בית השיטה במבחן ההגנה והביטחון 1948-1928

בית השיטה במבחן ההגנה והביטחון  1948-1928

הקדמה

.מאורעות 1939-1936 כפי שהיו בהיקפם הרחב, בעוצמתם ובהימשכותם, העמידו את בית השיטה, בדומה לישוב היהודי בכל ארץ ישראל בפני מציאות ביטחונית חדשה של התמודדות יומיומיות עם האיום הערבי וניסיונותיו להתנכל למפעל הציוני – תוך כוונה להביא להכרעה פוליטית בשאלת ארץ ישראל.

על הכפרים הערביים בגוש מספר יוסוף: “הבעיות העיקריות באו ממרסס, אך למעשה אנשי הכנופיות באו מכפר יובלה. ממרסס, בנוסף לבעיית העדרים שהיו עולים על שטחנו היתה בעייה נוספת של גניבות, אנשי מרסס נהגו לגנוב מהקיבוץ. כפר פקועה שהיה ממוקם על הגלבוע, הוא זה אשר שלח את הכנופיות הערביות שהיו פועלות בעיקר על ידי הצתת שדות והשחתת פרדסים בעמק ואף בקיבוץ. 

הכפרים הערביים בגלבוע: נוריס, זרעין, מזר וכאמור פקועה, היוו איום ביטחוני על הנקודה במעיין חרוד . כפר פקועה היווה בית מקלט לכנופיות הערביות וקיבל מהוועד הערבי העליון נשק ותחמושת. הכנופיות עצמן היו מאורגנות היטב והיו מסודרות לפי חוליות שהיו מחומשות ומזוינות. מלבד הכפר פקועה אף כפר לא קיבל עזרה או תמיכה משום גוף או גורם ערבי ומרכז הכנופיות היה שם.

על היקף האוכלוסייה הערבית בסביבת בית השיטה ומעיין חרוד מספר יוסוף: “כפר זרעין שעל הגלבוע היה הכפר הגדול ביותר ומנה כ- 1000 נפשות, כפר נוריס כ- 300-400 נפש, כפר מזר כ- 200-300 נפש וכפר פקועה כ- 400 נפשות, אלו היו הכפרים הערבים שעל הגלבוע.

בכפרים ששכנו בצד המזרחי של בית השיטה היו כפר יובלה כ- 30-40 משפחות וכפר מרסס כ- 50-60 משפחות.

על הדרך שנייה אותה הפעילו הערבים בהצתות מספר דוד שושני: “הערבים סיגלו לעצמם מנהג כאשר עברה הרכבת ליד שדותינו הם זרקו מתוכה גחלים שהציתו את השדה על נקלה והבעירו אותו באש”.

בסך הכל ארעו במהלך המאורעות כתשע התקפות ירי על הנקודות בבית השיטה ובמעיין חרוד. בכל הניסיונות האלו לא הצליחו הערבים לפגוע באף חבר. עיקר מטרתן של ההתקפות הייתה לפרוץ לתחום היישובים, בבית השיטה ובמעיין, אך בדרך כלל ההתקפות לא היו מסיביות ומשמעותיות ולא צלחה דרכם של הערבים להיכנס לתוך חצר היישוב.

אחת הדרכים בפעילותיהם הצבאיות של הערבים בגוש הייתה הנחת מטענים ומוקשים. ב- 16 בספטמבר 1936 הניחו הערבים שתי פצצות על הדרך מעין חרוד לרכבת. כנראה כוונו הפצצות לרכב של בית השיטה ולרכב הצבאי שאמור היה לעבור שם בבקר. בדרך נס אחרו שתי המכוניות והפצצות נתגלו קודם לכן על ידי חבר הקיבוץ חיים ברוק שנפצע קל מאחת מהן.

להמשך ההקדמה

 

מבט היסטורי ודמוגרפי על בית השיטה במבחני הבטחון וההגנה העצמית

מתוך עבודתם של יפתח היינמן (1984) וקבוצת אבוקה עם אריה ב.ג (1963)

 

לחץ לקישור

בית השיטה בביטחון ובהגנה 1930-1948

  ראיונות עם הפעילים המרכזיים בבית השיטה:

יונה ירחי

מפקד פלוגת הנוטרים בעמק חרוד-שאן

בן אליהו ומיכל. נולד ביום י”ג בשבט תרע”ו (18.1.1916) באודיסה. משחר-ילדותו גדל בבית ספוג תרבות עברית ורוח ציונית. בשנת 1921 עלתה לארץ משפחת רבינצקי בתוך קבוצת-סופרים מאודיסה. יונה למד בגמנסיה העברית “הרצליה” וסיים את לימודיו בה. בגיל 16 הצטרף לתנועת “החוגים”, בה ראה דרך לעצמו והשלמה לאוירה הציונית של הבית בו גדל. בערך באותה תקופה הצטרף לקבוצת “המקשר” שה”הגנה” אירגנה בקרב בני-התנועה. בסיימו את לימודיו בגיל 17 יצא להכשרה בנען יחד עם חבריו ב”חוגים” ושם המשיך לעסוק בענייני-ה”הגנה”.

בשנת 1934 הלך לקבוצת “חוגים” שליד המעיין. בהיותו ב”מחנות העולים” התבלט יונה בערנותו והיוה בהם את הרוח החיה. הוא נתחבב על החברים וכמה שירים שנכתבו עליו הפכו להיות פופולריים בקרב הנוער שבמשק והידוע בהם הוא “אהבתי את יונה”. לאחר זמן מועט קיבל תפקיד של מרכז-עבודה בתעלת-הגלבוע. מאז מילא תפקידים רבים בקבוצה ומחוצה לה. לבסוף ירד לסדום. בין שאר עבודותיו שם הקים את תחנת-הרדיו הראשונה של ה”הגנה”. בתום שלוש שנות-שהותו שם, חזר לבית-השיטה,  הקים משפחה ורצה לעסוק בענף חקלאי, אך בשנת 1939 גויס לעבודה בתחנת-הרדיו המרכזית של ה”הגנה” ולהדרכה בקורסים שונים. בהיוולד בתו הראשונה שוחרר מתפקידו לזמן קצר ובחזרו נבחר מייד למרכז סידור-העבודה במשק.
 בשנת 1941 גויס שוב לעבודה במנגנון-ה”הגנה”. בימי מלחמת-העולם השניה נתמנה למפקד פלוגות-הנוטרים בגוש-חרוד ובגוש בית-שאן. בשנת 1941 נמשך יונה לרעיון המודיעין הצבאי והתחיל לטפחו בסיורים מתמידים ורישום כל פרטיהם. כשפרצה מלחמת-הקוממיות והוקם גדוד “דרור” האחראי לאיזור המשתרע מעמק-זבולון ועד לירדן, סופח אליו יונה ועסק בו בארגון צוות-המודיעין ובסיורים; לאחר תקופה קצרה הועבר לגדוד “גדעון”. ביום עסק במודיעין ובסיורים, ובלילה במיקוש ובחבלה. השתתף בכיבוש בית-שאן והיה בין הראשונים לכניסה לעיר; השתתף בכיבוש זרעין ובמלחמה נגד ג’נין; עם כיבוש נצרת וסביבתה הוטל עליו ועל מפקדי-מודיעין אחרים לקבל את כתבי-הכניעה מכפרי-הסביבה ולאסוף את הנשק. לאחר-מכן עסק בפעולות סיור וטיהור ברחבי-הגליל עד שהחטיבה הועברה לנגב.

 

 

 

 

למעלה:בגיפ סיור בעמק, משמאל:עם איזי במוסך  באמצע:במלחמת השחרור      למטה:בפעילות בסדום 1939

 

 

הסליקים הסודיים בקיבוץ בית השיטה – סוד שלא התגלה מעולם

 

הסליקים הארציים

בניית סליקים גדולים ומורחבים במשק, בנוסף לסליקים המקומיים, החלה עם החלטת מפקדת “ההגנה” של בית השיטה כאחד הישובים האחראיים על הנשק של הארגון.

במשק ניבנו שלושה סליקים גדולים: במאפיה, במכבסה ומתחת בור השתן שנמצא ברפת.

מספר אריה: “במכבסה בנינו את הסליק תוך כדי בניית המכבסה עצמה, והפתח לסליק זה היה דרך דוד הקיטור. במאפייה נבנה הסליק בתוך מחסן הקמח, כאשר את פיתחו הפעלנו באופן אוטומטי מבריכת המים על ידי לחץ המים. הסליק בבור השתן מוקם מתחתיו והיה בלתי אפשרי לגלותו. שלושת הסליקים האלו היו שייכים כאמור ל”הגנה” וכאשר היא נזקקה לנשק, הייתה שולחת כמה נציגים מטעמה לקחתו מהסליקים במשק”. העבודה בסליקים אלו הייתה מפרכת וקשה, מפאת היותם גדולים ורחבים. כל חפירה של סליק מסוג זה הייתה דורשת כארבעה-חמישה אנשים. גם הנשק שאוכסן בתוך הסליקים האלו, דרש עבודה רבה בשימונו, בגרוז ובהכנתו לקראת כל פעולה של “ההגנה”. הנשק בסליקים אלו כללו: כ- 80 מקלעים, מאות רובים, אלפי רימונים, עשרות מרגמות ותחמושת ברבבות.

בשנות הארבעים הורחבו הסליקים וקלטו עוד נשק מתחמושת שהסתירה “ההגנה”. ביוני 1946, בשבת השחורה, עמדו הסליקים במבחן ולא נתגלו על ידי הבריטים שערכו חיפושים בבית השיטה, כפי שעשו בישובים רבים אחרים בארץ. במלחמת העצמאות עמד הנשק לרשות “ההגנה” וצה”ל במלחמתם בערביי ארץ ישראל ומדינות ערב

           
 

מקום הסליקים
מתוך עבודתם של קבוצת אבוקה עם אריה ב.ג
הסליק הארצי היה מוסווה כ”בור סופג”. הסליק האחר – כ”בור שתן”. בחרנו בסביבת הרפת כמקום מחבוא עיקרי לנשק החוץ, מפני שבסביבה זו לא הייתה תנועה רבה וניתן לעשות את העבודה ללא הפרעות.
הסליקים המקומיים היו מפוזרים באופן שכל קטע במשק היה לו מחסן משלו לטיפול עצמאי. הייתה שם גם תחמושת למטווחים.
על כל מקום כזה הוצבו בעת העבודה אחד עד שניים להבטחה. כ- 10-12 חברים וחברות היו מעורבים בסליק של המשק, כל עוד ידע רק חלק מהמקומות.
בהתחלה חפרו במקושים ואתים. בתקופה מאוחרת יותר כאשר הכנו את המחבוא העמוק מחוץ למשק, חפרנו בבולדוזר.
כל המחבואים המפוזרים במשק נחפרו בידיים. “החפרפרות” היו: יצחק חצרוני, עדין שולמי ואחיה יפה.
 למטה: בשנות השישים הוצאו מהאדמה הסליקים מאזור הרפת והדיר והנשק נמסר לרשויות הצבא והסליקים הפכו למיכלי נפט עבור התנורים בבתי הילדים והחברים.
העברת הנשק
מחוץ לאזור היו מעבירים את הנשק אלינו ומהמשק בכלים אלו: דוד קיטור מקולקל, בלונים אחדים של חמצן, קומפרסור, מכבש קש שבתוך מעליתו היה קיר כפול.
בתוך האזור היינו מעבירים את הנשק הבלתי לגאלי במכונית הטנדר של הנוטרים.
במחבוא הארצי שלנו נמצאו:
300 רובים
50 מקלעי ברן
50 סטנים
תחמושת
אלפי רימונים
6 מרגמות 81 מ”מ
דוגמאות של סליקים
  1. סליקים קטנים תחת רצפות ובתוך קירות של בתי מגורים ובתי ילדים.
  2. בונקרים עמוקים על פתיחה וסגירה הידראולית. במאפייה, במכבסה ובבור השתן.
  3. סליקים ארציים בבית השיטה: בונקרים במיכלי ברזל גדולים ועמוקים.
    אחרי “השבת השחורה” נחפרו הבונקרים בשטחי המשק המרוחקים עד 3-4 ק”מ.
“הסליקרים”
הסליקרים היו: שמריה שושני, אריה כהן, יוסוף גידרון, עדין שולמי.
ידיעת מקומות הסליקים וזיהויים: שמריה שושני ואריה כהן, שלום קרליץ והטי בר.
עשרות עובדים חלקיים עבדו בניקוי, העברה, אוורור, בלי לדעת הכמויות ובלי לדעת המקומות (חוץ ממקום בודד).
פעם הוצאנו 60 איש לעבודה בסליק. מחלקה הבטיחה את המקום. זה היה מחבוא של נשק חוץ.
על הבונקרים בתוך המשק לא ידע אף אחד מלבד ה”סליקרים” עצמם.
הנשק הבלתי לגאלי
המשק עסק ברכישות משני כיוונים:
רכישה לגאלית מ,ההגנה”, ורכישה בלתי לגאלית מערבים, מהצבא הבריטי (גנבה) ורכישה מחיילים בריטיים.
במאורעות 1936 היו במשק כ- 30 רובים אנגליים חדשים, מקלע לואיס, רימונים ורימוני רובה.
בתקופה מאוחרת יותר קיבלנו תוספת רובים פולניים, מקלע רקם, ויקרס, תת מקלעים פניים ואקדחים שונים.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נרכש (ונגנב) נשק נוסף מעבר לגבול על ידי חיילנו ביחידת ההובלה הבריטית. (סוריה, לבנון, עבר הירדן) גדל גם הנשק הרשמי ב- 25 רובים אנגליים

 

סליקים בבית השיטה
(מתוך ספר חדש של רפי קטרון – “ארץ ישראל הנסתרת – סיפורם של הסליקים ותולדותיהם, בהוצאת אריאל.)
 
סליק של מרכז “ההגנה” ששימש כמחסן הנשק של הצפון הוקם בבית השיטה  עוד לפני העלייה על הקרקע ב – 1935.
מספר שמריה שושני:” היה זה חדר גדול בעמקי האדמה, עם סידורי אוורור ומעלית משונה, המופעלת על ידי לחץ מים. הטכניקה שוכללה מדי פעם, עד שלבסוף היינו חודרים לסליק עם סולם ארוך ומורידים ומעלים את הנשק בחבל על גבי גלגלת, שהיתה קשורה לתקרה.”
הקיבוץ מילא תפקיד מרכזי בהעברת הנשק בצפון הארץ, והיה לכך ביטוי גם בבנית הסליקים בשנות מלחמת העולם ואחריה. אחד מהם נבנה במחסן הקמח: היה זה חדר יצוק בטון, כשלושה מ’ מתחת לרצפה. מכסה הפתח הוסווה ברצפת הבטון,עם סידורים מתוחכמים להזזתו. סליקים נוספים היו מפוזרים בחצר המשק, מתחת למבני ציבור ולצריפים.אחד מהם הותקן ב”ממלכתה של אמא אלקינד”:ב ברווזיה, שהיו בה מלבד ברווזים גם כבשים ועיזים וכלים שונים, ובעיקר לכלוך אדיר. לכן נבחר המקום, בהנחה שהאנגלים לא ייכנסו ללכלוך כזה.
סלק ייחודי (“הסליק האבוד”) נבנה בקיבוץ בשנות הארבעים. תחילה נחפר על יד הרפת  בור בעומק של 6 מ’ ובקוטר של 8 מ’, בהסוואה של חפירת בור שתן לרפתות. בתחתית הבור נוצקה רצפת בטון, ועליה נבנה קיר בלוקים עגול בגובה של 2 מ’. הקיר צופה בזפת למניעת רטיבות. מעל למבנה נוצקה שוב רצפת בטון ועליה נבנה קיר פנימי עגול מבלוקים. בין שני הקירות נוצק בטון, ומעליהם נבנה גג עם קורות. בתוך הבור נבנתה ארובה שדרכה אפשר היה להיכנס לסליק. תקרת הסליק כוסתה בחומר שהוצא מהבור בעת החפירה, בגובה 2 מ’, ומעל למילוי זה נבנה “בור השתן”. ואלה מילות הסיום של העד שגולל את סיפור בניית הסליק: “כיום גדל הקיבוץ מאוד, ואין יודע להצביע בדיוק על מיקום הסליק. אולי בחפירות עתידיות יימצא, ריק או מלא”.
הכניסה לסליקים ביישוב לא תמיד היתה קלה, כפי שעולה מסיפור הסליק שהותקן מאחורי ארון באחד מבתי הילדים. סיפר שמריה שושני: ” היינו נוהגים להיכנס בחושך, להסיר את מדפי הארון ולזחול פנימה. לילה אחד הייתי אמור להוציא משם כמה רובים עבור אנשי הפלמ”ח, אך כמו להכעיס התיישבו להן שתי שומרות לילה בפתח הבית, כשהן סורגות ומשוחחות. קצרה סבלנותנו… פתר את הבעיה יצחק חצרוני… הא נכנס לבית הילדים בו ישנה בתו רותי, הכניס לה צביטה הגונה, עד שהתחילה לצרוח, למשמע צעקותיה קפצו השומרות ממקומן ואנו היינו חופשים להיכנס”.
מוסיף עזריה:
הסליקים היו סודיים בפני חברי הקיבוץ. החופר הראשי של בורות הסליקים היה יצחק חצרוני. החפירה נעשתה בלילה, בעזרת חופרים ושומרים נאמנים. הממונים על פנים הסליקים היו עדין שולמי ושמריה שושני. הבונה של סליק “בור השתן” היה נעים שמש. הממונה מטעם הנפה היה אריה כהן. יום אחד, בשיא המאבק נגד הבריטים הודיע לי אריה כהן שעלי לפנות מקום במשתלה לצורך בניית סליק אזורי, ואמנם נחפר שם בור ענק.
 
רן שריג
סליק בתוך המקלחת
כשישב רן בן החמש על ארון הנעלים הנמוך שבחדר האמבטיה, נעל את נעליו ונלחם בשרוכיו, הרגיש פתאום שהארון מזדעזע תחתיו, ודלתו נגררת אט-אט ונפתחת, ומישהו עם ראש מתולתל מתחיל לזחול מתוכו החוצה… רן צרח צריחה חדה, קפץ וברח מהחדר, נעוּל נעל אחת, רק תחתוניו לעורו, וכל עצמותיו משקשקות… הוא הסתתר בין הדלת לקיר, ועמד ובכה בשקט.

פתאום שמע צעדים, ואת מי ראו עיניו?את עזריליק, שעיניו צוחקות תמיד. הוא ליטף את ראשו וסיפר לו את הסוד הגדול: “מתחת לקרש עליו ישבת יש פתח, ודרכו צוללים ונכנסים לחדר קטנטן, הנמצא בין חדר האמבטיה לחדר השינה. בחדר הזה יש המון רובים וכדורים וקוראים לו ‘סליק’. אם יבואו פעם ערבים לא-טובים וירצו להתנפל עלינו, או לגנוב את הצאן שלנו, או את הפרות, או הסוסים, יירו החברים ברובים האלה, ויגרשו אותם. ואתה, תבטיח לי שלעולם-לעולם לא תחטט ולא תפשפש, ואפילו אל תביט לתוך ארון הנעליים הזה. שכח כל מה שקרה היום, כאילו היה חלום…                                                                                   תקוה – פורסם בשיטים עצמאות 2012

בשליחות ביטחונית בסוריה

סיפר: נעים שמש

 


לפני יציאתי נקראתי לאליהו גולומב.
היינו אצלו שלושה חברים, שניים מאשדות יעקב ואני. אליהו הסביר לנו את התפקיד מבחינתנו, איך זה להיות בארץ עוינת שאנו עלולים להיות איתה בסכסוך בעתיד. הוא אמר שעלינו להכיר את העם ואת הארץ של הסורים.
בעמדה בעין גב לבשנו בגדים ערביים ואדם מסוריה העביר אותנו בגבול.שם  כבר היינו יותר משלושה.
חבר מאשדות ואני, שידענו ערבית על בוריה, הורשינו להסתובב בדמשק, היתר נאלצו להישאר כלואים בביתו של יהודי משכיר חדרים. ידענו את מנהגי המקום, צורות התשלומים עבור שירותים שונים ברחוב (כגון: צחצוח נעליים, מספרה ועוד..) כדי שלא נעורר חשד. אף על פי כן קרתה לנו תקרית: כאשר שילמנו לפי הנוהג שלמדנו ועמדנו בתוקף על המחיר, הפטיר מצחצח הנעליים: כך משלמים בפלסטין? נבוכונו ובדקנו את עצמנו לאחר מכן, במה שונים אנו מאנשי המקום. והנה גילינו, שכולם חובשים תרבושים על הראש או הולכים בלי כיסוי ראש ואנחנו – עם עגל וכפיה, מייד קנינו תרבושים.
אחרי ששהינו במקום פומבי ביותר, בקרבת תחנת הרכבת, עברנו למקום צנוע ברחוב היהודי, השגנו מקום שממנו נוכל להתקשר בעת הצורך, חנות שה,הגנה” החזיקה לצרכיה. משם עשינו סיורים בזוגות, במחנות צבא, גשרים, נקודות אסטרטגיות . הכנו תרשימים. לא פעם נקלענו למצב לא נעים. פעם אחת קרה לי שנכנסתי למסעדה וישבו שם שניים מחברי בית השיטה, שהיו נהגים של הצבא הבריטי. אסור היה שיכירו אותי. אמנם גידלתי שפם וענדתי עניבה, אף על פי כן פחדתי. למרבה הצרה הפציר בי בעל המסעדה לשבת ואף הציע לי כל מיני מאכלים. השתדלתי שחברי לא יראו אותי מקרוב.
לשם הסוואה היינו צריכים עיסוק מקומי כל שהו, לא יכולנו לפתוח בית מלאכה כי זה היה כרוך בחקירות על הייחוס המשפחתי ברחוב. יכולנו איפוא להיות רק פועלים אצל מישהו אחר. כך עבדתי בחייטות (כמקצוע הנעורים שלי) למען חנות גדולה של יהודי יורד, אשר בהיותו בארץ נחשד על ידי האנגלים בהשתייכות לקומוניסטים וגורש מהארץ בסופו של דבר. הוא פתח בדמשק חנות גדולה לקונפקציה. דן מחניתה התמחה במכירת בננות, עם עגלה עמוסה בננות שניתן היה לטלטלה לכל מקום, ובין הבננות היה ניתן להסתיר חומר סודי.
התחלנו לנסוע גם למקומות אחרים: בירות, חומס, חלב – לאחר שקיבלנו תעודות זהות סוריות. הטמנו חומר נפץ במקומות שונים למקרה הצורך.

מגויסים לנוטרים לחי”ש להגנה ולהגנת העמק 

 

קישור – למטה- על הנוטרים והגנת הישובים  1936

משטרת היישובים העבריים – ויקיפדיה

  1. https://he.wikipedia.org/wiki/משטרת_היישובים_העבריים

    למתנדבים למשטרת היישובים ניתן הכינוי “נוטרים” או “גאפירים”. בחודש מאי 1936 גויסו עשרות הנוטרים הראשונים ונשלחו להגנת היישובים בעמק הירדן ובעמק יזרעאל, כשהם מצוידים

מגויסים לנוטרים לחי”ש להגנה ולהגנת העמק-נעים שמש,עזריה אלון,דוד שושני,אריה ב.ג,שלומי ענטבי ואחרים

 הנוטרים (גפירים)פעלו עם הבריטים ובתאום עם ההגנה בכל הישובים בארץ לאחר המאורעות.בבית השיטה ובתל יוסף רבים היו חברים בארגון בריטי זה.כאן לדוגמא תעודות חברות בנוטרים של אריה ב.ג ומורדכי אדר.בבית השיטה פעלה תחנת מגויסים בשם “פלוגת הגלבוע”שמגויסיה נראים למעלה.


כיבוש הקרקע


סיפר: דוד שושני
– ד”ש

 

 


חלקות האדמה שלנו לא היו רבות ביותר. בכל הזדמנות שנרכשה חלקת קרקע, תכף היו חברים עולים עליה וחורשים אותה לפני שהערבים ירגישו בכך ושלא יהיו טענות בפיהם, שעדיין הקרקע שלהם.
אחר משא ומתן של ארבע שנים עברה אלינו רצועה צרה של אדמה במרסס, בלילה יצאנו, שני חברים, צבי הרמן  ואני לחרוש אותה. לא הדלקנו אור בטרקטורים, עבדנו בחושך. היה אתנו אקדח אחד.
כאשר הטרקטורים התרחקו זה מזה הרבה, תוך כדי חריש הגיחו ערבים ממרסס, כשהם דוהרים על סוסים והקיפו כל אחד מאיתנו לחוד, החלו מכים על הטרקטור ועל המחרשה בנבוטים, שכבו לפני הטקרטור ואיימו עלינו. הפרשה החלה בשעה שתיים בלילה, שעות רבות נמשכו הצעקות בינינו לבין הערבים, מבלי שאחד מאיתנו ידע מה עלה בגורל חברו. דרשנו שיתנו לנו להיפגש. לבסוף הם הסכימו ושנינו התקרבנו אחד אל השני. הרגשנו בטוחים יותר ביחד וחידשנו את הריב. למרות זאת לא עלה בידנו להמשיך ולחרוש. תבענו שיתנו לאחד מאיתנו ללכת הביתה ולהביא את המוכתר. רק בשעה עשר ניתן לנו מבוקשנו. צבי הרפז רץ למשק לקרוא ליוסף דגן ואני נשארתי עם הערבים בשטח. עכשיו, שהייתי יחידי, התחילו הערבים להתגרות בי ורצו לקרוא למשטרה. קפצתי פתאום ותפסתי מחסה מאחורי סלע, שלפתי אקדח ואיימתי עליהם שמי שיזוז יירה. היה זה בדיוק אחרי ששוחררתי מרפיח ובשום אופן לא רציתי ליפול שוב בידי האנגלים. כך עמדנו שוב זמן רב, אני מאחורי הסלע, מאיים עליהם באקדחי והם דרוכים מולי ואיש איננו זז.
לבסוף בא יוסף דגן והכל הסתדר בשלום. גמרנו לחרוש את רצועת האדמה.

בבית השיטה היה בתקופה ההיא המוסך היחיד לתיקון מכוניות, כי גם בבית שאן לא היה מוסך טוב. בעלי המכוניות הערבים שהיו צריכים תיקון קל היו באים אלינו. גם מושל המחוז הערבי בבית שאן היה מביא אלינו את מכוניתו לתיקון. יום אחד החלטנו להשתמש במכוניתו, כדי להפתיע את הערבים שהיו עולים על שדותינו. ידענו שאם נבוא רכובים על סוסים יספיקו השודדים להסתלק מהמקום לפני שהגענו, לא כן במכונית של מושל המחוז הערבי, מפניו לא מצאו לנחוץ לברוח וכך יכולנו להתקרב אליהם בהפתעה, להכניס את השודד הערבי למכונית ולהביא אותו למשק. דרשנו כופר נפש כמידת הנזק – (הם העלו את העדר לשדה השעורה שלנו) – ללא הועיל.
פעם אחת הפתענו בדווי שעלה עם עדרו על השדה, הבאנו אותו במכונית של מושל המחוז למשק, אבל לא נמצא איש שישלם בעדו כופר נפש. שחררנו אותו בלית ברירה, רק לקחנו את נעליו עד  שיביא תשלום עבור הנזק שגרם לשדה.
 

האם גרשנו את ערבי האזור מכפריהם??
זאב דור-סיני בעת נטיעת יער ע”ש יהושע חנקין , גואל אדמות העמק
בשנת 1920 נעשתה רכישת אדמות העמק, על ידי יהושע חנקין, שנקראו אז “גוש נוריס” . הייתה זו אחת הרכישות הגדולות של ‘הקרן הקיימת לישראל’ – 27 אלף דונם. אנחנו, אנשי ‘גדוד העבודה’ , היינו המתיישבים הראשונים בשטח זה.
הצד הדרומי-מזרחי של העמק היה שטח ביצתי מאוד.
לרגלי הגלבוע נבעו מספר מעיינות מים לא גדולים, אשר בגלל המחסור באפיק זרימה, התפשטו מימיהם בכל השטח לכיוון צפון-מזרח, לפי המורד של העמק.
את רוב השטח לא ניתן היה לעבד, ולכן הייתה משימתנו הראשונה: ייבוש העמק. לייבוש הביצות בעמק היו כמה סיבות עיקריות: הקדחת, והצורך בקרקע והצורך בפרנסה.
בעמק היו אז שני כפרים ערביים – ג’לוד, גדעונה של היום, ותל-פיר כ- 700 מ’ מצפון לתל-יוסף הישנה.
 בכפרים אלו הייתה אוכלוסיה דלילה, בגלל אחוז תמותה גבוה של תינוקות, 60% , ובגלל מחלת הקדחת.
כאן המקום להפריך את האגדות על נישול ערביי העמק, ואלה העובדות:
הכפריים הערבים לא היו בעלי הקרקע, אלא אריסים של אפנדי עשיר שמו סורסוק, אשר חי בדמשק. כאשר ‘הקרן הקיימת’ קנתה ממנו את השטח שאל אותו חנקין: מה לעשות עם שני הכפרים?
האפנדי ענה לו בפשטות: “תגרש אותם! אין להם כל זכות על האדמה”.
חנקין לא גירש אותם, אלא נסע לעבר הירדן, וקנה מהמלך עבדאללה אדמה זולה בהרי גלעד. אנחנו העמסנו במו ידינו את הכפריים עם רכושם הדל על עגלות והעברנו אותם את הירדן, דרך גשר שייח חוסין, ושם פרקנו את העגלות. צבי ניסנוב נתן לכל כפרי קושאן רשום על שמו. הכפריים הודו לנו והיו מאושרים: במקום אדמת ביצה הם קיבלו כל אחד 50 דונם אדמה בריאה, והעיקר, הם הפכו מאריסים לבעלי קרקעות.
פשוט כדאי לדעת את העובדות.                                             עלון “מחיינו” של קיבוץ תל-יוסף
                                                                                                                 2011
24/5/86

 

פינוי הכפרים ברמות יששכר
עזריה אלון – 1986
בין מושב מולדת וקיבוץ בית השיטה ובין בקעת יבנאל משתרע שטח רחב ידיים, שחלקו הדרומי קרוי רמת יששכר וחלקו הצפוני מכונה רמת סירין. יש בשטח הזה דברים רבים – שני נחלים, נחל יששכר ונחל תבור. יש בו שדות תבואה ושטחי מרעה, צבאים ושאר בעלי חיים, ובשוליו המזרחיים יש אפילו מבצר צלבני נודע – כוכב הירדן. רק דבר אחד אין בו: יישובים. והנה, מי שמעיין במפות מימי המנדט הבריטי ימצא כאן לא מעט כפרים ערביים. מה קרה ל הם? בספרים על מלחמת השחרור אין מסופר על קרבות שהתרחשו כאן, על נצחונות ועל כיבושים. מה אירע כאן אפוא?
בימים אלה הופיע ספר – “שלום על הרובים”, סיפורם של חיימק’ה לבקוב וחבריו. מי שיודע מיהו חיימקה איננו זקוק להסברים ומי שאינו יודע – ידע אולי אחרי שיקרא את הספר. הוא נזכר כאן משום שנמצאה בו תשובה מענינת לשאלה, והיא מובאת כאן בקיצור:
“באחד הימים, כתגובה לקריאת המנהיגות הערבית אל תושבי הארץ הערביים לעזוב אותה, כדי שאפשר יהיה למגר את היהודים ללא הפרעה, קיבלנו הוראה להשתדל להרגיע את ערביי הכפרים באזור שלנו ולשכנע אותם שלא ל עזוב. לצורך זה גויסו זקני המושבות, בעלי הקשרים עם ערביי הסביבה. עברנו בכל הכפרים באזור וביקשנו מכל הזקנים והמוח’תארים להתאסף למחרת בכרם הזיתים של שרונה. ב- 12 במאי 1948 באו כולם – מעולם, סירין, כפר סבת, חבתה, שערה, מעבר ומכל שבטי הבדואים. מלוביה לא באו – היה ברור להם ולנו שהעניין אתם יוכרע בכוח. שלוש שעות ישבנו ושוחחנו, והצענו להם שנמשיך לחיות יחד בשלום. הם אמרו “ואללה, אנחנו צריכים לחשוב. תנו לנו כמה ימים”. היה ברור כי הם מצפים להוראות מעבר הירדן. קבענו  מפגש שני ל- 14 במאי.
במועד שנקבע לא בא איש. יצאנו אל הכפרים ומצאנו אותם ריקים מאדם. בכל המרחב שררה דממה מוזרה. לבסוף פגשנו זקן וזקנה מוליכים שיירת חמורים עמוסי ציוד. לשאלתו של חיימקה ענו: “אמרו להם שם, בעבר הירדן: עזבו את הכפרים, כדי לפנות לנו את הדרך. בחמשה עשר הארץ שלהם, בששה עשר הארץ
שלנו. אתם אל תפריעו לצבא לנסוע”.
אני יכול להוסיף על כך משלי: בימים ההם הייתי טוראי בחי”ש גלבוע – חיל השדה של ההגנה. ימי ראשית מאי לא היו אז עדיין ימי קציר – אבל גם אנחנו וגם אנשי הכפרים הערביים השכנים לנו מצפון מזרח, קצרנו כמו משוגעים – איש לא ידע מה יהיה אחרי ה-15 במאי, אם אפשר יהיה לקצור ואם יהיה מה לקצור.
הייתי בחוליה ששמרה על הקומביינים שלנו, מול ערביי הכפר מורסס שקצרו את שדותיהם במגלים. עבדנו אלה מול אלה, כמטחווי שיחה. בין כה וכה נפלה העיר בית-שאן לידינו, והמתח עלה. באחד הימים של ראשית מאי נצטוויתי ל לכת ל קראת המוח’תאר, לעכב אותו ולשכנעו שיגש לשיחה, כמו זו המתוארת בספר, שכוונתה היתה לומר לו שאין הם צריכים לעזוב את כפרם. הייתי רגלי והוא היה רכוב, ולא היה לו קשה לבצע איגוף גדול ולהשתמט ממני. השיחה לא התקיימה.
מה שקרה במקומה – בליל ה-15 במאי התרוקנו כל הכפרים במרחב, למעט שלושה: טייבה, נעורה וטמרה, שתושביהם משתייכים לחמולה הגדולה של הזועבים, שמעו לעצת שכניהם ולא נטשו – והם קיימים במקומם עד היום הזה. האחרים האמינו כי זה ענין לימים אחדים. לפי התכנית היו הסורים צריכים לפרוץ דרך צמח והדגניות, העירקים דרך כוכב הירדן והירדנים ביניהם, וב- 25 במאי 1948 – השבוע לפני 38 שנה היו שלושת הצבאות אמורי ם להיפגש בחיפה. הסורים נעצרו בדגניה, העירקים הוכו בכוכב הירדן, הירדנים בגשר והכפריים לא חזרו עוד אל כפריהם. זהו הסיפור של רמות יששכר ורמות סירין.

הטושה


סיפרו: נחום שריג ויוס פלד

 

 


הרקע למריבה היה הניגוד הנצחי שבין הרועה לבין עובד האדמה. באביב הרועים מבקעת הירדן ומשבט הסקג’י עולים לשטחי יובלה ומרסס ורועים את הצאן, והיו גורמים נזק לפלחים. הם היו חצופים ומזלזלים.
העדר של מרסס היה שייך להם בנוסף לעדריהם. אנשי מרסס באו לעזרתם ולאט לאט על בגלל שילוב בין הבדואים לפלחים הערבים ביחד היתה פורצת קטטה לאומית או גזעית. מטרת היהודים היתה ללמד את הרועים לקח ודרך ארץ על מנת שלא יחדרו יותר לשטחים של היהודים. לא היה רצון להשתמש בנשק חם, כי לא הייתה מטרה להלחם בהם.
כשבאנו לשטח של יובלה, ראינו שהערבים זורמים מכל צד חלקם ברגל וחלקם רכובים על סוסים. הם הלכו עם קלשונים וגרזנים ועוד כלי נשק קר. החבר’ה שלנו היו מרוכזים בצד אחד, ובמרחק 200 מטר היו מרוכזים הערבים. שני המחנות היו מרוכזים זה מול זה. מקום ההתרחשות היה בבקעה בין יובלה למרסס. במרסס, על טחנת הקמח עמד ערבי עם עבייה והזעיק כל הזמן עזרה, וזו זרמה מכוכבא וכפרת. הם היו רבים מאיתנו.
היו בינינו מספר נוטרים, יונה ירחי פיקד על אנשינו, תוך כדי מתן הוראות. כשהערבים הרגישו שהם במצב טוב יותר הם התחילו להתקרב אל המחנה שלנו והמרחק הלך וקטן. לא היה זה לכבודנו לסגת וגם אנחנו התחלנו להתקרב בצעדים איטיים מולם. בין הערבים היה ערבי אחד, חוסן איסמעין סקג’י שהכיר אותי, הוא היה ראש חמולה גדולה. אנחנו עמדנו מולם נכונים להדוף אותם. אני עמדתי עם החבר’ה הצעירים מעין חרוד.
בשביל להלהיב את ההמון חוסן ריכז את תשומת הלב אלי על ידי קריאות לשפוך את דמו של יוס, היות והיו לנו חשבונות איתו בעבר.
אנחנו עמדנו בשקט וחיכינו לראות איך יתפתח העניין. שני המחנות התקרבו עד שנעמדו מטרים ספורים אחד מהשני. חוסן עבר ברכיבה על ידי כל פעם וצעק לשחוט את יוס. הגיע הרגע שהרגשתי שאינני יכול לבזות יותר את עצמי ולחכות עד אשר הוא יתנפל עלי והחלטתי להראות את כוחי, נתתי פקודה “להסתער, אחרי”.
יונה שהיה בסביבה שמע את פקודתי. ברגע האחרון, ממש, לפני ההסתערות הוא קפץ מולי עם אקדח מאוזר שלוף וצעק: “יוס – אני יורה בך אם אתה מסתער”.
כנראה שזה עשה רושם חזק על הערבים והרוחות נרגעו. יש להודות שאילולא זה היה נשפך דם רב. הכל היה מתוח, כמו לפני התפוצצות. באותו רגע חל מפנה בקרב, ניתנה פקודה על ידי יונה לכוחות המזויינים הרשמיים, הנוטרים, לתפוס עמדות. וניתנה פקודה לשני הכוחות לסגת.

 

קישור לסיפור הנקם באנס מבית שאן בפיקוד נחום שריג

 


חיפושי הבריטים אחרי אנשים מיוחדים


סיפרו: יוסף גדרון ואריה כהן

קישור ליוסוף גדרון בפלים

 

 


החבאנו במשק אנשים רבים מה”הגנה”.
אחרי פיצוץ הגשרים – החבאנו בערימת קש מכונית טכסי שנמלטה, כי מספרה זוהה והבריטים חיפשו אחריה. המכונית השתתפה בגשר דמיה, נהגה, חבר ההגנה בחדרה, התחבא גם הוא אצלנו.
בשבת השחורה – בלהה הלר באה בריצה מעין חרוד והזהירה מפני הפעולה העומדת להתרחש. הספקנו לסלק את הדברים האסורים, להרחיק רשימות ולהסוות את האנשים שהבריטים לא צריכים למצוא.
גם מטה פלוגה ד’ של הפלמ”ח הספיק להסתלק.
בבית נמצאו באותו היום יוסוף גדרון, שהיה פצוע מליל הגשרים, וכן נחום שריג שהיה בריא ושלם.
נחום הסווה את עצמו כחולה, נשכב בחדר החולים, כשיוסוף נהפך לרופא שלו.
מהמשק נלקחו עלידי הבריטים  90 איש לעתלית. בזמן שהותנו שם הצלחנו להוציא 11 פעילי פלי”ם לחופשי. הכנו להם מראש מקום מחבוא ומזון בפנים המחנה, לפני שנשלחנו לרפיח.
כולם הצליחו לצאת בשלום מעתלית.
מהעצורים שלנו ברפיח שוחררו 3 אנשים באיחור של 6 שבועות.
מהאנשים בתפקיד במשק לא נלקח אף אחד כי הם הצליחו להסוות את עצמם ללא היכר. מדי פעם היו באים הבריטים לחפש שוב,הם  היו מנסים לעבור פעם נוספת  על הרשימות  שלהם– אבל מעולם לא עשו מצור נוסף על הקיבוץ.
ברשימות השחורות של ה- CID (הבולשת הבריטית) שמצאנו בנצרת בזמן כיבושה נמצאו רשומים 7 מחברי בית השיטה כמבוקשים.

יוסוף נעצר עלידי הבריטים בעת שחרור מעפילים בחוף – 1947

הקרב על הגלבע-1948

לינק לסיפורו של הקרב מפי משתתפיו

        

 

 הקרב בויקיפדיה 

 

באדיבות ידיעות הקיבוץ וידיעות אחרונות 14.3.2008

ניר מן

 במשך שנים רבות התכוון ד”ר דני ירדני, כירורג ילדים מבית-חולים “העמק” וקצין בסיירת צנחנים, בן בית-השיטה, להתמודד עם פרשת הקרב הכושל בגלבוע בתש”ח, ושמר את העניין ב”קיטבג” לפנסיה. בקרב זה נפל דודו, דן צביק, שאותו לא הכיר ועל-שמו נקרא. לפני שש שנים הבין שאם בכוונתו לשמוע עדויות ממקור ראשון, ייאלץ להקדים את לוח הזמנים. במלאות שישים שנים לקרב הכושל בגלבוע, יוקרן ביום ראשון 16.3, בבית ציזלינג בעין-חרוד, סרטו התיעודי – “הקרב על הגלבוע – בהגנה על הבית” – המתאר את הפרשה.
 
“הקורבנות היו כאילו לשווא”
 
ביום שישי, 19 במארס 1948, מלאו לדן צביק 19 שנים. דן, בנם הבכור של לובה ואריה צביק, חברי קיבוץ תל-יוסף, היה אינטלקטואל מוכשר ויפה תואר, שסומן להנהגה הפיקודית והתנועתית. באותו הבוקר הזמין אביו, שעבד בתל-אביב, את שני אחיו להצטרף למסיבת יום ההולדת המשפחתית. כשהתקרבו לעפולה נודע על הקרב המתחולל בגלבוע, שבו, לפי השמועה, היו נפגעים לכוחותינו. בשובם הביתה הגיעה הבשורה המרה. במקום לחגוג את יום ההולדת הלכו בני המשפחה אחר ארונו של דן בדרכו האחרונה.
 

שבעה לוחמים מבני העמק נהרגו בקרב על הגלבוע, ונפילתם הכתה בתדהמת אבל את יישובי עמק חרוד. פרשת ההתעללות המזעזעת בגופות החללים נוספה להלם מהכישלון המבצעי הקשה. כעבור שלוש שנים הוקמה אנדרטת זיכרון על כיפת גבעת יהונתן שבהרי הגלבוע, המשקיפה על זירת הקרב. בטקסי יום הזיכרון מוזכרים מדי שנה שמות הנופלים, בקיבוצי האזור צוין הקרב בכתבות ספורות, בעיתון “הקיבוץ” פורסמה לפני שבע שנים כתבה מקיפה על פרשת הקרב, אולם מהסיפר הלאומי נפקד מקומו. קרב שכוח, שנדמה כאילו קשר שתיקה נרקם סביבו.
 
“כל מי שנולד למשפחה עם שכול מודע לכך שמיום שהוא זוכר את עצמו ניצבת בבית תמונת הנופל”, אומר ד”ר ירדני (52), יוצר הסרט. “עוד לפני שלמדתי לדבר ליוותה אותי כל יום וכל שעה תמונתו של דן. במרוצת השנים הופכת נוכחות האובדן להיות הדבר הכי מוחשי. התמונה שנמצאת בבית ועל התליון של סבתא. מישהו שלא קיים אבל נוכח בכל אירועי השמחה והעצב המשפחתיים. עם השנים עלו השאלות מיהו ומהו. בהתחלה שמעתי סיפורי ילדות תמימים, ולאט לאט התגנבו כעסים, סימני שאלה ושאלות פתוחות ללא מענה. מה קרה, איך קרה ואמירות שיש שאלות שעדיף לא לשאול. במשפחה סיפור הקרב לא סופר ולא דובר”.
 
ש: למה?
דני ירדני: “בילדותי אמי סיפרה לי על אותה שעת בוקר ביום שישי כשנשמעו יריות מהגלבוע. היא הייתה נערה בת 13 ששיחקה עם חברותיה, ומאותו היום כל החיים השתנו. עם השנים הבנתי שלא רוצים לדבר עליו. לא להשתיק, אבל גם לא לדבר עליו. הייתה לי תחושה שרוצים להסתיר את האמת על הקרב. כשאתה שואל את בני דורי בעמק על הקרב בגלבוע מתברר שהם שמעו משהו אבל לא ממש יודעים. בסרט המרואיינים מתייחסים לכך רבות. הסרט הוא על הקרב הנאלם, שלא דובר בו ושסיפורו לא סופר”.
 
בחורף תש”ח, היה ארגון ההגנה עדיין במחתרת תחת השלטון הבריטי. בארץ ניטשה מלחמת קיום מול האוכלוסייה הערבית שהכריזה מלחמת שמד על היישוב היהודי. בחלקו המערבי של הגלבוע שכנו שלושה כפרים ערבים עוינים: זרעין, נוריס ומזר, ששיתקו כמעט לחלוטין את התנועה בכביש עפולה-בית-שאן באמצעות ירי ומיקוש, פוצצו בארות מים וחיבלו ברכוש חקלאי. ערביי הכפר נוריס היו יורים ממרפסות בתיהם על עובדי מחצבת הגלבוע שליד מעיין חרוד. בעקבות התקיפות החוזרות ונשנות על עובדי המחצבה הוחלט להציב לפורעים מארב בפאתי הכפר נוריס. הכוח רוכז בקבוצת “זרעים” (מושב גדעונה הנוכחי) שליד מעיין חרוד. כל לוחם הביא את נשקו האישי מהבית – רובה קנדי, שתי מחסניות ושני רימונים – ללא חגור אישי, ללא מודיעין, ללא מכשירי קשר וללא ניסיון קרבי. קרב זה היה טבילת האש של לוחמי המחלקה.
 
על נוהל הקרב מעיד מפקד המחלקה, אבינועם פניני: “לא ידעתי מי המפקד שלי, לא הייתה הכנת שטח וכוחות. לא היה קשר עם זרעים”. מפקד כיתת עין-חרוד, אבשלום אלברטון ז”ל, אומר בסרט: “הכרנו באופן כללי את הגלבוע ואת מרחב הלחימה, אבל לא היה סיור מוקדם למקום הצבת המארב המתוכנן, בטח שלא סיור לילי למקום”. בפרספקטיבה עכשווית מסביר אהרן שמי, מפקד כיתת תל-יוסף: “התרגולת הייתה: הערבים יורים עליך, אז אתה עונה באש. לא היו קרבות תנועה ולא היו נוהלי קרב, הכול היה נייח. הערבים יורים אז משיבים אש”.
 
בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר יצא הכוח מקבר חנקין לתפיסת עמדותיו ברכס השולט על המחצבה. הלילה היה קר וצמחיית הבר, שהייתה בשיא פריחתה החורפית, הרטיבה את הלוחמים עד לשד עצמותיהם. הכשל הטרגי של המארב המאולתר נגרם מהצבתו בתא שטח נחות שנשלט מכל עבריו, אולם רק בזריחת השמש התחוורה טעות המיקום במלוא חומרתה. חיילי הכוח היו מסונוורים לחלוטין ולא ראו דבר כאשר צרור יריות נורה לפתע על כיתת בית-השיטה הקדומנית. הכוח זוהה על-ידי ערביי נוריס ועם גילויו נפתחה עליו אש, מבלי שאיש מהלוחמים הבין מה מקורה ומי היורים. חיילי המחלקה היו חשופים כמו במטווח. המ”מ נתן הוראת נסיגה לרכס השולט כדי לשפר את עמדות האש, אולם לא ניתן היה לחלץ את הפצועים. תוך זמן קצר נפגעו רבים משלושים חיילי המחלקה ונשארו לכודים תחת אש תופת. 
                 .
 
לשמע היריות התארגן כוח חילוץ מיישובי העמק בפיקודם של דודיק יזהר ועוזי ציזלינג (בנו של שר החקלאות הראשון אהרון ציזלינג). כוח החילוץ נחשף וספג מכת אש קטלנית על פסגת גבעת יהונתן, שממנה נהרגו שניים מהלוחמים. העדיפות הערבית המוחלטת לא אפשרה לנהל נסיגה סדורה והקרב הסתיים במנוסה רבתי, כשבזירת המערכה נותרו חמש גופות של חיילי המחלקה. הערבים התעללו בגופות החללים, גררו אותן במכוניות בחוצות ג’נין ותלו אותן לראווה כרותות איברים. בהתערבות האנגלים חולצו הגופות והובאו בטנדר אל מרפאת תל-יוסף. דודיק יזהר ז”ל: “הרמתי את הברזנט מעל הגופות וחשכו עיניי. ראיתי גוויות עירומות ואיברים כרותים. גופתו של דן צביק נותרה אחרונה. הוריו, לובה ואריה, ניגשו לזהות את הגופה והאם אמרה: ‘זה לא דן'”.
 
ירובעל לביא ונחום נישט-ניב הובאו לקבורה ביום שישי. חמשת החללים שגופותיהם חוללו בג’נין: אריה אלקינד, אברהם אופלטקה, עקיבא ברזילי, חיים ליבין ודן צביק – הובאו לקבורה בשבת לפנות ערב. כעבור כחודשיים כבש כוח מחטיבות יפתח וגולני את שלושת הכפרים, שתושביהם ברחו למחנה הפליטים בג’נין.
 
“מהבחינה הטקטית, המשימה הייתה סבירה במונחי הימים ההם”, אמר אלברטון. “אם הקרב היה נגמר אחרת, בניצחון, ייתכן שזה היה מפצה קצת על הרגשת האובדן. הקורבנות היו כאילו לשווא”. מפקד המחלקה, אבינועם פניני, אומר בסוף הסרט לד”ר ירדני: “רציתי לקבור את עצמי. לא איבדתי חושים, אבל לא רציתי, ולא ראיתי, ולא באו אליי, ולא ניגשו אליי, ולא טלפנו אליי. מנודה. חבל על דאבדין. זה דבר שאתה לא יכול לתאר, אוכל אותך מבפנים. אם היית רופא לב, היית מבין שחצי לב שחור בגלל זה. על מצפוני אני לא לוקח, אני רק מצטער. מצטער הצטערות גדולה מאוד שטיפלתי בפצועים במקום לנסות להיפצע או להיהרג”.
 
 ש: כיצד עלה פתאום רעיון הסרט?
“עניין הסרט החל באופן די מקרי. דן צביק קבור בתל-יוסף. מדי שנה היינו מתאספים ביום הזיכרון בבית-העלמין בבית-השיטה, ובתום הטקס, לאחר שאמי, אמירה, הייתה מסיימת לדבר עם כל החברות שלא ראתה – היינו עולים לקברו של דן בחלקה הצבאית בתל-יוסף. תמיד היינו מגיעים לאחר סיום הטקס והיינו לבד במקום. לפני שש שנים אמי נפטרה. ביום הזיכרון באותה השנה הגענו לראשונה לתל-יוסף, כשבמקום נמצאו חברי המשק, ואיש לא הכיר אותנו. כאשר התכנסנו סביב קברו של דן ניגשה אלינו אישה לא מוכרת ושאלה בהיסוס מי אנחנו. סיפרתי לה מה הקשר המשפחתי, וכששמעה שנקראתי על שמו של דן, היא ביקשה שאגש אתה אל אביה, דודיק יזהר, שישב במכונית בחניון. דודיק היה אז בשנתו התשעים, לאחר אירוע מוחי קשה. הוא יצא מהרכב ובמשך שעה ארוכה סיפר, בהתרגשות רבה ובעיניים זולגות דמעות, על פרשת הקרב. בזכות רותי יזהר הבנתי שהמחשבה לעשות ‘בבוא המועד’ משהו על פרשה זו, שהייתה ברשימת הדברים ששמרתי לפנסיה, איננה יכול לחכות. הבנתי שאם ארצה לגבות עדויות מכלי ראשון על הקרב – זה צריך להתבצע מייד, לפני שלא יהיה עם מי לדבר”.

 הקרב בגלבע מהצד הערבי

תקציר ראיון שנערך ב- 2006, עם יליד 1927 

המרואיין: السيد رشيد الجلامنة من نورس – جنين. רשיד אל ג’לאמנה

קישור – https://youtu.be/pYPfYRWD_pc 

1947-1948 המאבק על חלוקת א”י. בגזרת הגלבוע הוצבה יחידה צבאית של צבא ההצלה הערבי. המפקד בכפר נוריס היה “אבו ח’יידר”. קצין סורי. יחידה נוספת הושמה בכפר זרעין. היו תחתיו כמה עשרות חיילים. תושבי הכפר ארחו את הלוחמים, אפשרו להם לגור בבתיהם והאכילו אותם. בנורית התישבו בקומה העליונה של בית הספר. כך הגנו על הכפרים מפני היהודים. לוחמי צבא ההצלה עקבו אחר תנועות היהודים באזור ומדי פעם היו מתעמתים איתם. היו מציבים בלילות תצפיתנים ומערבים. הם ידעו מאיפה יגיעו היהודים. ללוחמי צבא ההצלה איישו עמדה ששלטה על השטח. בעמדה זו היה צלף עם רובה ברן. לילה אחד נצפתה תנועתם של יהודים שנעו ועלו לכפר מכיוון צפון (כרם אל עינב – كرم العينب). עם עלות השחר התחיל קרב יריות. הצלף פגע ביהודים אחד אחרי השני. כל פעם היה מגיע אחד כדי להציל את חברו, הרג גם אותו. כך חיסל חמישה [בקרב זה נפלו שבעה מלוחמינו]. לבסוף היהודים פינו את השטח (הפסיקו לנסות להציל את הנפגעים) ניגש הצלף לאבו ח’יידר ואמר לו “הרגתי חמישה”. “אני לא מאמין” ענה לו. “אביא לך הוכחה” אמר הצלף. הלך למקום הקרב, הוציא את עיניהם במרצע (שברייה), ערף את ראשו של אחד מהם וחזר למעיין [אל אבו ח’יידר].

לאחר הקרב [המרואיין] הלך לראות מה התרחש. זוכר את שדה החיטה בתוכו שכבו גופות היהודים. לכל יהודי היה קשור חבל ברגל וכן זוכר את סימני הדם על האדמה לאורך השביל לאורכו גררו את הגופות.

מאוחר יותר הגיעו האנגלים, לקחו את הגופות ואת הראש הקטוע והחזירו ליהודים.

[החידושים: המחלקה נתקלה בכוח מאורגן ומאומן של צבא ההצלה הירדני. ההתעללות בגופות החל או התרחש כולו בכפר נוריס]

מספר על אירוע נוסף שהתרחש לאחר מכן בכפר זרעין [כנראה מדובר בניסיון הראשון לכיבוש הכפר על ידי כוח גדול של “גדוד העמק” ב-21 באפריל 1948- קישור]. היהודים התקיפו. צבא ההצלה מיגן את הכפר הייטב, בשני קווי הגנה. היהודים הצליחו לעבור את קו ההגנה הראשון אך לא הצליחו לכבוש את הכפר. לאחר קרב זה עזבו אנשי הכפר. נשארו בכפר רק אנשי צבא ההצלה. [אינפורמציה תואמת נמצאת בקישור ☝]. לאחר מקרה זה, גם תושבי נוריס עזבו את הכפר וזאת עוד לפני נפילתו הסופית. [במסגרת קרב בלימת הצבא העירקי בצפון השומרון מבצע “ארז”. נוריס ומזר נכבשו ב30 למאי 1948] בכפר נשארו אנשי צבא ההצלה.

תרגום ועריכה :שחר פלד

 

 
 בעקיבא ברזילי,אברהם אופלטקה,ואריה אלקינד במימין : צילום העולים למזר לקרב על הגלבוע , במפלים, משמאל : לויית שלושת חברי בית השיטה שנפלו בקרב תאריך : ח באדר תש”ח רכז : הגלעד במקום בו נערך הקרב לזכר שבעת הנו1948

תמונה:טבלת הסבר בגבעת יהונתן על קרב נוריס.jpg

 

שילובה של קבוצת “אלון” במערכות ההגנה של בית השיטה

 

סיפרה: נורית גבריאל

 

כבנים ראשונים בבית השיטה – תמיד העריכו אותנו כבוגרים וגדולים מכפי גילנו, וכך התייחסו אלינו, על כן קשה לומר שאי פעם חשנו את עצמנו כילדי “תנובה”.

בעבודה ובלימודים נדרש מאיתנו (מכיתה ה’ ואילך), בזכות אריה בן גוריון, הרבה מעל ה”תקן” המקובל היום בקיבוץ. (אז גם ה”תקן היה עדין בחיתוליו, וכל קיבוץ נהג כמנהגו). כך השתלבנו בשטח ההגנה והביטחון ברצינות ובאחריות מלאה.
עם פעילותן של פלוגות הפלמ”ח במשק, חיינו וספגנו בלהיטות את ההווי הפלמ”חאי הסובב אותנו – באימונים, בבילוי ובעבודה.
עלינו הוטלו תפקידי הקשר במשק על כל סוגיו. לשם כך עברנו קורס איתות בשיטת ה”מורס”, בדגלים, אור וזמזם. הקדשנו לכך שעות אימונים מרובות וערבים מלאי עניין. בהדרכתו הברוכה והמסורה של דב היינמן ז”ל. כל בני הכיתה ידעו את מלאכת האיתות על בורייה. התאמנו גם בשעות הפנאי. מותו הפתאומי של דב השרה עלינו אבל כבד, והפסיק במידת מה את הפעולה הסדירה של אימוני האיתות.
אך לעומת זה באימונים ובתמרונים שנערכו במשק היינו, אנו, הקטנים בני 14 במלחמת השחרור – קשרים בין המפקדה לעמדות ובין העמדות המפוזרות לאורך כל גדר המשק. (אז עוד הקיפה גדר ביטחון את כל בית השיטה). התנועה בין המפקדה שמקומה היה במרתף חדר האוכל נעשתה בתוך תעלות קשר שביתרו את בית השיטה לאורכה ולרוחבה. התנועה בתוך התעלות שעומקן 100-80 ס”מ היתה קשה, נאלצנו לנוע בכפיפה ולהעביר תשדורות ופתקאות מעמדה אחת לשניה ולמפקדי הקטעים וחוזר חלילה.
זכור לי מקרה – שהיה עלי להעביר פתק ממפקד הפלמ”ח, שייקה, שישב בחדר העיון, מטה הפלמ”ח בבית השיטה בעת ההיא, לצריף ה”אבירים” שליד החשמליה. הרגשתי שאני מעבירה תשדורת ראשונה במעלה – הייתי מתוחה ונלהבת, ומה מאד רציתי להציץ ולראות, מה כתוב באותה פקודה אך התאפקתי ולא פתחתי אותה. נעתי בזהירות ובכפיפת גב בתעלות הקשר. התקדמתי בזחילה ובקפיצות קרב בשטח הפתוח ותפסתי מחסה מאש, כמו שלמדתי באימוני השדאות – שטופת זיעה ונרגשת הגעתי ומסרתי את הידיעה.
עם גבור המתח באזור הוטל על כיתתנו להעמיד תצפיות על בריכת המים. חוליית התצפית: בן ובת – תפקידם היה לדווח על תנועת הערבים באזור; בקו מרסס – קומי, וכן להזעיק את החברים במשק למקלטים ולתעלות עם שמיעת מטוסי האוייב. זה היה תפקיד אחראי ממדרגה ראשונה וגרם למתיחות רבה לצופים. חששתי שלא אבחין בזמן במטוסים. או אזעיק אזעקת שווא את כל המשק והמטוס אינו אלא מטוס שלנו.
בהדרכת שמריה ואחיה התאמנו בשדאות יום ולילה. למדנו להכיר את הרובה האנגלי – הנשק היקר של הימים ההם. היום בו ערכנו את המטווח הראשון ברובה האנגלי היה חוויה בלתי נשכחת, וכל חברי המשק דברו בו. כמו כן עברנו קורס עזרה ראשונה בהדרכת דן כרמל, חבר הכשרת חקוק דאז.
בשבת השחורה – הובלו מספר רב של חברים לרפיח. ענפי המשק סבלו סבל ניכר מחוסר ידיים עובדות ובעיקר של בחורים. ברפת היה המצב חמור ביותר. הפסקנו את הלימודים ונחלצנו לעזרת המשק. בעיקר לעבודה ברפת שנשארה כמעט ללא עובדים. שמחה כהן ושלוש בנות ובן אחד מקבוצת אלון החזיקו את הענף זמן רב, עד שובם של החברים מרפיח, וכן בשאר הענפים. חשנו את העול המוטל עלינו. עבדנו בימים, וששנו לעבודת הלילה ברפת (שעד אז היתה בחזקת חלום בלבד). כל אחד מאתנו חלב הרבה פרות בחליבת יד. מכוני החליבה עדיין לא היו. השרירים כאבו אך היינו גאים על יכולתנו לעזור. ואנו בני 12 בלבד.
הפגישה היחידה עם מלחמת השחרור – הייתה למזלנו בהתקפה מן האוויר של מטוסי האוייב. הוטלו מספר פצצות על המשק. אחת מהן גרמה להרס הנגריה ולפציעת חבר. כל החברים והילדים ישבו במקלטים כי לא היה עדיין נשק נגד מטוסים.
חרדנו עם כל החברים באותו יום עקוב מדם של הקרב על הגלבוע. בלב דואב ליוונו את חברינו אריק, אברהם אופלטקה ועקיבא ברזילי למנוחות. באותו יום חשנו על בשרנו מהי מלחמה ומה הן תוצאותיה. כל אחד מהקורבנות שמור בזיכרוני מקום וחוויה מיוחדים ובלתי נשכחים.

   

מימין:בנות נמלה באימונים 1955

למעלה: משמאל:בנות אלון באימוני נשק 1948

הנשק היה אתנו בכל טיול בארץ ישראל-כאן אורן ונמלה מטיילים למדבר יהודה וים המלח 1955 עם אריה ב.ג
בעניין ובחרדה עקבנו אחר החדשות ברדיו ובעיתונות על הקרבות שהתחוללו באזורים השונים בארץ.
למזלנו – בזכותם של אותם לוחמים אמיצים לא הגיעו הקרבות לשערי המשק ממש ולא נאלצנו להפעיל את הידע שרכשנו, אלא באימונים בלבד.
תקופה זו, של פעילות ואווירת מלחמת השחרור, הוסיפו לגיבוש הכיתה ולבגרותה.

נשק המגן

סיפר: שמריה שושני
 

 

 

 

בהתחלה הייתה בית השיטה בשני מקומות – על יד מעיין חרוד – רוב הישוב, ומעטים בנקודה למעלה. הנשק הרשמי: ארון ברזל: 10 רובי ציד, ‘גרינרים’. מותר היה להוציאם רק במקרה של התנפלות. קורפורל אנגלי וערבי מבית שאן לימדונו להשתמש בנשק. אי אפשר היה להסתמך על הנשק הזה, לכן השתדלנו להשיג נשק שיעמוד לרשותנו ללא פיקוח.
שילמנו בעד נשק שהוברח מחו”ל. גם אצל הערבים קנינו. באותו זמן ייצרו בארץ פצצות וגם מאלה רכשנו. השתמשנו ברימון הפולני עם הידית.
לימים היה לנו נשק בגודל מחלקה – 30 רובים.
גם ההגנה סיפקה. ניהלנו “מסחר ” עם אנגלים. בהיווסד ה”נוטרות” השגנו גם נשק לגאלי – 24 רובים. לחברים שיצאו לעבודה בשדה חילקנו קצת נשק לגאלי וקצת נשק משלנו.
האנגלים התחילו לחפש נשק בישובים. העונש שעלולים היינו לקבל היה מאסר כבד להרבה שנים. לכן השקענו הרבה מחשבה בהחבאת הנשק. ההובלה כשלעצמה הייתה מקצוע שלם.
לאנגלים היו מכשירים מיוחדים לחפש אחר נשק. מיכלי הברזל משכו את המכשירים. לכן הוכרחנו להחביא את הנשק מטר באדמה ועד 2-3 מ’ עם סידורים מיוחדים שאפשרו להיכנס. המחבוא המרכזי של נשק ההגנה בצפון הארץ היה ביגור ובבית השיטה.
המחבוא היה מתחת למאפיה. בניין תת קרקעי, עד 3 מ’ עומק, 3-4 מ’ חדר, בטון ומעליות. “הגמד” הוביל את הנשק. חדר האימונים על יד הדיר שימש לפרוק הנשק.

למטה: בשנות השישים הוצאו מהאדמה הסליקים מאזור הרפת והדיר והנשק נמסר לרשויות הצבא והסליקים הפכו למיכלי נפט עבור התנורים בבתי הילדים והחברים.


כאשר גילו את מחסן הנשק ביגור ב”שבת השחורה” השתררה מבוכה בארץ.
אצלנו בבית השיטה גייסנו שתי מחלקות בהחלטה להילחם ולא לתת לחפש. ביוזמתנו העברנו את המחבוא המרכזי ליער – היה בור אדיר שנחצב בבזלת. מכוניות מספר הספיקו לעשות שלוש הסעות. העברנו, מבלי להתקשר עם המרכז. עשרות אלפי פצצות. מאות רבות של פגזים
300, 400 אלף כדור.
לנו הייתה שיטת רישום משלנו, מקומית ומוסווית. הייתה קופסה עם הרישומים.
שמי היה חנן חלמיש – ח.ח. או הרצל הירש – ה.ה. הייתה לנו רשת עיקוב פנימית במשק שעקבה אחרי כל אדם שהופיע. כדי להישמר מפרובוקציה. באמת אצלנו מעולם לא היו כישלונות. לא היו הלשנות ולא ,הלכו לאיבוד” מחבואי נשק (מלבד סליק קטן אחד של חומר הדרכה, שפלוגה ד’ של הפלמ”ח הייתה אחראית לו).
בתקופה הראשונה לא היינו יוצאים מהעמדות ואז לא פסקו התקפות היריות עלינו. משהתחלנו לצאת מחוץ לגדר, נפסקו היריות על המחנה. יריות הטרדה היו מטווח קרוב ביותר. בעין חרוד למטה – מהגלבוע, ממרחקים לא גדולים.
קירות מגן: בעין חרוד למטה היו קירות מלאים חצץ להגנת צריפי הילדים וכן בכמה חזיתות של צריפי מגורים.
בבית השיטה היו גם קירות מגן במקומות מספר המכוונים לחזית.
איפול: עם התחלת היריות הוטל איפול על כל המשק. נעשו גם תרגילי איפול בתקופות של מתיחות ביטחונית.
השמירה: השמירה הייתה חובה על הכול. גם חברות השתתפו בה, בעיקר בתורנות. היו עמדות במשק, אשר נשמרו רק בתורנויות. הייתה בושה לא לצאת לתורנות שמירה. השמירה העסיקה הרבה חברים. היו תקופות ששמרו בנקודה 6-8 שומרים.
מארבים: היו מעל ליער ואורגנו על ידי הגוש. כל פעם החליפו את מקום המארב.
לא היו הפסקות בעבודה עקב התקפות היריות. אפילו ביריות על המחצבה לא הייתה העבודה נפסקת אלא לשעה קלה. כל הזמן עיבדנו את השטחים שלנו. תמיד היה מצב של חצי-כוננות. היה קשר חזק עם המשקים בסביבה. המא”ז היה תמיד בתפקיד.


הגיוס למשטרה 

סיפר: יוס פלד

 

 


לפני כ- 27 שנים באה פקודת גיוס למשטרה, של אנשים מימנים לישוב, אנשים שאפשר לסמוך עליהם. הסיבה: לא היה כל קשר בין ה”הגנה” ומערכות הישוב למשטרת ארץ-ישראל, שרובה ערבים ואנגלים ומעט מאד עברים. אבל גם היהודים שהיו במשטרה, הלכו מתוך חוסר עבודה, מנימוקים כלכליים ולא מתוך אידאה. בתחילת 1936 החליט הישוב לשלוח את האנשים לאותו גוף – המשטרה. וכמובן שהיו אלה אנשי הקיבוץ מהסיבות הנ”ל. מזכירות הקיבוץ המאוחד הפעילה את מרות הגיוס הזה, כמו את שאר הגיוסים שהתנועה החשיבה אותם. חבר הקיבוץ היה שליח הציבור והתמסר לתפקידו בכל גופו ונפשו.
תמיד היו לוקחים חברי קיבוצים לתפקידים אחראיים וחשובים. לחבר קיבוץ לא הייתה חשובה המטרה הכלכלית וכך פנו למשקים, שישלחו בחורים לתפקיד זה.
גם לבית השיטה פנו, וזו הייתה בעין חרוד למטה. הוטלה על המשק מכסה: שני חברים. הייתה דעה קדומה שלילית על תפקיד זה. השוטר היה מוכר כאויב לאנשים מזיכרונות הילדות. בלית ברירה, באמת בלית ברירה (החלטה זו החלטה) התגייסתי ונכנסתי לבית הספר לשוטרים. ביה”ס היה על הר הצופים. היו כ- 100 מועמדים מהקיבוץ המאוחד ומהם בחרו עשרה. את הקיבוצניקים שבאו לקורס לא יכלו כמעט לראות, אסור היה להם להתבלט, פן יוודע, שהם התנדבו במיוחד. הם היו עם כולם. אך לא הייתה שפה משותפת בין האנשים והיחסים לא היו יפים. לא הייתה הרגשה טובה, אך שליחות היא שליחות.
משטר החיים בקורס היה קפדני ביותר. במשך הזמן התייחסו אל יוס בכבוד, לא בגלל פריבילגיות אלא מפני שלא ניסה להשתמט ולהקל עליו.
ההשתמטות הייתה תכונה אצל אנשים רבים, אך לא הייתה זו תכונה שהחינוך הקיבוצי הקנה. כעבור חצי שנה, עם גמר הקורס, הייתה זו הפעם הראשונה, שיוס ניצל פרוטקציה כדי שישלחוהו למקום, שיביא מקסימום תועלת. יוס נשלח לסביבות יגור ומשמר העמק. הוא היה יהודי יחידי בין ערבים במשטרה. כל מקום שהוא נשלח אליו, היה עליו לצאת, אם רצה או לא. לא הייתה ברירה. היו כפרים ערבים, שלא היה קל להסתדר בהם. אך מזלו היה שידע את השפה הערבית.
קושי נוסף היה, כי השוטר המתנדב צריך היה לשחק משחק כפול: מצד אחד נאמנות, שלא לעורר כל חשד ומצד שני לעזור ל”הגנה”. אפילו הקצין הערבי (ממשפחת אל-חוסיני) היה שם מבטחו ביוס. גם השוטרים בטחו בו וכיבדוהו.
תפקידי השוטר המגוייס היו:
א.        קשרים עם ה”הגנה”, קבלת ידיעות בטחוניות ומסירתן לאחראים.
ב.        העברת נשק סודית בטנדר ובמדים של שוטר.
ג.        קשרים עם הסביבה.
השוטרים העבריים היו מקבלים הוראות ממפקדי ה”הגנה” בקשר לאימונים המתקיימים באזורים מסויימים, על מנת שיוכלו להזהיר בעוד מועד, אם תהייה שם פעולת משטרה. השוטר העברי היה מבחין מתוך הטנדר שלו בביצוע מאסר של חבר ה”הגנה” ומודיע על כך לממונים.
השוטר העברי היה נתקל לפעמים במצבים לא נעימים, כאשר היה צריך להשתתף בפיזור הפגנות של יהודים ב- 1 במאי. רק לפני שנים הוא עצמו קיבל מכות משוטרים, כאשר הלך בהפגנה ועכשיו… החבר העברי במשטרה תרם רבות בעזרה ל”הגנה”, אם בהודעות וידיעות, אם בשמירה על העברת נשק ועוד. זה היה בעצם התפקיד העיקרי. בלי שוטרים עבריים היה זה כמעט בלתי אפשרי. הם הסוו, הם דאגו שלא יתגלו, הם נהגו.
“בתום תקופת הגיוס לחצתי על שובי הביתה והם – להיפך, אך בסוף הוחלט – הביתה”. רוב השוטרים המגוייסים חזרו לבתיהם, אך יש מספר מועט, שעד היום משרתים בתפקידים גבוהים במשטרה.

   


איך חפרנו מחבואי נשק

סיפר: עדין שולמי

 

 

 


הימים ימי המאורעות של שנת 1936. התקפות הערבים היו מסוכנות ומפתיעות. היה צורך רב להצטייד בנשק ככל האפשר, להתגונן ולהתקיף בו בשעת הצורך. אך נשיאת נשק של היהודים הייתה בלתי חוקית, הבריטים היו עורכים חיפושים רבים וכל אשר היה נמצא נשק בידיו שילם במאסר גדול. בכדי להחביא את הנשק ולהסתירו מעיני כל, ולא מעיניים מבחוץ דווקא אלא מעיני החברים, פשוט כדי שלא ידעו אנשים רבים על כך. המקום בו הוסתר הנשק נקרא סליק. הסליק היה מעין בור או חדר מתחת לאדמה, מוסווה ביותר, שלא היית מרגיש או חש אפילו אם הלכת עליו או לידו. הבעיות של אחסון הנשק היו רבות ביותר, הנשק היה צריך להיות במצב תקין, היה צורך לטפל בו, ולשמן אותו בתמידות מרובה. גם חפירת הסליקים הייתה עבודה קשה ומסובכת. את הסליק היה צריך לחפור במקום קל לגישה, ונוח לקחת ממנו במהירות את הנשק בשעת סכנה. הייתה עוד בעיה גדולה, והיא חפירת הסליק – חפירה ביום הייתה מעוררת חשד, ואז היו מדברים, מתלחשים והכול היה מתפרסם במשק, ואם במשק אז גם בחוץ וכן הלאה. ולכן נחפרו הסליקים בלילות, בחושך כאשר הכול ישנו ואיש לא ידע ולא העלה בדעתו, כי בקרבת מקום חופרים ומחביאים נשק יקר ומסוכן. החפירה הייתה באדמה קשה, ולפעמים היו נתקלים החופרים באדמת בזלת קשה, וכך היה צריך לגמור את חפירת הסליק לפני אור-הבוקר. ואם לא הושלמה החפירה היה צריך להסוות היטב את המקום. על הסליקים ידעו רק אנשים מעטים. שניים או שלושה חברים, לפעמים היה צורך ביותר.
הסליקים היו מעטים ביותר. הנשק הוחבא בצריף מצפון לדשא הגדול. את הנשק החביאו מתחת למיטות, הוא היה מתחת ללוחות העץ. את הנשק הכניסו בתוך כדי חלב ועל הכד היה מעט עפר. את הנשק החביאו בכל חדר כי יכולות היו לקרות התנפלויות.

הסליק המדומה

מיכל זה נחשב לסליק של בית השיטה בגלל הפתח הרחב בראשו אך למעשה הובא מאזור משטרת שטה על ידי הפלחים בשנת 1948.

 

המיכל  שימש שנים רבות לאחסון דשן נוזלי, והיה מוצב בגבעת הפלחים.
בשנת 1983 נגרר המכל לפרדס לאחסון הדשן הנוזלי, והוא הוצב מעל מחפורת קטנה (שאליה נכנס הטרקטור עם נגררת הדישון מתחת למכל הדישון הגדול),במסגרת הכנת פסל ההעפלה הוכן שלט גדול מלוח פלדה, שבו נחקקו בחיתוך להבה ב’חרושת מתכת’ מילות השיר “בין גבולות, בין הרים” (חיים חפר אישר לנו לכתוב “בין גבולות, בין הרים”, ולא “בין גבולות בהרים”, כפי שנכתב במקור) והיום הוא מוצב ליד מחסן הפרדס לשעבר.אין עדות ודאית כי שימש כסליק עם הבאתו.

 


בשנת 1936 הצטיידו ברובים. כיתה מנתה 10 אנשים והיו להם 7-6 רובים ולמפקד היה אקדח וכמה רימונים. במקרה של יריות הכיתה הייתה מתרכזת במקום אחד. הנשק נשמר בשמן, היו עוטפים אותו בנייר פרגמנט, על זה הניחו נייר אריזה ובסוף קשרו אותו.
בתחילה שמו את מיכל הנשק פשוט בתוך האדמה בצריף. יותר מאוחר נוכחו לדעת שקיימת לחות באדמה ויש להכניס את המיכל לתוך מבנה תת קרקעי ממש.
במשך מאורעות 36-39 נרכשו רובים שלהם היו צריכים מיכלים גבוהים יותר – צינורות מים שימשו לכך. כל תקופה (תלוי במצב בארץ) היה הנשק צריך טיפול אחר. היה זמן שהמתיחות בארץ רבתה ואז המחסנאים הוצרכו לבדוק מיד את כל הסליקים. והיה זמן שהנשק היה מונח משומן בגלל המצב הטוב יחסית.
בתקופה ההיא עדיין לא היה פחד החיפושים רב, והחפירה לכן יכולה הייתה להיערך לעומק לא רב באופן יחסי. לאט לאט הצטבר נשק רב. בית השיטה הפכה להיות למרכז של ההגנה הארצית. באותה תקופה החלה להתפתח תעשיית הנשק. פיתחו שיטות סליקים חדשות. אך כאשר הכניסו הבריטים מגלי מוקשים מגנטיים למאבק – התקבלה ההוראה ממרכז ההגנה לצאת מכל הסליקים הקיימים ולהתחיל לבנות סליקים בעומק שני מטר מתחת לפני הקרקע.
הסליק היה במאפייה. היו מרימים שש מרצפות ונכנסים לחדר  מטר על מטר וחצי ושם היו מדפים ועליהם רובים מסודרים לפי הסדר. הסליק היה בנוי מבטון.
ליד הדיר היה חדר שנקרא “חדר לימוד”. ה”חפרפרות” השתמשו בו לשם ניקוי והכנת הנשק ובערב השתמשו בו החברים לשם אימונים, ללמוד ההגנה וכדומה. הוא היה עמוק בתוך הקרקע ומוסווה כהמשך המתבן של הדיר.
היו סליקים בגודל של חדרים קטנים, הכניסות היו יותר פטנטיות ומשוכללות. האווירה של אנשי הסליקים הייתה… הם ידעו עד כמה גדולה הסכנה בעבודה שכזאת כאשר חשבו על כך, אך כאשר נמצאו בתוך העבודה לא היו שמים לב והיו עובדים במהירות ובסדר.
היו גם הפתעות של גילויי נשק בישובים אחרים ואז כל הסליקים שהיו בנויים באותו סגנון, נסגרו ונהרסו לפי פקודה ונחפרו סליקים חדשים אליהם הועבר הנשק.
עבודת החפירה והעברת הנשק הייתה כרוכה בסכנות רבות, מפני הבריטים שעברו על הכביש עם מכוניות וכן עברו גם אווירונים מעל הישובים וצילמו את החפירות במקרה שראו. (הסליקים היו אז גדולים וחפירתם נעשתה עתה גם ביום ונערכה מספר ימים, ולכן הייתה הסכנה באווירוני הבריטים). הסכנה והסודיות שבעבודה זאת – האחסון של הנשק ושמירתו והאחריות לו, הייתה מרובה ביותר, ואף על פי כן, עמדו החברים בכך ומלאו באמונה את תפקידם החשוב לישוב העברי ולארץ כולה.

ביצורי ההגנה האזוריים

סיפר: שבתאי בארי

 

 


באותם הימים בא לביטוי יחסנו לגלבוע, אשר נקבע על ידי עשרות שנים של חיים בצילו, שרבות מהן היו שנות מאורעות דמים. המוסדות סברו שאין בכוחנו להחזיק בברקן, אולם אנחנו היינו מוכרחים לכבוש את הפסגה, להשתלט עליה ולהחזיק בה, שאם ישב עליה האויב, נרגיש זאת היטב ובייחוד הישובים: בית אלפא וחפציבה, לכן כבשו כוחותינו את הברקן. העמדנו עליו משלט. בכוחות ובארגון עצמאיים פתחנו דרך מחפציבה לברקן, בעזרת בולדוזר מעין חרוד, ביצרנו את הפסגה על ידי תעלות ועמדות. על גבי פרדות סחבנו חומרים. הקמנו צריף, חצבנו עמדות בסלעים. כל זה מסרנו לצבא.
באופן זה ביצרנו את מאזר מיד עם כיבושה. ביצורים אלה הצילו את מעמדנו על ההר. מג’נין נפתחה מתקפת נגד קשה. לא הגיעה עזרה ממשית אלינו. חששנו מאד, האם משלטנו במאזר יחזיק מעמד. הביאו מרגמות לזרעין כבר הייתה בידינו וירו לעבר גלי התוקפים במזאר אך הפגזים לא השיגו את האויב. לא יכולנו לעזור.
עבודת הביצורים שעשינו ביוזמתנו ובמועד שיא שעזרה לנו לבלום את האויב.
עם כיבוש זרעין ופינוי הכפר מתושביו שוחררה הדרך מעפולה אלינו. כפר זה, אשר שימש בסיס קדמי לאיום על יישובינו, לא סלח על כיבושו ולא השלים, ידענו שבזרעין נעמוד בפני לחץ כבד ביותר. לעבודת הביצורים הובאו אנשים מן העיר. ביום אי אפשר היה לעבוד, לא בחפירה ולא בגידור, מפני היריות שלא נפסקו. הערבים תקפו מצד ג’נין גם באווירונים, גם בתותחים. צריך היה איפוא לחפור בלילה, אבל אלה שנשלחו אלינו לעזרה לא העזו לעשות את העבודה. פעם ראשונה נתקלנו בארץ ביהודים משתמטים. ידענו, שאם לא נספיק לחפור בזמן, נהיה בסכנה. בכוח אילצנו אותם לחפור תחת אש. המאמץ היה גדול. אינני זוכר מאמץ פיזי ונפשי כזה בחיי. זכורני, כשהגעתי למפקדת הביצורים שלנו שהייתה בבניין המשטרה בשטח נפלתי באפיסת כוחות. נעמי הנדלר, שעבדה כנהגת במחוז העמק הביאה אותי הביתה.
ביצורים אלה הצילו את זרעין, מוקבלה וסביבתה, שהיו מחוץ לאזור לא בוצרו עם כיבושן. האנשים רבצו על הסלעים בשמש, לא היו תעלות ולא תיל. אנחנו שלחנו להם קצת חומר לביצורים. אין לי ספק, שאילו הספיקו לבצר את האזור הכבוש ממערב לגלבוע, הוא היה עומד במתקפת הנגד של הערבים, והיה ניצל.
במחנה גדעון הקמנו מחסן לחומרי הביצורים שהיו ברשותנו. במשטרת שטה הייתה מפקדת הביצורים. פעלנו בשיתוף ועזרה הדדית מלאה עם גדוד 14 שחנה בעמק.
תוכנית ביצורים זו אושרה על ידי הכוחות מגבוה אך הביצוע היה רק שלנו. על הביצורים עבדנו ימים ולילות. כל יום ושעה של עבודת ביצור היו חשובים ומכריעים.
כאשר נכבשו הכפרים הערביים באנו לשם מיד עם חומרי הביצורים (תיל, עמודים ויתדות, קפודי ברזל, כלי חפירה וכו’) והבטחנו את האפשרות לחברים הלוחמים להגן ולצאת להתקפה מהמקום.
ההגנה על העובדים
סיפר יונה ירחי
הפלחה הייתה במרחק גדול מהבית ועל יד כפרים ערביים עוינים: יובלה ומרסס. תמיד שלחנו שומרים עם הטרקטוריסטים. הותקפנו בשדות. פעם הותקף טרקטור ליד בית השייך, הטרקטור נפגע, העובד יצא בלי פגע. כל העבודה הובטחה על ידי שמירה מקומית. רוב העבודות נעשו בליווי שמירה: אחד חרש ואחד שמר. השמירה הייתה חלק גדול מהעבודה והייתה הרבה עבודת לילה. כל הטרקטוריסטים לקחו אתם נשק. במקומות רחוקים היה לאנשים נשק לגאלי, אבל ברוב המקרים – לא לגאלי. בתקופת הנוטרות אפשר היה לחלק את עשרים הרובים הלגאליים וכמו כן מקלע שנוסף מטעם הנוטרות. היו תקופות יותר שקטות ואפילו שקטות לחלוטין, אבל השמירה הייתה חלק בלתי נפרד מהעבודה. לא היו התנפלויות גלויות על הנקודה. רק מתקפת יריות. בדרך, מתחנת הרכבת אלינו, הניחו מוקשים לא מוצלחים ביותר, ובכל זאת חיים ברוק נפצע פעם ממוקש כזה. הוא רכב על אופניו לנקודה, הרגיש בחוט שבדרך, אבל כבר קרה פיצוץ, אופניו עפו מההתפוצצות והוא נפצע. אף על פי כן הוא רץ לקראת החשים לעזרה במאמץ רב וצעק להם לא להתקרב, כי עוד חוט אחד של מוקש נראה על הדרך.


במשק, בעבודה ובאזור

במאורעות תרצ”ו – תרצ”ח

25.10.1935   מסיבת השביתה הערבית אסרו על החברים להתרחק מהבית.

8.11.1935     מפקח משטרה בשטח – רוזנפלד – נרצח אתמול לרגלי הגלבוע.

20.4.1936    העבודה בחריש בטייבה נפסקה עוד אתמול והיום לא יצאו גם פועלי רוטנברג לעבודה.
אמש אחר חצות בא אלינו משמר שוטרים וקבעו אצלנו נקודת משטרה בצריף המזכירות. נמצאים במקום סרג’נט ושני שוטרים ערביים.
22.4.1936   בלילה נשרף שדה במזרחה של בית השיטה. נשרפו 150 ד’. עם השריפה יצאו שני טרקטורים שלנו לחרוש תלמים במזרח השטחים.
אתמול הועברו כל הילדים והחברות ההרות לתל יוסף.

24.4.1936   אמש בשעה 7:30 הוצת שדה השעורה של המשק ליד הפרדס נשרפו למעלה מ- 10 ד’ והסוכה שליד הפרדס. חברי המשק וחיילים מהמשמר כיבו את האש. לאחר חצות הוצת השדה שנית. 6 שוטרים באו לכבות את האש ונורו עליהם 12 יריות מצד ההר. בלילה זה עקרו מספר עצים בפרדס עין חרוד וכמה דונמים עצים בפרדס הצעיר של תל יוסף.

29.4.1936    בלילה החריבו 550 עצים נושאי פרי בתל יוסף. זהו מקרה ההשחתה הנועז ביותר בזמן הזה.
3.5.1936     אושר ארגז נשק בן 5 רובים לבית השיטה.

17.5.1936   הוטל עלינו לגייס 3 חברים למשטרה.

20.6.1936   נקבעה תורנות שומרים. לנקודה באות פלוגות קטנות עם מכונות יריה.

3.7.1936    בסה”כ נמצאים כעט ברשות שתי הנקודות 24 רובים צבאיים, 15 גרינרים, 6 רובי צייד.

5.7.1936    בלילה נורו יריות רבות מצד כפר יחזקאל. נראו סימני אותות מעל לגלבוע. כמה מהחברים קיבלו היום רובים צבאיים ומדים.

8.7.1936    יריות על בוצרי תל יוסף. לפנות ערב התקפה על פרדס רחל. כוחות עלו על הגלבוע. מאיתנו עלה יוזיק.


הנוטרים ופלוגות הליליה

סיפר: אריה כהן 

 

 


עם התפתחות דרכי הלחימה וההגנה היינו פעילים בכל שטחי הביטחון. כמשק הצעיר באזור עמק חרוד תפסו חברי בית השיטה עמדות הדרכה ופיקוד לא מעטות.עד 1933 הצטרפו למשק חברי מחנות עולים שהיו פעילים בהגנה בשלוש הערים, חיפה, תל אביב וירושלים עוד משנת 1926 בהדרכה בנשק קל וכן קשרים ואתתים.1933, השנה שבה התעורר לראשונה חשש למאורעות, הייתה השנה הראשונה בקבוצת החוגים בעמק, של פעילות הגנתית מכל הבחינות.
ב- 1933-1934 שלחה בית השיטה את החבריא לקורסים ארציים בגבת תחתית, בהדרכתם של רב אלוף דורי ואלוף יוסף אבידר, הייתה זו הכשרת המפקדים הראשונים בקורסים רציניים, אשר תרמו להתעצמות ההגנה במשקים.כתוצאה מהשתלמויות אלה התארגנה הפעילות בקבוצה. 60-80 חברים, בחורים ובחורות, התארגנו בקבוצות ללמוד בנשק קל, אקדחים, רובים, מקלעים, מכונות ירייה, רימונים, התחלה של א”ש.המשק גדל במספר חבריו וכן גדל כוחנו ההגנתי מבחינה איכותית.
עם המאורעות 1936 נכנסנו לתקופת הנוטרות.העלייה לנקודה החדשה שהייתה הקיצונית ביותר מזרחית לעין חרוד, חייבה אותנו בשמירה על המשק והעובדים בשדות בית השיטה, ובמקביל לבצע בשיתוף עם חיל הנוטרות פעולות הדרכה באזור, אשר נקרא בימים ההם ה”גוש”כלומר גוש משקי עמק חרוד. העבודה הגושית הייתה בעיקר שמירת השדות ומתקנים שיועדו להקמת היישובים של “חומה ומגדל”. המשק נתבע לשלוח חבר לקורס סמלים מטעם חיל הנוטרות, שהתקיים בסרפנד (צריפין היום) בהדרכתם של  מדריכים סקוטיים, על מנת שישמש באופן רשמי בימי המנדט כסמל אזורי, ובאופן בלתי רשמי כמקשר להגנה באזור וכך יאפשר להסוות את פעולות ה”הגנה”.כוח הנוטרות התעצם.
בהכוונת ה”הגנה” ברשות הסוכנות היהודית, הוא יצר לעצמו כלים הדרכתיים, הכשיר מדריכים ומפקדים גושיים ובין-גושיים

 מחלקת הנוטרים בפיקודו של אריה כהן 1936 ובהמשך מתגייסים להגנה.

 

 

עד למפקדים ברמה הארצית.
ארבעה חברים מבית השיטה השתתפו בכתה הניידת של הנוטרים, אשר שימשה באשור” חרוד “כגרעין ראשון לפעולות הגנתיות עם ה”ידיד” (וינגייט).

מסגרות אלה התפתחו לאחר מכן ל”פלוגות הלילה”הידועות .
עם עליית משקי “חומה ומגדל” באזורנו, תוגבר כוח הנוטרות על ידי משוריין נייד, בתפקידי שמירה והבטחת העובדים בעבודות הגושיות. האחריות על המשוריין ופעולותיו הייתה על חבר שלנו, כאיש “הגנה”ואני  נתמניתי לסניור – סרג’נט בגוש.
בית השיטה גייסה לפו”ש – 2 כיתות. לחי”ש – 2 מחלקות. ולמשטרה את יוס פלד.

ניצה אגוזי מספרת על ימי מלחמת העצמאות בבית

 

מלחמת השחרור “תפסה” אותנו, הילדים, בכיתה ז’-ח’.  לא היה סיקור תקשורתי 24 שעות ביממה, כפי שאנו מכירים היום, כך שניזונו בעיקר מהעיתון היומי ומהחדשות שהיו באוויר. (בדיעבד היה מי שטען כי זה היה מזלנו, כי אילו ראינו ושמענו בזמן אמת את המלחמה הנוראה ההיא, אולי לא היינו שורדים אותה…) חברים רבים היו מגוייסים (בעיקר לחטיבת גולני שפעלה באזור), המשק היה חרוץ כולו בתעלות. הן נועדו לריצה שפופה במקרה של ירי או לשכיבה במקרה של הפגזה. לא השתמשנו בהן יותר מדי. זכורה לי רק פעם אחת – מבט מהתעלה אל מטוס אוייב שחג מעל המשק,הטיל פצצה על הנגריה וירה צרור לעבר בריכת מי-הלילה. חברים עם מקלע “לואיס” ירו עליו בניסיון להפילו… עם רדת החשיכה שלטה במשק אפילה מוחלטת, אשר ליוותה והעיקה עד סוף המלחמה.

כאשר מכשירי הטלפון הקווי היחידים במשק היו במזכירות, בהנהלת-החשבונות ובמירפאה – הקשרים בין המיפקדה לעמדות וגם לחברים אישית היינו אנחנו, הילדים.

שיטת ה”קשר” עבדה כך: מישהו מוציא הודעה / הוראה בכתב ורושם מתחתיה את שמות כל אלה שהיא חייבת להגיע אליהם. אחד הילדים מקבל את הרשימה ומתחיל לרוץ אל כל הנמענים, כאשר כל אחד מהם חייב לחתום שהקשר הגיע אליו. בתקופה מסויימת ה”קשר” היה משמעותי מאוד בסדר-יומנו ושימש לי אפילו נושא לחיבור-פליטון בשעור עברית…

כל חשש לאירוע כלשהו לווה באזעקה של הפעמון או בסירנה. כל אזעקה כזו הכניסה ברגע את היישוב כולו לכוננות. כל אחד ידע את מקומו וגם אנחנו, הילדים. צריך לזכור כי מייד לאחר אירוע תפיסת מחסן הנשק ביגור, ולאחריו אירועי “השבת השחורה”, אנו, בני הכיתות הראשונות, חולקנו בין הענפים ותורגלנו בעבודה היומיומית, באחריות על הענף – אם היה זה הרפת או הדיר ואפילו אחריות על בארות המים…כאשר עשרות חברים בילו ברפיח תקופות לא קצרות – סידור זה הוכיח את עצמו ובזמן מלחמת השחרור כבר היינו מיומנים. במיסגרת הכנתנו להשתלבות במצב הגיע אלינו לכיתה דן כרמל ז”ל ונתן שיעורי עזרה-ראשונה, דב היינמן ז”ל אימן אותנו באיתות – דגלים, מורס והליוגראף ושובצנו בחוליות הקשר עם הסובבים אותנו. היינו עומדים במישמרות תצפית על גג בניין א’ (בניין המתפרות לשעבר), היה שם טלסקופ ענק שעמד על מיתקן מיוחד ובעזרתו שוטטנו בכל הסביבה – 360 מעלות. היינו אמורים לרשום ולדווח על כל כלי-רכב שעבר על הכביש או נכנס לשטח הקיבוץ. התחבורה באזור אז הייתה די דלילה, כך שהיה לנו זמן גם ליהנות ממראה הנשים בכפר קומי שחזרו מהמעיין עם כדי-המים על ראשיהן, או לחילופין, ממראה חברים שבאו לתומם להתרחץ בעירום בבריכת מי-הלילה…

זכורני ערב אחד, כשהייתי בתורנות קשר-איתות ביחד עם חנן חרמוני ז”ל, קיבלנו הודעה מהמחצבה על חבר שנעקץ על-ידי עקרב. זמן מה לאחר מכן קיבלנו הודעה מסוג אחר: צה”ל הודיע שכבש את הכפר מזר שבראש הגלבוע, והוא נמצא שם! איזו הרגשה נפלאה!

בין היתר היינו צריכים גם ללמוד וזה לא היה פשוט. לכל הרצינות הזו, החששות והמתח נלוו גם נסיונות קטנים להתבדח על חשבון המצב. באחד הימים כתבתי במחברתי:

 

זה היה ביום שישי. אנחנו בשיעור עם חנה כרמי ז”ל. קולות ירי רחוקים ומוזרים ולפתע קול פיצוץ עמום שהחריד את השקט הרגיל. דעתנו הוסחה לחלוטין מהשיעור ומבחינתנו הסתיימו הלימודים ליום זה. היו אלה קולות הקרב על הגלבוע.. בדיעבד אני עונה לעצמי על השאלה “איך יכולנו לשמוע”? – חיינו בעולם שקט. לא היו כל כלי-הרכב ומכשירי החשמל והטלפונים למיניהם. אפשר היה לשמוע למרחוק…

כל היום רחשו השמועות, מסביב הפנים הרציניות, המודאגות ושומרות-הסוד של המבוגרים. לקראת הערב לבשו השמועות והניחושים פנים מוכרות ואהובות של חברים קרובים והוודאות הכואבת התמקדה בצריף התרבות שעל הדשא, שם נפתח לרווחה הקיר המזרחי ועל הריצפה הונחו שלוש הגופות, עטופות בסדינים לבנים, כשלמראשותיהן מישמר-כבוד של חברים נושאי-נשק.

עקיבא היה אב-משפחה והיה גם רכז המיכוורת. אברהם אופלטקה היה רווק חביב שאהב לשחק ולהשתעשע איתנו על הדשא. אריק הצעיר היה דודו של גדעון, בן כיתתנו, והיה הכי קרוב אלינו בגיל.

המעמד היה קשה. זו הייתה פגישתנו הראשונה עם המוות בצורה כה מוחשית. בגלל הנסיבות הקשות של הקרב וחילוץ הגופות (אז עוד לא ידענו על כך…) לא היה זמן להכין ארונות. מראה הגופות העטופות בסדינים, מונחות על הריצפה, היה קשה מנשוא.

היה שקט נורא, אותו שקט המלווה בחשיקת-שפתיים, שמאז המשיך ללוות אותנו ולהטביע את חותמו בחיינו בשנים הבאות, כאשר התווספו מודעות במיסגרות שחורות ולוויות כואבות, עצורות ושקטות.

בלילה שמענו את הלמות הפטישים כשהתקינו את ארונות הקבורה.

בשבת, אחרי לילה ללא שינה, קמנו והלכנו לעבוד, כל אחד בענף שהיה קשור אליו, מבלי שאיש יאמר לנו מילה, בתחושתנו זו הייתה ההזדהות הטבעית ביותר עם החברה בה חיינו את המלחמה. תמיד ידענו שזקוקים לנו ושסומכים עלינו. לכן היה כה ברור שזה מה שעלינו לעשות בשעה קשה זו.

 מן הארכיון
בדף מידע מיום 30.5.1967 אשר הודפס במקום ‘שיטים’ בימי הכוננות שלפני מלחמת ששת הימים נכתבו הוראות לחפירת שוחות מחסה . להלן ההוראות כפי שנכתבו אז….
הוראות לחפירת שוחות במקומות המגורים:
חפירה תחת הבניין- טובה משוחה גלויה, כי היא נותנת מסתור לראש!
בחפירה יש להקפיד על הכללים הבאים: – שוחה שאפשר להיכנס לתוכה בשכיבה או בישיבה כשחלק הגוף העליון נמצא כ25 סמ’ מתחת לפני הקרקע (בלי להביא בחשבון את הערמות שמסביב). רצוי שהיא תיחפר מתחת לקורה במקום המוסתר ביותר, רצוי מתחת לרצפה ובמרכזה! יש לדאוג לכמה דרכי יציאה למקרה של מפולת. השוחות ישמשו לחברים שאין להם מקום במקלטים.
          – – – – – –
סדרי האפלה: אין הכוונה להורות שהחברים ישבו באפלה.   יש להתקין חדר אחד עם סידורי האפלה מלאים ולדאוג שיהיו מנורות קטנות שאורן אינו מאיר ישר אל החלונות. הוראות מדויקות ימסרו על לוח המודעות.
בהישמע אזעקת פתע יש לכבות מיד את כל האורות לפני היציאה למקום המחסה. איפול הדרכים וחדר האוכל ישמשו גם כן סימן להאפלה וההולך בדרך חייב להודיע על כך לחדרים המוארים שבדרכו.
 על אף המתיחות , שוררת אווירה של נכונות לעשות את הנדרש ולעזור. אך יחד עם זה נציין שקבוצה קטנה , יחסית, של חברים נושאת על שכמה את העול ואת האחריות לארגון אלפי הפריטים: יש להתגבר שעה שעה ורגע רגע על מכשולים לאין ספור הנערמים בפני הביצוע. אחת הבעיות הקשות ביותר היא המחסור ברכב מתאים….

 מספרת עזה ביקלס כהן

עזה עברה מתל יוסף לבית השיטה בפילוג בשנת 1952

“כאמור, שנות חיי הראשונות עברו עלי בצל המאורעות.  
אני זוכרת גם את החרדה, שאפפה אותנו בימי מלחמת העולם השנייה, עם התקדמות הגרמנים בצפון אפריקה לכיוון מצרים. דיברו אז על אפשרות ריכוזה של כל אוכלוסיית צפון הארץ ביערות הכרמל וניהול מלחמה פרטיזנית, במקרה הגרמנים יכבשו את הארץ. עם תום המלחמה אני זוכרת את הורי, היושבים ערב ערב בבית התרבות, ליד הרדיו היחיד שהיה בקיבוץ, ומקשיבים לתוכנית “חיפוש קרובים” בתקווה לשמוע משהו על משפחותיהם, שנשארו בפולין. למרבה הצער, תקווה שלא התגשמה.
ברוח אחרת אני זוכרת את אוהלי הפלמ”ח, שהיו ליד המקלחת הקטנה, ואותנו הילדים מציצים בין יריעותיהם, כדי  לראות את הפלמח”ניקים עושים אהבה.
 ההעפלה הצטיירה בעיניי כאירוע, שבו כל הישוב גזר על עצמו שביתת רעב כהזדהות עם השביתה שהכריזו המעפילים על אוניה, שנתפסה ועגנה בנמל חיפה. אמא עסקה אז בגיהוץ, וכמקובל באותם ימים  התיזה מפיה מים על הכביסה. אני זוכרת, ששאלתי אותה אם אינה “מבלפת” ובולעת קצת מים, והיא השיבה שאסור לנהוג כך, שהרי גם עלינו לחוש מעט ממה שעובר על המעפילים”.
 
“כאשר התחוללה השבת השחורה הייתי כבת שמונה.
התעוררתי מוקדם בבקר ולא הבנתי מה קורה. רצתי אל חלון הבית, שבו גרנו, וראיתי חיילים בריטים עם רובים מכודנים פורצים לצריף בו למדנו. אחר-כך חדרו החיילים אל ביתנו, ערכו חיפוש וגררו החוצה אישה שהחלימה באחד מחדריו לאחר ניתוח. אחד מהם, ג’ינג’י עם עיניים עצובות, לא הפסיק להתנצל, וכך נשאר בזיכרוני הפרדוכס: שילוב של התנהגות גסה להחריד עם מבטו העצוב של החייל, שלמעשה לא הייתה לו ברירה מעצם היותו כובש. את כל שאר ההתרחשויות שמענו רק מסיפורים. לא ראינו איך נהרג חיים חרודי ברפת, כאשר רץ לחלוב את הפרות, וכיצד גררו את הורינו אל בין גדרות התיל, שנמתחו באתר הכינוס המאולתר, ואחר-כך העבירו אותם ללטרון ורפיח. ראינו רק את ההרס שהשאירו החיילים ואת הבלגן המאיים בחדרים. במשק נשארנו רק הילדים והנשים. בני הכיתות הגבוהות הפסיקו ללמוד ויצאו לעבוד, ואנחנו עזרנו להם כמיטב יכולתנו. בשלב זה התחילה הציפייה הארוכה לשובו של אבא מלטרון, זיכרון ששזורות בו הציפיות, שאותן תפרה  אימא כדי לשלוח אליו בחבילות, ושעליהן נאסר לרקום את השם.
 את מלחמת השחרור אני זוכרת בעיקר בזכות הריצות למקלטים בבית הספר וההשכמות המוקדמות, שנועדו לעזור ולהוריד את הקטנים יותר למקלטים. על גג הבניין שלנו הוצב מקלע, שירה על המטוסים, ואנחנו ישבנו מפוחדים ולא ידענו מי יורה על מי. יום אחד נקלעתי לתעלה, כאשר מטוס האויב היה כבר מעל הקיבוץ. המטוסים של אותה תקופה טסו לאט, ולכן יכולתי לעקוב אחריו תוך שאני משוכנעת שגם הוא רואה אותי. פחדתי נורא.
זיכרון נוסף ממלחמת השחרור הוא הערב, שבו הגיעה אל המשק להקת הצ’יזבטרון. ההופעה נערכה בחוץ, ליד חדר האוכל, ומרחוק נשמעו הדי היריות מן הקרב שהתחולל באותה שעה על הגלבוע. זו הייתה הופעה עצובה, מה גם שמאוחר יותר התברר כי ההתקפה נכשלה ונפלו בה חברים מהמשק. בליל ה-29 בנובמבר, הלילה הבלתי נשכח בו הוחלט באו”ם על סיום המנדט והקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ, העירו אותנו באמצע הלילה. חברים פרצו לבית הילדים כשהם שרים וצועקים: “קומו קומו, מה אתם ישנים, יש לנו מדינה”. רצנו למגרש הכדורגל, שם כבר בערה מדורה גדולה ומעגלי רוקדים סביבה.
 
דיצי-דניאל בן מאיר

לדף באתר הפלמ”ח

בול פגיעה!
דיצי בן-מאיר במבצע חורב
 
דיצי התגייס לפלמ”ח בדצמבר 1944 ושובץ לפלוגה ה’, למחלקה ברמת-הכובש. לאחר זמן, נשלח לקורס מכ”ים, ליד קיבוץ שמיר. ב’שבת השחורה’ נתפס בתל-יוסף ונשלח למעצר ברפיח. אחרי 7 שבועות שוחרר תחת שם בדוי.
דיצי סיים את שרותו בדצמבר 1946, אך לאחר שנה הצטרף ל”חטיבת הנגב”. במהלך שירותו נלחם בחזית הדרומית. על מעשה אמיץ אחד סופר בכתבה זו:
 
היה זה ב”מבצע חורב”: שני מטוסים מצריים הפציצו את שיירת הגדוד התשיעי. מפקדיה של מחלקת זחלמ”ים שלמה נפגעו, ו”שרולנה”, מפקד הפלוגה, נאלץ למנות מפקדים אחרים במקומם. הלוחמים נשאו את המ”מ הפצוע והניחו אותו על הכביש. החובשים והרופא הגדודי טיפלו בו, ונתנו לו זריקות הרגעה. שוב הופיעו המטוסים המצרים וצללו הישר על השיירה. אנשי הצוות הרפואי מיהרו לחפש מחסה בין הגבעות החוליות, והפקירו את המ”מ הפצוע על הכביש.
הסייר דניאל (דיצי) בן-מאיר, שישב על ג’יפ המג”ד קרוב לראש השיירה, שמע את רעם המטוסים, זינק אל החול והחל לחפור במהירות שוחה בעזרת קסדתו. בתום התקיפה ראה את אנשי השירות הרפואי מטפלים בנפגעים על הכביש.
כשראה את המטוסים שבים לתקוף את השיירה, זינק בלי להסס לעבר ג’יפ המג”ד, הציב את מקלע ה”ברן”, דרך אותו בחוזקה, וירה לעבר המטוס מטווח קצר ביותר עד שנגמרה לו המחסנית. הוא לא הצליח לפגוע. המטוס חג סביב והחל לצלול לעברו. דיצי נזכר שבג’יפ נמצאת מחסנית טעונה בכדורים נותבים, שהכין מבעוד מועד, טען בזריזות את המחסנית החדשה ונעמד ליד הג’יפ כמתגרה במטוס. הטייס המצרי הטה את המטוס וצלל לעברו עד כדי יכולת לראות את פני הטייס. ואז שניהם פתחו באש. צרור כדורים נותבים ממקלעו של דיצי פגע במנוע המטוס, אבל באותה שנייה ירה הטייס המצרי מכל ארבעת תותחיו, עד שהכביש נחרש ממאות הכדורים שצלפו בו. משחלף המטוס הבחין דיצי בשובל עשן שחור נשרך אחריו. המטוס הנמיך אל מעבר לדיונות החול עד שהתרסק בקול רעם אדיר…
דיצי חזר אל השוחה שחפר ומצא את קסדתו נקובה בכדורים. לאחר מכן נשלח הסייר האמיץ לפלוגת הזחלמ”ים, כדי להחליף את המ”כ שנהרג בהפצצה המצרית. תמונת הפלת המטוס המצרי חרוטה בזיכרונו של דיצי עד היום.

 

 

אברהם אבישי מספר -שליחות באירופה 1946                                       
 
 
בשנת 1946 יצאתי עם המשפחה למרסיי לעבוד בעלייה ב’ עם שמריה צמרת ומשם עברתי לשוודיה.
אחרי פרשת האוניה “אקסודוס”, (שמריה חזר כבר ארצה) לא הסכימו הצרפתים שהאוניות תצאנה מנמלים – אלא רק ממקומות שוממים.מאחר שהחופים בדרום צרפת שרצו סוכנים אנגלים אי אפשר היה להכין את האוניות להעפלה.
סוכם ב”מוסד” לעלייה ב’ שאת האוניות יכינו באיטליה. יגיעו לאחת מנקודות החופים בריביירה ומשם תתבצע העפלה.
מעשה באוניה אחת שהוכנה באיטליה שנסעה לצרפת לצורך עליית במעפילים ומשהו התקלקל במנוע שלה.
היה צריך לעגון בנמל כלשהו בסרדיניה, על מנת לתקן.
על כל אוניה היה מלווה מן הארץ וגם אלחוטאי ישראלי.
קיבלתי ידיעה שרב-החובל מסרב להפליג. לא היתה ברירה אלא להודיע למלווה הישראלי להעלות את הקצין הראשון לדרגת רב-חובל ולהפליג.
כמובן שבמקרה כזה שלטונות הנמל אינם משחררים את האוניה וניירותיה נשמרים במשרד הנמל.
מאחר שהאוניה לא עמדה להגיע לנמל כלשהו היא יצאה לדרך בלי ניירות וכך הפליגה.
בעולם הספנות נחשבת אוניה כזאת כ”אונית פירטים” ובכל נמל שתיכנס – תיעצר. לא היה איכפת לנו, כאמור.
למזלנו הרע – התברר ששוב התקלקל המנוע. זה היה בחורף, בעונת הסערות.
האוניה היתה כמה עשרות קילומטרים, מערבה מקורסיקה.
המנוע משותק. המפרשים קרועים. האוניה מיטלטלת לעבר סלעי החוף הקורסיקני.
ניסינו לחפש בנמל מרסיי גוררת. ואמנם מצאנו גוררת תחת דגל שוודי, אבל רב החובל סרב לצאת.
כל הארצות שהשתחררו מהכובש הנאצי לאחר המלחמה היו אסירי תודה לאנגלים ולא היו מוכנים לפעול בניגוד למגמותיה. איכשהו הצליחה הספינה –
ספינת עץ – להשליך עוגן במפרץ סגור בחוף קורסיקה.
עמדה בעייה – מה לעשות באוניה שברחה בלי ניירות. התקשרנו לוניה פומרנץ שעמד בראש ה”מוסד” והצענו לו שנעזוב את הספינה. הצוות יסתנן ויעלה
לקורסיקה – והאוניה תופקר.
וניה לא קיבל את עצתנו ובו ביום הגיע למרסיי, ביחד עם איש כמורה צרפתי – יהודי (מומר). זה היה זה היה אדם נכבד אביי גלזברג.
עמדנו לטוס ביחד אתו למקום האוניה – לא השגנו אווירון, אלא מניצה.
מיהרנו מאד. וניה השיג מכונית מרוץ פתוחה. היה קור כלבים. הכומר שישב על יד הנהג נתן לי את גלימת הכומר שלו וכל התושבים בכפרים שעברנו
בדרך “הצדיעו בפני.
איש  הכמורה היה דובר שלנו. בכל מקום נחוץ – שלטונות המכס, הימייה והז’נדארמיה.
האוניה הוטענה מבלי להיכנס לנמל, ובסופו של דבר יצאה לארץ ועשתה את שלה.
 
 
 
סיפורו של אברהם אבישי על פעילותו באירופה ובשוודיה
כפי שסיפר למשה קליגר

 

קישור לווינגיט ופועלו בעמק
 
 
 
ב”הגנה”- קותי אשכנזי מספר
הרפתקה בלבנון
בימי מלחמת העולם השנייה, בשנת 1942, עבדתי כנהג ועסקתי בהובלה אזרחית למען צבאות בנות-הברית. הובלתי משאות ללבנון, לסוריה ואפילו עד נהר הפרת הגעתי. לצורך עבודה זו, החתים הצבא הבריטי בדרכון שלי חותמת המאפשרת לי מעבר גבול חופשי וכניסה לכל מחנות הצבא הבריטי. הרשאה זו גררה אותי להרפתקה של רכישת תחמושת בלבנון.
בוקר אחד הופיעו בסוכה שבה גרתי ישראל בן אליהו, שהיה מפקד ה”הגנה” באזור, ועמו עוד איש שלא הכרתי. הם ביקשו לראות את הדרכון שלי. ביקשתי מהאורח לצאת, ושאלתי את ישראל במה מדובר. הוא אמר לי: “מה אכפת לך, לא תיתן לי?” הראיתי לו את הדרכון והוא יצא ודיווח לאיש שבא איתו. שמעתי את האורח אומר: “זה האיש!” שניהם נכנסו שוב והטילו עלי משימה: “לקחת” כמות גדולה של תחמושת ממחנה צבאי בקרבת זחלה, אשר בבקעת הלבנון, ולהעבירה ארצה, ל”הגנה”.
אחד מאנשי הלח”י, ששירת כסמל בצבא הבריטי, ואשר פלוגתו עמדה לעזוב את המחנה בו שהתה בלבנון, הודיע שקיימת אפשרות לרכוש את מחסן התחמושת שבאותו בסיס תמורת סכום כספי הגון. לארגון הלח”י לא היו אמצעים כספיים לרכישת התחמושת, והוא הציע את ה”הזדמנות” הזו ל”הגנה”. לשם כך היה, כמובן, צורך בנהג הרשאי הן לעבור את הגבול ללבנון והן להיכנס למחנות הצבא הבריטי. זו הייתה הסיבה שבגללה באו אלי במפתיע ישראל בן אליהו ואותו אורח מסתורי, שהתברר לי שהוא יהודה ארזי, מי שהיה ממונה על הרכש מטעם ה”הגנה”. הייתי צריך לצאת כבר באותו יום.
בינתיים חלף זמן, והשעה הייתה מאוחרת. ידעתי ששערי הגבול בין ישראל ללבנון נסגרים בשעה 18:00, ושאם לא אגיע בזמן לא אוכל לעבור. יצאתי מבית השיטה, יחד עם הסמל מהלח”י בשעה 16:30 והגענו לראש הנקרה כמעט בדקה האחרונה. נהגתי במהירות לביירות ומשם, דרך הרי הלבנון, עד המחנה הצבאי בזחלה. שם התברר לנו שפלוגתו של הסמל מהלח”י כבר עזבה את המחנה, ובמקומה מוצבת שם פלוגה אחרת. אף על פי כן החלטנו להיכנס. עברנו בהצלחה את ביקורתו של שומר השער ונכנסנו למחנה, ישר למחסן התחמושת.
התחלנו להעמיס. העמסנו כמעט את כל התחמושת שהייתה שם: כדורים לרובה אנגלי ולמכונת ירייה מסוג וויקרס. בהתחלה לא שמו לב אלינו, אולם לאחר שהעמסנו יותר ממחצית הכמות שהייתה שם, הרגישו בנו השומרים. למזלנו, ניתנה לחיילים הוראה להימנע מלירות לעבר מחסן התחמושת; הם כיוונו את הרובים שלהם אבל לא ירו. החלטנו להסתלק. יצאנו מהבסיס בלי בעיות, כי שומר השער פשוט נרדם והשומרים האחרים לא הבחינו שהסתלקנו. רק לאחר שהתרחקנו כחצי קילומטר, שמענו את האזעקה.
לא שילמנו תמורת התחמושת. הייתה לנו סיבה טובה לברוח מהמקום בכל המהירות. הפעם נסענו דרך המורדות המזרחיים של הרי הלבנון. במדרונות נהר הליטני “דהרתי” עד כדי סכנת התהפכות. הגענו לראש הנקרה עם פתיחת שערי הגבול, בשעה 6:00 בבוקר. הקצין התורן השתומם: “נכנסת אמש אחרון ואתה הראשון שיוצא בבוקר?” עניתי לו שלנתי בלילה בכפר סמוך והוא קיבל הסבר זה, לא עלה בדעתו לבדוק מה יש במשאית. מי היה מאמין שנסענו במשך הלילה עד זחלה וחזרה, מרחק של כ-500 קילומטר לכל כיוון.
לא רחוק מחיפה, נתקלנו במחסום דרכים שגרתי שהציב הצבא הבריטי. הכרתי את אחד השוטרים שבמחסום, נפנפתי לו לשלום והמשכתי קדימה. את הסמל מהלח”י הורדתי בעפולה ומשם המשכתי לצומת עין חרוד, שם מסרתי את המשאית עם התחמושת ליהודה ארזי ולישראל בן אליהו.
כאשר הוחזרה המשאית לבית השיטה הבאנו אותה מיד למוסך, המנוע והבלמים היו מקולקלים. סיכמתי עם אריה כהן שצריך לתקן את המכונית ולשלוח ל”הגנה” חשבון מלא על כל החלפים ושעות העבודה, וכך עשינו.
יהודה ארזי סבר שהחשבון מנופח והכריז שהתנועה הקיבוצית סוחטת כספים מה”הגנה”. ישראל גת, שהיה אז מזכיר המשק, אמר שעשינו בזיון בלתי רגיל ודרש להוציא אותי מהקבוצה. קראו לי לבירור במזכירות, אך סירבתי לדבר בגלל הסודיות שבעניין. רק עוד שני חברים במשק ידעו על המשימה שביצעתי – נחום שריג ואריה כהן. המזכירות כלל לא ידעה על כך. כולם היו במצב רוח של לינץ’ עלי. רק שמריה צמרת הקל עלי, כנראה שתפס במה מדובר.
הוזמנתי לבירור במטה ה”הגנה”. בבירור נטלו חלק ראשי ה”הגנה”: אליהו גולומב, משה סנה וישראל גלילי. פתח את הדיון יהודה ארזי, שסיפר את כל הסיפור והראה את החשבון ששלחתי. לאחר שסיים, אמרתי שכל דבריו היו נכונים, אבל החשבון מדויק ולא מנופח כלל. אליהו גולומב, שהיה מפקד ה”הגנה”, אמר לחבריו: “אין לכם מושג בענייני מכוניות ואינכם מכירים את הדרך שבה מדובר; החשבון נכון ועל ה”הגנה” לשלם אותו”. ישראל גת שנלווה אלי, שמע אז את הסיפור בפעם הראשונה. הרגשתי שסלע נגול מעל ליבי.
אחר הדברים האלה, באו אלי מטעם ה”הגנה”, באמצעות שמריה צמרת, ולקחו ממני את הדרכון. הדרכון שלי היה דרוש ל”הגנה” כי הייתה מוטבעת בו חותמת המאפשרת מעבר גבול חופשי וכניסה למחנות הצבא הבריטי. נותרתי בלי הדרכון ולא ידעתי מה השימוש שנעשה בו.
סופו של הסיפור נודע לי רק בשנת 1958, כאשר הייתי גזבר. באחד הימים, בהיותי בבנק הפועלים, קראו בשמי. אחד האנשים שהיו באותה עת בבנק, ואשר שמע שקוראים בשמי, ניגש אלי ושאל אותי האם אני הוא יקותיאל אשכנזי. השבתי בחיוב. הוא גילה לי שהוא האיש שהשתמש בדרכון שלי. הוא סירב להזדהות ולספר מה עשה באותו דרכון. שאלתי את שמריה צמרת והוא אמר לי שהדרכון שימש לפעולות שונות של ה”הגנה” ושל המוסד לעלייה ב’. למיטב ידיעתי, שמור הדרכון במוזיאון ה”הגנה”.
 
 
“אני אלך לכלא”
בימי המאורעות הייתי אחראי על עמדה א’ (ליד שכונת התאנים) וכמובן גם גרתי בה. קותי היה מהאחראים על הביטחון בבית השיטה. יום אחד אמר לי קותי:
          שמע, השכבתי בעמדה קצין אנגלי שנאלץ לנוח, אני מקווה שזה בסדר.
          זה בסדר גמור! הקצין שלך ישן בדיוק על רובה המאוזר שהסתרתי מתחת למזרון המיטה…
קותי החוויר ואמר:
          אירה, אם יהיה סיבוך, אני אלך לכלא, לא אתה!
 
אריה וקסמן
 
“השבת השחורה”
בתגובה על “ליל הגשרים” פתחו הבריטים בחיפוש אחר מחסני נשק מוסתרים (“סליקים”) ובמצוד אחר חברי ה”הגנה” בהתיישבות. פעולת עונשין זו, שהתקיימה ביום שבת ה-29.6.46, נודעה בשם “השבת השחורה”. חברים רבים, וקותי ביניהם, נלקחו למעצר במחנה עתלית ולאחר כשבוע הועברו למחנה רפיח.
השחרור מרפיח אחר לבוא, וחברי הקיבוצים החלו להתארגן לשהייה ממושכת במחנה המעצר. ארנסט הורביץ, שהיה אף הוא במעצר, הקים מקהלה שמנתה עשרות בחורים. כבר באמצע החזרה הראשונה, בעומדו מול החבר’ה, הודיע ארנסט: “קותי, אתה משוחרר מהמקהלה!”
 
מלחמת השחרור – כיבוש כאוכב
בערב שבת, ה’ באייר תש”ח, הוכרזה המדינה. בשבת בבוקר קראו לי להתייצב במחנה גדעון, המחנה הנטוש של חיל הספר הבריטי, ליד תחנת הרכבת של בית שאן. במחנה גדעון התארגנה ההגנה האזורית, שהייתה מבוססת על חברי קיבוצים מהסביבה. מפקדת ה”הגנה” באזור הצפון חששה מפני צבאות ירדן ועיראק אשר איימו לחצות את הירדן ולתקוף מכיוון מזרח. היעד שלנו היה הכפר כאוכב-אל-האווה, שעמד על שרידי המבצר הצלבני בכוכב הירדן. מנקודה זו ניתן לחלוש על כל העמק, מנהריים עד בקעת בית שאן. ההשתלטות על הכפר הייתה חיונית, כדי למנוע מהאויב לחדור דרך ואדי בירה ולתקוף את ישובי העמק מצפון.
אני ידעתי להפעיל את המקלע הכבד וויקרס, שקראו לו אז “מכונת ירייה”. הייתי מספר אחד בצוות ותפקידי היה לכוון ולירות. איתי בצוות היו גם יהודה כוכבא וראובן ברמן (ברעם). הוויקרס, שהיה המקלע הכבד ביותר באזור, היה בעצם כלי “פרטי” של בית השיטה, כי “סחבנו” אותו מעמדה של הלגיון. הוויקרס היה כלי כבד, ונדרשו שבעה אנשים בכדי לשאת את המקלע, החצובה והתחמושת. ייצבנו את המקלע על גבי הג’יפ, ובנינו מתקן מיוחד לארגז התחמושת.
סמוך לחצות, נסענו במשאיות למושב מולדת. הכוח מנה פלוגה רובאית ועוד מחלקה מסייעת, שהייתה מורכבת משלושה צוותים של מרגמה קלה (52 מ”מ) ומצוות הוויקרס שלנו. על יד מולדת, ירדנו מהמשאיות וכל הכוח נע רגלית לכיוון כאוכב. “מכונת הירייה” הייתה, כאמור, מוצבת על גבי ג’יפ והצוות שלנו היה היחיד שנע ברכב. בעת תנועה, חייב הקנה של הוויקרס להיות מכוון לאחור, על מנת שלא יפגע בנהג. היות ורצינו להיות מוכנים לתת מכת אש לכיוון המשוער של האויב, נסענו כל הדרך בנהיגה לאחור (ברוורס).
בחצות הלילה הבחינו חיילי המשמר שלנו, שנשארו בכאוכב, בכוח עיראקי המתקרב אליהם מכיוון ואדי בירה. לא היו בידינו מכשירי קשר וההודעה הועברה למחנה גדעון ע”י מכשירי איתות.

שוב נשלחנו לכאוכב. בדרך אל הכפר לא השגחנו בשום תנועה. עם שחר, נשלחו שלוש כיתות לסרוק את האזור. אחת הכיתות נתקלה בפלוגה של כמאה חיילים עיראקיים, שהיו ישובים סביב מגשי נחושת גדולים ואכלו אורז עם צימוקים. התפתח קרב פנים אל פנים בין החבר’ה שלנו ובין הכוח העיראקי, שהופתע בשעת סעודתו. כולנו שמענו את היריות ומיד הצטרפנו ללחימה. העיראקים התחילו לברוח, הפעלנו את הוויקרס וירינו את כל התחמושת שהייתה לנו.

 
 
בנסיגתם, השאירו העיראקים מאחוריהם שלל רב: שלוש “מכונות ירייה” וויקרס עם תחמושת, שישה מקלעי ברן, כשלושים רובים אנגליים וחומרי נפץ. אולם עיקר החשיבות הייתה במכשיר קשר גדול שהיה מכויל על התדר של חיל האוויר שלהם, באמצעותו שמענו את ההוראות שקיבלו הטייסים.
במשך מספר ימים ניסו העיראקים לתקוף אותנו שוב ושוב, ולא הצליחו. אך הצבא העיראקי לא נואש. הם הזרימו לשטח שבין בית יוסף לנהריים צי גדול של כלי רכב ומכוניות משוריינות. באחד הלילות הפציץ “פרימוס” (פייפר) שלנו מיכליות דלק בגדה המזרחית של הירדן, ולאור הדליקה הצלחנו להבחין במערך שעמד מולנו, אשר כלל כשש מאות כלי רכב. דיווחנו ל”הגנה” על המתרחש. ביום שישי, שבוע לאחר הכרזת המדינה, נשלח אלינו תותח צרפתי ישן (אולי מתקופת נפוליון), שקראו לו “נפוליונצ’יק”. התותח הגיע אלינו עם מאה פגזים. הפגז הראשון שנורה פגע במשאית של האויב, שעלתה מיד באש. יתר תשעים ותשעה הפגזים שנורו בעקבות הפגיעה הראשונה, לא פגעו בשום מטרה. למזלנו, גרמה פגיעת הפגז הראשון למנוסה כללית של הצבא העיראקי שעמד מולנו.
מזון לא הביאו לנו, רק לחם ומים. היינו ניזונים מהעופות ומהפרודוקטים שנשארו בכפר הנטוש. התחלתי להתמחות בבישול יונים ותרנגולות… כעבור שלושה חודשים שוחררתי וחזרתי הביתה.
מלחמת השחרור – כיבוש כאוכב-עדותו של קותי אשכנזי
בערב שבת, ה’ באייר תש”ח, הוכרזה המדינה. בשבת בבוקר קראו לי להתייצב במחנה גדעון, המחנה הנטוש של חיל הספר הבריטי, ליד תחנת הרכבת של בית שאן. במחנה גדעון התארגנה ההגנה האזורית, שהייתה מבוססת על חברי קיבוצים מהסביבה. מפקדת ה”הגנה” באזור הצפון חששה מפני צבאות ירדן ועיראק אשר איימו לחצות את הירדן ולתקוף מכיוון מזרח. היעד שלנו היה הכפר כאוכב-אל-האווה, שעמד על שרידי המבצר הצלבני בכוכב הירדן. מנקודה זו ניתן לחלוש על כל העמק, מנהריים עד בקעת בית שאן. ההשתלטות על הכפר הייתה חיונית, כדי למנוע מהאויב לחדור דרך ואדי בירה ולתקוף את ישובי העמק מצפון.
אני ידעתי להפעיל את המקלע הכבד וויקרס, שקראו לו אז “מכונת ירייה”. הייתי מספר אחד בצוות ותפקידי היה לכוון ולירות. איתי בצוות היו גם יהודה כוכבא וראובן ברמן (ברעם). הוויקרס, שהיה המקלע הכבד ביותר באזור, היה בעצם כלי “פרטי” של בית השיטה, כי “סחבנו” אותו מעמדה של הלגיון. הוויקרס היה כלי כבד, ונדרשו שבעה אנשים בכדי לשאת את המקלע, החצובה והתחמושת. ייצבנו את המקלע על גבי הג’יפ שלנו, ובנינו מתקן מיוחד לארגז התחמושת.
סמוך לחצות, נסענו במשאיות למושב מולדת. הכוח מנה פלוגה רובאית ועוד מחלקה מסייעת, שהייתה מורכבת משלושה צוותים של מרגמה קלה (52 מ”מ) ומצוות הוויקרס שלנו. על יד מולדת, ירדנו מהמשאיות וכל הכוח נע רגלית לכיוון כאוכב. “מכונת הירייה” הייתה, כאמור, מוצבת על גבי ג’יפ והצוות שלנו היה היחיד שנע ברכב. בעת תנועה, חייב הקנה של הוויקרס להיות מכוון לאחור, על מנת שלא יפגע בנהג. היות ורצינו להיות מוכנים לתת מכת אש לכיוון המשוער של האויב, נסענו כל הדרך בנהיגה לאחור (ברוורס).
בחצות הלילה הבחינו חיילי המשמר שלנו, שנשארו בכאוכב, בכוח עיראקי המתקרב אליהם מכיוון ואדי בירה. לא היו בידינו מכשירי קשר וההודעה הועברה למחנה גדעון ע”י מכשירי איתות.

שוב נשלחנו לכאוכב. בדרך אל הכפר לא השגחנו בשום תנועה. עם שחר, נשלחו שלוש כיתות לסרוק את האזור. אחת הכיתות נתקלה בפלוגה של כמאה חיילים עיראקיים, שהיו ישובים סביב מגשי נחושת גדולים ואכלו אורז עם צימוקים. התפתח קרב פנים אל פנים בין החבר’ה שלנו ובין הכוח העיראקי, שהופתע בשעת סעודתו. כולנו שמענו את היריות ומיד הצטרפנו ללחימה. העיראקים התחילו לברוח, הפעלנו את הוויקרס וירינו את כל התחמושת שהייתה לנו.

בדרך לכוכאב עם הויקרס על הגיפ של בית השיטה עם יהודה כוכבא וראובן ברעם
בנסיגתם, השאירו העיראקים מאחוריהם שלל רב: שלוש “מכונות ירייה” וויקרס עם תחמושת, שישה מקלעי ברן, כשלושים רובים אנגליים וחומרי נפץ. אולם עיקר החשיבות הייתה במכשיר קשר גדול שהיה מכויל על התדר של חיל האוויר שלהם, באמצעותו שמענו את ההוראות שקיבלו הטייסים.
במשך מספר ימים ניסו העיראקים לתקוף אותנו שוב ושוב, ולא הצליחו. אך הצבא העיראקי לא נואש. הם הזרימו לשטח שבין בית יוסף לנהריים צי גדול של כלי רכב ומכוניות משוריינות. באחד הלילות הפציץ “פרימוס” (פייפר) שלנו מיכליות דלק בגדה המזרחית של הירדן, ולאור הדליקה הצלחנו להבחין במערך שעמד מולנו, אשר כלל כשש מאות כלי רכב. דיווחנו ל”הגנה” על המתרחש. ביום שישי, שבוע לאחר הכרזת המדינה, נשלח אלינו תותח צרפתי ישן (אולי מתקופת נפוליון), שקראו לו “נפוליונצ’יק”. התותח הגיע אלינו עם מאה פגזים. הפגז הראשון שנורה פגע במשאית דלק של האויב, שעלתה מיד באש. יתר תשעים ותשעה הפגזים שנורו בעקבות הפגיעה הראשונה, לא פגעו בשום מטרה. למזלנו, גרמה פגיעת הפגז הראשון למנוסה כללית של הצבא העיראקי שעמד מולנו.
מזון לא הביאו לנו, רק לחם ומים. היינו ניזונים מהעופות ומהפרודוקטים שנשארו בכפר הנטוש. התחלתי להתמחות בבישול יונים ותרנגולות… כעבור שלושה חודשים שוחררתי וחזרתי הביתה.
הערות:בלימת הכוחות העירקיים בכוכאב במלחמת השחרור מיוחסת כולה לגדוד 13 מגולני ללא פירוט הקרבות שנמשכו ארבעה ימים ובהם חלקם של מתיישבי העמק כמעט כלל לא מוזכר וזאת תוך עיוות האירועים כולם.
חברנו חזרו מקרבות אלה רק לאחר שלושה חודשים בהם שהו בכפר הערבי כחיל מצב עד שהמצב יתיצב.  בקרבות נהרגו 30 מחיילי הכח העיראקי ונקברו בשטח על ידי תלמידים בוגרים מעין חרוד.
כך מתואר הקרב בויקיפדיה  : 

ב-16 במאי 1948 כבש כוח מגדוד 13 של חטיבת גולני את הכפר כאוכב אל הווא. ההתקפה החלה בהפגזת מרגמות על הכפר. עם תחילת ההפגזה נסו תושבי הכפר והוא נתפס ללא קרב. המקום חלש על כל גזרת הקרב עם העיראקים ולכן הם ניסו לכבשו. כבר ב-17 במאי 1948בשעות אחר הצהריים הבחינו חיילי גולני בפלוגה עיראקית עולה דרך נחל תבור במגמה לנסות ולכבוש בחזרה את הכפר והמבצר. ב-18 במאי1948 עם שחר ישבו החיילים העיראקים לסעוד ארוחת בוקר ולהחליף כוח לקראת המשך העלייה למבצר. חיילי גולני התגנבו בין גדרות האבן ושיחי הצבר והפתיעו את העיראקים במכת אש מטווח של 50 מטר בלבד. צוות מכונת היריה של העיראקים שהופנה כלפי הפורצים חוסל ברימון יד. תדהמת העיראקים הייתה שלימה והם החלו לסגת בחיפזון וללא סדר כשחיילי גולני מזנבים בהם. נספרו 30 הרוגים ושלל רב. לחיילי גולני היו רק שלושה פצועים קל. לאחר מפלה זו לא ניסו העיראקים לשוב ולתקוף את המקום והסתפקו בהפגזות. ב-22 במאי 1948 נטשו העיראקים את האזור ועברו לצפון המשולש.

 

החייל הצעיר ביותר שנפל במלחמת השחרור
ירושלים 1948, מלחמת השחרור. הרובע היהודי עומד במצור וקרבות ארוכים. יש מחסור חמור בחיילים וכולם מגויסים. נסים גיני, גיבור בן תשע וחצי, נופל בעמדתו קומה אחת מעל לאמו העיוורת. סיפורו של החלל הצעיר ביותר בצה”ל
13/11/87, 00:00
יצחק שליסל

לא ברור עדיין איך הסיפור המדהים הזה לא פורסם עד כה בכל העיתונים. לא אגזים אם אומר שנעשה לו עוול היסטורי בכך שכמעט נגוז ונעלם, במקום שיזכה להערכה העצומה שהוא כה ראוי לה, ולמקום מכובד בין דפי ההיסטוריה של עם ישראל.

עם פרוץ מלחמת השחרור, עקב החלטת הבריטים ליישם את תכנית החלוקה ועזיבתם את הארץ, הטיל הלגיון הירדני מצור כבד על הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים. יום אחד בלבד לפני הכניעה נפל אחד מהלוחמים היהודיים ששימש כתצפיתן, בשעה שזיהה תנועה חשודה ושלף את ראשו מבעד שקי החול של העמדה. צלף ירדני ירה כדור שפגע בראשו. הוא לא היה הלוחם היהודי היחיד שנפל במערכה, ולכן עד כאן הסיפור יכול היה להיות רגיל לחלוטין, לולא העובדה המצמררת שלוחם זה היה בן תשע וחצי בלבד. קראו לו נסים גיני, והוא מוכר כחלל הצעיר ביותר של צה”ל.

ללוחם הצעיר לא הספיקו אפילו להתחלף כל שיני החלב, כך אגב זוהתה גופתו. גם לו היתה אמא אוהבת ודואגת שניסתה לגונן עליו ולשדלו בדברים שלא יסכן את עצמו. אך הוא, בגיל צעיר כל-כך, עמד על שלו והשיב לה שהוא מגן על המדינה שלנו. לא היה מקובל עליו שדמו אדום יותר משל חייל אחר. לא ייתכן שהוא ימלט את נפשו וייתן לאחר להיפגע במקומו

בני קבוצת אלון ,המחזור הראשון שלנו מתגייסים לצה”ל בשנת 1953 בתמונה:כופכף,צבי ישורון,חנוך אלבלק,יעקב שרגא,יהושוע סוויד,אהרון בצלאל,אמנון אבנור – בבסיס הקליטה.

 

המגויסים במלחמת העולם השנייה
חי”ר:
אריה אדלר
משה בדן
יצחק עמית
נחמיה פירט
שמעון קוטנר
אריה אלקינד
צבי יונאס
עזרא עקרב
נחמיה קליבנסקי
יהודה שטרן
נהגים:
בצלאל אלישברג
ברוך חפרי
יצחק דורה
יצחק לגר
טרקטורים:
בנימין דובניקוב
חיל הנדסה:
זאב פדלמן
דוד קויפמן
א.ט.ס:
מרים גרינגר
מרים פרוידנברג
צבא הולנדי:
דוד בן טובים
מגוייסי פלמ”ח – 1942
 
שאריק
אריה וייצמן
דוד קופמן
נעים שמש
אסתר צוקרוביץ
יאיר הגלעדי
זלמן פרח
נחום שריג
צביה כצנלסון
המגויסים במלחמת השחרור
 
חיים אבן נור
משה באומר
צבי בנאור
נפתלי כץ
יוסף לבני
יוסף מירון
שמעון שנירר
אשר ארייך
אלזה הלפרן
יוסוף גדרון

 

* לדף באתר הפלמ”ח 

* קישור ליוסוף גדרון בפלים

שאריק
דן ישראלי
אריה כהן
חיים לנגספלד
זלמן פרח
נחום שריג
בלהה הלר
שבתאי לוי
אברהם ברלב
מנחם דוד
כתריאל כץ
שמחה כהן
אהוביה מלכין
יונה רבניצקי
צבי תמרי
הני מוסבך
יצחק דורה (חזר מהשבי המצרי 1.3.49)
 
רשימת מגויסי תל יוסף והישובים מחוץ לבית השיטה – אשר הם חברי בית השיטה כיום
 

בפלמ”ח
דניאל בן מאיר

לדף באתר הפלמ”ח

יהודה ציפוק
דן כרמל
חיים אהוביה (יוקי)

גיורא רייכמן

דרור טל
אהרון שמי
תמר אהוביה
גינה מן
אורי עפרוני
חיים רמון
שיירות לירושלים הנצורה
אח”כ גולני
חטיבת הנגב
חטיבת הנגב
חטיבת הראל
חטיבת הראל
חטיבת הראל
חטיבת הראל
חטיבת הראל
חטיבת יפתח
פלי”ם – הראל
משמר החוף-אלתר גפני
בצבא הבריטי-תומס קרונר
נעמי הנדלר – אחר כך במחוז העמק.
גדוד -12-לוימן
מטה מחוז העמק-יעקב הורביץ
חיל הנדסה-מילק ביקלס
מגויסי בית השיטה לארגון ההעפלה
שמריה צמרת
אברהם אבישי
זלמן פרח
אריה וייצמן
שאר ישוב אורי
חיים רמון
שליחים בקפריסין
אהרון פרייברג
ארנסט הורביץ
מנחם אורן
מגויסים מעבר לים לביטחון
כתריאל כ”ץ
בן ציון אסף
רפי מייזלס

                                       עריכה: חגי בן גוריון

                                    צילום וסריקה: חיים בניאן  סרטי וידאו :דליה סלע וצוותי הוידאו

                                    הדפסה : עדנה הדר

                                    עריכה גרפית: מיכל אלבלק

חזרה לראש העמוד

 

 

קישורים למקורות מידע בנושא בטחון ,צבא,הגנה והתישבות

רשימת ארכיונים:

ארכיון יד ושם
ארכיון הסרטים הישראלי
הארכיון הציוני המרכזי
ארכיון תנועת העבודה, מכון לבון
ארכיון הסרטים היהודי על שם שפילברג
ארכיון קיבוץ לוחמי הגיטאות
אוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלתית
ארכיון מורשת בן גוריון
ארכיון צה”ל ומערכת הביטחון
הארכיון לתולדות העם היהודי
  ארכיון מכון ז’בוטינסקי
ארכיון מפלגת העבודה
  ארכיון השומר הצעיר, גבעת חביבה

רשימת עמותות וארגונים: 

מרכז מורשת בגין
מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים אוניברסיטת תל אביב
100 שנות ציונות
קרן קיימת לישראל
אתר עמותת יוצאי ארגון ההגנה
יד טבנקין
אתר צה”ל   
  מרכז רבין לחקר ישראל
   כתיבה ,איסוף ועריכה :חגי בן גוריון

 מקורות :ארכיון בית השיטה וחוברות זכרון של חברנו

 צילום וסריקות : חיים בניאן,אריה ב.ג ,עזריה אלון

הקלדה :עדנה הדר

חזרה >>

 

 

 

backtotop