במשך תקופה מוגדרת של כעשר שנים, החל מהיותם בחדרה, שם עברו את המבחן הביטחוני הראשון במאורעות 1929 דרך תקופת התיישבות הביניים בעין טבעון (כפר יחזקאל) ומעיין חרוד, ועד שנות התבססותם בהתיישבות הקבע באדמות שטה, בימי מאורעות 1939-1936בעשר שנים אלו היתה המציאות הביטחונית בארץ קשה ומסובכת, קל וחומר להתארגנות לעלייה לקרקע ולהתיישבות. התנאים היו תנאים של טרום מדינה בהיעדר צבא ומשטרה יהודיים, במציאות של שלטון זר (המנדט הבריטי), ובמציאות של התנכלות ועוינות של הערבים למפעל הציוני, מתוך תביעתם לבעלות על הארץ.

בתוך מציאות זו עלתה להתיישבות קבוצת "החוגים", שהיתה צריכה להתמודד ולהתגבר על הבעיות שצצו ועלו הן בתחום הכלכלי וההתיישבותי של ביסוס המשק, והן בתחום הביטחוני. הדאגה לביטחון הנפש והרכוש ליוו את הקבוצה מראשית קיומה, ובמציאות אותם ימים האחריות הביטחונית על תושבי הארץ הייתה על השלטון המנדאטורי, אך השלטון (כפי שהראו המאורעות שפרצו מספר פעמים בשנות ה- 20 וה- 30), לא תמיד היה מסוגל ומוכן לממש אחריות זו. מאורעות תרפ"ט הוכיחו, כי בטחונו של הישוב היהודי עודנו תלוי בשלטון הבריטי, ואין הישוב היהודי מסוגל לעמוד לבד מול התקפה מרוכזת של הישוב הערבי. הוברר שנקודות התורפה העיקריות הם היישובים המבודדים, שכונות היהודים בישוב הישן בחברון ובצפת, והריכוזים היהודים הקטנים בערי הגדה. לנוכח מאורעות 1929 הלכה ובדלה בקרב ארגון ה,הגנה" ההכרה, כי ללא הקמת קבוצות המסוגלות להביא עזרה לנקודות חלשות ומבודדות, אין סיכוי לעמוד מול מאורעות דמים בעתיד.

כסימן להתעוררות זו, החלו להתארגן יחידות נודדות אזוריות, שעמדו לרשות מפקד הגוש, יחידות אלה היו בגושים: נהלל, עמק הירדן ותל אביב.בעוד שהמאורעות בשנות העשרים התרכזו במקומות מסוימים בארץ ונערכו בזמן קצר, במאורעות 1936 פעלו הערבים תקופה ממושכת וניסו לפגוע במקסימום יעדים יהודיים בארץ ישראל, בסיוע צבא מתנדבים ממדינות ערב בראשות קאוקג'י. התחבורה היהודית הותקפה: הרכבות שמסילותיהן עברו בדרך כלל באזורים ערביים הותקפו.

נערכו ניסיונות פיגוע ביישובים בודדים ובתחבורה אליהם, שדות תבואה הוצתו ומטעים הושחתו. לא אחת מצאו החקלאים היהודים מטע צעיר כשהוא גדוע כולו. מדיניות התגובה של היישוב ו"ההגנה" כלפי התקפות הערבים, בשלב הראשון של המאורעות, הייתה בעיקרה מדיניות של "הבלגה", כלומר קו של פעולה האומר כי לא על כל פעולה ערבית יש לבצע פעולה נגדית ובאותן שיטות.

לנקיטת קו זה היו שלוש סיבות:       

        א.         מוסדות היישוב רצו בשיתוף פעולה צבאי עם הבריטים, שנראה אז כחיוני ואפשרי נוכח המציאות הביטחונית הקשה. אחת התוצאות של מגמה זו היתה יסוד הנוטרות במאי 1936.הנוטרות הייתה כוח יהודי שומר ולוחם שהודרך על ידי הבריטים, פעל במסגרת משטרתם ומילא תפקיד חיוני בהבטחת היישובים היהודיים נוכח התנכלויות הערבים.                       

          ב.         "ההגנה" הייתה ביסודו של דבר, ארגון בלתי לגאלי וכל חשיפה של אנשיה במקומות מרוחקים הייתה עלולה לזהותם, ולהעמידם בעימות עם הבריטים.                          

       ג.          "ההגנה" המקומית הוכיחה עצמה בדרך כלל במאורעות השונים, ובכל מקום שידעו היהודים להתארגן כראוי, הם הצליחו לבלום את המתקפות הערביות של היישובים. במהלך המאורעות התקיים בין היהודים והבריטים שיתוף פעולה בטחוני במטרה לחסל את המרד האנטי בריטי ולהגן על הישוב היהודי.

בעקבות כך גויסו לכוחות הבריטים אנשים רבים מקרב היישוב היהודי (היו אף מגויסים שלמעשה היו גם חברי ,ההגנה"). למעשה, הייתה בזה מעין הכרה חוקית בכוח מגן עברי במסגרת המשטרה הבריטית. בתחילה נקראו יחידות אלה בשם "נוטרות". לאחר מכן אורגנו "כמשטרת היישובים העבריים". משטרה זו פיתחה מערכת של "משמרות נעים" (מ"ן), ששמרו על התחבורה ולחמו מלחמת תנועה בטרור הערבי.

"משטרת היישובים העבריים" מנתה בראשית 1939 כ- עשרה גדודים, ו"המ"נים" באותה שנה מנו 400 איש. בסוף 1939 היו כעשרים אלף איש קשורים לנוטרים, כאשר ציודם הצבאי היה רב ומגוון.מסגרת הנוטרות העניקה יתרונות רבים ליישוב היהודי: ראשית הוקל העול הכספי והארגוני מ"ההגנה". שנית, הנוטרים הוו כוח שומר לגאלי על הישובים. כך התאפשרו, ביתר קלות, פעולות מגן לאור היום בדרכים ובשדות כתוצאה מקיומה של המסגרת החוקית. המסגרת גם העניקה אפשרות לרבים מבני היישוב לרכוש אימון בסיסי בנשק.

תרומה מיוחדת הייתה ליחידות נוספות שפעלו במסגרת השלטון הבריטי. היו אלה "פלוגות הלילה" של וינגייט שהוקמו בראשית 1938. הפלוגות פעלו בשטח הגליל התחתון המזרחי ומטרתן הייתה לתפוס את האויב בעצם פעולתו. תפקידם היה לשמור על הישובים מפני התקפות ערביות ולשמור על צינור הנפט שעבר בעמק יזרעאל ובגליל התחתון. יתרון נוסף, שהעניקה המסגרת הלגאלית להגנת הישוב היה רכישת ניסיון צבאי של נשק, שדאות ופיקוד, במסגרת זו של אימונים.

למעשה מיטב מפקדי "ההגנה" התחנכו אצל וינגיט. ההתפתחות הדמוגרפית והמשקית של קבוצת החוגים – בית השיטה 1936-1928ראשיתה של בית השיטה היא בהתארגנות של חוגי נוער בגימנסיה הרצליה בתל אביב בשנת 1926.

מתוך חוגים אלה צמחה תנועת ה"חוגים" שנקראה מאוחר יותר המחנות העולים ומייסדיה הם ראשוני בית השיטה ומעוז חיים.החוג הראשון נוסד בשנת תרפ"ז בכתה י"א של גימנסיה הרצליה, ממנו צמחה תנועת ה,חוגים", חברי החוגים התכנסו ללמוד על בעיות הציונות ותנועת העבודה ולהתיישבות.בכ"ה בתשרי תרפ"ט יצאו ראשוני קבוצת ה"חוגים" להגשמה לחדרה, לאחר שסיימו לימודיהם בגימנסיה והקימו בה פלוגת עבודה. במשך אותה שנה הגיע מספרם למיין 17 אנשים.בחדרה השתלבה הקבוצה בעבודה. הבחורים עסקו בעבודות הפיזיות הקשות בחפירות, קטיף וזיבול, ואילו הבחורות עבדות בעיקר בבית.השאלה המרכזית שהטרידה את החברים הייתה שאלת העבודה והפרנסה "כיבוש העבודה", במטרה ליצור מעמד פועלים עבריים הטובים לא פחות מהערבים.התנאים בחדרה היו קשים, הדיור היה צפוף, העבודה בפרדס הייתה מעטה, הקדחת פגעה קשה באנשים והמצב היה מייאש. תנאים אלה של חוסר עבודה וקדחת שררו כמעט לאורך כל התקופה בחדרה והיוו את אחת הסיבות העיקריות לעזיבת חדרה.בנוסף לתנאים הקשים היו אף המגורים לא מסודרים.

בתחילה גרו חברי קבוצת "החוגים" על יד קבוצת "כרמל" כעבור כמה חודשים השיגו ,החוגים" צריף גבול שהיו בו ארבעה, חמישה חדרים והוא שימש מקום מגורים קבוע של חברי הקבוצה בחדרה.לאחר כשנתיים בחדרה החליטו חברי הקבוצה לעבור לעין טבעון שבעמק יזרעאל. למעשה ההליכה לחדרה הייתה כבר מראשיתה דבר זמני של הליכה מחוסר ברירה. במשך שהיית הקבוצה בחדרה, היא חזרה ופנתה אל המרכז החקלאי להעברתה. לבסוף התגבשה ההצעה לעבור לעין טבעון, כאשר מספר האנשים שאמור לעבור היה עכשיו בין 30 ל- 33 איש.

בקיץ 1930 התפנה המחנה של פלוגת הקיבוץ המאוחד בכפר יחזקאל, והייתה אפשרות לקלוט את הקבוצה במקום. קבוצת "החוגים" עדיין לא רצתה להגדיר את עצמה כשייכת לקיבוץ המאוחד, אך קסם לה הרעיון לצאת מחדרה אל העמק, לקראת התיישבות. בהחלטת הקבוצה סוכם ברוב גדול לעבור לעין טבעון בלי התחייבות להגדרה לקיבוץ המאוחד. סיבה חשובה נוספת למעבר לעין טבעון נבעה מהסיכוי הגדול למציאת עבודת בניין בעמק.

באופן פורמאלי עברה הקבוצה לעין טבעון ב- 22.7.1930.באותה שנה הצטרפו לקבוצה חברים מקהילת הצופים בפתח תקווה ומחיפה.בקבוצה החיפאית היו בעיקר בנות. מכאן שמן (קבוצת הבנות". עם הזמן החלו החברים שבקבוצה להתרגל לעבודות חדשות, בעיקר לעבודות חוץ בבניין ובסלילת כבישים, בעוד הבחורות עבדו בעבודות בנייה בחוץ ובמשק-בית במושב.בשנת 1931 מנתה אוכלוסיית "קבוצת החוגים" בעין טבעון כ- 59 איש, מתוכם 57 חברים ומועמדים ו- 2 ילדים,בני חברים.באותה שנה ביב קיבוץ עין חרוד מצוי בתהליכי סיום של העברתו מן המחנה ליד מעיין חרוד שלרגלי הגלבוע אל גבעת קומי. בקבוצה עלתה הצעה להקים משק עצמאי במקום זה ולפתח משק עזר, כשלב ביניים לקראת העלייה להתיישבות הקבע.

לאחר ויכוחים פנימיים הוחלט לעבור למעיין חרוד ובשמונה למאי 1931, כ"ב באייר תרצ"א, עברה הקבוצה מעין טבעון למחנה הקיבוץ המאוחד לרגלי הגלבוע.בשנים הראשונות של שהיית הקבוצה במעיין חרוד (1932-1931), סבלה הקבוצה ממחסור בעבודה. לאחר ויכוחים סוערים הוחלט להתפזר לעבודות חוץ. חברים מהקבוצה נשלחו לעבודה במקומות שונים בארץ: בחברת האשלגן בצפון ים המלח, בחברת החשמל בנהריים, בפלוגות הקיבוץ בירושלים – לבנייה וסבלות ברכבת ולתחנת הניסיונות בבית שאן. כן הקימו חברי הקבוצה פלוגת עבודה ברעננה, שקלטה חברים מהנקודה במעיין חרוד שהיו חסרי עבודה.

המצב במעיין בעיקר בתקופה הראשונה אופיין כמצב קשה מאד: הקדחת תקפה את אנשי המקום וחוסר העבודה העיק והכביד על מצבה הכלכלי של הקבוצה. היו זמנים שחברים התהלכו במחנה החוגים ליד מעיין חרוד ללא מעש וניסו למצוא לעצמם עבודה כלשהי. לדוגמא: נמצאה עבודה אשר הייתה קרויה "קישוש", שמבצעיה היו צריכים לאסוף עצים לאפיית הלחם.האוכלוסייה בשנים הראשונות במעיין מנתה 45 חברים, 22 מועמדים ו- 4 ילדים, בני חברים, בסך הכל 71 נפש.בשנת 1933 חלו התפתחויות חשובות באשר לעתיד התיישבות הקבוצה בעמק.

בראשון בפברואר 1933, קיבלה המועצה החקלאית של ההסתדרות את ההחלטה על התיישבות אנשי החוגים בעמק. המקום עדיין לא נקבע, אך היו שלוש אפשרויות, כולן על אדמות כפרים ערביים: זרעין, הסחנה ושטה. בדצמבר אותה שנה, החליט המרכז החקלאי להגשים את התחלת התיישבותה של קבוצת "החוגים" באדמות הכפר הערבי שטה, שנקנו על ידי הקק"ל ותושביו עמדו לנוטשו. ביולי 1934 החליטה הועדה, כי ינתנו לקבוצה 3200-3500 דונם במערב אדמות שטה, בעוד שעל השטח הקבוע יוחלט רק בעתיד.למרות הקשיים הכבדים מבית ומחוץ הצליחה הקבוצה במעיין חרוד לשמור על חבריה ומספרה בסוף 1933 הגיע ל- 80 אנשים. במקום הוקם משק עזר זעיר אשר כלל: משתלה, גן ירק קטן, פלחה (160 דונם), ניסיון להקמת מפעל חיטה, לול, עדר צאן ורפת. כל זאת על שטח אדמה זמני בסביבת המעיין.

ב- 1934 הוכפל מספר חברי הקבוצה. מקורה של התפתחות זו הוא בגל עלייה מגרמניה שהחל להגיע לארץ ב- 1933, עם עליית היטלר לשלטון, ומתוכם הצטרפו עולים גם לקבוצת "החוגים". עם הגידול במספר האנשים גדלו גם שטחי הקרקע במעיין והגיעו ל- 360 דונמים בשטח קבוע. ההכנות למעבר להתיישבות באדמות שטה החלו ב- 1935, אך למעשה עדיין נמשכו המאבקים עם המושבות ומשקי הסביבה על מיקום הנקודה, גודל השטח ואופן חלוקת אדמות שטה בין המשקים בעמק.

בסוף 1935 החלה העברת הקבוצה ממעיין חרוד לנקודת התיישבות הקבע והוחל בחפירת הבאר הראשונה. תהליך העברה היה איטי, האנשים שגרו עדיין במעיין חרוד באו מדי יום ביומו לעבודה באדמות שטה. במשך השנה עברו כמה עשרות חברים לשטה, אך הבסיס נשאר עדיין במעיין חרוד. לאורך כל התקופה מהתכנסות הקבוצה בחדרה עד סוף תקופת המעיין נתקלו חברי "החוגים", בבעיות כלכליות, ביטחוניות ובבעיות חברתיות אשר נבעו מפאת היותם צעירים וחסרי ניסיון. למעשה חברי הקבוצה, הגיעו להתיישבות ישר מספסל הלימודים, ולא היה להם כלל ידע על עבודת האדמה והקמת ישוב המושתת על עבודת כפיים. נוסף על כך נוצרו בין חברי הקבוצה בעיות חברתיות ומתחים פנימיים, המאפיינים בדרך כלל נערים המגיעים לגילאי 18-17.

לקראת המאורעות ב- 1936 מנתה אוכלוסיית הקבוצה 334 נפש, מתוכם 286 חברים ו- 30 ילדים בני חברים ועוד כמה זמניים. אף השטח גדל במידה ניכרת והגיע ל- 3350 דונם, כאשר מתוכם 3200 שטח קבוע ו- 250 דונם שטח זמני. שטחים אלה היו מפוזרים גם במעיין ליד עין חרוד וגם בשטה, בהתיישבות החדשה. מצבה הביטחוני של קבוצת "החוגים" – בית השיטה בשנים 1936-1931 מנקודת ראות ביטחונית תקופת מעיין חרוד, בתולדות בית השיטה, התחלקה לשתי תקופות עיקריות, התקופה משנת 1931 עד שנת 1933, והתקופה משנת 1933 עד 1936.

בשלב הראשון מנתה הקבוצה מספר לא רב של אנשים, כ- 45 חברים וחברות. בתקופה זו האירועים הביטחוניים שהתרחשו בגוש היו מועטים, אך במהלכה נדרשו ערנות וכוננות.על אירוע אופייני מספר אריה כהן, חבר בית השיטה, ששירת הרבה שנים ב"הגנה":"מקרה אחד שזכור לי מתקופה זו (1931-33), התרחש כאשר הגיע קונצרט לעין חרוד למעלה וכל הקבוצה הלכה לצפות בקונצרט. למרבה הצער אני וחבר נוסף נשארנו לשמור על הנקודה ליד המעיין. בעודנו בשמירה, ניסו הערבים לחדור למחנה מצד מערב דרך המעיין. בערך במרחק 100 מטר גילינו אותם ופתחנו עליהם באש משני אקדחים שהיו ברשותנו והם נסו. למחרת בבקר כאשר בדקנו את עקבותיהם לא הצלחנו לברר מאין הגיעו אנשים אלו ולאן פנו".את נקודת החיכוך ואת האיום שנשקף לקבוצה מערביי הסביבה באותה תקופה, מתאר יוסוף גידרון, גם הוא מפעילי ה"הגנה": "הבעיות שצצו היו סביב האיום הביטחוני, אשר נשקף מהשכנים הערבים ליד המעיין. בעיות אלו נבעו משלוש סיבות עיקריות: ערביי הכפר נוריס ששכנו על הגלבוע, היו עוברים דרך המחצבה על יד המשק וגונבים כלים של הקבוצה. מלבד הגנבות הייתה בעיה נוספת של הדרך מעבר למעיין. דרך זו הייתה דרך ראשית שהובילה מהחורן לארץ ישראל היו מובילים בה סחורות. הערבים שנהגו לעבור בדרך זו לעיתים תכופות היו חודרים לשטחים של הקבוצה וגונבים ככל העולה בידם, דבר שיצר קטטות וריבים. סיבה שלישית לחיכוחים הייתה בעיית גניבות צאן מעדרי הקבוצה".כל שלושת הפעולות האלו של הערבים הסלימו והחריפו את היחסים בינם ובין קבוצת "החוגים" בתקופה זו.

התקופה השנייה במעיין חרוד (1933-1936), התאפיינה במתח עולה שהגיע לשיאו בהתפרצויות הערבים במאורעות 1936. בתקופה זו היו מדי פעם יריות על המשק במעיין חרוד מהערבים שהתמקמו על הגלבוע. היורים היו בדרך כלל חברי כנופיות שהתארחו ושכנו בכפר הערבי נוריס. מספר יוסוף: "בתקופה זו ביצרנו את המשק, חפרנו עמדות כלי ההר, וחיזקנו בקירות עם חצץ את מחסן התבואה – למקרה של סכנה.הבעיות הביטחוניות בתקופה זו שהטרידו את חברי הקבוצה הסתכמו בגניבות, חדירת רועים לשטחים במעיין ולעיתים אף כמה יריות של הערבים. עם תחילת המעבר של הקבוצה לאדמות שטה, בסוף 1935, גדל הנטל הביטחוני על חבריה. עליהם היה לאבטח ולשמור בשתי נקודות בשטה ובמעיין. המקום בשטה היה מבודד וחשוף לגמרי, ממזרח לו, לא היה אף ישוב יהודי.

עם המעבר של ראשוני החברים למקום החדש בשטה, החלו הבעיות של ההתנגשויות בין עובדי השדה והערבים. ההתנגשויות הגבילו את הטרקטוריסטים אשר נאלצו להפסיק את עבודתם מחשש להתפתחות קרב. לאחר אירועים כאלה הייתה מגיעה המשטרה הבריטית והייתה פותחת בחקירה אך ברוב המקרים ללא תוצאות.הנקודה החדשה בבית השיטה הייתה ממוקמת בכמה אוהלים. על הגנת הנקודה מספר שמריה: "דבר ראשון חרשנו תלם מסביב לנקודה ותכננו את הגנתנו מקו זה לחוץ, כאשר במרכז היו כמה אוהלים. מהרגע הראשון היו לנו חילופי אש עם הערבים. זכור לי אחד הלילות הראשונים, כאשר היינו באמצע המעגל, הערבים ירו עלינו ואנו השבנו אש".

ההיערכות הביטחונית של הקבוצה נוכח האתגרים הביטחוניים אשר צצו ועלו במשך תקופה זו, הייתה היערכות רצינית והקיפה כמה תחומים: אימונים, שמירה, רכישת נשק, חפירת סליקים וביצורים. היערכות זו הייתה למטרת הגנה עצמית ואבטחת הישוב, אך היא נעשתה גם מתוך ידיעה שיש להתכונן לבאות, כלומר לעימות רחב ומקיף עם הערבים.מספר אריה: "האימונים במעיין חרוד היו מאורגנים בשלוש קבוצות שלמדו את השימוש בנשק. הבנות למדו בעיקר את השימוש באקדחים והבחורים למדו לתפעל את הרובים".מלבד השמירה על המעיין, התבצעה גם שמירה על המחצבה על המעיין, התבצעה גם שמירה על המחצבה, שרבים מחברי המעיין עבדו בה. השמירה הייתה בתוך מבנה בטון, אשר שימש גם מקום מגורים וגם מקום שמירה.כדי לעמוד במשימת השמירה על הנקודה ולהתכונן לבאות עשתה הקבוצה מאמצים לרכוש נשק. המאמצים כוונו למישור הלגאלי ולמישור הבלתי לגאלי.

כאשר החמיר המצב הביטחוני והאירועים הביטחוניים היו שכיחים, התבצעה רכישת נשק גדולה יותר. הנשק הגיע בתהליך ארוך וממושך, בתחילה כלל הנשק אקדחים בלבד, ואחרי פרק זמן מסוים התחילו לרכוש גם רובים. הרכש התבצע באמצעות "ההגנה", תחת פיקוחה ולא באופן פרטי ויחידי.השמירה על הילדים במעיין נעשתה גם כן על ידי הצבת קורות מגן שהיו ממולאים בחצץ והיו מגנים על צריפי הילדים וכן על כמה חזיתות של צריפי מגורים. עם התחלת היריות הוטל איפול על כל המשק. בכל משק היה "מוכתר" שהיה קשור בענייני ההגנה ואחראי לקשר עם השלטונות הבריטים. במקרים של גניבות, עסקי מים, בעיות מיסים ובעיות אחרות, היה המוכתר מעביר את הטענות לשלטונות הבריטיים והם היו מחליטים מה לעשות בנידון. למעשה מונה המוכתר על ידי הבריטים ואף היה מקבל משכורת מלאה מהם על עבודה שלו.

בשנת תרצ"ז (1936-1937) הלכה ונבנתה בית השיטה במקום הקבע – באדמות שטה, אך למעשה עד סוף השנה שהו רוב החברים עדיין במעיין חרוד.העברתם של כל חברי הקבוצה ליישוב הקבע בבית השיטה שהסתיימה כאמור בשנת תרצ"ח החריפה את מצב השיכון של החברים שנעשה קשה מאד. חסרו כעשר דירות. לנוכח המצב הוחלט באסיפת המשק בתרצ"ח כי החברים יעברו לגור חמישה בחדר של ארבעה. כן נבדקה אפשרות שבחור או בחורה יצטרפו לחדר של משפחה. מצב השיכון והדיור שהיה חמור וקשה לאורך כל תקופת המאורעות נבע ביסודו של דבר גם מהמצב הפיננסי הגרוע, בו הייתה שרויה הקבוצה, קופת הקיבוץ נשארה כמעט ריקה ובזו אחר זו באו הודעות על עיקול רכוש עקב אי תשלום חוב ועל כוונת חברת חשמל לנתק את החשמל לקבוצה. כן נשלחה הודעה למשק ובה איום של קופ"ח על אפשרות  הפסקת העזרה הרפואית.