ארבעים שנה אחרי - המלחמה בחזית הגולן ובחזית המצרית

 

ארבעים שנה אחרי – המלחמה בחזית הגולן ובחזית המצרית
 

       

 

40 שנה עברו מאז מלחמת יום הכיפורים , בשנת 1973 ,וביתנו היה לאחר.

פרק זה באתרנו מחולק לשני מרכיבים של זמן ומקום

א.המלחמה בחזית הפנימית ,בבית

ב. המלחמה בחזית הגולן ,בסיני וסואץ

 

 יללה 

הזמן קפא.

עלטה סמיכה.

איננו. איננו. איננו.

לא!  אני צורחת, בלי הגה.

כן. כן. כן.

איננו. איננו. איננו.

מכה.

צובט.

בועט.

איננו. איננו. איננו.

כן, כן, כן

תקוה

                          .

 

 

פרק שני – המלחמה בחזית הגולן ובחזית המצרית

 

      קרב החווה הסינית-1973-עדותו של גיל דוד
– בליל ה15/16 לאוקטובר, אוגדת שרון נעה בדרך גמלים בחולות בתפר בין הארמיות ומבצעת את צליחת תעלת סואץ ..חט’ צנחנים עם סירות וגד’ טנקים ע”ג רפסודות ממונעות …גשר הגלילים נתקע בחולות…אין גשר לצליחה !!
– עתה צריך לפתוח גם את שני הצירים מטסה לאזור צליחת תעלת סואץ, כדי להעביר את גשר הדוברות וכוחות נוספים.
– שני גדודים מחט’ 14 – נשלחים צפונה ל”חווה הסינית” על כביש התעלה, כדי לפתוח את הצומת .אתם גם הפלוגה של גרשי אחי ת”פ גדוד 184 ..המחלקה שלו בחוד,.. 100 מטר לפני הצומת, מטח סגרים ונ”ט ושלושת הטנקים עולים באש.
-עכשיו שולחים את גדוד הסיור של נתן שונרי ל”חווה הסינית” לפתוח את ציר “טרטור”
-הגדוד של נתן נע ממערב למזרח תחת אש כבדה ורובם נפצעים או נהרגים.
– אנחנו הצנחנים חט’ 35 באבו-רודס אמורים באותה עת,לצלוח עם מסוקים ונחתות את מפרץ סואץ שרוחבו 25 ק”מ ולתקוף את העיר סואץ מדרום בפעולת מלקחיים:  עם בוקר – שינוי משימה.
          אנחנו מוטסים לרפידים וטסה .
          – המשימה: לפתוח את הצירים באזור “החווה הסינית” מטסה שבמזרח – אל אזור הצליחה למעבר גשר הרפסודות.
          צהרים: נתן שונרי מופיע… פניו פיח של קרב..שואל: מה משימתכם?..עונה לו:משימתנו לפתוח את הצירים…לחסל ציידי טנקים…
          נתן אומר; תיזהרו.. יש שם מתחם אויב גדול ביותר ..אש תופת…גם אחי יחיאל וגם דני פלד בין ההרוגים…
          ערב : קבוצת פקודות:- המשימה “החווה הסינית”…לפתוח את הצירים להעברת הגשר..להתפרס לחיסול חוליות ציידי טנקים … מתחם אויב גדול!?…ציידי טנקים בלבד!?..אני קצין האג”מ החטיבתי, הצעיר והנמוך בדרגה מול בכירי המפקדים והאלופים מתעקש, שיש מתחם אויב גדול כפי ששונרי אמר ולכן, צריך כוחות נוספים לביצוע התקפה חטיבתית ולא סריקה נגד ציידי טנקים …מתעורר ויכוח קשה שהדיו יהדהדו עוד עשרת שנים
          והפקודה שניתנתלחסל ציידי טנקים!…תתפרסו במקסימום פריסה !!…
          .מקבלים שדר מרא”ל חיים בר-לב:.”גורל הצליחה ,המלחמה ועם ישראל עליכם !!” ..חייבים לפתוח את הצירים ולהעביר את גשר הדוברות לצליחה
          חצות: נעים למשימה..אני בחפ”ק החטיבה בראש הכוחות …עוברים את החולות …ליל ירח מלא …מישור סולינג לבן …כאילו יום…נפרסים בפריסה משטרתית המנוגדת לכל הגיון ומבנה תנועה צבאי…שקט מדברי…
          רואים זחל”מ שרוף…הגופות עם נעלי צנחנים…לוחמים של נתן שונרי…
           ממשיכים בתנועה ..
          לפתע…אש תופת מהגבעות השולטות עלינו….אלפי כדורים נותבים בירוק…הפגזות ארטליריות…
          אנחנו במצב ובמבנה הצבאי הגרוע ביותר …פרוסים חשופים וגלויים לגמרי על מישור הסולינג הלבן והירח המלא…אנחנו בפריסה לסריקה בניצב למתחמי האויב …ממש כברווזים בתוך שטח ההריגה…
          שני סמלי מבצעים שלי נהרגים…אני חוטף רסיסי מרגמה בגב…אמון על שתי פציעות קשות ואנושות בעבר.. מכיר כבר את הלם החדירה ומכת הברזל של הכדורים והרסיסים המפלחים את הגוף ומשתקים אותו…ומסתגל…לא מוכן להתפנות….ממשיך בלחימה..
          הפקודה:- לקום ולהסתער !!
           מכנסים את המחלקות והפלוגות ומסתערים תחת אש תופת…לוחמים ומפקדים נהרגים ונפצעים ..קרב פנים אל פנים…נקצרים..אבל ממשיכים…
          אני מטווח את הארטילריה שלנו לסיוע … אש הארטילריה שלנו מתערבבת במטחי האש של האויב….קשה להבחין מה שלנו ומה שלהם…
          עם אור ראשון , מגיע סיוע של טנקים, שמסתערים…נפגעים...ונסוגים
          בחסות הלחימה שלנו, הגשרים והכוחות מתחילים בתנועה על הכביש לכיוון אזור הצליחה..
          אנחנו מגן אנושי עבורם…
          ממשיכים ונאחזים בשולי המתחם המצרי ..המצרים נסוגים במקצת…
          לנו: הרוגים ופצועים רבים רבים…
          המצרים מנסים לירות מעלינו על הכוחות הנעים על הכביש מערבה אל אזור הצליחה…
          אנחנו מונעים מהמצרים להיות אפקטיביים בירי…
           מקבלים פקודה להתקפל….
          לא מוכנים להתקפל !
            מצבנו גרוע ביותר אבל, לא סיימנו את המשימה והכי חשוב , לא מוכנים להשאיר פצועים והרוגים בשטח !!…
          אני מקבל שלושה נגמ”שים לחילוץ פצועים והרוגים….מפנים את הפצועים וההרוגים לאחור ..
           לא עוזבים את השטח עד שמפנים את כל הפצועים וההרוגים.
          53 הרוגים…וכ- 140 פצועים ..
          יצאנו כ- 450 לוחמים…נשארנו כ- 250…המחיר כבד ביותר
           ביצענו את המשימה !!
          – אני עובר ניתוח שדה להוצאת הרסיסים …וממשיך הלאה
          לקראת ערב עוברים על הגשר לצד המערבי של תעלה סואץ…אנחנו באפריקה..
          סופגים הפגזות קשות
           מגיעים נתן שונרי וגם נימרוד שרון, …לפתע עוד הפגזה …נמרוד נהרג …
          ממשיכים בקרבות אש בטיהור רמפות הטנקים והחיץ החקלאי צפונה לכיוון איסמעיליה … שוב שריקת הכדורים …קרב פנים אל פנים בתוך סבך הצימחיה
               ואז…הפסקת אש.
סוף דבר:
          הקצח”ר נוחת ..אומר לי: באתי להחזיר אותך לארץ.. אחיך נפל..יש לך שני אחים?..לא ידעתי..לא יודע מי מהם נהרג…
          טס לארץ ולבית-השיטה..בקיבוץ, אבל כבד מנשוא ..יודעים על 6 הרוגים…אני יודע שיש עוד הרוגים.. נוצר לשון ולא מספר …
          לא עומד במעמסה…טס בחזרה לסואץ…

 

 סיפורו של גיל דוד על החווה הסינית ובני בית השיטה -ערב הזיכרון 2012

 קישור לכתבה על נתן שונרי 41 שנים אחרי 

 הקישו על הכותרת למטה

  1. שלושה אחים יצאו למלחמה, אחד לא חזר
    שלושת האחים, בני משפחת דוד, בני בית השיטה, לחמו במלחמת יום הכיפורים. האחד קצין האגם בחטיבת הצנחנים, השני מפקד טייסת העמק והצעיר טנקיסט. אחיהם הצעיר נהרג בקרב החווה הסינית והם המשיכו להילחם והתפנו להתאבל על אחיהם, רק בשוך הקרבות
    באדיבות ידיעות אחרונות ותמר אשכנזי  – 2019

    יום שישי ה-5 ביוני

    יום לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, כמו לקראת חופשת שבת, החלו לצאת פלוגות צנחנים לחופשה. בסביבות השעה שמונה בבוקר נקראו המפקדים להגיע לבור בתל אביב. “מחט חטיבת 35 של הצנחנים עוזי יאירי, הסמח”ט אמנון ליפקין שחק ואנוכי, קצין האגם של החטיבה התייצבנו בבור. החטיבה שלנו הייתה כפופה לרמטכ”ל, ויועדו לה המשימות המיוחדות”, סיפר גיל דוד.

    בבור, התחילו לדבר על משימה אפשרית לאור ידיעות מודיעיניות שמחר תפרוץ מלחמה. דבר ראשון נעצרו החופשות, והוחזרו החיילים שכבר הספיקו לצאת, מהטרמפיאדות ומכל מקום.

    באותו בוקר בבסיס חיל האוויר רמת דוד, יצא מפקד הכנף – זוריק, בדחיפות למטה ומסר למפקדי הטיסות, כי יש מתיחות גבוהה ועל כן יכנס את כולם כשיחזור. טייסי מילואים מיישובי הסביבה זומנו להעביר את הבוקר באימונים, ובצהריים כונסה קבוצת פקודות של הכנף ומשפט המפתח של זוריק היה: “נגמרו לנו ההתראות”.

    יצחק דויד, המכונה בחיל האוויר “דיוויד”, שאך לפני חודש קבל את תפקיד מפקד טייסת העמק (109) חזר לדווח לצוותו בטייסת, להוציא פקודות מבצע, ולוודא שהן מוכנות כהלכה. חימשו את מטוסים על פי הוראות המטה ל”דוגמן” – תקיפת טק”א ברמת הגולן. זומנו אנשי מילואים לחזק את הגף הטכני. בהמשך שוחררו את טייסי המילואים שמתגוררים בסביבה הקרובה, עם הוראה להתייצב באור ראשון. לעת בוקר שונתה פקודת הכוננות לתקיפת שדות תעופה בסוריה.

    (צילום: באדיבות אתר טייסת העמק במלחמת יום הכיפורים)

    להתאבל רק אחרי המלחמה. זוכרים את הנופלים(צילום: באדיבות אתר טייסת העמק במלחמת יום הכיפורים)

     

    בוקר, שבת ה-6 באוקטובר

    בטייסת העמק דרוכים בכוננות לתקיפה, כמכה מקדימה. כשזו בוטלה, עברו להמתנה וריענון פקודות מבצע אחרות. ובדיוק כאשר לקחו פסק זמן לארוחת צהריים, פרצה המלחמה.

    באותה שבת, בני משפחות הטייסים פונו לבית מלון, מיכל, אשתו של דיוויד העדיפה לשהות אצל אחותה הגדולה, אשתו של מוטי הוד, מפקד חיל האוויר במלחמת ששת הימים. “הרגשתי שם גם מוגנת, וזה גם עזר לי להיות בעניינים. היה לי קשר טלפוני די רציף, פעם ביום יומיים דקת שיחה. קרן הייתה בת שנתיים והייתי בהריון”, היא מספרת.

    במקביל, בחטיבה 35 של הצנחנים עבדו על תוכניות התקיפה, מתוך ידיעה שהמלחמה תפרוץ בשעה 18:00 הוחלט שחלק מחיילי החטיבה יטוסו לראס סודר וחלק ינועו לשם בזחל”מים וכלי רכב נוספים (גדוד 202). להתמקמות זו 20 ק”מ מדרום לסואץ, על שפת מפרץ סואץ, הייתה מטרה אסטרטגית, לעצור את המצרים שינועו דרומה לכיוון שארם א-שייח.

    בראס סודר היה מנחת מטוסים ישראלי והתמקמו במתחם גדוד 890 פלוגת חיל הנדסה החה”ן, וסיירת צנחנים בפיקודו של שאול מופז שהועלתה צפונה כעבור יום לביצוע משימה בגבול סוריה עיראק.

    בתוכנית נערכו לפריצת המלחמה בשעה 18:00 אך המצרים הפתיעו ופתחו במתקפה כבר בשעה 14 דבר שדרש מהמפקדים היערכות מהירה. גיל: “לא ידעתי מה קורה עם דיוויד באותה עת. תיארתי לעצמי אבל לא היה בנינו קשר. היינו עסוקים וממוקדים מטרה. לא ידעתי אם בכלל או מתי גרשי אחינו הצעיר נקרא למלחמה” .

    דיוויד: “מרגע שנשמעה הצפירה בבסיס רמת דוד, החלו העניינים להתגלגל שלא כהלכה. מטוסים הוזנקו להגנת הבסיס כשעליהם חימוש כבד לתקיפה ואנחנו עמם. רביעייה בהובלתי להגנת הכנף. מבנה נוסף הוזנק לרמת הגולן והוכנס לתוך תחום טיילי קרקע אויר של האויב. איבדנו מיד טייס ראשון, את חנן איתן ממשמר העמק.

    (צילום: באדיבות אתר טייסת העמק מלחמת יום נכיפורים)

    האח שנפל,גרשי דוד(צילום: באדיבות אתר טייסת העמק מלחמת יום נכיפורים)

     

    הבכור בטייסת, האמצעי בסיני, ומה עם האח הצעיר?

    גרשי (שם חיבה מגרשון), האח הצעיר לבית משפחת דוד בבית השיטה, אז בן 23, ריכז את ענף הפרדס בבית השיטה. אחיו שכבר היו עסוקים וטרודים בענייני המלחמה עוד יום קודם….לא ידעו אם גויס ואם כן אז לאיזה אזור.

    גיל: “היינו כל כך עסוקים בענייני המלחמה שאפילו לא הרשינו לעצמנו את המותרות לחשוב על המשפחה שלנו. עד היום לא יודע אם ההורים קיבלו מגרשי איזושהי דרישת שלום בעל פה או על פתק… במהלך ימי המלחמה”.

     

    על המלחמה באוויר

    ביום המחרת, יום ראשון 7/10, נראה היה שמטה חיל האוויר התעשת. יוצאים למטס ההכנה שלקראת תקיפת סוללות טילי קרקע אויר במצרים. דיוויד מוביל שמינייה לתקיפת ש”ת שוברה חיט ומכ”מ, במערב הדלתא. חוזר מהמשימה ומוצא שמבצעים תפנית. במקום להמשיך כמתוכנן נגד מצרים, עוברים לבצע את המטס השני כנגד סוללות הטילים בסוריה. ללא איתור מטרות מקדים. ללא מטוסי ל”א. ללא מטס הכנה. עם נתיבים העוברים מעל הכוחות הסוריים שפרצו לרמת הגולן, קורנסים ואנחנו עמם. התקיפה נכשלת. במקביל, יוצאים לתקיפת כוחות קרקע סוריים המצויים כבר ברמת הגולן.

    דיוויד: “בתוך חצי שעה ראשונה של המלחמה נופל טייס מהטייסת שלי. הראש שלי רק בטייסת, לא הורים, אחים ולא בית השיטה. אני מוביל את יעקב הניימן ומקבל מטרה באוויר – צומת חושנייה. אין לי מושג היכן זה, אבל הניימן בא ומושיעני. הוא הרי תושב נוב. אנחנו תוקפים ברקטות ותותחים את הרכבים שבצומת ומהגבעות שממערב, אש נ”מ. כוחותינו אני חושב, הם אלו שיורים, וטועה. הסורים כבר שם”.

    מרגע זה ועד ל-18/10 המלחמה מנוהלת כאילו מהסוף להתחלה, תוקפים כוחות יבשה בלב אזורים מוגני טילים ונ”מ. נאלצים לבחור בין טיסה בגובה רב שאז הטק”א מאיים ובין טיסה בגובה נמוך שאז אש חיילי האויב וטילי הכתף שלו מאיימים. המחיר כבד מאד, כל יומיים מאבדים מטוס וכל שלושה – טייס.

    מיכל, אשתו של דיוויד, ראתה איך ממדור נפגעים מגיעים לאחד הבתים בשכונה, ומאז כל פעם ששמעה רכב נעצר ודלת נטרקת ליד הבית, פחדה שמגיעים אליה ממדור נפגעים לבשר לה בשורה קשה. מיכל “עם כל טריקת דלת של מכונית הרגשתי ממש חום בכל הגוף, חרדה…”

    דודה לאה מהוועד למען החייל הגיעה לבקר את אחותה של מיכל, וסיפרה שהרבה טייסים נהרגו. כל הזמן מחשבות רעות. הגיעו גם שמועות על הנופלים בבית השיטה.

    דיוויד: “ככול צוותי האוויר של החייל, לחמנו מהרגע הראשון שבו פרצה המלחמה ועד הרגע שהסתיימה. עיקר הלחימה הייתה ברמת הגולן. ומרבית הנופלים היו שם. נחבלנו אך לא כרענו. היינו מוכנים לשוב ולצאת, אם רק יידרש.

    הקרב בו נפל גרשי ובנים נוספים מבית השיטה

    גרשי היה בגדוד שריון של חטיבת המילואים 600. הגדוד הוכפף לחטיבה 14 לצורך צליחת תעלת סואץ. המשימה של הפלוגה שלו הייתה להשתלט על צומת ‘טרטור-לכסיקון’ – כביש התעלה כדי לאבטח את הצליחה מצפון ופתיחת ציר ‘טרטור’ למעבר גשר הגלילים.

    גיל: “על המחלקה של גרשי שהובילה והגיעה לצומת, בליל הצליחה 15-16 באוקטובר, נפתחה אש תופת ומדווחים לנו כי שלושה טנקים שלנו עלו באש, לא תיארתי לעצמי שגרשי היה באחד מהם”.

    היה שם כוח גדול ביותר של האגף הדרומי של הארמיה המצרית השנייה. ואז בליל ה- 15/16 נשלח גדוד הסיור של המג”ד סא”ל נתן שונרי, גם הוא מבית השיטה, כדי לפתוח את ציר ‘טירטור’ שפתיחתו נכשלה קודם. הגדוד של נתן ספג אבדות רבות, בניהם גם אחיו של נתן, יחיאל שונרי ואת דני פלד, שניהם בני בית השיטה.

    בצהרי ה-16 באוקטובר נתן שונרי פוגש את גיל דוד ומספר לו על הקרב שלו ב”חווה הסינית”, ועל האבדות. באותו לילה 16/17 באוקטובר מתחולל הקרב הנוסף ב”חווה הסינית”, שעליו נכתב רבות ושבו הצנחנים גדוד 890 ומפקדת חטיבה 35 מצליחים לפתוח את ציר הכביש הנקרא “עכביש” למעבר הגשרים ויתר הכוחות להמשך צליחת תעלת סואץ ולניצחון במלחמה.

    עוזי אילת, אז סמג”ד צנחנים, ומספר לוחמים נוספים מבית השיטה לחמו באותו שדה קרב, בעת חציית התעלה. בבוקר יום הצליחה עוזי התבשר כי אחיו אלון נהרג, מפגיעה ישירה בטנק שלו, כבר ביום הראשון למלחמה. עוזי לא שב הביתה להוריו, המשיך לצליחה. לימים אמר שלא יכול היה לעזוב את הגדוד באותה עת. היה לו ברור שעליו להישאר.

    בקרבות הללו בתעלת סואץ ובחווה הסינית נפלו בלילה אחד כחמישה ממבני בית השיטה, גרשי דוד, יוחאי גלעד, מיכה גולדמן, דני פלד ויחיאל שונרי. לימים אמר נתן שונרי כי הם “בני בית השיטה נפלו בטווחי עין בעין אחד מהשני”. משה שחורי גם הוא נפל במלחמה עם המצרים, ב-11 באוקטובר, אך נחשב נעדר עוד ימים ארוכים.

    בצד המערבי של התעלה נמשכים הקרבות. נתן שונרי הגיע עם הכוח שלו כאשר נמרוד שרון לידו נוהג בנגמש, ואז נוחתת הפגזה קשה של המצרים, בסיומה, נפגש גיל עם נתן, בפעם השלישית במלחמה, ומספר לו כי נמרוד שרון מבית השיטה נהרג כתוצאה מרסיס של פגז שחצה את הנגמש ופגע בראשו.

    המלחמה היתה גדולה והרבה נופלים מבית השיטה. בצפון נפלו בנימין צופקביץ- צ’ופה, יוסף שריג, ואלי רחמים. ב-19 ימי מלחמה אבד הקיבוץ 11 מבניו.

    “אח שלך נפל!” לא ידעו שיש לי שני אחים…..מי מהם?

    גיל:” תא”ל מנו שקד, קצין צנחנים ראשי, נשלח אלי למבואות איסמעיליה, להודיע לי שהאח שלי נפל, אבל הוא לא ידע שיש לי שני אחים, ולכן כנראה לא טרח לברר את שמו. חשבתי שדיוויד (יצחק) אחי הטייס הוא זה שנפל.

    “טסתי מפאיד לנמל התעופה לוד, ומשם בדרך להורים בבית השיטה עברתי בדירתי בגני צהלה לקחת את אשתי יהודית. והיא שהייתה בקשר עם ההורים ועם מיכל אשתו של דיוויד, סיפרה לי שגרשי הוא שנפל. את אחי דיוויד לא פגשתי בבית השיטה, כל אחד מאתנו הגיע להורים במועד אחר ולזמן קצר. ההורים בכו בליבם. לא ישבו שבעה. חזרו לעבודה”.

    המפקד אמר לי: ‘שב! אחיך נפל’. שאלתי, מי מהם ? אמר לי, הצעיר.

    דיוויד: “בפעם הראשונה במלחמה שאני מתחבר למשפחה…. קורא לי מפקד הכנף יעקב אגסי שהחליף את זוריק לאחר נפילתו, אליו למשרד, וכמו שאני נכנס הוא אומר: שב! אחיך נפל’. שאלתי, מי מהם ? אמר לי, הצעיר. תצא להורים. אמרתי לו שעד עכשיו לא יצאתי לבקר משפחות ונפלו לי כבר חמישה טייסים. אני לא יוצא למשפחה שלי. יש לי טייסת לפקד עליה והוא אומר לי ‘זאת פקודה!’ פקודה מבצעים.

    “חזרתי לטייסת הודעתי לסגן שלי, שאני יוצא לשעה וחצי ושישבץ אותי לטיסה הבאה עוד באותו היום. נוסע לבית השיטה יושב עם ההורים חצי שעה, מוצא אותם יושבים ובוכים. היו לבדם. אחרי חצי שעה חזרתי לטייסת. לא זכור לי מה נאמר בנינו. חזרתי לטוס. לא יודע ולא זוכר לגבי גיל. הוא כנראה הגיע אחרי להורים”.

    אבל קשה נפל על קיבוץ בית השיטה

    בקיבוץ ידעו אז על חמישה שנפלו. גיל שידע על חללים נוספים סיפר זאת להוריו אך מבלי לנקוב בשמותיהם. קיבוץ שלם בהלם. שורי מיינרט ובנימין גל, מזכירי הקיבוץ דאז, עברו בין בתי המשפחות השכולות, ותמכו ונחמו. הם סייעו ועזרו למשפחות באופן יוצא מן הכלל.

    האווירה בבית השיטה הייתה כל כך קשה, עד כי שדה הקרב הפך להיות מפלט רגשי, שם אין רגע לחשוב, שם יותר נוח…רגשית.

    גיל:” הקרבות היו בעיצומם, לא אחי ולא אני יכולנו להישאר עם ההורים, ולעסוק באבל שלנו. שנינו היינו בעמדות פיקוד, וההורים שלנו הבינו. למרות האסון המשפחתי הם העבירו לנו את המסר בשתיקה ובהבנה שהם חזקים. היה להם ברור לחלוטין שאנחנו צריכים לחזור לשדות הקרב, ללא התלבטות. הם בכו אבל כוחות הנפש שלהם חיזקו אותנו”.

    האחים גיל ודיוויד לא הצליחו להחליף מילה זה עם זה במהלך הקרבות, גם לא עם ההורים. גם לו ידעו ההורים על עוצמת הקרבות לא היו אומרים מילה. מבחינתם יש להמשיך עד שוך הקרבות.

    גיל: “הצלחנו לדחות את האבל הפרטי שלנו, לזמנים מאוחרים יותר. השבר הגדול הגיע בהמשך. ועוד איך הגיע”.

    דיוויד: “המלחמה לא נגמרה ב-24 לאוקטובר. עם הסורים המלחמה נמשכה כמעט עוד שנה. באותה שנה נסענו לבקר את קברו של גרשי בבית העלמין הארעי בקיבוץ בבארי. זוכר את הלוויה בבית השיטה. יש לי גם את שבע המשפחות שאיבדו את קרוביהם, לוחמים שלי, של הטייסת. לא נשאר לי די מקום לבית השיטה, ואולי כי לא ניתן לשאת את הכאב העצום הזה…. מתוך 28 גיחות שעשיתי במלחמה אני זוכר רק 7. כנראה נמחקו אצלי. אולי מסיבה דומה”.

    לימים, הבינו ההורים שגרשי נפל בקרב החווה הסינית בלילה של ה-15/16 באוקטובר, ולילה למחרת נלחם גיל באותו שדה קרב, ונפצע מרסיס פגז. זו פציעה רביעית שלו במבצעים ובמלחמות, מאחר וסירב להתפנות נותח בשטח, והמשיך להילחם. 

    כחוט השערה שחנה ומנחם היו מאבדים לילה אחר לילה שניים משלושת בניהם, בקרבות החווה הסינית. לא ברור אם שיערו עד כמה המלחמה הייתה קשה ומסוכנת גם עבורם.

    מהיכן כוחות הנפש הללו אצל ההורים, שהצליחו לברוח מגרמניה הנאצית ממש ערב פרוץ המלחמה. כמה עוד אפשר לשאת? כנראה שאפשר.

    ד”ר תמר אשכנזי היא מנהלת המרכז הלאומי להשתלות, מנחת קבוצות תמיכה למשפחות שכולות ומחברת הספר “אבל – היום שאחרי”

 

בית השיטה מציינת 40 למלחמת יום כיפור

קיבוץ בית השיטה איבד אחד עשר מבניו במלחמת יום הכיפורים. בצעד יוצא דופן החליטו אז צלמי הקיבוץ לתעד את הלוויתם המשותפת של האחד עשר בסתר.

ארבעים שנים אחרי, התמונות עודן מצמררות. חוזרים לקיבוץ – 40 שנה אחרי

הקישו על הקישור למטה

4

הקישו על העיגול או הקישור

http://www.mako.co.il/news-channel2/Channel-2-Newscast/Article-0c9edf59f9e0e31004.htm

באדיבות ערוץ 2 ומאקו ויונתן ריגר

יונתן ריגר | המהדורה המרכזית, חדשות 2
 | פורסם 15/04/13 20:04 יונתן ריגר | המהדורה המרכזית, חדשות 2

גרשי – גרשון דוד
נפל עם חבריו לצוות הטנק, בקרבות ה”חווה הסינית וצליחת תעלת סואץ
על סיפו של  16.10.1973

אל המלחמה נקרא מתפקידו כרכז הפרדס. לאחריה הוקדשה חלקת פרדס על שמו, ואבן הנצחה הוצבה במקום.

לימים נכרת הפרדס ואיננו, רק האבן נותרה יתומה בשדה רחב-ידיים.   

באו חבריו ונשאו את האבן אל המקום הזה, צופה אל הגלבוע ומרחבי העמק, הנושמים ויוקדים בשאון החיים.  

ביתם ומשכנם של אחד עשר הנופלים,   במלחמת יום הכיפורים. 

הקיץ גווע אל הסתיו.

אלפי ציפוריו נדדו כולן.

שדות השלף ממתינים לחריש ויורה.                                     

ראה, מהלכות שם דמויות שאין להן צל,

קוראות בלא קול אליך,

זכור את הפוסעים מעל הזמן.     

בצו של מטה יצאו ובצו של מעלה שבו, 

נפקדים ונוכחים לעד.

 

 

 

עדות אישית על מחדלי אמ”ן לפני המלחמה

 

בקיץ 1973 מונה סא”ל חגי מן לתפקיד קצין המודיעין של פיקוד צפון.מפקדת הפיקוד שכנה אז בנצרת,וחגי עבר עם משפחתו ,זלדה והילדים  לגור בבית השיטה.לשנינו היו אז ילדים קטנים בפעוטון  האיזולאטור (בועז עם עופר)ושם נפגשנו.חגי אמר לי שהוא רוצה להגדיל את מחלקת המודיעין הקטנה של הפיקוד במילואים,ומחפש אנשי מודיעין מהאזור, הסכמתי להצטרף אליו.

ביום השישי ערב יום הכיפורים הייתה בעיתון “מעריב” ידיעה קטנה עם כותרת גדולה,על מתיחות רבה בגבול הסורי.בכתבה התייחס הכתב הצבאי יעקב ארז לתקרית שהייתה לא מזמן,ובה הפיל צה”ל 13 מטוסים סורים, אך לא לריכוזים הגדולים ליד הגבול. במשך שנים ביכה יעקב ארז את החלטת העיתון לקבל את הוראת הצנזורה החמורה-ולא לפרסם את האמת על המצב.

פגשתי את חגי ושאלתי אותו מה דעתו על הכתבה הזאת.מי שהכיר את חגי ידע כמה הוא שליו ורגוע ורחוק מכעס. להפתעתי חגי התפרץ בזעם רב,וסיפר לי שבשבועות האחרונים זיהו בפיקוד הערכות מלאה של הצבא הסורי לאורך הגבולות בכוננות מלאה,ואת כל ה”סימנים המתריעים” על פרוץ מלחמה קרובה.

כל הניסיונות שלהם לפנות לראשי אמ”ן כדי לאשר זאת עלו בתוהו וראש אמ”ן אלי זעירא הכריזמטי יחד עם אריה שלו ראש אמ”ן/מחקר,הזהירו את חגי שאין שום דבר ואסור לעשות פניקה.לבסוף זכה חגי לשיתוף עם מקבילו באמ”ן מחקר,אבי יערי (בנו של מנהיג מפ”ם),שהיה אחראי על הזירה הסורית,ואישר את המסקנות של חגי.

הם הזהירו את אלוף הפיקוד יצחק חופי (חקה) שמיהר לפעול,ודרש את תגובת הרמטכ”ל וראש אמ”ן.אלי זעירא שהכחיש הכל ניתקף זעם,האשים את אבי יערי שהוא “אלרמיסט”-כלומר גורם להתרעות שווא,שזו הייתה מילה גסה באמ”ן מחקר.את חגי מן הוא האשים בהפרת פקודה והודיע לו שעליו להתייצב אצלו אישית למשפט ביום א’ ה-7.10.. כזכור באותו יום כבר היה אלי זעירא עצמו שקוע עמוק בתוך הבוץ של מחדליו,עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים,וסופו שהודח  על ידי ועדת אגרנט.

חגי מן שהעיד בפני הועדה יצא זכאי לחלוטין,קודם בדרגה,והמשיך בתפקידים נוספים בחיל המודיעין. בסוף שנת 1974 עזבה המשפחה את בית השיטה.

 

        משה מאירי,אוגוסט 2013 .
 http://www.youtube.com/watch?v=4woD2d_iAZ8   קישור לסרט “מלחמת יום הדין -1973” תיאור מלא של ההיבט הצבאי והמדיני

https://www.youtube.com/watch?v=8GnB6vW6L18  קישור לכתבות נבחרות ב – 40 למלחמת יום הכיפורים

 

 זכרונות ותמונות מהמערכה הקשה בגולן ובחזית התעלה כפי שהשתקפה בסיפורי חברנו
 עוזי אילת שירת כסמג”ד גדוד 71 בחטיבת הצנחנים בפיקודו של דני מט המח”ט ודן זיו המג”ד

על החטיבה הוטל לצלוח ראשונים את התעלה בסירות גומי ולבסס ראש גשר בצד המערבי של התעלה. עוזי פעל עם חייליו במסגרת מבצע “אבירי לב” שנועד לשנות את פני המערכה בסיני. הקרבות סביב הצליחה גבו מחיר כבד  והדי הויכוחים על הסיבות לחללים הרבים מהדהדים עד היום. דברי גיל,נתן,עוזי ואחרים מובאים בחלקם באתרנו.

ליחצו על הקישור למטה להבנת תמונת המערכה – בהמשך מובאות התמונות מאלבומו של עוזי אילת. 

 קישור לצליחה בויקיפדיה

 קישור לצליחה 1973 בויקיפדיה

תוכנית פיקוד הדרום התבססה בשלב הראשון על פריצת מסדרון אל חצר מצמד ע”י אוגדה 143 (אוגדת שרון, ובה שלוש חטיבות שריון, עם כ-240 טנקים, וחטיבת צנחנים). חטיבת שריון של האוגדה תגיע לקו המים בשעות הערב של 15 באוקטובר ותתפוס את חצר מצמד, ואז תצלח חטיבת הצנחנים את התעלה בסירות גומי, בתוספת גדוד שריון אחד שיושט בתמסחים. בה בעת יקודמו גשר הגלילים וגשר הדוברות ויונחו במשך הלילה. בבוקר 16 בחודש תצלח חטיבת שריון אחת את התעלה ותיערך להגנה על ראש הגשר, בעוד שתי החטיבות הנותרות מחזיקות במסדרון.להמשך ליחצו על הקישור למטה:

 

 בחטיבת הצנחנים 247 שביצעה את הצליחה הראשונה שירתו עוזי אילת,משה פלד יגאל שפר ומשה פינקל בגדוד 71. שרגא גופר,שאול חוגים,יורם היינמן , יוסי אסף ,שירתו בגדוד 28. וכן שמואל ארז בכח שריון,ומשה גל בגדוד תמסחים 634.שלמה ארגוב שירת כאלחוטן במפקדת החטיבה של דני מט,וצלח את התעלה בליל הצליחה של ה-15 לחודש בסירת גומי והיה בצוות שהקים את המפקדה החטיבתית בצד המערבי של התעלה.אל התעלה הגיעה המפקדה בליווי של יוחי גלעד והטנק שלו שנפגע לאחר ליווי זה.יפתח גלעד שירת בפלוגת סיור צנחנים שצלחה ביום הצליחה השני.יוני גלעד שירת באותה הגזרה.
בגדוד “התמסחים” 88 ,שכלל 33 רכבים אמפיבים  וצליחה שירת שמואל שטיין שתמונות מפועלו מובאות בהמשך.

 

 

מאלבומו של עוזי אילת בגדוד 71 של הצנחנים בתעלה  – 1973
   
   
   הצליחה והקרבות במערב התעלה היו במרכז הלחימה של חטיבת הצנחנים 247 והשאירו משקע רב לגבי חלק מהאירועים ודרכי ניהולם.

מימין :סגל הגדוד בהתארגנות לחזרה לארץ. למעלה זחל”מ הפיקוד

למטה מימין “טיל קרקע אויר ס.א.2 שאיים על חיל האויר

משמאל :נושא גייסות מצרי ועליו טיל “סאגר” אימת המערכה

 

   
   

 משמאל : מפת הקוד של אזור הצליחה וקרבות אמיר והחווה הסינית

 
 למטה :הצנחנים חוזרים לארץ בעקבות הסכם הפסקת האש עם מצרים בקילומטר ה- 101.

משמאל :מספקים מים ומזון לארמיה השלישית המכותרת כחלק מהסכם הפסקת האש.

 
   
 ב-17 באוקטובר דרשה האוגדה לשגר סיור צפונה לכיוון סרפאום, שהיה כפר ובו מוצב מצרי דרומה מאיסמעילייה. הסיור הוטל על גדוד 565, בפיקודו של סא”ל דן זיו, לוחם ומפקד ותיק בצנחנים שקיבל את עיטור הגבורה על פעולותיו בקרב המיתלה. שמונה זחל”מים ובהם צנחנים וכן מספר טנקים שנילוו אליהם יצאו לסיור. המג”ד זיו העריך כי המצרים נמצאים במנוסה, ועל כן המשיך בתנועה צפונה. הכוח נתקל במוצב בסרפאום, שהיה מאויש בכוחות אויב גדולים בהרבה ממה ששיער תחילה. עם זאת, היה עדיין משוכנע כי ניתן יהיה להתגבר עליו וזאת למרות שהצנחנים כבר סבלו מנפגעים. זחל”מ המג”ד נותק משאר הכוח ובמקום התחיל קרב קשה נוכח כוחות אויב עדיפים בהרבה. בקרב בלט סרן אסא קדמוני שפיקד על חוליה מכוח לוחמים ממפקדת הגדוד. הכוח של קדמוני נותק משאר הגדוד ב”סרפאום”, בתוך מתחם של גדוד מצרי. הוא החל לספוג אש ולאחר זמן קצר נפצע אחד מאנשי החוליה, ואחד נהרג (בארי חזק, שהיה חברו הטוב של קדמוני). קדמוני השמיד שתי משאיות עם חיילים מצריים, ונלחם לבדו נגד כוחות מצריים גדולים שניסו להסתער על הכוח המנותק והגיעו עד למרחק מטרים ספורים ממנו, במשך כ-4 שעות, עד שהגיע כוח החילוץ. בקרב נהרגו כ-11 חיילים ישראלים ונפצעו 40. לאחר הקרב קדמוני וקצין נוסף, גדעון ביקל, הודחו מהגדוד. על הגבורה שהפגין בקרב הוענק לקדמוני עיטור הגבורה[. בינתיים המג”ד הודיע למח”ט על מצבו וביקש שיחלצו אותו. נשלחו כוח חילוץ מגדוד 416, בפיקודו של צביקי נור, וכן סיירת בפיקודו של הסמח”ט יהודה בר, שהגיע וחילצו אותם, כפי שהתבטא אחד החיילים: “ממש ברגע האחרון”.

למטה : שבעה הרוגים היו לגדוד 88 בסרפאום בנוסף ל 11 חללי הצנחנים

 למעלה מימין משה דיין מגיע להסביר ולעודד את לוחמי הצנחנים.

משמאל: עוזי ,המג”ד מתדרך את לוחמיו עם סיום הלחימה.

למעלה :הכח של עוזי מגיע לסרפאום.הקרב השנוי במחלוקת ואבידות מיותרות.

 

 

הקרב הראשון על מיתחמי אורחה (סרפאום)היה קרב חפוז ובלתי מתוכנן, שהחל כסיור אלים והתפתח בסיומו לקרב חילוץ של כוח המג”ד דן זיו. הקרב השני התנהל בתשעה עשר באוקטובר, והוא היה קרב מתוכנן שנערך בשיתוף פעולה ראוי ונכון של חטיבת הטנקים 14 עם  2 גדודי ארטילריה בינונית, ויחידות חיל-רגלים-מעולה שכללו את גדוד  שקד בפיקוד המג”ד ספקטור, שתי פלוגות  צנחנים מגדוד 202,  כוח מגדוד 890, גדוד חרמ”ש 88(דב לבן), וכן פלוגת צוערים מבה”ד 1. כוח שקד ניכנס באותו קרב ללחימה רגלית יעילה, שהשמידה את המצרים המחופרים בבונקרים ובתעלות. כוח חרמ”ש מטכ”לי מגדוד 88, שנע על כלי-רכב, סבל אבדות קשות ונאלץ להמתין לעזרתם של כוחות אחרים בעוצבה.   הכוח שלחם ביחידות צנחנים וקומנדו מצריות, תוגבר בכוחות צנחנים מגדוד 202 ויחד עם פלוגת הצוערים – טוהר המיתחם. בשלב הבא הצטרף כוח מגדוד 890 לקרב  וטיהר את צפון מיתחמי אורחה. בשלב הסיום של הלחימה חוסלו כמאה חיילי יחידת תותחנים מצרית על ידי כוחות הצנחנים ושקד. לאחר שלב זה חילצו הצנחנים את נפגעי גדוד  88.  משנכבש מיתחם אורחה הייתה הדרך לאיסמעיליה פתוחה, וכוח שקד כבש את הכפר נפישה בעשרים ושנים באוקטובר.

 

 
באדיבות יוסי בלום הלוי

 

 סיפורה של המערכה בגולן היה כולו מעשה גבורה ונחישות,סיפורו של מח”ט 179 – רן שריג
 פשיטה על הימ”ח
יום למחרת סיומו של התרגיל, ערב יום כיפור ה–5 באוקטובר 1973, הגיעה פקודת כוננות ובה מצויינת ההחלטה להעלות את חטיבה 7 צפונה. שני הגדודים של חטיבה 7 פשטו על הימ”ח של חטיבה 179 במחנה פילון ולקחו ציוד עבור שני גדודים. “אני עמדתי וצעקתי וניסיתי לחסום אותם. מובן שהייתי נגד המהלך, אבל פקודה זו פקודה ואין מה לעשות בנידון. הפשיטה על המחסנים שלנו פגעה בנו מאוחר יותר כשאנחנו היינו צריכים לקחת ציוד עבור החטיבה שלנו.”, מספר אל”מ שריג, “באותו היום אני הייתי בבית החולים כאשר אחי הצעיר יצחק, שהיה מ”מ בגדוד 53, נפצע קשה בהתהפכות רכב צבאי שלושה שבועות קודם לכן והוגדר כצמח. בערב יום כיפור הוא התעורר ואני נאלצתי לנסוע מחגיגות שובו להכרה היישר אל הבסיס”.
למחרת, בשעה עשר בבוקר ביום כיפור עצמו וארבע שעות בלבד לפני פרוץ המלחמה, ניתנה הוראת גיוס כללית. “האנשים הגיעו במהירות. גדוד 266 של החטיבה קיבל את שארית הציוד שנשאר בימ”ח שלנו. שני הגדודים האחרים, 96 ו–278, נסעו באוטובוסים למחנה נפתלי וכמעט הלכו מכות כדי לקחת ציוד ששייך למעשה לחטיבה 164”, מציין שריג.
לאחר הכנת הטנקים ליציאה בשעה 22:00, יצא גדוד 266 בפיקודו של המג”ד סא”ל עוזי מור אל עבר אזור נפח. מטרת הגדוד היתה ליצור מגע עם הסורים בציר הנפט. “לא היה לנו יותר מדי זמן להתארגנות. רפאל איתן, מאו”ג 36 שתחתיה היינו, אמר לי שברגע שיש שלושה טנקים מוכנים עם קצין – שולחים אותם צפונה. לא היה זמן לבזבז”, נזכר שריג.

צילום: דוד רובינגר.

לסיפור במלואו לחץ על הקישור למטה

קישור לסיפורו של רן שריג וחטיבה 179 במלחמה בגולן ומעבר לתעלה

הבלוג של אורי קציר והסיפור על החטיבה במלחמה 

  קישור לסיפורם של בני שריג ביום כיפור – http://www.mako.co.il/pzm-israel-wars/yom-kippur-war/Article-7a3b0bb9497c541006.htm?sCh=3d385dd2dd5d4110&pId=1165625875

צילום :חגי ב.ג    “שוט” פגוע לאחר קרב בחרמונית-פגוע מלפנים ומאחור

 

חטיבה 179 – תשעה עשר ימים באוקטובר 1973 – סיפורו המתומצת של מפקד החטיבה רן שריג
א.     לוחמי החטיבה, היו חיילי המילואים הראשונים בכל צה’ל שנכנסו לקרב מול הסורים.
           במוצאי יום הכיפורים בשעה 22:00 נכנס גד’ 266 (10 טנקים בפיקוד עוזי מור) לקרב נורא מול שריון  סורי על ציר הנפט  בצומת משתא.
ב.     ביום א’ קיבל המח’ט (רן שריג)הנחיה מרפול כדלהלן:”בכל דרום רמת הגולן, מציר הנפט ודרומה, אין שום כח דובר עברית  ברשת הקשר.עלה בציר “כביש” תיתקל בסורי  ותתחיל בלחימה. “
ג.      ארבעת גדודי החטיבה, עלו משעות הבוקר המוקדמות בארבעת הצירים העולים לדרום רמת הגולן.
          גד’ 266 בציר בית המכס-נפח-ציר הנפט.  גד’ 96  עם המח’ט בציר גשר אריק –קצביה. גד’   278 עם הסמח’ט בציר כורסי-אל על. גד’ 39 בציר מעלה גמלא. כל הגדודים, נכנסו ללחימה  לפני               הצהרים  של יום א’ והיו הראשונים מכוחות צה’ל  שנתקלו בשריון הסורי.
ד.     בכל הגזרות בדרום רמת הגולן, מרגע שגדודי החטיבה נכנסו לקרב, הסורים לא התקדמו ולו מטר אחד.והחלו להידחק לאחור.
    ה .   החטיבה לקחה חלק מרכזי  במסגרת אוגדה 210 במתקפת הנגד הדו אוגדתית לכיבוש
          מתחם חושניה, שהיה בסיס המאמץ עיקרי של הסורים ברמה’ג. בסופה של מתקפת נגד זו, התייצב צה’ל על “הקו הסגול” ביום ד’ בערב ומאז אין יותר צבא סורי ברמה’ג (למעט החרמון)
    ו.  במתקפת הנגד הפיקודי, לכיבוש ה”מובלעת”, הובילה החטיבה את קרב ההבקעה האכזרי  בציר קוניטרה- דמשק (ציר אמריקה) בואך  חאן ארינבה  עם שני גדודים, תוך שהיא סופגת                אבדות כבדות בנפש וברק’ם.כשרק 3 טנקים מגיעים ומשתלטים על צומת חאן ארינבה ובכך מבצעים המשימה ופותחים מעבר ליתר כוחות האוגדה והפיקוד.
   ז.  בקרבות המובלעת נלחמה החטיבה כמעט בכל צבאות ערב: סורים, השמדת דוויזית שריון עירקית, השמדת חטיבת שריון ירדנית, השמדת ג’יפי  תול’ר סעודיים ואפילו כוחות קובנים שהופיעו בגזרה.
   ח. עם התיצבות הקו במובלעת הורדה החטיבה על מובילים לסיני, וב22/10 בשעה 06:00חצתה את גשר הגלילים על תעלת סואץ, והצטרפה לאוגדה   252  בכיתור  ארמיה 3       המצרית ובלחימה לכיוון  העיר סואץ, תוך שהיא משתלטת על נמל עדביה על חוף מפרץ סואץ 20 קמ דרומית לסואץ.      ומסיימת את הלחימה תוך השמדת מתחם חטיבתי מצרי בדיוק בק’מ ה- 101      המפורסם.
    החטיבה היתה הכח המשוריין  היחידי בצה’ל שנלחם גם בסורים וגם במצרים.
  ט. החטיבה החלה לחימתה במוצאי יום הכיפורים  בטווח כ-15 קמ ממעברי הירדן והכנרת, נלחמה רצוף  19 ימים ולילות תוך שהיא מתיצבת 25  ק’מ מדמשק  ומסיימת הלחימה,  101 ק’מ    מקהיר.
  י.במהלך המלחמה הנוראה, איבדה החטיבה 84 מלוחמיה ,כאשר סגל הפיקוד הבכיר ( מרמת מ’פ  ומעלה) נפגע אנושות: בין ההרוגים: הסמחט, מגד, 2 סמגדים ו 2 מפ’ים. וכן נפצעו: המח’ט,4 מג’דים  ומ’פ אחד נפל בשבי.
 חיילי החטיבה שוחררו לבתיהם ערב יום העצמאות 1974 לאחר יותר מ180 יום
 זה הסיפור הבלתי נתפס ,כשהיום אנו ניצבים בדמעות גדולות, מזוקקות ארבעים שנה ושואלים בקול גדול : “מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה???”
                                                                                           רן שריג.
07/08/13
 בני ראם
חטיבה 179
בקרבות הגולן
קרבות עמק הבכא של חטיבה 7 קנו להם כבר מזמן מקום בהיכל התהילה של מורשת הקרב הצה”לית. ספרי השנים האחרונות צירפו לשם את לוחמי חטיבת ברק-188בג’וחדר, תל סקי ואתרים נוספים. אך שדות קרב רבים נוספים עדיין ממתינים לגאולה מן השכחה. מי מהאנשים הרבים החולפים מדי יום בצומת קצביה יודע מה התחולל במקום בבוקר ה-7.10.73? כמה מבין חקלאי דרום הגולן יודעים כי בשדות שבין אליעד לאבני איתן התחולל קרב שריון בשריון של להיות או לחדול. “בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם ינגח עמים” (דברים ל”ג, י”ז). שור מזנק הוא סמלה של עוצבת ראם. חטיבת שריון במילואים מהוותיקות של צה”ל. נתיב קרבותיה עובר לאורך כל מלחמות ישראל. ממדבריות סיני במבצע קדש ודרך כיבוש הגולן במלחמת ששת הימים וההגנה עליו במלחמת יום הכיפורים.
במה בעצם שונה סיפורה של חטיבה 179 מחטיבות המילואים האחרות ומה מצאנו להיזכר בה פתאום? האמת שאין הרבה הבדל. בכולן תמצאו את המעבר החד שבין אווירת יום הכיפורים לאווירת שדה הקרב, בכולן תמצאו את המעבר החד בין אזרחות שלווה ללחימה תוך סיכון חיים. בכולן תמצאו את המרוץ נגד השעון ונגד הסורים המתקדמים, את קרבות הבלימה ולאחר מכן ההבקעה אל השטח הסורי.
מעל 10 חטיבות לחמו בגולן במלחמת יום הכיפורים. רובן של אנשי מילואים. רובן אינן מוכרות. ובכל זאת יש כמה פרטים מיוחדים בסיפורה של חטיבה 179. חטיבה בה נפצע המפקד, חטיבה שנשאה בעול הקרבות בגולן ועוד הספיקה ליטול חלק בקרבות סיני.
לאחרונה הציבו ותיקי החטיבה תחנת הסבר קולית באנדרטת החטיבה לצד כביש 87 (בין צומת המפלים לצומת קשת). בעקבות כך ולרגל יום הכיפורים בחרנו להאיר הפעם סיפור פחות מוכר בקרבות הגולן במלחמה ההיא.
ראשונים בשדה הקרב
חטיבה 179 היתה חטיבת החוד של פיקוד צפון ערב המלחמה. ככזו היו לוחמיה אמורים להיות ראשוני הכוחות לוחמיה אמורים להיות ראשוני כוחות המילואים שיגיעו אל שדה הקרב בהתרעה קצרה. ואכן עם פרוץ הקרבות הוזעקו הלוחמים מבתיהם, אלא שלהפתעתם מצאו עצמם ללא טנקים. הללו נלקחו על ידי חטיבה 7 שהובאה לגולן בחיפזון ערב המלחמה, והטנקים שלה נשארו בסיני. למרות זאת, ותוך התארגנות חפוזה עם טנקים חלופיים, היו אלו לוחמי החטיבה שהגיעו כבר במוצאי שבת ישירות אל הקרב המתחולל על ציר הנפט.
כח בפיקודו של סא”ל עוזי מור (גדוד כח בפיקודו של סא”ל עוזי מור (גדוד 266) ובו 10 טנקים מצא עצמו בשעה 2200 בנסיון לבלום את הכח הסורי שפרץ לכיוון נאפח. במקום כבר לחם מזה כמה שעות סרן צביקה גרינגולד מחטיבת ברק הסדירה (המוכר בכינוי ‘כח צביקה’). בקרב הקצר שהתחולל נפגעו טנקי המילואימניקים. המג”ד נפצע קשה והמ”פ (אמנון שרון) נפל בשבי הסורים, את חוויותיו בקרב ובשבי תיאר בספרו ‘שפוי בדמשק’.
ביום א’, 7 לאוקטובר, קיבל המח”ט אל”מ רן שריג הנחייה מרפאל איתן-רפול, מפקד הכוחות בגולן: “בכל דרום רמת הגולן, מציר הנפט ודרומה, אין שום כוח דובר עברית ברשת הקשר, עלה דחוף בציר “כביש” ובצירים הדרומיים לרמת הגולן ותתחיל בלחימה על מנת לבלום את הסורים”.
את גדוד 278 של סא”ל יוסי עמיר שלח שריג לעלות מצומת כורסי ולעצור את הסורים מלהתקדם לדרום הגולן. הוא עצמו, יחד עם גדוד 96 של סא”ל ישראל לוין, עלה דרך כביש יהודיה (ציר ‘כביש’ בלשון הקודים הצה”לית) והגיע עד צומת קצביה.
בשעה 10:00 בבוקר התייצב יוסי עמיר עם הטנקים שלו מצפון לבסיס אל-על, בו נשארו רק חיילים מעטים, השאר נסוגו לעין-גב. הוא פרס את הטנקים לרוחב החזית והמתין לסורים, והללו לא איחרו להגיע. הכח הסורי שחנה בלילה ליד תל סקי המשיך בהתקדמותו דרומה. משימתו היא להתייצב על קו המצוקים במבוא-חמה וכפר חרוב. הטנקים של 179 סיכלו את כוונת הפיקוד הסורי. מכאן והלאה לא הוסיפו הסורים להתקדם אלא נדחקו בהדרגה, ותוך קרבות קשים, חזרה אל הקו הסגול.
את עיקר מלאכת הדיפת הסורים בדרום הגולן עשו כוחות מילואים אחרים שהגיעו ממרחקים גדולים אולם אלמלי אותם ראשונים מחטיבה 179, היו הכוחות האחרים נאלצים להתחיל את הקרב כבר במורדות הגולן.
מח”ט בקו האש
אותה תמונה חוזרת גם בקצביה. כח טנקים קטן מחטיבה אחרת (679) הגיע למקום בלילה הקודם. כעת לוקח שריג את הפיקוד ומוביל מתקפת נגד. כנראה שהקלישאה הידועה “כל מה שיכול השתבש אכן ישתבש” פעלה שעות נוספות במלחמה ההיא. בשעת הקרב לא אמור המפקד הבכיר להימצא בקו האש. עליו לנהל את המערכה ממקום בטוח, מאחורי הכוחות הלוחמים. אולם מצב החירום שהיה גרם לכך כי רבים מבעלי התפקידים הבכירים מצאו עצמם קרובים לקו החזית.
שריג, המוביל את הכוחות נפצע בצוואר מרסיס של פגז סורי אשר פגע בטנק שלו ופונה לבית החולים. סגנו, גדעון צימבל נטל את הפיקוד. הוא נהרג יום לאחר מכן בעת שהטנק ממנו פיקד ספג פגיעה ישירה. שריג, שקיבל חופשת בית קצרה מבית החולים, מיהר לשוב לקרבות ולהוביל את החטיבה עד לסוף המלחמה.
יומיים וחצי לקח לטנקים של 179, יחד עם כוחות נוספים כמובן, להדוף את הסורים מאזור קצביה, דרך משתא וחושניה, עד לקו הסגול.
גירוש הסורים הפולשים אמנם הסתיים אולם המלחמה טרם תמה. ביום השישי למלחמה הובילה החטיבה את כוחות צה”ל בפריצה אל השטח הסורי. בקרבות השונים בשטח המכונה “המובלעת” פגשו לוחמי החטיבה את צבאות עירק, ירדן ואפילו סעודיה וקובה שהגיעו לסייע לסורים.
בקרבות באזור תל פזרה (צומת בשן של היום) נפל אחד ממפקדי הפלוגות, יוסף שריג, אחיו של רן שריג. שירו ‘מותי בא לי לפתע’ נחקק על אנדרטת החטיבה:
 
מותי בא לי פתע
כאחד האדם ידעתי כי קרב
בתום בעוז ובתפארת
ובטעם המסתורין של הדבש
מותי בא לי פתע
ואיני זוכר אם ברעם אש
או בין קירות הפח הזועקים
או שמע בלבן לבן
עכשיו אני איני זוכר
מותי בא לי פתע
ושבע חייתי
בכחול ובירוק
ושל היפה
הדומם לבסוף.
בקרבות מלחמת יום הכיפורים איבדה עוצבת ראם 84 לוחמים ומפקדים.
את ההסבר הקולי המוצב באנדרטת החטיבה בחרו הלוחמים לסיים במשפטים הבאים: “חטיבה 179 החלה את הלחימה במוצאי יום הכיפורים בטווח 10 ק”מ, ממערב למעברי הירדן והכינרת. לוחמי החטיבה נלחמו רצוף 19 ימים ולילות, תוך שהחטיבה מתייצבת 40 ק”מ מדמשק ומסיימת את הלחימה ואת המלחמה ביום הפסקת האש במרחק 101 ק”מ מקהיר.
“לוחמי החטיבה היו חיילי המילואים הראשונים שהתגייסו והיו אחרונים ששוחררו לבתיהם בערב יום העצמאות 1974, לאחר יותר מ- 200 ימים.”
שישי בגולן  15.9.25  י”ב תשרי תשע”ו חג סוכות שמח
 9/2013

הטנקים ששינו את פני המלחמה


לפני עשרה חודשים, הלך לעולמו בגיל 85 לוי מן, חבר בית השיטה ומי שהיה סמח”ט 679 – החטיבה שבלמה את הצבא הסורי במלחמת יום הכיפורים, בקרבות שנערכו בגולן, באזור צומת השריון, הר שיפון ואורטל.
 
אני מביא, לזכרו, ראיון שקיימתי עמו לפני 17 שנים, לגיליון יום הכיפורים של העיתון “הקיבוץ” (היום “ידיעות הקיבוץ”).
****
חודשים ספורים לפני יום הכיפורים 1973 פנה לוי מן, חבר קיבוץ בית-השיטה, אל רפול, אז מפקד אוגדת הגולן, וביקש להשתחרר מתפקידו במילואים כסמח”ט חטיבת השריון 679. בגיל  46, עם קריירה צבאית מרשימה מאחוריו, מותר לזוז הצִדה ולפנות את המקום לקצינים צעירים. רפול הסכים, אבל ביקש ממנו להמשיך בתפקיד עד שאורי אור, שזה עתה קיבל את הפיקוד על החטיבה, ייכנס לעניינים.
הרזומה של מן התחיל בגיל 15 ב”הגנה”, עובר בחטיבת “גולני” במלחמת העצמאות, צל”ש על כיבוש שארם א-שיח’ כמ”פ במבצע סיני, צל”ש כמג”ד בששת הימים בחטיבה של משה (בריל) בר-כוכבא בכיבוש השומרון וצפון רמת הגולן, ההתשה… השנה, בהגיעו לגיל שבעים, הודיע סופית על החלטתו לפרוש מתפקידיו הביטחוניים, לא לפני שהספיק מאז כוונתו המקורית בשנת 1973, לכהן כראש אגף הנוער והנח”ל במשרד הביטחון בתקופה סוערת עם שלושה שרי ביטחון – אריק שרון, משה ארנס ויצחק רבין, ולמלא תפקידים נוספים במערכת במשך שנים ארוכות. בטקס החגיגי בפיקוד הצפון, לאחר שאלוף הפיקוד עמירם לוין העניק לו תעודת הוקרה, ניגש אליו מחליפו לתאם את פגישת העבודה הבאה… עד היום עובד לוי מן יום עבודה מלא ליד מחרטת הסי-אֵן-סי הממוחשבת במפעל ‘חרושת מתכת’ בקיבוצו, ואינו שש להתראיין. “הכל ידוע”, הוא אומר, “מה יש לחדש?”. לאחר שתי שיחות טלפוניות הוא השתכנע.
למרגלות תל שיפון, סמוך לקיבוצי – אורטל, מוצבת אנדרטה צנועה, לזכר חללי חטיבה 679, חטיבת השריון בפיקודו של אורי אור, שבלמה את הסורים בגזרה המרכזית בגולן. לא קלה המחשבה, שהמקום שבו אנו בונים זו השנה העשרים בית, משפחה וחיים – היה שדה קטל רק חמש שנים קודם לכן. שכאן, במקום שבו אנו מגדלים היום את ילדינו, בלמו חיילי צה”ל את ניסיון סוריה לשטוף את מדינת ישראל בטנקים – ברגע האחרון, במחיר דמים כבד, כשרק כפסע היה בינם לבין גלישה לגדות ולמשמר-הירדן, לכפר-הנשיא ולמחניים.
לוי מן, שהיה אז סמח”ט החטיבה, מספר בדייקנות את אירועי המלחמה. היכן נלחמו, מול מי נלחמו, מה היו יחסי הכוחות ומה היו התוצאות. אם רציתי לשמוע ממנו על תחושות, רגשות, על רגעי כאב ורגעי שמחה, על רגעי פחד ורגעי הקלה – את אלה חילצתי ממנו בקושי. את המילה ‘אני’ כמעט ולא שמעתי בשיחתנו הארוכה. לוי, קיבוצניק בכל רמ”ח אבריו, בענווה אמתית וללא שמץ זיוף, מצניע את מקומו במערכה ומתאר אותה כִּמעט כהיסטוריון המשקיף מן הצד.
ביום הכיפורים תשל”ד, בשעות הבוקר, נקרא לוי למזכירות קיבוצו. זמן קצר קודם לכן סיים קדנציה כמזכיר הקיבוץ. במזכירות נודע לו שהתקבלה הוראה להתארגן לקליטת חברי קיבוץ מרום-גולן, העומדים להתפנות בשל מתיחות ביטחונית. ההודעה הפתיעה אותו. לוי, אז בן 46, שירת כסמח”ט של חטיבת מילואים, המיועדת לגזרה הסורית. לא היה לו כל מידע על אפשרות של מלחמה בעתיד הקרוב. ההודעה על פינוי מיידי של מרום-גולן הייתה מוזרה ומתמיהה. תוך כדי התארגנות הגיע חייל עם הודעה שעליו להתגייס, כי הוכרז מצב חירום.
לוי: “הבנתי שקורה משהו רציני, אך לא ידעתי בפועל אם מדובר בעניין מקומי או בדבר רחב יותר. הגעתי לימ”ח של החטיבה במחנה יפתח בגליל העליון, ועדיין לא היה ידוע על דבר חוץ מהתראה של מצב חירום. קיבלנו תדריך מהמח”ט, אך גם הוא לא ידע הרבה. התחלנו לגייס את החטיבה, אך לא הייתה תחושה של מלחמה, של דבר-מה חמור ורציני. בשעה שתיים בצהריים, כשהחלה המלחמה, האזנו למערכת הקשר, אך עדיין לא הבנו שזו מלחמה כוללת, וחשבנו שמדובר בקרב מקומי”.
           כל המוסכמות נשברו
 
“תהליך הגיוס נפתח ובשעות הערב החיילים התחילו להתייצב. ציוותנו חיילים בצוותים מאולתרים ולא בצוותים אורגניים שלהם, ומיד העלינו אותם על הצנטוריונים. תהליך הגיוס נמשך כל הלילה אבל כוח אחד, שמנה ארבעה טנקים, נשלח כבר בערב לחסימה בכביש יהודיה. הכוח בלם תנועה של צבא סורי באזור קצבּיה. כל יתר החטיבה המשיכה להתארגן במחנה.
איך הסתדרת עם המעבר המהיר מהאזרחות השקטה והבטוחה, ללא חשש ממלחמה, ללא כל מידע מוקדם, ללא כל הכנה – היישר אל תוך הקרבות?
תמיד התחנכנו וחינכנו שבכל מקרה יהיו לנו לפחות 24 שעות, אם לא 48 שעות, להתארגנות. לא ציפינו לאפשרות של הפתעה כזו. זה היה קשה. כל המוסכמות נשברו. לא היה לנו זמן לחשוב על כך בזמן הלחימה. המחשבות הופיעו רק כשהמצב היה רגוע יותר; כשאפשר היה לחשוב, להחליף דֵעות ורשמים. רק אז התִסכול בא לידי ביטוי.
בלילה שבין שבת לראשון החלו לזרום למטה החטיבה הידיעות על המצב החמור של חטיבות השריון הסדירות בגולן. לפנות בוקר יצאה החטיבה לתפוס עמדות בגזרת קונייטרה. הגזרה הייתה שקטה. נשארתי בבסיס החטיבתי על-מנת לקלוט את החיילים שהוסיפו להתגייס, לאייש את הטנקים ולזווד אותם. ביום א’ בצהריים קיבל אוֹרי אור הודעה בקשר על כוח סורי שנכנס לתוך מחנה נפאח, שם ישב מטה האוגדה, בפיקודו של רפול. הכוח שלנו ישב קצת מזרחה משם. אורי קיבל פקודה לנוע והיפנה את הכוחות לכיוון נפאח. כוח אחד נע בציר שבין תל שיפון לתל יוסיפון. הכוח השני נע בכביש סמוך לעין-זיוון. הכוח המזרחי, בפיקודו של משה הראל – מג”ד שנפצע שלוש פעמים בחמשת ימי קרבות הבלימה, מנה שבעה טנקים. הכוח זיהה שיירה של 50 טנקים סוריים. שבעת הטנקים שהיו בעורפם תפסו עמדות והחלו לטווח בסורים. ההתקפה הסורית נשברה, אך הכוח זוהה בסופו של דבר.
בניתוח הצבאי של מלחמת יום הכיפורים, שנעשה על בסיס תחקירי הקרבות, התברר שלמעשה אותו עימות בין הטנקים מחטיבתו של אוֹרי אור לכוח הסורי בנפאח היווה נקודת היפוך בכל המערכה בגולן. אבל זה התברר רק הרבה יותר מאוחר. באותו בוקר, שבעה באוקטובר, בשעה שתמונת הקרב בחפ”ק האוגדתי הייתה מעורפלת, הורה רפול למח”ט לצאת ולהשתלט מחדש על אזור מוצב 109, דרומית לקונייטרה. כשהגיע אור לשטח לא זיהה אויב, ודיווח שהגזרה שקטה. באותה השעה נפתחה מתקפת ההכרעה הסורית על בסיס העתודה המטכ”לית, שיצאה מחושניה דרך ציר הנפט לעבר נפאח. ההתקפה הסורית ‘דחפה’ את שרידי חטיבת ‘ברק’ וטנקים מהגדוד של עוזי מור מעין-שמר לנפאח, ושם נוצרה ערבוביית כוחות סדירים ומילואים, כשהסורים כבר מטפסים על הגדרות. לפני שרפול עזב את בונקר הפיקוד בנפאח, הוא הספיק להזעיק חזרה את אוֹרי אור. אפשר שהייתה זו קריאה סופר-מקצועית של מפת הקרב, ואפשר שגם יד המקרה שיחקה לטובתנו. על כל פנים, מרגע ששעט אור עם כוח הטנקים שבפיקודו והתייצב בנפאח, הוא נקלע להיערכות כוחות קלאסית לפי התורה הצבאית. הכוח החטיבתי המצומצם נערך בעמדות כלפי צפון ומולו נפרס כל המאמץ הדיוויזיוני הסורי. אור הפתיע את הכוח הסורי בתקיפה בלתי צפויה לחלוטין מהאגף המזרחי, ובתוך זמן קצר הושמד הכוח הסורי. למעשה, זאת הייתה נקודת השבירה האסטרטגית של המתקפה הסורית בגולן”.
          קרב תותח מול תותח
 
“הקרב נמשך עד שעות הערב”, ממשיך מן את סיפורו. “הכוח השני שלנו בפיקוד רפול שפר מכברי, נתקל בטנקים סורים שהיו צמודים לכביש הראשי בין תל שיפון לעין-זיוון. במטח הראשון נפצע רפול המג”ד ויצא מכלל פעילות פיקודית. לפנות ערב נפגע גם הטנק של משה הראל, אך הצוות נחלץ בשלום. הזרמנו כוחות נוספים שהתגייסו. הכוח של המג”ד השלישי, רן גוטפריד, הגיע לצד המערבי של נפאח ותפס עמדות מול הטנקים הסוריים שהיו בתוך מחנה נפאח. שלושת הכוחות שלנו ניהלו שלושה קרבות כבדים נפרדים. שלושת המג”דים נפגעו כבר בשעות הלחימה הראשונות. טנקים רבים שלנו נפגעו, והיו לנו נפגעים רבים בנפש. פלוגת הסיור עסקה באיתור פצועים ובהעברתם לעורף. במקביל המשכנו לבנות צוותים חדשים ולהעלות אותם לקרבות בגולן.
עם חשֵכה נפסקה הלחימה. הסורים נסוגו מנפאח והתארגנו בסינידיאנה. החטיבה התארגנה סמוך לתל שיפון. אומדן הפגיעות היה קשה – מתוך 110 טנקים נותרו רק 55 טנקים כשירים, והמחצית השנייה יצאה מכלל שימוש. בשעת ההתארגנות היה צורך לבנות מחדש את צוותי הכוחות. במקום הגדודים האורגניים הוקמו כוחות חדשים, עקב הנפגעים הרבים. את מקום שניים מהמג”דים הפצועים תפסו סמג”דים – חיים דנון ואמנון רמון. משה הראל, המג”ד השלישי, שנשאר בשטח, חולץ וחזר לפקד על גדודו. הפעילות בלילה התמקדה ברובה בחילוץ הפצועים שנשארו בשטח.
עם שחר החלה התקפה סורית מכיוון סינדיאנה. ההתקפה נבלמה בקרב קשה מאוד, קרב של תותח מול תותח, מטווח קצר מאוד. ספגנו אבֵדות רבות בטנקים ובנפש. בין ההרוגים היה הסמג”ד רמון. הקרב התנהל כל היום בתנועה של התקדמות ונסיגה של שני הצדדים, אך בסופו של יום הסתמנה תמונה של שיפור מצבנו. הסורים החלו לסגת קצת, אך נשארו באזור סינדיאנה. בלילה שוב פסקה הלחימה והתארגנו באותו שטח ליד תל שיפון. 50 מהטנקים שנפגעו ביום הלחימה הראשון שופצו והתייצבו בחזית, מאוישים בחיילים שהתגייסו באיחור או בחיילים שהטנקים שלהם נפגעו.
ביום ג’ בבוקר, תשעה באוקטובר, החלה יוזמה שלנו. אנו תקפנו והסורים נסוגו עד רמתניה. ברמתניה התנהל קרב קשה של הכוחות שלנו מול השריון הסורי, אך הם נסוגו מזרחה. בלילה שבין יום שלישי לרביעי החטיבה עצרה להתארגנות באזור רמתניה. לכוחות הגיעה אספקה ותגבורת של כוח-אדם וטנקים. בלילה קיבלה החטיבה הוראה לתקוף עם שחר את הכוחות הסוריים מזרחה וצפונה מרמתניה לכיוון תל יוסיפון. אם בשלושת הימים הראשונים כל הקרבות היו שריון נגד שריון, הרי באזור תל יוסיפון היו פרוסים כוחות קומנדו סורים. לכאורה, מטרה קלה יותר, אך כאן ציפתה לכוחותינו הפתעה לא נעימה. לראשונה נתקלנו בטילי הסאגר שהופעלו בידי יחידות החי”ר הסוריות, ולא היינו מודעים לקיומם. היו לנו הרבה נפגעים מהסאגרים, אך הדפנו את האויב מתוך השטח שלנו. ביום זה הסתיימה הלחימה בשטח שהיה בידינו לפני המלחמה. הכוחות הסוריים נסוגו חזרה לשטחם.
בכך הסתיימו חמשת ימי קרבות הבלימה. החטיבה, שביום א’ בלמה בקרב קשה את הצבא הסורי בנפאח, יחד עם כוחות אחרים, העבירה את המלחמה לשטח האויב. המחיר היה כבד מאוד. לחטיבה היו אבֵדות רבות – הרוגים ופצועים. טנקים רבים יצאו מכלל שימוש. גם המשך הלחימה לא היה קל.
“החטיבה התארגנה מול עין-זיוון להמשך הקרבות כחלק מאוגדת האלוף דן לנר, שאליה  סופחה יום קודם לכן. ביום ה’ בצהריים החלה הפריצה אל המובלעת הסורית. בהבקעה נפגעו לוחמים רבים, שכן המִתחם הסורי היה מוגן במוקשים רבים והכוח הסורי גילה לחימה עקשנית. בין ההרוגים מפקד פלוגת הסיור – מנחם ורדי מקיבוץ מעוז-חיים. לאחר שהמערך הסורי בקו הראשון נשבר, ההמשך היה קל יותר. בקרבות בתוך סוריה נתקלה החטיבה בהתקפה קשה של דיוויזיה עיראקית ובלמה אותה. צה”ל חדר לעומק סוריה, ובגזרה הצפונית הגיע עד פחות מארבעים ק”מ מדמשק. החטיבה של אוֹרי אור לחמה דרומה יותר, בגזרה המרכזית. החטיבה המשיכה לשרת במילואים חצי שנה לאחר המלחמה. לוי מן עצמו שירת עד אוגוסט 74′ – בסך הכל עשרה חודשים. 74 לוחמים נפלו בקרבות ורבים מאוד נפצעו.
          הם עשו את המלחמה
 
“לחמתי בכל המלחמות מאז מלחמת העצמאות”, מספר מן. “מלחמת יום כיפור הייתה הקשה ביותר. יכולת הלחימה שהופגנה בקרבות האלה הייתה טובה. לא היו מצבים של בריחה או של שבירה. נפגעו אנשים נהדרים. כמעט כל המ”פים שלנו נהרגו או נפצעו. מצב הרוח של האנשים היה קשה, אבל זה לא הוציא אותם מהלחימה. הרוח הייתה נהדרת. לא היה כל צורך בדרבון הלוחמים להישאר ולהילחם”.
בעת הלחימה, הבנתם את משמעות הפעולה שלכם? הייתם מודעים לעובדה שבלמתם את הגלישה לעמק ממש בדקה התשעים?
“כן. ההרגשה שלנו, של החיילים ושל הפיקוד, שהם עשו את העבודה. שהם עשו את המלחמה. כשמפענחים את המהלכים, בולט שהלחימה של החטיבה היא שעשתה את העבודה, היא שעצרה את הסורים בגולן. אלמלא עצרנו אותם בנפאח, לא היה מי שימנע את הגעתם לגשר בנות-יעקב. בגזרה הצפונית הסכנה לא הייתה גדולה כל כך. אנחנו עצרנו את הסורים, בלי שהייתה לנו כל הכנה לכך”.
איך אתה מסביר את ההישג? האם זו רק היכולת שלכם או גם חולשה של הסורים?
 
“אם לסורים הייתה יותר אמביציה ויותר רצון לחימה, הם היו יכולים להצליח יותר. אחרי הלחימה גילינו שהם השאירו בגזרת הגולן 1,160 טנקים, ומתוכם כ-300 טנקים שלמים שהסורים נטשו בבריחתם. לסורים היה כוח אדיר, דיוויזיות רבות. על-פי יחסי הכוחות היה עליהם להגיע להישגים רבים יותר. הטנקים שלהם היו טובים משלנו. אנחנו יצאנו עם טנקים מיושנים מאוד. הטנקים שלהם היו משופרים ומשוכללים. העוצמה שלהם והכמות שלהם היו אדירות. הם היו צריכים להגיע להישגים אחרים. אני בהחלט זוקף את התוצאות לשני הצדדים – לכושר הלחימה שלנו, לנכונות ההקרבה שלנו, ליכולת המבצעית והשיקולים הטקטיים שלנו, לצד החולשה שלהם. אלה הדברים שעצרו אותם”.

 

בחזית הגולן – נתונים

7 באוקטובר, י”א בתשרי, יום א’

* חיל הים תקף את הצי הסורי באזור טרטוס וטיבע חמש ספינות סוריות.

* חיל השריון יחד עם חיל האוויר הישראלי, עיכבו את התקדמות הסורים בגזרה הצפונית של רמת הגולן. הסורים התמקמו בחושנייה, במרכז רמת הגולן.

* חיל האוויר הישראלי תקף את מערך טילי הנ”מ הסורי.

* חטיבה 188 (“ברק”), בפיקודו של אל”ם יצחק בן-שהם, שנשאה בעול הבלימה העיקרי בדרום הגולן, איבדה חלק ניכר מכוחה. חטיבה 7, בפיקודו של אל”ם אביגדור בן-גל, שנשאה בעול הבלימה העיקרי בצפון הגולן, שילמה אף היא מחיר כבד. לכוחות השריון הסוריים נגרמו אבדות כבדות ביותר.

* כוחות מילואים החלו להגיע לרמת הגולן. המלחמה נערכה בשתי גזרות: הצפונית באחריות אוגדת איתן, והדרומית באחריות אוגדת מילואים בפיקודו של האלוף דן לנר.

* דיוויזיית השריון הראשונה הסורית התקדמה מחושנייה צפונה במקביל ל”כביש הנפט” עד נאפח. מפקדת אוגדת איתן נאלצה לנטוש את מחנה נאפח.

* בדרום התקדמו הסורים אל מעברי הירדן, והגיעו עד קצביה ומושב נוב, מרחק 7 ק”מ מהכנרת.

* במאמץ רב, ובסיוע מסיבי של חיל האוויר, הצליחו הכוחות הישראליים, עד הערב, לבלום את התקדמות הסורים.

* אוגדה נוספת, בפיקודו של תא”ל משה פלד, שהייתה עתודה מטכ”לית, הופנתה לחזית הצפון, בהתאם להערכה שמצב צה”ל שם קשה יותר.

 באדיבות “הייד פארק”מרכז הפורומים הישראלי
בשדות הקרב

 יוסף מגיב על מבצע ״קדש״, והוא בן שתים־עשרה

כבה האור בחלונות הכפר,
ועלטה כיסתה העולם.
רק בבקתה בפאתי הכפר,
מתנוצץ לו נר דועך, נעלם.
וניצנצה בעיני השאלה,
וידע הפליט את התשובה הנוראה,
את מענהו ללביאה הפצועה –
האם, האוהבת, היחידה.
ובזאת הבקתה הקטנה,
יושבת האם ,האם האוהבת, הנצחית,
והיחידה והנאמנה.
לפתע פרצה הזעקה
 מבין השפתיים הצרובות:
        והבן?
התשובה נשקפה מעיניו הדועכות.
לפתע נפתחה הדלת,
נשמע קול הרוח המייללת.
ובחוץ ילל נכאים 
קול מבשר רע.
  והבן אייהו? אמור!
הנפל גם הוא בקרב המר?
כן, נפל הנאמן על במתו חלל,
בהגינו בשערי המכורה.
אל החדר פרץ הלוחם
שומר משמר המולדת,
וצלצלה בחדר המלה הקודרת:
         תבוסה, תבוסה ומוות.
       כן, בשערי המכורה נפל בני,
הלוחם מלחמת העם.
הכול בעד המולדת.
הכול, גם בני ו־אני!

 

 

 

מאלבומו של שמואל שטיין בגדוד 88 “דב לבן”  בצליחה ובתעלה  –1973

      קישור לסיפורה של היחידה ומפקדה הקיבוצניק

 גדוד 88 הגיע עם תחילת המלחמה למפרץ שלמה אך ב 14 לחודש נקרא לנוע צפונה למיתחם הצליחה המתוכננת ונלחם עם סיירת “שקד” בטיהור הסופי של “החווה הסינית”.בלחימה באזור החווה נהרגו 11 מלוחמיו.

הגדוד צלח את התעלה ובמסגרת חטיבה 14 נלחם באזור החייץ ובאזור סרפאום  ושם איבד עוד 7 מחייליו.

הגדוד איבד את מרבית רכביו האמפיביים במערכה בסיני ורק 11 מתוך 33 רכבי תמסח מיוחדים אלה הגיעו למסדר הסיום באפריקה בטרם חזרה לארץ.התמונות המובאות כאן הן מאלבומו של שמואל כפי שצולמו על ידי חבריו במרוצת ימי הלחימה והשהייה בשטח.

 בגדוד 88  “דב לבן” שירת שמואל שטיין.

יחידה 88 (“דב לבן”), “יחידת סיור ופשיטה אמפיבית”, הוקמה לראשונה בשנת 1969 ע”י סא”ל יואל (גורודיש) גונן, כדי ליצור לצה”ל אפשרות להפעיל כוחות שריון קלים, המושתתים על רכב קרבי משוריין (רק”מ) שלל, בעומק מערכי האויב, תוך יצירת הפתעה ע”י הגעה דרך הים…

מפקד היחידה  אל”ם (מיל’) יוסף (“יוסל’ה”) יודוביץ

פיקד על הגדוד במלחמת יום הכיפורים.

 הגדוד בחווה הסינית -ההתקפה האחרונה

הקרב האההחרון על החווה הסינית, 18 באוקטובר

ב-17 באוקטובר הוטלה על גדוד 410 מחטיבה 600, בפיקוד סא”ל יהודה גלר, האחריות להובלת גשר הגלילים שתוקן בינתיים. הגרירה התנהלה בכבדות, במהירות שלא עלתה על 10 קמ”ש. הגשר ניתק כמה פעמים, והיה צורך לתקנו. אולם בלאו הכי, ציר טרטור עדיין לא היה פתוח לכל אורכו ביום זה.
בבוקר 18 באוקטובר פתחו כוחות אוגדה 143 בהתקפה נוספת על מתחם אמיר. חטיבה 600 תקפה ממזרח, ומצאה כי נותרו במקום כוחות קטנים בלבד; עיקר הכוח המצרי התפנה במשך הלילה צפונה, למיסורי. בשעה 11:00 הוכרז ציר טרטור כפתוח, והתקדמות גשר הגלילים נמשכה. בשעות הערב הגיע הגשר למקומו, כקילומטר אחד מצפון לגשר הדוברות, הושק בשעה 23:00 ונפתח לתנועת טנקים ב-01:00, אור ל-19 באוקטובר. מכיוון שעד אז טובעו כל התמסחים מלבד אחד, ניתן לומר שהגשר הגיע ממש בעוד מועד.
בינתיים תקפו את מתחם אמיר ממערב כוחות מחטיבה 14 – יחידה 424 (סיירת “שקד”) ויחידה 88 (“דוב לבן”). זו האחרונה היתה יחידת מילואים מובחרת שהפעילה רק”ם שלל סובייטי; היא פעלה בתחילת המלחמה בחלקו הדרומי של חצי-האי סיני, עד שקיבלה פקודה לנוע צפונה ולהצטרף לחטיבה 14. יחידה 88 הגיעה לאזור החטיבה בשעות הבוקר של 17 באוקטובר, וחיפתה על סיירת שקד כאשר כבשה את בתי המשאבות, המבנים העיקריים של החווה הסינית. לאחר מכן יצאה “דוב לבן” לכבוש את שאר המתחם, וב-17:30 דיווחה שכולו בידי צה”ל. קרבות החווה הסינית הסתיימו.

 

 

 

 כלי הרכב האמפיביים הפגינו כישוריהם באגם המר בפנרה

 

  הגדוד בדרך לאזור הצליחה

 אריק שרון נותן הוראות אחרונות למג”ד בטרם הצליחה

 

הגדוד עובר לאפריקה על הגשרים

   
 הגדוד מתקדם באזור החיץ ממערב לתעלה

 סופת חול כיסתה את מטבח הפלוגה

   

אל מול הדיונות וששה חיילים הופיע צוות בידור אמיץ

 לקראת החזרה לארץ נערך מסדר לגדוד 88 “דב לבן” ממערב לתעלה

 

  בגיזרת ” החווה הסינית” עד טיהורה הסופי נפלו 122 חיילים ובהם ארבעה מחברנו.בחזית התעלה וסואץ נפלו עוד ארבעה מחברנו.

משה גל סופח לגדוד ה”תמסחים “כקצין קשר ועמם ספג את הימים הקשים ב”חצר” וחציית התעלה לצידה המערבי.

התמונות שלו מספרות מעט על הימים המכריעים ההם….כיצד פעלו התמסחים במלחמה :

מערכת הצליחה מורכבת משלושה או יותר כלי רכב המתחברים תוך ציפה במים לדוברה אחת. חיבורם של שלושה “תמסחים” זה אל זה ופריסת המיסעות שעל סיפונם, איפשרה ליצור מעבורת במעמס של 60 טון. דוברה המורכבת מ–6 כלי “תמסח” מסוגלת לשאת 2 טנקים כבדים במעמס של כ–120 טון.עם תחילת מלחמת יום כיפור התמסחים הועברו מצפון הארץ לבסיס טסה בצפון סיני, מרחק 90 קילומטרים מהתעלה. הואיל והגשרים הכבדים והדוברות הכבדות של חיל ההנדסה לא הגיעו לאזור הצליחה במועד הופעלו התמסחים להעברת גדוד השריון הראשון שמנה 21 טנקים לגדה המערבית של תעלת סואץ והיווה ראש גשר להמשך פעולות הצליחה.

..

משה משמאל

 
   
   
אוקטובר 1973 – סיפורו של דן כרמל בסיני
בערב יום כיפור 1973 ישבנו, משפחת כרמל, כהרגלם כל ערב בחדרנו והסבנו לארוחת ארבע משותפת. נוכחים היו בני המשפחה המצומצמת, גילה בת ה-12,מיקי שהתחיל את לימודיו בכיתה י’, אימא אלקה ואני דן. בערב זה הסב אתנו גם בננו דודי, חייל בצבא הסדיר, שגמר קורס מט״קים [מפקדי טנקים] וקיבל חופשה. חסר היה דוד כליון, בן מאומץ שהיה במשפחתנו מגיל 10. כליון, גם הוא שריונר בסדיר. הוצב בגולן, כתותחן בטנק של קהלני.
לפתע, באמצע הארוחה, נשמעה דפיקה בדלת. אנו פותחים ועל הסף עומד חייל ושואל: דוד [במלעיל] כרמל ישנו ? ואחרי תשובה חיובית הוא אומר ביובש: בוא אתי, אנו נוסעים.
בתור חייל ותיק הבנתי שקרה משהו יוצא דופן. ארזתי את תרמיל
הצד המיועד לשירות המילואים וחיכיתי לקריאה להתיצבות לשרות צבאי. הייתי מוצב בגדוד של ההגנה המרחבית. הגדוד היה מורכב מחיילים מבוגרים [אני הייתי ב־1973 בן 48] ומחיילים בעלי כושר לקוי. מבית-השיטה היו אתי אלי [פיקס] בלכר ומיכאל סלע. אחרי יומיים באה הקריאה להתייצבות. ואנחנו ירדנו באוטובוסים לרפידים- היא ביר-גפגפה במרכז סיני. נתנו לנו שני זחל״מים, מצוידים במכונות ירייה והטילו עלינו לשמור על מחנה הח״ן [חיל נשים] מפני התקפה אפשרית של כוחות קומנדו מצריים ומפני מסתננים מכוחותינו למחנה. אחרי יומיים התברר שהחשש מפני קומנדו מצרי היה מיותר וההסתננות של כוחותינו למפגש עם הבנות נמשכה למרות השמירה הקפדנית שלנו.
אנשי הגדוד קבלו תפקידים חדשים ואני, בתור חובש פלוגתי, נשלחתי להתייצב בבית-חולים “רפידים”. בית-החולים היה מורכב מאוהל קבלה ענק ולצידו הוקמו אוהלים קטנים יותר לטיפולים מיוחדים כגון כירורגיה, עיניים ועוד. תפקידי היה [עם אחרים כמובן] לקבל את הזרם הבלתי פוסק של פצועים, קלים כקשים, של גוססים ושל הרוגים, ולכוון את הפצועים לאוהל המתאים לקבלת טיפול.
אין בכוחי לתאר בפרוטרוט את תהליך עבודת בית-החולים. למרות שעברו כבר 40 שנה מאז, לא השתחררתי מהמראות שראיתי ואיני רוצה להרחיב ולפתוח פצעים שטרם הגלידו לגמרי.
בשש בערב נגמר בדרך כלל זרם הפצועים ויכולנו קצת לנשום, לנוח
ולגשת לשק”ם. שק״ם רפידים לא דמה לשק”ם הישראלי המצוי. שק״ם זה נבנה לכבוד טייסי חיל האוויר המצרי שחנו ברפידים. הוא דמה יותר למועדון של אצילים בריטיים מאשר למועדון חיילים –
כורסאות עור, תאורה נהדרת והעיקר, מלאי כמעט בלתי מוגבל של
משקאות מכל המינים שהמצרים השאירו ברוב אדיבותם ל.צ.ה.ל.
בזמן העבודה היו מחשבותיי נתונות לתפקידי, אך בשעת המנוחה התעוררו הדאגות; איך מסתדרת האישה בבית, מה שלום כליון
בגולן ובעיקר – מה קורה עם דודי. לא שמעתי ממנו מערב יום כיפור
ובבית-החולים ראית, מאות טנק״יסטים במצב קשה וקשה ביותר.
והנה, ערב אחד ביושבי בשקם לוגם מבקבוק בירה, אני מקבל טפיחה חזקה על השכם וקול בס אומר: “שלום אבא”. אני מסתובב והנה עומד בני, דוד, בריא ושלם במדים נקיים בדרכו הביתה לבית-השיטה. התחבקנו חזק, חזק ואני לא מתבייש להודות שזלגו לי דמעות.
שבועיים אחרי שביתת הנשק עם המצרים, שוחררתי וחזרתי הביתה.
כאן חיכו לי בעיות חדשות. התברר שדוד כליון נאלם ונעלם. מתחילת הקרבות הוא לא נתן סימן חיים – לא לאביו,לא לאלקה ולא לקיבוץ.
אריה אביו, עבר את כל בתי החולים בצפון ואת כל בתי הקירור בחפשו את בנו יחידו. לבסוף נמצא דוד על ידי גרשון גפני וזה הכריח אותו לכתוב הביתה. התברר יותר מאוחר שחבר לצוות הטנק של דוד כתב הביתה שהכל אצלו בסדר, וחמש דקות מאוחר יותר נהרג. דוד החליט שכתיבה מהווה סכנת מות וסירב לחלוטין לכתוב. חבל שלא הבין כמה יגון ועוגמת נפש הוא גורם לאוהבים אותו. אריה כליון החליט לראות את דוד בכל מחיר.
הוא גייס אותי למשימה זאת, ובוקר אחד יצאנו בטנדר הפיג’ו של אריה לגולן. אריה בתור הנהג ואני כנהג המשנה כאשר לרגליי מונח ארגז עם בקבוקי קוניאק.
התחלנו לנסוע וכאשר הגענו למחסום הראשון, לא עניתי לשאלת המ”צ ; לאן? אלא הגשתי לו בקבוק והמחסום הורם. כך עברנו הרבה מחסומים בדרך והרבה בקבוקים החליפו ידיים. לבסוף הגענו לכפר הסורי ארנבה, שנמצא כבר כמה קילומטרים בתוך סוריה ממש. שם נתקלנו ביחידה צבאית שבה שירתו חברי בית־השיטה רבים בפיקודו של מיכאל ירובעם. הם קבלו אותנו יפה ומסרו לנו שלדעתם, יחידתו של דוד נמצאת בתל-חרא.
לאחר נסיעה ארוכה הגענו לצומת שהיה תחת הפגזה סורית כבדה. בצומת עמד סגן-אלוף שניסה לשווא לגרום לסדר בערבוביה המוחלטת ששררה שם. כאשר נתקל בנו, אזרחים שלא בתפקיד צבאי, הוא איבד את שווי משקלו הנפשי לגמרי וגירש אותנו. אריה טען מאוחר יותר שטעיתי בזאת שלא הגשתי גם לו בקבוק. אולי היה מרשה לנו להגיע לתל-חרא.
חזרנו הביתה ולאחר כמה שבועות חזרו כל מגויסיי בית-השיטה הביתה חוץ מאלו שלא חזרו ושלעולם לא יחזרו. המכה שספגנו במלחמה הזאת ערערה את היציבות של חברת בית-השיטה עד היסוד ולדעתי, היא לא התאוששה מהמכה הזאת עד היום.
בית-השיטה אוקטובר 2013 דן כרמל
 

 

דן בסיני 1974

דודי ואלקה 1974

 יוחי גלעד בליל צליחת התעלה
יוחי גלעד בליל צליחת התעלה

במלחמה שרת יוחי בחטיבת השריון  421 בפיקודו של חיים ארז, במסגרת אוגדת אריאל שרון.

בהכנות לצליחת התעלה ב15 לאוקטובר, הועבר יוחי  עם הפלוגה שפיקד עליה לחטיבת הצנחנים של דני מט, שאמורה הייתה לצלוח ראשונה את התעלה.

תפקידו היה להוביל ולאבטח עם פלוגתו את הכוח שנועד לצלוח ראשון את התעלה עם סירות גומי.

יוחי ביצע את המשימה של הובלת הצנחנים לאתר הצליחה בדיוק ובקור רוח ועל כך קיבל שבחים מדני מט

לאחר המלחמה. כמה מחברינו הצנחנים זיהו את קולו הרגוע בקשר.

לקראת חצות  הכוח התקרב לחצר הצליחה והצנחנים החלו בהתארגנות למעבר התעלה עם סירות גומי.  שם קיבל יוחי  הוראה מדני מט  לנוע עם פלוגתו צפונה ולתפוס עמדות בצומת טרטור לקסיקון. בצומת עברו קודם כוחות שלנו כדי לטהר את אזור הצליחה וחלקם נפגעו.

כשהתקרבה הפלוגה לאזור הצומת נפתחה עליה אש נ”ט חזקה ממארב מצרי, שהיה חלק מהמתחם הגדול בחווה הסינית. חמישה טנקים משבעת הטנקים של הפלוגה נפגעו, ביניהם הטנק המוביל של יוחי. מילותיו האחרונות בקשר היו “מישנה (סמ”פ) נפגעתי, תפוס פיקוד”. מכל אנשי הצוות ניצל אחד. מעט הטנקים שנותרו מהפלוגה נסוגו לאחור.

 יוחי מצא את מותו באזור צומת הדמים, בו נפלו באותו לילה מר חמישה מחברי בית השיטה. 

בשנים האחרונות עלו שאלות מטרידות על גורל הפלוגה במערכה ואלה נידונו באתר של חיל השריון.

השנה התפרסם מחקר מקיף על הפרשה באתר של חטיבה 14. מסקנתו העיקרית היא שפלוגתו של יוחי

נקלעה למארב בצומת הדמים, כתוצאה מחוסר תיאום בין כוחותינו.

 

כתבו :יוני ויפתח גלעד. 28.9.13 

 

 

קישור לכתבה על נתן שונרי 41 שנים אחרי -לא פועל זמנית

 

 אבי גדעון היה לקראת סיום שירותו הסדיר כאשר גויס לחבורת הפיקוד הקידמית של אריק שרון בתור נהג ומפעיל מאג. החפ”ק של אריק מפקד אוגדה 143 בחזית הדרום,היה מצומצם וכלל רק 5 כלי רכב,זלדות וגיפים, ופעל בצמוד לכוחות הלוחמים ללא כל הפרדה בין המפקדים הבכירים ואנשי הצוות למיניהם.אבי עבר עם חבורת הפיקוד את הקרבות ב”חצר” המופגזת ובחציית התעלה לאחר ביסוס ראש הגשר על ידי הצנחנים והשריון.

אבי כתב יומן מאותם ימים שחלקו הצנוע מובא בזאת.בחודש פברואר 1974 עת הושגה הפסקת אש חזרו הכוחות מזרחה ואבי השתחרר.התמונות מאלבומו מצורפות למטה.

 מלחמת יום כיפור 73 – יומנו של אבי גדעון

 
לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים שירתתי ביחידת תח”ש-מדור חרמ”ש שבמפקדת גייסות השריון  ליד קריית מלאכי.  
יום ה’ 4.10.73 קבלתי חופשת סוף שבוע ארוכה מהרגיל בשל יום הולדתי שחל ביום זה.
ב – 5.10 יום שישי ערב יום הכיפורים התקבלה במזכירות בשעת הצהרים הודעה טלפונית שעלי לשוב מיד לבסיס.
מופתע מההודעה, בעודי מתארגן ליציאה, אמרתי להורי שאני חושש שתפרוץ מלחמה.
 
בחולצתי בכיס ימין היה יומן קטן של 73-74 (תשל”ד), בו כתבתי בקיצור את המאורעות שעברו עלי.
ב – 17:00 ערב יום הכיפור, אני בדרכי לבסיס ממתין לטרמפ בצומת בית השיטה.
עובר ג’יפ מכפר סולם שלוקח אותי עד עפולה. השעה שש בערב ואני רואה מוביל טנקים חוצה את עפולה, תחושה לא טובה בליבי. ב 21:30 אני מגיע למפקדת גייסות השריון.
נמסר לנו שקיימת כוננות בדרגה גבוהה והמצב בגבולות סוריה ומצרים מתוח מאוד.
 
6.10 יום שבת  שעה 11:00 נמסר מלשכת האלוף שהתחילו קרבות בשתי החזיתות.
יהודית מלר הייתה פקידה בלשכת מפקד הגי”ש, באה אלי בריצה ובדמעות ובכי אמרה שאלון אילת (בן כיתתי) נהרג – אני בשוק, היה קשה לקבל את הידיעה. בליבי התגבשה החלטה ברורה, אני יוצא אל החזית. פניתי למפקד המדור וקבלתי את אישורו להצטרף לחזית. בערב הגעתי לג’וליס – בית ספר לשריון. שם כמ”כ חרמ”ש ציוותו אלי 7 חיילי מילואים ונגמ”ש.
 
7.10 יום ראשון התארגנות ארוכה שבסופה אנחנו באוטובוסים לעבר “טסה” מחנה מזרחית לתעלה, שהיה נקודת שליטה והתארגנות ליציאה לקרבות. בדרך עצרנו בבאר שבע, הספקתי לטלפן לקיבוץ, ובקשתי להודיע להורי, שאצלי הכול בסדר ופני לחזית הדרומית.
 
8.10 יום שני בבוקר אנחנו בשיירת אוטובוסים ליד רפידים כאשר חווינו טבילת אש ראשונה, חוטפים הפצצה ממטוסים מצריים. לקראת ערב אנחנו מגיעים לטסה, מחמשים את הנגמ”ש בנשק, תחמושת, וציוד נילווה, שהוצאנו מנגמ”שים מרוטשים ספוגי דם ועשן זכר לקרבות קשים ומרים.
9.10 יום שלישי התקבלה הנחייה להעביר את הנגמ”ש שבאחריותי לחפ”ק של אריק שרון אוגדה 143 לטובת מפקד אג”ד ארטילרי אל”מ יעקב עקנין. החיילים שאיתי הועברו למפקדת טסה בעוד מפקד האג”ד הציע לי להישאר בחפ”ק של שרון בנגמ”ש ,כמי שיודע לתחזק ולנהוג בו ולתפעל את המא”ג.
 
10.10 יום רביעי החפ”ק בהתארגנות בטסה. אני פוגש את יוחי גלעד הוא על הטנק מוביל את הפלוגה, אנו מעבירים קריאות עידוד אחד לשני. בדיעבד הבנתי שראיתי את יוחי בפעם האחרונה כשהוא בחיים.
11.10-14.10 החפ”ק בתנועה בין היחידות הלוחמות ,חוטף מפעם לפעם מטחי ארטילריה וירי טנקים מצריים ללא נפגעים מצדנו. בינתיים מתגבשת תוכנית לצליחת התעלה.
15.10 יום שני 4:00 בבוקר עדיין חשוך והחפ”ק ב”מצמד” על גדות התעלה ממתין לראשוני הצנחנים היורדים בסירות הקומנדו לתעלה וחוצים בהצלחה ובשקט לגדה שמנגד. בצהרים דחפור מפנה פתח בסוללה, התמסחים (מעבורות) יורדים למים, החפ”ק עולה על התמסחים ואנחנו בצד השני של התעלה עם פלוגת הטנקים הראשונה בה נמצא שמואל ארז.

ההווי בחפ”ק בצל דמותו וקולו של שרון נסחו ביטחון ורוח של אמונה ברגעים הקשים. אל החפ”ק הגיעו בהליקופטר בכירי הקצונה וההנהגה של ישראל כמשה דיין ועל גבי  טנקים מפקדי החטיבות והגדודים של האוגדה לצרכי תכנון המשימות. תוך כדי תנועה בשטח קרה לא פעם שפגשתי חברים מהקיבוץ כמו עוזי, יוחי גלעד, יוני גלעד, משה גל  ורבים אחרים שיידעו אותי על נפילתם של חברים. בפגישתי עם עוזי ויוני עם לב נצבט לא העזתי לומר להם שאחיהם נהרגו.

אירועי וחוויות המלחמה בגזרת סיני היו רבים וגדושים בפעילויות קשות ומתישות, ובהתמודדויות מורכבות מול פני האויב ובמקביל במחשבות על המשפחה, החברים שנפלו ועל איך ממשיכים הלאה……..  

 אבי בתפקיד הנהג והמגיסט בזחל הפיקוד

 ארוחה מהירה מעל מכסה הגיפ ללא כל מחיצות. אבי מימין

 

התמסחים בדרך לתעלה נעים בהפגזה כבדה,ושני המובילים נפגעים

 הבולדוזר מפלס פירצה למעבר התימסחים,מימין אבי צופה מזחלם הפיקוד על ההכנות לצליחה

באדיבות דובר צה”ל

   

מימין: הטנק הראשון צולח את התעלה על דוברה

למעלה : החפ”ק חוצה על גשר הדוברות מערבה

 

דיין מבקר את אריק לאחר חציית התעלה

 

הפיקוד הבכיר נח לאחר לילה ללא שינה – מאחורי אבי אריק נח עם שאר המפקדים

 

חברנו ובנינו שירתו בחזיתות בגולן ובסיני מתחילת המלחמה ועד לשיחרורם לעיתים חודשים רבים אחרי הפסקת האש.
 

בגולן שירתו :מיכאל ירובעם,רן שריג, אבנר וינקלר,גדעון גלבע,עובדיה סולימן,עמרם יחיאלי,מוני מרוז,חיים בניאן,צופה,אורי פלג,דוד כליון, עודד צור,יוסף שריג,אלי רחמים,נימי היינמן,אמנון א.נ.,אילן סתוי,חגי ב.ג,צביה דרור,עובד דרור,עודד מרוז,נתנאל אדר,גידי שרון,יעקב הדר,משה הראל,לוי מן,גיורא קיזר

עודד צפריר=מל”ח,אמציה הדר,יובל ארנון,

ועד רבים נוספים שדבר פועלם לא ידוע לנו ….

 בסיני שירתו : עוזי אילת,אלון אילת,דני פלד,נמרוד שרון,יחיאל שונרי,נתן שונרי,גרשון דוד,מיכה גולדמן,יוחי גלעד,שרגא גופר,שאול חוגים,שמואל ארז,יורם היינמן,יוסי אסף , משה פינקל,עמיקם סבירסקי,משה שחורי,שמואל שטיין,יגאל שפר,אבישי גלבוע,אילן כהן,משה פלד,עמיחי ירחי,גדעון קוטנר עמיר לוטן,שאול נאמן,יפתח גלעד,גרשון גפני,נורית סבירסקי, משה גל,שלמה ארגוב ,יפתח גלעד,אברמלה גדעון, בני שולמי,רני קליינמן ועוד רבים נוספים שדבר פועלם לא ידוע לנו ….

יוסי אסף בתעלה

 

 נתונים – עם תום המערכה

23 באוקטובר, כ”ז בתשרי, יום ג’

* סוריה נענתה להפסקת האש.

* החלטה 339 של מועצת הביטחון של האו”ם הורתה על הפסקת אש מיידית, הצבת משקיפי או”ם בקווים, וחזרה לעמדות שהחזיקו הצדדים בעת הפסקת האש הקודמת.

הפסקת אש  :בדרום –  ב22 לאוקטובר מכריזה מועצת הביטחון של האו”ם על הפסקת אש.

הקרבות בדרום נמשכים עד 24 לאוקטובר, בעיקר באזור העיר סואץ.

לאחר הפסקות האש נערכות שיחות בתווך האו”ם בק”מ ה 101 על הפרדת כוחות בין ישראל ומצרים

 נציגי ישראל ומצרים נפגשו למשא ומתן באוהל שהוקם בק”מ ה-101. ב-11 בנובמבר 1973 נחתם הסכם הפסקת האש בין ישראל למצרים, שכלל חילופי שבויים ואספקת מזון ותרופות לחיילי הארמיה השלישית. חילופי השבויים החלו ארבעה ימים לאחר מכן. לישראל הוחזרו 233 שבויים, מהם תשעה שנפלו בשבי במהלך מלחמת ההתשה. למצרים הוחזרו כ-8,300 שבויים.


    סיכום –  צה”ל הצליח, למרות ההפתעה ותנאי הפתיחה הקשים של המלחמה, לשנות את מהלכה, לעבור להתקפה וליצור מהפך במגמת המלחמה: לקראת סוף המלחמה מסתמן ניצחון ישראלי ברור בכל החזיתות, כאשר צה”ל נערך במרחק 
40 ק”מ מדמשק ו101 ק”מ מקהיר.

 

חיילים וציוד  בצד הישראלי – 415,000 חיילים, 1,500 טנקים, 3,000 ממוכנים משוריינים, 945 קני ארטילריה, 561 מטוסים, 84 מסוקים, 38 ספינות מלחמה.


חיילים וציוד בצד הערבי (שילוב של ס”כ הכוחות הערבים) – 1,300,000 חיילים, 4,210 טנקים, 5,000 ממוכנים משוריינים, 1,930 קני ארטילריה, 1,209 מטוסים, 247 מסוקים, 125 ספינות מלחמה.  

אבידות בצד הישראלי – בחמשת ימי הלחימה הראשונים, שבהם ניכרה השפעת ההפתעה וצה”ל ניהל קרבות בלימה מרים, ספג צה”ל כמחצית מכלל אבידותיו בלוחמים, במטוסים ובטנקים.
עד תום הלחימה נגרמו לצה”ל 2,656 הרוגים, 7,250 פצועים, 314 שבויים, עשרות נעדרים (14 נעדרים עד היום). חיל השריון איבד 400 טנקים ו-600 טנקים נוספים נפגעו. חיל האוויר איבד 102 מטוסים.

מטוס פנטום שהופל בגולן  צילום :חגי ב.ג

אבידות בצד הערבי – לארצות ערב נגרמו בין 15,000 ל-30,000 הרוגים, בין 35,000 ל-55,000 פצועים ו-8,300 שבויים. 2,250 טנקים הושמדו או נשבו, ו-432 מטוסים הושמדו.

 באדיבות “היידפארק” מרכז הפורומים הישראלי”

גם  בגיזרה הצפונית בגולן קרב הבלימה היה בטווחים קצרים ועם אבידות רבות.,למטה  : הקישור לסיירת השריון חט 7 שנעה לעזרת חיילי גולני ליד קיבוץ אלרום ואיבדה תוך חצי שעה ולחימה עזה

23 מחייליה ועוד 20 פצועים שפונו תוך הקרבה רבה,מידי כח קומנדו סורי שנחת בהליקופטרים מדרום לבוקעתה וארב לכוחותינו.  משרידי הזלדה הפגועה הוקם במקום גלעד לזכרם.

 קישור לסיפורה של פלוגת הסיור  בגזרת קיבוץ אלרום      

חמש שנים לאחר המלחמה הנוראית והכאב העצום נחתם הסכם שלום עם מצרים ואחריו עם ירדן ומאז כבר ארבעים שנה גבולנו עם ירדן ,סוריה ומצרים שקט יחסית
צילום : חגי ב.ג אוקטובר 1973

הרהורים

אז מה למדנו אחרי ארבעים שנה

שאין כמו עוצמת הארגון הקיבוצי בשעת מבחן

שלמעלה אין על מי לסמוך

שלמטה יש הרבה גיבורים,מתים

שארבעים שנה עוברים מהר,מהר מדי

שהזכרון קצר והכאב ארוך

שההיסטוריה כתובה בדם,גם שלנו

שאנחנו עדיין יודעים מעט על מה שאיננו יודעים

שאין אמת אחת גם אם כולם צודקים

שאין עתיד בלי עבר,ואין עבר בלי הווה

שהאתר שלנו הוא גם זכרון וגם חשבון

והכל נכון גם מה שלא

חגי

 

 

   
   
 

   
   
 קישור לערב יום הזיכרון תשע”ג בסימן ארבעים למלחמת יום הכיפורים
  קישור לסיפורו של השיר “החיטה צומחת שוב” באתרנו

 קישור לפרק על “נתנה תוקף” באתרנו

 קישור למונחים במלחמת יום הכיפורים לפי א”ב

    קישור לבלוג של אורי הייטנר על לוי מן במלחמה

השנה הלך לעולמו בגיל 85 לוי מן, חבר בית השיטה ומי שהיה סמח”ט 679 – החטיבה שבלמה את הצבא הסורי במלחמת יום הכיפורים, בקרבות שנערכו כאן, באזור אורטל.

המח”ט אורי אור (מימין) וסגנו לוי מן (משמאל) על צריח טנק במלחמת יום הכיפורים

   קישור לסרטונים על מלחמת יום כיפור

  קישור לבית השיטה והנופלים ביום כיפור עד היום בעיתון “מעריב”

  קישור לפרק על יוסף שריג באתרנו 

  קישור לצליחה בויקיפדיה

 

                                                                                                                      

  קישור למלחמה ברמת הגולן

 

 

 

 פילוח רשימת 3004 הנופלים בני וחברי קיבוצים אשר נפלו על הגנת הארץ והיישובים מאז ראשית ההתיישבות הקיבוצית;

● בין תאריך ח’ טבת תרס”ט (1909)- ח’ טבת תש”ז (1946);

213 חללים, נפלו בימי ראשית ההתיישבות הקיבוצית, מאורעות הדמים בשנים; 1921, 1929, 1936-1939, מלחמת העולם ה-2, בצבא הבריטי וב’בריגדה היהודית’, בימי המאבק ב’בריטים’, במעשה ה’העפלה’, ביטחון שוטף.

● בין ט’ טבת תש”ז (1947)- י”א טבת תש”י (1949);

978 חללים (!), במאבק לעלייה ובמלחמת העצמאות והמשכה, ביטחון שוטף.

● בין י”ב טבת תש”י- 1950 טבת תשכ”ז (1966);

323 חללים, בפעולות התגמול, מלחמת סיני, ביטחון שוטף.

● י”ט טבת תשכ”ז- 1967 כ”ו טבת תשל”ג (1972);

471 חללים, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, ביטחון שוטף.

● כ”ז טבת תשל”ג- ה’ טבת תשמ”ב (1982):

617 חללים, במלחמת יום הכיפורים וההתשה שלאחריה, ביטחון שוטף.

● ו’ טבת תשמ”ב- 1982 ה’ טבת תשס”א (2001);

321 חללים, במלחמת לבנון הראשונה, האינתיפאדה הראשונה, ביטחון שוטף.

● ו’ טבת תשס”א- 2001 כ”ד טבת תשע”א (2010);

 

105 חללים, אינתיפאדה שנייה, מבצע “חומת מגן”, מלחמת לבנון השנייה, מבצע “עופרת יצוקה”, ביטחון שוטף.

מאיסוף שמות הנופלים, עולה, כי 230 קיבוצים, חוו שכול ב’מערכות ישראל’. הקיבוץ אשר איבד הכי הרבה בנים הוא קיבוץ בית השיטה אשר 35 מבניו נפלו במערכות ישראל, מתוכם 11 ב’מלחמת יום כיפור’. בסך הכול, שיעור הנופלים מהקיבוצים הוא כ-13.5% מכלל הנופלים במערכות ישראל.במלחמת יום הכיפורים  19% מהנופלים היו חברי ובני קיבוצים שהם רק שני אחוז באוכלוסיה היהודית.

באדיבות האתר “כאן נעים”והכתב אלירן נעים 2013

מעבר לפרק הראשון -המלחמה בבית

     עריכה :איסוף ומחקר – חגי בן גוריון

     צילום וסריקה :חיים בניאן ודיצי בן מאיר,מוני ורחל מרוז

     מקורות :ארכיון בית השיטה (תמר אדר) והספר “סופה” מאת תקוה שריג,גרשון מיינרט (מרום גולן)

     הקלדה : עדנה הדר

 

 

 

backtotop