יום כיפור בין מסורת לשינוי בבית השיטה

החומר שנאסף בפרק זה מקורו ביומני הקיבוץ, בפרוטוקולים של האסיפות,

ובעבודתם המקיפה של טל רייניץ (1993) ונעמה פרבר (2003) במסגרת לימודיהם האקדמים 

גלגולו של יום הכיפורים  (פרוטוקול אסיפת בית השיטה ) בשנת 1942, ראש השנה תש"ג מורגש לראשונה מקומו של ראש השנה ביומן הקיבוץ. יש לציין כי הטקסטים המצוטטים ביומן זה הם מהמקרא, המשנה והתלמוד, הרמב"ם והרמב"ן, והם מעידים על שינוי שחל בחברה. באותו יומן נכתב: "יום הכיפורים כולל מלבד תוכנו הדתי גם תוכן מוסרי עמוק. התשובה וחשבון הנפש לכל פרט, ואולי דווקא בימים אלה (שנת 1942) גדול ערכו שבעתיים..." לפי עדותו של ארנסט הורביץ יום הכיפורים נחוג לראשונה בשנת תש"ג (1942) כחלק בלתי נפרד מראש השנה ומ"הימים הנוראים". הקונספציה היתה שראש השנה הוא חג החיים ויום הכיפורים הוא יום המוות, ולכן הוא עוצב כערב של אזכרת נשמות. (נראה כי יום הכיפורים הוא באמת המשכו הישיר של ראש השנה, אך בעוד שראש השנה הוא חג התחדשותם הפיסית של העולם והאדם, הרי יום הכיפורים הוא חג התחדשות הנפש). דומה כי בבית השיטה החלו לחוג את ראש השנה ויום הכיפורים בהשפעה הישירה של מלחמת העולם השנייה. זאת היתה השנה הקשה ביותר (לפי עדותו של ארנסט): רומל עמד בשערי הארץ, והיתה תחושה עזה של צורך להזדהות עם העם. ארנסט תאר זאת במילים: "בכל הארץ אנשים מתקדשים בימים הנוראים, ואצלנו לא היה כלום". דברים שכתב בתש"ה שבתאי בארי, ממקימי "החוג הזקן" של המחנות העולים ומראשוני החברים בבית השיטה, מעלים היבט נוסף לערב זה: ביום כיפורים חידשנו מנהג יהודי עתיק – מנהג אזכרת נשמות בציבור... שבי הגולה פתחו את חיים ב"יזכור" חדש, לא ב"יזכור" על שחוטים ונשרפים, אלא בזיכרון ואבל על ,זיו העלומים" על "חמדת הגבורה וקדושת הרצון", על "מסירות הנפש והנספים במערכה". קינה חדשה ישנה נישאה, קינת קדומים של בן במולדתו בלחמו בעמקים ובהרים על חירותו וזכותו לאדמת מולדת. את חברתנו המלוכדת סביב מערכת בניין חיי עם בריאים, מלווה המוות מראשית דרכה... ההרגשה הגדולה שיש ערך לחיים, ערך קיים – היא המלכדת את חברתנו באזכרת הנשמות... זו היתה המתכונת שנקבעה אז ליום כיפור כערב אזכרת נשמות, כחג המוות וכחלק בלתי נפרד מ"הימים הנוראים", המתכונת הזו נשארה עד סוף שנות ה- 80.

 

בשנת 1943 כותב ישראל גת מאמר גדול תחת הכותרת: "לקראת הימים הנוראים" ובין השאר נכתב שם: "שלוש מאות ושישים וחמש פעמים סובבת הארץ סביב צירה עד שהיא סובבת את שמשה היא. וחוזר חלילה. האדם חג את המחזוריות הנצחית הזו, העולה עליו ובלתי מותנית בו ובמלחמותיו. לאדם עצמו ניתנים החיים אשר יש להם סיג ואשר הם בני חלוף. ובאשר יש לרוח לאדם – הוא עומד בפני חידת חייו המקסימה ורוחו אינה משתפלת ואינה מתדכאה. כי יש טעם לחיים. כי יש עבר ויש עתיד והחיים הם קטע מן הנצח. האדם מלא יצר של חיים וכח יצירה. לפניו היעוד הכביר של הסדרת החיים האלה". דברי פתיחה במסיבת ראש השנה תש"ג 1942 ישראל גת מתוך "במשעול" לחץ למאמר המלא...      תכנית טקס יום כיפור – תשרי תשנ"ט                   -קטע נגינה – "פתחו לי שערי צדק"  -הדלקת נר -קטע קריאה - ,ליל כל נדרי", מנחם אורן -קטע קריאה – "יום כיפור בבית אבא" -קטע נגינה – "אלי אתה", חליליות -קטע קריאה – "האמונה בעורקי" -קטע נגינה – "קול נדרי" -קטע קריאה – 25 שנה למלחמת יום כיפור -קטע קריאה – מכתב ממחנך מגוייס לתלמידיו -סיפור אישי – עמיר אהוביה -שירה – "האזינה אלוהי תפילתי" -תפילה – ילדי השכבה הצעירה -שירה – פתח לנו שער"   מסורת מנהג יום הכיפורים שלנו עברה חשבון נפש ושינוי עם השנים באסיפה בשנת תרצ"ה 1935 שוב מתקיים ויכוח האם לעבוד ביום הכיפורים, ומחליטים לא לעבוד. באותו דיון אומר עדי שרון: "חג שאין אנו יכולים להכניס בו תוכן משלנו, לא צריך לשמש הזדמנות להציל את מצב העבודה שלנו". (פרוטוקול אסיפת בית השיטה 18.9.1934) בשנת 1942, ראש השנה תש"ג מורגש לראשונה מקומו של ראש השנה ביומן הקיבוץ. יש לציין כי הטקסטים המצוטטים ביומן זה הם מהמקרא, המשנה והתלמוד, הרמב"ם והרמב"ן, והם מעידים על שינוי שחל בחברה. באותו יומן נכתב: "יום הכיפורים כולל מלבד תוכנו הדתי גם תוכן מוסרי עמוק. התשובה וחשבון הנפש לכל פרט, ואולי דווקא בימים אלה (שנת 1942) גדול ערכו שבעתיים..." לפי עדותו של ארנסט הורביץ יום הכיפורים נחוג לראשונה בשנת תש"ג (1942) כחלק בלתי נפרד מראש השנה ומ"הימים הנוראים". הקונספציה היתה שראש השנה הוא חג החיים ויום הכיפורים הוא יום המוות, ולכן הוא עוצב כערב של אזכרת נשמות. (נראה כי יום הכיפורים הוא באמת המשכו הישיר של ראש השנה, אך בעוד שראש השנה הוא חג התחדשותם הפיסית של העולם והאדם, הרי יום הכיפורים הוא חג התחדשות הנפש). דומה כי בבית השיטה החלו לחוג את ראש השנה ויום הכיפורים בהשפעה הישירה של מלחמת העולם השנייה. זאת היתה השנה הקשה ביותר (לפי עדותו של ארנסט): רומל עמד בשערי הארץ, והיתה תחושה עזה של צורך להזדהות עם העם. ארנסט תאר זאת במילים: "בכל הארץ אנשים מתקדשים בימים הנוראים, ואצלנו לא היה כלום". דברים שכתב בתש"ה שבתאי בארי, ממקימי "החוג הזקן" של המחנות העולים ומראשוני החברים בבית השיטה, מעלים היבט נוסף לערב זה: ביום כיפורים חידשנו מנהג יהודי עתיק – מנהג אזכרת נשמות בציבור... שבי הגולה פתחו את חיים ב"יזכור" חדש, לא ב"יזכור" על שחוטים ונשרפים, אלא בזיכרון ואבל על ,זיו העלומים" על "חמדת הגבורה וקדושת הרצון", על "מסירות הנפש והנספים במערכה". קינה חדשה ישנה נישאה, קינת קדומים של בן במולדתו בלחמו בעמקים ובהרים על חירותו וזכותו לאדמת מולדת. את חברתנו המלוכדת סביב מערכת בניין חיי עם בריאים, מלווה המוות מראשית דרכה... ההרגשה הגדולה שיש ערך לחיים, ערך קיים – היא המלכדת את חברתנו באזכרת הנשמות... זו היתה המתכונת שנקבעה אז ליום כיפור כערב אזכרת נשמות, כחג המוות וכחלק בלתי נפרד מ"הימים הנוראים", המתכונת הזו נשארה עד סוף שנות ה- 80. בעדות המספרת ציפורה גלעד שההתכנסות החלה בנגינת צלו של "קול נדרי" באחת הכיתות וזאת מתוך צורך ספונטני של כמחנכת הכיתה. תוך שנים ספורות היא נהפכה להתכנסות של כל ילדי בית הספר. המנהג הזה קיים אם כן למעלה מ- 30 שנה. התחנכו עליו כל בני בית השיטה מאז ועד היום, והוא מהווה ערב משמעותי ביותר, ודומה שמנגינת "קול נדרי" מלווה את בני בית השיטה בכל מקום. "מנגינת 'קול נדרי' הנפלאה היא היחידה המאומצת ללבי, ובכל עת שהנני מזמזמה אני מרגיש את האמונה בעורקי". כך כתב בן המשק יוחי גלעד מביר גפגפה, מייד לאחר מלחמת ששת הימים. חברת בית השיטה מצאה ביום הכיפורים ביטוי כלשהו לצורך בחשבון נפש, בסליחה שבין אדם לחברו, ובצורך לבחון כחברה וכיחידים היכן אנו עומדים כיום, ולאן פנינו בעתיד. קיימת התחושה כי ערכי החג היהודיים באים לידי ביטוי בדרך קיום החג בחברה המגדירה את עצמה כחברה חילונית. ב- 1942 כותב חבר על יום הכיפורים: "זה יום חשבון נפש לפרט ולחברה". והוא שואל: "האם פועמים בחיינו הכוחות לחינוך הדור השני? האם נמשכת השלשת?" ציפורה גלעד   יוחי מהרהר על יחסנו ליום כיפור ביום כיפור שלאחר מלחמת ששת הימים כתב בן המשק יוחי גלעד ז"ל מכתב להוריו, שבו ביטא את יחסו ליום כיפור. ביר גפגפה 10.67 פה ושם גם הרהרתי במה שעושים ביום זה אצלנו, בבית השיטה, במה שעושים הדתיים במועד זה ובתרומתם של שאר החילוניים בארץ ליום כיפור. הרהרתי לא מעט ועדיין לא הבהרתי לעצמי מה הוא אומר לי. מנגינת ,כל נדרי" הנפלאה היא היחידה המאומצת ללבי, ובכל עת שהנני מזמזמה אני מרגיש את האמונה בעורקי. אבל היא היחידה. לקראת תום יום כיפור שמעתי פתע מבית הכנסת כאן שירת "אבינו מלכנו" בוקעת מפי המתפללים, בנוסח כמו שלנו. רעד עבר בי. היתה שעת דימדומים (השעה היפה שלי בצבא). עליתי על גבעה נישאה ומשקיפה סביב סביב, קילומטרים רבים. התיישבתי והתחלתי לשיר את כל השירים המשפחתיים שלנו. השמש שקעה והאפלה באה בהרים העוטרים את המישור. שרתי ושרתי. הכל. תמונת ערב השבת במשפחתנו עמדה לנגדי כל העת, וקולי הלך וגבר בחשיכה המשתלטת. הא, מי האמין פעם כי ההרים האלו והמישור הזה יאזינו לשירה יהודית הומייה זו.   יוחי גלעד

כותבת בשנת 1956 ב"שיטים"- עלונה הפנימי של בית השיטה, קלרה ביקלס: "בראשית חייה, ביקשה החברה הקיבוצית להתאים את החגים לחיים המתחדשים על אדמת המולדת. לתוך המסגרת המסורתית רצינו לצקת תוכן חדש, ההולם את שאיפותינו ואת האידיאלים שלנו. רצינו בחגינו להדגיש יותר את הקשר שלנו עם הטבע, האדמה והעבר ההירואי של עמנו. השתדלנו להבליט פחות את היסוד הדתי ולהדגיש יסודות אחרים… אך מועד אחד ישנו- יום הכיפורים, שעדיין לא מצאנו בשבילו תוכן ההולם אותנו. דווקא למועד זה אנו קשורים בזיכרונות חזקים ביותר מימי ילדותנו. הוא אחד החגים הגדולים והחמורים של עמנו. ואפילו היהודים המתבוללים ביותר, שמרו ביום זה על הקשר שלהם ליהדות. התוכן הדתי של חג זה לא נראה לנו ועדיין לא יודעים אנו מהו התוכן החדש אשר ניתן בו. המנהג אשר השתרש אצלנו לערוך ביום זה אסיפה שנתית, מעין דו"ח חברתי ומשקי, הוא לדעתי מוצלח. אך המנהג השני שכבר הפך למסורת- לקיים אזכרת נשמות, לא נראה לי".

את צערה על השינוי שחל בטקס מבטאת       ציונה גל: "הנוהג שהיה לנו לפני שנים- לקרוא קטעים על כל אחד ואחד מן הנעדרים היה מעלה ממש את הדמות על רקע העבר של חיינו, והיתה זו השעה המיוחדת להם. בהמשך הימים, כשרבו מתינו, נעשה הדבר קשה לביצוע. נאלצנו להסתפק בזה שהיינו רואים לפנינו על הרקע השחור, את הרשימה הארוכה, והיינו מכבדים בקימה את זכרם למקרא שמותיהם. השנה נעשה ניסיון לשינוי אופי האזכרה. היה ביטוי אמנותי בנגינה, בזימרת מקהלה ובקריאת קטעי ספרות מתאימים, שהעלו באופן כולל ומופשט את בעיית המוות וחידלון החיים. ואכן, היה זה ביטוי תרבותי ונאה. אולם היה זה ערב מופשט מן הדמויות הממשיות שלנו, שאיתן אנו רוצים להתייחד בציבור, ולא רק בערב זה- ערב יום הכיפורים" (שיטים, 1956).

משחר קיומה של בית השיטה היתה התרבות נשמת אפה. כבר מהימים הראשונים הוקמה מקהלה, טופחו החגים, התקיים חינוך למוסיקה ונוצרה מסורת של לימודים למבוגרים. מספר רב של חברים בבית השיטה עסקו בתרבות, בחגים ובחשיבה על זהות יהודית, בניית מסורת ואיך להנחילה. תרבות השיחה והחלפת דעות מושרשת בה מימים ראשונים. חברת בית השיטה לא נתנה אפילו לאחד מהחגים לחלוף מבלי שניתנה לו מחשבה, בוררו תכניו, חלקם אומץ וחלקם נדחה ואומצו תכנים מקוריים. מדי כמה שנים אף נבדק תוכנו של כל חג ונערכים שינויים (אדר, 2000). בשנת תשכ"ט הקים אריה בן גוריון, מראשוני אנשי החינוך בבית השיטה, את ארכיון החגים הבין-קיבוצי שריכז את האינפורמציה על החגים בתנועה הקיבוצית והחל בהוצאת ילקוטי חג במטרה להעביר את ניסיון החגים בין הקיבוצים. בשנים מאוחרות יותר הפך הארכיון למכון, שמהווה מוקד לתרבות יהודית חילונית ולוקח חלק גדול ביצירת חג ומסורת, שרגלה האחת נטועה בתרבות ובמסורת היהודית ורגלה השניה בתרבות האוניברסלית. נעמה פרבר 2003

תכנית הערב (לאחר 1991) -כל נדרי -כל נדרי- תפילה -"בליל כל נדרי" – מנחם אורן -"התפילות נשארות לעד" – יהודה עמיחי -שימו לב לנשמה – תפילה -"תפילה לשלום" – ר' נחמן מברסלב -סתיו יהודי – שירה, מילים א. חלפי -"אבינו מלכנו" – מן התפילה -פתחו לי שערי צדק – תהילים, קי"ח -"גבול הקולות" – נטע גרינבלד -פתח לנו שער – תפילה אזכרת נשמות -"נזכור את חברינו" -הדלקת נרות נשמה -"מאזנים" – יוסף שריג -פנינה ועדין -"כוונה" – יצחק לאור -"פרידה מהאמהות" שירה -אסוף את המעשים – מילים: איתמר פרת -"האבות" -"הם יחיו תמיד" – א. חלפי נעילה -ונתנה תוקף – שירה

קישור לפרק "נתנה תוקף "באתר זה

                                                                                                                                                

חנוך אלבלק   לשמיעת השיר לחץ על התמונה
	קישור לסיפור חייו של חנוך מירושלים לבית השיטה

ונתנה תוקף "ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום ובו תנשא מלכותך ויכון בחסד כסאך ותשב עליו באמת אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד וכותב וחותם וסופר ומונה ותזכור כל הנשכחות ותפתח ספר הזכרונות ומאליו יקרא, וחותם יד כל אדם בו ובשופר גדול יתקע, וקול דממה דקה ישמע ומלאכים יחפזון, וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו: הנה יום הדין לפקד על צבא-מרום בדין כי לא יזכו בעיניך בדין וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו כן תעביר ותספר ותמנה ותפקד נפש כל חי ותחתוך קצבה לכל בריה, ותכתב את גזר דינם"    קישור לנתנה תוקף בויקיפדיה                                         בשיחה עם יהודה יניב, שצילם בבית השיטה את הסרט, שהתמקד בפיוט "ונתנה תוקף" ובהתמודדות הקיבוץ עם האבל מסביר אריה בן גוריון את השפעת השיר על החברים:   "המנגינה מבטאת את קידוש השם. קידוש השם מופיע לא רק אצל דתיים. קידוש השם מופיע כל עת שאדם מוסר את עצמו על משהו שיקר לו יותר מעצמו. במאה שנים של ציונות נתמלאו בתי הקברות בחללים רבים של קידוש השם. קיים גם קידוש השם של הורים שקברו בנים, שמסרו את נפשם למשהו שהיה יקר להם, מעבר לחייהם, מעבר לעצמם. על-כן השיר הזה ימשיך לדבר, ישאר מעבר לזמנו, מעבר למילים שלו" (יניב, 1991).   מאז יום הכיפורים תשנ"א (1991) ועד היום הפיוט "ונתנה תוקף" חותם את התכנסות יום הכיפורים, מיד בתום חלק אזכרת הנשמות.   את מבנה הטקס העכשווי מסבירה בתיה המאירי:   "הטקס בנוי משני חלקים עיקריים- החלק המסורתי וחלק אזכרת הנשמות. בשנים האחרונות שני החלקים זהים באורכם ואנו מקפידים על כך. מספר הטקעים הנקראים כמעט זהה והכל מתוכנן, אפילו עד לתזמון כל קטע וקטע. החלק הראשון- המסורתי, מתחיל בהשמעת תפילת "כל נדרי" ואחריו דבריו של מנחם אורן "ליל כל נדרי". חלק מקטעי הקריאה מדברים על המסורת, העם היהודי כולו, חשבון הנפש והסליחות, רובם נכתבו בידי כותבים חילוניים. רק חלק מהקטעים הם מסורתיים. גם חלק מהשירים הם שירים חילוניים המתייחסים למסורת. את החלק הזה חותמת התפילה- "פתח לנו שער". החלק השני- אזכרת הנשמות, נפתח ב"יזכור" של בית השיטה ובהדלקת נר נשמה על-ידי אחד מבני המשפחה של הנפטר. אנו מזכירים את הנפטרים לפי קטיגוריות- בתחילה נפטרים צעירים או באסונות ולאחר מכן אמהות ואבות שנפטרו בשיבה טובה, אנו מקריאים מספר משפטים על כל נפטר וקטע כללי או שיר לכל קבוצת נפטרים. החלק הזה נחתם בשירת "ונתנה תוקף" על ידי חנוך אלבלק.      רעידת אדמה שלי יהודית פלד דברים שנאמרו באסיפה שנתית ביום הכיפורים התשנ"ט במלאת 25 שנה         למלחמת יום כיפור מאיפה מתחילה הספירה של הימים הנוראים ההם? קשה לדייק, אבל הדקות והתמונות, הכל הכל נשאר חרוט בבשר. מיכוות אש. מתי מתחילה השבת השחורה ההיא? התמונות מספרות. להמשך הכתבה...   בשנת 1989 פרסמה ב"שיטים" ציפורה גלעד שיר המתייחס לרעיון הסליחה  ומקומו  בחיי החברה בתקופה מלאת דיונים וויכוחים: "על הסליחה בימים אלה של אלול אני חוזרת וחושבת מה גדול רעיון הסליחה כמעט תנאי לקיום חברת האדם. אדם ולא רק אדם. נאמר באותו מזמור- "אם עוונות תשמור יה, אדוני, מי יעמוד?- כי עימך הסליחה למען תיוורא" (למען ייראו אותך, יאמינו).   גם לאלוהים, ליראת אלוהים אין קיום אם לא תהיה בו מידה של סליחה. ומה אנחנו?!   ועל עוד דבר אני חוזרת וחושבת: טוב שנקבעו ימים לסליחה, ואין הדבר מסור רק לשיקוליו של היחיד, על שטף הזמן האין-סופי יש להיעצר במועדים מסוימים: שבת- למנוחה; ימים נוראים- לתשובה ולסליחה. עוגנים וסיוע לאדם לחיות במגבלותיו.   ומכאן אל עצמנו. נדמה לי שאנחנו זקוקים ליום כיפור אמיתי שלנו. של חשבון נפש. של מחילת עלבונות ושל התחברות מחדש. כי באמת, אם כוונות נשמור זה לזה, איך נעמוד?"     (שיר זה אומץ על-ידי צוות התכנסות יום הכיפורים ומוקרא מדי כמה שנים בטקס יום הכיפורים בחדר האוכל).   בשנות ה- 90 ממשיכות להתקיים האסיפות השנתיות ומרבית הנושאים קשורים לזיקה למדינה ולעם ישראל. לראשונה נוצר צוות האסיפות השנתיות שמלווה את המזכירות בבחירת נושא הדיון ובהכנת החומר ו"שיטים" המקדים את האסיפה ומביא מעט מן הלבטים שיעלו באסיפה. הדיונים אינם כוללים הצבעות והחלטות כבעבר והם רק ברמה תיאורטית.   בשנת 2000, עקב אילוצים טכניים, עברה האסיפה להתקיים במועדון לחבר ולא בחדר האוכל. שורי מיינרט מצרה על המעבר ומסבירה:   "חשבתי שהמעבר למקום קטן מרמז על הציפיה לכמות אנשים מצומצמת. התנאים בחדר האוכל היו קשים מאוד ולא יכולנו להמשיך לקיים שם אסיפה ובכל זאת חששתי מפגיעה במעמדה של האסיפה. לאסיפה האחרונה בתשס"ג הגיעו רק כ- 120 משתתפים. האסיפה נושאת כיום אופי של חשבון נפש לאומי וכללי של החברה הקיבוצית המשתנה, הנושאים נידונים תוך כדי הסתכלות פנימה, אל הנעשה בתוך בית השיטה המעצבת מחדש את דמותה" (ראיון עם שורי מיינרט, 2002).   יום הכיפורים בבית השיטה הושפע מגורמים רבים ושינה פניו במשך השנים. למביט מן הצד נדמה כי מדובר בשינויים מזעריים, אך עבור חברי בית השיטה כל שינוי במסורת המוכרת, המאחדת את החברה כולה, משמעותי מאוד. תכנים מסורתיים תפסו מקום משמעותי בהרכב החג וחשבון הנפש האישי, אף הוא, קיבל התייחסות חלקית. אזכרת נשמות, שהיתה בתחילה מרכזית, הלכה והצטמצמה והודגשו הקשר וההזדהות עם העם היהודי כולו ביום של חשבון נפש, סליחה ומחילה . (מתוך עבודתה של נעמה פרבר על יום כיפור בבית השיטה)

חברת הילדים ביום כיפור

התכנסות חברת הילדים בערב יום הכיפורים אפרת ארגוב פעמיים בשנה כל חברת הילדים מא' עד י,ב מתכנסת לטקס משותף: בערב יום הכיפורים וביום הזיכרון לשואה ולגבורה. יש משהו מאד מיוחד בהתכנסויות אלו, להן שותפים גדולים וקטנים יחדיו באותו המעמד, באותו המקום ובאותו הזמן. למרות שבאופן מקביל שני טקסים אלה מתקיימים גם בחדר האוכל לכלל החברים יש בטקס של בית הספר רוח ואווירה מאד מיוחדת שנותנת את הטעם וההצדקה להוסיף ולקיימו לאורך שנים רבות. מחנכים וילדים, נאספים כולם בחולצות לבנות, לזמן מיוחד שמחוץ לכותלי בית הספר, בשעות בין הערביים. ונדמה לי כי התחושה המרחפת מעל, כי עומדים אנו ביום זה ביחד עם חלקים אחרים מעם ישראל, ואין אנו לעצמנו בלבד, היא החזקה ביותר. כיצד צמחה המסורת הזו, הנמשכת כבר למעלה מ- 40 שנה?   סיפרה ציפורה גלעד זה התחיל ביום כיפור בשנת תשי"ז (1956). הייתי מורה בכתה ו' (אלומה). הרגשתי שלא מספיק ללמוד בשיעור על יום כיפור. יש ליצור חוויה, איזו תחושה של מעט חרדת קודש "עם כניסת היום"... בשעת מנחה ישבנו בכתה, ישי אבישי ניגן בצ'לו את מנגינת "כל נדרי". קראנו את הטקסט, הוספנו כמה דברי אגדה ושרנו – "ממעמקים"... כך זה נבט. בשנה שלאחריה כבר קיימנו מנחה של "כל נדרי" במסגרת השכבה הצעירה (ז'-ט'). ישי כבר היה בצבא, ואז רכשנו, בהמלצת ארנסט הורביץ, את התקליט היפה של ז'אן פירס. שמענו שירת חזן מרטיטה של ,כל נדרי", ולא רק ניגון. התקליט הזה ליווה אותנו שנים רבות עם ניגוניו החסידיים "דו" (אתה) "ר' לוי יצחק מברדיצ'ב" ועוד. כך צמחה המסורת והפכה לנחלה של כל חברת הילדים.

מלוא את כל העמק כבודם! האנשים האלה אבותינו היו, תן לנו לדעת אותם, בשר ודם, בוראים עולם במרי אמונתם, ומבעד לסחיפת הרוחות התועות, הבשל אותנו לגעת בחלומם. האנשים האלה, עמוסי גורל, רחקו מאיתנו כתמימות אבודה. תן לנו היום, שבעי עולם, ללקק מן המעין, חכמים פחות, אך מיטיבים לראות. האנשים האלה אבותינו הם. כתב: יוסי אסף

ועוד אנחנו עומדים בניסיון הקשה הזה כבר שנתיים!!! מלחמה על קיומנו, מלחמה אחרת, מתמשכת   ננצור הערב בליבנו את חרדותינו, ונתייחד עם יום כיפור של דורות, האוצר בתוכו ימי ניסיון יהודיים רבים! ערב יום כיפור, תשס"ג

ממשיכה ומספרת בתיה המאירי: "דבריו של מנחם אורן התקבלו בהתרגשות רבה. התגובות לאחר הטקס היו חמות וקטע זה הפך לעוגן קבוע בטקסי יום הכיפורים ביחד עם נגינת "כל נדרי", שירת "פתח לנו שער" וה"יזכור" של בית השיטה. הטקס בתשל"ה, הראשון לאחר המלחמה, היה הראשון בו הופיעו קטעי קריאה מן המסורת בחלק המסורתי הראשון. עד אז השתמשנו רק בקטעים חילוניים המדברים על מסורת היהודית.  (ראיון עם בתיה המאירי, 2002).

בטקס יום כיפור שהתקיים שנה לאחר מלחמת יום כיפור פתח מנחם אורן את האזכרה ואמר:   ליל כל נדרי.   יהודי שומע את הולם לבו, יהודי ליהודי חרד. מי במים, מי באש. ליל כל-נדרי. העולם עמד מנוע, והיהודי ער. פנים אל פנים מול גורלו, כל עדת היהודים, עם מול גורלו. ומבקש הלב היהודי: תן מנוחה לארץ הזאת! תן כוח לעם! תן חיים. ליל כל נדרי בשעה זאת כל היהודים עדה אחת יחדיו זוכרים שנות אלפי-דור, צופים אל שנות אלפי-דור. בהן תאיר הגאולה. כי עוז ניתן לעם הזה. סמלים מלווים את העם בדרכו הארוכה, והם כולם ביטחה. לא אמות כי אחיה. גם אם אעבור בגיא צלמוות, בזאת אני בוטח. ליל כל נדרי. יהודי שומע את הולם לבו, יהודי ליהודי חרד. יהודי ליהודי אומר: חזק!

 

קישור ליום כיפור בויקיפדיה

                                 

כשיורד אלינו יום כיפורים, אני עולה לעיתים לבית קברות ומדליקה נרות לנשמת אהובינו הנחים, המלווים אותנו בליבנו פנימה, ומשם, מבית העלמין, אני רואה כיצד נפרשת הינומה דקה, לבנה ושקופה על פני הכל. אולי זה השקט המונח על השדות החרושים, ועל העצים המאובקים המצפים לגשם שיבוא וירחץ מעליהם את שאריות הקיץ. הדומיה המלטפת את יומנו רק פעם בשנה, בשעה שהכבישים ריקים והמנועים שותקים, נותנת לנו הזדמנות, אולי, לעצור ולהביט על סביבותינו בעיניים עצומות. העולם עוצר מלכת כדי לאפשר לנו, אולי, להתחיל וללכת מחדש, לשמוע את עצמנו מחדש מתוך קול הדממה הדקה העוטף אותנו. כי יום הכיפורים, הסתווי, המסמל סיום מעגל, מבשר את סוף העונה החמה, והקיץ הממית ואת בואו של הגשם המטהר והמחייה. מעגל בטבע נסגר ומעגל נפתח, וכך חיינו סוגרים מעגל ופותחים חדש. וצבת בצבת עשויה.   כתבה: מיריק גרזי - יום הכיפורים תשנ"ט

והחיטה צומחת שוב דורית צמרת שָׂדוֹת שְׁפוּכִים הַרְחֵק מֵאֹפֶק וְעַד סַף וַחָרוּבִים וְזַיִת וְגִלְבֹּעַ – וְאֶל עַרְבּוֹ הָעֵמֶק נֶאֱסַף בַּיֹּפִי שֶׁעוֹד לֹא הָיָה כָּמוֹהוּ.   זֶה לֹא אוֹתוֹ הָעֵמֶק, זֶה לֹא אוֹתוֹ הַבַּיִת אַתֶּם אֵינְכֶם וְלֹא תוּכְלוּ לָשׁוּב הַשְּׁבִיל עִם הַשְּׂדֵרָה, וּבַשָּׁמַיִם עַיִט אַךְ הַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב.   מִן הֶעָפָר הַמַּר הָעִירִיוֹת עוֹלוֹת  וְעַל הַדֶּשֶׁא יֶלֶד וְכַלְבּוֹ מוּאָר הַחֶדֶר וְיוֹרְדִים לֵילוֹת עַל מָה שֶׁבּוֹ וּמַה שֶׁבְּלִבּוֹ.   זֶה לֹא אוֹתוֹ הָעֵמֶק...   וְכֹל מָה שֶׁהָיָה, אוּלַי יִהְיֶה לָעֵד זָרַח הַשֶּׁמֶשׁ שׁוּב הַשֶּׁמֶשׁ בָּא עוֹד הַשִּׁירִים שָׁרִים, אַךְ אֵיךְ יוּגַד כָּל הַמַּכְאוֹב וְכָל הָאַהֲבָה.   הֵן זֶה אוֹתוֹ הָעֵמֶק, הֵן זֶה אוֹתוֹ הַבַּיִת אֲבָל אַתֶּם הֵן לֹא תוּכְלוּ לָשׁוּב וְאֵיךְ קָרָה וְאֵיךְ קָרָה וְאֵיךְ קוֹרֶה עֲדָיִן שֶׁהַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב?

נזכור את חברינו   אלה הימים הקשים עומס החום לוחץ והמשאבות העייפות מייבבות עד שיבואו הימים הקרירים. אלה הימים הנוראים שבהם, תמיד, המצב רציני והפעם, כמו מדי שנה, רציני מאוד.   זו אינה שעה לתמימים, אבל מתי בכלל שעה לכאלה. ואולי בכל זאת, אולי דווקא עכשיו יכולת הסליחה, המחילה והחיוך הטוב למלא את שחסר בין השורות אולי בהם הכוח לשחרר אור גנוז לתת לעוצמות שנחסמו בדרך לפרוץ ולחולל דבר.   אלה ימים בהם אתה נרמז כי בידך הרשות להיות ראוי לצוותא של חסד כי בידך היא.   כתב: יוסי אסף

בשנת 1963 הוחלט על צמצום האסיפה השנתית רק ליום הכיפורים עצמו ולא לכל עשרת ימי תשובה. בין המתנגדים לשינוי היה אריה בן גוריון שכתב בעלון "שיטים" (1963):   "מדוע אנו הורסים ערכים, כנסים ומסורות חברתיות שנצטברו בחברתנו בדי עמל משך ימי דור ושהיו בבחינת הישג שגאוות הבית הזה עליו, הישג הנותן טעם לחיינו המשותפים ביום חגם? כוונתי למסורת האסיפות השנתיות שנהגנו להגישן למחרת מסיבת ראש השנה ושהיו מתמשכות על פני "עשרת ימי תשובה" ומכלילות את יום כיפור אחר הצהריים בשיחה מיוחדת בנושא חברתי תנועתי. שיחה, שלאחריה חזרנו כמתחטאים ובהרגשת יתר כח נפשי וליכוד חברתי להמשך פועלנו המשותף. מוזרה ובלתי רצינית היתה התעקשותה של המזכירות היוצאת למסור סיכומיה, שהם פתחי דברים, שלושה שבועות לפני ראש השנה ועל ידי כך להפחית מאווירת הדברים עצמם ולרוקן את מסורת השיחות השנתיות מתוכנן ומייחודן".



 

נר הנשמה שלי   היום, לפנות ערב, הדלקתי נר נשמה. בכל ערב יום כיפור אני מדליקה נר נשמה. נר אחד, להרבה נשמות... ואני זוכרת אותם, ונזכרת בהם, ואוהבת ומתגעגעת, ומתפללת בלב, ולוחשת מילים, שאדם לוחש כשהוא מאוד מאוד מתכוון למשהו, כשהוא מאוד מאוד רוצה שמשהו טוב באמת יקרה.   נר נשמה למתים מצית ומבעיר בי נר נשמה לחיים. זה הנר שבוער בשאר ימות השנה, זה הנר שאת הלהבה שלו אין רואים, אך מרגישים חזק בפנים. זה הנר ששומר עלינו שלא נהיה זרים, מנוכרים, קרים, אלא מאירי פנים, חמים ומנחמים. זה הנר ששלהבתו הדקה מזכירה לנו, כי בכל אדם טמונה נשמה, כי כל אדם הוא עולם בפני עצמו, וכי בני אדם נולדו שווים לפני האל. זה הנר ששומר עלינו שלא נהיה רק גוף, רק חומר, רק כלי, אלא נהיה גם תוכן, גם רוח, גם אהבה.   בכל אחד מאיתנו בוער לו נר נשמה. והרבה נרות יחד הם שמקיימים את "החברותא", זה סוד הבעירה של "היחד", זה אורה של התפילה. זה הזיכרון המשותף, הנשמה היתרה.   כתבה: נורית סבירסקי

 

תכנית הערב  -כל נדרי -כל נדרי- תפילה -"בליל כל נדרי" – מנחם אורן -"התפילות נשארות לעד" –  יהודה עמיחי -שימו לב לנשמה – תפילה -"תפילה לשלום" – ר' נחמן מברסלב -סתיו יהודי – שירה, מילים א. חלפי -"אבינו מלכנו" – מן התפילה -פתחו לי שערי צדק – תהילים, קי"ח -"גבול הקולות" – נטע גרינבלד -פתח לנו שער – תפילה -אזכרת נשמות -"נזכור את חברינו" -הדלקת נרות נשמה -"מאזנים" – יוסף שריג -פנינה ועדין -"כוונה" – יצחק לאור -"פרידה מהאמהות" -שירה -אסוף את המעשים – מילים: איתמר פרת -"האבות" -"הם יחיו תמיד" – א. חלפי -נעילה -ונתנה תוקף – שירה

ליל כל נדרי / מנחם אורן   ליל כל נדרי, יהודי שומע את הולם ליבו, יהודי ליהודי חרד. מי במים, מי באש. ליל כל נדרי, העולם עומד מנוע והיהודי ער. פנים אל פנים מול גורלו, כל עדת היהודים, עם מול גורלו. ומבקש הלב היהודי: תן מנוחה לארץ הזאת! תן כח לעם! תן חיים! ליל כל נדרי. בשעה זאת כל היהודים הם עדה אחת יחדיו. זוכרים שנות אלפי דור, צופים אל שנות אלפי דור בהן תאיר הגאולה. כי עוז ניתן לעם הזה. סמלים מלווים את העם בדרכו הארוכה והם כולם ביטחה. לא אמות כי אחיה! גם אם אעבור בגיא צלמוות, בזאת אני בוטח. ליל כל נדרי, יהודי שומע את הולם ליבו, יהודי ליהודי חרד. יהודי ליהודי אומר: חזק!!!

 

תכנית טקס יום כיפור – תשרי תשנ"ט  קדיש   המילים העתיקות חוזרות.   בן לנשמת אביו, אב - אללי לנו - לנשמת ילדתו.   מילים עתיקות אני מחכה לכן, אני בוכה איתכן כל הדורות בוכים בי - "יתגדל ויתקדש".   ציפורה גלעד     -קטע נגינה – "פתחו לי שערי צדק" -הדלקת נר -קטע קריאה - ,ליל כל נדרי", מנחם אורן -קטע קריאה – "יום כיפור בבית אבא" -קטע נגינה – "אלי אתה", חליליות -קטע קריאה – "האמונה בעורקי" -קטע נגינה – "קול נדרי" -קטע קריאה – 25 שנה למלחמת יום כיפור -קטע קריאה – מכתב ממחנך מגוייס לתלמידיו -סיפור אישי – עמיר אהוביה -שירה – "האזינה אלוהי תפילתי" -תפילה – ילדי השכבה הצעירה           -שירה – פתח לנו שער"                                                                                            פתח לנו שער  השנה מתחילה באמצע ספטמבר  זה רק מילים שולה אלבלק                   צביה דרור                       חנוך                                                                                                                                                     ערב יום כיפור האנשים שעיצבו את החגים בראשית שנות ה- 40 – ישראל גת, ארנסט הורביץ ושבתאי בארי – שלו מתוך תפילת יום כיפור את הנהג "יזכור", והם בנו את המסורת של "אזכרת נשמות" בליל יום כיפור בבית השיטה. מאז עברו שינויים רבים במבנה הערב ובתכניו. הוא כאילו שאב לתוכו יותר ויותר אלמנטים מן המסורת. אך יש לציין, שכבר בהתחלה נפתח ערב אזכרת הנשמות ב"נגינת כל נדרי". מלחמת יום כיפור העלתה, כמובן, את הסף הרגשי של ערב זה. ואחר כך, בראשית שנות ה- 90, בא הלחן של יאיר רוזנבלום ל"ונתנה תוקף" עם שירתו החודרת לב של חנוך אלבלק. ציפורה גלעד       כתבה: יהודית פלד - לאחר נפילת יותם לוטן ז"ל במלחמת הלבנון השנייה 09/2006  "הימים הנוראים שלנו, תחילתם השנה בחודש אב והמשכם אל תוך הסתיו. ימי רעש אש ועשן, ימים בהם התכווץ המרחק בין עוד זה מדבר לזה בא. ימי קולות. קולות מלחמה. קולות מן המצרים. קולות שברים. קולות עולים ויורדים, קולות מרעידים, לא קול ענות גבורה, קול ענות חלושה, קול צעדים, קול נקישה בדלת, ואחריו קול קורע קול זעקה מרה קול מכאוב, קול מאוב...   והימים ימים רעים, ימי הקוץ והדרדר. ימי המרחבים השרופים. ימים בהם אתה חש ללא אומר ודברים, כמו אז, בימי מלחמת יום כיפורים, מה נוראה המקום הזה...   ימי דריכות ונכונות, ימי דאגה ללא הפוגה. ימים בהם אתה הולך בגיא צלמוות, וקורא למילים העתיקות שיהיו לך מעקה להיאחז בו, "לא אירא רע" ... אתה משנן לעצמך ושעה שנפתחים שערי הדמעה אתה מתכנס אל הדממה הדקה אל התפילה ממעמקים..."     המצא לנו מנוחה / יהודית פלד "הלילה הזה, עוטף באורו החיוור, את מי שהיו ומי שעודם. הלילה הזה, פותח את חלונותיו למשב הזיכרונות ומשיב לחדרים את הפנים ואת הקולות. הלילה הזה, מרגיע בניגונו הבוכה את רגעי האימה ואת הפגעים שידענו לאורך הימים. הלילה הזה, מפנה את הפנים אל הפנים בטרם הימים פונים. הלילה הזה, פותח שעריו בהמון שתיקותיו וקורא למילים השכוחות להזכיר נשכחות: "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר... משול כחרס הנשבר..." הלילה הזה, מבקשת תפילתי בלחישה: אל תכלה עלינו את זעמך  סלק יגון ואנחה והמצא לנו מנוחה."

	יום הכיפורים תש"ע ואזכרת נשמות בבית השיטה

כמדי שנה התכנס הציבור בערב יום כיפור בחדר האוכל	צביה דרור - שמע ישראל

	מימין: מיכל פלד בשירה של אפרת דרור,תפילה כנה למטה: מזמור לדוד ,שולה וחנוך אלבלק
	מימין :מי האיש -עפרי סלע ודן פלד למטה :אנוש בביצוע המקהלה

כמדי שנה מאז 1991 חתם את הערב הפיוט "ונתנה תוקף" בביצועו של חנוך אלבלק	נעלה את זכרם של אלה שנפטרו השנה:חווה ברק,דוד ניסן,בן שריג ואסף כרמי