ימים ראשונים בית השיטה 1928-1942

 

מאז בואי לבית-השיטה, עד היום בו נכתבים דברים אלה, עברו 70 שנה, שהם כל חיי כאיש מבוגר. כל השנים הללו אני “חבר קיבוץ”, עם כל התמורות והשינויים שעברו עליו. החלום שלי להיות “עובד אדמה” לא התגשם: צורכי הקיבוץ שהייתי מחויב אליהם וצורכי הארץ, הוליכו אותי בנתיבים אחרים: עבודה בתנועת “המחנות העולים” וב”מרכז לנוער”, הוראה בבית-הספר של בית-השיטה, הקמת “החברה להגנת הטבע”, הוראה בטכניון, 50 שנות שידורים ב”קול ישראל”, כתיבה בעיתונים, צילום, הוצאה לאור של יותר מ-30 ספרים ובראשם “האנציקלופדיה של החי והצומח בארץ-ישראל”. הקמתי משפחה עם רעייתי רות שעימה אני חולק את חיי זה יותר מיובל שנים. נולדו לנו בנים, נכדים ונינים.

באתי לבית-השיטה (בן 20) מתוך בחירה אישית בדרך הקיבוצית ובחיים בעמק. בכל השנים הללו היו לי עליות וירידות, הצלחות ואכזבות. למרות דברים שלא הסכמתי בחיי הקיבוץ, בעיקר בתהליכי ההפרטה בעשור האחרון, מעולם לא התחרטתי על שהלכתי לקיבוץ במקום לבחור בדרך חיים אחרת. אינני משער שהיו יכולים להיות לי חיים נכונים וצודקים יותר. מאידך, אינני יכול לדעת לאן יגיע הקיבוץ בדרך החיים החדשה שבחרו בה חבריו, ואין לי אלא לייחל, שלמרות הכול, יישאר בו לפחות חלק מן הערכים שבשמם באתי לקיבוץ.

 

 התחלה

בהעדר מקומות לינה שוכנו המצטרפים החדשים ללינה בחורשה.

 

ראשוני “קבוצת החוגים” יצאו בכ”ה בתשרי תרפ”ט, 1928, למושבה חדרה, משם עברו לכפר יחזקאל, וממנו למעין חרוד. הם גרו במבנים שהתפנו לאחר שקיבוץ עין חרוד שעבר לנקודת הקבע שלו. בשנת 1934 רכשה “הקרן הקיימת” כ- 10,000 דונם בשאטה, כפר ערבי בו ישבו אריסים מהשומרון (שאחר-כך קיבלו פיצויים וחזרו לכפריהם). “קבוצת החוגים” יועדה להתיישב במקום הזה. אך יישובי גוש עמק חרוד התנגדו להקמת ישוב חדש בשאטה, בטענה שחסרה להם קרקע, ובמקום ההוא, אין תנאים ליישוב: אין מים, וכמות המשקעים הדלה, אינה מאפשרת קיומו של עוד ישוב. הפשרה הייתה: “לקבוצת החוגים” יינתנו רק 3,400 דונם, ואילו היתר – יחולק בין משקי הגוש.

 

 

 

בראשית שנת 1935 נקדחה באר ראשונה ,באר א’  ונמצאו בה מים מליחים, 600 מ”ג לליטר. הדבר ‘הדליק’ את הקבוצה ואת תנועת-האם: “המחנות העולים”.  

   

ואז חובר השיר:

בשדות שאטה משק נקים,

בשדות שאטה באר נקדח,

שם פרדס וכרם יצמח,

אם תרצו בשנת תרצ”ו – אין זו אגדה!

 

 

מים

המשקים הוותיקים של אזור הגלבוע היו מאוגדים ב”אגודת המים”, ולא היה להם רצון לקבל עוד צרכן שאין לו מה לתרום. אחרי 2 בארות דלות, נזדמנה אפשרות לקידוח עמוק לרגלי הגלבוע, ובזכותו ניתן היה להתקבל לאגודה. כל לילה ירדו ברגל מבית השיטה למקום הקידוח שני שומרים, ופעמים רבות עשיתי את הדרך הזו הלוך בערב, וחזור בבוקר.

 

 

כשהתקבלנו ל”אגודת המים” היה צורך להניח קו בקוטר של 6 צול המחבר את תל-יוסף לבית השיטה, להניחו בעומק של מטר, כדי שהחריש לא יפגע בו. את התעלה להנחת הקו חפרנו בעשר אצבעות ידינו, באדמה קשה בקיץ, ובבוץ כבד בחורף. לבסוף, הונח הצינור, ואחרי זמן נמצאו מים בקידוח עמוק לרגלי הגלבוע, ואנחנו נכנסנו סוף-סוף ל”אגודה”.

לאחר שנמצאו מים בבאר א’ (ליד בריכות הדגים של היום), הועברה הרפת מהמעיין לבית האבן היחיד שנותר מהכפר שאטה, “בית השיח'”, והוחל בעיבוד האדמות. הפולקלור מספר כי את התלם הראשון פתח פלח לא מנוסה. נאמר לו לרכז מבט בנקודה רחוקה, כדי שהתלם יצא ישר. הוא בחר בנקודה שהתבררה כערבי רכוב על חמור, והתלם יצא עקום ומפותל, ללעגם של אנשי הסביבה…

  

 

ליד היסודות לבריכת המים של הקיבוץ החדש היום בשכונת הבריכה   1936 

 המעבר

 

בי”א בכסלו תרצ”ו, סוף דצמבר 1935, הוקמו שני אוהלים במקום הקבע, נבנו רפת, בניין א’ (הקומותיים) שהיה גם בית ביטחון, והוחל בהעברת צריפים. בצריף היו שני חדרים של 3 x 4 מטר, הדלתות שלהם פנו לכיוונים נגדיים, למען הפרטיות. החל המעבר מן המעיין לבית-השיטה, תהליך שנמשך עד סוף 1938. תחילה עברו הרווקים, אחריהם המשפחות. כל משפחה נכנסה לחדר קטן בלי שירותים, בלי מקלחת, עם מיטה, ארון וארגז לכוננית. 

בשנת 1935 יצאה הועדה על גבי עגלה רתומה לסוס לאתר את המקום להיתישבות החדשה. בדצמבר מסר בנימין גל את ההחלטה לאספה שהתכנסה בשטה והצריף הראשון יצא לדרך.

 

ב- 1938 פונה רוב היישוב מהמעיין, ואחרוני יושביו הועברו למגורים במחצבה שלרגלי הגלבוע. נבנו בניין ב’ (היום הנהלת החשבונות) ובית ילדים (היום “בית הפיקוס”).  

    

 תעשייה

 בית השיטה הייתה מן הקיבוצים הראשונים, אולי הראשון, שהיה לו בית-חרושת, בהתאם לסיסמת “הקיבוץ המאוחד” באותו זמן – “איחוד החקלאות, החרושת והעבודה השכירה” (לא, חלילה, שכירים בתוך הקיבוץ, אלא חברי קיבוץ כשכירים בחוץ). היה זה מפעל לסריגת טריקו “הסורגים”, שהתנהל תחילה כשותפות עם בעליו הקודמים, ואחר-כך בבעלות מלאה של בית השיטה במשך 17 שנים. זה היה מקום עבודה חשוב לבחורות, אלא שהרווחים לא המריאו. עליית-מה בהכנסות הייתה בימי מלחמת העולם השנייה כאשר סיפק לחיילים הבריטים גופיות ותחתונים. אך בסופו של דבר, הוא נסגר. את הצריף הגדול קיבלה הסנדלרייה, שגם אותה ניסו להפוך לענף מכניס, וגם היא ללא הצלחה. אחריה נכנסה המכוורת, ולבסוף הצריף כולו עלה באש…

 

 עיבוד האדמה

 

ערך ההשקעה שלנו בהשבחת האדמה, הוא הרבה-הרבה יותר גדול ממחיר האדמה שקיבלנו עבורה! השטח היה מלא אבנים שמשקלם 1-2 קילו, וסלעים ענקיים שכדי לסלקם היה צורך בהפעלת טרקטור וטכניקות מיוחדות. לא היה אפשר לעבד את האדמה בלי עבודת סיקול מתמדת ומתישה. אחרי כל חריש היו עוברים בשטח עם עגלה לאסוף את האבנים שנחשפו ומובילים אותן למאגר. כל חריש העלה עוד ועוד אבנים, כאילו לא עברנו במקום מעולם. הסיקול נמשך שנים אחדות עד שפונו כל האבנים. עד היום עדיין עולות ונגלות אבנים חדשות.

פרט לאבנים, היה כל השטח מלא בעשבים רב-שנתיים, בעיקר – יבלית וינבוּט. עברו שנים של חריש עד שהיבלית חוסלה, ואילו הינבוט עדיין קיים בכמה חלקות, וקשה מאוד להיפטר ממנו.

ערביי שאטה עיבדו רק את השטח המישורי, ואילו אנחנו בכל שנה הרחבנו את שטחי העיבוד: עלינו יותר ויותר במדרון הגבעות, והכשרנו שטחים שלא עובדו מעולם. הפיתוח המשמעותי ביותר היה מצפון מערב ליער, בשטח שקיבל לאחר מכן את השם “חלקת מרדכי”. שם עיבדנו שדות עד ל”שדרת הפרקינסוניה” שציינה את גבול השטח. (על פי אחד מערביי שאטה שנותר במקום כעובד הרכבת, היה בתחתיתה של חלקה זו מעיין קטן. ניסינו אז לגלותו, אך מצאנו רק שריד ממנו. נראה כי קידוחי הבארות, פגעו במקורות המים שלו וייבשו אותו כליל.)

מישהו גילה כי האדמה שלנו דלה בחנקן. חיפשנו איפה יש חנקן? הסתבר שבחורבות הכפר הערבי “שאטה” היה גל גדול של “חירבֶּה”, אדמה אפורה שהכילה שרידי חומרים אורגניים שנערמו מדורי דורות, ויש בהם חנקן. הוחלט לפזר את החירבה הזאת על פני השדות. הטכניקה הייתה כזו: שני צוותים, שתי עגלות ועגלון אחד. צוות א’ כורה וחופר חירבה, מכניס לסלים וממלא עגלה. צוות ב’ מפזר אותה על השטח. העגלון עובד עם זוג בהמות ושתי עגלות: מביא עגלה עמוסה לשדה, מרוקן אותה ומחזיר לצוות א’ שמילא בינתיים את העגלה השנייה, מתיר את הבהמות ורותם אותן לעגלה המלאה וחוזר חלילה. איש לא שילם לנו עבור הכשרת הקרקע הזו, שנמשכה שנים.

שינינו גם את שיטת החריש: במקום לחרוש בקווים ישרים, כנהוג עד אז, עברנו לעיבוד בקווי גובה, דבר שלא היה מקובל עדיין. בשדות הותקנו קירות (טרסות) מוגבהים ושיחים שמנעו סחף קרקע. הוכנסה השקיית עזר, לשנות בצורת, שונו זני התבואה ופותחו זנים חדשים. בסופו של דבר הצליח הפלח דוד שושני, בעזרתו של יוס פלד, לפתח זן תבואה חדש הנקרא “בית השיטה”, המניב 600 ק”ג לדונם, פי עשרה מן היבול ששדות אלה הניבו בעבר.  

 

 

 

 

המייסדים

 

בבואי לבית השיטה, בן 20, היו ‘הקשישים’ בחבורה בוגרים ממני ב-8-9 שנים, זה נראה כשנות דור. היו אלה 6 חברים מ”החוג הזקן”, המייסדים שיצאו לחדרה בכ”ה בתשרי תרפ”ט (1928): שבתאי (פיינשרייבר) בארי, יוזיק (קרייז) חוגים, שמריה צמרת, ישראל (וינברג) גת, כתריאל כ”ץ וגרשון (מרינבך) מרון. עוד שניים מ”החוג הזקן”, יצחקל’ה כפכפי ומאיר מוזס היו ב”קבוצת החוגים” ברעננה, בחורה אחת – בעין-חרוד, ובחורה אחת – במשמר-העמק. מראשוני ה”לגיון” (לגיון הצופים) מירושלים, לא נשאר, כנראה, איש.

 

  

 צבע נוסף

 דבר אופייני לבית השיטה, שנבדלה מרוב הקיבוצים, היה במספר ניכר של חברים בני עדות המזרח. הייתה זו מסורת של התנועה, שבה לא הייתה משמעות לארץ המוצא של החברים. אספר שני סיפורים קטנים על חברינו: האחד על משפחת אלקינד. לא היה זה רגיל שבקיבוץ של אז יהיו שני הורים וחמישה בנים – כולם חברי הקיבוץ. בניק אלקינד, איש ה”לגיון” מירושלים, הביא איתו את הוריו, אברהם (“אבא אלקינד”)ומינה(“אימא אלקינד”)ואת אחיו דוד, אליהו(אלינקה), חיים ואריק. אבא אלקינד נפטר בן 57, אבל בעיני החברים הצעירים, הוא נחשב ל”זקן ושבע ימים”. בניק היה איש הצאן, ולאחר כמה שנים בהן היה איש מרכזי, לא מצא את מקומו ועבר לקבוצת גבע. דויד היה בעיקר אמן, ותרם רבות בציור. יחד עם שניים מאחיו, עבר בעת הפילוג לאיילת-השחר. אלינקה היה המורה הראשון בבית השיטה, חיים היה נהג ואיש רעים, אריק הצעיר נפל בקרב על הגלבוע בתש”ח. זו הייתה משפחה צבעונית ומיוחדת באותן שנים.

באותו הזמן הגיעו לקבוצה חברים מהשכבה שלנו ומשכבה בוגרת יותר שעוכבו בעיר לעבודה בתנועה: הדסה עמרמי (צמרת), שלומית נחמני (הגלעדי), עדה מיכאלית, ציפורה כצנלסון (גלעד), אהוביה מלכין. שנה קודם הגיעו אריה בן-גוריון, בני גפשטין, זלמן פרח, ורבקה שטיצברג (חוגים).

 

 

 

קליטה ועזיבה

 

כאשר הגעתי לקיבוץ כבר הייתה רשימה ארוכה של ‘חברים לשעבר’, ביניהם כאלה שהיו אידיאולוגים גדולים בשעתם, אבל הגרעין העיקרי של “המחנות העולים” היה יציב. כמובן, כמו יתר הקיבוצים, ידעה גם בית השיטה גלים של עלייה וקליטה, ולא מעט עזיבות.

קבוצה ראשונה של עולים הגיעה מגרמניה בשנת 1932, לפני עלות היטלר לשלטון. אחריה באה קבוצה של הולנדים, חלקם בני משפחות ותיקות בהולנד, וחלקם יוצאי גרמניה שעברו הכשרה בהולנד. הקבוצה הבאה הייתה של יוצאי “החלוץ” בפולין. מי שיסתכל ברישום של מספרי החברים לפי השנים יגלה כי בין 1934 ל- 1936 גדל מספר החברים מ- 190 ל-286, ואילו בין 1940 ל- 1947 פחת המספר ב-38 איש.

 

 

עד שנת 1954 עת התקבלו לחברות ראשוני הבוגרים של בית-הספר (בני חברים ומוצמדים), נע מספר החברים סביב 300 איש, פחות או יותר. משנה זו המספר הזה ילך ויגדל.

 

הלינה המשותפת

 

בעת בואי לבית השיטה היו בה כבר עשרות ילדים, כשהגדולים ביניהם היו בני ארבע. הייתי אז רווק צעיר, וילדים לא עניינו אותי במיוחד. אך עבור רוב החברים שהיו בשנות העשרים שלהם, הילדים היו – מרכז החיים. המשפחות היו צעירות, לרובן היה כבר ילד אחד, ולחלקן – שני ילדים. לא היה כל היסוס איפה יגורו הילדים. הם שוכנו תמיד במקומות הטובים ביותר. תנאי השיכון של החברים, באוהלים ובצריפים קטנים, היו כאלה שלא היה אפשר כלל לחשוב על החזקת ילדים בחדרי ההורים. ההורים היו חסרי ניסיון, ובארץ שררו מחלות מסכנות חיים שהיום איש אינו חושב עליהן. המציאות הקשה והרצון לתת לילדים תנאים טובים, יחד עם אידיאולוגיה, חייבו מגורים משותפים של הילדים (“לינה משותפת”). האימהות היו חסרות ניסיון, ומעליהן לא היה דור של סבתות שיכלו להנחותן. הילדים טופלו בידי מטפלות מנוסות, ולא פלא כי תמותת הילדים בקיבוצים הייתה הנמוכה ביותר. נכון, שנוסו על הילדים כל מיני “שיטות” כגון – חשיפה לשמש, השכבה על מצע קשה, קשיחות מסוימת ועוד, אבל במבט כולל, הייתה דאגה נאמנה לילדים, וגם תוצאותיה היו טובות.  

 

 

 

ילדי קבוצות אלון ואורן בשנותיהם הראשונות בבית השיטה

 

 

 

 

בשעה 4 אחה”צ היו כל הילדים הולכים (או מובאים) לחדרי ההורים ומבלים עימם עד שעת ההשכבה. הלצה שהתגלגלה בארץ אמרה כי הקיבוצניקים הם אולי מהפכנים, אבל בין השעות 4 ל- 8 בערב אין אפשרות שזה יקרה. בשעות האלה לא היו ישיבות ועדות, ולא פעילות תרבותית. הכול התחיל אחרי ההשכבה.

היו גם אז הורים, בייחוד אמהות, שהלינה מחוץ לבית ההורים הייתה בניגוד לרצונם, אבל הכול קיבלו עליהם את ההסדר הזה, שהיה פרי החלטה פנימית. אחרי עשרות שנים של הלינה המשותפת, קם דור חדש שערער עליה ועבר ללינה הפרטית. בשנות התשעים ובעיקר בעשור שלאחר מכן, התפרסמו זיכרונות קשים ותגובות רבות על “הלינה המשותפת”.

 

בית-הספר

 

הילדים נחלקו לבית תינוקות, פעוטונים וגנים. בראשית שנת תש”ב (סוף 1941) נפתח בית-ספר המקומי עם כיתה א’ ראשונה, עם המורה אלינקה (אליהו אלקינד – אלף). לפי מיטב זכרוני לא היו חילוקי דעות על קיום בית הספר בבית. בית הספר גדל וצמח עד 12 כיתות, והתקיים כיובל שנים עד שנסגר בשנת תשנ”ג (1992). תלמידיו עברו ללמוד בבתי ספר אחרים באזור.   

 

פלחה

 

הענף העיקרי והנחשב ביותר. הוא תפס את רוב השטח, הפעיל את רוב הכלים הכבדים: טרקטורים, מחרשות, קומביינים, מכבשים ועוד. הטרקטורים הראשונים היו פרימיטיביים למדי, ובואו של הקטרפילר D2  עם 22 כוח-סוס, עשה מהפך. מהפך יותר גדולה התרחש עם כניסת הטרקטור D4.ראובן הר-צבי, נהג אזרחי בשירות הצבא הבריטי, היה נוסע לאורך עבר הירדן, בין אירביד לעקבה. בסיוריו הבחין בטרקטור D4  שעמד זמן רב בשדה ברמת-מואב. לאחר בדיקה, התברר כי הטרקטור שייך לשיח’ ערבי שהפעיל אותו עד שאזל השמן, ואז נדם… השיח’ הסכים למכור לנו אותו, ויוס נסע להביאו. נעשה בו תיקון קטן – והטרקטור עבד! החגיגה הייתה גדולה.

הגידולים שגידלו: חיטה, שחת, ותירס לגרעינים (ניסו גם שעורה, דורה וכרשינה, אך אלה היו אפיזודות). אסם אז עוד לא היה, והגרעינים אוחסנו בשקים. בעונת הקציר הצוות גדל לכדי 30 איש ויותר. העבודה בעונת הקציר כללה קציר שחת, גיבוב וכבישת חבילות, קציר חיטה בקומביינים, העמסת שקי החיטה, הובלתם, פריקתם וסידורם במחסן, וחריש בסיום הקציר.

 

באמצע שנות ה-30 השטח המקורי גדל. נרכשו כ- 5,000 דונם מערביי הכפרים “מורסס” ו”יוּבּלה” על-ידי חברה פרטית שהתכוונה להקים עליהם את “עיר העמק”. העיר לא קמה והחברה לא יכלה להחזיק באדמות. לאחר מו”מ ממושך, הסכימה קק”ל לרכוש את האדמות האלה (בניגוד למדיניות שלא לקנות אדמה מיהודים, לאחר שהתברר שהן תחזורנה לידי הבעלים הערבים), והן נמסרו למושב השיתופי מולדת ולבית-השיטה: חלקן במזרח עמק חרוד, וחלקן ברמות יששכר, מצפון-מזרח לקיבוץ. מאמצים ממושכים נעשו בעיקר על-ידי חבר בית השיטה יוסף (הוברמן) דגן להחלפת הקרקעות כדי ליצור רצף, ולשנות את שיטת העיבוד: חריש בקווי גובה, ולא במדרון, שיטה שגרמה לסחף הקרקע.

 

 

 

  

 

  

 

החריש התנהל ב-3 משמרות, סביב השעון, והחורשים היו מתחלפים ב-12 בצהריים, ב-8 בערב, וב-4 לפנות בוקר. לא היה אז רכב, ומהבית לשטח ובחזרה היו הולכים ברגל (בחלקות הרחוקות הדרך ארכה לפעמים שעה), או על גבו של הסוס “ציקלופ” סתום העין. ומעשה שהיה כך היה: כשיוס פלד היה שוטר במשטרה הבריטית, הוא הבחין יום אחד באחד מסוסי המשטרה שאיבד עין אחת, ומכיוון שלא עמד בתקן, עמדו לירות בו (אף כי היה סוס טוב). יוס הוא הציל את הסוס על-ידי רכישתו לקיבוץ, וניתן לו השם – ציקלופ. (אחרי הרבה שנים זכה הסוס הזה לספר מכובד שנכתב על-ידי בן הקיבוץ, גיורא נאמן – “להציל את ציקלופ”).

הפלחים היו רובם גברים. זכורים לי אברהם ארגוב, אחיה יפה, אברהם ברגנפלד, מרדכי הלוי, יוס פלד ודוד שושני. שתי נשים שלא ויתרו ודרשו שוויון היו הטי באר ודבורה (קלינמן) דובניקוב שלמדו לנהוג על טרקטור והצטרפו לצוות הפלחה. מאוחר יותר נוספה לצוות גם שלומית האז.

 

נוי

כבר בהתחלה נעשו ניסיונות לגדל צמחי-נוי, עצים ודשאים. כדי לממש את השם “בית השיטה”, אף ניטעו כמה עצים שנחשבו לשיטים, ובעצם היו אלה “רוביניה” בתה של השיטה. לא נותר מהם שריד. העובדים הראשונים בענף היו בלהה הלר ואברהם אדרת. לאחר כמה שנים הביא אברהם לקיבוץ אדריכל גנים, יצחק קוטנר (בעלה הראשון של רעייתי רות) שתכנן את הנוי בחצר המשק: שדרות של עצי פיקוס בני מינים שונים, הדשא הגדול מצפון לחדר האוכל ועוד) – אלמנטים אדריכליים המשווים לה את צורתה עד היום.

 

 כרם ענבים

 

מיקומו של הכרם היה מצפון-מערב לקיבוץ, באזור “בריכת גיורא” של היום. גודלו בו זנים שונים של ענבים עבור השוק החיצוני. עבדו בו מאיר כרמי ומנחם קייזר. בעונת הבציר התקיימו גיוסים רבים בשעות השחר, בצרו וארזו במהירות. עקב אי-ידיעה של נתוני המים והקרקע, גרמה השקיית הכרם להמלחה קשה של הקרקע (על כך נעשו מחקרים מדעיים, והמלחת הקרקע של בית השיטה הייתה לשם דבר), עד שעברו לשיטה השקיה אחרת. בסופו של דבר התברר כי בתנאי האקלים של בית השיטה, לא היה אפשר לגדל ענבים בכירים או מאחרים, אלא רק ענבים של אמצע העונה שאז מחיריהם נמוכים, ומכאן שהכרם לא היה בר תחרות. עקב כך חוסל הענף הזה לאחר כמה שנים.

 

 

 כרם זיתים

 

מכיוון שתנאי היסוד של בית השיטה (קרקע, מים) לא היו ידועים, הוצע לנסות גידול זיתים. כאחראי לכך נקבע יצחק חצרוני שלא היו לו כל מושג בחקלאות, ובגידול עצים בפרט. הוא התמסר מאוד לנושא, למד והפך למומחה חשוב בתחומו, והדריך מגדלי זיתים בארץ וביוון. הכרם היה מצפון-מערב לקיבוץ, מתחת לכרם הענבים. היו בו זנים שונים: “סורי”, “מנסנילו” ועוד. יצחק עבד בתיאום מלא עם תחנת הניסיונות ברחובות, בייחוד עם הגב’ סמיש. כשהייתה לו בעיה, כמו הופעת מחלה או מזיק, היה מתלבש ונועל את סנדליו (בדרך-כלל עבד יחף) ונוסע לרחובות. הוא שינה את שיטת הגידול של שתילי זיתים. עד זמנו לא הצליחו לגדל זיתים מזרעים, ושתילים (“חזירים”) הוכנו מחוטרים שנכרתו מתחתית הגזע. יצחק פיתח את הגידול מזרעים, ואת ההרכבה של המין הרצוי הזריע. בעונת המסיק גויסו כל החברים והילדים לעבודה. זה היה מאמץ כללי עם הווי מיוחד. לאחר שנים הוכרז כרם הזיתים כ”לא רנטבילי”, וחוסל. מעט העצים שנותרו נכבשו לצורכי המטבח, ולאחר שהיבול גדל מעבר לצורכי הבית, החל יצחק, יחד עם חנה ומנחם דוד, לכבוש זיתים בחביות, וזו הייתה, למעשה, ראשית הקמת מפעל הזיתייה.

 

 

 ע נ פ י   ה ח י

 רפת

 

זה הענף הראשון של בית השיטה, שראשיתו עוד במעיין חרוד, והמשכו בבית השיח’, לפני העלייה לנקודת הקבע. המבנה הראשון שנבנה בבית השיטה היה הרפת. חשבו אז שבני-אדם יכולים לגור בכל צורה שהיא, אך לפרות – חובה להכין מבנה בטוח. כשם שהפלחה הייתה הבכירה בין ענפי השדה, כזו הייתה הרפת בין ענפי החי. הפרות היו מן ההתחלה בנות הגזע הארץ-ישראלי המעורב הולנדי/דמשקאי, והיו שנים שהרפת הייתה מן המשובחות בארץ. במשך שנים היו ברפת גם פרי הרבעה, עד שהתהליך הזה עבר לטיפול מרכזי. בין העובדים הראשונים זכורים לי בצלאל (שעבר לאיילת השחר), זאב מיינרט וצבי מלר. החליבה נעשתה ביד, שלוש פעמים ביממה, והחלב, כדים אחדים, הובלו למחלבת “תנובה” בתל-יוסף. במשך השנים גדלה והשתכללה הרפת, והוכנסה בה חליבה מכאנית.

 

   

 צאן

 

עדר הצאן הורכב משני עדרים – כבשים ועיזים. הדיר הוקם בצד הדרומי-מזרחי של היישוב, סמוך לעלייה על הקרקע. בדיר ‘שלטה’ משפחת אלקינד (ראה לעיל). העיזים והכבשים נחלבו בבוקר, ואחר-כך יצאו למרעה על הגבעות ובשטחי השלף. לא פעם פלשו העדרים, בייחוד עדר העיזים לגן הירק ולשדות התבואה, ואז חזר העימות הקדום בין היוגבים לנוקדים. החלב נשלח בחלקו למחלבת “תנובה”, חלקו הפך לגבינות ומוצרי חלב שונים תחת ידיה של סִיגלה אלקינד. בענף עבדו חברים רבים ביניהם שבתאי בארי, נעים שמש, צבי לוין, ועם בואם של אנשי תל-יוסף, עבדו בו זכרי אשל ומוטל אדר. בית השיטה הייתה ראשונה, או בין הראשונים, שהכניסו חליבה מכאנית. הדיר והעדר היו מוקד חשוב לביקורי ילדים מכל הגילים. עדר הצאן החזיק מעמד עוד שנים רבות, אבל לא עמד בפני פגעי הזמן. בראשית שנות ה-60 חוסל עדר העיזים, ואחריו חוסל גם עדר הכבשים.  

 

 

לול

 

העופות גודלו לאספקת ביצים לצרכי הבית ולמכירה. כמו-כן, היה גם גידול של ביצים לרבייה. תרנגולת אכלו, לפי האמרה, “או כשהאיש חולה, או כשהתרנגולת חולה”. כל העופות היו ממין “לגהורן לבן”. עובדי הלול היו בעיקר בחורות. זכורות לי תרצה הורביץ (שאיבדה את כף ידה במכונה לקיצוץ ירק) ושלומית האז. עד שנבנו הלולים המודרניים, חסינים מפני חדירה של בעלי חיים, חדרו למבנים נמיות שהותירו אחריהן הרבה עופות פגועים. כעבור כמה שנים, מטעם לא ידוע, לי חוסל הלול.   

 

 מכוורת

 

המכוורת כללה בשיאה מאות כוורות שהיו נודדות במשך השנה לאתרי פריחה בפרדסים ובשטחי בור פורחים בארץ, כי בשטחים של בית השיטה לא היה מזון לדבורים בעונות מסוימות. עקב כך, היה לענף רכב (ענף ראשון שהחזיק רכב). הדבוראים (אז קראו להם “כוורנים”) נדדו ממקום למקום עם הכוורות. עבדו בענף עקיבא ברזילי (חצי חצרן, חצי כוורן), יוסוף גדרון שהתמיד בעבודה זו עד הגיעו לגבורות, יצחק לגר ויוליוס כהן, שהתמחה בייצור ‘מזון מלכות’. בעונת הרדייה הצטרפו עובדים נוספים. לאחר שהענף הגיע לשיאו, ירד מספר הכוורות, ועם מותם של העובדים הוותיקים, חוסל הענף. נותרו ממנו כוורות מעטות, ובהן המשיך לטפל במסירות גברי.

 

שפנייה וברווזייה

 

 שנים אחדות גידלו במשק ארנבונים שנקראו “שפנים”. הממונה עליהם הייתה אימא אלקינד, שהיה לה משק-חי משלה) ובו החזיקה גם להקה של אווזים וברווזים. (ציור דוד אלקינד 1943)

 

אורווה

 

 

מימין: הסוסה ניצה באורווה החדשה (היום סופר אלונית) משמאל: הפרד כושי שנשא על גבו את כל העיבודים בכרם הענבים ובכרם הרימונים עם יצחק חצרוני

 

אולי אי-אפשר לקרוא לאורווה ענף, אבל בלעדיה,לא היה אפשר להתקיים. שיטות העבודה בענפים החקלאיים וצורכי ההובלה בענפים ובחצר, חייבו החזקת מספר ניכר של בהמות עבודה, מיעוטן סוסים, ורובן – פרדות. היו כמה עגלונים קבועים, ולצערו של מרכז הענף, גם עגלונים התחלפו. עגלון בכיר היה דויד שושני, ולרשותו היו שתי פרדות חזקות וחשובות – ירדנה וגלילה, ושתי פרדות קטנות – סליה והיסטריקה. זו האחרונה שנאה את העבודה, ואהבה לבלות באורווה. היא הוכיחה זאת לכל עגלון טירון כמוני. בחג העשור לקיבוץ הצטרפה “עשורה”, הפרדה ‘שלי’ במשך כמה חודשים.

 

 

 

רכז הענף, איזי (קצלך) שונרי, היה דואג לבריאותן של הבהמות: טיפול בפצעיהן, שליחתן לפרזול אצל המפרזל יוּפ מעין חרוד, וכן לטפל בכלי הרכב – העגלות. יום-יום, לאחר העבודה, היה העגלון חייב לרחוץ את הבהמות, ואיזי נאלץ לריב עם העגלונים שלא הקפידו לשמור על ההוראות. פרט לכך, היה עליו להתעמת עם רכזי הענפים – גן ירק, מספוא, פלחה וחצר – שדרישותיהם לא התאימו למציאות. בתחילה האורווה הייתה במבנה פח, ואחר-כך נבנה מבנה בטון גדול שוויניה כהן מוועדת המשק של “הקיבוץ המאוחד” ראה בו לוקסוס מיותר… לאחר שהטרקטורים ביטלו את השימוש בבהמות, הפכה האורווה למחסן בגדים. (על המהפך הזה כתבתי פזמון שמילותיו הן: “האורווה, ליד הדיר, היא הייתה הבניין הכי אדיר, בשביל סוס – בכל הקיבוץ”. היום שוכן במבנה הזה כל-בו “אלונית”.

 

מכבסה ומחסן בגדים

 

המכבסה החלה את חייה בצריף פח במקום “העיגול”, והתנהלה בצורה פרימיטיבית ביותר: המים לכביסה חוממו בדוד שהוסק בעצים, שהחצרן, עקיבא ברזילי, היה מלקט מכל מקום אפשרי. חטיבת העצים הללו הייתה ענף כשלעצמו, ולא פעם עבדתי בו כ”פקק”. הכובסות עמדו מעל שוקת ארוכה, כיבסו בידיים על “קרשים” של פח, ותלו את הכבסים על חוטים. בימי גשם וסגריר הכבסים לא התייבשו, והחברים נאלצו ללכת שבועיים ויותר באותם הבגדים. המחסן קיבל את הכבסים מן המכבסה וחילק אותם על פי הכללים של “מחסן א'”, כלומר ללא בגדים פרטיים! לאחר זמן שינתה המחסנאית, הטי באר את השיטה בה לכל חבר יש בגדים משלו, ושמו הוסב ל”מחסן ב'”. היו לכך מתנגדים אידיאולוגיים, אבל זה בכל-זאת מה שהוחלט לבסוף.

 

 

המחצבה

 

לרגלי הגלבוע, ממזרח למעיין חרוד, הקימו חברי עין חרוד את “מחצבת הגלבוע”, וכשהם עברו לנקודת הקבע, ירשה אותה “קבוצת החוגים”. במועד כלשהו היא עברה לידי חברת “אבן וסיד”, וחברי “החוגים” הועסקו בה כשכירים. שנים אחדות היא הייתה ענף הכנסה חשוב ביותר, אך עם התפתחות המשק, עבדו בה פחות ופחות חברים, עד שיצאה לגמרי מרשימת הענפים.

 

 

  

 חדר-האוכל

  

חדר-האוכל היה מרכז החיים.

הראשון היה בצריף מוארך, שעמד במקום הקיר המזרחי של המכבסה של היום, מקביל לבנין א’. עמדו בו שישה שולחנות, שלושה ליד הקיר המזרחי ושלושה ליד הקיר המערבי. הישיבה הייתה על ספסלי עץ, שניים בכל שולחן, וכל אחד מהם יועד לחמישה יושבים. בימי בוץ בחורף, כאשר אנשים באו מן העבודה בנעליים מלאות בוץ, היו מפזרים נסורת על הרצפה. להוציא אותה ולנקות את רצפת העץ היה מאוד קשה. הישיבה ליד השולחנות הייתה אקראית, מי שבא – מחפש לו מקום ומתיישב. פרט לשולחן אחד, שעמד בצפון-מזרח: היושבים שם היו קבועים, חבורה “נבחרת”, לפחות בעיני עצמה. זכורים לי ממנה מרדכי הלוי, יוס ויוזיק. אמנם לא גירשו מהשולחן הזה שום “פולש”, אבל הייתה הסכמה שבשתיקה שאל השולחן הזה אין מתיישבים סתם. עובדי חדר-האוכל דרשו תמיד “למלא שולחנות”, נושא שהיה תמיד נתון לוויכוחים ולחיכוכים.

בחדר-האוכל אכלו 4 ארוחות. הרביעית הייתה ארוחת-ארבע: תה, לחם וריבה או עם שמן שרוף, משיירי הטיגון. ישבו, אכלו ושתו וניהלו את ענייני המשק והעולם. לא היה זה דבר נדיר שאדם ישתה 4 – 5 כוסות תה, ויאכל מספר כזה של פרוסות לחם טבולות בשמן או בריבה. בימי מלחמת העולם השנייה, כאשר לא היה סוכר ולא הייתה ריבה, היו במקומה ריבת-חרובים ומין נוזל מתוק ומוזר. מה אכלו בחדר-האוכל? אולי יענה על-כך פזמון שכתבה שרה רבינוביץ’ ב-1950:  

 

חתונה בעיירה

לינק למצגת רכבת העמק

כלי התחבורה העיקרי שקשר את בית-השיטה לעולם החיצוני הייתה – הרכבת. לא היה שירות אוטובוסים. הרכבת (חיפה-צמח) עברה 3 פעמים ביום בכל כיוון, והייתה עוצרת בתחנת “שאטה”. שעות המעבר בתחנה היו אמורות להיות קבועות, אך זו שהייתה פועלת בקו חיפה-דמשק, אי אפשר היה לבטוח בלוח הזמנים שלה. מהקיבוץ לתחנה היה צריך ללכת ברגל, וכך בכיוון ההפוך. בקיץ הלכנו בדרך עפר, בחורף – על פסי הרכבת, עד צומת הכניסה לקיבוץ, ובעלייה היינו מתבוססים בבוץ… בדרך נס הייתה מדי פעם מזדמנת עגלה וסוס. עד שנסלל הכביש מתחנת שאטה לבית-שאן הייתה שם רק דרך עפר. מעילי גשם לא היו, ועל מטריות לא העז איש לחשוב. (ואחרי שצ’מברלין, ראש ממשלת בריטניה, שמטרייתו השחורה הייתה סמלו המסחרי, כרת ברית עם היטלר, הפכה המטרייה לחפץ מחוץ לתחום.) במקום מטרייה שימש שק יוטה שהיה מונח על הראש ועל הגב עד שנרטב והרטיב את הבגדים…

חזרה לראש הדף

 צינור הנפט בשדותנו

   קישור לוינגיט וצינור הנפט באזורנו

 הסליקים

 מלחמת העולם

בוקר-בוקר היינו יוצאים עמוסים בכלי-עבודה, אוכל ומים, צועדים בדרך הארוכה אל החלקה המזרחית. (יום אחד מצאתי בדרך חותמת חשובה מתקופת שיבת ציון). לפי התקן היו 10 דקות מנוחה בכל שעת עבודה, זמן לנוח ולהחליף מילים. בן-ציון אסף ניצל את הזמן הזה כדי להטיף לנו את תורתו, בייחוד בתחום הפוליטי. בשלב הראשון זו הייתה תמיכה בסיעה ב’, וכאשר הכריזה הסיעה רשמית על קיומה בתוך מפא”י, הסביר על הצורך בהצטרפות לסיעה. באותן השנים התארגנה חבורה של בוגרי תנועת “הצופים” בכוונה לצאת להגשמה, והם התחלקו לשתי קבוצות: אחת מהן בבית השיטה. (אלה הן שתי הקבוצות שהקימו אחר כך את קבוצת “הצופים” ברחובות, שהפכה לקיבוץ מעגן מיכאל). הם היו עדיין בשלבי התלבטות בדבר דרכם בעתיד, וניסו לברר זאת באמצעות חילופי דעות עם חברי בית השיטה. אני הייתי “קרבן” של אחד מן המנהיגים הרעיוניים שלהם, יוסי כהן. הוא עבד אתי ביער, והיה מקשה לי קושיות כשהוא משחק את התפקיד של “פרקליטו של השטן”, ומחייב אותי לשכנע אותו בדעותיי.

  תרבות

למרות המצוקה הכלכלית הכרונית בכל השנים, חיי התרבות היו ערים וסוערים מאוד. מקום חשוב ביותר תפסה המוסיקה. כבר ב”מעיין” נבנה חדר-מוסיקה מיוחד, שהועבר בשלמותו לבית השיטה וניצב במרכז המחנה. אנשי “המחנות העולים” הביאו עימם את מסורת השירה בציבור, ועולי גרמניה הביאו את הקנונים והמוסיקה הקלאסית. האיש המרכזי בתחום זה היה ארנסט הורביץ. לא ברור לי איך הוא, כאיש צעיר, הספיק לרכוש השכלה מוסיקלית רחבה כל-כך לפני עלותו ארצה. בשבתות הוא השמיע קונצרטים של מוסיקה קלאסית מפטפון ותקליטים, אבל עיקר פעילותו הייתה המקהלה. בשיא גודלה היא מנתה כ-50 משתתפים, שהגיעו כל שבוע לחזרה. השירה הייתה בארבעה קולות, והיו לא מעטים שידעו לקרוא תווים. שרו הרבה מוסיקה קלאסית: הנדל, באך, מוצרט, בטהובן, שוברט. תקופה ממושכת הקדישה המקהלה ליצירה גדולה אחת של באך “אקטוס טראגיקוס”: “עת ללדת, עת למות, כי רצון אלוה הוא”. אחרי שהופענו איתה בבית-השיטה הייתה לנו הופעה חיצונית על הבמה המשותפת בעין חרוד. למותר לומר כי המקהלה הופיעה בכל החגים, בייחוד בפסח.