור לכסיקון, סמוך לחווה הסינית. אחרון ההרוגים בני הקיבוץ באותה מלחמה הוא סמל נמרוד שרון שנפל ב- 21.10.1973 בקרב על מוצב פוקסטרוט.לשרון הוענק עיטור העוז לאחר מותו.

דורית צמרת, חברת הקיבוץ, כתבה את "החיטה צומחת שוב" אשר תיאר את תחושת החברים באותה עת. הקיבוץ הוציא חוברות זיכרון בעקבות מותם של החיילים, בהן יכלו חבריהם של הנופלים לבטא את כאבם.

 

 

נכתב על ידי

אבא של עמר , 22/8/2006 20:00  

 הימים ימי המלחמה, וכל יום מביא בכנפיו שמות ומקומות. שמות של חללים. שמות של מקומות. מקומות של קרבות ומוות. מקומות של חיים ומוות ומנוחה אחרונה. שמות מקום בונים אסוציאציות. בכל מלחמה נחרתים מקומות של קרבות ומוות. גבעת התחמושת, החווה הסינית, סולטן יעקוב. הנה נולדים מקומות מקוללים חדשים – מארון א-ראס, דבל, בינת-ג'בל. בכל מלחמה מקומות של מנוחה אחרונה. עלי, כרמיאל, קיסריה, נחשולים. מקומות ישוב עם אסוציאציות של חיים, של נופים, של ילדות, של סביבה. מקום אחד לכד את העין והלב – בית השיטה. יותם לוטן נהרג בלבנון ונקבר בבית השיטה, והלב הקולקטיבי נצבט. מקום קטן שאיבד אחד עשר ילדים במלחמה אחת. ומתוך החלל הזה שנפער אז צמח השיר הנפלא שכתבה בת המקום.

  
יופי שאין כמוהו, ומי שאיננו, ומה שצומח שוב.
 
השיר הזה היה אחד השירים שהשמענו בטקס לגלוי המצבה של עמר. במקום הכי יפה, על הגבעה מול הים ולרגלי הכרמל, עוטה עצים וירק, משקיפה על עמק ושדות. בשעה הכי יפה, עת השמש שוקעת בים, בְּיפִי שֶׁעוֹד לא הָיָהכָּמוֹהוּ. ועמר איננו, ולא יוכל לשוב.
 
כך אמרתי באותו המקום –
 
זאת המצבה של עמר, שגדל בחוף הכרמל, בין הכרמל לים.
הבסיס, בנוי מאבני כורכר, כמו הגבעה הזאת שאנחנו עומדים עליה, כמו כל הרכס הזה המשקיף אל הים. זה הבית. זאת תמיד היה ביתך. זה תמיד יהיה.
 
ובתוכו, אדמה מיערות הכרמל. מההר המשקיף אלינו. הר הכרמל שבמדרונותיו טיילנו כל כך הרבה, ונהנינו. וכמה סלעים קטנים, מאותם מקומות יפים. ופרחי בר. זה הגן.
 
ואחר כך התנגן לו השיר העצוב הזה. השיר עצוב ויפה, והסיפור ממנו צמח מוכר וידוע. אבל רק כעת, כשהשיר של בית השיטה הועלה שוב ושוב, קראתי בעיון את כל מילותיו. רק כעת פגשתי מקרוב את התיאור הכל כך יפה של היופי ושל האין ושל ההמשך.
 
ללא קשר לשמו, עמר נולד בתום ספירת העמר, סמוך לחג השבועות. החג בו נקצרת החיטה שהבשילה. בשדות לרגלי הגבעה צומחת החיטה, ובבוא יום הולדתו הבשילו שיבולים, ואני אספתי אלומה זהובה והבאתי אל קברו. בתוך ימים פיזרה אותה הרוח, ובעלי חיים קטנים מצאו בהם ארוחה, ומן האלומה נותרו כמה גבעולים שפיניתי. חלף זמן, ובוקר אחד, לרגלי הקבר עלתה וצמחה שיבולת חיטה.  
 
 

תוכן ועריכה  -   חגי בן גוריון

עיצוב גרפי  -    מיכל אלבלק

צילום וסריקה  - חיים בניאן

הדפסה        -  עדנה הדר       

מקורות       - ארכיון בית השיטה (תמר אדר)

 

     שיבולים על בד-יצירתה של איה ריניץ

חזרה לדף אומנים ויוצרים

 

גרסה להדפסה גרסה להדפסה       שליחה לחבר שליחה לחבר