בית השיטה וזכרון השואה

על עיצובו של זיכרון “יום השואה” בבית -השיטה מ – 1940 ועד ימינו אלה

הזיכרון לשואה, כפי שעוצב בבית השיטה, וכפי שאנו מציינים אותו מדי שנה.

שורי מיינרט

נושא השואה הועמד על סדר יומן של אספות בית השיטה מאז הידיעות בדבר הרציחות השיטתיות וההמוניות ברוסיה ובפולין משנת 1942. גם לפני כן היו ערבים מוקדשים למצבו של העם היהודי, תחת השלטון הנאצי בגרמניה, בפולין ובליטה שבהן היו המספר הגדול ביותר של חברים בתנועות החלוציות, אך משנת 1942 האספות דנות על החובה לעזור, להתגייס, לזעוק,ולא להפסיק לחפש דרכים לעזור. צריך לזכור ששנת 1942 הייתה גם שנת הסכנה הקיומית ליישוב בארץ, עם התקפת הצבא הגרמני בפיקודו של רומל במצרים ולפני כן עם הפיכת הצבא הצרפתי בסוריה לצבא ווישי, המשתף פעולה עם הצבא הנאצי.

בעיקרו של דבר מרבית האספות דנו והחליטו על גיוס לפלמ”ח ולצבא הבריטי וכן על דרכים להערכות לקליטת העלייה שבוא תבוא עם סיום המלחמה. בשנת 1944 הגיעה חברת נוער מרומניה והונגריה ואין לתאר את ההתרגשות, את הנכונות למאמצים לקליטה ולהצבת חברים המרכזיים ביותר שיטפלו, שישכנו אותם בבתים של בני המשק שפונו מבתיהם, וילמדום. לשם כך נבחרו, תקווה שריג, אברהם ברגנפלד ודקלה מיינרט. אמנם זאת הייתה כבר חברת נוער שניה, שנתקבלה לבית השיטה, הראשונה באה מצ’כיה עם פרוץ המלחמה ב 1939- אבל איש לא העלה על דעתו את גודל האסון המצפה לבני העם היהודי במשך שנים אלה!!

עם סיום המלחמה החלו להגיע הפליטים , שאריות הגרעינים התנועתיים, ילדים יתומים, ובית השיטה הייתה לבית זמני למאות נקלטים. נכזבו התקוות שאנו נשמש להם בית קבוע ושהתנועה הקיבוציים תיהפך לתנועה גדולת ממדים מכל בחינה שהיא.

שנות 1945-48 היו שנים של מלחמה על עלייה ב’,ועל הקמת המדינה. דרך קליטתה של עשרות אלפי ניצולים , ניסינו להקל על מצפוננו, על חוסר יכולתנו להגיש עזרה בשעת המצוקה תוך כדי המלחמה הנוראה שלהם שם !.מאמצי הקליטה היו לדעתי, אמירה ברורה באשר לקשרינו הגורליים עם העם היהודי.

בשנים אלה לא היה עדיין ערב מיוחד מוקדש לזיכרון השואה . ההחלטה על כך הבשילה עם השנים, רק אחרי הקמת מדינת ישראל, אחרי קביעת יום לחג העצמאות ויום הזיכרון לחללי המלחמה. לשואה היה חלק בתוכנית ליל הסדר {שלונסקי ה”נדר”}, וביומני חגי העצמאות או אחד במאי.

עם קיום עצרות הזיכרון והקמת “בית לוחמי הגטאות” השתתפו בה, מדי שנה בשנה, קבוצה גדולה של חברים ובני השכבה הבוגרת של חברת הילדים.

ככל שנקלטו בתודעה משמעויות השמדת יהודי אירופה, התווספו גם הדרכים לנצור את זיכרם. בכנסת נחקק חוק ולפיו כז’ ניסן ,[המועד הקרוב ליום פרוץ מרד גטו ווארשה],

יהיה יום הזיכרון לשואה במדינה, ובבית השיטה נולדו אופני זיכרון נוספים:

הדיונים בדבר ייעוד כספי השילומים של חברי בית השיטה, הובילו להחלטה על בניית בית תרבות כמרכז חברתי.נקבע שאחד ממרכזיו יהיה חדר זיכרון. קיר מקירותיו ינציח את הנופלים למען תקומת ישראל,וקיר שני יוקדש לזכר משפחות חברי בית השיטה שנספו בשואה.

חנה אבישי כתבה את ספר מגילת השמות. מגילה ובה נכתבו כל שמות הנספים , הקרובים קרבה ראשונה לחברי בית השיטה, הספר פתוח למעיינים ושמור בחדר הזיכרון.

ארכיון בית השיטה התחיל לראיין חברים וילדים שהגיעו אלינו אחרי השואה , כבר משנת 1947 והיום כמעט שאין חברים שסיפורם, כפי שסופר על ידם, לא מופיע בארכיון, ובחדר הזיכרון, ביחד עם סיפורם של חברי בית השיטה בכלל.

על מדפי ארונות חדר הזיכרון אפשר למצוא עשרות ספרי קהילות ישראל, ספרים שהובאו למשמרת על ידי חברים בני אותן הקהילות, לעיון וללימוד.

נעשתה גם הקלטה ובה נשמעים שמות יקיריהם של חברי בית השיטה שנספו בשואה.

ועוד לפני כל אלה , נחקקו במגרש המפקדים של בית העלמין באותיות ברזל המילים: “לנספים בשואה”,יוזמת יאיר הגלעדי ז.ל. הוא רצה לאפשר מקום להנחת זר לזכרם בטרם נולדו דרכים אחרות להנצחה. ולאחרונה הוקמה אנדרטה מרשימה, שקירותיה בנויים לבנים-לבנים. כל לבנה מוקדשת ונושאת את שמם של בני משפחות חברי בית השיטה שנספו בשואה. לרגלי האנדרטה אנו מתכנסים לפני התוכנית בחדר האוכל, לזכור ולשים פרח ליד שמותיהם.

וכעת לערבים המיוחדים לזיכרון השואה,המכוונים להשתתפות כל הציבור :

נראה שמשפט אייכמן, ההאזנה של ההמונים לעדויות, הולידו את הרצון והיכולת לבנות ערבים מיוחדים משלנו, שבהם יישמעו קולותיהם וסיפוריהם של החברים שלנו, שעברו את השואה.

בית הספר המקומי שלנו, בטרם המעבר לעין-חרוד, קיים התכנסויות נפרדות, להעברת הסיפור לפי יכולת קליטתם.

התגבשה מסורת של קביעת נושא מרכזי של כל ערב זיכרון. עם השנים חלו שינויים באשר לתכנים של אותם הערבים ולאופי הנושאים שהועלו בהם. בעשור הראשון של המדינה, בכל שיח על השואה, הודגש מעשה המרד בגטו וארשה והמרידות בכלל, כדרך שראוי היה על העם להגיב ולנהוג.

ככל שרבו הידיעות, המחקרים, הסיפורים, עבודות הגמר של בני כיתה יב’, ככל שהאזנו למשפט אייכמן, הבנו את האימים,את מורכבות המצב בו היו שרויים בני עמנו ואת אלפי הדרכים בהן נלחמו על קיומם, פשוטו כמשמעו.

שינינו את דרכי השיפוט שלנו. הרגשנו קרובים ומבינים יותר את אותם החברים,מעריכים יותר את יכולתם לחלוק אתנו את שעבר עליהם.

ערבי הזיכרון לשואה הפכו לערבים מושקעים, מוקפדים בביצוע ומלווים במוזיקה, שירה, קריאה בהירה ופעמים גם ריקוד אומנותי ,ציור רקע כביטוי לנושא.{ מן הראוי לקרוא בשמות את מגוון הנושאים שהועלו הערבים אלה.}

החל משנת 1981 אנו מוציאים לאור גיליון “שיטים” מיוחד, שמרחיב את נושא הערב ומאפשר גם ביטוי בכתב של חברים , בשירה ובמסירת עדות.

ערבי הזיכרון קיבלו משמעות נוספת רבה מאז 1982,עם התחלת המסעות לפולין, קודם של יחידים ואחר כך של כיתות שלמות. שיתוף הצעירים שהיו במסע, והמחזות סיפורי חברים על ידי בני הגילאים הצעירים יותר מבטיחים יצירת שפה וחווייה משותפת ביחס לנושא כה משמעותי לעמנו.

אפשר לסיים ולומר: אנחנו עוד רחוקים מהבנת השואה, עוד רבות השאלות שמחכות לתשובות, ואין אנו חופשיים מלחפש אחריהן.

שורי 2011

רשימת חברות הנוער שנקלטו בבית השיטה

ביום השנה השני של חג העצמאות, בשנת 1949, מסופר “בקבוצה” יומן קבוצת החוגים על התערוכה שהוכנה לכבוד החג ובתוכה קטעי עיתון המספרים על השמדת יהודי פולין ומוצגים נוספים המסמלים את מאבקי הישוב, עד הקמת המדינה. השואה מוזכרת רק כדי להבין את הדרך להקמת המדינה העצמאית. שנה אחר כך ב- 1950 השער של היומן מוקדש לדברי טבנקין על זיכרון השואה. ביום השנה השביעית לפרוץ מרד גטו ורשה. דבריו, מתקשרים במישרין לדברים שהובעו באספת האבל שהתקיימה בבית השיטה ב- 1942, בדבר ההכרח להפעיל כוח-נשק על מנת למצות את הדרך היחידה, האפשרית, כתגובה לדרכי הנאצים.

זכור את החוק, את הצוו, התנגד לרע, הילחם! זכור כי את השם מקדשים במרד ואין חילול שם גדול מכניעה: אין הצלת חיים בהימנעות מסכנה. ניצלו יותר מכל אלה שלא נכנעו. אם היה לנו ההוד של העפלה, בריחה ומלחמת העצמאות. שורשיה הם: ביד מרדכי ובלוחמי הגטאות.

יום השואה מופיע ביומנים תחת הכותרת יום השואה והמרד והוא נקרא כך עד 1947, רק החל מ- 1947 הוא נקרא יום השואה והגבורה.

התכנסות עצמאית של כל חברי בית השיטה, מופיעה בפעם הראשונה ביומן מס’ 1440, 14.4.1961, שנה אחרי פתיחת משפט אייכמן. על המשפט יש תגובה ביומן, ואנו שומעים שיש שידורים בריכוזים שונים ואנשים מתפנים מעיסוקיהם על מנת לשמוע את המשפט. מאז 1962 בית השיטה מקיימת התכנסות משל עצמה מדי שנה בשנה וכך נוהג בית הספר, על כל כיתותיו.

כיצד חוותה בית השיטה את שנות מלחמת העולם השניה (1939-1945)

בית השיטה היתה רק בת אחת עשרה שנה כאשר פרצה מלחמת העולם השניה. רק עכשיו התחילה את דרכה.כשנוסדה הקבוצה, חשבו החברים בה, על תוכנית ארוכת טווח ליצירת חיים חדשים: לכבוש את עצמם לעבודה פיזית, להתקיים מעבודה עצמית, לבנות משק על אדמת הלאום תוך שלילה טוטלית של הקניין הפרטי, בדרך של שוויון, שיתוף ודמוקרטיה ישירה, הם עמדו לבנות קומונה!! הם ראו את עצמם כסוללים את דרך המלך, לא כבורחים אל הפריפריה! הם היו שייכים לכלל תנועת הפועלים, שהציבה לעצמה כמטרה, בניית בית לעם היהודי.

לדרך הזאת להגשמת הציונות, דרוש זמן!

אבל לא, לא היה זמן, כי “עוד זה מדבר וזה בא” כי עוד לא הספיקו להקים ענפים לקיומה הפיזי של החברה במעיין, וכבר היטלר עולה לשלטון בגרמניה, וצריך להתגייס להביא להביא את היהודים בעלייה בלתי ליגלית, הרי בגלל ה”ספר הלבן” אין מספיק סרטיפיקטים לחלוצים העומדים בפתח! עוד לא הספיקה להתגבש השותפות בין גרעין המחנות העולים לבין החלוצים מגרמניה ומפולניה שהגיעו למעיין וכבר פורצת המלחמה הגדולה, שטורפת את דעתו של כל העולם ושוללת את זכות קיומו של העם היהודי. אתה עובר על היומנים של קבוצת החוגים ועל הפרוטוקולים של האספות ואתה שומע בדפיו את הנשימה הכבדה של הרצים למרחקים ארוכים, צריך להספיק! צריך לתת תשובות להישרדות יום-יומית , ולהשאיר אויר בראותיך בשביל לדאוג לכל אשר הבטחת לדאוג והתשובה לדאגה הייתה, גיוס, גיוס, גיוס! למתוח את עצמך לעבודה, להגנה, לצבא הבריטי, לפלמ”ח, לנוטרות, לעלייה, לבריגדה, לעזרה לישובים שקמים, ועם התאמתות הידיעות על השמדת העם היהודי באירופה, להתגייסות ביתר שאת, להצלתו.

אתה שואל היום, האם אפשר היה לעמוד בכל המטלות האלה ביחד? האם אפשר היום לתת תשובה?

אכן היום אפשר להגיד בוודאות: הכוחות של בית השיטה ושל הישוב בשלמותו, היו בלתי פרופורציונליים מול הצרכים שזעקו, תבעו מענה, ומענה עכשווי, לא בעתיד, ובעיקר אמורים הדברים לגבי מצבו הנואש של העם היהודי בגולה!

החל משנת 1943 עם הדיפת כוחות גרמניה מגבולות מצרים, על ידי הבריטים וככל שהתגלה הפער בין הכוחות האדירים שנלחמו על במות העולם לבין יכולתו של הישוב היהודי, להיות בין המשפיעים במשחק-כוחות זה, גבר התסכול, גברו הויכוחים וחילוקי הדעות והמאמץ הופנה פנימה, אל הבטחת הקיום של הישוב, ובעיקר אל התוויית תוכניות לעתיד, לכשתיגמר המלחמה!!! ליצירת כלים לעלייה ובנייה, לקליטת הפליטים למאבק על התחלה חדשה, לביטחון.

וכך מנותקים אלה מאלה, היהודים באירופה, שנלחמים על חייהם גם באחיזה בנשק, במרד, תוך זעקת אימים לעזרה, והולכים וכלים בעשן. ומעבר מזה הישוב בארץ, שרוצה להושיט עזרה, וידו קצרה מהושיע…

.שורי מיינרט לערב יום השואה 2005

קריין: מתוך דבריו של שמריה צמרת שיצא להביא עולים בדרך בלתי ליגלית לפני פרוץ המלחמה.

בית השיטה 26.2.1939

קריין: העננים המכסים את שמינו שחורים וקודרים. נדמה שגרוע מזה לא יכול להיות עוד. הרגשה של אבדן עצות וחוסר מוצא. כמו תולעת נרמסת. בבת אחת מתמוטטים כל הבניינים האידאיים. ופתאום תוקפת אותי שנאה עזה כלפי הכל, מעיין “תמות נפשי עם פלישתים”. אני מוכן לעשות איזה מעשה נורא. להכות, לרצוח, להפיג איך שהוא את המרירות המצטברת… הו, אילו ידעתי, שעל ידי זה יכולתי לעזור במשהו, לשנות במשהו! הו, חוסר המוצא! עד לידי חריקת שיניים, עד לידי יבבה! אילו ידעתי את המעשה המועיל – הייתי מוסר את נפשי בשמחה.

אך ההגיון ה- Common sense עוקר אותי מהתהיות ההסטריות: לא התפרצות ספונטנית, כי אם מלחמה מרוכזת, מאורגנת, מחושבת, שיקול דעת מתוך ראיית המציאות האכזרית.

הנה, בתוך הדיכאון, בתוך התהום האין-סופית, אני נאחז במשהו. ובעוד משהו. הן האינסטינקט לחיות הוא כה חזק, וכל עוד רוח חיים מפעמת בנו – נקווה, נילחם ולא ניכנע. מה נפלאה חיוניות זו שבאדם, הכוח להילחם בעד החיים, כל עוד חיים, וכוח זה מצווה: אל יאוש! כל זה ממלא אותי, אך כה קשה לשאת זאת לבדי.

שיר: בחשאי ספינה גוששת – זמר בליווי תזמורת

קריין: לאורך כל שנות המלחמה, שאלת הגיוס לא ירדה מסדר היום. חלק ניכר מהאסיפות שלנו עוסקות בגיוס לצבא הבריטי, לפלמ”ח, לנוטרות, ליחידות השירות השונות ולבסוף לבריגדה!

קריינים מתחלפים: אסיפת קבוצה 24.6.1941 (יומיים לאחר פלישת גרמניה לברה”מ)

חנה כרמי: חברים אחדים התעוררו ורצונם להתגייס. אנו מגוייסים כבר לעבודה ולהגנה. התסיסה קמה בעיקר בין חברים חדשים שעוד אינם מעורים בקבוצה. תנועת ההתגייסות השפיעה גם על הנוער העולה וישנה גם שם תסיסה לגיוס.

בן ציון אסף: החזית הרחוקה של המלחמה לא לפי יכולתנו. תפקיד האדם בעורף חשוב מתפקודו בחזית. העורף הוא חזית הייצור בחקלאות ובמשק. מתוך בדידות והרגשה רעה בקבוצה החברים רוצים להתגייס.

שמריה שושני: לדעתי החברים המגוייסים צריכים לדבר. השאלה היא: איש הרוצה ללכת מהמשק היש למשק רשות לאסור עליו או לא. כמה חברים סוברים שאפילו אם המשק יאסור, ילכו, כי זאת היא שאלה מצפונית ועלינו להבהיר זאת. והשאלה השניה היא אם כל מי שקם ורוצה ללכת, עלינו להרשות זאת.

מאיר כרמי: אנחנו בלאו הכי מגוייסים. חזיתנו – כאן. ופה אנו המגינים היחידים. ולצבא ילכו כאשר נשלח, בהשראת כולנו. אלה הרוצים כרגע להתגייס הם דוקא חברים שלא עובדים במשק, שאינם רואים את יצירתנו המשקית.

זלמן פרח: כל חבר שרוצה ללכת, במידה שאיננו תופס עמדה חשובה – רשאי ללכת. מלחמתנו היא ולא צריך למנוע, להכשיל את מי שהוא.

שבתאי בארי: מה זה “עמדה חשובה”? – מנהל החשבונות ולא העובד המרוויח? – מי מקיים את הקבוצה? קודם כל החבר העובד ולא הגזבר, הבא כוח. החברים היחידים בצבא העברי שיש להם בית, הם חברי הקיבוצים. אלה שהלכו בשליחותנו, הלכו מתוך אחריות משותפת. לא היחיד יהיה השופט, אלא הכלל – הקבוצה.

זאב מיינרט: אין סתירה בין ההתגייסות ובין תפקידנו פה. אמנם צריך ללכת כאשר יקראו לנו, אבל לא צריך לגמור עם אלה שיש להם רטט למתהווה בעולם ומרגישים בחובם את ההכרח הפנימי ללכת. הרצון להתגייס הוא יפה ונכון וחשוב שיתגייסו.

חנה כרמי: כסיכום: הקבוצה תמלא את גיוסיה לפי הנדרש מהמוסדות ותקח בחשבון את רצון החברים.

קטעים מתוך אסיפות הקיבוץ כפי שנשתמרו בארכיון בית השיטה

אברהם אדרת: ביום האבל ועצרת הישוב אנו מביעים את הכאב והזעם הבוקעים מתוכנו למקרא ידיעות הזוועה וחורבן גלויות של אירופה ולחפש דרך להציל את אשר ניתן להציל. אין להסתפק בקריאה ובזעקה לאומות הברית ולעולם הנאור כי יושיענו. יש לבדוק ולבחון במה אנו יכולים להושיע לעצמנו. מהי מידת כוחנו, כיצד לדרוך אותו למעשה הצלה גדולה.

מאיר כרמי: עלינו לקחת את עצמנו כיחידה שלמה. גייסנו 1/3 מהבחורים שלנו בהתנדבות. אנו מדברים על התגייסות נוספת ושוכחים שאנו כבר מגוייסים בכל הכוחות ויש גם לזה גבול. מכל משק ירצו ללכת וצריך היטב לשקול אם צריך לגייס מהמשקים או לגייס למשקים. בית השיטה אינה רשאית להחליט אם לצמצם את המשק או לא. צריכה להיות החלטה של המוסדות מתוך אחריות ארצית.

בנימין גלעד: אילו היינו מדינה יכולנו לעשות יותר מאשר עכשיו. אז היה סידור עבודה ארצי והכוח המגוייס היה יכול לעשות גדולות. במצבנו היום יש ערך לרצון העצמי שלנו. יש דברים שאנו יכולים להחליט עליהם לא פחות ממוסד. ממדי הגיוס של עמים אחרים אינם יכולים להיות ממדים שלנו. השיקול שלנו הוא שיש הכרח להקים כוח צבאי על חשבון המשק. באין מדינה נבנה את הכל על יסוד הרצון האישי והחברתי. בית השיטה חייבת להגיד מה היא תעשה. יש לתבוע לכנס את מועצת הקיבוץ ולתבוע מעשים, להקים את הפלמ”ח לכוח גדול על חשבון המשק.

יוזיק חוגים: יתכן שכלפי מה שנעשה בגולה כל ההצעות האלה הם כאין וכאפס, אילו יכולנו להקים חייל גדול ולהציל בכוח אולי היה בזה פיתרון, אבל אין לקבל “שב ואל תעשה”. יש להציע תוכנית, מה שיותר טובה ויעילה. כאשר רומל היה יותר קרוב, האפשרות שהמשק יסבול היתה יותר ריאלית וברורה. הגיוס מחייב את הנשארים למאמץ כפול. המשק יסבול ואין ברירה אחרת. העלייה לארץ לא תבוא בלי מאמצים גדולים לפרוץ חומות ושערים ועלינו להיות מוכנים להילחם על כך בכל הצורות. כוח מזויין עצמאי יכול להטיל את משקלו בתוך זה ולהכריע בקביעת גורל העלייה. מעשה הצלה ועלייה הם עניין ממושך ונצטרך להאבק על כך לא מעט.

יוסוף גדרון: אם נגייס אנשים יצטרך כל הנשאר כאן להתאמץ יותר, איננו עושים בזה די. יש לגלות יותר נכונות ולהיות גמישים למילוי כל החסר בעבודה במשק, בגלל הגיוס. כל גיוס מחייב את החברים הנשארים בבית בדריכות בעבודה ובחברה.

עדי שרון: שתי השיחות שניהלנו לא מניחות את דעתי מול האסון הגדול. עלינו להשיב תשובה לשאלה מה לעשות.

לא נצא ידי חובתנו בזה שנחליט לזרוע פחות ולגייס יותר אנשים. צריך לברר מדוע אין מגייסים במידה מספקת בישוב כולו. צריך לעשות צעד מהפכני ולגייס את כל הישוב. ליצור קומונה כללית של פועלי א”י. כל פיתרון אחר לא יפתור מאומה.

יוזיק חוגים סיכום: התגייסותנו היום איננה השקטת המצפון: זה כל מה שאנחנו יכולים לתת: להתגייס מייד! מחוץ לגיוס חברים לצבא ולהגנה, אנו מביעים נכונות לכל תפקיד אשר השעה תדרוש מכל האנשים והמשק.

המגויסים במלחמת העולם השנייה 1939 -1945

חי”ר: אריה אדלר משה בדן נחמיה פירט שמעון קוטנר	אריה אלקינד צבי יונאס-ינאי עזרא עקרב נחמיה קליבנסקי יהודה שטרן
נהגים: בצלאל אלישברג נעמי הנדלר ברוך חפרי	יצחק דורה יצחק לגר
טרקטורים: בנימין דובניקוב
חיל הנדסה: זאב פדלמן	דוד קויפמן
א.ט.ס: מרים גרינגר	מרים פרוידנברג
צבא הולנדי: דוד בן טובים סה”כ – 20 מגויסים
מגוייסי פלמ”ח – 1942

שאריק אריה וייצמן דוד קופמן נעים שמש אסתר צוקרוביץ סהכ – 11 מגויסים	יאיר הגלעדי זלמן פרח נחום שריג צביה כצנלסון חנה בלכר – מבשלת בגדודים רודי – שמירת חופים

שיר: אשרי הגפרור – זמר/ת עם ליווי

קריין: מול חוסר היכולת לקחת חלק רציני בהצלת העם באירופה, הפכו קליטת העולים וחינוך הנוער העולה לתפקידים מרכזיים שאליהם ייחלו ובהם תלו את עתיד הישוב לכשתסתיים המלחמה.

זכרונות ניצה אגוזי מקבוצת אלון ,כתלמידה בבית הספר שלנו בתקופת השואה וימי המלחמה.

המלחמה והשואה ליוו אותנו משך כל שנותינו הראשונות בבית הספר. מכשיר רדיו אחד היה אז במשק, בחדר המוזיקה. זיגי ארייך וחנן חרמוני לא הפסידו אף שידור חדשות, ולאחר מכן, בשעת ההשכבה, היו מעדכנים אותנו…

הזיכרון הראשון שלי מהמלחמה היו קטעי סיפורים, מהם בניתי לי בדמיוני משהו די מפחיד. מאידך – בכל זמן ובכל מצב היה לנו אמון מלא ב”כוחותינו”, שלבסוף ינצחו את הרעים… בלילות, לאחר שהשכיבו אותנו לישון, היינו עומדים על המיטות ומשקיפים דרך החלונות, משם ראינו את אלומות האור של זרקורי הצבא הבריטי שחיפשו מטוסי אוייב מעל בתי הזיקוק של חיפה.

יום אחד בישרו לנו שיתקיים תרגיל התנהגות למקרה של תקיפה אווירית. ידענו מה עלינו לעשות. למחרת סיפרו לנו שהתרגיל אומנם התקיים, הייתה אזעקה (שריקה במשרוקית), וכשאיש מאיתנו לא התעורר – הורידו אותנו, המבוגרים אל מתחת למיטות, ואחר כך גם החזירו למיטות, ובזה, מבחינתנו, התרגיל עבר בהצלחה.

מאורעות המלחמה ההיא היו שלובים תמיד ביחסי הישוב בארץ עם השלטון הבריטי וההתמודדות עם הגזירות הקשות של “הספר הלבן”. אחד מאמצעי הלחימה בשלטונות היה הצום… לא ברור לי עד היום אם מישהו למעלה התרגש מזה, אך כל החלטה של המוסדות היתה קודש, גם אנחנו, הילדים, חיפשנו דרך להשתלב במאבק והחלטנו לצום יום אחד.

את הבוקר עברנו כגיבורים. בצהרים כבר היה קשה, ואז הלכנו לגבעות לאכול דומים.

באותו נושא החלטנו (או שמישהו הציע לנו?) ללקט שיבולים בשדה שניקצר, ואת תמורתן לשלוח לילדי הגולה. ניבחר שדה סמוך לוואדי הצפוני ועם בוקר התייצבנו ללקט. היה חמסין, הרחש והיתושים הציקו, וגם היינו צמאים. חיכינו בכליון עיניים לשעה שנקבעה לסיום העבודה.

מדי יום שישי אחה”צ התקיימה “שיחת כיתה”, בה, בנוסף לדיון בעניינים שונים שהתעוררו משך השבוע (כלליים ואישיים), הוקראו קטעים מ”דבר לילדים”, בהם נמסרו חדשות על המלחמה, ובעיקר – על המרד בגיטאות. הובא נוסח די סתום של מיברק שהגיע לארץ אודות האחיות חנצ’ה ופרומקה, והתוודענו לראשונה לשמותיהם של צביה, אנטק ומרדכי אנילביץ. הפעם סיפר לנו אליהו את סיפורה של האניה סטרומה.

משך שנות המלחמה התמדנו בהתכתבות עם חיילי בית השיטה בצבא הבריטי, אשר גם הם מצידם כתבו לנו, והגדילו לעשות ברוך חופרי ויצחק לגר, אשר שיגרו מכתבים ארוכים, לעיתים בחרוזים, וגם שלחו לנו בובות…

המפגש האישי, הישיר, עם תוצאותיה של השואה היה עם הילדים הניצולים שהגיעו אלינו, צורפו לכיתות ביה”ס ואומצו במשפחות. בינהם גם צילה גדיש שלנו. היה זה מפגש מעורר עניין וסקרנות, מלווה בהרבה רצון טוב לקבלם לתוכנו ולהיטיב עימם. כיום, מעמדת גילי ומעמדי, כאם וכסבתא, אני סבורה שלא הגענו אפילו למידה קטנה ביותר של הבנה את מה שעבר עליהם ומה שנשאו בתוככי נישמתם..

.
קריין: באותה שנה, 1944, גדל מאד מספר הילדים הנקלטים ועבר את התחזית הראשונה.

יומן הקבוצה מספר לנו על כך:

עד עכשיו הגיעו אלינו עשרים נערים ונערות. הקבוצה הראשונה שבאה לפני חודש מורכבת כולה מיוצאי רומניה, בעיקר בוקרשט, והקבוצה השניה שבאה לפני כשלושה שבועות מעורבת מיוצאי קרפטורוס, הונגריה ורומניה. הראשונים יצאו מבתים מסודרים ומשפחותיהם לא נפגעו כלל ועיקר. לעומת זאת יש בין האחרונים נערים שסבלו ועברו בגופם סבל ונדודים קשים מנשוא עד שהגיעו לבוקרשט, לעלייה. הוריהם ומשפחותיהם נשלחו על ידי ההונגרים לכיוון בלתי ידוע. הנערים כולם בריאים ומפותחים בגופם, בעלי מרץ ורצון רב ללימודים ולעבודה. השכלתם נפגעה קשה על ידי המלחמה. רובם גמרו רק בית ספר עממי, על כן ידיעותיהם קלושות מאד. יהיה עלינו להשקיע הרבה כוח וזמן בהשכלתם ופיתוחם. בינתיים אנו מסתדרים בתוך סידורים זמניים. ילדי כתה ד’ פינו את בניינם וניקוהו לכבוד הנוער בהתלהבות של מצווה ממש. כיתה אחת חסרה עדיין חדר לימוד ולומדת בחדר התרבות. עם גמר בנייני הדירה יושב הכל על סדרו. על הקבוצה לסגל לעצמה גישה שיש בה אהבה וסבלנות לנערים. בחג החנוכה נערוך מסיבת קבלת הפנים בשבילם.

ומתוך דברים במסיבת החנוכה שכתבה תקווה שריג:

…והאם יאירו נרות חנוכה גם ליהודי מן הגולה – ומה יגידו לו? האם גם לו יבשרו על קוממיות עברית בארצנו, על נכונות האדם העברי למסור את הכל, את הכל, למען אחיו, למען עמו? האם נהיה אנחנו, דור הבונים בארץ, ראויים לזו תקוותם האחרונה?

לבנינו עם זיכרון השואה / שורי מיינרט

למעלה מארבעים ילדים נולדו בבית השיטה בשנת 1945! הם גדלו ב”שישיות” ושוכנו ב”ברזטונים” והמחסור במטפלות ובשיכון היו סעיפים, שלא ירדו מסדר האסיפות. הסעיפים עלו והשנים חלפו. וכולנו בגרנו, חכמנו וזקנו. בנינו ונכשלנו, השגנו והתאכזבנו, נאבקנו ושגינו – וכבר עברו שמונה עשרה שנים!

הנה הינם עומדים לפני הצבא ועוד מעט יהיו לבושי מדים, חולשים על טנקים ומצנחים, מודדים בנעליים מסומרות את שבילי הארץ וישנים על רגביה—

אם לסכם – הרי רק בתפילה פנימית עמוקה לקראת העתיד:

שלא יחזרו שנות 1945-1939, שלא יצטרכו להיוולד תקוות אנוש רק מתוך תהום האבדון וההרג, שלא תיווצר קדושת החיים רק מתוך הרס החיים, שהדור הזה יממש דמות אדם אחרת – אדם המסוגל להיות אחראי על אנושיותו, אדם המסוגל להיאבק ולהאמין בטעם ההיאבקות למען האחוה, ההבנה והיצירה המשותפת עם רעיו. מי ייתן ובשורת הולדת התינוקות של שנת 1945 תאיר גם לדור הזה ותאמר גם להם: “יש ערך לחיי אדם, אך עליו להיות חזק באנושיותו, על מנת לשמור ערך זה ולמצות את מלוא טעמו”.

שיטים, 1964

פלשבק 3: צביה על רקע מצגת (מרד גיטו וורשה)

נגינה: אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה – תזמורת (שקף עם המילים)

המחזה ב’: ניצה אגוזי וחוג דרמה בית ספר (זכרונות כיתת אלון)

פלשבק 4: צביה על רקע מצגת (אושוויץ, חנה סנש)

שיר: אשרי הגפרור – זמרות ותזמורת

המשך פלשבק 4: הבריגדה

קריין: על העולים שהגיעו לבית השיטה

קריין: דברי תקוה במסיבת החנוכה

קריין: ידיעות על סיום המלחמה

שירה בציבור: אלי, אלי – אוהד בכינור ותזמורת

אני מאמין- תזמורת

“מה אתם יודעים?”תקוה שריג
– – –
שיחתנו קלחה כמעיין. לא, לא שיחתנו. רק היא היתה הדוברת ואני הקשובה. עניתי כנגדה, מדי פעם, מלה ושתיים ביידיש שלי, הצברית, הדלה, הגרוסה בין שיני כחצץ. ספר החיים שלה נתדפדף לעומתי, דף אחרי דף. מה יש בו ומה אין בו: יש בו יהודי נודד. יש בו שואה, יש בו מוות. יש בו פרטיזאנים. יש בו יהודים בוגדים ויש בה נוכרים מחסידי האומות. יש בו קציני ס.ס. ויש בו קצין ס.ס.ס.ר. יש בו כבשן ויש בו שלג סיביר. נערה יהודיה בודדת בצבא האדום – – ומה אין בו: נעורים של שמש ועלזה.

– – –
ליל חג העצמאות גאה בנהרה, שירה ושמחה. על הדשאים שמסביב לחדר-האכילה נקשרו שרשרות של אורות, הוצבו דוכני משחקים, משקאות צוננים וממתקים. מנגינות עליזות הרעיפו נועם וחג. הכל צהלו. גם הם, היא ושני ילדיה היו עליזים. שיחקו והתרוצצו בקהל. פגשתי בהם. לאחר-מכן, נתכנסנו לאולם ופצחנו בשירה אדירה ונתקשרנו ברונדו גואה בעוצמה. מי לא שר ומי לא רקד: ילדים עם הורים, נערים עם קשישים, עולים עם ותיקים. גם ה י א. נתקלתי בה בתוך הנחשול. בשעת-חצות, נתקבץ צוות מזומן לשירה. שרו שירי “היו זמנים”, מאז העליה הראשונה ועד היום הזה. שרו בליצנות את “שאו ציונה נס ודגל” ואת “פעם אחת, בחור יצא”. הקהל היה שותף לצוות, וענה לעומתו במצהלות צחוק ושיר, רקיעת רגליים וטפיחת כפיים.

לפתע, במעבר חד ומדהים, קמה היא ופתחה בשיר, ביידיש. קולה היה נעים. זימרתה מסולסלת. שרה במתח וגלשה מדי-פעם לזיוף-מה. דרך שירתה היה נכרי והלחן – מלא יגון. המלים סיפרו על ילד יהודי שאבד לאמו-הורתו, בדרך לכבשנים.

מי שחש ומי שהבין ומי ש – האולם המלא אדם, קפא. ליד כותל-צפון ישב הנוער. לאו דווקא ילדי בית-הספר. אבל בנים. מהם כבר אבות לילדים—-.
פתאום התחיל להידרדר הצחוק. הנה, הנה ידבק בילדים הצעירים. כמגיפה יאחז בכל קפאתי על מקומי. על ידי עמדה רעיה. נערה. היא חייכה בעווית של טרם-בכי. רציתי לעזור לה ולי. אמרתי לה: ה י א טעתה בבחירת השיר. כאן שרו בצחוק והיא שרה ב”אמת”.

האשה הזרה החווירה ונתקפלה, המלה קפאה על שפתיה. כמו נשברה. וברחה החוצה.

את יודעת – אמרה – כשהילדים צחקו ממני אז, כששרתי, ברחתי החוצה, בכיתי כל הלילה ואמרתי- לעצמי: ג ם פ ה ה ם א נ ט י ש מ י י ם ! אין הבדל. גם ה ם לא רוצים לשמוע על י ה ו ד י ם . מה חסר להם? מ ה א ת ם י ו ד ע י ם?
מה אתם יודעים – חזרה – א ת ם אומרים שהיהודים והישראלים עם אחד. לא, ז א ת ל א א מ ת – – –
לא העליתי על הדעת שכך תנקוב האמת בתודעתה. שתדע לבטא כמו, את הדבר הנורא שאירע בחג-העצמאות!
את יודעת – אמרה – באותו לילה, החלטתי להפסיק ללמוד עברית. למה לי עברית? אינני מדברת די שפות ?
למה לי להבין א ו ת כ ם ? א ת ם מ ב י נ י ם א ו ת נ ו ? רק לפני זמן קצר חזרתי שוב ללימודים…
– – –
והנה, הרגישה במועקה שלי ורצתה לחלץ אותי הימנה. ניסתה לחלץ. אמרה: וראיתי ש ה ח ב ר י ם לא צחקו ממני. רק הנוער. אבל אתם ההורים של הנוער הזה! ולא יספה.

[בת-עמי {תקוה שריג}, מבפנים, 1960, כרך כ”ג עמ’ 1-2]

חזרה לראש העמוד

מיכה שגיא מספר היום על המסע שלו לפולין ב – 1986

במשלחת שלנו, י’ב של קיבוץ בארי עם בני נוער של התק’ם, שביניהם שתי בנות מק’ב “דגן” מבית השיטה, לא היה אף אחד שהיה בעבר בסיור בפולין. ולמרות שנעשתה הכנה רבה לקראת המסע, הנעלם היה גדול פי כמה מהידע שהבאנו איתנו.

אני זוכר מאז את אחת החוויות הקשות שהיו לי שם. לקראת הביקור באושוויץ ובירקנאו המתח במשלחת גדל מאד. היינו כבר אחרי ביקור בטרבלינקה ובמיידאנק אך הרגשנו שאנחנו הולכים לפגוש את הנורא מכל.

הסיור באושוויץ, במבנים המלאים בחפצי הניספים, בקיר המוות, במוזיאון בבלוק 11 ובתאי הגזים היווה את הפתיחה למה שהיה בבירקנאו.

ההליכה בבירקנאו שרובה חרבה, לאורך מסילת הברזל הקיימת והרמפות, וביקור בכמה ביתנים ששרדו כשבאחד מהם נשארו ציורי ילדים – הוביל אותנו אל הריסות הקרמטוריום ואל מצבת הזיכרון.

בטקס שקיימנו שם הובא לביטוי כל מה שצברנו בסיורים הקודמים. זה היה מרגש וממש בלתי נתפס.

עם סיומו, נאמר לנו שמאחורי חורבות הקרמטוריום מספר 2 ישנם מספר בורות שלתוכם היו שופכים את האפר של הנישרפים. הבורות האלה היו מלאים במים וזהרו באלפי אורות. נעמדנו סביב אותם בורות ולא יכולנו להתנתק מהמקום. ברגעים אלה החל השבר.

הראשונים שהתמוטטו היו המדריכים שבקול בכי גדול עזבו את המקום. אחריהם עזבו שאר חברי הקבוצה. אורלי ואני שעמדנו שם, שמנו לב לשלוש בנות שנשארו לשבת על האדמה ואינן מסוגלות לקום. מי שתפסה את תשומת ליבי במיוחד היתה שגית שישבה ומלמלה לעצמה דברים כשכל הזמן היא תולשת את העשבים מסביב לבור וזורקת אותם פנימה בהבעת כעס וכאב.

חיכינו לאותן בנות בתקווה שתתאוששנה אך זה לא קרה. ניגשנו אליהן והרמנו אותן מהאדמה בחיבוק גדול ומשכנו אותן בחזרה לכיוון היציאה מהמחנה. היתה לי הרגשה שברגעים אלה הגיע לידי ביטוי מקסימלי הקשר הנפשי המיוחד שקשר אותנו ובמיוחד את הקשורים ישירות לניצולים משם.

מסעות לפולין

בועז חנוכי ועמית דגן – משלחת התק’ם הראשונה ב – 1983

מתוך קטע סיכום שכתבו ל “שיטים”:

נפל בחלקנו לצאת במשלחת לפולין שיצאה לסיור בן 12 ימים, לרגל 40 שנה למרד גטו ורשה. שתי מטרות היו לסיור. האחת והמרכזית להיפגש עם שרידי יהדות פולין ולבקר במקומות בהם השמידו הנאצים מליונים מבני עמנו. השניה, ביקור של אזרחים ממדינה מערבית אל מעבר למסך הברזל של המזרח, אל מדינה קומוניסטית ואופי החיים בה.

את יום הזיכרון לחללי צהל ציינו בטקס בורשה, על אדמת הגטו ליד מצבת הבונקר בו מצאו את מותם מרדכי אנילביץ’ ואחרוני לוחמיו. עמדנו שם כמה עשרות בני נוער ישראלים במקום בו נילחמו המורדים בגבורה נגד המרצחים הנאצים.

הטקס היה מרגש מאד והיווה את אחד השיאים של הסיור כולו.

את העדות היחידה לקהילה המפוארת של ורשה מצאנו בבית הקברות היהודי. עד כמה שזה נשמע מוזר. המקום נשתמר בשלמות מפתיעה.

השתתפנו בטקסי זיכרון נוספים בכיכר האומשלגפלץ ומול האנדרטה הענקית לזכר מורדי הגטאות. בטקסים אלה פגשנו במעט היהודים שחיים היום בורשה. הם התרגשו מאד לפגוש בנו, בני נוער גאים מארץ ישראל. חלקם הביטו בנו בעיניים דומעות וביקשו למסור שלום לקרוביהם בארץ. הרגשנו טעמה של גלות, והבנו מהו ערכה של המדינה שלנו בה אנו חיים בביטחון, בזכות ולא בחסד.

ההכנה למסע

כתבה מיה פורת בשנת 1991

הנסיעה שלי לפולין היא נסיעה כדי לנסות להבין ולדעת איך קורה דבר מחריד כמו רצח והשמדת עם. לקבל מוחשיות לדברים, מה קרה שם בארץ הקרה והמנוכרת. לשם כך אנחנו לומדים ומכינים את עצמנו לקראת המסע.

במוזיאון ב”לוחמי הגטאות” אנחנו רואים סרט על שלבי הפיתרון הסופי.

אני לוקחת חלק בסדנא מיוחדת שנקראת “הסוואה, הטעייה ואשלייה”, סדנא שהשפיעה עלי וגרמה לי לשנות את דעתי ולהבין את הדברים בדרך נכונה יותר. עד עכשיו, כאשר המילה אשלייה היתה נזכרת, היא היתה מעלה בי קונוטציות שליליות. אבל עכשיו הבנתי שהיהודים נקלעו למצב נוראי שבו היו חייבים לאמץ לעצמם אשליות על מנת לשרוד. כדי שיהיה להם במה להאחז, בחוט של תקוה.

נפגשנו עם עדה ששמה מרים שסיפרה לנו את סיפור חייה. מגטו לוד’ג לאושוויץ, ומשם למחנה עבודה ולשחרור ע’י האמריקאים.

קשה לי לתפוס שמה שהיא עברה באמת קרה. זהו סיפור מפחיד.

כאשר אני שמה את עצמי במקומה, אני בטוחה שלא הייתי מחזיקה מעמד.

אני מרגישה קטנה וחלשה לידה. נראה כי במצבים אליהם נחשף האדם הוא מגיע להתנהגות שמעולם לא חשב שהוא מסוגל לה.

המסעות לפולין בויקיפדיה

http://www.youtube.com/watch?v=Gdk0qcsUvNU קטע מרגש על הזכרון שנעלם -סב וילדו

הביקור בטרבלינקה

תקוה שריג רשמה את סיפוריהן של מרווה פרבר ונועה גת מקבוצת “חבצלת”. השנה שנת 1984.

טרבלינקה, המחנה הקרוב ביותר אל וורשה הבירה. מחנה השמדה שבו הושמדו מאות אלפי יהודים. סגריר בחוץ וסגריר בפנים.

ירדנו מהאוטובוס והלכנו בשביל המוביל לאנדרטה.

שום זכר להרג לא נשאר כאן. רק אנדרטאות. אלפי אבנים מפוזרות ובמרכז אבן מפוסלת. על כמה אבנים ניתן לזהות שמותיהן של ערים ועיירות מהן הועברו הקורבנות. ישנה פינה של אבנים שעליהן חרוטים

שמות הארצות ויש רבות כאלה. בשורה אחת של אבנים, כעין קברים,

צומחים בהעזה פרחי בר. נורא לחשוב שדם יהודי מרווה צמאונם.

ואפשר לראות זאת אחרת – כיצד נשמות יהודים עולות מן האדמה וקוראות תגר – המוות לא שולט ! ואולי אלוהים מצמיח את הפרחים לכבוד היהודים שהושמדו רק משום שהם יהודים.

על אחת האבנים המרכזיות כתוב בארבע שפות :Never again !

כמה צודקת הקריאה הזאת. אך האם תעזור ?

זיכרון ממיידנאק

כתבה עפרה סינטו מקב’ “צבר” ב – 1987

עכשיו, כשהאביב בעיצומו ואני חוזרת מטיול בגבעות שלנו, חושבת

שוב על המסע לפולין. האביב מקבל משמעות שונה.

פתאום אני מרגישה כמה טוב לחזור לארץ ובייחוד לבית ולעמק שלנו.

החוויות הקשות שעברו עלי היו בסיורים במחנות ההשמדה.

שם באמת נוכחתי מהו עצב אמיתי.

מיידנאק היה המחנה השלישי בו ביקרנו ושם הגעתי לרגע של שבירה.

זה היה כשניצבתי מול תמונתם של שני ילדים רזים שנותרו מהם רק עור ועצמות. חשבתי לצלם תמונה זו משום שגילם הזכיר לי את גילו של אחי, אך באותו רגע הרגשתי שהדמעות חונקות את גרוני.

על הביקור באושוויץ – בירקנאו

כתבה שגית טיטו, קב’ “דגן”, 1986

… המשכנו ללכת וללכת, בלוקים ועוד בלוקים, עיניים בוהות, תוהות ושואלות. חשבתי שהגענו לסוף, רציתי להינתק מהמראה, אך פתאום מצאתי את עצמי עומדת מול ההמחשה הכואבת מכל – המישרפות. אך קרוב יותר אלי, עוד לפניהן, היתה ביצה קטנה – הבור שאליו זרקו את הגופות שלא הספיקו לשרוף.

התקרבתי, התיישבתי על הדשא הירוק, סובבתי את הראש

וגיליתי עצמות קטנטנות בין עשבי המים. רציתי נורא לקום, הרגשתי כאילו אני יושבת על אנשים שאינם, אך הייתי כמו מרותקת לאדמה.

ליד הביצה הזו עמדו המישרפות ההרוסות. עליהן הנפנו את דגלינו וכל אחד הניח פרח לבן וכחול. ברגע זה חשתי שגברתי עליהם ושאני עומדת שם בשביל סבא שלי שניצל ובשביל כל האנשים שאינם.

בדרך, שוב ליד הביצה, נעצרתי. היה בי איזה דחף פנימי לראות עוד עצמות. לנסות להאמין. נכנסתי לתוכה והתחלתי לעקור את הדשא הירוק שצמח בה. לא יכולתי להפסיק, המשכתי לעקור אותו בכעס.

העירו אותי, אמרו לי שאין טעם, שזה לא יעזור. והלכתי משם חזרה למציאות.

הביקור במיידאנק

ממשיכות לספר לתקווה, מרווה פרבר ונועה גת ב- 1984

עוד לא יצאנו מרשמי טרבלינקה ובאנו לממיידאנק.

פגשנו אישה שהיתה במקום הזה, יומיים אחרי המלחמה. הכל היה אז גלוי וטרי. היא דיברה פולנית מתוך הלב, נרגשת מאד למראנו.

במחנה זה נרצחו 300 אלף יהודים ולא יהודים.

המחנה מוקף בגדר המקורית ובמגדלי שמירה.ראינו סרט קצר והתחלנו בסיור. בכל צריף הדגימו נושא אחר. השאירו צריף שמראה את מערכת ההשמדה ומקלחות הגאז.

סיפוריהם של המדריכה ושל יוזק ודורקה, העדים, השרו עלינו אווירה קודרת.היה רגע נורא שבו בכינו.

המדריכה הפולניה אמרה שמעולם לא ציפתה שבין קבוצות הנוער שהיא מדריכה, יהיו גם נערים מישראל. היתה לה הרגשה שלא נותרו יהודים בעולם. הרגשתי את חשיבות הביקור שלנו – נוער ישראלי עומד גאה, במקום שסביו הרכינו ראש למוות.

בעקבות אושוויץ

כתבה שרון שלו, קב’ “רותם”, 1988

היום יום שני, 28.3.1988 , יום חמישי למסענו בפולין. יום המיועד כולו לסיור באושוויץ.

אנו עם חולצות שכתובת “ישראל” מתנוססת עליהן ועם דגל ישראל,

עוברים מתחת לשלט האומר “העבודה משחררת”. זה השלט שאלפי בני אדם,זקנים וגברים, נשים וילדים עברו תחתיו לעבר מציאות נוראה. אותו שער שסבי ומשפחתו עברו דרכו לפני 45 שנה. סבי נשלח ימינה לחיים, הם לגז, למוות. אנו עוברים בין הצריפים ובין הערימות של החפצים שהקורבנות הביאו עימם לחיים חדשים, והם נגזלו מהם. ערימות משקפיים,ערימת מברשות, ערימת מזוודות. כל מזוודה נושאת שם, כתובת, זיכרון.

על ליל הסדר בוורשה

כתב רועי שריג מקבוצת “רותם” בשנת – 1988

את ליל הסדר ערכנו בבית מלון בלב וורשה. נוסח ההגדה הותאם על ידינו עוד

בבית. ההשוואה בין סיפור יציאת מצרים למאבקו של גטו וורשה מתבקשת מאליה. פתאום משפטים, כמו, “מעבדות לחרות”,

ו”הלחמא עניא” היו כל כך סמליים.

היום ברור לי שזו היתה זכות גדולה לקחת חלק פעיל בליל הסדר הזה. הרגשתי כמה חשוב היה לי לקרוא ב”סדר” שהיה מרגש ואמיתי

כל כך. פתאום הבנתי את הסמלים שעליהם דיברנו כל השנים בבית.

הרגשתי כאילו לא יצאתי ממצרים אלא מוורשה של לפני ארבעים וחמש שנה.

השירה הספונטנית מכל הלב של כולנו, בקולי קולות, היתה רגע של

התעלות, של שמחה אמיתית, של גאווה על מה שיש לנו – שירים ארץ-ישראליים בעברית, מושרים על ידי נוער ישראלי בלב וורשה,

ארבעים וחמש שנים לאחר המרד.

מסעות לפולין

הבטתי בדגל בגאווה

דליה סלע, מלווה קבוצת “אשל” 21.4.90

לפעמים אני רוצה לכתוב משהו, ואז פתאום יוצא לי לבכות את זה. וזה נמחק תמיד, ולא נרשם. כשקראתי על השואה, חשבתי שמדובר באנשים שלא מהעולם הזה. אנשים אחרים, לא כמונו, רחוקים מאד.

פתאום…

באנו לטרנוב, ללב העיר. ראינו שם קבר אחים של 3,000 ילדים. כל הבנות שלי עברו לנגד עיניי… ומה ראיתי? אני לא יכולה לכתוב מה ראיתי, כי הן אותי תכעסנה. אבל ראיתי כאילו זה קורה להן. בכלל, להבין, לא להבין – זו לא מילה טובה. לחוש מה קרה שם, זה לקחת את עצמך ואת ילדיך, ולחשוב כאילו זה אתה עומד בפתח הבור הפעור.

הטקסים שקיימנו היו מרגשים בצורה בלתי-רגילה. הרגשתי גאווה עצומה.כל-כך התגאתי להיות שייכת לעם היהודי, להיות שייכת לעם ישראל. הרגשתי מן חוזק, עוצמה אדירה. הרגשתי שאני נציגה של עם חזק ועקשן, שלא יכולים לו, ולא יוכלו לו יותר לעולם. הסתכלתי בגאווה על הדגל. בלעתי את צבעיו. כל-כך התרגשתי ובכיתי…

שרנו בשקט, בביישנות, אבל רציתי לשיר בקול רם שהם ישמעו, שכצלם ישמעו! מדי פעם עברו שם פולנים, ואז רציתי עוד יותר לצעוק: “כן, אני יהודיה מישראל! יש לכם מ להגיד לי?”

מהטייפ בקע קולה של רוני יוניש ששרה ‘פונר’. ואז הרגשתי בית השיטה בפולין. צברים חזקים וגאים על אדמת פולין. הרגשתי נוכחות חזקה. שמחתי להיות שייכת לעם, ושהעם שייך לי, ולשנינו יש שיר שהוא ‘התקוה’. ויש לנו ארץ, ואדמה, ופרחים, וילדים, וחיילים חזקים ששומרים עלינו. ואני יודעת ובטוחה שלעולם, לעולם, לעולם…

הנה אנחנו כאן

לירון בצלאל, קבוצת “צבר”, 1987

עמד לו שם קהל רב של נוער ישראלי-יהודי. מקבץ של משלחות נוער לפולין, ללא הבדל מפלתי-תנועתי, לטקס זיכרון מסיים. צפופים-צפופים, דבוקים זה לזה, אם מחמת הקור, או מחמת רגש השייכות העז, כשכתובת מאירת עיניים – “ישראל” – על חולצותיהם מכוונות בגאווה כלפי הסביבה הפולנית, כאילו מכריזה הנה, אנחנו כאן על אדמת פולין! לכבד את זכרם של אחינו הנרצחים. כאילו לזעוק: “אנחנו נותרנו, ואנחנו ממשיכים.

לפתע בוקעת שירת “אלי, אלי”, אחידה ומלוכדת, ואחריה שירת ההמנון “התקווה”. תחילה חלושה, ואט-אט מתגברת ומתעצמת, עד שנדמה כאילו מהדהדת על פני כל אדמת פולין. ראיתי אותם במו עיני, נערים ישראלים, יפים וחסונים, עומדים דום מתוח, ומפיותיהם בוקעת בחוזקה ובגאווה “עוד לא אבדה תקוותנו”… “להיות עם חופשי בארצנו”…

הניתן לדבר על מסר ומסקנה?

אורי פלד (2011)

קשה לתאר חוויה חזקה, אך, בכל-זאת, אנסה:

אדמת פולין. 200 קצינים במדים. מפקדי פלוגות וגדודים בהווה ולעתיד נכנסים למחנה אושוויץ’ בטקס צבאי. קולות החצוצרה וצעדים אחידים על אדמת פולין. קור של 9 מעלות מתחת לאפס. אנחנו לבושים ב- 3-4 שכבות של בגדים וקופאים מקור… בלתי נתפס, שכאן עמדו והובלו אל מותם בני עמנו, משפחותינו, בקור עז, לבושים כותנות פסים. בטקס, מקריאים את מכתבו של ניצול אושוויץ צבי המאירי, שכותב למפקד המחנה על נצחונו האישי כשדור ההמשך דורך על אדמת פולין: “והנה, דווקא הנכדים שלי עזרו לי להבין. אני כן התקוממתי. כן לחמתי בכם, מפני שרציתם שאמות שם… הייתה מלחמה בינינו, ואני זה שניצחתיך. סמלי הניצחון שלי הם נכדיי.”

יותם נכדו, נהרג במלחמת לבנון השנייה, ואביו, עמיר, נמצא עימנו בסיור. את היקר מכל עמיר ובתיה משלמים, אך כמו שאמר צבי ז”ל – דור ההמשך הוא סמל הניצחון. וכאן מתחדדת בי השאלה: מה ארצה להנחיל לבניי, לחייליי, לדור ההמשך? חייבת להיות אמירה ברורה בעקבות השואה. המסר חייב להתרחב מהמחשבה – למעשה, לשגרת היום-יום:

* הנושא הראשון – הוא ההבנה, שמוכרחים להיות חזקים! חזקים פיזית וחזקים נפשית. חייב לקום דור של אנשים בריאים וחזקים המאמין בצדקת דרכו, המבין מדי יום שרבים מנסים לכלותנו, ולכן הצורך להגן על עצמנו נמשך.

דוב אינדיג, שנהרג במלחמת יום כיפור ברמת הגולן, כתב לידידתו טליה בספר ‘מכתבים לטליה’:

“…כשאני יושב בתוך הטנק אני רואה לנגד עיניי את כל מיליוני אחיי ואחיותיי,שהריצו אותם עירומים אל בורות השחיטה ואל תאי הגזים… כשאנחנו דוהרים עם הטנקים ומסתערים ויורים, ויש רעש נורא של מנועים ופגזים מתפוצצים, אני צועק עם כל פגז שאני מכניס לתותח: ‘דם יהודי אינו הפקר עוד’, כפי שאמר הרב סולובייצ’יק.”

לצד החוזק הפיזי, לא פחות ואולי אף יותר, הכרחי שיהיה בנו חוזק נפשי. לא ניתן לכל משבר או קושי לטשטש את עינינו. יהודים נרדפו ונטבחו לאורך כל ההיסטוריה. גם הקשיים שהיו בתחילת הקמת המדינה היו קשים פי כמה. הלוואי שנבין ונפנים את מילותיה של נעמי שמר ז”ל: ‘סימן שעוד לא הגענו, והאופק עוד רחוק’. הבעיה שרבים מאיתנו חושבים שהגענו כבר למנוחה ולנחלה, ובכל משבר הם מתייאשים ונשברים.

* הנושא השני – חינוך בנינו למוסר, לצדק, להיותם אנשים טובים המחפשים ורודפים אחר עשיית טוב. לצערי, ישנן חברות ועמים שמחנכים לדרך שונה, של שנאה, השמדת האחר ושלילת קיומו.

* הנושא האחרון – החיבור למורשת עמנו. הבנה שמורשת עמנו היא מפוארת, מלאת שמחה וחוכמה. כמובן, שצריך לשאול שאלות רבות על השואה ועל נושאים נוספים, אך לא הגיוני למחוק בעקבות כך עבר מפואר של 3,000 שנה של סיפורים ואגדות, משלים וחוכמות, המחנכים יחיד וחברה להיות יותר טובים. מדי יום אני מנסה לשאול את עצמי: במה אני יותר חזק? איך אהיה יותר טוב לכל? ואיך אתקרב יותר אל מורשת עמי ואבותיי.

חזרה לראש העמוד

מכתב לגיהינום

אל קצין האס,אס. מפקדו לשעבר של מחנה ההשמדה אושוויץ :

סוף -סוף הגיע הזמן שתדע דברים אלה ממני, האסיר לשעבר 17724 מאושוויץ.

זה אני, שהובלתי עם משפחתי כמו בהמות, בקרון של בהמות, בצפיפות שלא תתואר, שני ימים ולילות אל המחנה שלך.

זה אני, שעבד בפרך שש- עשרה שעות במכרה של מלח תמורת 160 גר’ לחם וחצי ליטר נוזלים ליום.

קפצתי, רצתי והשתטחתי לפי הדרישה והשיגיון של הקצין התורן שערך סלקציות לחיים, או למוות, מדי פעם. קנה המידה לחיים היה מרחק הקפיצה ומהירות הריצה.

רציתי שתדע, שבת אחת מהמשלחת הינה הנכדה שלי, של האסיר לשעבר באושוייץ.

עברו מאז 42 שנים ואני כל הזמן לא יכולתי להתגבר על התחושה שייסרה אותי:

למה לא התקוממתי?

התביישתי בפני הבנים שלי וכמעט שלא סיפרתי להם על הקורות אותי שם,

בפלנטה אחרת, מפני שנתתי שיובילוני כצאן לטבח.

והנה, דווקא הנכדים שלי (כולם תוצרת ישראל, אתה יודע) עזרו לי להבין.

אני כן התקוממתי, כן לחמתי בכם, מפני שרציתם שאמות שם, שתוכלו לפזר את האפר שלי יחד עם אפרם של המיליונים הרבים בשדות אושוויץ. אבל אני לא נכנעתי לכם.

ועכשיו יש המשך ועתיד.

נכדתי עברה בשערים המקוללים של אושוויץ, נערה גאה, חברת המשלחת מישראל תחת דגל ישראל. ושם בגיא ההריגה שרו את ההמנון של מדינת ישראל.

ובכן, לא הלכתי כצאן לטבח, אלא נאבקתי, מרדתי והמשכתי. על – כך הייתה המלחמה בינינו ואני זה שניצחתיך.

סמלי הניצחון שלי – נכדי.

על החתום –

סבא של שגית מהמשלחת

חבר קיבוץ בישראל, מדינת היהודים.

צבי המאירי.

(בית השיטה).

בני משפחותינו שנשארו ‘שם’

“הפרידה הייתה קשה ונוראה”

עדה (בְּלוּמנטל) ישראלי

שמעה: שורי

– מעולם לא שוחחנו על המשפחה שלך שנותרה ‘שם’. האם לא הגיעה העת שנעשה זאת, בטרם ייעלמו מן הזיכרון?

אבא ואימא הכירו בפולין, בעיר ברודי, לשם נשלח אבא לעבודה מהעיר מורבסקה-אוסטרובה, צ’כיה, מטעם בית-החרושת בו עבד. אבא היה מנהל מחלקה במפעל לזיקוק דלק לתעשייה, וכנראה שנשלח להדרכה במפעל דומה בפולין.

אבא, ארתור בלומנטל, נשא את לאורה שטובניצר, ילידת ברודי, לאישה, והביא אותה לצ’כיה, לעיר מגוריו, שם הם חיו כאזרחי צ’כיה עד סופם המר במלחמת העולם השנייה.

חמש שנים חיכתה אימא לאבא עד מימוש אהבתם. הקשר ביניהם נרקם ב-1914 וזמן קצר אחר-כך, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, גויס אבא כחייל בצבא האימפריה ההבסבורגית (שצ’כיה ומורביה היו חלק ממנה, באותה עת). עם סיום המלחמה, כאשר צ’כיה הפכה למדינה עצמאית, הם נישאו וקבעו את מגוריהם בעיר אוסטרובה, העיר השלישית בגודלה במדינת צ’כיה.

אבא היה בחור חסון ושרירי, גבוה מהממוצע, פועל אחראי במפעל גדול. ההובי שלו היה משחק השח. אימא – נמוכה, עדינה, עקרת-בית, חרדה לניהולו התקין, דואגת ומשקיעה בחינוכי, בתה היחידה אדלה Adela. שפת הדיבור בבית הייתה גרמנית, בה דיברו רוב יהודי צ’כיה. הבית לא היה מסורתי, אבל בחגים הגדולים הלכנו לבית-הכנסת, למרות שהשתייכנו ליהודים המתבוללים.

בת יחידה

אינני יודעת מדוע הוריי הביאו לעולם רק ילדה אחת, אולי מפני שהיו מבוגרים מדיי כשנולדתי? מכל מקום צמחתי להיות ילדה מפונקת מאוד, תמיד במרכז החשיבות של המשפחה, קיבלתי מה שרציתי. היו לי בעיות אוכל. זכורות לי שיחות בוקר רבות, בטרם צאתי לבית-הספר, על נושא האוכל: מה ארצה לאכול לארוחת הצהריים? בשובי ‘שכחתי’ מה שבחרתי, זרקתי את הילקוט, ורצתי לבקר את חברותיי. לכולן היו אחים ואחיות והעדפתי להיות איתן מאשר להשתעמם בבית כבת יחידה. לא הייתי מאושרת בתור ילדה יחידה להוריי. נשבעתי שבמשפחה שאני אקים עם בעלי לעתיד, יהיו לנו כמה ילדים, וקיימתי את השבועה.

אני זוכרת טוב את הבית בו גרנו, את הרחובות, את יפי העיר. זוכרת את ימי הכביסה. הכובסת, אישה גדולה וחזקה, שבסיום העבודה הייתה משׁתכּרת מדמי הכביסה שהרוויחה, והפחידה אותי מאוד.

השעות היפות והשמחות היו בקייצים, כשנסענו לפולניה, (שלוש שעות נסיעה ברכבת) למשפחת אימא. שם היו דודים ודודות לרוב. לסבא היה בית מרזח, מכר סחורות רבות, בעיקר לחיילים פולניים. הדודות היו שמחות להשתעשע, לפנק, להשגיח, סוף סוף הייתי הנכדה הראשונה במשפחה הרחבה. למדתי מהר מאוד פולנית כדי לדבר איתן.

במשך חודשי השנה האחרים בעיר אוסטרובה, החיים זרמו כסדרם, בבית-הספר אהבתי את שיעורי הספורט, שחיתי בקיץ, עשיתי סקי, והחלקתי על הקרח בחורף, והעיקר למדתי ואהבתי בלט ולנגן פסנתר. (לימים, ב-1945, בכנס הגדול של ריקודי עם בקיבוץ דליה, ייצגתי את בית-השיטה, עם עוד ארבעה זוגות). כך ביליתי עם חברותיי היהודיות והלא יהודיות. לא הכרתי מה זו אנטישמיות. אימא לא הרשתה לי להיות בתנועות-נוער, ורק כשענני הנאציזם איימו עלינו מאוד, שכנעה אותה חברתי להצטרף לתנועת הנוער הציונית ‘תכלת לבן’.

פתאום הכול השתנה

במרס 1939, נכבשה צ’כיה ע”י הצבא הנאצי, והכול השתנה באופן טוטלי ומיידי.

לא היינו מוכנים לכך. לפתע הם הופיעו במלוא כוחם, מלווים ברעש כבד של השריון. היה קר מאוד, הרחובות נסגרו, לא הצלחתי ללכת הביתה. זחלתי בשלג כדי להגיע.

לעינינו הושפלו חיילי הצבא הצ’כי, קרעו את מדיהם מגופם, התחילו ההצקות נגד היהודים. הכאוס שלט בכל. ביזה בכל אשר תפנה.

חיכינו שאבא יחזור מהעבודה והוא לא חזר. אמרו שריכזו את היהודים במחנה ליד העיר, לא יכולנו להתקרב, לבקר. אחר-כך הם גורשו למזרח, שום דבר לא היה ידוע, ולא ראינו אותו יותר…

במסגרת ‘עליית הנוער’, הסוכנות סיפקה סרטיפיקטים לנוער בגילאי 15-17, אבל צריך היה לעזוב את צ’כיה מייד! הודיעו שהתאריך האחרון לעזיבה הוא אחד בספטמבר 1939, שאז אמורה הייתי להיות בת 17, גבול לאפשרות להיות בעליית הנוער. אחרי שכנועים רבים, ובעיקר כשהמצב נעשה קשה מדי יום, אימא הסכימה לצרף אותי לקבוצה האחרונה, וכך ניצלתי.

יש לציין ששליחי הארץ שבאו לשכנע לעלייה, הבטיחו לנו ‘שמים וארץ’: לימודים מסודרים ברמה גבוהה, לפי נטייתו של כל נער, מגורים מכובדים, מורים אקדמאים, אך המציאות כידוע הייתה שונה. קשיי הקליטה היו רבים מאוד.

הפרידה

אימא התחילה להכין עבורי את הציוד הנדרש לפי רשימה שנמסרה לכל מועמד לעלייה. וכן את הכסף לתשלום. אני עוד רואה את אימא רכונה מדי ערב על פרטי הלבוש, המצעים, ורוקמת בחוט D.M.C את המונוגרמה, ראשי התיבות של שמי באותיות לטיניות A.B עדלה בלומנטל..

הפרידה הייתה קשה ונוראה. לא נתנו להורים לגשת עד הרכבת, מתחו שרשרת – גבול למלווים. עוד חיבוק ופריצת הגבול, פירושו – מוות בירייה. הפחדים, האיומים, הצעקות והבכי הדהדו באוזניי במשך שנים… הם חזרו והופיעו בחלומות, בגעגועים. היו גם חלומות על אימא שמטפלת בי…

נפגשנו, כל העולים, בפראג, משם נסענו לווינה, לאיטליה, לעיר הנמל טריאסטה, ומשם באונייה ‘גלילאה’, לפלסטינה, שם התחלתי חיים חדשים, בחברת הנוער הצ’כית, בבית-השיטה, עליה כבר סופר לא פעם.

הגעגועים אכלו אותי

בשנות המלחמה הייתי מנותקת מאימא לחלוטין. הגעגועים אכלו, אכלו. לא הצלחתי לקבל קשר, למרות מאמציי הרבים. חייתי בפחדים שאימא שלחה יד בנפשה, בגלל הבדידות, הניתוק והקשיים.

אחרי המלחמה קיבלתי מסמך ובו דיווח על הטרנספורט בו נשלחה אימא לאחד ממחנות ההשמדה. השם היה מדויק, כולל גם השם לפני נישואיה, תאריך הלידה שלה, הכול מדויק, אבל בלי לציין את שם המחנה לשם היא הובלה.

לפני שנים אחדות ערכתי עם הבנות שלי טיול שורשים למחוזות ילדותי. זכרתי את העיר, את רחובותיה, את מקום הבית שלנו, הייתה לי אוריינטציה, ידעתי לאן לפנות וללכת, אבל כלום לא נשאר ממה שהיה.

הזיכרונות המעטים אותן אני מספרת התרחשו רחוק מכאן, ב-17 שנותיי הראשונות. הם חלק קטן מכמעט 90 שנה, שרובן ככולן חייתי בבית-השיטה. אותן 17 שנים ראשונות הטביעו את חותמן עליי ונחקקו על לוח לבי. הם השורש שהועבר ונשתל מחדש בארץ. רק כאן הם הצמיחו ענפים רבים, חדשים.

אחי שרד, אך נהרג במלחמת השחרור

פאני בונה, שמעה: לידיה סיפלוביץ

הוריי נולדו בלודז’, פולין, הם נישאו שם, והגיעו בדרך-לא-דרך לצרפת. שמם של הורי אבי: אהרון ופייגה בוקס. הם גרו בגטו היהודי, והיו מאוד עניים. שמם של הורי אמי: יהודית ומאיר האס. סבי היה תלמיד חכם, וסבתא הייתה המפרנסת. היו להם 16 ילדים. אימא סיפרה שמשפחתה הגיעה לפולין מצ’כיה. בעלה נפטר כשהייתה רק בת 32. לפרנסתה עבדה ברחיצת מתים.

אבא נולד בשנת 1896, אחרי אחיו הבכור. הוא התייתם בגיל צעיר. נראה כמו גוי ונטש את היהדות לחלוטין, למרות שדיבר יידיש. בנעוריו ובבגרותו נדד בכל מיני ארצות, עד להימלאיה הגיע. הוא שירת בצבא הפולני, ופעמיים ישב בכלא. כשחזר מהצבא, הוריי נפגשו והתאהבו. אך הורי אימא לא הסכימו לשידוך. לכן הם ברחו לדוד, רווק, סוחר יהלומים, שחי באנטוורפן. אימא סיפרה לדוד על אהבתה לאבי, והוא חיתן אותם. הם חיו באנטוורפן, וכעבור זמן-מה הגרו לצרפת.

גרנו בדירה צנועה במרכז פריס, מונטמטר. אבא היה יוצא לבוש ומסודר כל בוקר לעבודה, ואימא הייתה עקרת-בית. עם השנים היא חלתה, והייתה תמיד חלשה.

אחי, אהרון (ארמונד) נולד כשהייתי בת חמש. בבית דיברו ביידיש. במשך שנים רבות חשבתי שהם מדברים פולנית. גדלתי בבית שהמוסר היה ערך עליון, אך מעולם לא נאמר שזה מהיהדות. אבא אמר לנו שעל-מנת להיות בן-אדם (א-מענצ’) צריך ללמוד. הייתי תלמידה מצטיינת. “החשוב מכל, אמר, שתלמדי ויהיה לך מקצוע. זאת הדרך היחידה לשרוד בעולם הזה”.

עם פרוץ המלחמה, אבא היה מאוד מודאג. יתכן שתפס מיד מה המשמעות של משטר גרמני, והחליט לחפש מקום מרוחק מהעיר הגדולה. כך התחלנו את מסע הנדודים. בסוף -1940 תחילת 1941, אבא אמר: “אותנו לא יתפסו!”, והוביל אותנו לאזור קרוב לגבול עם שוויץ. שם פגש אזרח צרפתי, שהיה מוכן תמורת שוחד, להעביר אותנו את הגבול.

מכיוון שדיברתי צרפתית מצוינת, האיש פנה אלי ואמר: “תגידי לאבא שלך שהלילה ילביש אתכם חם. עם רדת החשכה תתקדמו בדרך אל הגבול עם שוויץ”. אותו איש ידע, כנראה, שבאותו לילה הנאצים יגיעו לקחת אותנו. בערב העלה אותנו על עגלה וסוס. נסענו המון. הייתי מבוהלת ועצובה, כי הבנו שאנו לא נוסעים לשוויץ. אבא אמר לי: “אל תסתכלי אחורה, אחרת תהפכי לגוש מלח”, כמו שקרה לאשת לוט. ברגע הזה המפחיד הזה סיפר לי לראשונה שאנחנו יהודים. הייתי מופתעת ומבולבלת, הרי נולדתי וגדלתי בצרפת! הוא נראה בעיניי אדם קטן, חלש, וחסר-אונים.

אחרי הנסיעה המטלטלת הגענו למקום שנקרא ליאון. שם היה מחנה שבויים ענק, עם אלפי יהודים מכל האזור. אילו יכולתי לשאול אותו היום, הייתי שואלת: “מדוע עשית את מה שעשית”? אינני בטוחה שהוא היה יודע לענות. גם אני לא מצליחה למצוא תשובה. רק לאחר שנים הגעתי למסקנה שלמעשה הוא היה גיבור. הוא רצה להסתיר, תמך בי ובאחי. סחב אותי על הגב, כשהתעייפנו ולא יכולנו יותר ללכת.

במחנה הזה הייתה צפיפות נוראה. היינו שם כמה ימים. התאריך היה כנראה קיץ 42. הוא החזיק כמה שקיות. “מה יש בשקיות”, שאלתי? והוא אמר: “הנדוניה לחתונה. תזכרי תמיד שכסף קונה הכול”. באותו יום הוא לקח את ידיי וידיו של אחי הצעיר, והשביע אותי שאשמור תמיד על חייו. כמה ימים אחרי זה הם גורשו ולא ראיתי אותם יותר… גם את אחי לא ראיתי, כיוון שהייתה הפרדה בין נשים לגברים. כאשר הבנתי שאחי לא איתי צעקתי, צרחתי, בכיתי, אך לשווא…

אחרי הרבה סבל עלינו ארצה. נדמה לי שאז שאלו אותי האם אני רוצה להגיע לארץ, ואני לא ממש התלהבתי, אך בצרפת כבר לא הייתי מוכנה להישאר. העדפתי לעזוב. למעשה, לא חזרתי לצרפת מאז ועד עצם היום הזה. אני לא מסוגלת להבין איך הרגשתי כל-כך שייכת לצרפת, ופתאום מצאתי את עצמי שונאת אותם.

אחרי הרבה סיבוכים מצאתי בארץ את אחי. ההתרגשות הייתה גדולה. הוא גויס כחייל לשרת במלחמת השחרור. הוא לא ידע מילה בעברית. הוא לא ממש הבין היכן הוא נמצא. נהרג ונקבר בהר הרצל. אבל הסיפור לא נגמר. אני לפעמים שואלת את עצמי – איך? איך זה קרה שאני הצלחתי לשרוד? איזו יד הובילה אותי לכאן ולא לשם? בעמק האלה ישנה אנדרטה ענקית ובה רשומים 83 אלף שמות של יהודים אשר נרצחו מהאזור של הוריי. השמות שלהם רשומים, וזה עבורי מקום קבורתם. היו שנים שהייתי מתייצבת פעם בשנה לתת להם כבוד. הגעתי לקיבוץ בית השיטה לפני כ-33 שנה. אני אסירת תודה על כל אשר הספקתי והצלחתי בחיים. הילדים , הנכדים, הנינים.

רות אילן-פורת, שמעה: אפרת

שמי היה אליס מרכס. הוריי הגיעו לצרפת מגרמניה, ואני נולדתי בגרמניה. עברנו את השואה בצרפת. ברחנו – אבא, אימא ואחי הבוגר קורט – ממקום למקום. כל הזמן זזנו. הוריה של אמי היו אזרחים צרפתיים. חמשת אחיה לחמו בצבא הצרפתי במלחמת העולם השנייה. היא הייתה אישה חזקה, בעלת ביטחון עצמי.

כשראינו את ההכנות למלחמה ברחנו לעיירה שעל גבול צרפת-גרמניה. אחי העביר אותנו את הגבול, בין צרפת הכבושה לחופשית, ולמחרת נעצרנו ע”י הצרפתים ונשלחנו למחנה מעבר בלימוז’. אימא הלכה למפקד המחנה וביקשה לא להחזיר אותנו לגרמניה. הוא התחשב בה, ושלח אותנו לכפר נידח בצרפת, מזייר שמו. אסור היה לנו לצאת את גבולותיו והיינו צריכים להתייצב כל יום במשטרה. גרנו בבית דל, בלי מים, בלי שירותים, בלי אוכל. להוריי זו הייתה ירידה גדולה ברמת-החיים, ממקום גבוה לתחתית הבור, ולהפתעתי, הם גילו יכולת הישרדות מדהימה. עבדנו יחד עם האיכרים. הם היו אנשים פשוטים ללא השכלה, אבל היה בהם טוב-לב. הם דאגו לנו לחלב ולחם. בעונה הייתי הולכת כל יום לשחות באגם הסמוך, ולימדתי את בנות הכפר לשחות, לצייר, לרקוד. אחת הבנות, שמה – אן-מרי – נקשרה אליי במיוחד. כשהיא התחתנה לא היה לי כסף לקנות לה מתנה, אז צללתי באגם החצי קפוא וקטפתי לה זר של פרחי נופר לבנים, והיא התרגשה מאוד…

האדם שהצלתי הציל אותי

חיינו בכפר שנתיים, עד שהגעתי לגיל 17. עבורי זה היה מקום עם הרבה אור. האיכרים הפשוטים האלה היו מאוחדים להגן עלינו. ביום שנחתם ההסכם בין פטן הצרפתי לגרמניה הנאצית, הלכתי לאופה הכפר לקחת את הלחם מאתמול, והוא אמר לי ש”סופך יהיה כמו כל היהודים”, והציע לי נישואים, כדי להגן עליי. אבל אני סירבתי, כי לא אהבתי אותו…

בקיץ 1942 כאשר שחיתי באגם הבחנתי בנער שהחל לטבוע. תפסתי בשערות ראשו והוא נתלה על צאוורי, מותש וחלש, וכמעט חנק אותי. השתחררתי ממנו בחוזקה ושנינו הגענו לחוף. באותו לילה שמענו דפיקות על התריסים. זרקו על הבית אבני-חצץ. שלושה שוטרים, ביניהם אביו של הטובע, נכנסו ואמרו: “עליכם להיות מוסגרים לגרמניה!” צרחתי עליו בכל כוחותיי: “איך זה יכול להיות אחרי שהצלתי את הבן שלך!?” העבירו אותנו למחנה-מעבר נקסון, עם עוד 200 יהודים. פתאום מישהו קרא: “משפחת מרכס למשרד!” נכנסנו, וראינו שם את אביו של אותו נער. בזכותו קיבלנו צו לחזור לעיירה מזייר. כשחזרנו, האיכרים הראו לנו עצומה בה חתימות של כל התושבים על אי הסגרתנו לגרמנים.

כעבור כשנה עצרו את אבא והעבירו אותו למחנה גירס שעל גבול ספרד. אחריו לקחו את קורט. ואז אימא נשברה, ולא רצתה לחיות יותר. אבא שרד וחזר למזייר לטפל בה. היא נפטרה בת 50. לי הייתה זהות שאוּלה, עימה הסתתרתי אצל אנשים קשים. כל הזמן רציתי רק לעלות לישראל, ואכן עליתי ב-1945.

אן-מרי נפטרה

אן-מרי נפטרה ממחלה לפני 10 שנים. לפני מותה היא השביעה את משפחתה שיחפשו את אליס מרכס. בפברואר 2012 קיבלתי מכתב מאדם שנקרא דניאל סופיצאט מנזייר, וזה נוסחו (בתמצית):

סוף דבר

כשקיבלתי את המכתב, הייתי בשוֹק מרוב אושר… בתוך הגיהינום הזה של השואה הכרתי גם אנשים טובים. מסתבר שכל השנים חיפשו אותי, ובסוף הצליחו לאתר את השם – אליס. יהודי אחד פנה ל’יד ושם’ ושם מצאו מכתב ששלחתי, ובו שמות כל בני משפחתי שנספו. על המכתב חתמתי: אליס-רות מרכס. עכשיו אני בקשר איתם באמצעות המחשב. הייתי רוצה להיפגש עימם, אך כוחותיי כבר לא עומדים לי יותר… בשבילי נסגר מעגל.

דן כרמל

,שמעה: יעל שגיא

משפחתי

נולדתי ביולי 1925 בעיר וינה. אבי, משה ויינריך, נולד ב-1885 בעיר כֵּשנוב, מערבית לעיר קרקוב, בחלקה של שלזיה הפולנית. כשהיה בן 17 ברח מהבית לארץ-ישראל, והצטרף בימי העלייה השנייה ל’החלוץ’. אביו, סבי, הודיע לו שאימו חולה וגוססת ועליו לחזור מיד! כשחזר לכשנוב מצא את אימו בריאה ושלמה. הוא ניתק את קשריו עם משפחתו ועקר לווינה.

בווינה התחתן עם אשתו הראשונה, ונולדו להם שני ילדים. לפרנסתו פתח אבי סוכנות קמח. קשריו העסקיים הקיפו את כל האימפריה האוסטרית. הוא הביא קמח, בעיקר מהונגריה ומורביה, ומכר אותו לטחנות הקמח בסביבת וינה.

השכלתו הייתה טיפוסית ליהודי גליציה בזמן ההוא: בית-ספר תיכון בשפה הגרמנית, ולימוד ב’חדר’, בו רכש ידיעות בעברית, בתנ”כ ובגמרא.

במלחמת העולם הראשונה לחם בחזית האיטלקית, וב-1917, באחד הקרבות, נפצע וזכה להתמנות לקצין בדרגת סגן-משנה על שדה הקרב. הוא היה גאה בזכייתו. לא הרבה יהודים זכו לכבוד הזה בצבא האוסטרי.

בשנת 1920 נפטרה אשתו ממגיפת השפעת, שהפילה מיליוני קורבנות ברחבי אירופה. ב-1924 התחתן אבי עם אימי. פרנסתו נתקלה בקשיים ואבדה בתקופת המלחמה. הוא נסע לארה”ב לחפש את מזלו, ונשאר שם כ-6 שנים. עם פרוץ המשבר הכלכלי הגדול ב-1931 שב אלינו.

אימא גיזלה

אמי, גיזלה, נולדה ב-1886 בעיירה בגליציה, והגיעה לווינה כתינוקת. חנה, סבתי, באה כנערה צעירה לווינה ללמוד רפואה ונישאה עם דון. נולדו להם שני ילדים, מיכאל וגיזלה. סבא שהיה אב צעיר, נפטר ממחלה בתנאי החיים הקשים שהיו בעיירה, והיא נשארה לבד מטופלת בשני ילדים קטנים, כשבידה תעודת מיילדת מוסמכת, שעליה הייתה פרנסתה. היא נישאה שוב לסופר מפורסם בחוגי ההשכלה העברית, ונולדה להם בת. אמי הצטיינה בלימודיה, ובהמשך, בעבודתה בחברת ‘הפניקס’ ויכלה לסייע כלכלית למשפחתה. אביה החורג משך אותה לתנועה הציונית, וכך הקימה אגודה שנקראה ‘מוריה’. בתוקף תפקידה קשרה קשרים עם משפחת הרצל.

אמי הייתה ציונית ויחד עם אחיה השתייכו למפלגת ‘פועלי ציון’.

בשנת 1924 התחתנה עם אבי ואני נולדתי. בשנות בית הספר שלי חידשתי קשרי עם אבי שחזר מחו”ל. אמי ואבי היו מנותקים ממשפחותיהם שנשארו בגליציה, ורק פעם אחת בשנה היינו נפגשים והיינו חוגגים יחד בשמחה בביתנו בווינה את ליל הסדר.

קיבלתי חינוך פוליטי

עד גיל שש הייתי אצל סבתא חנה, שבילתה איתי עד שאימא תחזור בערב מעבודתה. זכורים לי סיפוריה של סבתי, כל יום – סיפור מהתנ”כ. גיבורי ילדותי היו שמשון הגיבור ודוד המלך. משפחתי נתנה חינוך פוליטי, ובימי לימודיי בגימנסיה היהודית, הצטרפתי לתנועת הנוער ‘ברית בילו’, תנועה שהתאחדה בהמשך עם ‘תכלת לבן’ והצטרפה לתנועה העולמית של נוער צופי לוחם, ‘השומר הצעיר’, (נצ”ח). הרגשתי שם בבית, ספגתי אווירה ציונית וסוציאליסטית.

דודי מיכאל היה פעיל מאד במפלגה הסוציאל-דמוקרטית באוסטריה, שפוזרה כשהוכרז ב-1934 על משטר פשיסטי. הוא נאסר לשנים רבות בלי שנשפט. במרס 1938 הצבא הגרמני כבש את אוסטריה בלי אף ירייה אחת. מיכאל נשלח למחנה הריכוז דכאו. אחותי גוסטי חויבה לרדת לרחוב עם מברשת השיניים שלה, לנקות מהרחוב את הכתובות של ‘אוסטריה החופשית’. לאה, בת-דודתי עברה לגור איתנו, והיינו כאח ואחות לכל דבר. חלק נכבד מהדודים ובני-הדודים הצליח להגר לארה”ב. הם ניסו להשפיע עלינו, הצעירים, לבוא אליהם, ויכולנו להגר עד 1938, אך התעקשנו לנסוע לארץ-ישראל.

בוקר אחד קיבל אבי קריאה ממשרד הטלפונים והתבקש למדוד את אורך הכבל. הוא מילא את הבקשה, והתשובה ששמע: “זה ארוך מספיק כדי שתתלה את עצמך, יהודי חזיר!” תשובה זו גרמה לו להתקף לב. אחריו אמי ניהלה את עניני המשפחה. דאגה לקרובים הזקנים, שלא יכלו לדאוג לעצמם. בסתיו 1938 מתה סבתא חנה בת 78. ליבה לא החזיק מעמד מול ההתנכלויות והרדיפות שהפעילו נגדנו. אימא הצליחה לחדור למשרדי הגסטאפו לשחרר את אחיה מיכאל, כדי שיגיע ללוויית סבתא, בתנאי שיעזוב את אוסטריה תוך 48 שעות. ואכן, בעזרת חברים הוברח עם אשתו דרך שוויץ לצרפת. שם הסתתרו עד תום המלחמה. באותם ימים התקרבתי מאד לאבי. הוא שיתף אותי בכל ההיסטוריה המשפחתית, בילינו בשיחות על ספרות ומוסיקה ובמשחקי שח.

הפרידה מאבא

ב’ליל הבדולח’ נאסר אבי, ושוחרר רק אחרי התחייבות לעזוב את גרמניה תוך 48 שעות. הדרכון הפולני, אותו חידש לביקור בהלוויית אביו שנתיים לפני, שימש אותו לחזור לעיירת הולדתו כשנוב. הפרידה מאבי הייתה קשה לי מאד. הרגשתי שזו פעם אחרונה שאני רואה אותו. התחבקנו והתנשקנו, והוא עזב את הבית עם חשיכה. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתיו… המשכתי בפעילותי בתנועה במסגרת ‘עליית הנוער’, שם הכינו אותנו לעלייה לארץ. למדנו עברית ועל ארץ ישראל.

דודי כרמל

סיפור חייו של דן כרמל בעברית ואנגלית בספר אינטרנטי מלא כולל תמונות ממורשתו ומשפחתו – 2015

לגרסה בעברית:

https://sites.google.com/site/dancarmelheb/

לגרסה באנגלית:

https://sites.google.com/site/dancarmeleng/

הוֹטל ‘מֶטרוֹפּוֹל’ (נכתב לזכר אבי)

בצאת אבי ממפקדת הגסטפו

בהוטל ‘מטרופול’,

חבול ופצוע ומושפל,

החליט אבי לא להיכנע.

הוא נשבע

לחדש ימיו כקדם,

כאשר לחם בהרי האלפים

כחייל, וקצין של הקיסר.

בלבוש של מטפסי הרים

העפיל להרי הסודטים,

עבר גבולות ויערות,

עד הגיעו למחוז חפצו.

שם בעיר הולדתו,

בין קרובים ומכרים,

התחיל לבנות את עצמו מחדש

כבן אדם, כאזרח חופשי.

עורבי המוות השחורים

מהוטל ‘מטרופול’

השיגו אותו גם שם,

ואספו אותו שוב אליהם.

להר האחרון, לכבשן,

הוא עלה בלי בגדים, בלי מדים,

יחף, וערום ומושפל.

הפעם לנצח…

הפרידה מאימא והעלייה לישראל

הבת שלנו

שמה של בתנו הוא גילה,

בדומה לשם שתי אמותינו – גיזלה.

לכן, מתהלכת בתנו בעולם

כבת-דמותם של שתי הגיזלות.

היא יפה, עגלגלה ונמרצת,

היא עצמנו ובשרנו,

היא גם אִמנו, אחותנו, סבתנו.

בִּתנו היא עבורנו כל נשות המשפחה.

הנשים הבלונדיניות כחולות העיניים, הפעלתניות,

שלא זכו לראות אותה ואת ילדיה,

שנשארו שם לנצח, מעבר לים,

בשמים, באוויר, בעשן…

דן כרמל

בסתיו 1939 לחץ אייכמן על מנהיגי הקהילה להאיץ את קצב יציאת היהודים. אהוד אבריאל, מראשי תנועת ‘החלוץ’, ארגן קבוצת עלייה גדולה שמנתה כאלף איש. לאה ואני היו בקבוצה זו. היציאה נקבעה ל-15 בדצמבר 1939. יצאנו ברגל מהבית, עם אימא, לתחנת הרכבת. לא היו לנו אשליות. ידענו שזו הפעם האחרונה שאנו מתנשקים ומתחבקים. לבסוף, עלינו על הקרונות, והרכבת החלה לזוז מהתחנה. דרך החלון קלטתי את אימא מנופפת במטפחת לבנה, כאשר דמותה הולכת ומתרחקת, ונעשית קטנה, עד שהיא נעלמת כליל…

תלאות רבות עברתי עם לאה בעקבות החורף הקשה והדנובה הקפואה… שהינו בעיר שאבאץ שבסרביה כשהגיעו 200 הסרטיפיקטים לבני-הנוער מתחת לגיל 18. לאה הייתה מעל גיל זה, ולכן לא יכלה לעלות איתי. היא אמרה לי: “אני כבר אסתדר”, אך ידעתי שעם הגרמנים אף אחד לא יכול להסתדר… נתתי לה לשכנע אותי, ותוך דמעות, חיבוקים, ונשיקות נפרדתי ממנה.

שוב עברה עליי חוויה של פרידה לתמיד בתחנת הרכבת, והפעם בבלגרד… משם נסענו ברכבות, תחת הפגזות הגרמנים, ליוון ולתורכיה. מתורכיה המשכנו לביירות, ושם עלינו על אוטובוסים שלקחו אותנו לעתלית.

קיר זיכרון לקרובים של

חברי בית השיטה שניספו בשואה

רצ”ב הכיתוב לפי משפחות של חברי בית השיטה שקרוביהם ניספו בשואה.

החלוקה היא לפי ארצות, שם חבר/ת המשק, הורים, אחים/יות, ולכל משפחה

האותיות שחקוקות בלוחות הזיכרון בבית העלמין

רשימת נושאי הטקסים ויומני הקיבץ – שיוחדו לזיכרון השואה

4.12.42 – איזכור ביומן על ידיעות ראשונות שהתקבלו בקבוצה מהמחנות, באמצעות הורי חברה שניצלו והגיעו לקבוצה.

9.5.1945 – דיון צויין סופה של המלחמה.

1949– תערוכות ליום השואה בחדר האוכל.

1950 – שבע שנים למרד גטו ורשה. פורסם נאומו של טבנקין: ״מן החורבות יקום האדם״.

1952– חברים נסעו לעצרת בלוחמי הגטאות. צוינו תשע שנים למרד גטו ורשה.

1954– הובא סיפורו האישי של אנטק צוקרמן.

1958/9 – רשימה על המרד בגטו ורשה.

1960 – ציון 17 שנה למרד גטו ורשה.

1961– משפט אייכמן.

1963 – מרד הגטאות ודמותו של יאנוש קורציאק.

1965 – עשרים שנה לשחרור המחנות.

1966– מרד היהודים ומחנה טרזינשטדט.

1968– הקשר בין השואה ובין מלחמת ששת הימים ~ דמות היהודי מקורבן לגיבור.

1970 – 27 שנים למרד הגטאות.

1971 – 25 שנה לקליטתם של ילדים ניצולי שואה בבית השיטה.

1972- משפטים נגד פושעי מלחמה. ראיון עם יעקב בר אור, מפרקליטי התביעה במשפט אייכמן.

1974- דמותו של יאנוש קורציאק.

1975- שלושים שנה לשחרור. סיפורים אישיים של ניצולים.

1976- ילדים והורים בשואה.

1977- לוחמת הפרטיזנים ופעולות המחתרת.

1979– סיפורה של יהדות פולין.

1980- תנועה במחתרת – תנועת הנוער היהודי בפולין במחתרת ובמרד בימי השואה.

1981- הפליט בשואה. החל משנה זו הוקדש יומן שלם למשא השואה והנצחתה.

1982- סיפורן של שלוש הפלגות – אניות שניסו לחלץ יהודים מאירופה הבוערת.

1983- ארבעים שנה למרד גטו ורשה.

1984- ״את אחי אנוכי מבקש״ – סיפורם האישי של חברי בית השיטה.

1985 – ארבעים שנה לסיום המלחמה ולשחרור אושוויץ.

1986- סיפורם של חסידי אומות העולם.

1987 – בעקבות משפט דמיאניוק.

1988 – ״אשא עיניי אל ההרים מאין יבוא עזרי״ – בקשת עזרה מן העולם.

1989 – חמישים שנה לפרוץ המלחמה.

1990 – סיפורה של המחתרת היהודית צרפתית שלחמה בנאצים.

1991 – ״להיות עם אנטק״ – לוחמים יהודים בנאצים, עם הופעת ספרו של אנטק צוקרמן ״שבע השנים ההן״.

1992 – שואת יהודי ברית המועצות.

1993 – לוחמות וקשריות – האישה הלוחמת הנאבקת לבדה על הישרדותה.

1994 – יהדות הונגריה במלאת חמישים שנה לגירוש להשמדה.

1995 – חמישים שנה לניצחון על גרמניה הנאצית – ״לחזור ולחיות״.

1996- זהות שאולה – ילדים מסתתרים בצל הנצרות. הובא סיפורה של חברת קיבוץ ששרדה כך

את המלחמה.

1997 – יהדות צפון אפריקה בתקופת השואה.

1998 – משואה לתקומה.

1999 – ההתנגדות הרוחנית בשואה.

2000- ארבעים שנה ללכידתו של אייכמן.

2001 – שואת יהודי טרנסניסטריה – גירוש יהודי רומניה לטרנסניסטריה.

2002 – לוחמת הפרטיזנים היהודים.

2003 – שישים שנה למרד גטו ורשה.

2004 – יהודי גרמניה אוסטריה.

רשימת נושאי הטקסים ויומני הקיבוץ שיוחדו לזיכרון השואה בין השבים 2005 –2011

2005 – כיצד חוותה בית השיטה את מלחמת העולם השנייה, על פי הדיונים באספות ובמזכירות. (60 שנה לסיום המלחמה).

2006 – חנוכת אנדרטת הזיכרון בבית העלמין לנספי השואה של חברינו.

2007 – עדויות של חברינו שהיו בסיביר, במדינות מזרח אסיה של ברית המועצות, כפליטים מפולין,נמלטים מפני הגרמנים.

2008 – בני הדור השני לשואה מספרים ומתראינים.

2009 – חברה הנוער “איתן” שעברו את השואה., קליטתם בבית השיטה מקפריסין “ומאוניית
“יציאת אירופה” ב-1947, 1948.

2010 – מסעות בני י״ב לפולין. מפגשם עם “קולות” הנספים.

2011 – גטו וילנה, מאבקי קיום מחיי יום-יום ובמחתרת.

לילי שרוני

הורים: חיים ומינדל רוזנטל

אחים/ות: יעקב, גיטל, תמה, ראיקה

עיר: מיכלני

גדליה שטיין

אם: שרה ברכה

אח: יחזקאל

עיר: בוקובינה

שושנה המאירי

הורים:פרץ ובלה סמואל

עיר: בודפשט

שולמי פנינה

ההורים:יעקב ורחל שמש

האחים:טוביה,זאב,משה,חנה,

שרה

עיר: הורכוב

מרים חצרוני

הורים: שרה גליקסמן

עיר: ?

שמריה שושני

אח: חיים רוזובסקי

ונדה סקל

הורים: יצחק ודודי קצלבורג

אחים/ות: גרדה

עיר: וקובר

נחמה אבן נור

הורים: מיכאל וחנה אייזנשטיין

עיר: ורשה

בלה אדר

הורים: לייבל ושרה ואלד

אחים/ות יחזקאל, צירל, מלכה

עיר: מאזוביצקי

מרדכי אדר

הורים:פגיה אדלר

עיר: רודניק

מנחם אורן

הורים:שמריה ורבקה ברגנבאום

אחים/ות: חיים

עיר: אולקובסקי

שמואל ביקלס

הורים:מרדכי וחנה ביקלס

אחים/ות: יעקב

עיר: לבוב

קלרה ביקלס

הורים:אשר ומרים פרייקט

עיר: לבוב

חנה בלכר

אחים/ות:הלה קרש

עיר: סאניק

מרדכי בן יעקב

וחיים רוזנבאום

הורים:יעקב ורייזל רוזנבאום

אחים/ות: דוד

עיר: ז’ביניה

חדוה בן יעקב

הורים:לייבל ודינה זילברשטיין

אחים/ות:אליעזר, בלה

עיר: מושניץ

ישראל ברונשפיגל

הורים: נטע ברונשפיגל

אחים/ות: צבי

עיר: ורשה

פרומה גופר

הורים: שושנה בידר

עיר: הורודנקו

יוסף גופר

הורים: חיה גולדפארב

אחים/ות: יהודית, הניה, חנה

עיר: גרבוביץ

אלקה כרמל – שפיר

ואסתר גלבוע יהלום-שפיר

אחים/ות יחיאל, דובה

עיר: גרבוביץ

אלתר גפני

הורים: סימה ונגינסקי

עיר: לידה

שרה גפני

הורים: גרשון וחיה שטרסברג

אחים/ות: מנשה, יחזקאל, חוה נחה, בלה

עיר: ויליצקה

אהובה דגני

הורים רבקה זילברנגל

אחים/ות: חנה, דבורה, שרה

עיר: ורשה

שמעון דגני

הורים: יעקב ויהודית קורנואסר

אחים/ות פאה, יוסטינה, רחל

עיר: ורשה

יהודה הדר

הורים: ירמיהו ומלכה הולץ

אחים/ות: ברוך, יצחק, שלמה, נפתלי, משה

עיר: מזשציסק

בתיה הדר

הורים יעקב וכלה ברנר

אחים/ות: לייבל, מנדל, רבקה, בלומה

עיר: מזשצי

דבורה דובניקוב

הורים: יוסף וחיה קליינמן

אחים/ות: שלמה, צבי, יעקב

עיר: אוסטריך

חנוך וולץ

הורים: אלי ומינדל וולץ

אחים/ות: הלל, בלה, פלה, סלה בולה,

עיר: ורשה

אריה וייצמן

הורים: שלמה ובלה וייצמן

אחים/ות:אברהם, ירחמיאל, יחזקאל, פסח, אסתר איידל

עיר: לנוביצה

שרה ויינשטיין

הורים: אברהם ואהובה מלבוט

אחים/ות: אליעזר, דוד

עיר: ויסוקה

משה זיידל

הורים: יוסף זיידל

אחים/ות: יצחק, אתל

עיר: לשצלב

אסתר זיידל

הורים: משה ולאה שרף

אחים/ות: חנה, לאה

עיר: קוסוב

חיה טל – הפטר אחים/ות:אסתר, פרל עיר: ורשה	צבי מלצר הורים: אייזיק ופרומה מלצר אחים/ות: ישעיהו, קלמן, רחל, אניטה שמריה, עיר: הורודנקו	טובה מלצר הורים: שמואל ושיינדל בארג אחים/ות נטע, לאנה, יהודית עיר: לובומיל	ציפורה מאירי – לקח אחים/ות: אברהם, בן ציון עיר: דיסנה
עזריאל ספיר הורים: צילה ספיר אחים/ות: לייב עיר: פודהורצה	זבולון סנדברג הורים: בלה סנדברג אחים/ות: יעקב, רוזה עיר: זדולבונוב	חיים סבירסקי הורים: שמעון ולאה סבירסקי אחים/ות: בן ציון, ישראל, אהובה, ציפורה, בתיה עיר: הודוצישקי	אהרון פרייברג אחים/ות: הדסה עיר: בנדין
דבורה צוקרמן – דובז’ינסקי אחים/ות: יעקב, הרש, צירל, גיטל עיר: גראבוב	צבי קיטשבסקי הורים: מרדכי ובלה קיטשבסקי אחים/ות: אברהם, דבורה עיר: קרמניץ	חיים רימון הורים: שמואל ושרה ויינשלבאום אחים/ות: בנימין, רבקה, ליבה, פרידה, הדסה עיר: שדליץ	שרה רימון הורים: יוסף וחנה שושן אחים/ות: יחיאל, נח, פנחס


	בדפי גיל הזהב שיצאו בעריכת לוצי לוין סיפרו חברנו על תלאותיהם מאז עלית הנאציזם ועד הגיעם לבית השיטה.





	בת שבע עדיין מחפשת אחר צילומי משפחתה סוכה הייתה לנו בבית, ואנו הילדים היינו אחראיים על קישוטה, ולסכך הכיסוי שלה. שם בסוכה, באחת הפינות הנחתי קופסה עם צילומים משפחתיים שרציתי לשמור, ולא יכולתי לקחת איתי ל”דרך” שהלכנו בה, ושלא ידענו שאין ממנה חזרה. כשהחל הגירוש לאושוויבץ היינו בבית אמא שהיתה בת 35, עוד שני ילדים צעירים ממני, ואני הגדולה בת 15. אבא גורש למזרח עוד בשנת 1941 ולא שמענו ממנו מאומה.עוד שני אחים היו בפנימייה בעיר קושיצה, ואין לי צל של ידיעה איפה השיג אותם הסוף המר. הרוסים שיחררו אותנו ב”סודטים” ודהרו הלאה לברלין. אחרי שיצאתי מבית חולים קמתי על רגלי וחזרתי לעירי, לבד מכל המשפחה. חזרתי לביתנו, לסוכה, לקופסה עם הצילומים. אך לא, היא לא נמצאה שם. בהתקרבי לבית שלנו, ראיתי מרחוק את שכנתנו עומדת בחוץ ותולה כביסה. שמחתי, חשבתי שאוכל לשמוע ממנה משהו, על חפצי הבית, לפחות. היא, ברגע שקלטה אותי במבטה, הזדרזה להיכנס לביתה. מה לא עשיתי כדי להשיג את הצילומים. לפחות צילום אחד! הפכתי עולמות ולא כלום. אין. אף אחד מכל בני המשפחה לא נותר בחיים, ולא בצילום.





	נזכור / אבא קובנר ,נזכור את אחינו ואחיתינו, את בתי העיר ואת בתי הכפר את רחובות העיירה שסאנו כנהרות ואת הפונדק הבודד עלי אורח את הישיש בקלסתר פניו את האם בסודרה את הנערה בצמותיה את הטף את אלפי קהילות ישראל על משפחות האדם את כל עדת היהודים אשר הוכרעה לטבח על אדמת אירופה מידי הכורת הנאצי .את האיש שזעק פתאום ובזעקתו מת את האשה שחבקה את תינוקה אל ליבה וזרועותיה צנחו .את התינוק שאצבעותיו מגששות אל פיטמת האם והיא כחולה וצוננת את הרגליים .את הרגליים שביקשו מפלט ולא היה מנוס עוד ואת שקפצו ידיהם לאגרוף האגרוף שחפן את הברזל הברזל שהיה לנשק החזון, היאוש והמרד והם ברי הלבב והם פקוחי העיניים .והם שהשליכו נפשם מנגד וידם קצרה מלהושיע .נזכור את היום .את היום בצהריו את השמש שעלתה על מוקד הדמים את השמים שעמדו גבוהים ומחרישים .נזכור את תלי האפר אשר מתחת לגנים הפורחים יזכור החי את מתיו כי הנה הם מנגד לנו הנה ניבטות עיניים סביב סביב .ואל דומי, אל דומי לנו עדי יהיו חיינו ראויים לזכרם

מיכל פלג

הורים: מקס וולף

עיר: אסן

צבי פלג

הורים: ליאו ואנה פלטשר

אח: זלי

עיר: לייפציג

חנן פורת

הורים: שמואל ואסתר פניגר

עיר: בד-פירמונט

אלינור פורת

הורים: הרמינה וולף

עיר: גלייביץ

איזה פרייברג

הורים: שלמה ומאשה ילין

אחות: צילה

עיר: ברלין

ישראל קורן-רוזמן

אח: הדויג

עיר: ברלין

עליזה קורן

הורים: רוזה גרינבאום

עיר: ליגניץ

תומס קרונר

הורים: אלה קרונר

עיר: ברלין

עדי שרון – פייבלזון

אחים/ות:פריץ, פליציה, אלה

עיר: ברלין

יוסף שרף

אחים: יעקב, שמואל

עיר: גרא

רבקה בהיר

הורים אליעזר ורודה וולף

אחים: לב, מרדכי

עיר: קזלצ’ב

אריה גורן

הורים: ראובן רינשטיין

אחים/ות: מרדכי, יהושע, איציק, אירנה, בזי

עיר: וינוגרד

עדה ישראלי

הורים: ארתור וליאונורה בלומנטל

עיר: אולמיץ

בת שבע לוי

הורים:מרדכי ושרה איינהורן

אחים/ותאנשל, מאיר, מנחם, פרומה

עיר: דובובה

גאולה מלר – פטרובה

אחים/ות:אהרון, קרולה, דבורה

עיר: רכזב

יהושע קליינמן

הורים: בלומה קליינמן

אחים/ות הרמן, מרדכי, פיטל, מינדל, חיה

עיר: זבורוב

אידה רשף

הורים:דב ופרומה דוידוביץ

אחים/ות שלמה, אריה, שרה

עיר: קריבה

רות אלון

אםסילביה אבנר – דיאמנט

עיר: וינה

אמה ברעם

הורים איזידור דויטש

עיר: באד – וסלאו

גילה דויטש

הורים: זיגמונד דויטש

עיר: וינה

דן ישראלי ומלבינה

הורים: ישראל ובטי קוטשן

דן כרמל

הורים: משה וגיזלה ויינרייך

אחים/ות: לאה

עיר: וינה

ארתור ריבנר

אחים/ות: ליאון, אלפרד, שרה

עיר: כפר איבס

ראובן לוין

הורים:בקשט ושרה לוין

עיר: שיבלי

מרים שפר

הורים: שרה קצוביץ

אחים/ות: אביבה

עיר: הוליטה

צילה גדיש

הורים: לייב וחנה וסרמן

אחים/ות:אברהם, רבקה, אתי

עיר: פטרוביץ

צבי המאירי

הורים: מאיר אוליזבט פופר

עיר: אורדיאה

רחל פלגי

הורים:שמעון ובלה מלמוד

עיר: ליפקני

רות אילן פורת

הורים: מרכס

אח: קורט

עיר: פרנקפורט ד. מ.

בלה ארמן

אחות: מרגוט

אברהם שפר

הורים: צבי וסופיה פושומנסקי

אחות: אידה

עיר: ברלין

דוד שלזינגר

הורים: הלנה

אחות: מרים

עיר: קניגס הלה

מיכאל ירבעם

הורים: מרדכיי ויסברג

עיר: דנציג

אורי אולמן

הורים: אלפרד וקטרינה

עיר: ברלין

אברהם אילת –אימן

אחיות: אדית, רות

עיר: ברלין

אשר ארייך

אחות: ברטה רקוביץ

עיר: ברלין

ברוריה בן-גוריון וטלילה מזרחי

הורים: סימה שיף

אחיות: שרה, מרתה

עיר: ברלין

רינה ברקן

הורים: לוצי והרברט פרידלנדר

עיר: ברלין

תרצה הורביץ

הורים: אהרון רייך

אחות: אווה

עיר: קלן

גילה היינמן

הורים:שמעון וגוסטי נטוביץ

אחות: חנה

עיר: נירנברג

נפתלי יחיאלי

אח: יעקב גנז

עיר: פרנקפורט ד. מ.

לוטה יחיאלי

הורים: ולטר ואליס לאבובסקי

עיר: המבורג

ברוך וצבי ינאי

הורים: אירמה יונס

עיר: ברלין

נלי ינאי

הורים חנה גולדשמידט

עיר: ברלין

שמחה כהן

ורים: אברהם ואסתר כהן

עיר: מטרס דורף

אליהו לב

הורים: יעקב ועמליה לב

עיר: קלן

גרשון מנור

הורים:אברהם ואלזה מנברג

עיר: ולדנברג

חוה מנור

הורים יהושוע ושרה לוינסון

עיר: זיגבורג

נתן מירון

הורים: חנה הופמן

אחים/ות:ארוסה: רות סלומון

עיר: אואריך

צבי מלר

הורים אברהם ויהודית

אחים/ות:לאה, נטליה, רחל, שושנה

עיר: קלן

הני מרוט

בעל: אלפרד בל

בן: פטר

עיר: ברלין

מרדכי סלע

הורים רחה גרינפטר

עיר: ברסלאו

11.5.2011

חברים והורי חברים בבית השיטה ,שעברו את השואה.

חברים שהגיעו לבית השיטה בתור ילדים.

רינה ברקן פרידלנדר,- ההורים הושמדו ושלושת האחים היו במחנה מעבר למשלוח להשמדה בברלין,

צילה גדיש וסרמון – גורשה עם כל משפחתה לטרנסניסטריה

מיכאל ירבעם – עלה עם אימא באוניית “פטריה” ,האב הושמד בחנה קלדובה יוגוסלביה

משה שכטר – נדד עם אחיותיו ,ההורים נפטרו, במדינות מזרח ברית המועצות ,

דויד בוגיביץ’ – נדד עם אמו ואחותו במדינות מזרח ברית המועצות.

יעקב המאירי – היה בבית ילדים בבודפשט, ואחר כך הסתתר עם אימו עד השחרור.

חברים שבאו ארצה בתור ילדים אבל היו בישוב אחר עד גיל נעורים או עד הבגרות

בלהה עפרוני– הסתתרה אצל גויים בפולין

חיים שניר – טרנסניסטרה, אודסה בבית יתומים

בנימין שצ’ופקביץ’ – נדד בסיביר, עם אמו וואחיו

דן כרמל– נתקע באניית נהרות על הדנובה ביוגוסלביה,שהה בקלדובה, בא עם עלית הנוער ארצה.

אתי יחיאלי– בסיביר

ראובן שטרן – מגרמניה התגלגל לבית יתומים בצרפת

אסתר קליינפלד– הגיעה עם הוריה מפולין [1956] עברה את שנות השואה במזרח ברית המועצות.

תברים שעברו את השואה ובאו אלינו כמבוגרים

בת-שבע פרידמן – מסלובקיה לאושביץ, שטוטהוף, השתתפה בצעדת המוות

אידה רשף – מסלובקיה לאושביץ, שוטהוף, השתתפה בצעדת המוות

רבקה בהיר – מסלובקיה לאושביץ שטוטהוף

חנה כליון – מסלובקיה, שהתה במחנה כפיה והסתתרה ביערות

שושנה המאירי – בודפשט, במחבוא

רות אילן פורת – מגרמניה לדרום צרפת בזהות בדויה

פאני בונה – היתה בדרום צרפת בזהות בדויה,הששתפה בפעילות המחתרת הצרפתית

חנה מרוט – מברלין לטרנזנשטאט, אושביץ, השתתפה בצעדת המוות

צבי מרוט – הונגריה, מחנה לעבודות כפיה

שרה קליינמן – מהונגריה לאושביץ, עבודות כפיה בגרמניה

ונדה סקל – מיוגוסלביה לאושביץ, בית סוהר בדרזדן

צבי המאירי– מהונגריה לאושביץ, צרפת וגרמניה במחנות כפיה

רינה בן מאיר– ברחה מצ’רנוביץ והייתה אצל נזירות בבוקרשט

יהודית טרכטנברג – ברחה עם הפליטים מפולין, הועברה לבית יתומים בברית המועצות

רחל מייטרמן – עם הפליטים מפולין בסיביר

יהודה מייטרמן – עם הפליטים מפולין בסיביר

חנה וולץ – מפולין לסיביר,ו מזרח ברית המועצות

חנוך וולץ- מפולין למזרח ברית המועצות

דויד רשף שרפהאוזן– עם הפליטים מפולין במדינות מזרח ברית המועצות

צבי קיטצ’בסקי – עם הפליטים במזרח פולין שרת גם בצבא האדום

רעיה קיטצ’בסקי – עם הפליטם מפולין למזרח ברית המועצות

חיים רוזנבוים – מפולין, לאורל, סיביר

רבקה לב – מבולגריה, גורש עלידי המשטר הפשיסטי לאזורים מיוחדים לכך

אליהו לב – מגרמניה, נדד לצרפת ,שרות בלגיון הזרים הצרפתי

נתן מרון- גרמניה, מחנות הסגר :דכאו, זקסנהאוס, אורננבורג, עלה מהולנד ארצה

יהודית ריבנר – מבולגריה, מגורשת לאזורים מיוחדים ליהודים עלידי המשטר הפשיטי

ארטור ריבנר– בריחה לדניה ומשם לשוודיה

אסתר גלבוע– נדדה עם פליטי פולין לאזורי המזרח של ברית המועצות

אלקה כרמל– אחות אסתר גלבוע, ביחד באזורי מדינות מזרח ברית המועצות

יהודה גלבוע – עם הפליטים בפולין ואחר כך בצבא אנדרס הפולני .

אברהם הקש– מיוגוסלביה ,לחם במסגרת הפרטיזנים , נשבה על ידי הצבא הגרמני, ברח והצטרף לצבא צרפת החפשית,

צבי הלמיך- היה במחנה הסגר יפני באידונזיה. הוריו ההולנדיים התישבו שם בהיות אידונזיה מושבה הולנדית. איימי השואה של ההולנדים “התחרו” עם אלה של הגרמנים,.צבי לא היה יהודי

הורי חברים שעברו את השואה והגיעו אל בניהם בבית השיטה

ישעיהו גנץ– אבא של הייני יחיאלי גרמניה,ברגן בלזן

יוהאנה גנץ – אמו של הייני גנץ יחיאלי

יוהאנה וולף– אימא של מיכל פלג , גרמניה, בריחה להולנד, אסירת מחנה ווסטרבורג

דבורה קרישמן- אימא של חנה וולץ, נדדה עם משפחתה מפולין

הניה טורצ’נר– אימא של בת ציון שושני, הסתתרה ביערות אוקראינה

יונה שווד– לא יהודי, הסתיר את דודה של שושנה המאירי בהונגריה

יטי שווד – הדודה של שושנה המאירי, ניצלה על ידי יונה שווד

צבי רולניק– אבא של חנה פלג מפולין, “עבד” ב”סילוק” חורבות גטו וארשה, אחרי המרד

אמי אטלינגר– אימא של חנה דויד, מגרמניה למחנה ריכוז גירץ, על אדמת צרפת

יחזקאל ופנינה ביז’ינסקי – פליטים מפולין ל ברית המועצות הוריה של אהובה ארם

פרידל קייזר ושלמה קייזר הוריו של מנחם קיזר , ברחו מגרמניה לסין

לובה קליחובסקי-רעייתו של ברל קליחובסקי ,נדדה עם פליטים לברית המועצת

בלה קניץ– אמא של חנה מרוט. שהתה והסתתרה בברלין במשך כל תקופת המלחמה

הוכן על ידי שורי מיינרט 2011

זכרון השואה בבית השיטה – 7 באפריל תשע”ג

מתוך יומן שיטים המוקדש למרד גיטו וארשה 2013 בעריכת שי לוביאנקר

שיטים

עלון קיבוץ בית-השיטה

ערב זיכרון השואה תשע”ג, כ”ז בניסן, 7 אפריל 2013

“לא יצאנו לנצח בנשק – לא לנו ניתן הניצחון,

יצאנו להגן על הרוח – ואת רוחנו האויב לא קטל”.

מתוך עיתון המחתרת של תנועת “עקיבא”: “החלוץ הלוחם” 20.8.1943

דבר העורך / שי לוביאניקר

ערב יום השואה נחגג בדיוק בין פסח – חג יציאת מצריים ליום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל וליום העצמאות. השנה נציין בטקסינו ובגיליון זה את מלאות 70 שנה למרד גטו ורשה. מן הסדר ההיסטורי הנזכר לעיל של האירועים: יציאת מצריים, יציאת אירופה והקמת מדינת ישראל עולה קו אחד משותף וברור: מאבק עיקש של עם קטן באויבים עצומים בכוחם, מאבק שמתנהל כנגד כל הסיכויים, תוך כדי סבל אובדן ושכול, מאבק שמוליד תופעות של גבורה, הקרבה, חירוף נפש, קידוש השם, מנהיגות ואחריות הדדית, תכונות אשר ביחד עם השפעתה של תורת ישראל מעצבים היום את תרבותו ומהותו של העם היהודי היושב בציון – ארץ ישראל.

דבר היום / שורי

70 שנה עברו מאז מרד גטו ורשה בו נתמקד בערב זה.

המרד פרץ בערב פסח, י”ד ניסן תש”ג, 19, אפריל 1943 שעות לפני שישבנו, אנחנו כאן בארץ, סביב שולחנות ערוכים, ולפני שהצטרפנו ל”מרים ומשה רבנו מההגדה, בשיר ההלל: “אשירה ליהוה כי גאה גאה”.

לא, אנחנו לא ידענו שבדיוק בזמן זה, הקיפו את חומות הגטו, אלפי חיילים גרמניים חמושים וישובים על טנקים, על מנת לפרוץ ולחסל את הגטו, להשמיד את אחרוני יושביו…ההודעה על הצלחת החיסול אמורה הייתה להיות מוגשת “כשי” ליום הולדת הפיהרר, היטלר ב- 20 באפריל.אבל, לא כך קרו הדברים: בפרוץ הצבא לרחוב הראשי של הגטו, ועימם הצו ליהודים להתייצב כדי להובילם לאומשלאגפלאץ, צפתה להם הפתעה: שריקות של יריות, וזריקות בקבוקי מולוטוב מידיהם של לוחמי המחתרת, הם ירו מדירות, מחלונות, ממרתפי הבתים… אף יהודי לא נשמע לפקודת ההתייצבות של הגרמנים, הרחובות נשארו ריקים, פרט לטנק גרמני תקוע ועשרות פצועים ומתים נאצים.

הגרמנים נסוגו על מנת להתכונן טוב יותר בסבב הבא, מול כוחות הלוחמים… “הבנדיטים”! כפי שהם כונו בפי שטרום, המפקד הנאצי האחראי למבצע החיסול. חודש ימים נשמעו קולות הקרב, בין אלה לאלה, עד שנשרף הבית האחרון בגטו על ידי הגרמנים. הקרב המאורגן הוחלף בקרב יחידים, עד אחרון היהודים בגטו.

הערב נמקד את מחשבותינו בלוחמים, ולא רק לאלה שבוורשה. רבים המקומות בהם התנגדו בנשק, תכננו להילחם וכשלו, רבים יותר מצאו דרכים אחרות להישרדות, אבל ורשה הייתה לסמל של תקווה למלחמת הטוב ברע, לניצחון שבוא יבוא.

הסמל נוצר על-ידי מנהיגות משכמה ומעלה ומעשיהם. הייתה להם, למנהיגות, אפשרות להימלט דרך ברית-המועצות בשנת 1940, כפי שעשו רבים, אבל הם בחרו לחזור לגיהינום הכיבוש הנאצי, כדי לא להשאיר את המוני היהודים והנוער בלי מנהיגות, בלי אחראים!

נספר על דרכם להקמת המחתרת לוחמת, נשמע על סיפורי הקרב שלהם, אבל לא נחסוך גם מעצמנו משהו מן המסקנות:

במקום זלזול ופחיתות ערך כלפי הגולה, כפי שנהגו חוגים רבים בארץ, הפך זכרם “לעמוד אש” ההולך לפני המחנה במלחמות העצמאות.

במקום שנגיע אליהם, בשעתם הקשה, ולו איש אחד לעידוד, (לפי זעקת אנטק צוקרמן, ממפקדי המרד), הגיעו, הם, אלה שנשארו בחיים, אלינו והשתתפו במלחמות על הקמת מדינת ישראל.

ועוד:רוב הנותרים בחיים היו לחלוצים ולמובילים את “הבריחה” הגדולה של המוני עם ישראל אתארצות אירופה, ולעלייתם ארצה. יש קשר הדוק בין כל אלה ובין הכרת האומות בצורך במדינה יהודית ובהקמת מדינת ישראל.

הערב נשמיע בקול , לפחות מתי מעט משמותיהם של הלוחמים במרד גטו וורשה:

מפקד: מרדכי אנילביץ’. סגן מפקד: אנטק צוקרמן של “אייל”, ארגון יהודי לוחם.

מפקד מחתרת “אצי” ארגון צבאי יהודי בית”ר פאוול פרנקל.

מפקדי אזורי הגטו ומפקדי יחידות:ישראל קאנאל, זכריה ארדנשטיין, לוטאק רוטבלאט, ברל ברוידה, אהרון בריסקין, מרדכי גרובאס, ליי גרוסלאץ, דוד הוכברג, יוסף פארבר, הנייק זילברברג, אליעזר גלר, דוד נובודרובסקי, בנימין ואלד, מאיר מאירוביץ’, יצחק בלושטיין, יעקב פיינבלט, שלמה וינוגרון, וולל רוסובסקי, הנריק קווה, מארק אדלמן, הרש ברלינסקי, יורק בלונאס, יורק גרינשפן, חנוך גוטמן, יעקב פרישקר, דוד אפלבאום, ליאון רודאל, יוסף לופטה, טוסיה אלטמן, באטום פרניה, גדנקן טולה, קליגר שושנה, היינסדורף מרים,טייטלבאום ניוטה, לובטקין צביה, שניידרמן תמה

לכל איש יש שם, מאחורי כל שם מהות, עולם ומלואו. ואנו נעלה באמצעותם את זכרם של המוני בית-ישראל ששמם אבד בלהבות...

שבעים שנה למרד גטו וארשה / משה פלד

סיפור המרד מהווה עבורי סמל של נכונות להקרבה בשעה שאפסו הסיכויים, שאבדה התקווה וקומץ אנשים נלחם כנגד כוחות עדיפים לאין ערוך. סיפור המרד הוא ניצחון האמונה ברוחו של האדם, “כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו רוח עז…”, אותה רוח שרק בזכותה התאפשר מאבק כמו זה של החשמונאים כנגד היוונים, או מרד בר כוכבא כנגד האימפריה הרומית.

סיפור המרד הוא סיפורה של קבוצת צעירים, שלקחו אחריות על עצמם ועל אחרים. צעירים שבחרו במודע שלא לברוח אל חוף מבטחים, אלא לחזור לגטו ולהביא אליו את רוח התנועות החלוציות, ואת האמונה שיתכן שאפשרי לשמור על ערבות הדדית ולהיאבק על שמירת הכבוד העצמי היהודי, ועל הזכות שלא ללכת לאבדון ללא פעולות מחאה, התרסה והתנגדות.

70 שנה למרד גטו וארשה / אורי פלד

בהלכנו על אדמת פולין בוורשה כקצינים ישראליים עלו להן שאלות גדולות וקשות- האם עשו נכון המורדים כשבחרו להילחם? גם במידה והתוצאה הייתה ידועה מראש- הפסד צורב, וגם העונש הצפוי שלאחר מכן יהיה גדול ואכזרי במיוחד ליהודים שיישארו בחיים.

אכן שאלות קשות ונוראיות ומי אני הדל שלא היה בשואה האיומה שאחווה דעתי.

אין לי ספק שלוחמי המרד ומנהיגיו הם גיבורים אמיתיים, אך האם גבורתה של אישה פשוטה שניסתה לשמור בכל דרך על צלם אנוש עד הרגע האחרון קטנה מזאת? מאות ואלפי יהודים בסיפורים אינספור המשיכו עד הרגע האחרון לתת תקווה לילדיהם ולתלמידיהם, בשמירה על הערכים והאמת בהם גדלו, התחנכו והלכו אל מותם. יהודים רבים חרפו את נפשם והדליקו בדרך לא דרך נרות בשבת, חנוכייה בתוך חצאי תפוחי אדמה, ואפו לפסח מצות בסתר ובחשאי. גם אנשים אלה גיבורים גדולים בעיניי.

הרגשתי בהולכי על אדמת פולין גאווה גדולה ואדירה. גאווה להיות בן לעם היהודי היודע שחייב יהיה תמיד לשלב את שתי הגבורות גם יחד- גבורת הלחימה כשצריך וגם כשאין כל ברירה, וגבורת הרוח- הגבורה לשמור ולדבוק בערכים בהם אתה מאמין, בערכי מוסר וצדק. לא לחינם עיניי כל העולם צופות בנו ומבקרות אותנו כל העת. יכולות להתרחש זוועות ושואות ברחבי העולם והעולם ימשיך במנהגו, ואצלנו גם דבר פעוט יכול לעורר מהומה עולמית. העולם מצפה במודע או בסתר מעמנו ליותר מזה. למרות שתמיד יהיה מה לשפר ולתקן יכולים וצריכים אנו להיות גאים בחיילינו ובבנינו.

בכל עת לפני כניסה לאזור לחימה עם אזרחים נשלחים כרוזים מהאוויר לכלל התושבים להישמר ולהתרחק, למרות שדבר זה מסכן באופן ממשי את חיילינו. וכמובן שהדוגמאות הן רבות מאוד. רק שילובן של שתי הגבורות יחדיו הוא שייתן לנו את הכוח והיכולת לעמוד במבחנים שעוד נכונו לנו.

גבורות שנטועות בתוך תוכנו בזכות כל אותם רבים ויקרים שחיו ומסרו את נפשם על כל מה שהאמינו וחלמו.

גטו ורשה עולה בלהבות המרד מורדי גטו ורשה מובלים במאי 1943

הביקור בגטו ורשה / אורי לייכטרמתוך שיחה עם אפרת

ב-2007, בהיותו נג”ד במילואים יצא אורי לייכטר עם משלחת צה”ל למחנות ההשמדה בפולין. היה זה במסגרת פרויקט ‘עדים במדים’.

מספר אורי:

גדלתי בבית של ניצולי שואה שלא דיברו מעולם על עברם. אבא אף לא הסכים לתלות כל תמונה משפחתית על הקיר. ידענו שהוא היה היחיד שניצל, ושאימא ואחותה ניצלו. חוץ מזה – הייתה שתיקה.

ביום השואה היינו יוצאים, הוריי ואחי, לגינה קוטפים פרחים ועומדים דקת דומיה בפתח הבית בזמן הצפירה. אחר-כך היינו נכנסים פנימה, מדליקים נרות, ואבא היה קורא איזשהו קטע. זה היה יום השואה הפרטי שלנו. המגע הראשון שלי עם השואה של הוריי היה כאשר הנכדים עשו את עבודת ה’שורשים’, אז נפרץ הסכר, ואבא התחיל לדבר. בשנותיו האחרונות הוא אמר לי שהיה רוצה לראות מצעד צבאי ברחובות פולין, או טייסת פנטומים טסה במטס עם מגן דוד מעל האדמה רווית הדם.

ב-2007 כשטסתי עם משלחת צה”ל לפולין, נחשפתי לאכזריות האיומה של הנאצים. לראשונה עמדתי קרוב כל-כך לתעשיית ההרג. פתאום המספרים והסיפורים קיבלו משמעות מוחשית. כאן במקום הזה עליו דורכות רגליי, במשך 6 שנים רצופות אנשים סבלו, כאבו, צעקו, בכו, נורו, נזרקו לבורות. היה קשה לתפוס, קשה להאמין.

ביקרנו בגטו וארשה. העדה שליוותה אותנו סיפרה את סיפורה האישי מסמר השיער. בטיקוצ’ין נחשפנו לקבר אחים גדול ביער. שני נגנים מתזמורת צה”ל הופיעו מבין העצים ונגנו את ‘העיירה בוערת’. זה היה מאוד מרגש…

כשהגענו לבירקנאו ראיתי את מה שסיפרו לנו בפגישות ההכנה. מסילות הרכבות שהובילו את היהודים לבתי-החרושת להרג, מפעל השמדה אדיר! כשיצאנו מהמקום בדרכנו חזרה, סטיתי מהשביל, הבטתי לשמיים וצעקתי בקול רם “שמע ישראל”! זה עשה לי טוב. חשתי את הניצחון שלנו אחרי החורבן. סימסתי לאחי שהמשימה הושלמה.

באוטובוס חזרה לשדה התעופה הצמדתי חזק את שרוול החולצה לחלון כדי שהפולנים יראו את התג של דגל ישראל. שיראו שנשארנו עם, ויש לנו דגל ומדינה.

הביקור הזה היה אירוע מכונן בחיי, והוא מהדהד בי עד היום. הגשמתי את מה שאבא רצה. סגרתי מעגל.

קולות סנדלי העץ

זיכרונותיו של ארט וונט לנד מבית אביו על התקוממות נגד הגרמנים הנאצים בהולנד 1944.

נרשם על ידי שי לוביאניקר ערב פסח תשע”ג

אנט וארט וונט לנד “עשו עליה” והגיעו לבית השיטה מהולנד בשנת 2011. מאז הגעתם גרים הוונט לנדים בשכונת ההרחבה בבית הידוע כבית עם הפרה. ערב חג הפסח נכנסתי לביתם ושאלתי את הוונט לנדים אם ליום השואה אצלם משמעות מיוחדת בייחוד לאור העובדה שהשנה אנו מציינים 70 שנה למרד גטו ורשה. ביקשתי לדעת אם בבית הוריהם של הזוג, ובהוויית התבגרותם ישנו איזה שהו אירוע מרידה והתקוממות בנאצים אשר השאיר את חותמו עליהם. ארט הגיב מיד בחיוב והזמין אותי ליום המחרת על מנת לספר לי על אחד האירועים הטראומטיים ביותר שעברה הולנד במלחמת העולם השנייה בכפר בו גדלו הוא והוריו.

היישוב ההולנדי פוטן בו גרה משפחתו של ארט הינו יישוב חקלאי עתיק אשר הוקם במאה התשיעית לספירה. בשנת 1944 בו מתרחש הסיפור היישוב החקלאי הנו בית לכעשרת אלפים הולנדים והוא נתון תחת הכיבוש הנאצי, בו אביו של ארט – חקלאי בשנות השלושים לחייו. אחת מארבעת המחתרות ההולנדיות בימי הכיבוש ארבה בכפר לשיירה גרמנית והתנקשה בחייו של קצין גבוה. מלבד הקצין הרגה המחתרת באירוע זה מספר נוסף של חיילים. לאחר ההלם הראשוני, הקיפו הגרמנים את היישוב ואספו את כל הגברים מגיל 16 ועד 50. 661 איש, רובם ראשי משפחות ואבות לילדים. אביו של ארט ניצל לאחר שנמלט מהאקציה והתחבא באזור תחנת הרכבת של הכפר באסם תבואה. הגרמנים דרשו מאנשי הכפר להסגיר לידיהם כל מי שהיה מעורב בפיגוע ואיימו בתוצאות קשות לכפר ולאנשיו. לאחר יומיים בהם לא הוסגר או נתפס אף לא לוחם מחתרת אחד, שלחו הגרמנים 602 איש מתוך הנתפסים למחנה עבודה והשמדה בגרמניה. הנתפסים שהיו כלואים במשך יומיים בכנסיה, הוצעדו אל הרכבת היוצאת אל הגלות כשהם צועדים בכפכפי העץ ההולנדיים וכשהם שרים בקול את פרק פד בתהילים אשר אלו פסוקיו הראשונים:

א לַמְנַצֵּחַ עַל-הַגִּתִּית; לִבְנֵי-קֹרַח מִזְמוֹר.
ב מַה-יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ– יְהוָה צְבָאוֹת.
ג נִכְסְפָה וְגַם-כָּלְתָה, נַפְשִׁי– לְחַצְרוֹת יְהוָה:
לִבִּי וּבְשָׂרִי– יְרַנְּנוּ, אֶל אֵל-חָי.

קולות כפכפי העץ המקישים על שביל האבן המוביל אל הרכבת שהתבררה בהמשך כרכבת אל מותם של המגורשים הגיעו אל מקום מחבואו של אביו של ארט וצלילם לא נמחה מאז מזיכרונו.

552 איש מ- 602 הנוסעים קיפחו את חייהם במחנה העבודה וההשמדה הנאצי ורק 49 מהמגורשים זכו לחזור בחיים אל הכפר. לימים, באמצע שנות החמישים, ייסד אביו של ארט עמותה ששמה לה למטרה לקשור קשרים עם הכפר הגרמני בו מוקם מחנה ההשמדה – אקט שהיה כמובן שנוי במחלוקת בכפר. מטרתו של וונט לנד הייתה להנציח את זכרם של הנרצחים באתר המחנה שבגרמניה ולהטמיע בכפר שאיבד רבים מראשי משפחותיו, מסר שעל מנת להמשיך בחיים טובים ובריאים יש להשתחרר העול מאורעות העבר, מבלי לשכוח אותו. לדבריו של ארט, זו היא מורשתו של אביו וכך הוא מייחל ומשתדל להתנהל בחייו הפרטיים, כמו גם מקווה שעם ישראל ידע לעשות את אותו הדבר בחייו רוויי המאבק האובדן והשכול.

המצוד – פריס 1942 / רוני קרמר בעלה של מיה מור, דיירי ההרחבה

*לזכרו של סבא שלי, אהרון קרמר ז”ל, שנספה “בצעדת המוות” לאחר ששרד את אושוויץ .

המצוד התבצע ב-16 וב-17 ביולי 1942 על ידי משטרת צרפת על פי הוראות הנאצים, תחת שם הקוד “מבצע רוח האביב”. מטרת המצוד הייתה צמצום האוכלוסייה היהודית בצרפת הכבושה. 13,152 קורבנות נאספו ורוכזו במתחם בפריז, ולאחר מכן נשלחו למחנה דראנסי הסמוך ולמקומות נוספים, לקראת שילוחם למחנות ההשמדה. (ויקיפדיה).

סבא שלי, אהרן, שהיה במחתרת הצרפתית, ידע שיש סכנה למצוד שכזה ולכן הזהיר את כל הגברים היהודים בבניין שבו התגוררו שיסתלקו בלילה. אף אחד לא העלה בדעתו שהמשטרה הצרפתית תעצור ותסלק מביתם נשים, זקנים וטף.

בליל 16/7/1942, נכלאו אבא שלי ואימו באצטדיון “ולודרום ד’היב” – אצטדיון לתחרויות אופניים. עם מעט רכוש שהספיקו לקחת במזוודה בודדת המתינו 5 ימים לגירוש למחנה דראנסי. באצטדיון היתה צפיפות איומה, היהודים חוו השפלות ושהוו במקום כמעט ללא מים ומזון וללא תנאים סניטריים, רק כמה רופאים ואחיות של הצלב האדום הורשו להיכנס. אלה שניסו לברוח נורו במקום.

אבא היה בן 10 וחודשיים בלבד, בשל התנאים הקשים שהיו במקום לקה בקלקול קיבה. אבא חיפש בתוך ההמונים שירותים אולם כמובן לא מצא. במצוקתו פנה לשוטר והתחנן שייתן לו להיכנס לשירותים ששמשו רק את השוטרים. השוטר שריחם על ילד בן 10, אפשר לו להיכנס ובכך חרץ את גורלו של אבא ושל סבתא לחיים.

בחדר השירותים היה חלון דרכו ניתן היה לברוח. בהנחייתה של סבתא חזר אבא אל חדר השירותים ותוך סיכון נפשו, ברח כשבידו פיסת נייר ובה כתובת המחתרת הצרפתית. מאוחר יותר חזר אל האצטדיון כשבידיו תעודות מזויפות באמצעותן שיחרר את אמו. אבא הציל את סבתא! והחל מסע של בריחה וימים רבים של מיסתור בזהות בדויה.

סיפור הבריחה והגבורה של אבא שלי (ילד בן 10) הוא סיפור ההתנגדות הפרטי של המשפחה שלי. הניצחון הגדול של אבא מצא את ביטוייו לאחר שנים, כאן בארץ, עת מונה לאחד מבכירי ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית בארץ ישראל.

תמונת היהודים המרוכזים באצטדיון “ולודרום ד’היב” ביולי 1942 לאחר הפשיטה והתפיסה ולקראת הגירוש להשמדה.

תעצומות נפש/סמדר גלבוע

לא לוותר,

לא לתת לאדי השנאה

לחלחל,

להאמין,

עד טיפת הדם האחרונה,

בַּאמת.

להאמין

כי המציאות הזו חייבת

להשתנות.

להאמין.

בדמיוני, רואה עצמי עם בנותיי,

ומיד מפסיקה את המחשבה.

חוזרת המחשבה.

ובדמיון קור,

ובדמיון רעב, ותינוקת …

ומיד מפסיקה המחשבה.

וחוזרת- עיניים פעורות, בכי ללא קול…

מפסיקה

וחוזרת.

עוצרת.

כי אי אפשר.

כי אי אפשר

לרעוב ללחם, להשתוקק למים,

לרעוד מקור, להישרף מחום,

להיות על סף תהום,

ולהאמין.

להרים ראש,

לעמוד מול הרוע והשנאה

בזקיפות ובנחישות,

לא למען עצמם.

לטובת כולם.

גדוּלתם

אמונתם

אושרנו

שיחה בין עמיר לוטן וחנה שולמי על משלחת הצבא בפולין

חנה: השתתפת במשלחת קציני צ.ה.ל למחנות ההשמדה בפולין,על כך אני מתכוונת לשאול אותך שאלות אחדות לגיליון “שיטים” שמוקדש ל-70שנה למרד גטו ורשה.

עמיר: אני צורפתי למשלחת שכללה כ- 200 אנשים, מפקדים ומדריכיהם, מקורס מפקדי פלוגות, מפקדי גדודים ושל אנשי לוגיסטיקה, שכללו גם זמרת ומלווים מוזיקליים, צלמי תמונות וסרטים ועוד.מדי שנה שולח צ.ה.ל כ- 30 משלחות, למשך כשבוע לפולין, במסגרת פרויקט “עדים במדים”. בכל אתר קוים טקס צבאי, מכובד ומושקע. אל המשלחת צורפו 10 הורים שכולים ,אחים ואלמנות צ.ה.ל. המדריכים הם מ”יד ושם.”

-מתי נחשפת לראשונה לסיפור מילא 18, לסיפור מפקד המרד. ולמרד כולו?

-הייתי חשוף עוד מזמן היותי נער, חניך בתנועת “השומר הצעיר”. קראתי והתחנכתי על סיפוריהם של הלוחמים. בשבילי מרדכי אנילביץ היה סמל של הגבורה, כמו של כל נער בתקופתי. כמובן שקראתי את הספר “מילא 18”

-מה היה החידוש בפגשך את המקום במציאות?

-בגלל המסגרת הצבאית, רבת העוצמה, שהצטרפתי אליה, היה המפגש עצמו עוצמתי וטעון, הכל נראה יותר מוחשי. נוכחתי בחוסר הצדק שבביטוי “כצאן לטבח”. התחושה של חוסר הצדק מתגברת, כשאתה רואה את המציאות הבלתי אפשרית בה חיו היהודים במחנות ואתה מתוודע למעשי הגבורה שהיו גם שם!

-האם הריגוש שהביקור מעורר, נמשך הרבה זמן? אולי מלווה אותך כל הזמן?

-החוויה המרגשת מלווה הרבה זמן,היא חוויה מעצבת.. מי שחוזר מביקור כזה, מקבל פרופורציה אחרת בחיים.

-האם היה הבדל בין בני ניצולי שואה שהיו ביניכם ובין האחרים?

-באושוויץ היה חדר זיכרון ובו קראו את כל שמות בני המשפחות המשתתפים, שנספו בשואה..,. זה היה מאוד מוחשי וקשה.

-בערבים היו שיחות של המשתתפים במשלחת, ביניהם לבין עצמם. האם תוכל לשחזר חלק מהנאמר שם?

-בערבים שוחחו על החוויות הנפשיות – הרגשיות,-שהביקור מעורר. אני הצטרפתי והקשבתי. כל ערב הוקדש לנושא אחר. בערב הראשון השיחה נקראה בשם: “התשמע קולי” היא הוקדשה לנופלים במלחמות ישראל. ביתר הערבים דברו על התחושות לגבי השואה. בערב שהוקדש לגבורה סיפר צביקה גרינוואלד, את סיפורו ממלחמת יום הכיפורים.

-בפתח הביוב, דרכו נמלטו אחדים מן הלוחמים במרד גטו ורשה הייתם? מי סיפר שם?

-שמענו את סיפורו של העד שהיה אתנו, ניצול שואה שהיה אז ילד בן 13. היום חבר קיבוץ אפיקים, בצבא היה סגן אלוף.

-אנטישמיות הרגשת?

-לא הייתה אנטישמיות ולמעשה לא נפגשנו עם האוכלוסייה המקומית.

לסיכום אציין שהיה קור של 10 מעלות. אי אפשר שלא לחשוב על איך אנחנו באנו לסיור, מצוידים בבגדים חמים ושבעים לעומת אסירי העם בבגדים מסמורטטים, נעולים בכפכפים ומורעבים.

מתוך יומן שיטים ליום השואה ובו ציורי ילדנו ווכתיבתם ביום זה – תשע”ד 2014

שיטים

עלון קיבוץ בית-השיטה

ערב יום הזיכרון לשואה תשע”ד , כ”ז בניסן, 27 אפריל 2014

בעריכת שי לוביאנקר

טקס בבית העלמין

יום א’ כ”ז בניסן, 27.4.14

“יהודים על קו הקץ – 1944 – בין חיסול לשחרור” יהדות הונגריה

18.00 – תחילת הטקס

ערב יום השואה במרח”ב

“מעל לחשכת התהום” – עדויות חדשות נחשפות דרך בנים ונכדים.

18:15 – התכנסות וביקור בתערוכת ציורי ילדינו בנושאי השואה. הציורים ועבודות אחרות נעשו כפעילות חינוכית במתנ”ס (השנה) לקראת יום השואה

19.00 – טקס הדלקת נרות זיכרון

19.15 – תחילת הטקס.

השואה תשע”ד / דבר העורך, שי לוביאניקר

בכל 45 דקות מת ניצול שואה. זה קצב שעון החול המתמעט של הזיכרון הלאומי שלנו על איימי השואה במלה”ע השנייה, והוכחה חיה לחטאי האנושות הכבדים ביותר שהיו מאז הולדתה.

יותר מאלף ניצולי שואה נפטרים בכל חודש וגילם הממוצע של אלו שחיים בינינו עומד על 85. בישראל עצמה חיים כיום כ-193 אלף ניצולי שואה, שהם שרידיה האחרונים של הזוועה וההוכחה לעומק תחתיות השאול והשפל אליה הגיע האנושות אך לפני כשבעים ומשהו שנים.קצב התמעטות העדים החיים, ודורות שחיים מאז השואה את חייהם הנורמליים בארץ ובעולם, מציבים שאלה חשובה בפני הציבוריות הישראלית היהודית: מה עלינו לעשות ואיך, על מנת לשמר את זיכרון השואה. וגם: האם ברור לנו הצורך הקיומי של הזיכרון, בגלל הלקחים שיש להוציא ממנו. השאלות על הצורך בזיכרון ועל הדרך לשמרו הן מהחשובות שיש לדעת מחנכים ומנהיגי ציבור אחרים, ויש בדיונים עליהן דעות וגישות שונות לכאן ולשם.

בהקשר הזה, מבקש אני שנשאל: מה מקומה של הקהילה שלנו במסע הזה לשימור הזיכרון. מה יש היום בראשי ילדינו, המנהיגים לעתיד, אשר מסביר ומנבא את ההחלטות שיקבלו ילדים אלה בעתיד, בהשפעת הזיכרון הזה. החלטות שישפיעו עלינו ועל צאצאינו הבאים אחריהם. לפיכך, מוקדש גיליון זה להצצה לתוך עולמם המתגבש של הילדים, לתמונת השואה ולתפיסת העולם המתגבשת במוחם היום. עולם אותו הם חושפים בדרך של ציורים, שירים, סיפורים, ואף בהרהורים ובמסקנות על איימי השואה. כוונת גיליון זה, היא לעודד אתכם דיירי בית השיטה, להתעמק במשמעויות של הנצחת הזיכרון ולנקוט בתוך החוגים המצומצמים שלכם, במשפחות ובקהילה, צעדים בהתאם.

עם ישראל חי!

יומן 2013 – יומן יום השואה במלואו תשע”ג – 2013 – הקישור מימין

יום השואה 2018

בערב יום השואה התכנס ציבור קטן בבית העלמין שלנו אל מול קיר הנספים בשואה של משפחות חברינו ושמע דברים מפי אברמלה קטישבסקי גדעון ומפי שוש בר על קורות משפחתם בשואה ולאחריה.

בערב התכנס ציבור רב בחדר האוכל לערב של סיפורים,המחזה וריקוד על ימי השואה והמרד בהובלת חברת הילדים והמורים והמדריכים. סיפורה של פאני בונה היה מומחז בערב זה.