בשנת 1943 כותב ישראל גת מאמר גדול תחת הכותרת:
"לקראת הימים הנוראים" ובין השאר נכתב שם:
"שלוש מאות ושישים וחמש פעמים סובבת הארץ סביב צירה עד שהיא סובבת את שמשה היא. וחוזר חלילה. האדם חג את המחזוריות הנצחית הזו, העולה עליו ובלתי מותנית בו ובמלחמותיו. לאדם עצמו ניתנים החיים אשר יש להם סיג ואשר הם בני חלוף. ובאשר יש לרוח לאדם – הוא עומד בפני חידת חייו המקסימה ורוחו אינה משתפלת ואינה מתדכאה. כי יש טעם לחיים. כי יש עבר ויש עתיד והחיים הם קטע מן הנצח. האדם מלא יצר של חיים וכח יצירה. לפניו היעוד הכביר של הסדרת החיים האלה".
דברי פתיחה במסיבת ראש השנה תש"ג 1942 ישראל גת מתוך "במשעול"
ב- 1944 מקיימת הקבוצה ביום הכיפורים אזכרה בעין חרוד, במעיין, עם גילוי המצבות של החברים הקבורים בבית העלמין:
אברהם אדרת בדברי האזכרה אמר בין היתר:
"על שפת המעיין לרגלי הגלבוע עברו עלינו שנות ילדותנו בחברה צעירה מחפשת דרך… הנה קברי חברינו, כולם צעירים בראשית דרכם. רובם קיפדו חייהם בידי עצמם. לא חללו כיבוש, לא קרבנות מלחמת האדם, הצעיר עם עצמו, עם תקוותו. קברים אלה מעלים לפנינו פרק-חיים קשה ומסעיר בחיי הקבוצה, את ראשית צעדינו מספסל הלימודים לחיי פועלים מגשימי חזון בארץ, לאחיזה איתנה בחיים…. עברנו את המאבק הזה ויכולנו לו. פרצנו להתישבות לבניין משק וישוב. אבל, במאבק שיכלנו חברים טובים ויקרים".
בשנת תש"ה (1944) מתקיימת לראשונה בבית השיטה ביום כיפורים אזכרת נשמות. היה זה בערב מרגש ומרשים מאד לכל הציבור.
ביום הכיפורים חידשנו מנהג יהודי עתיק – מנהג אזכרת נשמות בציבור, נדמה לי שאין עם ולא היה עם אשר דאג כמונו לשמור על העבר, לשאת בלב את זכר האנשים הקרובים שנפטרו.
במות אדם קרוב – קורע היהודי הדתי "קריעה" בלבושו. שנה שלמה מתאבל הוא עליו יום יום באמירת קדיש. היתום נושא את אבלו מהגיל הרך ביותר. יום אחד בשנה, הוא תאריך המוות, יתאבל היתום והשכול, באמירת קדיש ובהדלקת נר נשמה – וכך כל ימי חייו עד רדתו לקבר.
כל שמחת חג היתה מהולה באבל על האסון. בין ,שחרית" ל"מוסף,, ערב ההתעלות בתפילה, - אזכרת נשמות בציבור. היו אלה רגעים הרוטטים ביותר בזמן התעלות האדם היהודי בהתייחדו עם אמונתו.
קינה חדשה נישאה, קינה חדשה-ישנה, קינת קדומים של עם במולדתו בלחמו בעמקים ועל ההרים על חירותו ועל זכותו לאדמת מולדת. הד רחוק של קינת דוד על שאול ויהונתן בנפלם גיבורים בתוך המערכה.
את חברתנו המלוכדת סביב בניין חיי עם בריאים, מלווה המוות מראשית קיומה.
נסיבות המוות – ביטוי לחיים!
צעירים וחולמים יצאנו לשנות פני עם ועולם. אולם בטרם שלחנו שורשים באדמה, נשתררה בתוכנו המבוכה ביחס לעצם החיים. חברים צעירים קיפדו את חייהם בהגיעם אל קיר אטום. היו אלה ימים בהם השתלט המוות על החיים ואיים על כל קיומנו. החיים אבדו את ערכם.
בדרך להתנחלותנו עזבנו קברים, קברים רבים. אבלות מצבות חברינו. הם – חלק מחיינו, זיכרון ללבטי ימי ילדות של חברה והם חוטים קבועים במסכת בניין חברה, וישוב שיתופי.
במגע עם האדמה, עם ראשית הקמת המשק, פתחנו בית-עלמין חדש שלנו, כאן בבית-השיטה. היה זה ביטוי חדש למוות, ביטוי לחיים חדשים. עם כאב האסון ירדה במחנה תחושת ביטחון בעתיד חברתנו. הנה, גם כך מסיימים בתוכנו אנשים את פרק חייהם!
נזכור ונעלה מדי שנה בשנה את זכר מתינו כולם אשר הלכו מאתנו בראשית הדרך ואשר היו עמנו בבנין חיינו המחדשים פני חברה אנושית.
נרענן יום בשנה, את רגשי הידידות החמים, ההערכה וההוקרה לנעדרים – למען יתר שלמות בחיינו, ונגלה את חלקם השזור במסכת חיינו.
החל משנה זו (1944) ולאורך כל השנים הבאות אזכרת נשמות בליל כיפורים הפכה למסורת קבועה. לא חסרה שנה אחת. תחילה היה התוכן העיקרי לזכר הנפטרים באותה שנה, תוך שילוב קטעי ספרות מתאימים, שירת יחידים, מקהלה ונגינה. במרוצת השנים שונה הנוסח המקורי של ה,אזכרה" בהתאם לאירועים שחלו בבית השיטה, בארץ ובעולם היהודי, המלחמות וקורבנותיהן, השואה וזוועותיה.
ביום כיפור שלאחר מלחמת ששת הימים כתב בן המשק יוחי גלעד ז"ל מכתב להוריו, שבו ביטא את יחסו ליום כיפור.
ביר גפגפה 10.67
...פה ושם גם הרהרתי במה שעושים ביום זה אצלנו, בבית השיטה, במה שעושים הדתיים במועד זה ובתרומתם של שאר החילוניים בארץ ליום כיפור.
הרהרתי לא מעט ועדיין לא הבהרתי לעצמי מה הוא אומר לי. מנגינת ,כל נדרי" הנפלאה היא היחידה המאומצת ללבי, ובכל עת שהנני מזמזמה אני מרגיש את האמונה בעורקי. אבל היא היחידה.
לקראת תום יום כיפור שמעתי פתע מבית הכנסת כאן שירת "אבינו מלכנו" בוקעת מפי המתפללים, בנוסח כמו שלנו. רעד עבר בי. היתה שעת דימדומים (השעה היפה שלי בצבא). עליתי על גבעה נישאה ומשקיפה סביב סביב, קילומטרים רבים. התיישבתי והתחלתי לשיר את כל השירים המשפחתיים שלנו. השמש שקעה והאפלה באה בהרים העוטרים את המישור. שרתי ושרתי. הכל. תמונת ערב השבת במשפחתנו עמדה לנגדי כל העת, וקולי הלך וגבר בחשיכה המשתלטת. הא, מי האמין פעם כי ההרים האלו והמישור הזה יאזינו לשירה יהודית הומייה זו.
יוחי!
לאחר שנים רבות מחוץ לבית השיטה הזדמן אחד הבנים למחוז ילדותו ועל רשמיו מיום הכיפורים הוא כותב לאחותו:
גבעת-חיים 21.9.91
לחמוטל, שלום רב לך!
… לעניין יום הכיפורים. אין מילים בפי להודות לך, לפנינה, ולבית-השיטה כולה על החוויה המרגשת והעשירה, שנוכחתי בה הפעם אתכם. זה זמן רב שחלף מאז היכרותי מועד זה בביה"ש. מכאן אולי זכות שנתגלגלה לי להשוות בין זיכרון העבר לבין תמורות המציאות, מעבר לשנות דור.
אנסה לציין תגובות.
…ערב יום כיפור בעל צביון רציני, חגיגי, תרבותי כל כך ורב משתתפים. זו אמנם חוויה נדירה במינה. קטעי השירה הנפלאים - ירשו בכבוד את המוסיקה האירופאית של העבר. אזכרת הנשמות הצטמקה למימדים ראויים לה. התפאורה, הקהל: עילוי לנשמה.
…שחרית תורה – הלימוד של טקסט כדרך התעמקות בתכנים הגלומים בו, יכולה להוות עניין – בתנאי של השתתפות מסויימת גם מצד הקהל.
… אסיפה שנתית – עצם התכנסות ציבור רחב כל-כך בשעות הצהרים מהווה הישג ואתגר כאחדיש בו הזדמנות שווה לחברים לפרק כל מה שמעיק על ליבם, במישור שבין בית-השיטה לבין עם ישראל.
בערב יום כיפור, בשעת מנחה, עם שקיעת השמש, נאספים ילדי בית הספר, מכיתות א' עד י"ב, המורים והמחנכים, למפגש של התייחדות. זוהי שעה קצרה ויקרה.
כיצד צמחה המסורת הזו, הנמשכת כבר למעלה מ- 40 שנה?
זה התחיל ביום כיפור בשנת תשי"ז (1956). הייתי מורה בכתה ו' (אלומה). הרגשתי שלא מספיק ללמוד בשיעור על יום כיפור. יש ליצור חוויה, איזו תחושה של מעט חרדת קודש "עם כניסת היום"...
בשעת מנחה ישבנו בכתה, ישי אבישי ניגן בצ'לו את מנגינת "כל נדרי". קראנו את הטקסט, הוספנו כמה דברי אגדה ושרנו – "ממעמקים"...
כך זה נבט.
בשנה שלאחריה כבר קיימנו מנחה של "כל נדרי" במסגרת השכבה הצעירה (ז'-ט').
ישי כבר היה בצבא, ואז רכשנו, בהמלצת ארנסט הורביץ, את התקליט היפה של
ז'אן פירס. שמענו שירת חזן מרטיטה של ,כל נדרי", ולא רק ניגון. התקליט הזה ליווה אותנו שנים רבות עם ניגוניו החסידיים "דו" (אתה) "ר' לוי יצחק מברדיצ'ב" ועוד. כך צמחה המסורת והפכה לנחלה של כל חברת הילדים.
כל חברת הילדים מא' עד י,ב מתכנסת לטקס משותף: בערב יום הכיפורים וביום הזיכרון לשואה ולגבורה. יש משהו מאד מיוחד בהתכנסויות אלו, להן שותפים גדולים וקטנים יחדיו באותו המעמד, באותו המקום ובאותו הזמן.
למרות שבאופן מקביל שני טקסים אלה מתקיימים.
|
