בית השיטה במבחן ההגנה והביטחון 1948-1928

הטושה

סיפרו: נחום שריג ויוס פלד

הרקע למריבה היה הניגוד הנצחי שבין הרועה לבין עובד האדמה. באביב הרועים מבקעת הירדן ומשבט הסקג’י עולים לשטחי יובלה ומרסס ורועים את הצאן, והיו גורמים נזק לפלחים. הם היו חצופים ומזלזלים.
העדר של מרסס היה שייך להם בנוסף לעדריהם. אנשי מרסס באו לעזרתם ולאט לאט על בגלל שילוב בין הבדואים לפלחים הערבים ביחד היתה פורצת קטטה לאומית או גזעית. מטרת היהודים היתה ללמד את הרועים לקח ודרך ארץ על מנת שלא יחדרו יותר לשטחים של היהודים. לא היה רצון להשתמש בנשק חם, כי לא הייתה מטרה להלחם בהם.
כשבאנו לשטח של יובלה, ראינו שהערבים זורמים מכל צד חלקם ברגל וחלקם רכובים על סוסים. הם הלכו עם קלשונים וגרזנים ועוד כלי נשק קר. החבר’ה שלנו היו מרוכזים בצד אחד, ובמרחק 200 מטר היו מרוכזים הערבים. שני המחנות היו מרוכזים זה מול זה. מקום ההתרחשות היה בבקעה בין יובלה למרסס. במרסס, על טחנת הקמח עמד ערבי עם עבייה והזעיק כל הזמן עזרה, וזו זרמה מכוכבא וכפרת. הם היו רבים מאיתנו.
היו בינינו מספר נוטרים, יונה ירחי פיקד על אנשינו, תוך כדי מתן הוראות. כשהערבים הרגישו שהם במצב טוב יותר הם התחילו להתקרב אל המחנה שלנו והמרחק הלך וקטן. לא היה זה לכבודנו לסגת וגם אנחנו התחלנו להתקרב בצעדים איטיים מולם. בין הערבים היה ערבי אחד, חוסן איסמעין סקג’י שהכיר אותי, הוא היה ראש חמולה גדולה. אנחנו עמדנו מולם נכונים להדוף אותם. אני עמדתי עם החבר’ה הצעירים מעין חרוד.
בשביל להלהיב את ההמון חוסן ריכז את תשומת הלב אלי על ידי קריאות לשפוך את דמו של יוס, היות והיו לנו חשבונות איתו בעבר.
אנחנו עמדנו בשקט וחיכינו לראות איך יתפתח העניין. שני המחנות התקרבו עד שנעמדו מטרים ספורים אחד מהשני. חוסן עבר ברכיבה על ידי כל פעם וצעק לשחוט את יוס. הגיע הרגע שהרגשתי שאינני יכול לבזות יותר את עצמי ולחכות עד אשר הוא יתנפל עלי והחלטתי להראות את כוחי, נתתי פקודה “להסתער, אחרי”.
יונה שהיה בסביבה שמע את פקודתי. ברגע האחרון, ממש, לפני ההסתערות הוא קפץ מולי עם אקדח מאוזר שלוף וצעק: “יוס – אני יורה בך אם אתה מסתער”.
כנראה שזה עשה רושם חזק על הערבים והרוחות נרגעו. יש להודות שאילולא זה היה נשפך דם רב. הכל היה מתוח, כמו לפני התפוצצות. באותו רגע חל מפנה בקרב, ניתנה פקודה על ידי יונה לכוחות המזויינים הרשמיים, הנוטרים, לתפוס עמדות. וניתנה פקודה לשני הכוחות לסגת.

חיפושי הבריטים אחרי אנשים מיוחדים

סיפרו: יוסף גדרון ואריה כהן

קישור ליוסוף גדרון בפלים

החבאנו במשק אנשים רבים מה”הגנה”.
אחרי פיצוץ הגשרים – החבאנו בערימת קש מכונית טכסי שנמלטה, כי מספרה זוהה והבריטים חיפשו אחריה. המכונית השתתפה בגשר דמיה, נהגה, חבר ההגנה בחדרה, התחבא גם הוא אצלנו.
בשבת השחורה – בלהה הלר באה בריצה מעין חרוד והזהירה מפני הפעולה העומדת להתרחש. הספקנו לסלק את הדברים האסורים, להרחיק רשימות ולהסוות את האנשים שהבריטים לא צריכים למצוא.
גם מטה פלוגה ד’ של הפלמ”ח הספיק להסתלק.
בבית נמצאו באותו היום יוסוף גדרון, שהיה פצוע מליל הגשרים, וכן נחום שריג שהיה בריא ושלם.
נחום הסווה את עצמו כחולה, נשכב בחדר החולים, כשיוסוף נהפך לרופא שלו.
מהמשק נלקחו עלידי הבריטים  90 איש לעתלית. בזמן שהותנו שם הצלחנו להוציא 11 פעילי פלי”ם לחופשי. הכנו להם מראש מקום מחבוא ומזון בפנים המחנה, לפני שנשלחנו לרפיח.
כולם הצליחו לצאת בשלום מעתלית.
מהעצורים שלנו ברפיח שוחררו 3 אנשים באיחור של 6 שבועות.
מהאנשים בתפקיד במשק לא נלקח אף אחד כי הם הצליחו להסוות את עצמם ללא היכר. מדי פעם היו באים הבריטים לחפש שוב,הם  היו מנסים לעבור פעם נוספת  על הרשימות  שלהם– אבל מעולם לא עשו מצור נוסף על הקיבוץ.
ברשימות השחורות של ה- CID (הבולשת הבריטית) שמצאנו בנצרת בזמן כיבושה נמצאו רשומים 7 מחברי בית השיטה כמבוקשים.

יוסוף נעצר עלידי הבריטים בעת שחרור מעפילים בחוף – 1947

הקרב על הגלבע-1948

לינק לסיפורו של הקרב מפי משתתפיו

הקרב בויקיפדיה

באדיבות ידיעות הקיבוץ וידיעות אחרונות 14.3.2008

ניר מן  במשך שנים רבות התכוון ד”ר דני ירדני, כירורג ילדים מבית-חולים “העמק” וקצין בסיירת צנחנים, בן בית-השיטה, להתמודד עם פרשת הקרב הכושל בגלבוע בתש”ח, ושמר את העניין ב”קיטבג” לפנסיה. בקרב זה נפל דודו, דן צביק, שאותו לא הכיר ועל-שמו נקרא. לפני שש שנים הבין שאם בכוונתו לשמוע עדויות ממקור ראשון, ייאלץ להקדים את לוח הזמנים. במלאות שישים שנים לקרב הכושל בגלבוע, יוקרן ביום ראשון 16.3, בבית ציזלינג בעין-חרוד, סרטו התיעודי – “הקרב על הגלבוע – בהגנה על הבית” – המתאר את הפרשה.   “הקורבנות היו כאילו לשווא”   ביום שישי, 19 במארס 1948, מלאו לדן צביק 19 שנים. דן, בנם הבכור של לובה ואריה צביק, חברי קיבוץ תל-יוסף, היה אינטלקטואל מוכשר ויפה תואר, שסומן להנהגה הפיקודית והתנועתית. באותו הבוקר הזמין אביו, שעבד בתל-אביב, את שני אחיו להצטרף למסיבת יום ההולדת המשפחתית. כשהתקרבו לעפולה נודע על הקרב המתחולל בגלבוע, שבו, לפי השמועה, היו נפגעים לכוחותינו. בשובם הביתה הגיעה הבשורה המרה. במקום לחגוג את יום ההולדת הלכו בני המשפחה אחר ארונו של דן בדרכו האחרונה.

שבעה לוחמים מבני העמק נהרגו בקרב על הגלבוע, ונפילתם הכתה בתדהמת אבל את יישובי עמק חרוד. פרשת ההתעללות המזעזעת בגופות החללים נוספה להלם מהכישלון המבצעי הקשה. כעבור שלוש שנים הוקמה אנדרטת זיכרון על כיפת גבעת יהונתן שבהרי הגלבוע, המשקיפה על זירת הקרב. בטקסי יום הזיכרון מוזכרים מדי שנה שמות הנופלים, בקיבוצי האזור צוין הקרב בכתבות ספורות, בעיתון “הקיבוץ” פורסמה לפני שבע שנים כתבה מקיפה על פרשת הקרב, אולם מהסיפר הלאומי נפקד מקומו. קרב שכוח, שנדמה כאילו קשר שתיקה נרקם סביבו.   “כל מי שנולד למשפחה עם שכול מודע לכך שמיום שהוא זוכר את עצמו ניצבת בבית תמונת הנופל”, אומר ד”ר ירדני (52), יוצר הסרט. “עוד לפני שלמדתי לדבר ליוותה אותי כל יום וכל שעה תמונתו של דן. במרוצת השנים הופכת נוכחות האובדן להיות הדבר הכי מוחשי. התמונה שנמצאת בבית ועל התליון של סבתא. מישהו שלא קיים אבל נוכח בכל אירועי השמחה והעצב המשפחתיים. עם השנים עלו השאלות מיהו ומהו. בהתחלה שמעתי סיפורי ילדות תמימים, ולאט לאט התגנבו כעסים, סימני שאלה ושאלות פתוחות ללא מענה. מה קרה, איך קרה ואמירות שיש שאלות שעדיף לא לשאול. במשפחה סיפור הקרב לא סופר ולא דובר”.   ש: למה? דני ירדני: “בילדותי אמי סיפרה לי על אותה שעת בוקר ביום שישי כשנשמעו יריות מהגלבוע. היא הייתה נערה בת 13 ששיחקה עם חברותיה, ומאותו היום כל החיים השתנו. עם השנים הבנתי שלא רוצים לדבר עליו. לא להשתיק, אבל גם לא לדבר עליו. הייתה לי תחושה שרוצים להסתיר את האמת על הקרב. כשאתה שואל את בני דורי בעמק על הקרב בגלבוע מתברר שהם שמעו משהו אבל לא ממש יודעים. בסרט המרואיינים מתייחסים לכך רבות. הסרט הוא על הקרב הנאלם, שלא דובר בו ושסיפורו לא סופר”.   בחורף תש”ח, היה ארגון ההגנה עדיין במחתרת תחת השלטון הבריטי. בארץ ניטשה מלחמת קיום מול האוכלוסייה הערבית שהכריזה מלחמת שמד על היישוב היהודי. בחלקו המערבי של הגלבוע שכנו שלושה כפרים ערבים עוינים: זרעין, נוריס ומזר, ששיתקו כמעט לחלוטין את התנועה בכביש עפולה-בית-שאן באמצעות ירי ומיקוש, פוצצו בארות מים וחיבלו ברכוש חקלאי. ערביי הכפר נוריס היו יורים ממרפסות בתיהם על עובדי מחצבת הגלבוע שליד מעיין חרוד. בעקבות התקיפות החוזרות ונשנות על עובדי המחצבה הוחלט להציב לפורעים מארב בפאתי הכפר נוריס. הכוח רוכז בקבוצת “זרעים” (מושב גדעונה הנוכחי) שליד מעיין חרוד. כל לוחם הביא את נשקו האישי מהבית – רובה קנדי, שתי מחסניות ושני רימונים – ללא חגור אישי, ללא מודיעין, ללא מכשירי קשר וללא ניסיון קרבי. קרב זה היה טבילת האש של לוחמי המחלקה.   על נוהל הקרב מעיד מפקד המחלקה, אבינועם פניני: “לא ידעתי מי המפקד שלי, לא הייתה הכנת שטח וכוחות. לא היה קשר עם זרעים”. מפקד כיתת עין-חרוד, אבשלום אלברטון ז”ל, אומר בסרט: “הכרנו באופן כללי את הגלבוע ואת מרחב הלחימה, אבל לא היה סיור מוקדם למקום הצבת המארב המתוכנן, בטח שלא סיור לילי למקום”. בפרספקטיבה עכשווית מסביר אהרן שמי, מפקד כיתת תל-יוסף: “התרגולת הייתה: הערבים יורים עליך, אז אתה עונה באש. לא היו קרבות תנועה ולא היו נוהלי קרב, הכול היה נייח. הערבים יורים אז משיבים אש”.   בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר יצא הכוח מקבר חנקין לתפיסת עמדותיו ברכס השולט על המחצבה. הלילה היה קר וצמחיית הבר, שהייתה בשיא פריחתה החורפית, הרטיבה את הלוחמים עד לשד עצמותיהם. הכשל הטרגי של המארב המאולתר נגרם מהצבתו בתא שטח נחות שנשלט מכל עבריו, אולם רק בזריחת השמש התחוורה טעות המיקום במלוא חומרתה. חיילי הכוח היו מסונוורים לחלוטין ולא ראו דבר כאשר צרור יריות נורה לפתע על כיתת בית-השיטה הקדומנית. הכוח זוהה על-ידי ערביי נוריס ועם גילויו נפתחה עליו אש, מבלי שאיש מהלוחמים הבין מה מקורה ומי היורים. חיילי המחלקה היו חשופים כמו במטווח. המ”מ נתן הוראת נסיגה לרכס השולט כדי לשפר את עמדות האש, אולם לא ניתן היה לחלץ את הפצועים. תוך זמן קצר נפגעו רבים משלושים חיילי המחלקה ונשארו לכודים תחת אש תופת.                   .   לשמע היריות התארגן כוח חילוץ מיישובי העמק בפיקודם של דודיק יזהר ועוזי ציזלינג (בנו של שר החקלאות הראשון אהרון ציזלינג). כוח החילוץ נחשף וספג מכת אש קטלנית על פסגת גבעת יהונתן, שממנה נהרגו שניים מהלוחמים. העדיפות הערבית המוחלטת לא אפשרה לנהל נסיגה סדורה והקרב הסתיים במנוסה רבתי, כשבזירת המערכה נותרו חמש גופות של חיילי המחלקה. הערבים התעללו בגופות החללים, גררו אותן במכוניות בחוצות ג’נין ותלו אותן לראווה כרותות איברים. בהתערבות האנגלים חולצו הגופות והובאו בטנדר אל מרפאת תל-יוסף. דודיק יזהר ז”ל: “הרמתי את הברזנט מעל הגופות וחשכו עיניי. ראיתי גוויות עירומות ואיברים כרותים. גופתו של דן צביק נותרה אחרונה. הוריו, לובה ואריה, ניגשו לזהות את הגופה והאם אמרה: ‘זה לא דן'”.   ירובעל לביא ונחום נישט-ניב הובאו לקבורה ביום שישי. חמשת החללים שגופותיהם חוללו בג’נין: אריה אלקינד, אברהם אופלטקה, עקיבא ברזילי, חיים ליבין ודן צביק – הובאו לקבורה בשבת לפנות ערב. כעבור כחודשיים כבש כוח מחטיבות יפתח וגולני את שלושת הכפרים, שתושביהם ברחו למחנה הפליטים בג’נין.   “מהבחינה הטקטית, המשימה הייתה סבירה במונחי הימים ההם”, אמר אלברטון. “אם הקרב היה נגמר אחרת, בניצחון, ייתכן שזה היה מפצה קצת על הרגשת האובדן. הקורבנות היו כאילו לשווא”. מפקד המחלקה, אבינועם פניני, אומר בסוף הסרט לד”ר ירדני: “רציתי לקבור את עצמי. לא איבדתי חושים, אבל לא רציתי, ולא ראיתי, ולא באו אליי, ולא ניגשו אליי, ולא טלפנו אליי. מנודה. חבל על דאבדין. זה דבר שאתה לא יכול לתאר, אוכל אותך מבפנים. אם היית רופא לב, היית מבין שחצי לב שחור בגלל זה. על מצפוני אני לא לוקח, אני רק מצטער. מצטער הצטערות גדולה מאוד שטיפלתי בפצועים במקום לנסות להיפצע או להיהרג”.    ש: כיצד עלה פתאום רעיון הסרט? “עניין הסרט החל באופן די מקרי. דן צביק קבור בתל-יוסף. מדי שנה היינו מתאספים ביום הזיכרון בבית-העלמין בבית-השיטה, ובתום הטקס, לאחר שאמי, אמירה, הייתה מסיימת לדבר עם כל החברות שלא ראתה – היינו עולים לקברו של דן בחלקה הצבאית בתל-יוסף. תמיד היינו מגיעים לאחר סיום הטקס והיינו לבד במקום. לפני שש שנים אמי נפטרה. ביום הזיכרון באותה השנה הגענו לראשונה לתל-יוסף, כשבמקום נמצאו חברי המשק, ואיש לא הכיר אותנו. כאשר התכנסנו סביב קברו של דן ניגשה אלינו אישה לא מוכרת ושאלה בהיסוס מי אנחנו. סיפרתי לה מה הקשר המשפחתי, וכששמעה שנקראתי על שמו של דן, היא ביקשה שאגש אתה אל אביה, דודיק יזהר, שישב במכונית בחניון. דודיק היה אז בשנתו התשעים, לאחר אירוע מוחי קשה. הוא יצא מהרכב ובמשך שעה ארוכה סיפר, בהתרגשות רבה ובעיניים זולגות דמעות, על פרשת הקרב. בזכות רותי יזהר הבנתי שהמחשבה לעשות ‘בבוא המועד’ משהו על פרשה זו, שהייתה ברשימת הדברים ששמרתי לפנסיה, איננה יכול לחכות. הבנתי שאם ארצה לגבות עדויות מכלי ראשון על הקרב – זה צריך להתבצע מייד, לפני שלא יהיה עם מי לדבר”.

 הקרב בגלבע מהצד הערבי

תקציר ראיון שנערך ב- 2006, עם יליד 1927 

המרואיין: السيد رشيد الجلامنة من نورس – جنين. רשיד אל ג’לאמנה

קישור – https://youtu.be/pYPfYRWD_pc 

1947-1948 המאבק על חלוקת א”י. בגזרת הגלבוע הוצבה יחידה צבאית של צבא ההצלה הערבי. המפקד בכפר נוריס היה “אבו ח’יידר”. קצין סורי. יחידה נוספת הושמה בכפר זרעין. היו תחתיו כמה עשרות חיילים. תושבי הכפר ארחו את הלוחמים, אפשרו להם לגור בבתיהם והאכילו אותם. בנורית התישבו בקומה העליונה של בית הספר. כך הגנו על הכפרים מפני היהודים. לוחמי צבא ההצלה עקבו אחר תנועות היהודים באזור ומדי פעם היו מתעמתים איתם. היו מציבים בלילות תצפיתנים ומערבים. הם ידעו מאיפה יגיעו היהודים. ללוחמי צבא ההצלה איישו עמדה ששלטה על השטח. בעמדה זו היה צלף עם רובה ברן. לילה אחד נצפתה תנועתם של יהודים שנעו ועלו לכפר מכיוון צפון (כרם אל עינב – كرم العينب). עם עלות השחר התחיל קרב יריות. הצלף פגע ביהודים אחד אחרי השני. כל פעם היה מגיע אחד כדי להציל את חברו, הרג גם אותו. כך חיסל חמישה [בקרב זה נפלו שבעה מלוחמינו]. לבסוף היהודים פינו את השטח (הפסיקו לנסות להציל את הנפגעים) ניגש הצלף לאבו ח’יידר ואמר לו “הרגתי חמישה”. “אני לא מאמין” ענה לו. “אביא לך הוכחה” אמר הצלף. הלך למקום הקרב, הוציא את עיניהם במרצע (שברייה), ערף את ראשו של אחד מהם וחזר למעיין [אל אבו ח’יידר].

לאחר הקרב [המרואיין] הלך לראות מה התרחש. זוכר את שדה החיטה בתוכו שכבו גופות היהודים. לכל יהודי היה קשור חבל ברגל וכן זוכר את סימני הדם על האדמה לאורך השביל לאורכו גררו את הגופות.

מאוחר יותר הגיעו האנגלים, לקחו את הגופות ואת הראש הקטוע והחזירו ליהודים.

[החידושים: המחלקה נתקלה בכוח מאורגן ומאומן של צבא ההצלה הירדני. ההתעללות בגופות החל או התרחש כולו בכפר נוריס]

מספר על אירוע נוסף שהתרחש לאחר מכן בכפר זרעין [כנראה מדובר בניסיון הראשון לכיבוש הכפר על ידי כוח גדול של “גדוד העמק” ב-21 באפריל 1948- קישור]. היהודים התקיפו. צבא ההצלה מיגן את הכפר הייטב, בשני קווי הגנה. היהודים הצליחו לעבור את קו ההגנה הראשון אך לא הצליחו לכבוש את הכפר. לאחר קרב זה עזבו אנשי הכפר. נשארו בכפר רק אנשי צבא ההצלה. [אינפורמציה תואמת נמצאת בקישור ]. לאחר מקרה זה, גם תושבי נוריס עזבו את הכפר וזאת עוד לפני נפילתו הסופית. [במסגרת קרב בלימת הצבא העירקי בצפון השומרון מבצע “ארז”. נוריס ומזר נכבשו ב30 למאי 1948] בכפר נשארו אנשי צבא ההצלה.

תרגום ועריכה :שחר פלד

 

בעקיבא ברזילי,אברהם אופלטקה,ואריה אלקינד במימין : צילום העולים למזר לקרב על הגלבוע , במפלים, משמאל : לויית שלושת חברי בית השיטה שנפלו בקרב תאריך : ח באדר תש”ח רכז : הגלעד במקום בו נערך הקרב לזכר שבעת הנו1948

 

שילובה של קבוצת “אלון” במערכות ההגנה של בית השיטה

 

סיפרה: נורית גבריאל

כבנים ראשונים בבית השיטה – תמיד העריכו אותנו כבוגרים וגדולים מכפי גילנו, וכך התייחסו אלינו, על כן קשה לומר שאי פעם חשנו את עצמנו כילדי “תנובה”.

בעבודה ובלימודים נדרש מאיתנו (מכיתה ה’ ואילך), בזכות אריה בן גוריון, הרבה מעל ה”תקן” המקובל היום בקיבוץ. (אז גם ה”תקן היה עדין בחיתוליו, וכל קיבוץ נהג כמנהגו). כך השתלבנו בשטח ההגנה והביטחון ברצינות ובאחריות מלאה.
עם פעילותן של פלוגות הפלמ”ח במשק, חיינו וספגנו בלהיטות את ההווי הפלמ”חאי הסובב אותנו – באימונים, בבילוי ובעבודה.
עלינו הוטלו תפקידי הקשר במשק על כל סוגיו. לשם כך עברנו קורס איתות בשיטת ה”מורס”, בדגלים, אור וזמזם. הקדשנו לכך שעות אימונים מרובות וערבים מלאי עניין. בהדרכתו הברוכה והמסורה של דב היינמן ז”ל. כל בני הכיתה ידעו את מלאכת האיתות על בורייה. התאמנו גם בשעות הפנאי. מותו הפתאומי של דב השרה עלינו אבל כבד, והפסיק במידת מה את הפעולה הסדירה של אימוני האיתות.
אך לעומת זה באימונים ובתמרונים שנערכו במשק היינו, אנו, הקטנים בני 14 במלחמת השחרור – קשרים בין המפקדה לעמדות ובין העמדות המפוזרות לאורך כל גדר המשק. (אז עוד הקיפה גדר ביטחון את כל בית השיטה). התנועה בין המפקדה שמקומה היה במרתף חדר האוכל נעשתה בתוך תעלות קשר שביתרו את בית השיטה לאורכה ולרוחבה. התנועה בתוך התעלות שעומקן 100-80 ס”מ היתה קשה, נאלצנו לנוע בכפיפה ולהעביר תשדורות ופתקאות מעמדה אחת לשניה ולמפקדי הקטעים וחוזר חלילה.
זכור לי מקרה – שהיה עלי להעביר פתק ממפקד הפלמ”ח, שייקה, שישב בחדר העיון, מטה הפלמ”ח בבית השיטה בעת ההיא, לצריף ה”אבירים” שליד החשמליה. הרגשתי שאני מעבירה תשדורת ראשונה במעלה – הייתי מתוחה ונלהבת, ומה מאד רציתי להציץ ולראות, מה כתוב באותה פקודה אך התאפקתי ולא פתחתי אותה. נעתי בזהירות ובכפיפת גב בתעלות הקשר. התקדמתי בזחילה ובקפיצות קרב בשטח הפתוח ותפסתי מחסה מאש, כמו שלמדתי באימוני השדאות – שטופת זיעה ונרגשת הגעתי ומסרתי את הידיעה.
עם גבור המתח באזור הוטל על כיתתנו להעמיד תצפיות על בריכת המים. חוליית התצפית: בן ובת – תפקידם היה לדווח על תנועת הערבים באזור; בקו מרסס – קומי, וכן להזעיק את החברים במשק למקלטים ולתעלות עם שמיעת מטוסי האוייב. זה היה תפקיד אחראי ממדרגה ראשונה וגרם למתיחות רבה לצופים. חששתי שלא אבחין בזמן במטוסים. או אזעיק אזעקת שווא את כל המשק והמטוס אינו אלא מטוס שלנו.
בהדרכת שמריה ואחיה התאמנו בשדאות יום ולילה. למדנו להכיר את הרובה האנגלי – הנשק היקר של הימים ההם. היום בו ערכנו את המטווח הראשון ברובה האנגלי היה חוויה בלתי נשכחת, וכל חברי המשק דברו בו. כמו כן עברנו קורס עזרה ראשונה בהדרכת דן כרמל, חבר הכשרת חקוק דאז.
בשבת השחורה – הובלו מספר רב של חברים לרפיח. ענפי המשק סבלו סבל ניכר מחוסר ידיים עובדות ובעיקר של בחורים. ברפת היה המצב חמור ביותר. הפסקנו את הלימודים ונחלצנו לעזרת המשק. בעיקר לעבודה ברפת שנשארה כמעט ללא עובדים. שמחה כהן ושלוש בנות ובן אחד מקבוצת אלון החזיקו את הענף זמן רב, עד שובם של החברים מרפיח, וכן בשאר הענפים. חשנו את העול המוטל עלינו. עבדנו בימים, וששנו לעבודת הלילה ברפת (שעד אז היתה בחזקת חלום בלבד). כל אחד מאתנו חלב הרבה פרות בחליבת יד. מכוני החליבה עדיין לא היו. השרירים כאבו אך היינו גאים על יכולתנו לעזור. ואנו בני 12 בלבד.
הפגישה היחידה עם מלחמת השחרור – הייתה למזלנו בהתקפה מן האוויר של מטוסי האוייב. הוטלו מספר פצצות על המשק. אחת מהן גרמה להרס הנגריה ולפציעת חבר. כל החברים והילדים ישבו במקלטים כי לא היה עדיין נשק נגד מטוסים.
חרדנו עם כל החברים באותו יום עקוב מדם של הקרב על הגלבוע. בלב דואב ליוונו את חברינו אריק, אברהם אופלטקה ועקיבא ברזילי למנוחות. באותו יום חשנו על בשרנו מהי מלחמה ומה הן תוצאותיה. כל אחד מהקורבנות שמור בזיכרוני מקום וחוויה מיוחדים ובלתי נשכחים.

מימין:בנות נמלה באימונים 1955

למעלה: משמאל:בנות אלון באימוני נשק 1948

הנשק היה אתנו בכל טיול בארץ ישראל-כאן אורן ונמלה מטיילים למדבר יהודה וים המלח 1955 עם אריה ב.ג
בעניין ובחרדה עקבנו אחר החדשות ברדיו ובעיתונות על הקרבות שהתחוללו באזורים השונים בארץ.
למזלנו – בזכותם של אותם לוחמים אמיצים לא הגיעו הקרבות לשערי המשק ממש ולא נאלצנו להפעיל את הידע שרכשנו, אלא באימונים בלבד.
תקופה זו, של פעילות ואווירת מלחמת השחרור, הוסיפו לגיבוש הכיתה ולבגרותה.

נשק המגן

סיפר: שמריה שושני
 

בהתחלה הייתה בית השיטה בשני מקומות – על יד מעיין חרוד – רוב הישוב, ומעטים בנקודה למעלה. הנשק הרשמי: ארון ברזל: 10 רובי ציד, ‘גרינרים’. מותר היה להוציאם רק במקרה של התנפלות. קורפורל אנגלי וערבי מבית שאן לימדונו להשתמש בנשק. אי אפשר היה להסתמך על הנשק הזה, לכן השתדלנו להשיג נשק שיעמוד לרשותנו ללא פיקוח.
שילמנו בעד נשק שהוברח מחו”ל. גם אצל הערבים קנינו. באותו זמן ייצרו בארץ פצצות וגם מאלה רכשנו. השתמשנו ברימון הפולני עם הידית.
לימים היה לנו נשק בגודל מחלקה – 30 רובים.
גם ההגנה סיפקה. ניהלנו “מסחר ” עם אנגלים. בהיווסד ה”נוטרות” השגנו גם נשק לגאלי – 24 רובים. לחברים שיצאו לעבודה בשדה חילקנו קצת נשק לגאלי וקצת נשק משלנו.
האנגלים התחילו לחפש נשק בישובים. העונש שעלולים היינו לקבל היה מאסר כבד להרבה שנים. לכן השקענו הרבה מחשבה בהחבאת הנשק. ההובלה כשלעצמה הייתה מקצוע שלם.
לאנגלים היו מכשירים מיוחדים לחפש אחר נשק. מיכלי הברזל משכו את המכשירים. לכן הוכרחנו להחביא את הנשק מטר באדמה ועד 2-3 מ’ עם סידורים מיוחדים שאפשרו להיכנס. המחבוא המרכזי של נשק ההגנה בצפון הארץ היה ביגור ובבית השיטה.
המחבוא היה מתחת למאפיה. בניין תת קרקעי, עד 3 מ’ עומק, 3-4 מ’ חדר, בטון ומעליות. “הגמד” הוביל את הנשק. חדר האימונים על יד הדיר שימש לפרוק הנשק.

למטה: בשנות השישים הוצאו מהאדמה הסליקים מאזור הרפת והדיר והנשק נמסר לרשויות הצבא והסליקים הפכו למיכלי נפט עבור התנורים בבתי הילדים והחברים.

כאשר גילו את מחסן הנשק ביגור ב”שבת השחורה” השתררה מבוכה בארץ.
אצלנו בבית השיטה גייסנו שתי מחלקות בהחלטה להילחם ולא לתת לחפש. ביוזמתנו העברנו את המחבוא המרכזי ליער – היה בור אדיר שנחצב בבזלת. מכוניות מספר הספיקו לעשות שלוש הסעות. העברנו, מבלי להתקשר עם המרכז. עשרות אלפי פצצות. מאות רבות של פגזים
300, 400 אלף כדור.
לנו הייתה שיטת רישום משלנו, מקומית ומוסווית. הייתה קופסה עם הרישומים.
שמי היה חנן חלמיש – ח.ח. או הרצל הירש – ה.ה. הייתה לנו רשת עיקוב פנימית במשק שעקבה אחרי כל אדם שהופיע. כדי להישמר מפרובוקציה. באמת אצלנו מעולם לא היו כישלונות. לא היו הלשנות ולא ,הלכו לאיבוד” מחבואי נשק (מלבד סליק קטן אחד של חומר הדרכה, שפלוגה ד’ של הפלמ”ח הייתה אחראית לו).
בתקופה הראשונה לא היינו יוצאים מהעמדות ואז לא פסקו התקפות היריות עלינו. משהתחלנו לצאת מחוץ לגדר, נפסקו היריות על המחנה. יריות הטרדה היו מטווח קרוב ביותר. בעין חרוד למטה – מהגלבוע, ממרחקים לא גדולים.
קירות מגן: בעין חרוד למטה היו קירות מלאים חצץ להגנת צריפי הילדים וכן בכמה חזיתות של צריפי מגורים.
בבית השיטה היו גם קירות מגן במקומות מספר המכוונים לחזית.
איפול: עם התחלת היריות הוטל איפול על כל המשק. נעשו גם תרגילי איפול בתקופות של מתיחות ביטחונית.
השמירה: השמירה הייתה חובה על הכול. גם חברות השתתפו בה, בעיקר בתורנות. היו עמדות במשק, אשר נשמרו רק בתורנויות. הייתה בושה לא לצאת לתורנות שמירה. השמירה העסיקה הרבה חברים. היו תקופות ששמרו בנקודה 6-8 שומרים.
מארבים: היו מעל ליער ואורגנו על ידי הגוש. כל פעם החליפו את מקום המארב.
לא היו הפסקות בעבודה עקב התקפות היריות. אפילו ביריות על המחצבה לא הייתה העבודה נפסקת אלא לשעה קלה. כל הזמן עיבדנו את השטחים שלנו. תמיד היה מצב של חצי-כוננות. היה קשר חזק עם המשקים בסביבה. המא”ז היה תמיד בתפקיד.

הגיוס למשטרה 

סיפר: יוס פלד

לפני כ- 27 שנים באה פקודת גיוס למשטרה, של אנשים מימנים לישוב, אנשים שאפשר לסמוך עליהם. הסיבה: לא היה כל קשר בין ה”הגנה” ומערכות הישוב למשטרת ארץ-ישראל, שרובה ערבים ואנגלים ומעט מאד עברים. אבל גם היהודים שהיו במשטרה, הלכו מתוך חוסר עבודה, מנימוקים כלכליים ולא מתוך אידאה. בתחילת 1936 החליט הישוב לשלוח את האנשים לאותו גוף – המשטרה. וכמובן שהיו אלה אנשי הקיבוץ מהסיבות הנ”ל. מזכירות הקיבוץ המאוחד הפעילה את מרות הגיוס הזה, כמו את שאר הגיוסים שהתנועה החשיבה אותם. חבר הקיבוץ היה שליח הציבור והתמסר לתפקידו בכל גופו ונפשו.
תמיד היו לוקחים חברי קיבוצים לתפקידים אחראיים וחשובים. לחבר קיבוץ לא הייתה חשובה המטרה הכלכלית וכך פנו למשקים, שישלחו בחורים לתפקיד זה.
גם לבית השיטה פנו, וזו הייתה בעין חרוד למטה. הוטלה על המשק מכסה: שני חברים. הייתה דעה קדומה שלילית על תפקיד זה. השוטר היה מוכר כאויב לאנשים מזיכרונות הילדות. בלית ברירה, באמת בלית ברירה (החלטה זו החלטה) התגייסתי ונכנסתי לבית הספר לשוטרים. ביה”ס היה על הר הצופים. היו כ- 100 מועמדים מהקיבוץ המאוחד ומהם בחרו עשרה. את הקיבוצניקים שבאו לקורס לא יכלו כמעט לראות, אסור היה להם להתבלט, פן יוודע, שהם התנדבו במיוחד. הם היו עם כולם. אך לא הייתה שפה משותפת בין האנשים והיחסים לא היו יפים. לא הייתה הרגשה טובה, אך שליחות היא שליחות.
משטר החיים בקורס היה קפדני ביותר. במשך הזמן התייחסו אל יוס בכבוד, לא בגלל פריבילגיות אלא מפני שלא ניסה להשתמט ולהקל עליו.
ההשתמטות הייתה תכונה אצל אנשים רבים, אך לא הייתה זו תכונה שהחינוך הקיבוצי הקנה. כעבור חצי שנה, עם גמר הקורס, הייתה זו הפעם הראשונה, שיוס ניצל פרוטקציה כדי שישלחוהו למקום, שיביא מקסימום תועלת. יוס נשלח לסביבות יגור ומשמר העמק. הוא היה יהודי יחידי בין ערבים במשטרה. כל מקום שהוא נשלח אליו, היה עליו לצאת, אם רצה או לא. לא הייתה ברירה. היו כפרים ערבים, שלא היה קל להסתדר בהם. אך מזלו היה שידע את השפה הערבית.
קושי נוסף היה, כי השוטר המתנדב צריך היה לשחק משחק כפול: מצד אחד נאמנות, שלא לעורר כל חשד ומצד שני לעזור ל”הגנה”. אפילו הקצין הערבי (ממשפחת אל-חוסיני) היה שם מבטחו ביוס. גם השוטרים בטחו בו וכיבדוהו.
תפקידי השוטר המגוייס היו:
א.        קשרים עם ה”הגנה”, קבלת ידיעות בטחוניות ומסירתן לאחראים.
ב.        העברת נשק סודית בטנדר ובמדים של שוטר.
ג.        קשרים עם הסביבה.
השוטרים העבריים היו מקבלים הוראות ממפקדי ה”הגנה” בקשר לאימונים המתקיימים באזורים מסויימים, על מנת שיוכלו להזהיר בעוד מועד, אם תהייה שם פעולת משטרה. השוטר העברי היה מבחין מתוך הטנדר שלו בביצוע מאסר של חבר ה”הגנה” ומודיע על כך לממונים.
השוטר העברי היה נתקל לפעמים במצבים לא נעימים, כאשר היה צריך להשתתף בפיזור הפגנות של יהודים ב- 1 במאי. רק לפני שנים הוא עצמו קיבל מכות משוטרים, כאשר הלך בהפגנה ועכשיו… החבר העברי במשטרה תרם רבות בעזרה ל”הגנה”, אם בהודעות וידיעות, אם בשמירה על העברת נשק ועוד. זה היה בעצם התפקיד העיקרי. בלי שוטרים עבריים היה זה כמעט בלתי אפשרי. הם הסוו, הם דאגו שלא יתגלו, הם נהגו.
“בתום תקופת הגיוס לחצתי על שובי הביתה והם – להיפך, אך בסוף הוחלט – הביתה”. רוב השוטרים המגוייסים חזרו לבתיהם, אך יש מספר מועט, שעד היום משרתים בתפקידים גבוהים במשטרה.

איך חפרנו מחבואי נשק

סיפר: עדין שולמי

הימים ימי המאורעות של שנת 1936. התקפות הערבים היו מסוכנות ומפתיעות. היה צורך רב להצטייד בנשק ככל האפשר, להתגונן ולהתקיף בו בשעת הצורך. אך נשיאת נשק של היהודים הייתה בלתי חוקית, הבריטים היו עורכים חיפושים רבים וכל אשר היה נמצא נשק בידיו שילם במאסר גדול. בכדי להחביא את הנשק ולהסתירו מעיני כל, ולא מעיניים מבחוץ דווקא אלא מעיני החברים, פשוט כדי שלא ידעו אנשים רבים על כך. המקום בו הוסתר הנשק נקרא סליק. הסליק היה מעין בור או חדר מתחת לאדמה, מוסווה ביותר, שלא היית מרגיש או חש אפילו אם הלכת עליו או לידו. הבעיות של אחסון הנשק היו רבות ביותר, הנשק היה צריך להיות במצב תקין, היה צורך לטפל בו, ולשמן אותו בתמידות מרובה. גם חפירת הסליקים הייתה עבודה קשה ומסובכת. את הסליק היה צריך לחפור במקום קל לגישה, ונוח לקחת ממנו במהירות את הנשק בשעת סכנה. הייתה עוד בעיה גדולה, והיא חפירת הסליק – חפירה ביום הייתה מעוררת חשד, ואז היו מדברים, מתלחשים והכול היה מתפרסם במשק, ואם במשק אז גם בחוץ וכן הלאה. ולכן נחפרו הסליקים בלילות, בחושך כאשר הכול ישנו ואיש לא ידע ולא העלה בדעתו, כי בקרבת מקום חופרים ומחביאים נשק יקר ומסוכן. החפירה הייתה באדמה קשה, ולפעמים היו נתקלים החופרים באדמת בזלת קשה, וכך היה צריך לגמור את חפירת הסליק לפני אור-הבוקר. ואם לא הושלמה החפירה היה צריך להסוות היטב את המקום. על הסליקים ידעו רק אנשים מעטים. שניים או שלושה חברים, לפעמים היה צורך ביותר.
הסליקים היו מעטים ביותר. הנשק הוחבא בצריף מצפון לדשא הגדול. את הנשק החביאו מתחת למיטות, הוא היה מתחת ללוחות העץ. את הנשק הכניסו בתוך כדי חלב ועל הכד היה מעט עפר. את הנשק החביאו בכל חדר כי יכולות היו לקרות התנפלויות.

בשנת 1936 הצטיידו ברובים. כיתה מנתה 10 אנשים והיו להם 7-6 רובים ולמפקד היה אקדח וכמה רימונים. במקרה של יריות הכיתה הייתה מתרכזת במקום אחד. הנשק נשמר בשמן, היו עוטפים אותו בנייר פרגמנט, על זה הניחו נייר אריזה ובסוף קשרו אותו.
בתחילה שמו את מיכל הנשק פשוט בתוך האדמה בצריף. יותר מאוחר נוכחו לדעת שקיימת לחות באדמה ויש להכניס את המיכל לתוך מבנה תת קרקעי ממש.
במשך מאורעות 36-39 נרכשו רובים שלהם היו צריכים מיכלים גבוהים יותר – צינורות מים שימשו לכך. כל תקופה (תלוי במצב בארץ) היה הנשק צריך טיפול אחר. היה זמן שהמתיחות בארץ רבתה ואז המחסנאים הוצרכו לבדוק מיד את כל הסליקים. והיה זמן שהנשק היה מונח משומן בגלל המצב הטוב יחסית.
בתקופה ההיא עדיין לא היה פחד החיפושים רב, והחפירה לכן יכולה הייתה להיערך לעומק לא רב באופן יחסי. לאט לאט הצטבר נשק רב. בית השיטה הפכה להיות למרכז של ההגנה הארצית. באותה תקופה החלה להתפתח תעשיית הנשק. פיתחו שיטות סליקים חדשות. אך כאשר הכניסו הבריטים מגלי מוקשים מגנטיים למאבק – התקבלה ההוראה ממרכז ההגנה לצאת מכל הסליקים הקיימים ולהתחיל לבנות סליקים בעומק שני מטר מתחת לפני הקרקע.
הסליק היה במאפייה. היו מרימים שש מרצפות ונכנסים לחדר  מטר על מטר וחצי ושם היו מדפים ועליהם רובים מסודרים לפי הסדר. הסליק היה בנוי מבטון.
ליד הדיר היה חדר שנקרא “חדר לימוד”. ה”חפרפרות” השתמשו בו לשם ניקוי והכנת הנשק ובערב השתמשו בו החברים לשם אימונים, ללמוד ההגנה וכדומה. הוא היה עמוק בתוך הקרקע ומוסווה כהמשך המתבן של הדיר.
היו סליקים בגודל של חדרים קטנים, הכניסות היו יותר פטנטיות ומשוכללות. האווירה של אנשי הסליקים הייתה… הם ידעו עד כמה גדולה הסכנה בעבודה שכזאת כאשר חשבו על כך, אך כאשר נמצאו בתוך העבודה לא היו שמים לב והיו עובדים במהירות ובסדר.
היו גם הפתעות של גילויי נשק בישובים אחרים ואז כל הסליקים שהיו בנויים באותו סגנון, נסגרו ונהרסו לפי פקודה ונחפרו סליקים חדשים אליהם הועבר הנשק.
עבודת החפירה והעברת הנשק הייתה כרוכה בסכנות רבות, מפני הבריטים שעברו על הכביש עם מכוניות וכן עברו גם אווירונים מעל הישובים וצילמו את החפירות במקרה שראו. (הסליקים היו אז גדולים וחפירתם נעשתה עתה גם ביום ונערכה מספר ימים, ולכן הייתה הסכנה באווירוני הבריטים). הסכנה והסודיות שבעבודה זאת – האחסון של הנשק ושמירתו והאחריות לו, הייתה מרובה ביותר, ואף על פי כן, עמדו החברים בכך ומלאו באמונה את תפקידם החשוב לישוב העברי ולארץ כולה.

ביצורי ההגנה האזוריים

סיפר: שבתאי בארי

באותם הימים בא לביטוי יחסנו לגלבוע, אשר נקבע על ידי עשרות שנים של חיים בצילו, שרבות מהן היו שנות מאורעות דמים. המוסדות סברו שאין בכוחנו להחזיק בברקן, אולם אנחנו היינו מוכרחים לכבוש את הפסגה, להשתלט עליה ולהחזיק בה, שאם ישב עליה האויב, נרגיש זאת היטב ובייחוד הישובים: בית אלפא וחפציבה, לכן כבשו כוחותינו את הברקן. העמדנו עליו משלט. בכוחות ובארגון עצמאיים פתחנו דרך מחפציבה לברקן, בעזרת בולדוזר מעין חרוד, ביצרנו את הפסגה על ידי תעלות ועמדות. על גבי פרדות סחבנו חומרים. הקמנו צריף, חצבנו עמדות בסלעים. כל זה מסרנו לצבא.
באופן זה ביצרנו את מאזר מיד עם כיבושה. ביצורים אלה הצילו את מעמדנו על ההר. מג’נין נפתחה מתקפת נגד קשה. לא הגיעה עזרה ממשית אלינו. חששנו מאד, האם משלטנו במאזר יחזיק מעמד. הביאו מרגמות לזרעין כבר הייתה בידינו וירו לעבר גלי התוקפים במזאר אך הפגזים לא השיגו את האויב. לא יכולנו לעזור.
עבודת הביצורים שעשינו ביוזמתנו ובמועד שיא שעזרה לנו לבלום את האויב.
עם כיבוש זרעין ופינוי הכפר מתושביו שוחררה הדרך מעפולה אלינו. כפר זה, אשר שימש בסיס קדמי לאיום על יישובינו, לא סלח על כיבושו ולא השלים, ידענו שבזרעין נעמוד בפני לחץ כבד ביותר. לעבודת הביצורים הובאו אנשים מן העיר. ביום אי אפשר היה לעבוד, לא בחפירה ולא בגידור, מפני היריות שלא נפסקו. הערבים תקפו מצד ג’נין גם באווירונים, גם בתותחים. צריך היה איפוא לחפור בלילה, אבל אלה שנשלחו אלינו לעזרה לא העזו לעשות את העבודה. פעם ראשונה נתקלנו בארץ ביהודים משתמטים. ידענו, שאם לא נספיק לחפור בזמן, נהיה בסכנה. בכוח אילצנו אותם לחפור תחת אש. המאמץ היה גדול. אינני זוכר מאמץ פיזי ונפשי כזה בחיי. זכורני, כשהגעתי למפקדת הביצורים שלנו שהייתה בבניין המשטרה בשטח נפלתי באפיסת כוחות. נעמי הנדלר, שעבדה כנהגת במחוז העמק הביאה אותי הביתה.
ביצורים אלה הצילו את זרעין, מוקבלה וסביבתה, שהיו מחוץ לאזור לא בוצרו עם כיבושן. האנשים רבצו על הסלעים בשמש, לא היו תעלות ולא תיל. אנחנו שלחנו להם קצת חומר לביצורים. אין לי ספק, שאילו הספיקו לבצר את האזור הכבוש ממערב לגלבוע, הוא היה עומד במתקפת הנגד של הערבים, והיה ניצל.
במחנה גדעון הקמנו מחסן לחומרי הביצורים שהיו ברשותנו. במשטרת שטה הייתה מפקדת הביצורים. פעלנו בשיתוף ועזרה הדדית מלאה עם גדוד 14 שחנה בעמק.
תוכנית ביצורים זו אושרה על ידי הכוחות מגבוה אך הביצוע היה רק שלנו. על הביצורים עבדנו ימים ולילות. כל יום ושעה של עבודת ביצור היו חשובים ומכריעים.
כאשר נכבשו הכפרים הערביים באנו לשם מיד עם חומרי הביצורים (תיל, עמודים ויתדות, קפודי ברזל, כלי חפירה וכו’) והבטחנו את האפשרות לחברים הלוחמים להגן ולצאת להתקפה מהמקום.
ההגנה על העובדים
סיפר יונה ירחי
הפלחה הייתה במרחק גדול מהבית ועל יד כפרים ערביים עוינים: יובלה ומרסס. תמיד שלחנו שומרים עם הטרקטוריסטים. הותקפנו בשדות. פעם הותקף טרקטור ליד בית השייך, הטרקטור נפגע, העובד יצא בלי פגע. כל העבודה הובטחה על ידי שמירה מקומית. רוב העבודות נעשו בליווי שמירה: אחד חרש ואחד שמר. השמירה הייתה חלק גדול מהעבודה והייתה הרבה עבודת לילה. כל הטרקטוריסטים לקחו אתם נשק. במקומות רחוקים היה לאנשים נשק לגאלי, אבל ברוב המקרים – לא לגאלי. בתקופת הנוטרות אפשר היה לחלק את עשרים הרובים הלגאליים וכמו כן מקלע שנוסף מטעם הנוטרות. היו תקופות יותר שקטות ואפילו שקטות לחלוטין, אבל השמירה הייתה חלק בלתי נפרד מהעבודה. לא היו התנפלויות גלויות על הנקודה. רק מתקפת יריות. בדרך, מתחנת הרכבת אלינו, הניחו מוקשים לא מוצלחים ביותר, ובכל זאת חיים ברוק נפצע פעם ממוקש כזה. הוא רכב על אופניו לנקודה, הרגיש בחוט שבדרך, אבל כבר קרה פיצוץ, אופניו עפו מההתפוצצות והוא נפצע. אף על פי כן הוא רץ לקראת החשים לעזרה במאמץ רב וצעק להם לא להתקרב, כי עוד חוט אחד של מוקש נראה על הדרך.

במשק, בעבודה ובאזור

במאורעות תרצ”ו – תרצ”ח

25.10.1935   מסיבת השביתה הערבית אסרו על החברים להתרחק מהבית.

8.11.1935     מפקח משטרה בשטח – רוזנפלד – נרצח אתמול לרגלי הגלבוע.

20.4.1936    העבודה בחריש בטייבה נפסקה עוד אתמול והיום לא יצאו גם פועלי רוטנברג לעבודה.
אמש אחר חצות בא אלינו משמר שוטרים וקבעו אצלנו נקודת משטרה בצריף המזכירות. נמצאים במקום סרג’נט ושני שוטרים ערביים.
22.4.1936   בלילה נשרף שדה במזרחה של בית השיטה. נשרפו 150 ד’. עם השריפה יצאו שני טרקטורים שלנו לחרוש תלמים במזרח השטחים.
אתמול הועברו כל הילדים והחברות ההרות לתל יוסף.

24.4.1936   אמש בשעה 7:30 הוצת שדה השעורה של המשק ליד הפרדס נשרפו למעלה מ- 10 ד’ והסוכה שליד הפרדס. חברי המשק וחיילים מהמשמר כיבו את האש. לאחר חצות הוצת השדה שנית. 6 שוטרים באו לכבות את האש ונורו עליהם 12 יריות מצד ההר. בלילה זה עקרו מספר עצים בפרדס עין חרוד וכמה דונמים עצים בפרדס הצעיר של תל יוסף.

29.4.1936    בלילה החריבו 550 עצים נושאי פרי בתל יוסף. זהו מקרה ההשחתה הנועז ביותר בזמן הזה.
3.5.1936     אושר ארגז נשק בן 5 רובים לבית השיטה.

17.5.1936   הוטל עלינו לגייס 3 חברים למשטרה.

20.6.1936   נקבעה תורנות שומרים. לנקודה באות פלוגות קטנות עם מכונות יריה.

3.7.1936    בסה”כ נמצאים כעט ברשות שתי הנקודות 24 רובים צבאיים, 15 גרינרים, 6 רובי צייד.

5.7.1936    בלילה נורו יריות רבות מצד כפר יחזקאל. נראו סימני אותות מעל לגלבוע. כמה מהחברים קיבלו היום רובים צבאיים ומדים.

8.7.1936    יריות על בוצרי תל יוסף. לפנות ערב התקפה על פרדס רחל. כוחות עלו על הגלבוע. מאיתנו עלה יוזיק.

הנוטרים ופלוגות הליליה

סיפר: אריה כהן 

עם התפתחות דרכי הלחימה וההגנה היינו פעילים בכל שטחי הביטחון. כמשק הצעיר באזור עמק חרוד תפסו חברי בית השיטה עמדות הדרכה ופיקוד לא מעטות.עד 1933 הצטרפו למשק חברי מחנות עולים שהיו פעילים בהגנה בשלוש הערים, חיפה, תל אביב וירושלים עוד משנת 1926 בהדרכה בנשק קל וכן קשרים ואתתים.1933, השנה שבה התעורר לראשונה חשש למאורעות, הייתה השנה הראשונה בקבוצת החוגים בעמק, של פעילות הגנתית מכל הבחינות.
ב- 1933-1934 שלחה בית השיטה את החבריא לקורסים ארציים בגבת תחתית, בהדרכתם של רב אלוף דורי ואלוף יוסף אבידר, הייתה זו הכשרת המפקדים הראשונים בקורסים רציניים, אשר תרמו להתעצמות ההגנה במשקים.כתוצאה מהשתלמויות אלה התארגנה הפעילות בקבוצה. 60-80 חברים, בחורים ובחורות, התארגנו בקבוצות ללמוד בנשק קל, אקדחים, רובים, מקלעים, מכונות ירייה, רימונים, התחלה של א”ש.המשק גדל במספר חבריו וכן גדל כוחנו ההגנתי מבחינה איכותית.
עם המאורעות 1936 נכנסנו לתקופת הנוטרות.העלייה לנקודה החדשה שהייתה הקיצונית ביותר מזרחית לעין חרוד, חייבה אותנו בשמירה על המשק והעובדים בשדות בית השיטה, ובמקביל לבצע בשיתוף עם חיל הנוטרות פעולות הדרכה באזור, אשר נקרא בימים ההם ה”גוש”כלומר גוש משקי עמק חרוד. העבודה הגושית הייתה בעיקר שמירת השדות ומתקנים שיועדו להקמת היישובים של “חומה ומגדל”. המשק נתבע לשלוח חבר לקורס סמלים מטעם חיל הנוטרות, שהתקיים בסרפנד (צריפין היום) בהדרכתם של  מדריכים סקוטיים, על מנת שישמש באופן רשמי בימי המנדט כסמל אזורי, ובאופן בלתי רשמי כמקשר להגנה באזור וכך יאפשר להסוות את פעולות ה”הגנה”.כוח הנוטרות התעצם.
בהכוונת ה”הגנה” ברשות הסוכנות היהודית, הוא יצר לעצמו כלים הדרכתיים, הכשיר מדריכים ומפקדים גושיים ובין-גושיים

 מחלקת הנוטרים בפיקודו של אריה כהן 1936 ובהמשך מתגייסים להגנה.

עד למפקדים ברמה הארצית.
ארבעה חברים מבית השיטה השתתפו בכתה הניידת של הנוטרים, אשר שימשה באשור” חרוד “כגרעין ראשון לפעולות הגנתיות עם ה”ידיד” (וינגייט).

מסגרות אלה התפתחו לאחר מכן ל”פלוגות הלילה”הידועות .
עם עליית משקי “חומה ומגדל” באזורנו, תוגבר כוח הנוטרות על ידי משוריין נייד, בתפקידי שמירה והבטחת העובדים בעבודות הגושיות. האחריות על המשוריין ופעולותיו הייתה על חבר שלנו, כאיש “הגנה”ואני  נתמניתי לסניור – סרג’נט בגוש.
בית השיטה גייסה לפו”ש – 2 כיתות. לחי”ש – 2 מחלקות. ולמשטרה את יוס פלד.