בית הספר קולט נוער וילדי חוץ 1938-1983

בית הספר קולט נוער וילדי חוץ 1938-1983

קליטת ילדים ונוער בבית השיטה

מאת:רות אלון 2009

בית השיטה קלטה במשך השנים מאות בני הכשרות, חברות נוער וילדים. בית הספר שלנו קלט מראשית צעדיו ילדי חוץ, ובמשך חמישים שנות קיומו עברו אותו עשרות רבות, רבים מהם חיים איתנו כיום במשק.

כבר בשנים הראשונות קלט הקיבוץ הכשרה של הנוער העובד; בסיום שנת ההכשרה עברו חבריה לקיבוץ חולתה. בראשית מלחמת העולם השנייה הגיעו לקיבוץ בני חברת הנוער מצ’כיה, במסגרת עליית הנוער. לאחר שהם התחנכו כאן שנתיים הם יצאו להשלים את קיבוץ “קדמה”, שיצא ממקום שהותו הזמני בנתניה להתיישבות בדרום.הקיבוץ התפרק וחבריו עברו לקיבוצים אחרים או התפזרו בארץ. שלוש בנות נישאו בבית השיטה.

בסיום מלחמת העולם השנייה הגיעו אלינו ילדי גולה, שקיבלנום בלב יהודי חם. הם הצליחו להשתרש. ראשונים הגיעו ב – 1945 בני נוער ששהו במחנה בוכנוואלד. בסיום הכשרתם ב – 1947 הם השלימו את קיבוץ צובה. חברת נוער השלישית היתה קבוצת “איתן” (1947 – 1949), שהשלימה את קיבוץ נתיב הל”ה. חברת נוער ד’ (1949 – 1952) השלימה את קיבוץ מעגן מיכאל וחברת נוער ה’ חברת “אייל” השתפה בהקמת קיבוץ כיסופים. במסכת הקליטה והחינוך לקחו חלק תקוה שריג,אריה בן גוריון, אברהם ברגנפלד, דקלה מיינרט, ציונה גל, שורי מיינרט, רפי מייזלס, שאר ישוב אורי, רות אלון רחל עפרוני, רות בארי, פרומה גופר.

ביה”ס התקשר עם מפעל רחה פריאר, ובסיום מלחמת העולם קלט מחזור ראשון של ילדים, רובם ללא משפחה, מפליטי המלחמה (1946 – 1950) ואחריהם מחזור שני (1950 – 1956). אחר כך החלה קליטה של ילדי ארץ ישראל ממשפחות נזקקות. רק מעטים מהם נשארו בקיבוץ, אך הם קיבלו חינוך במשך שנים.

עם הפילוג בקיבוץ המאוחד (1951) עברו רבים מהשכבה הבוגרת בביה”ס לאילת השחר ולדגניה., והכיתות התדלדלו. פנינו לתנועת המחנות העולים וקיבלנו קבוצה של 15 נערים שלא למדו והתכוונו לצאת להכשרה צעירה. הם קיבלו השלמת לימודים, ויתרו על רעיון ההכשרה וצורפו לשתי הכתות העליונות של ביה”ס – “אלון” ו”אורן” ועם סיום ביה”ס (1953 – 1954) הצטרפו רובם כחברים לבית השיטה.

בשנת 1953 חסרו ילדים לכיתה. קיבלנו נערים עובדים, שלמדו והתחנכו שנה בנפרד, ואז הצטרפו לביה”ס כקבוצת “זית”. באותה שנה קיבלנו מ”עליית הנוער” חברת נוער צעירה, בני משפחות עולים מן העלייה הגדולה של אותן שנים שגרו עדיין במעברות – קבוצת “עמלים” (1952). כעבור שנתיים תוכנן חיבורם אל קבוצת “מעין” והם היוו יחד את כיתת “יחדיו”. היתה לכך התנגדות הן מצד מוסדות בקיבוץ והן מצד עליית הנוער, אך האיחוד בוצע. מכאן ואילך הוצמדו כל החברות הנקלטות לבית הספר: בשלב הראשון הן הוחזקו כחברה נפרדת, וניתנו להם לימודים כדי שיוכלו להשיג את בני גילם, ואז הם הפכו לכיתות בית הספר. אחרי “עמלים” הוצמדה קבוצת “דרורים” (1952 – 1956), בהקבלה לכיתת “נמלה”.

בשנת 1964 עם חידוש העלייה ממזרח אירופה נקלטו, בזו אחר זו, שתי כיתות “גלבוע” (הם הצוות שרה קלינמן, שרה גינדי, רות אלון ויחזקאל דורי.) צמאון הקליטה של בית השיטה הביא לקליטה של חברה ישראלית – כיתות “גפן” וג”לעד” (1966- 67). קליטה מוצלחת זו מילאה את מחזורי בית הספר – “אבוקה”, “עופר”, “נרקיס” ו”רימון”. עם נפילת “מסך הברזל” הגיעו מברה”מ ילדים ראשונים דוברי רוסית – כיתת “נחשון” (1971),אליהם הצטרפו עולים מדרום אמריקה וילדים מישראל. (הצוות – ונדה סקל, רות אלון, יחזקאל דורי ודויד כיליון). הם מילאו רווח שנוצר בין הכיתות “הדר” ו”נחשון”. כעבור שנתיים נקלטה כיתה רוסית נוספת – “אילנות” ( הצוות – לואיז לוי, שמואל בונה, כבי שונרי), בין “שיבולים” ו”ברושים”. בשנת 1983 נקלטה קבוצת “אלמוג”

פרטים נוספים נמצאים בספר “עמודי שיטה” ליובל 50 שנות ביה”ס ובחוברות סיכום של כיתות י”ב.

מפעל הקליטה נמשך ברציפות במשך כ – 60 שנה.

בזכות מה יכולנו לתת בית ולימודים למאות ילדים ובני נוער כאשר חברים גרו עדיין באוהלים?

קודם כל – בזכות חברי הקיבוץ שהסכימו לקלוט, ולתת לנקלטים מורים טובים עוד לפני שדאגו למורים לבניהם; קלטו את הילדים בעבודה, ואפילו במשפחותיהם.

מוסדות השיתוף הקיבוצי: חדר האוכל, המכבסה ואחרים הקלו על תהליך הקליטה. ילדי המשק לא חיו במסגרות סגורות, אלא נפגשו עם בני גילם הנקלטים.

היתה עזרה מטעם מוסדות ציבור, כמו “עליית הנוער” מטעם הסוכנות ומפעל “רחה פרייר.” הם הגישו תמיכה כספית, הקימו בתי מגורים וכיתות לימוד, סיפקו בגדים וציוד ספורט ועוד.

הגיעו אלינו בני נוער מכל גלי העלייה. גרעיני החברות הראשונות יצאו להתיישבות, והשתתפו בהקמת קיבוצים: קדמה, צובה, נתיב הל”ה, כיסופים ומעגן מיכאל. חלק מן הנקלטים נשארו כחברים בבית השיטה, הקימו משפחות עם בני המשק ויצרו את בית השיטה כחברה רב גונית. גם אלה שחזרו למשפחותיהם, לשכונות ולערים נשאו איתם את מה שקלטו בבית השיטה ותרמו הרבה להתפתחות של מקומות אלה.

חברות הנוער בבית הספר שלנו בשנים 1938 – 1983

פורסם בשיטים 1985

רצף המידע המובא כאן מתייחס אך ורק לחברות הנוער מטעם “עלית הנוער” ו”מפעל להכשרת ילדי א”י, רחה פרייר”. יוצאת מן הכלל הזה – קבוצת נוער “ממחנות העולים”, בעיקר מירושלים, מן הטעם שיובן בכתוב על אודותיה, להלן.

אין ספק שיש במידע זה טעויות, משום שמדובר בארבעים וחמש שנים וחלק מן הדברים בנויים על עדויות חברים בעניינים שלא נמצאו לגביהם מסמכים בכתב.

כל מי שיוכל לתקן או להוסיף, מוזמן לעשות זאת ויתקבל בברכה.

חברת נוער א’ בתל יוסף 1940-1938

באו מוינה. המחנכים – מנחם אורן וישראל ברונשפיגל. מן החניכים חיה איתנו בבית השיטה מרים ברונשפיגל.

“הצ’כים”, 1941-1939 (חברת הנוער א’)

התחילה להגיע באוקטובר, פחות מחודש, לאחר תחילת המלחמה. בסך הכל באו 42 בני נוער, כולם מצ’כיה, מתנועת בלאו-וייס (תכלת-לבן) ו”אל על”. כולם בני טובים, שלמדו עד לעלייתם, בני 17. צוות המחנכים – דקלה מיינרט, אברהם ברגנפלד, תקוה שריג ואריה בן גוריון. החברה הצטרפה ב- 41 לקיבוץ “קדמה”. חיה עימנו מחברה זו, עדה ישראלי.

קליטת ילדי הגולה מ- 1945 ואילך

ב- 1945 התחילו להגיע ילדים בעקבות המלחמה והשואה. מסוריה ועירק ובעיקר כמובן, מפולין. הם באו בקבוצות ויחידים בגילים שונים. דקלה מיינרט טיפלה בהם בתקופת ההסגר הקצרה ורינה ירחי היתה מורתם הראשונה לעברית.

הילדים חולקו לכיתות ביה”ס על פי גילם.

נשארו בתוכנו מן הרבים רבים: יהושוע סוויד ז”ל, מיכאל ירובעם, יוסוף פרג, צילה גדיש (שבאה עם אחותה מחברת נוער ב’) רינה ברקן, נחמן שטיין (שהקדים את הוריו בעלייתו, דוד בוגייביץ ומשה שכטר (שבאו עם אחיותיהם בנוער ג’ “איתן” (נפלו בשירותם בצה”ל, בסמיכות זמן למלחמת קדש. יהי זכרם ברוך).

ילדי גולה הוסיפו והגיעו עד שנות החמישים, כיחידים.

“הבוכנוולדים” 1945-1947

(חברת נוער ב’)

נערים אלה הגיעו מרומניה, סלובקיה ופולין, כולם עקורי השואה. בתוכם בלטה קבוצת נערים ממחנה הריכוז בוכנוואלד שעל שמם נקראה כל החברה. באו 45 בני נוער.

צוות המחנכים – דקלה מיינרט, אברהם ברגנפלד, תקוה שריג ושלומי ענתבי. החברה יצאה כולה כהכשרת פלמ”ח לגבעת ברנר. הבנים נלחמו בחטיבת הנגב. שלושה מתוכם נפלו. יהי זכרם ברוך.

אחרי המלחמה הייתה חברה זו ממייסדי קיבוץ פלמ”ח צובה.

ילדי “רחה פרייר” – 1946-1950

מחזור א’

ביולי 1946, החליטה אסיפת בית השיטה לקלוט קבוצות ילדי “המפעל להכשרת ילדי א”י” מיסודה של רחה פרייר. דיקלה מיינרט, חברתה של רחה, יזמה את הרעיון. דובר בילדי א”י ממשפחות שמצבן הכלכלי והחברתי קשה. וכך נחתם חוזה בין בית השיטה לבין “רחה פרייר” לעשר שנים, כל מחזור לארבע שנות חניכות בביתנו.

בסוף 1946 הגיע מחזור ראשון בן כעשרים ילד בני 9-12.

המחנכים היו עליזה חופרי ואלינקה אלקינד. לא נמצאו ברשומות שמה, או שמותיהן של המטפלות.

הילדים היו זקוקים מכל בחינות לטיפול אינטנסיבי מאד, פיסי ורוחני. ההצמדה למשפחות נתקלה בקשיים. הילדים גרו בבתי האבן, ולמדו בכיתות נפרדות בביה”ס ומהם הוצמדו לכיתות ביה”ס. כששבה שורי מיינרט מלימודיה הצטרפה לצוות המורים. חלק מילדים אלה הצטרפו לחברת נוער (ה’) “אייל”.

מחזור ב’ 1950-1956

הגיע ב- 1950. קיבלה אותם כמחנכת, יונה בוצ’אן וכמטפלת – רות פרסנר.

מצב הילדים היה דומה לאלה שבמחזור א’. התנאים בבית השיטה לא היו קלים – היתה זו השנה הראשונה אחרי מלחמת העצמאות, תקופת הצנע והמחסור. ע”פ המסמכים עדיין היו ילדי רחה פרייר בביתה הספר (בכיתות שונות) עד 1956, כלומר עד תום התקופה שעליה הוסכם בחוזה.

קבוצת “איתן”, 1947-1949 (חברת נוער ג’)

עם תום המלחמה אספו שליחים מן הארץ ואנשי הבריגדה מאות ילדים לבית ילדים באינדרסדורף, בגרמניה. שם גובשו לקבוצות שהועלו ארצה בליווי מדריכים מתנועת “דרור”.

בעשר אוניות(!) בתוכן “יציאת אירופה” הגיעו לקפריסין ולארץ. קבוצה ראשונה הגיעה אלינו בחנוכה תש”ח – 23 נערים ונערות.

מחנכיהם היו: דקלה מיינרט, ציונה גל, יוסי לבני (זמן קצר), בנימין גלעד, שורי מיינרט ואברהם ברגנפלד. בסיום חניכותם היו בין מייסדי “בית נטיף”, הוא קיבוץ נתיב הל”ה. כיום חיים שם ובקיבוצים אחרים מחברה זו כעשרה חברים.

“הכשרה צעירה” מהמחנות העולים 1951-1952

כנזכר לעיל, במבוא לרצף חברות הנוער, מדובר כאן בקבוצה יוצאת דופן. לא ברור אם עליית הנוער שילמה עבור נוער זה (הנוגעים בדבר אינם זוכרים, ומהם – אינם).

עם הפילוג בקיבוץ המאוחד ובביתנו, עברו רבים מן השכבה הבוגרת בביה”ס לאיילת השחר ולדגניה. מחנכי השכבה הבוגרת, מנחם אורן ועזריה אלון, יזמו מפעלי הצלה מהיר. הם פנו למחנות העולים וביקשו לשלוח אלינו בדחיפות נערי תנועה שלא למדו או שלא היו מרוצים מן הלימודים בעיר, ולהצטרף לשכבה הבוגרת שלנו. ואמנם נמצאו כאלה בירושלים ובסניפים אחרים. רמת הלימודים לא היוותה אינדקטור, אלא האיכות האישית והתנועתית. קבוצה כזו בת 15 נער, נבחרה על ידי רות אלון והובאה אלינו. כל הצדדים היו מורווחים היטב. רות הקנתה לנערים הרגלי לימוד והליכות קיבוץ, חודשים מספר עד שצורפו לכיתות י”ב (“אלון”) ו- י”א (“אורן”). לסיום י”ב הגיעו שמונה. השכבה ניצלה והתאוששה ובית השיטה קיבלה תוספת מיוחדת זאת בעלת גוון מיוחד, תנועתי, ירושלמי ארציישראלי. אלה הם: חנוך אלבלק, חיים בניאן [, אהרון בצלאל, אברהם דוויק, דוד ניסן ז”ל, מוני מרוז, אליעזר פרבר, שולה עפרוני ואחיה עימנואל קליינמן שנפל במלחמת קדש, וחנוך סלור שנהרג בתנועת דרכים.

חברת נוער ד’ 1949-1952

בני נוער אלה היוו חברת נוער ישראלית ראשונה אצלנו. אסף אותם לכאן סיומקה גורביץ, מסניפים שונים של הנוער העובד. רובם בני עדות המזרח, בתוכם קבוצה גדולה מירושלים. מייד לאחר מכן עזב סיומקה את בית השיטה והיה זה קושי ראשון. מחנכת ומדריכת החברה היתה הטי באר. אברהם ברגנפלד עזר בהוראה ואריה בן גוריון בעצה ובהדרכה. המטפלת היתה ציפורה עציוני.

תקופת חניכותם היתה בתוך הטראומה של הפילוג בביתנו. אברהם וציפורה עברו לאיילת השחר. בוגרי החברה הלכו למעגן מיכאל, כהכשרת נח”ל. 16 מהם נשארו במקום, שיא מספר הנשארים מחברות הנוער שלנו בקיבוץ.

עוד שניים חיים בקיבוצים אחרים.

“אייל” 1951-1953

חברה זו הורכבה משלושה מרכיבים: האחד, בוגרי מפעל “רחה פרייר” שהתחנכו אצלנו, נערים שבאו מכיתת ילדים עולים ביגור וקבוצה מתנועת הנוער העובד משכונת התקווה. שלושה אלמנטים שהיו צריכים להתגבש ליחידה אחת.

הם באו ב- 1951 והיוו חבורה בת כחמישים נער. המחנכים היו בן ציון אסף, שורי מיינרט, רפי מייזלס והמטפלת פרומה גופר. חברה זו יצאה כגרעין נח”ל לצה”ל והשלימה את קיבוץ כיסופים. כיום חיים שם כשבעה חברים מ”אייל”. נציגתם אצלנו – בלהה עפרוני.

“זית”, 1953-1954

המניע לבניית חברה זו, היה הצורך למלא מחזור חסר בין “אורן” ו”להבה”. בסוף 1952 יצאה רות אלון לחפש נוער מתאים. אלקה ודן כרמל עבדו אותה שנה בשליחות בנוער העובד בחיפה, בסקציה המקצועית. חניכים אלה התכוונו לבוא אלינו לרכוש מקצוע ולחזור העירה. אל גרעין זה הצטרפו נערים בעלי מוטיבציה כזו ממקומות אחרים. במשך שנה חונכו ולמדו אצל רות אלון, עבדו שש שעות ולמדו שעתיים, וגרו בנפרד בבתי האבן.

המטפלת היתה רחל עפרוני. כעבור שנה, 1954, הוצמדו לביה”ס ככיתה י”א, לאחר שנוספו אליהם חמישה מתלמידי “אורן” ולהבה”.

הם סיימו את י”ב ב- 1955.

מ”זית” חיים איתנו היום רינה ברקן ואבנר וינקלר.

שנים מבני “זית” נפלו במלחמת קדש ויגאל רימון ז,ל, קרבן מאוחר של אותה מלחמה.

“עמלים” 1952-1956

זו היתה חברת נוער צעירה, ארבע שנתית, שילדיה באו מכפר הנוער “רמת הדסה” של עליית הנוער. כולם ילדי משפחות עולים, שבאו עם גאות גל העלייה מארצות האיסלם, עם קום המדינה, וחיו במעברות. התחלופה בילדים אלה היתה רבה. הם היו בני 12-13 וחולקו לשתי כיתות, על פי רמת היכולת הלימודית. הצוות המחנך – חנה אורן – מורה, רות בארי – מטפלת ושאריק אורי – מדריך. כשסיימה רות אלון לימודיה בסמינר לעליית הנוער, הצטרפה לצוות.

כשמלאו שנתיים לשהות “עמלים” אצלנו התחילה רות במאבק נמרץ על ההצמדה לביה”ס של “עמלים” ו”דרורים”. המאבק היה עם בית השיטה, עם עליית הנוער, שמטעמים כלכליים בעיקר וגם עקרוניים – התנגדה לכך, וגם עם ההורים שרצו את ילדיהם בבית. עמדה סכנת התפוררות, מאידך, היתה כיתת “מעיין” קטנה והילדים היו בני גילם של “העמלים”. המאבק הסתיים בהצלחה. קבוצת ,עמלים” שמנתה עשרים ילד ו”מעיין” נתחברו לכיתת “יחדיו” ב– 1956, המחזור שסיים בשנת 1960.

המשיכו בתוכנו מ”עמלים”: אברהם ברוך, יחזקאל דורי, ששון טיטו ואילן סתוי שהצטרף מטעם עליית הנוער ל”יחדיו”.

אברהם גלנטי מ”יחדיו” נהרג בתאונת יריה.

“דרורים” 1952-1956

תחילת התהוותה של חברה זו, בקשת מזכיר הקיבוץ לקבל חברת נוער שהתקשתה להיקלט בקיבוץ משאבי שדה. היו אלה ילדים ממרוקו, עירק ופרס שעלו כילדים, לפני הוריהם. שורי מיינרט ובן עמי רוזנפלד (ימנה) יצאו למשאבי שדה לבקרם וכעבור זמן מה לקבלתם. צוות המחנכים שלהם: שורי מיינרט, חיים רימון, בן עמי רוזנפלד ויוסלה שרף. המטפלת היתה עליזה קורן. כעבור שלוש שנים במסגרת חברת נוער צעירה הוצמדו “דרורים” לביה”ס, ככיתה מקבילה ל”נמלה” שהיתה אז י”ב. מחנך הכיתה היה אמישי גת. מחזור ביה”ס ב- 1957 היה מורכב איפוא משתי כיתות.

נציג דרורים בתוכנו הוא חיים לוי. אברהם אמר, בן “דרורים” נפל ברמת הגולן, במלחמת ששת הימים.

מכאן ואילך מכונות קבוצות הילדים העולים כיתות בבית הספר ולא חברות נוער.

כיתת “גלבוע” א’ 1964-1965

כיתות ביה”ס שלנו בשנות השישים היו מעוטות ילדים, חסרון שדרש פתרון. למזלנו הטוב נפתח אז זרם עלייה מסוג חדש – יהודי ארצות הגוש המזרח ארופאי. כך הגיעו אלינו כיתות בזו אחר זו, שכבר לא נקראו חברות נוער. ביו אלה בעלי הרגלי לימוד פורמלי קפדני, בעלי השכלה כללית מצויינת. בני נוער אלה, שבאו עם משפחותיהם מרומניה בעיקר, התכוונו לרכוש את העברית ואת היהדות ולשוב הביתה, לקידום הקריירה.

רות אלון קיבלה את כיתת גלבוע א’ והפעילה לגביהם את שיטת האולפן למבוגרים. בגלל גודלה והבדלי גיל בתוכה, חולקה הכיתה לשתיים. שרה שפר היתה מורה הכיתה השנייה. כעבור שנה, במתכונת זו, הוצמדו תלמידי גלבוע א’: לכיתות ח’ – הדס, ט’ – אבוקה, וי’ – נרקיס. המטפלת היתה שרה קליינמן והמדריך יחזקאל דורי. מכיתה זו חיים עמנו שלמה גלר ולאה שטיין. חבר נוסף חי באשדות יעקב.

כיתת “גלבוע” ב’ 1965-1966

לאחר שדרך לימוד זו, של גלבוע א’ נמצאה טובה, קלטנו עוד כיתה כזו ובה נערים בגילאי 15-13. (מדוע לא נמצא לה שם מיוחד – שאלה טובה). כיתה זו כוונה בבירור להשלמת כיתות מעוטות תלמידים. אותו צוות – רות – שרה – יחזקאל; אותה שיטה, ולאחר שנה – אמנם הוצמדו על פי גילם, לכיתת “עופר” ו”נרקיס”. מכיתה זו חיים עימנו ארי לידן ואחותו גליה ארד.

“גפן” 1967-1966

לשם שינוי, היתה כיתה זו כולה ישראלית. בוגרי כיתה ח’ ממקומות שונים בארץ, מטעם עליית הנוער. אותו צוות חינך, בפעם השלישית שנה אחת גם ב”גפן”, בתוספת פעילות מתוגברת בערבים. כעבור שנה, מצטרפים בני ,גפן” לכיתת “רימון” הקטנה, המורכבת ברובה מבני הזקונים של הדור המייסד. המשיך עימנו שמעון שובל.

כיתת “גלעד” 1967-1967

גם זו היתה ישראלית, כקודמתה, הרביעית בסדרת הכיתות המכוונות להצמדה לכיתות, ומכל מקום לבית הספר, שכבר היא דרך המלך בקליטת נוער, אחרי כיתה ח’. המורה הפעם – משה הראל ואילו המטפלת, שנה רביעית – שרה קליינמן. אותה שיטה – גיבוש, קניית הרגלי לימוד וכעבור שנה הצמדה.

חמדה שפר היא נציגת ,גלעד” שצורפה לרימון, החיה בתוכנו.

כיתת “נחשון” 1971-18976

חברה זו באה עם גל העלייה מברה”מ ודרום אמריקה. אחרי הפסקה מחמת עייפות, או עוגמת נפש ממיעוט הנשארים בבית השיטה בפרט ובקיבוץ בכלל, שוב נחלצת בית השיטה למלאכת הקודש, לקליטת 28 נער, בגיל 12-14 שבאב לשלוש שנות חניכות. היא מיועדת למלא מחזור חסר בין “הדר” ל”שיבולים”.

רות אלון שוב מלמדת את ,נחשון” בשיטת האולפן, לימוד מזורז של לשון ומקצועות היהדות ומורים אחרים – השכלה כללית.

המטפלת ונדה סקל. המדריכים – שלמה גלר ויחזקאל דורי. המשיכה איתנו: חנה גלר.

במטפלת בשנתיים האחרונות – רותי ברוך והמורה נתנאל.

כיתת “אילנות” 1974-1978

כקודמתה, היתה גם כיתת “אילנות” מורכבת מילדי ברה”מ ודרום אמריקה. המחנכת – לואיז לוי, המטפלות – שרה פרידמן ואחריה כבי שקולניק. בכיתות י”א-י”ב היה שמואל בונה המחנך, והמטפלת – זהבה סקל. לאחר שנה הוצמדו שנים מ”אילנות” לכיתת “שיבולים” ויתרם המשיכו ככיתה עד לסיום י”ב.

הכשרה צעירה “אלמוג, 1983

חברה זו ומחנכיה, שיזמו אל חגיגת יובל עליית הנוער, כסמל לחוליה המקשרת בין עבר, הוו ועתיד בשרשרת הזהב של חברות הנוער בביתנו.

כ- 25 קיבוצים נוסדו על ידי בוגרי עליית הנוער.

ב- 10 קיבוצים נוספים בוגרי עליית הנוער מיעוט משמעותי.

ב- – 40 קיבוצים נמנים בוגרי עליית הנוער עם המייסדים.

כ- 4000 חברים מבין חברי התנועה הקיבוצית הם בוגרי עליית הנוער ומהווים 8% בתוכה.

ב- 38 קיבוצים מהווים בוגרי עליית הנוער למעלה מ- 10.

באדיבות נדב מן וידיעות אחרונות 2012

א-ז. חניכי בית השיטה בעבודות הקיבוץ השונות

ב.

ג. עדה ישראלי

ד.

ה.

ו.

ז.

מי אנחנו?

עבדת ביתמונה היא מפעל התנדבותי לתיעוד והנצחת עברה של ארץ ישראל. המעבדה עוסקת בהצלה ושחזור ממוחשב של תמונות, מסמכים ומפות שנשכחו או התגלו אצל אנשים פרטיים וארכיונים שונים.

מעבדה עדויות היסטוריות נדירות שהיו בחלקן על סף הכחדה וניצלו בזכות המפעל המבורך שהקים חבר קיבוץ מרחביה, נדב מן

חומרים נסרקים, משוחזרים, נשמרים על תקליטורים ומשמשים לצורכי לימוד ומחקר, הקמת אלבומים, תערוכות, מצגות או הדפסות בודדות ושימור.

אתר ביתמונה המחודש

רוצים להנציח?

ש לך אוסף תמונות מראשית היישוב? מסמכים ועדויות בעלי ערך היסטורי? שמעת על אוסף כלשהו קטן כגדול אשר נשכח או עשוי להיפגע עקב מצוקה כספית או סתם הזנחה?

דב מן מ”ביתמונה” ישמח להגיע אליך עם הציוד הדרוש לצורך ביצוע התיעוד וההנצחה. הפעולה אינה כרוכה בתשלום ובסופה יזכה בעל האוסף בתקליטור בו מתועדות פיסות ההיסטוריה שברשותו

עבדת ביתמונה, טלפון: 6598992 04, פקס: 6404999 04, נייד: 3638077 052

גלריית “ביתמונה”

ילחו אימייל למעבדת “ביתמונה”

בורחים מהנאצים: הנרייטה סאלד והצלת ילדי צ’כיה שנקלטו בבית השיטה ב – 1939

עם הכיבוש נאצי, מצאו עצמם יהודי צ’כוסלובקיה בבעיה. מספר בני נוער, בעידוד הנרייטה סאלד ועליית הנוער, נקלטו בקיבוצים והשתלבו בכל ענפי המשק. משימת הצלה לאומית, 1939

בחודש מרס 1939, כשנה לאחר סיפוח חבל הסודטים (האנשלוס) האוסטרי, השתלטה גרמניה הנאצית על כל צ’כוסלובקיה ללא ירייה אחת, על ידי טענות שקריות ותחת מטריית הפייסנות של הבריטים והצרפתים.

נדב מן

פורסם:

29.06.12, 09:57

כבר אז היה ברור מה הולך להיות עם יהדות צ’כוסלבקיה. עליית הנוער, והנרייטה סאלד בראשה, החליטו על מבצע הצלה של בני הנוער מארץ זו.

אף אחד בכל העולם לא היה מוכן לקבל אליו יהודים, המחפשים מקלט מפני השואה העומדת להתרגש על העם היהודי. המקום היחידי היה פלשתינה-א”י, ואז לא המדינה לא היתה קיימת פרט לישוב היהודי החדש שחרד בפני הבאות, אבל גם הוא התקשה בבעיות בטחון וכלכלה משל עצמו באותם הימים.

היחידים שיכלו לעשות מעשה היו הקיבוצים בא”י. הם התגייסו לכל משימה ציונית קולקטיבית על אף הדלות החומרית בה היו. “היחד” הוא שאפשר להתגייס למשימות מסוג זה.

“מוכנים למשימת ההצלה הלאומית”

גבעת ברנר, עין חרוד, אלונים וקיבוצים נוספים קלטו לתוכם קבוצות בני נוער שעליית הנוער הביאה מאירופה. קיבוץ בית השיטה, שחלק מחבריו מוצאם מגרמניה והולנד ושרק שנתיים קודם התיישב באדמות שאטה וחבריו התגוררו עדיין באוהלים, פנה לעליית הנוער: “אנחנו מעוניינים ומוכנים למשימת ההצלה הלאומית”.

בחודש אוקטובר 1939 הגיעו לקיבוץ בית השיטה 35 בני נוער בגילי 17-16 מצ’כוסלבקיה, וממשפחות עמידות ומתבוללות ללא הוריהם, ללא ידיעת השפה ועם מעט ציוד אישי.

אריה התגייס בכל מאודו למשימה. המדריך הווה, למעשה, תחליף להורי הנערים, כאשר הוא רק בן 24. לאוהל שבו גרה חברתו הטרייה – כמעט ולא הגיע. 24 שעות הוא נמצא בקרב חניכיו.

1. ביום ראשון, 22 לאוקטובר 1939, הגיעה קבוצת הנוער מצ’כיה לקיבוץ בית השיטה. הוחלט לשכנם בצריף חדר האוכל שהיה בשלבי בנייה. מיטות עוד לא היו גם לא מזרונים. אריה לוקח את קבוצת הנערים, מציידם בשקים מבד גס. יורדים לשדה התירס וכל אחד הכין לעצמו מזרון מרופד בעלי תירס.

2. הנהלת עליית הנוער עם הצוות החינוכי בבית השיטה, 1940. בוחנים כיצד נקלטה קבוצת הנוער מצ’כיה בבית השיטה. מימין: הנרייטה סאלד, תקווה שריג חברת בית השיטה – מדריכה, יהודה לייב מגנס, אברהם ברגנפלד חבר בית השיטה – מדריך.

בפגישה זו נוכחו חברי הנהלת עליית הנוער, כשחלק מהנערים כבר דיבר עברית ושמחו על כך מאוד.

3. אריה ב.ג. (מימין), ליד דגם מוקטן של קיבוץ בית השיטה, מסביר ליהודה לייב מגנס והנס בייט מהנהלת עליית הנוער איפה נקלטו בני הנוער בקיבוץ. במרכז עומד יוזיק חוגים – מזכיר בית השיטה, משמאלו הנס בייט מצביע, ומגנס בחליפה.

מימין :דיקלה מיינרט,הנרייטה סאלד,תקוה שריג,אריה ב.ג,שבתאי בארי.

4. גם להנרייטה סאלד הסביר אריה ב.ג. איך נקלטה חברת הנוער בקיבוץ. במכונית יושבת גם תקווה שריג. בבית השיטה היו אוכלים כמאמר השיר: “יום ראשון בלבוס יום שני בולבס….ולשבת קוגל של בולבס”. רק במקום בולבס אכלו בבית השיטה חצילים.

יום אחד הפגינו בני הנוער הצ’כי עם שלטים ליד חדר האוכל: “לא רוצים יותר חצילים”. בסוף חודש דצמבר 1939 הבחין אריה בתכונה והתרגשות של חניכיו. “אריה”, הם ביקשו, “השאר אותנו הלילה לבד”. אריה הבין והסכים אבל בחצות הליל בא בהיחבא לראות את חניכיו. סביב נרות הם חגגו את חג המולד.

שנתיים ימים, זה הזמן שהקציבה עליית הנוער לבית השיטה להקנות בהם את ערכי הציונות. אריה החליט: בדרך הקשה נעמוד בלוח זמנים זה. המעשה: קבוצת הנוער הצ’כי יורדת לבית הערבה, קיבוץ בן שנה לחוף ים המלח, תנאי מחייה קיצוניים, ולמרות זאת הקימו ישוב ועשו חקלאות יש מאין.

5. המגורים בבית הערבה

6. הם עבדו בכל וגם בביצורים

7. כדי להכשיר את הקרקע המלוחה, שטפו ושטפו עם הרבה מים מהירדן. נער מחבורת הצ’כים.

8. את האשלג שהופק במפעל ליד סדום, הובילו בדוברות לקליה בצפון ים המלח – שם פרקו, מילאו בשקים ושלחו לירושלים. בתצלום: בני הנוער פורקים אשלג מדוברה בקליה.

9. אריה עם חניכיו.

10. מבית הערבה יצאו בני הנוער לטיולים בסביבה המדברית בהדרכתו של אריה.

13-11. הווי של הנוער בבית הערבה.

12.

13.

15-14. טיול שיט בים המלח בספינה מצדה.

15.

16. החזרה מבית הערבה לבית השיטה. כאשר הנרייטה סאלד שמעה על “סדרת החינוך” שהעביר אריה לחניכיו בבית הערבה, כינסה פגישת חירום ונזפה באריה על המעשה ה”לא אחראי” להוציא בני נוער רכים לתנאי מחייה כה קשים.

למרות זאת, כאשר זמן מה מאוחר יותר פרץ משבר חינוכי בחבורת עליית נוער אחרת שלמדה בקיבוץ יגור בבית הספר טיץ, פנתה הנרייטה לאריה לבוא ליגור ולהציל את המפולת החינוכית. חניכיו מצ’כיה של אריה בבית השיטה זכרו לטובה כל חייהם את חווית בית הערבה.

27-17. בחוזרם לבית השיטה, השתלבו החניכים בכל ענפי המשק של הקיבוץ. והיום: בבית השיטה נותרה מהקבוצה חברה אחת – עדה ישראלי (90) היא מספרת:

“לאחר שנתיים התפזרה הקבוצה למקומות שונים: לקיבוצים אחרים, לעבודה במפעל נשר, ללימודים. לאחר מלחמת העולם יצאו חלק לאירופה לחפש את משפחתם ועם קום המדינה התגייסו לצה”ל. לפני עשור קיימו חברי הקבוצה כינוס ובאו אליו 15 חברים שהיו כבר בני 80”.