סיפור חיים ותהיות / נורית מיינרט – גבריאל
מהבנות הראשונות של בית השיטה
כשנולדתי "קבוצת החוגים" היתה עדיין ליד מעיין-חרוד, אני שייכת לבנות הבכורות של בית השיטה. בקבוצה נולדו שבע בנות לפני שנולד הבן הבכור ששמו כמובן גדעון, כאיזכור לניצחון גדעון על המדיינים (שופטים ז').
בתקופה ההיא. ליד המעיין הייתה אווירה מיוחדת במינה: הנוף הקסום, רחש המים המפכים של מי המעיין הצלולים, הברווזים ששטו בו להנאתם, סירי הפודינג, שהתקררו במי המעיין הצוננים, מחוסר מקררים, שמור עמי ריח הניחוח המיוחד של עצי התאנה ושיחי הפטל הסבוכים, ביניהם איבדנו את דרכנו לא אחת ושיחקנו במחבואים. "מעיין הבחורים" ו"מעיין הבחורות" בו היו החברים מתרחצים ערומים כביום היוולדם... חדר האוכל הישן, האפלולי והמפויח, שהיה שייך בעבר לקיבוץ עין חרוד, ששכן במקום לפנינו, עמד עדיין על תילו ולידו דקל תמיר שצמרתו מעפילה למרומים... וכן צריף חדר הילדים ועץ הפילפלון שלידו, שמפירותיו האדומים טעמנו וחטפנו כאב בטן. זכורה לטוב המטפלת המסורה והאהובה עלינו – מרים "הקטנה" – הלא היא מרים חצרוני שלנו.
בשנת 1936 פרצו "המאורעות" – השכנים הערביים מהכפרים העוינים שעל הר הגלבוע, שמעל למעיין, נוריס ומזר, החלו לצלוף לעבר הקבוצה הצעירה ששכנה ליד מעיין חרוד. מסיבות ביטחוניות העבירו אותנו, הילדים הרכים, עד יעבור זעם – לקיבוצים השכנים: עין חרוד ותל יוסף.
באותה עת החלה קבוצת החוגים לרכוש אדמות ולעבור לאט לאט לישוב הקבע בית השיטה. תחילה נבנו שני בניני ביטחון דו-קומתיים ראשונים: בנין א' (כיום בנין המתפרה), ובניין ב' (כיום בית הפז והנה"ח), בין שני בתים אלה הוקמו הצריפים שהועברו מהמעיין בשלמותם על גבי משאיות – צריפי שכונת היו זמנים. הורי גרו בצריף שמשמש כיום את צריף הסנדלרייה... אנו הילדים שוכנו בבניין א'. ובמקום בו עומדת המכבסה, נבנו חדר האוכל, בצריף עלוב וקטן ומחסן הפרודוקטים. בתווך, בין שורות הצריפים נבנתה שכונת אוהלים.
כשחוה ורפי מייזלס הגיעו לבית השיטה, פינינו את השיכון שלנו באחד מבנייני האבן, עבור חוה ורפי, העולים החדשים, ועברנו לגור באוהל לתקופה ארוכה. זה היה ההסדר הקבוע, עד כמה שאני זוכרת, למען קליטת העלייה: חברים מפנים מגוריהם לעולים החדשים.
החמסינים בקיץ היו קשים מנשוא, ללא פינת צל, ללא מאוורר או מזגן. מספר סדריות (שיחי דום) עלובים היו פזורים על המדרונות הצחיחים של הגבעות מסביב. פירות הסדריה היוו את הפרי היחיד אותו זכינו להכיר ולאכול בילדותנו... בחורף – בוץ עד הקרסוליים, ללא מדרכות או כבישים, וללא מגפיים. נעלינו רטובות תמיד, כשהשרוכים מבוצבצים, ללא תנורי חמום בבתי הילדים, או במגורי החברים.
מאוחר יותר נבנה גן ב' (היום בית הפיקוס) אליו עברנו. ברכה אשכנזי היתה הגננת שלנו, ותקוה שריג המטפלת. נבנה עבורנו משק ילדים בזעיר אנפין ובו טליה אחת, ומספר ברווזים ותרנגולות. בצידו הצפוני של הגן שוכנו ילדי קבוצת "אורן".
מים חמים לא היו בנמצא. התרחצנו במים קרים כל החורף, אחת לשבוע חיממו לנו מים על פרימוס רועש, בפח ישן של נפט, שהתקינו לו ידית עץ. כל ילד זכה לשני ספלים מים חמים לחפיפת ראשו לכבוד שבת.
גם רשת החשמל עדיין לא חוברה לבית השיטה והבתים הוארו במנורות נפט עמומות ומפויחות תמיד, שהפיקו צללים מפחידים ומזרי אימה על קירות בתי הילדים וצריפי החברים ואוהליהם. את הכוויה הראשונה בחיי קיבלתי ממנורת נפט שהזכוכית המכסה על הלהבה להטה בחום עז... היינו "ילדי משק" של כולם...
ב- 1941 נפתחה כתה א' בצריף (שממערב לבית הפז היום) כשהמחנך שלנו – אלינקה אלף והמטפלת הראשונה – עליזה חופרי בכתה א', ועליזה אופהויזר – פירט בכיתות ב'-ג'. שתיהן עברו לאיילת השחר עם הפילוג בקיבוץ המאוחד ב- 1952. שחייה למדנו בברכת מי הלילה, בריכת אגירה שנקראה "האגם" על שמה נקראת היום "שכונת האגם" – הממוקמת בקרבתה ועל מקומה.
כשחשקה נפשנו ב"ממתק" – הלכנו לרפת וליקטנו מהתערובת של הפרות פיסות חרובים שהיו מעורבות במזון של הפרות – כי ממתקים לא היו בנמצא ולא ידענו בכלל על קיומם.
לא ידענו מהו שוקולד, סוכריה, או כל פרי אחר, מלבד הדומים והחרובים הללו. הסוכריות הראשונות שזכינו לטעום היו מתנת החיילים האוסטרליים שהגיעו לבית השיטה לביקור, במלחמת העולם השנייה ב- 1945 ומחיילי "הבריגאדה" ביחוד מברוך חופרי, שהיה עדיין רווק וגם מיצחק לגר... לכל חיילי הבריגאדה כתבנו מכתבים לאיטליה, וזכינו לקבל מהם גלויות יפות וצבעוניות.
לפני מלחמת העצמאות נסענו לירושלים לשדר שידור ב"קול ישראל" – מחזה ופזמונים שכתב אלינקה על ילד עולה שמגיע לישראל ונקלט בקיבוץ... בהזדמנות זו ערכנו סיור מרתק בירושלים העתיקה, בסמטת הכותל המערבי, בשוק על ניחוחותיו המיוחדים, וחלקי הבשר התלויים מעל..
אנו ביקרנו בבית הספר הערבי במרסס בו למדו בנים בלבד, הבנות עזרו בעבודות הבית, ולאמהותיהן, לשאת את כדי המים מהמעיין ליד יובלה. מים זורמים לא היו בבתים, הבתים היו עשויים חמר, קטנים וצפופים ועלובים. בני הכפר מרסס ביקרו אותנו בבית השיטה ושיחקנו עימם כדורגל. בכוונה הפסדנו למענם. הם היו לבושים גלביות ארוכות והכדור הסתבך להם בשולי השמלות הארוכות, שלא אפשרו להם חופש תנועה סביר. גם אנו, הבנות, היינו שותפות למשחק הכדורגל הזה. זכור לי הטיול השנתי הראשון, בו נסענו ברכבת העמק לצמח שהיתה ישוב ערבי, דרך בית שאן שאף היא היתה עיר ערבית טהורה... ביקרנו בעמק הירדן, במפעל נהרים של פנחס רוטנברג.
שיכונים שונים ומשונים היו לנו,: ממתבן הדיר – כולנו בחדר גדול אחד – חדר האימונים של הפלמ"ח, ללא ארונות, ללא ברז מים. שירותים צמודים כמובן לא היו. התקלחנו במקלחת המשותפת של החברים. השתמשנו בשירותי עץ ניידים עם חור ברצפה ללא ביוב מסודר, שהיו במרחק ניכר מהמגורים. בית השימוש הזה נקרא "אמריקה", בגלל מרחקו הרב מהמגורים. מים זורמים לא היו בו. את בגדינו המעטים, זוג אחד ללבישה וזוג אחד בכביסה להחלפה – שמנו בארגז תנובה מתחת למיטה. מיטה נגעה במיטה מחוסר מקום... כמו כן גרנו בגן ד' – הבלתי גמור כשמצידו המזרחי ילדי קבוצת "תומר" הפעוטים – הצורחים בלילות.
בגן ה' הבלתי גמור ובלתי מטויח, ששקים מהווים דלתות ווילונות, הבנות בפנים והבנים, קיץ שלם מתחת לעצי השיטה (שליד מבנה אנטנת הטלביזיה של היום), לאחר מכן בבתים "ההולנדיים" הבלתי גמורים, שוב ללא דלתות וחלונות, כשעדיין אין מדרגות ועולים לקומה השנייה בסולם רעוע. גרנו גם בצריפונים ובאוהלים ועוד ועוד מבנים זמניים ומטפלות אינספור.
בכתה ח' החליטו שאין יותר צורך לסדר עבורנו מטפלת, והבנות תתחלפנה לסירוגין בטיפול בכיתה.
בהיותנו בכתה ה' נכנס אריה בן גוריון להיות מחנך הכיתה – קבוצת "אלון".
הוא נהג בנו ביד קשה וקפדנית והכניס בנו משמעת קשוחה ומחייבת. אווירת הלימודים היתה רצינית ביותר. היינו כיתה פעילה ומגובשת מבחינה חברתית, קלטנו ילדי חוץ רבים וכן ילדים מפליטי השואה, כדי להשלים את עשרת בני המשק שהיוו את הבסיס הראשוני של הכתה.
הילדים הראשונים שקלטנו מגרמניה, במשך מלחמת העולם השנייה היו מיכאל ירובעם וחנה חרמוני. ילדי החוץ ושאר הילדים הנקלטים נקלטו יפה ובקלות, במסגרת החברתית של הכתה והוצמדו בכדי להקנות להם ביטחון בסיסי.
מגיל צעיר ביותר עבדנו בגיוסים מתישים בחום הקיץ הלוהט: אסיף תפוחי אדמה, עגבניות, מלפפונים ופלפל בגן הירק, ,בציל" – קטיף בצל לזרעים, שתילת סלק בהמות, וסלק סוכר, בציר ענבים בכרם, שמאוחר יותר הומלח ממימי בית השיטה והקרקע המלוחה ונאלצו לעקרו, כי לא היה ריווחי. עסקנו בקטיף רימונים וכמובן במסיק הזיתים לפי חלוקה ל"בתים", כחול,אדום,ירוק.
בהיותנו בכתה ו' הוקמה חברת הילדים.
לאחר "השבת השחורה" עברו עלינו ימים רבים של מתח רב .נודע לנו, שחברינו כלואים ברפיח. מקום שלראשונה שמענו את שמו – בדרום הארץ. גם אבי היה בין הכלואים.
לנו, ילדי קבוצת "אלון", כתה ו' בני 12, הופסקו הלימודים והתגייסנו לעבודה במשק, כדי להחליף את החברים הרבים שהובלו לרפיח. ניצה שושני – אגוזי, נעמי בארי – חולתי, יהושוע סוויד ואנוכי עבדנו והחזקנו את הרפת – שמרבית חברי הענף הובלו בעל כורחם לרפיח.
עבדנו מעלות השחר ועד חשיכה, כולל חליבות לילה. בתחילה זו היתה חוויה, אך לאחר זמן מה, חשנו את הקושי והעייפות שבמשימה מורכבת זו. החליבה נעשתה בידים, כי מכונות חליבה טרם היו, חשנו אחריות ובגרות בכל שהוטל עלינו.
עד כתה ד' התקלחנו בנים ובנות במקלחת משותפת עשויה פח! לנו בחדרים משותפים, בנים ובנות יחד, עד כתה י"ב. לא יכולנו לבחור עם מי אנו רוצים לגור, כל בת סודרה עם שני בנים בלתי מסודרים, כדי להיות אחראית לניקיון הצריף וסידורו, לפי זה בערך נקבע הרכב הצריפונים. גם אם לא חיבבתי את הבנים שאולצתי לגור בחברתם באותו צריף, נאלצתי להסכים לכך בעל כורחי ובלבד שלא לערער על החלטת הכתה.
כשרצינו להתלבש, התלבשנו מתחת לשמיכות. היינו אומרות: "עוצר" וזה היה סימן לבנים, שעליהם להסתובב ולתת לבנות להתלבש בנחת, אך מעולם לא היה לי בטחון שהם אינם מציצים...
אני זוכרת את עצמי קודחת בחום גבוה בצריף הלוהט, והנה חבר מעיר אותי ללא רחמים בשבת בבקר, כדי להרכיב ורדים במעוז חיים. הוא לא האמין לי שיש לי חום ואני חולה, ולא היה לי למי לפנות לעזרה, נכנעתי וקמתי לעבודה. בדרך התעלפתי. נחתי מעט, והמשכתי לעבוד עד חשיכה...
כל הצריפונים ואיזור המגורים היו פעילים ורוחשים במהומה חסרת מעצורים עד השעות הקטנות של הלילה. ה"עדריות" היתה גדולה ורבה מדי, חסרה לי פינה שקטה משלי לקריאה, להכנת שיעורים, להתבודדות, להיות מעט עם עצמי ולא בהמולה הבלתי פוסקת של החבר'ה לאורך כל היממה.
עד השעות הקטנות של הלילה ישבנו בכתה והכנו שיעורים, הייתי חרוצה וממושמעת, אברהם הקש (המורה למתמטיקה) היה יושב איתנו ועוזר לנו בהכנת שעורי המתמטיקה, ובכל שאלה בשטח הראליסטיקה. אף כי אהבתי מאד את חברת הכתה, והייתי פעילה ומקובלת בה, סבלתי מהמתח הרב ומהאחריות הרבה שהוטלה עלינו.
שנים פעלתי בוועדת הכתה וערכתי את "פרחי שיטים" ו"ניצנים", כתבתי בכתב יד את עיתון הקיר שהיה תלוי על קיר חדר האוכל "הקטן" וכן אספתי חומר לעלון. תקופה מסוימת הייתי גם מדריכה של קבוצת "להבה .
עזריה אלון, ארגן מקהלה לחברת הילדים ולימד אותנו שירים רבים בשניים ובשלושה קולות. למדתי נגינה על ההרמוניום שהועבר במלחמת העצמאות מנצרת הכבושה לבית השיטה, על ידי ארנסט הורביץ. לאחר מכן למדתי לנגן על פסנתר עם פולדי שצמן, מספר מבני הכתה למדו נגינה על כלי מוסיקלי. אך לאחר שלוש שנים, לאחר עזיבתו של פולדי נאלצתי להפסיק, כי המורה שהגיעה מחיפה לא הסכמה ללמד אותנו בעלי הציפרנים המלוכלכות מהזיתיה ומהגיוסים הרבים. כל כמה שהברשתי את ידי וציפרני במברשת וסבון נשארו עליהן תמיד עקבות הגיוסים והלכלוך, והמורה לא השלימה עם כך. ואמרה: או עבודה רו נגינה, וכמובן העבודה היתה תמיד מעל לכל......
זכורה לי היטב תקופת מלחמת העצמאות 1948- כשאנו בני ארבעה-עשרה.
נפילת שלושת חברי בית השיטה בקרב בגלבוע, שלושתם מוכרים לנו היטב וידידים טובים שלנו היה זעזוע, הלם בלתי נשכח, האבל היה כבד מנשוא, איתם בקרב נפלו שבעה מבני העמק על הגנתו.
במלחמת העצמאות מלאנו תפקידי קשרים, וכך גם באימוני הפלמ"ח שהיו בבית השיטה, בתקופה של טרם מלחמה. למדנו איתות ב"שיטת מורס", בדגלים, בזמזם ובתאורה על ידי דב הינמן ז"ל. שדאות בעזרת אחיה יפה, מטווחים על ידי שמריה שושני, בגדנ"ע ואימון הפרט אימן אותנו עוזי עילם (טרכטנברג) בן תל יוסף. כל זה נתן לנו תחושת בגרות ואחריות רבה.
צפינו בקביעות באימוני הפלמ"ח, ושהינו רבות בחברת הכשרות הפלמ"ח שהתאמנו וגרו באוהלים בתחומה של בית השיטה, בשכנות למגורינו. תעלות אין ספור נחפרו ופילחו את חצר המשק לאורכה ולרוחבה. מינו אותי להיות המקשרת בין האלוף חופי שהיה אז מ"מ בפלמ"ח, לבין שיקה גביש. שיקה ישב תמיד בחדר העיון הישן, ממזרח לגן גלבוע. שם היתה מפקדת הפלמ"ח, חופי התמקם בצריף ה"אבירים" מצפון לרפת כיום, בערך...
עלי הוטל להעביר פתקים ותשדורת ממפקדה למפקדה, כשאני עוברת שפופה ובכפיפת גו כדי שלא אבלוט ולא אראה מעל פני השטח, בתעלות העפר המבתרות את המשק, במהירות האפשרית. חלק מבני קבוצת "אלון" היו קשרים בין מפקדת המשק שהוקמה במרתף חדר-האוכל הישן, לבין העמדות שהקיפו את בית השיטה. חלקם היו אתתים בין בית השיטה לקיבוצים השכנים. לעיתים הוטל עלינו לעמוד ולצפות מעל בריכת המים על הגג, ולהזעיק את המשק, אם יגיע מטוס אויב, או לספור את החמורים ושאר כוחות האויב – הערבים הפוסעים בין הכפרים מרסס, יובלה וקומי. חשתי מתח רב ואחריות רבה כשעמדתי בתצפית. פחדתי שאזעיק את כל הקיבוץ למקלטים באזעקת שווא, כי לא אבחין בין מטוס אויב למטוס של כוחותינו. זכור לי היטב "ליל הגשרים", המתח לקראתו ותוצאותיו, וכן אירועים רבים וחוויות כאובות ממלחמת העצמאות, קרבותיה ותוצאותיה. זכורה לי חברה אחראית בזיתיה, שהכריחה אותי לשאת פחי זיתים שמשקלם היה כבד כמעט כמשקלי, ידי נחתכו מהפחים, ומי המלח צרבו את ידי, אך לא העזתי לפצות פה, או להתאונן, כי חינכו אותנו לסבול בשקט ולשתוק.
ב- 1950 הדרכנו במעברות שצצו בארץ כפטריות לאחר הגשם, עם העלייה הגדולה מעירק ושאר הארצות השכנות. הדרכתי במעברת יזרעאל עם עובד בארי, רותה סלע ודוד בוגייביץ.
מכל טיול שאליו יצאנו, הבאנו שתילי עצים לבית השיטה, עצים אלה נשתלו כשמורה המוריקה ומשגשגת היום, בדרך לשכונת "נופים", חורשת הערסלים, אלונים, אלות, לבנה, קטלב. לא כולם נקלטו ושרדו. אלו ששרדו הם זכר למבצעים אלה.
זכורה לי הפגישה הראשונה להקמת "החטיבה". נסעתי עם אלכס נבו לגבעת ברנר, ושם נערך הכנס הראשון להקמת החטיבה, גם אורי מייזלס היה שותף פעיל בהקמת החטיבה. אני זוכרת יפה את כל העצרות ההמוניות המרהיבות ביופיין ובעוצמתן בגבעת ברנר ובשפיים ערב הפילוג בקיבוץ המאוחד. זכור לי "הפילוג" בקיבוץ המאוחד על כל שלביו, הפרידה העצובה מאד והבלתי מובנת ובלתי הכרחית ממחנכותינו הוותיקות, עליזה פירט ועליזה חופרי, אותן אהבנו מאד, וכן מחברינו, בני כיתות "אורן" ו"אלון", "להבה" והחברים שעזבו.
על אף כל ההסברים, לא הצלחתי להבין ולרדת לעומקו של רעיון הפילוג הזה. מה עומד מאחורי זעזוע נורא ובלתי הכרחי זה של עקירת חברים וילדים מנוף הולדתם ומחברתם. מתל יוסף הגיעו אלינו שלושה תלמידים חדשים שנקלטו והשתלבו היטב בקבוצת "אלון" ובחברת הילדים, בלימודים ובכל התחומים.
בהיותנו בכתה ט' – יצאנו לטיול ול"ריכוז" בגליל ובכפר הדרוזי בית ג'אן, ביוזמתם הברוכה של מחנכנו עזריה אלון ואריה בן גוריון. למדנו על הרכב הצמחייה העשירה ובעלי החיים הנדירים שבגליל ובהר מירון וכן את הווי החיים של בני המיעוט הדרוזי השוכן בכפר זה. שובצנו למשפחות וגרנו בבתיהם, השכמנו עם הנשים להביא מים מן המעיין. למדנו ערבית.כמוכן ביקרנו בפקיעין אצל משפחת זינאתי ובבית הכנסת שעליד ביתם.
הטיול למכתשים בכתה י"א – היה טיול קשה ומתיש, כשעל גבנו אנו נושאים משא לעשרה ימים תמימים עם משמעת מים חמורה נוסח הפלמ"ח, הליכה של 40-35 ק"מ ביום, באזור מכוסה "חמדות" – אבני צור זעירות המקשות על ההליכה, עקב בצד אגודל, הלחם היה כה יבש שלאחר ששה ימים היה צורך לפורסו בגרזינים ....
בכתה י"ב טיילנו לעין-גדי, מצדה ולמדבר יהודה , טיול קל יותר, שהיה חוויה מרנינה ומרתקת, יחד עם קבוצת "אורן", וכן עם כתה י"ב של מעוז חיים. הכביש בין מצדה לעין גדי טרם נסלל בעת ההיא, ובעזרת מטוס פייפר, השליח לנו נחום שריג מזון וסוכריות מן האוויר, זו היתה הפתעה נעימה ביותר. לימוד הצמחיה החדשה ונוף הנגב המדברי והקסום היה חידוש מרענן, מעניין ומרתק עבורי.
השיתוף עם מעוז חיים היה חשוב מבחינה חברתית, כי היינו תמיד סגורים ובודדים בבית הספר המקומי בבית השיטה וזה היה בעוכרנו, לא היינו רגילים למפגשים עם בתי ספר אחרים.
אכן, השתנו הזמנים... וטוב שהשתנו ונותרו הזיכרונות בלבד, לא חשנו שאנו סובלים במיוחד, כי זו היתה המציאות בארץ ישראל כולה בתקופה ההיא. דלות, צניעות, הסתפקות במועט, עשייה ופעילות מתמדת למען הארץ, הקיבוץ והחברה כולה, תמיד היינו פעילים ועסוקים, ולרוב, עליזים ומרוצים מדרך חיינו.
|
