מלחמות גדעון בעמק חרוד

 על מקום היערכותו של גדעון נאמר: ''וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-גִּדְעוֹן, רַב הָעָם אֲשֶׁר אִתָּךְ, מִתִּתִּי אֶת-מִדְיָן בְּיָדָם: פֶּן-יִתְפָּאֵר עָלַי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יָדִי הוֹשִׁיעָה לִּי. וְעַתָּה, קְרָא נָא בְּאָזְנֵי הָעָם לֵאמֹר, מִי-יָרֵא וְחָרֵד, יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד; וַיָּשָׁב מִן-הָעָם, עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף, וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, נִשְׁאָרוּ''. המלים ''יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד'' עוררו שנים רבות מחלוקת. יש הסוברים כי חלה טעות סופרים וכי הביטוי המקורי צריך היה להיות ''ישוב ויעבור'', בשל חילופי הע' והצ' בכתב האשורי המרובע שנהג אז. יהודה זיו מסביר כי המלים ''ישוב ויצפור'' הן הוראה למי שאינו חפץ להילחם להשכים ולעזוב את מקום ההיערכות בטרם עלות השחר, משום ש''יצפור'' היא פועל הבא מלשון ''צפרא'' הארמית, כלומר הבוקר. והחששנים, מורה געדון, יואילו בטובם לעלות על הגלבוע כדי שקרבתם לא תרפה את ידי הלוחמים שרצו לצאת לקרב.

 

 
סערתהקרב.''וַיַּעַמְדוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, סָבִיב לַמַּחֲנֶה; וַיָּרָץכָּל-הַמַּחֲנֶה וַיָּרִיעוּ, ויניסו (וַיָּנוּסוּ)'' (מקור תמונה 3)
 
מנשה הראל מסביר כי קרוב לוודאי שהר הגלעד הוא הר הגלבוע אשר בו הוקם גל-עד כסימן למקום כינוס העם או כמקום פולחן לפני הקרב. יהודה זיו מביא הסבר מעניין יותר. לדבריו, מעין חרוד (האתר בו בחר גדעון את הלוחמים שייצאו עימו לקרב) מכונה בפי הערבים בשם ''עין ג'לוד''. בימי הביניים אף קראו לו ''עין ג'לות''', כלומר ''עין גליית'', כמובא בספרו של אשתורי הפרחי, ''כפתור ופרח'', שיצא לאור בשנת 1322. המסורת הערבית טוענת שבמקום זה היכה המלך ט'אלות, הוא שאול, את גליית – לאחר שבחן את אנשיו בשתייה מן העין ובחר מתוכם את המלקקים בלבד. אכן, מסורת שעשתה סלט מכמה וכמה סיפורים שונים. מסורת מבולבלת זו הפתחה, ככל הנראה, בשל דמיון השמות ג'לוד-ג'לות' לשמו של גליית. יהודה זיו סבור כי ''ג'לוד'' אינו אלא שיבוש השם הקדום ''גלעד'' – אותו ''הר הגלעד'' שהוא בעצם ההר שמעל עין ג'לוד, כלומר הגלבוע בכבודו ובעצמו.

אבל נשוב, ברשותכם, לבחירת הלוחמים. לאחר שעשרים ושניים אלף איש נשלחו על ידי גדעון אל ראש ההר, נותרו עימו עשרת אלפים איש. כוח גדול כל כך לא הלם, כנראה, את תוכנית הקרב של גדעון, שהתאפיינה בסממנים של לוחמת גרילה זעירה. גדעון רצה להרכיב כוח קטן, מובחר, קל תנועה ומהיר תגובה, המורכב מאנשים חסונים וממושמעים, ולכן היה ברור לו כי מבחן מיון נוסף הינו בגדר ההכרח.
''וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-גִּדְעוֹן, עוֹד הָעָם רָב, הוֹרֵד אוֹתָם אֶל-הַמַּיִם, וְאֶצְרְפֶנּוּ לְךָ שָׁם; וְהָיָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה יֵלֵךְ אִתָּךְ, הוּא יֵלֵךְ אִתָּךְ, וְכֹל אֲשֶׁר-אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה לֹא-יֵלֵךְ עִמָּךְ, הוּא לֹא יֵלֵךְ. וַיּוֹרֶד אֶת-הָעָם, אֶל-הַמָּיִם; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-גִּדְעוֹן, כֹּל אֲשֶׁר-יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן-הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד, וְכֹל אֲשֶׁר-יִכְרַע עַל-בִּרְכָּיו, לִשְׁתּוֹת. וַיְהִי, מִסְפַּר הַמְלַקְקִים בְּיָדָם אֶל-פִּיהֶם--שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, אִישׁ; וְכֹל יֶתֶר הָעָם, כָּרְעוּ עַל-בִּרְכֵיהֶם לִשְׁתּוֹת מָיִם''.

זהו אחד המבחנים המוזרים ביותר המוכרים לנו. כמה וכמה ניסיונות נעשו כדי לפרש את הפסוקים הקצרים הללו. מקובל להניח שנבחרו אותם לוחמים אשר שתו מן המים ''כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב'', שהם זהים כביכול עם ''הַמְלַקְקִים בְּיָדָם אֶל-פִּיהֶם'' המוזכרים לאחר מכן, ואילו הכורעים על ברכיהם כדי לשתות הודחו מכוח המשימה. חז''ל פירשו כי הכורעים נפסלו על ברכיהם משום שהיו רגילים להשתחוות לעבודה זרה, אבל פירוש זה אינו תואם לרוח הטקסט. יוסף בן מתתיהו הביע אף הוא דעה שנראית חסרת כל בסיס, לפיה אנשים נפסלו דווקא בשל היותם אמיצים משום שאלוהים רצה להנחיל את הניצחון דווקא באמצעות פחדנים ומוגי לב. ומדוע חסרת בסיס? משום שכבר מלכתחילה שיגר גדעון את החששנים אל ראש ההר. כיצד ניתן בעת ובעונה אחת להיפטר מהם ולסמוך על אומץ רוחם בבוא שעת המבחן?

מבין ההסברים הצבאיים שהוצעו לחידת השתייה נראים באופן כללי דבריו של וייול: ''מרבית אנשיו (של גדעון), שחיכם יבש מצמא בגבעות החשופות והסלעיות, משהגיע תורם לשתות, השתטחו מלוא קומתם בצד המעין והרוו את צימאונם ללא סייג ושליטה עצמית. רק הלוחם הותיק, שעמד בניסיון צליפות ומארבים, החזיק נשקו בידו האחת ואת עיניו כיון מול אויביו, בשעה שטבל את כף ידו האחרת במים ולקק מתוכה, מוכן לפעולה עם כל סימן של סכנה''. בניגוד להסבר זה הציע יגאל ידין לראות דווקא באנשים שהשתטחו על הקרקע מלוא קומתם את החיילים המובחרים לדעתו, הטעם הצבאי הוא שהללו התקרבו אל המעיין בזחילה, ונשמרו בדרך זו מתצפית האויב - בניגוד לאנשים שכרעו על ברכיהם, ולא יכלו להימנע מהרגליהם המפונקים בחיי יום-יום. אם גם נימוק צבאי זה מתקבל על הדעת כשלעצמו נשאלת השאלה אם הוא מתאים במקרה של קרב גדעון. שהרי עין-חרוד היה במרחק קילומטרים רבים ממחנה האויב, ששכן מעבר לגבעת-המורה. נוסף על כך, מקומו של המעיין בתחתית הר הגלבוע, והצמחייה, אשר ללא ספק הקיפה אותו, מנעו בודאי מצופים מדיינים לגלות את הכורעים על ברכיהם.

הקושי במציאת פתרון הוא שהכתוב סתם ולא פירש כיצד עלינו להבין את דימוי שתיית האדם ללקיקת הכלב. האם כיון לדמיון בתנוחת הגוף או באופן גמיעת המים, או שמא כיון להעלאת הרעש בשעת השתייה, או לטעם אחר? הקושי האחר הוא טכסטואלי: לפי הפירוש המקובל משולים ללקיקת הכלב 300 האנשים ''המלקקים בידם אל פיהם''; ודווקא דימוי מעין זה תמוה כאן ביותר. לפיכך הניחו רוב המפרשים שהמלים ''בידם אל פיהם'' נשתרבבו בטעות, והציעו להשמיטן או להעתיקן לסוף פסוק ו' ולהסב אותן על אלה הכורעים על ברכיהם. מלמט סבור כי אין לראות את ברירת האנשים בין הלוחם ''אשר ילק בלשונו מן המים כאשר ילק הכלב'' לבין הלוחם ''אשר יכרע על ברכיו לשתות'' - כפירוש המקובל, המשאיר את פסוק ה' מקוטע בסופו. מבחינת התחביר אין המשפט השני מעלה ניגוד לעומת המשפט הראשון אלא משלים אותו. כלומר, השותה ככלב איננו בחינת ניגוד לכורע על הברך כי אם להפך - הוא סוג אחד בכלל כל אלה אשר יכרעו על ברכיהם לשתות. שניהם יחד ''הוצגו לבד'' ונפסלו - מפני ששתייתם לא הלמה את כללי הזהירות. לעומתם מוזכרים הלוחמים המובחרים רק בפסוק ו'. המלקקים ''בידם אל פיהם'', כלומר הלוחמים שהעלו את המים אל פיהם באחת מכפות ידיהם תוך זהירות רבה, בעודם קורסים על רגליהם (ואינם כורעים ברך).



מלחמה


גדעון ערך את אנשיו במעיין חרוד שלמרגלות הגלבוע. אנשי מדיין, כאמור, חנו על מורדות גבעת המורה שממול. פעולתו הראשונה של גדעון הייתה בעלת אופי מודיעיני. הוא נטל את נערו (כלומר, עוזרו האישי) פורה ויצא עימו למסע לילי כדי לבדוק את סידורי האבטחה של המדיינים. לאחר שלמד את מערך האויב ואת זמן חילופי המשמרות, יצא עם שלוש מאות אנשיו בחצות הלילה בשלושה ראשים: ''וַיָּבֹא גִדְעוֹן וּמֵאָה-אִישׁ אֲשֶׁר-אִתּוֹ בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה, רֹאשׁ הָאַשְׁמֹרֶת הַתִּיכוֹנָה אַךְ הָקֵם הֵקִימוּ, אֶת-הַשֹּׁמְרִים''. גדעון כיוון את שעת בואו אל שעת חילופי המשמרות, כלומר הזמן בו השומרים המסיימים את משמרתם עייפים מאוד וחושבים אך ורק על יצועם, ואילו מחליפיהם עודם רדומים למדי ומכל מקום לא בשיא ערנותם. זוהי נקודת תורפה שגדעון העריך, ובצדק, כי ניתן לנצלה ביעילות מרבית האמצעות התקפת פתע.

חלק משיטות הלוחמה הפסיכולוגית שלו נטל גדעון מיהושע בן נון. יהושע תקע בשופרות לפני שכבש את יריחו ובכך הטיל מורא על תושביה הנצורים. גדעון חיקה זאת במדויק: ''וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ; וְהִנֵּה אָנֹכִי בָא בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה, וְהָיָה כַאֲשֶׁר-אֶעֱשֶׂה כֵּן תַּעֲשׂוּן. וְתָקַעְתִּי, בַּשּׁוֹפָר--אָנֹכִי, וְכָל-אֲשֶׁר אִתִּי; וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָרוֹת גַּם-אַתֶּם, סְבִיבוֹת כָּל-הַמַּחֲנֶה, וַאֲמַרְתֶּם, לַיהוָה וּלְגִדְעוֹן''. לעומת זאת, את שיטת הלפידים המציא גדעון עצמו ולפחות אין לה תקדים תנ''כי לפניו. גדעון הורה לאנשיו להטמין את לפידיהם בתוך הכדים. ''וַיַּחַץ אֶת-שְׁלֹשׁ-מֵאוֹת הָאִישׁ, שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים; וַיִּתֵּן שׁוֹפָרוֹת בְּיַד-כֻּלָּם וְכַדִּים רֵיקִים, וְלַפִּדִים בְּתוֹךְ הַכַּדִּים... וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הָרָאשִׁים בַּשּׁוֹפָרוֹת, וַיִּשְׁבְּרוּ הַכַּדִּים, וַיַּחֲזִיקוּ בְיַד-שְׂמֹאולָם בַּלַּפִּדִים, וּבְיַד-יְמִינָם הַשּׁוֹפָרוֹת לִתְקוֹעַ; וַיִּקְרְאוּ, חֶרֶב לַיהוָה וּלְגִדְעוֹן. וַיַּעַמְדוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, סָבִיב לַמַּחֲנֶה; וַיָּרָץ כָּל-הַמַּחֲנֶה וַיָּרִיעוּ, ויניסו (וַיָּנוּסוּ). וַיִּתְקְעוּ, שְׁלֹשׁ-מֵאוֹת הַשּׁוֹפָרוֹת, וַיָּשֶׂם יְהוָה אֵת חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ, וּבְכָל-הַמַּחֲנֶה...''. אל תקיעת השופרות הרועשת והצורמנית הצטרפו קולות ניפוץ כדי החרס ואורם הלפידים המהבהב על רקע הלילה האפל. כל המחזה הזה הטיל אימה על המדיינים והם נמלטו מהמקום, כשהם מותירים את גמליהם אחריהם. 
 
 
מפת המערכה. גדעון יוצא מעין חרוד, חוצה את העמק בואכה גבעת המורה, תוקף את מחנה הפולשים ורודףאחריהו בכיוון בית השיטה (מקור: ''מסעות ומערכות בימי קדם'', מאת מנשההראל)

במהלך המסע המזורז אל מחנה מדיין נתן גדעון דוגמה אישית, המתומצתת במלים: ''וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ; וְהִנֵּה אָנֹכִי בָא בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה, וְהָיָה כַאֲשֶׁר-אֶעֱשֶׂה כֵּן תַּעֲשׂוּן''. בכך הלך גדעון בעקבותיהם של שופטים ומצביאים כאהוד וברק, ובשנים מאוחרות יותר עשו כן גם בנו אבימלך ויונתן בן שאול.

המרדף אחר האויב נמשך אל מעבר לגבולות העץ ולמעשה התבצע רובו עמוק בשטח עוין. בשלב הראשון רדפו גדעון ובני מנשה, נפתלי ואשר אחר הנסים אל גבולות מערב הירדן כנאמר: ''וַיָּנָס הַמַּחֲנֶה עַד-בֵּית הַשִּׁטָּה, צְרֵרָתָה--עַד שְׂפַת-אָבֵל מְחוֹלָה, עַל-טַבָּת. כג וַיִּצָּעֵק אִישׁ-יִשְׂרָאֵל מִנַּפְתָּלִי וּמִן-אָשֵׁר, וּמִן-כָּל-מְנַשֶּׁה; וַיִּרְדְּפוּ, אַחֲרֵי מִדְיָן''. כיום מעריכים שבית השיטה הקדומה הייתה בחירבת שטה שליד קיבוץ בית השיטה הממוקם שם כיום. הראל מזהה את אבל מחולה עם תל שלם. מהתל ודרומה, לאורך כעשרים קילומטר של נהר הירדן בואכה נחל יבוק, יש 13 מעברות (כלומר מעברים), שאותן הורה גדעון לאנשי אפרים ללכוד. גם כאן, ביצע גדעון תרגיל קרב שעשו לפניו אהוד ואנשיו: ''וּמַלְאָכִים שָׁלַח גִּדְעוֹן בְּכָל-הַר אֶפְרַיִם לֵאמֹר, רְדוּ לִקְרַאת מִדְיָן וְלִכְדוּ לָהֶם אֶת-הַמַּיִם, עַד בֵּית בָּרָה, וְאֶת-הַיַּרְדֵּן; וַיִּצָּעֵק כָּל-אִישׁ אֶפְרַיִם, וַיִּלְכְּדוּ אֶת-הַמַּיִם, עַד בֵּית בָּרָה, וְאֶת-הַיַּרְדֵּן''. התרגיל פעל: ''וַיִּלְכְּדוּ שְׁנֵי-שָׂרֵי מִדְיָן אֶת-עֹרֵב וְאֶת-זְאֵב, וַיַּהַרְגוּ אֶת-עוֹרֵב בְּצוּר-עוֹרֵב וְאֶת-זְאֵב הָרְגוּ בְיֶקֶב-זְאֵב, וַיִּרְדְּפוּ, אֶל-מִדְיָן; וְרֹאשׁ-עֹרֵב וּזְאֵב--הֵבִיאוּ אֶל-גִּדְעוֹן, מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן''. בפסוק זה לא נאמר במפורש שעורב וזאב נלכדו על ידי לוכדי המעברות משבט אפרים, אבל הדבר מסתבר מפסוק המופיע מאוחר יותר בתיאור המערכה (''בְּיֶדְכֶם נָתַן אֱלֹהִים אֶת-שָׂרֵי מִדְיָן, אֶת-עֹרֵב וְאֶת-זְאֵב'') ברור, מכל מקום, שבני אפרים היו למכשול קשה על דרך האויב הנסוג ככיוון ששלטו בנקודות המעבר הנוחות ביותר של המחסום הטבעי המשמעותי ביותר בשטח.

המרדף בעבר הירדן המזרחי היה נועז מאוד, אולי אף על גבול חוסר האחריות. אנשי סוכות ופנואל, שתי ערים במזרח הירדן שגדעון ביקש את עזרתם, העריכו כנראה שסיכוייו לנצח במערכה כולה נמוכים, וסירבו לספק מזון לו ולאנשיו. בכל זאת הוסיף גדעון לחדור אל עומק עבר הירדן המזרחי ורדף אחרי זהח וצלמונע, מלכי מדיין. הוא השיגם בקרקר שבוואדי סירחאן: ''וְזֶבַח וְצַלְמֻנָּע בַּקַּרְקֹר, וּמַחֲנֵיהֶם עִמָּם כַּחֲמֵשֶׁת עָשָׂר אֶלֶף--כֹּל הַנּוֹתָרִים, מִכֹּל מַחֲנֵה בְנֵי-קֶדֶם; וְהַנֹּפְלִים, מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב. וַיַּעַל גִּדְעוֹן, דֶּרֶךְ הַשְּׁכוּנֵי בָאֳהָלִים, מִקֶּדֶם לְנֹבַח, וְיָגְבְּהָה; וַיַּךְ, אֶת-הַמַּחֲנֶה, וְהַמַּחֲנֶה, הָיָה בֶטַח. וַיָּנֻסוּ, זֶבַח וְצַלְמֻנָּע, וַיִּרְדֹּף, אַחֲרֵיהֶם; וַיִּלְכֹּד אֶת-שְׁנֵי מַלְכֵי מִדְיָן, אֶת-זֶבַח וְאֶת-צַלְמֻנָּע, וְכָל-הַמַּחֲנֶה, הֶחֱרִיד''.

מעלה החרס זוהה על ידי מנשה הראל בגלעד. יגבהה זוהתה על ידי נ. גליק עם רוג'ום א-ג'וביהאת, כ-‏11 קילומטרים מצפון-מערב לרבת-עמון, שם גילה מצודה ישראלית. מכאן המשיכו געדון ואנשיו עד קרקר שבראשו של ואדי סירחאן, המזוהה עם אל-קרקר של ימינו וממוקמת למרגלות גוש גבעות בזלתיות ומסביבה ביצות ומעיינות. קבוצת המעיינות הגדולה הקרויה כיום קולבאן-קרקר (כלומר מרכז קרקר) הייתה כנראה מקור המים החשוב ביותר של בני קרקר, שוכני אוהלים מטבעם, שהיו בין מובילי השיירות של מוצרי המותרות מחצי-האי ערב.

לאחר שלכד גדעון את מלכי מדיין והרגם מצוין בכתובים ''וַיִּקַּח אֶת-הַשַּׂהֲרֹנִים, אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם''. גדעון לא היה, כמובן, הבוזז היחיד וסך כל השלל שנפל בידי הישראלים היה רבה למדי: ''וַיְהִי, מִשְׁקַל נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר שָׁאָל, אֶלֶף וּשְׁבַע-מֵאוֹת, זָהָב--לְבַד מִן-הַשַּׂהֲרֹנִים וְהַנְּטִיפוֹת וּבִגְדֵי הָאַרְגָּמָן, שֶׁעַל מַלְכֵי מִדְיָן, וּלְבַד מִן-הָעֲנָקוֹת, אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם''.



 
 

 

גרסה להדפסה גרסה להדפסה       שליחה לחבר שליחה לחבר