|
עזריה אלון -דברים לפרס הרצל
כבוד שר החינוך מר גדעון סער, כבוד השופט ד"ר אליהו וינוגרד, כב' ראש העיר הרצליה גב' יעל גרמן, חברים יקרים,
לפני הפרס – כמה מילים לעיר הרצלייה החוגגת 85 שנה: אני זוכר עדיין את המושבה הקטנה הרצליה, שקועה בחולות, רחוקה מכל הדרכים. כדי להגיע אליה מתל אביב היה צריך לנסוע דרך רמת גן לפתח חקוה, לרעננה, ולהמשיך ברחוב הראשי הארוך והלא סלול שלה, והיום היא עיר ואם בישראל, על אם כל הדרכים. ואני חוגג יחד איתה 85 : השבוע, לפני 85 שנה, עליתי לארץ ישראל.
ולפרס הרצל: בתקנון הפרס נאמר כי הוא יינתן על קידום ערכי הציונות, או על הגשמת הציונות. אז אני מודיע כי אני ציוני, לא קצת ציוני, לא ציוני בעבר או פוסט ציוני. אני ציוני כל חיי, בתחושה ובהגשמה, שצמח מתוך משפחה וסביבה ציונית. דודי עלה ארצה בעלייה השנייה, לפני כמעט 100 שנים, עבר בה את ימי השלטון הטורקי ומלחמת העולם הראשונה בעבודה ובשמירה, והיה ממייסדי כפר יחזקאל. אבי היה אסיר ציון ברוסיה הסובייטית, על חטא פעילותו הציונית, ועברו עליו 10שנים במאסר, בגלות סיביר ובמאמצים לעלות לארץ ישראל. מבית הסוהר הוא הנחה את אימי לעלות ארצה, בתקווה שהוא יצטרף אליה בקרוב, ואכן היא עלתה עם שלושה פעוטות וחיכתה לו כאן 10 שנים.
כילד בכפר יחזקאל, מושב בשנותיו הראשונות, למדתי מן האיכרים העקשים מה זאת עבודה, מה זאת אדמה, מה זאת עבודת האדמה ומהו הקשר לארץ. מן המורים המצוינים שלי למדתי ערכים סוציאליסטיים, ידיעת הארץ והטבע, עברית ותנ"ך ואגדה, ועד היום אני מדבר וכותב עברית, בלי לבלוע חצאי מילים, בלי כזה כאילו ויאללה ביי. כחניך וכמדריך בתנועת המחנות העולים קלטתי את ערכי התנועה – הגשמה עצמית והליכה לחיי קיבוץ. אם אתה חושב שיש לעשות דבר – אל תלך לשכנע אחרים שיש לעשות אותו, אלא תעשה. בשם הצו הזה הצטרפתי, לפני יותר משבעים שנה, לקיבוץ בית השיטה ובו אני חבר עד היום.
חלומי היה להיות עובד אדמה, אבל מסיבות החיים הוליכו אותי לתחום ההוראה והחינוך, ובאלה אני עוסק עד היום הזה, מבית הספר היסודי עד הוראה בטכניון. הראייה את צורכי הארץ והסכנה לנופיה ולערכי הטבע שלה הובילו אותי להיות שותף, עם חבורה קטנה, ליזמה לייסוד החברה להגנת הטבע. מאז כמעט 60 שנה, אני נתון למשימות של הגנה על הטבע ועל הנוף בכל דרך – בדיבור, בכתיבה, בהוצאת ספרים, ברדיו ובמאבקים על כל פינת נוף, על צמחים ועל בעלי חיים. לשמחתי אני היום אחד מחבורה גדולה ומסורה.
אנחנו חיים בארץ קטנה וצפופה, עם ערכי טבע נפלאים שהם בסיס כל השפה והתרבות העברית, וחייבים להיאבק עליהם, למענם, למעננו ובעיקר למען הדורות הבאים. אני רוצה שגם הנינים שלי יוכלו לראות צבי רץ בשטח, פרחים בגבעות וציפורים בשמים, ולא רק כבישים, בתי קומות וארובות מעשנות. זה מאבק ארוך וקשה, נגד יזמים, חברות, רשויות מקומיות ומשרדי ממשלה. בעבר היה צורך להיאבק מול מוסדות שאפשר לשכנע אותם, לדבר אליהם בשם ההיגיון או בשם החוק. עכשיו הדברים הרבה יותר קשים: ההתמודדות היא מול בעלי הון, אמיתי או מדומה, שכל הדברים האלה אינם פועלים עליהם ועיניהם רק לבצע כסף. לפני יותר משבעים שנה, בעת המאבק על עבודה עברית בפרדסים, כתב המשורר דויד שמעוני שיר נגד הבועזים ובו המילים האלה: "רק הוא לבדו הפה המטיח אל מול בועזים בועטי המשיח. דתם המרכולת, אלם אל הרכוש, רואי המולדת בנקב הגרוש." עכשיו אין חור בגרוש, ויורשיהם של הבועזים כבר אינם רואים מולדת אלא רק כסף.
שמירת הטבע והנוף, ואחר כך שמירת סביבת החיים שלנו הם מעשה ציוני במלוא מובן המילה. התחלנו בכך מעטים, ועכשיו תפסו הרעיונות הללו רבבות. הגענו לציבור הרחב ושם קולנו נשמע, הבעיה היא עדיין עם קובעי המדיניות, במישור המקומי ובמישור הארצי. מילים יפות אינן חסרות, אבל צריך עדיין להיאבק על כל פינת נוף.אני רואה בפרס שניתן לי פרס לכל השותפים הרבים שלי, בחברה להגנת הטבע, ברשות הטבע והגנים, בקרן הקיימת לישראל, ובכל הארגונים שקמו כדי לשמור על סביבת חיינו.
הגיע תור התודות. אני מבקש להודות לעירית הרצלייה ולעומדת בראשה – גב' יעל גרמן, המעניקים את פרס הרצל. לחבר השופטים, ובראשם לשופט וינוגרד, שבחרו בי לקבל את פרס הרצל לשנת תש"ע. לכל אלה העומדים יחד איתי על משמר הטבע והנוף. לכל הקהל הנכבד שהתאסף הערב לכבוד הפרס ולכבודי, וביניהם לעשרות מחבריי, אנשי בית השיטה שהגיעו לכאן מרחוק. ולאחרונה לבני משפחתי שעמדו לצידי כל השנים, ולא ראו בי רועה רוח המתעסק בשטויות. לרעייתי רות, לבנים, לבת, לנכדים ולנכדות השותפים לי בהשקפת העולם ותומכים בעיסוקים השונים שלי למען שמירת הטבע והנוף.
הסקרנים שואלים – מה יעשה בכספי הפרס. אני מרשה לעצמי לחשוב עדיין, ואני נזכר בתשובתו של גדול ממני, ש"י עגנון כאשר נשאל מה יעשה בכספי פרס נובל "כל ימי הייתי אוכל מרק בכף אחת, מסתמא אוכל עתה בשתי כפות." אבל דבר אחד אני כבר יודע: יש לי לב כבד על ההתנהגות כלפי עולי אתיופיה, בייחוד מצד אנשי הממסד הדתי והחרדי, שגם פרסו את חסותם על העולים וגם פוגעים בהם. אינני יכול לשנות את העולם, אבל אביע את הרגשתי בדבר קטן: כמה אלפים מכספי הפרס ילכו למלגה לסטודנט מעולי אתיופיה, שיקלו עליו את לימודיו. כמנהגי אני אומר ועושה. בעזרת מזכיר עיריית הרצליה מר דידי מור אותר מועמד מתאים, ואני מזמין לבמה את הסטודנט שניר מקונן לקבל את המילגה ללימודיו.
וברכת שלום לכולכם.
|
