ביום העצמאות תדליק מרגלית זינאתי משואה לתפארת

מדינת ישראל בת ה- 70.

הקשרים של בית השיטה ואריה ב.ג עם משפחה יקרה זו החלו כבר בשנת 1941 ונמשכו ברציפות למעלה מחמישים שנה.   במשך שנים רבות ביקרו תלמידי בית הספר שלנו בשנת הבר מצוה את משפחת זינאתי בפקיעין,התארחו בביתם,למדו על בית הכנסת העתיק שבפקיעין ועל מורשת היהודים במקום והזדהו עם המשפחה הלבבית ששמרה על הגחלת היהודית בכפר לאורך מאות בשנים.

אריה וגרשון פרדקין תמכו וסייעו בכל דרך למשפחה במוסדות השלטון  ובסבך הביוקרטיה הישראלית בנסיון להקל את חייהם הקשים בפקיעין.

נספר מעט מהמעשים והקשרים המתמשכים עם משפחת זינאתי בפקיעין לאורך השנים.

 

השלט שהוצב על ידי המשפחה על קיר ביתם הצופה לבית הכנסת העתיק

 

א.  הכפר ומשפחת זינאתי

פקיעין הוא כפר באזור הצפון, שהוכרז כמועצה מקומית בשנת 1958. רוב תושביו הם דרוזים, אך יש ביניהם גם מוסלמים ונוצרים. מניין האוכלוסיה – כ-5000 תושבים, וקצב הגידול שלה – 1.7%. הדירוג החברתי-כלכלי – נמוך, ואחוז זכאי הבגרות – כ-60 (לפי נתוני הלמ”ס לסוף שנת 2004).

המסורת היהודית מייחסת לפקיעין ישוב יהודי שהתקיים בו ברציפות מאז ראשיתו. בשנת 1785 התיישבו בכפר חסידים פליטי צפת ממוצא אשכנזי, אך רוב יהדות פקיעין מוצאה ספרדי. ע”פ רשימות המסים מימי הממשל העות’מני, היו בכפר באמצע המאה ה-16 בין 33-ל-45 משפחות יהודיות. משפחת זינאתי, הרשומה ביניהן, היא המשפחה היהודית היחידה שלאחר שנאחזה בו לא עקרה ממנו עד היום. זו המשפחה שפגש אב”ג בביקוריו עם תלמידיו ה”טיצים” מיגור בפקיעין,

ואליה נקשר קשר עמוק וחזק בהמשך חייו.

רחל ויצחק בן צבי חקרו את קורות היהודים בפקיעין כבר בשנות ה – 30,כאן בביקור בפקיעין

ביום העצמאות

שני מוקדים היוו נקודות-משיכה למבקרים יהודים בפקיעין, החל מביקוריו של יצחק בן-צבי, הנשיא השני של מדינת ישראל, ומי שהיה החוקר הראשון של הישוב היהודי במקום: בית הכנסת העתיק שהוקם שם בשנת 1873 במימונו של רפאל הלוי, נדבן יהודי מביירות, ומשפחת זינאתי, שנטלה עליה את שמירתו ופתיחתו למבקרים. ייחודו של בית הכנסת הוא בשני לוחות האבן העתיקים שגילה בן-צבי, שהוצבו בו עם בנייתו כחוליה מקשרת אל בית כנסת קדום מהתקופה שלאחר חורבן הבית השני, שממנו הובאו. חזיתו של בית הכנסת מופיעה על שטר-כסף של 100 ₪, הנושא את תמונתו של יצחק בן-צבי.

חזית בית הכנסת בפקיעין

אל פקיעין הגיע אריה במהלך טיוליו עם חניכי מחזור ד’ בביה”ס “טיץ” ביגור, בתקופת עבודתו שם כמדריך ומחנך. המסורות בדבר היאחזותו העיקשת של הישוב היהודי בכפר במהלך ההיסטוריה, וכן הלוחות העתיקים בבית הכנסת משכו אותו לשם שוב ושוב. פגישתו עם משפחת זינאתי הקסימה אותו והלהיבה את דמיונו, וכמו חיברה אותו חיבור חי ונדיר אל העבר היהודי בארץ ישראל.

“לו הייתי אמן-פסל – הייתי מפסל דמות יחודית זאת, יהודי עם כפייה – בסלע גלילי, ולמרגלות הסלע: מחרשת עץ, הקרויה ‘ערבית’, ו[הוא] מחזיק בשמחה בידו המיובלת קומץ שיבולי חיטה. וכיתוב מתהלים: ‘יגיע כפיך כי תאכל – אשריך וטוב לך'”, כך מתאר אריה בזכרונותיו (18.3.96) את דמותו של יוסף זינאתי, אבי המשפחה, כפי שהכירו לראשונה. התיאור רומנטי, נרגש – וכמובן מקושר לגמרי אל הפסוק הרלוונטי.

אריה ב.ג עם חניכים מיגור מבקר את משפחת זינאתי (1942)לאחר פרעות שישקלי בשנת 1939

בעת ההיא היתה כבר משפחת זינאתי המשפחה היהודית האחרונה בפקיעין, וסירבה לעקור ממנו.

“היהודים שחיו כאן מכרו את אדמתם לערבים. הם לא רצו להיות כאן, והאדמה לא רצתה בהם… הם רצו לחיות בעיירות הגדולות: בחדרה, בזיכרון יעקב, בנהריה […]  מכרו את אדמתם בזול… חברים, פקיעין לא תיעזב!” דברי יוסף זינאתי לידידים שבאו לבקרו. אבל לא במקרה נטשו היהודים את הכפר: כשאר התושבים, פרנסתם היתה על חלקת אדמתם, שבה גידלו חיטה, ירקות ועצי פרי. ו”חלקת אדמתם” זו אינה אלא 40-30 מ’ אורך ורוחב, חיטה זורעים בידיים וקוצרים במגל או בתלישה, החלקה נחרשת במחרשת עץ, והיא נוגעת, מכאן ומכאן, בחלקות השכנים. הפרנסה באה בצמצום ובקשיים רבים, והיחסים עם השכנים לא תמיד היו תקינים.

אביו הזקן של יוסף חי אז עדיין, והמשפחה כללה גם את אחותו של יוסף שלא נישאה, את אשתו סעדה ואת שני ילדיהם: שאול – בן 12 אז, וזהרה (מרגלית) הצעירה ממנו בארבע שנים. הילדים דיברו ערבית, והעברית היתה מוכרת להם משמיעה בלבד. על כך הודאגו הוריהם מאד: יוסף, שנאלץ לנטוש תלמוד-תורה בנערותו, קיווה לצייד את בנו בחינוך יהודי ראוי, וככל שקרב מועד בר-המצווה שלו גברה דאגתו, והוא השיח אותה לכל מבקר יהודי שהגיע לכפר. דאגה זו נגעה לליבו של אריה, שכבר הכירו מקרוב, והוא הציע לו  להעביר את הילדים לבית הספר ביגור, שם יתחנכו עם ילדי הקיבוץ.

אריה עם יוסף והנכד יוסי -שנות ה-50

מילויה של ההבטחה הזאת לא היה פשוט כלל. מצד הקיבוץ היתה תחילה התנגדות רבה – הילדים היו זרים גמורים לחיים בחברה יהודית, ולחיי חברת ילדים בקיבוץ – על אחת כמה וכמה. גם ברור היה, שאת עלות הקליטה הזאת לא יוכל יוסף זינאתי לשלם. המשפחה, מאידך, נזקקה מאד לילדיה, שעזרתם בעבודה היתה כבר חיונית להוריהם. אולם אירוע קשה שאירע בכפר בקיץ 1941 הכריע.

לילה אחד חדרה לפקיעין כנופיה ערבית מזוינת שהגיעה מסוריה, מאנשי קאוקג’י, ואנשיה פרצו לבית זינאתי וגררו את יוסף אל כיכר הכפר. הם חשדו בו שהוא מרגל אחריהם לטובת היהודים, דרשו ממנו לדווח להם על תנועות אנשי ה”הגנה”, היכו אותו קשות, ואיימו להרוג אותו. גם בן-דוידו עובדיה, שנחבא בביתו של ידיד דרוזי, נתגלה והובא לכיכר. רק התערבותו ברגע האחרון של מוכתר הכפר, שערב להם, הצילה את השניים ממוות.

הייכרת האילן העתיק מפקיעין?

ראיון עם משפחת זינאתי בפקיעין ב- 1978

יוסף זינאתי – בן שמונים, מחצית גופו משותקת, כבדה שמיעתו, כהתה ראייתו, אך אינו כבד-פה. פיו מפיק מרגליות וליבו עדיין צעיר. כמו נביא הוא נושא את דבריו המתובלים בפסוקים מהתנ”ך. כשהא מפוייס הוא מדבר בעברית. כשהוא נירעש, או ניזעם – הוא עובר לערבית.

יהודי יחידי בין חמשת-אלפים דרוזים ומוסלמים ערבים בפקיעין העתיקה.

כמה תהפוכות שילטון ידעו חייו, כמה מוראות, ואף על פי כן, בתוך חוסר-הביטחון בו הוא שרוי, הוא כמין סלע מוצק של ביטחון ואופטימיות, אדם החי על קידוש השם יום יום.

אם תאמר – היו לו ימים יפים מאלה – בילדותו, תחת השילטון הטורקי, עת היו בכפר 150 מישפחות יהודיות, או בבחרותו, תחת השילטון הבריטי, עת היה כוח במותניו – יאמר לך שלא היו לו ימים יפים כימי המדינה העצמאית.

לנגד עיניו, במרחק שלושה קילומטרים, הוקמה פקיעין החדשה – מושב משגשג, אך הוא דבק בחלקת אבותיו, למרות שהזמן איננו לצידו.

לא היו לו ימים יפים מאלה? האומנם? כי הינה מלחמת הקיום שלו על זכותו להמשיך לחיות בנחלת-אבות הפכה למלחמת-התשה נגד פקידות וביורוקרטיה בלתי אוהדים.

אבות-אבותיו לא נטשו את אדמתם מאז בית שני. האם ניגזר עליו להיות אחרון לשושלת היהודים בפקיעין?

   חבורה קטנה מדורשי-שלומו התאספה בביתו. מרגלית, בתו, עוזרת להקימו ממיטתו ולהושיבו על כרים לכבוד אורחיו. גם הנכד, יוסי בן ה-26, הנקרא על שם סבו, בא לזימון עם אריה בן-גוריון וגרשון פרדקין, ידידיו מזה ארבעים שנה.

הזקן מבקש לכבד את האירוע בשיר הלל לאלוהים, לכבוד האורחים ולכבוד ניניו. הוא שר בערבית ואחר-כך מתרגם: “השבח לאלוהים על שהכל זורם. כל ימיי חיכיתי לרגע הזה, בו אוכל לשבח ולהלל”.

תוך כדי שירה מביאות האישה והבת קערת פירות, קערת עוגיות, צלחת זיתים כבושים מעשה-בית.

יוסף זינאתי:  אתם שואלים אותי איך אני ומשפחתי. אענה לכם בברכתו של איוב. כשבאו חברי איוב לבקרו וניסו לפתות אותו שיקלל את ה’, הוא ענה להם: “גם את הטוב נקבל – ואת הרע לא נקבל?” מה שאלוהים עושה זה טוב. אף פעם אסור להתאונן.

אפילו בזמן המאורעות (1936 –1938) לא פחדתי. הלשינו עליי שאני מוסר ידיעות ל”הגנה”. באותו זמן גרו יהודי פקיעין מחוץ לפקיעין – בחיפה ובחדרה. הם באו לקבל את חלקם ביבול. באותה עת נבנתה גדר הביטחון לאורך אדמות היהודים בגליל העליון, על הגבול הסורי. הערבים חשדו שתושבי פקיעין היהודים חזרו לכפר לא כדי לקחת את יבולם, אלא על מנת להצטרף לעבודת הגידור. באו פורעים מאנשיו של שישאקלי הסורי ושאלו אותי: איפה היהודים שבאו אליך מחדרה? אמרתי: אני לא שומר עליהם. שאלו אותי: איפה עובדיה זינאתי, בן-דודך? ואז קילל אותו מפקד הכנופיה. קשרו אותי וגררו אותי אל כיכר העיירה, לייד ביתו של ראש הכפר. “אתה כופר” – הם אמרו לי. “אנחנו עומדים לירות בך”. אמרתי להם – חבל על הכדור. מוטב תשרפו אותי עם נפט. אני לא מפחד מכם. והם שלחו להביא נפט מאישתי.

עובדיה, בינתיים, ברח והתחבא בביתו של ידיד דרוזי בשולי הכפר. מפקד הכנופיה הגיע גם לשם. לבסוף נאלץ הדרוזי להסגיר אותו. המפקד התחיל להטיף מוסר לאותו דרוזי – שהוא כופר ובוגד. אנשיו התחילו להרביץ לו על שהסתיר את עובדיה. גררו גם את עובדיה לכיכר המרכזית. התחילו להכות את שנינו. אמרתי להם בפרצוף: אנחנו לא מפחדים מהמוות. אם אלוהים כתב לחיים – לברכה. אם אלוהים נוטל את נשמותינו – גם זו לברכה, אך בידיו אנו – לא בידכם. אנחנו לא בגדנו בכם – הוספנו ואמרנו.

לא לחמנו נגדכם. לא עשינו יד אחת עם הבריטים. אנחנו נולדנו פה. אדמתנו פה מדורות, אנחנו לא יושבים על אדמות ערביות. אנחנו כאן לפני הערבים.  לאחר דברינו אלה זכינו למכות כפולות ומכופלות. מאותן מכות איבדתי אחת מעיניי.

כבר היו קרשים מוכנים למדורה סביבנו וכבר הובא הנפט. כאן התערב מוכתאר הכפר: “הם לא כציונים שבאו מחוץ-לארץ. הם כמונו – ילידי המקום. זה הבית שלהם”.

על סמך עדות זאת שוחררנו.

   סעדה, אישתו של זינאתי, סבר של טוב-לב שופע על פניה, רוצה לכבדנו בקפה. עד עכשיו הקשיבה בשקט, אך משהגיע הסיפור אל סופו המוצלח – חשבה שמתאים לשתות לכבוד זה קפה. בעלה מתרעם עליה: “אל תעשי לי כמו שעשתה חוה לאדם, שהוציאה אותו מגן-העדן על-ידי פיתויים”, אבל סעדה כבר פרשה למיטבח להכין קפה.

זינאתי:  עוד בזמן האנגלים היינו שרים כך (והוא שר בערבית): “לא ימות אדם אלא            בנפול הכוכב שלו משמיים”. הם לא יכולים להפחיד אותי במוות. המוות לא מידי אדם אלא מידי שמיים. אתם, הדרוזים, לא יכולים להפחיד אדם ישראלי, ובוודאי חלוץ כמוני, כי הרי כתוב בתורתנו הקדושה: “לא ינום ולא יישן שומר ישראל”. אני שומר על בית-הקברות העתיק ועל אדמתי, גם אם כהו עיניי. מרגלית היא העיניים שלי.

גרשון: יוסף, איך אתה תמיד אופטימי כל כך? אני בא הנה, כך, קצת מצוברח, ויוצא מפה בהרגשה מעודדת.

זינאתי: אתה רואה בן-אדם בריא? אדם הנותן לך את אותן תשובות שנתן לך כשהיה צעיר. בפעם הראשונה באתם אליי בשנת 1941. חיפשתם אותי. וודאי הייתי בשדה. באו אליי שכנים ואמרו לי: חיפשו אותך יהודים. רצתי ברגל הבייתה. פגשתי אתכם לייד המעיין, עם כל החבר’ה שלכם. הייתם בטיול. ישבתם ואכלתם. “אני מצטער שלא הייתי בבית” – אמרתי. הייתם צריכים להודיע לי. בכל זאת יש לי מזל לפגוש אתכם.

(אריה וגרשון היו מורים בבית-הספר “טיץ” שבקיבוץ יגור. כשגברו השמועות בדבר חדירות של כנופיות לכפרי הגליל והתנכלויות ליוסף זינאתי – הם באו לביקור חירום).

אמרתי לכם אז: “אם אתם רוצים שזינאתי יחזיק מעמד בפקיעין – תדאגו לחינוך ילדיו”.

גרשון: אתה הוספת אז בדאגה: כולם מבטיחים – לא מקיימים. הולכים מפקיעין – שוכחים את פקיעין. אני אמרתי: אני לא מבטיח. אבל אני אנסה.

קבוצת אלון מבקרים בפקיעין במסגרת טיול שנתי לבית גאן והסביבה עם המחנכים

אריה ב.ג ועזריה אלון – 1951

זינאתי: כתוב: “תשועת ה’ כהרף עין”, כך אתם באתם אליי אז, כמושיעים. קודם לכן פניתי למוסדות חינוך דתיים כדי שיתמכו בחינוך ילדיי. ענו לי שאין באפשרותם. אז חשבתי: לא איכפת לי שיילכו ליגור, שיקבלו חינוך “חופשי”. לפחות אצלכם לומדים את שפת הקודש וקצת גם כתבי-קודש.

הנשיא בן-צבי הייתה לו רגישות לעניין של פקיעין. הוא כתב ליגור: “הינם ילדיי”. ואז הסכימו ביגור לקבלם. שאול, שהיה אז ילד בן אחת-עשרה, כתב מכתב תודה לבן-צבי. הנשיא ענה לו: “הלוואי תהיה חלוץ כמו אבא שלך”.

אריה: יוסף זינאתי היה בא כל יום שישי לבקר את ילדיו, כשהוא עמוס בשני סלים טעונים מפירות גנו – האחד רימונים והשני תאנים וענבים. אמרנו לו: כאן קיבוץ גדול, זה לא כמו במשפחה פרטית. הוא חייך: אין דבר. אתם נותנים לילדיי לחם וחינוך – אני אתן לכם רימונים.

מרגלית: ביגור הייתי מפחדת לישון על המיטה, כי בבית התרגלתי לישון על הריצפה. הפקידו מטפלת מיוחדת שתשב ליידי. כשהייתה הולכת – שוב שכבתי על הריצפה.

יוסף: שמו להם מורה מיוחדת. הם לא ידעו מילה עברית. שאול לא הסכים להיפרד ממרגלית. הוא אמר שהוא רגיל לישון על ידה.  

מרגלית: בפעם הראשנה שאבא ואמא באו לבקר אותנו ביגור, הם היו מאד רעבים, כי עשו דרך ארוכה. המארח שלהם הזמין אותם לאכול. לפי מינהג המיזרח, שאבא הורגל אליו, על המארח להזמין את האורח שלוש פעמים, ורק בפעם השלישית ניגשים לאכילה. הוא היה רגיל לנימוסי המיזרח, לכן אבא חיכה להזמנה שנייה ושלישית, שלא באו, כמובן, והוא נישאר רעב. הוא חיכה עד ארוחת צהריים ואז לא המתין אפילו להזמנה הראשונה – הוא ישר התחיל לאכול.

קבוצת אבוקה עם אריה ושרה גפני המטפלת,מבקרים בפקיעין,מימין,סעדה אשתו של יוסף

(סעדה מציעה סיבוב שני של כיבוד: פיתות מאפה בית, שמן תוצרת בית-הבד של הכפר, זעתר כתוש מעשה-בית. טובלים פיתה בשמן, על זה מפזרים קצת זעתר – וחשים משהו ממטעמי אבותינו הגליליים).

אריה: מה איתך, סעדה, את מכבדת אותנו במאכלים כאילו שהלכנו ארבעים שנה במידבר…

יוסף: אצלכם בקיבוץ יש סיר גדול. אומרים “בתיאבון” – ומי שרוצה אוכל. כאן יש סעדה, שמכירה רק מילה אחת: “כול, כול, כול!” (איכלו! איכלו!) היא עומדת על האנשים כמו שרה אימנו שעמדה על המלאכים לשרתם במידבר.

אריה: ידידנו ומורנו יוסף, ספר לנו ולנכדך משהו מילדותך בפקיעין.

 יוסף: פקיעין הייתה כמו בית-הבראה עבור אנשי טבריה וצפת, שברחו מרעידות-אדמה ומכולירה. שמואל טולידאנו היה המורה שלי. מפיו שמעתי לראשונה את “התקווה”.בראשית המאה היו 150 מישפחות יהודיות בפקיעין. בזמן שהייתי ילד – היה טוב. בזמן הטורקים היה הכי טוב: היו ארבע עדות – כמו עכשיו: יהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים. לא היה הבדל בין מישפחה למישפחה. חג ליהודים – חג לכל הכפר. חג לדרוזים – חג לכולם. הדרוזים ידעו שאם הבחורים היהודים אינם – אי אפשר לעשות חתונה, כי לא יהיה מי שיבוא לעשות שמח.

תלמידי בית הספר בבית השיטה מבקרים בפקיעין

היה בית-ספר ליהודים ובית-ספר לערבים. אבל כאשר כבשו האנגלים את הארץ – הם נהגו לפי המשל: “הפרד ומשול”. לערבים אמרו: אדמות פלסטין אלו אדמות ערבים. ליהודים אמרו – הארץ הזו הובטחה ליעקב ולשנים-עשר השבטים.

אולי באמת זה קצת אוכל של מידבר, מה שסעדה הגישה לכם – לא בשר ולא דגים.

אריה: אתה לא מרגיש כאילו ארבעים שנה אתה חי מבודד, במידבר?

יוסף: כתוב: “השיבנו אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם”. פירושו: פקיעין הייתה יהודית.  תחזור להיות יהודית. מי חלם שמדינת ישראל תקום על אפם ועל חמתם של רוסיה, צרפת, בריטניה ומאה-מיליון ערבים?

אריה: ומי חלם ששלושים שנות מדינת ישראל ישאירו את פקיעין, שהייתה מרכז התנאים, עזובה מיהודים, עם משפחה אחת בלבד של יהודים, ומשפחה זאת נישכחת?

זה הגון? זה הגיוני?

יוסף ומרגלית – 1978

יוסף: אין דבר. שואלים אותי מבריאים ממעלות, שבאים הנה מדי שבוע:  תגיד, אתה לא מפחד להיות כאן לבד, בין אלפי ערבים? אני עונה להם: אם אני אפחד – אני לא יהודי. כאשר הם עורכים את החינגות שלהם לייד ביתי ומתגרים בי, אני אומר להם: גירשו אותי מכאן בכוח, וחזרתי. אני לא יושב על אדמות קרן-קיימת ולא על אדמות רכוש נטוש.

אריה: וכאשר אלוהים יקרא אותך אליו, מה יהיה אז?

יוסף: אני תמיד נמצא בידיו (חוכך בדעתו לרגע). מה יהיה אז (לשנייה כאילו סר ביטחונו) – יהיו כאן יהודים. יחזרו. יבוא נוער יהודי. האנשים שחיו כאן – מכרו את אדמתם לערבים. הם לא רצו להיות כאן והאדמה לא רצתה בהם. “ותקיא הארץ את יושביה”. רצו לחיות בעיירות הגדולות. מכרו את אדמתם בזול – בחמישים לירות. עכשיו דונם עולה מאה-אלף לירות. גבריאל נעברי, למשל, מכר שני דונם אדמה עם זיתים. עכשיו הוא עובד ברכבת…

חברים! פקיעין לא תיעזב! (מרים את קולו). עוד מעט תקום כאן ישיבה של “בני-עקיבא”. רחל ינאית בן-צבי הגתה את הרעיון. היא אף יזמה רכישתו המחודשת של בית-הספר היהודי שבמקום, על מנת לשכן בו את תלמידי הישיבה.

(פתאום, בקול גדול): גרשון! אריה! האם מדינת ישראל לא תעזור למשפחת זינאתי לחזור לפקיעין?

אריה: אינני רוצה להכביד על ליבך הטוב, אך אם עברו שלושים שנה ולא עזרו למקום, אני חושש שאתה ראש-המשפחה האחרון שיושב כאן. זה היה כבודך, וזו הייתה זכותך. הבן שאול איננו איתך. הנכד יוסי איננו כאן. על יד מיטתך – רק מרגלית הנאמנה.

יוסף: (כאילו לעצמו): יבוא יוסי, יבוא. עבודה יש לו: מכבה-אש בנהריה.

אריה: נו, ואיך יוכל לשבת כאן ולכבות אש בנהריה, בעוד אתה עצמך יושב כאן על גחלים?

יוסף: מה אפשר לעשות. פעם היינו הולכים ברגל מכאן עד זיכרון, יום-וחצי, שמונה גרוש ליום. לא חלמתי אז שאקבל היום ממדינת-ישראל 2400 לירות לחודש. ממשרד הדתות אני מקבל 1400 לירות בעד שמירת בית-הכנסת, ועוד 1500 לירות ממועצה אזורית מעלה-יוסף. סך הכל 5300 לירות בשביל להתקיים. שלוש נפשות.

יש לי עדיין לב צעיר. אני אשיר לכם שיר (שר בערבית): “למה עשית לי כך, יה, ריבון עולם. כל אחד הלך למקום אחר. התפזרו לארבע רוחות שמיים, והלב שלי מלא מוגלה”.

משפחתי התפזרה לכל רוחות העולם: שאול בני בנהריה ועובד בחיפה. יוסי נכדי גר במעלות, עובד כמכבה-אש בנהריה, ויוסף זינאתי עם “החתיכה” שלו, ומרגלית, בבת-עיני, נשארנו כאן. מה עשיתי רע, ריבון עולם. אלא מה – כתבת בתורה: “עת צרה היא ליעקב – ממנה ייוושע”. יהיה טוב.

(רוצים לעשות צילום משפחתי על המירפסת, אל מול בית-הכנסת. מרגלית מרימה את אביה אל כיסא גלגלים).

בפקיעין עם קבוצת אבוקה בשנת 1962

יוסף: לפני כמה ימים, סעדה יושבת ליידי ומגרשת מעליי את הזבובים. פתאום הרגשתי שמרימים אותי מהמיטה. מישהו הרים אותי מהמיטה. קראתי: סעדה! ז’והרה! אלוהים הרים אותי! באה מרגלית וקראה “שמע ישראל”!

מרגלית: לפני כמה זמן היו שניהם חולים. גם אבא גם אמא. שכבו במיטה כמו שני תאומים. לא ידעתי מה לעשות. תמיד טיפל בנו רופא יהודי ממעלות. הפעם לא הסכים לבוא, בטענה שהתיק הרפואי שלנו איננו בפקיעין. טילפנתי להנהלת קופת-חולים בחיפה ואמרתי להם שתמיד קיבלנו טיפול גם בלי תיק. “הרי אתם הסכמתם שהתיק יהיה שמור בנהריה ושנקבל טיפול בכל זאת” – אמרתי להם. אמרתי לאותו רופא: בעניין התיק נברר אחר-כך. קודם בוא ותן לאמא טיפול. יש לה שושנה ברגל. הוא לא רצה לבוא. טילפנתי למועצה האזורית מעלה-יוסף, לראש-המועצה. הלכתי ללישכת-הסעד. בסוף השגתי רופא פרטי. שאלתי אותו כמה זה עולה – הוא לא הסכים לקחת כסף. הוא אמר: “צלצלי אליי מתי שתהיי זקוקה לעזרתי”.

מכתבה של מרגלית לאריה המספר על מצוקותיה ובקשתה לעזרה- 1983

יוסף: למרגלית יש דם פקיעיני. דם חלוצים. היא נלחמת בעד המולדת כמו ה”הגנה”. קוראים לה כאן “גולדה של פקיעין”.

מרגלית: אני קמה בבוקר כשאבא מעיר אותי. כשהוא זקוק לי הוא אומר: מרגלית, הקימי אותי, תכסי אותי, תאכילי אותי. הכל צריך לעשות לאבא כמו לילד קטן. אני ישינה יחד עם ההורים. אני לא יוצאת לשום מקום, מלבד כשיש צורך להביא תרופות או לקנות במכולת. לפעמים אין לי זמן לנקות את הבית, אז אני מנקה בלילה. אני גם אחראית על אחזקת בית-הכנסת העתיק.    לפני יומיים הלכתי אל שכן ערבי מהכפר וביקשתי ממנו לחרוש את חלקתנו. אם לא ניפטרים מהעשבים אחרי הגשם הראשון – הם גדלים ומשיגים אותנו. הוא אמר לי: בשבוע הבא. אמרתי לו: אי-אפשר, ירד גשם. כבר קניתי זרעים. לבסוף הוא הסכים.    זרעתי בעצמי. זרעתי פול. כל זרע הטמנתי לחוד. בחורף אני לא משקה. רק בקייץ משקים, בעזרת תעלות. יש שומר-מים מטעם הכפר והוא אחראי לחלוקת המים.

בקייץ שתלתי 400 שתילי עגבניות. ביקשתי משכנה נוצרייה שתעזור לי לשתול. אחר-כך עזרתי לה. אני משתווה איתם. הם עוזרים ואני עוזרת להם. למה אני צריכה 400 שתילי עגבניות? למשפחה. ליוסי קצת, לשאול קצת. אני לא מוכרת כלום. אבא אומר: אסור למכור. אני מגדלת רק לצורכי הבית. את העודף – אני נותנת לעיזים של השכנה. הכל אני עושה בעצמי – מהחיטה שאני זורעת וקוצרת אני עושה קמח ומהקמח שלי אני אופה פיתות. גם זעתר אני עושה בעצמי.

(מרגלית מראה לי בפינת החדר שקיקים קטנים ובתוכם אוצרות גנוזים: חיטה וקמח וזעתר. היא ממלאה עבורי שקיות מכל מין כדי שאקח איתי הבייתה. אני מחייכת ומודה: מוטב שתשמרי זאת עבורכם).

ומוסיפה מרגלית: אין לי אף חברה בכפר. כבדהו וחשדהו. האמת: אין לי אמונה לאף אחד. האנשים כאן רוצים להפחיד אותנו על-ידי יריות אל החלון שלנו…

פעם בחודש אני הולכת לקחת כסף מהביטוח הלאומי. אני בדרכי לשם, והינה אני שומעת את קולו של הפקיד המודיע ברמקול: “יש יציקת בטון. אין חלוקת כסף”. הוא בונה לו בית חדש – ואין חלוקת כסף. הוא פשוט סגר את הדואר לשלושה ימים. הוא מחלק את הקיצבה מתי שמתחשק לו ולא מחלק מתי שלא מתחשק לו. וגם כשהוא מחלק – החלוקה לא מתנהלת לפי התור, אלא לפי החשק שלו. כלומר – לפי סדר הכרטיסים. הפעם אמרתי לפקיד: “אבא חולה. אני באתי ראשונה. היום אני לא יכולה לחכות. תמיד אני מחכה בסבלנות עד הצהריים”. הפקיד אמר: האנשים צריכים להסכים. הוא שאל: מישהו מתנגד? פניתי אל האנשים שעמדו בתור: “אבא חולה. עוד מעט באים אורחים”. העומדים בתור לא התנגדו לבקשתי. אמרתי להם תודה, קיבלתי את כספי וחזרתי הבייתה.

קבוצת אבוקה ,מבית השיטה בפתח בית הכנסת בפקיעין

רזיה: אבא שלך אופטימי, גם את מאמינה שיהיה טוב?

מרגלית: כשאני מתעצבנת, אבא אומר לי: אין לך סבלנות – לכי לבנק וקחי סבלנות.

פעם קרה שלא קיבלתי קיצבת ביטוח במשך חודשיים. הלכתי לברר. הפקיד אמר: לא מגיעה לך הקיצבה. צילצלתי וכתבתי ונסעתי למוסד לביטוח לאומי בנהריה, במעלות ובחיפה. לבסוף הפקיד מחיפה עיין במיסמכים שלי ושאל אותי: מתי אביך ניפטר? ניבהלתי ועניתי: אבי לא ניפטר. הוא עדיין בחיים. הפקיד אמר: מישהו מהכפר שלך מסר שאביך ניפטר. אתם מבינים, ניסו למנוע מאיתנו את הקיצבה על ידי הודעה כוזבת שאבי ניפטר.

לפעמים אני חוזרת הבייתה מאוד מרוגזת, אז אני ניגשת אל אבא ואנחנו קוראים ביחד בתנ”ך. אבא פותח בתהילים. הוא מבין ברמזים מהתנ”ך, בכוונות הניסתרות. הוא יכול להבין מהפסוקים בתנ”ך לגבי המצב עכשיו.

*(גרשון מנסה להתקשר עם נציג המועצה במעלות כדי להבטיח שהתיק הרפואי של משפחת זינאתי יהיה שם, ואז לא יימנע מהם טיפול רפואי).

יוסף: גרשון! אני לא רוצה לדבר איתך בעניין התיק הרפואי. אני בריא. לא מעניין אותי מקום תיק. אני רוצה לדבר איתך בעניין אחר. למה כל בני העדות היושבים בארץ –

צ’רקסים, דרוזים ובדואים – יש להם הזכות לבנות להם שיכונים, ולמה לבני משפחת יוסף זינאתי אין זכות? לו הייתה לי דירה כאן, שגם שאול ומשפחתו יכלו לגור בה – היינו יחד. היה מי שימשיך אחריי- – –

*   הגיעה העת להיפרד ואנו מבקשים ליטול ברכה מהישיש. במקום ברכה הוא נושא דרשה:

“אנחנו אנשי השלום ורוצים שלום. לא ניתן בחזרה את הארץ הזאת. זו ארץ אבותינו, ארץ שעלתה לנו בדם ובקורבנות. עכשיו רוצים לעשות שלום. בשביל מה? בשביל להחזיר להם את האדמות  שלנו? זה שלום?! זה פוליטיקה!

אנחנו אנשי החיים. אנחנו לא אנשי המוות. אנחנו אוהבים את החיים. לא נמות כי נחיה! – נאום יוסף זינאתי, נצר המכבים, מפקיעין.

                                                                         כתבה: רזיה בן גוריון – 1978                                                                          

ב.  תמיד לצידם

השנים העוברות לא היטיבו עם משפחת זינאתי. הבן שאול הקים משפחה בנהריה והשתקע שם.

הדבר הזה ציער מאד את אביו, שקיווה להעביר אליו את האחריות, האדמה והמסורת. אבל משפחת אשתו של שאול חשבה אחרת. שאול מת בלא עת מדום-לב והוא בן 51, ונקבר בנהריה.

מרגלית החליטה שלא להינשא, והקדישה את חייה לטיפול בהורים, וכן סייעה לאביה בשמירה על בית הכנסת העתיק ובפתיחתו לתיירים ולמבקרים. בדידותם המתמשכת כמשפחה יהודית יחידה בכפר היוותה, מצד אחד, מעין “אטרקציה” למבקרים, אולם מצד שני ניתקה אותם למעשה מחיי קהילה יהודית פעילה.

הממסד הדתי – משרד הדתות, ואגף הרבנות הממונה על המקומות הקדושים, הקשיחו לבם כלפיהם. יוסף זינאתי הוכר כעובד משרד הדתות, אולם השכר ששולם לו (כעובד ברבע משרה) היה מחפיר, ולא הספיק לכלכלתה של המשפחה. כאשר החמירה נכותו לא יכול עוד יוסף לבצע עבודה כלשהי, ובמשך שנים מילאה מרגלית את מקומו בתחזוקת ביה”כ ובהצגתו למבקרים. ביתם לא תוחזק כלל, ומצבו הלך והידרדר עם השנים.

בביקור מקרי של גרשון פרדקין לאחר זמן רב בפקיעין, ראה האיש את מצבם והזדעזע ממראה-עיניו.

אריה, מצידו, התמיד בשמירה על הקשר. הוא דאג מאד למצבם הכלכלי, ולא הרפה מפניותיו אל הממסד האזורי והממשלתי בדרישות להגן על זכויותיהם ועל מעמדם, בהיותם שומרי האתר היהודי היחיד בפקיעין. יחד עם פרדקין פנה שוב ושוב אל כל כתובת אפשרית.

יוסף, שבריאותו הטובה לא חזרה אליו מאז המכות הקשות שהוכה, הפך עם הזמן לנכה גמור, ונזקק לטיפוליה ולסיועה של בתו בכל עניין. ומרגלית נטלה עליה את עול הטיפולים, את הדאגה לפרנסה המצומצמת ואת השמירה על בית הכנסת והצגתו למבקרים.

יוסף זינאתי אל אב”ג, 19.5.65: “לידידי היקר אריה בן-גוריון ומשפחתו […] אודיעך, שקדיש לוז, יו”ר הכנסת, ביקר אצלנו עם משפחתו והסברתי לו על מצבי ואיך אני חי ובודד בלי הילדים והנכדים, וקיבלתי ממנו מכתב שהוא מסר את כל הדברים לראש הממשלה מר לוי אשכול […] מה שסבלתי בזמן הבריטים זה אפס, ובזמן המדינה, 17 שנים, אין לי שום ערך, אני מרגיש את זאת באמת, אפילו הערבים היום מתקדמים ואני נשאר כרגיל, בלי שום ערך…”

  • יוסף כותב לאריה ומבקש את עזרתו- 1960

אב”ג לעקיבא גוברין, שר התיירות, 20.7.65: “אנא, סלח להתערבות הכפולה, אך מבקש אני להיות שליח-מצווה לידידי הצנוע יוסף זינאתי מפקיעין ולתפקידו שם. כידוע, נותרו זינאתי ואשתו השרידים האחרונים מפקיעין העתיקה. משרד הדתות שיקם ושכלל את ביה”כ העתיק בפקיעין, ויוסף משמש כשומר גאה ואביון לביה”כ, ומסביר לכל אורח, תייר ומטייל. משרד הדתות משלם לזינאתי 120 ל”י בחודש, וזו כל הכנסתו החומרית לקיומו […] וכאן אני בא להצעתי: תותן לו הקצבה נוספת של 120 ל”י לחודש גם מטעם משרד התיירות […] הלכה למעשה תהיה זו תרומה ושכר חיוניים ביותר לקיומו הדל (לו ביקרת בדירתו הרעועה – היה נחמץ ליבך) […] אין כתובת סבירה אחרת, זולתך”.

מרגלית זינאתי לאב”ג, 30.12.69:זה כבר שנה אשר אני לא עובדת ואינני יודעת למי לפנות. הם רק עשו ממני כדורגל ולא עזרו לי בשום דבר, וגם בנוגע לאבא, גם לו יש בעיות במשכורת ממשרד הדתות, במקום שישלמו לו כל חודש שולחים כל שלושה חודשים או חודשיים, אין לו – רק מהביטוח הלאומי, זה היחידי ש[הוא] מקבל בזמן, וגם לא מלא, ועכשיו עברו חודשיים ועוד לא שילמו לאבא”.

מרגלית זינאתי לח”כ פרוש, 20.4.75: “המועצה המקומית עשתה תכנית לסלילת כביש בשטח בית הקברות היהודי […] היות ושכנינו שונאים אותנו, גם היהודים רוצים לפגוע בנו. אנחנו מתנגדים בכל תוקף לסלילת כביש בבית הקברות, המקום אינו שייך למועצה ולא למשרד הדתות, הוא שייך ליהודי פקיעין, הכהנים כיום קבורים כאן. אנו רואים בזה גזילת זכויותינו וכן גרימת נזק בל-ישוער לנו […] לכן נבקש מכבודכם לנקוט בצעדים מיידיים למניעת כל פגיעה בחלקת בית הקברות”.

מרגלית זינאתי לאב”ג:אני שולחת לך צילומי המכתבים, לפיהם הפסיקו את עבודת אבי. הודעתי להם שאני מוכנה להמשיך בה, אולם הסכימו להעסיקני כקבלן ללא שום זכויות. כבעבר אני ממשיכה לעשות את העבודה, ללא תשלום […] איני צריכה לספר לך על מצבנו ועל אכזבתנו ועל כאבנו הרב בשל יחס זה מצד משרד הדתות […] לו הואל נא, אריה היקר, לעשות משהו למעננו ולעמוד לצדנו בשעת צורך ומצוקה זו”.

בית משפחת זינאתי בפקיעין

אריה הגדיל והגיע במכתביו עד אל נשיא המדינה יצחק נבון (תשל”ט): “אנא סלח על כי בימים גורליים אלה אני מטרידך על איש בודד ושמו יוסף זינאתי […] המרותק עתה למיטתו בקומה ב’ של דירתו בכפר פקיעין הערבי וההיסטורי. עם יוסף חיים באותה דירה צנועה גם רעייתו סעדה (מוגבלת פיזית – צולעת) ובתם מרגלית. מרגלית היא היחידה השומרת על קשר-חוץ והלוחמת כלביאה נגד לאומני הכפר ואנשי מועצת הכפר המתנכלים למשפחה, לאדמותיה ולמקומות המקודשים. המשפחה חיה במצור ובגאווה דועכת, כאשר נרו של יוסף אוזל […] מוזר ומכאיב שזניחת המשפחה התרחשה דווקא משך 30 שנות מדינה יהודית (להוציא התייחסויות הזדמנותיות של הנשיא בן-צבי ז”ל) […] לו יכול היה איש לשכת הנשיא לבקר בדירת זינאתי, כדי להתרשם מהמציאות וצרכיה – ויהיה בזה חיוני ליוסף ובני ביתו”.

ההצלחה, כאמור, היתה חלקית בלבד. אנשי משרד הדתות סרבו להעסיק את מרגלית כשכירה ולשלם לה משכורת, והפשרה היתה העסקתה כ”קבלן” – ללא זכויות סוציאליות כלשהן. מרגלית המשיכה לטפל בהוריה ולתחזק את ביה”כ, אריה המשיך לבקר את המשפחה ולנסות לסייע.

פנייה נוספת אל הנשיא נבון היתה חריגה מכל בחינה, אפילו לגבי אריה: ביולי 1981 שלחו אב”ג וגרשון פרדקין מכתב לנשיא, סיפרו לו על מותו החטוף של שאול זינאתי, על בעיית מקום קבורתו ועל החרפת הנושא באשר ליוסף זינאתי, “וזאת מפני שבית הקברות היהודי בפקיעין מופקר, מוזנח, ללא גדר וללא כל אפשרות להבטיח את עתידו”. יוסף העדיף להיקבר, בבוא יומו, לצד הוריו ואבותיו, אבל לאחר ששאול בנו נקבר בנהריה, סבר אריה כי “ראוי יוסף להיקבר בירושלים, בהר הרצל, כאנטי-גיבור, אך כדמות יהודית מחנכת ואצילה, בשווה לקברות גיבורים ברוח ובגוף”.

והמכתב מסתיים: “ועתה אני פונה אליך: אנא, תשתדל נא לשכת הנשיא שהטיפול הפורמלי המתאם יאושר ויהיה מוכן לרגע כי יבוא, למען יוכל לשכון גופו הטהור והנאמן של מ”ר יוסף זינאתי במקום המכובד ביותר של יקירי וגיבורי האומה”.

אין לדעת מה היה עולה בגורלה של הבקשה יוצאת-הדופן הזאת לו הועברה לטיפול ב”צינורות המקובלים”. אלא שהזמן לא הספיק לכך: בסוף אוגוסט 81′ מבשר אב”ג ללשכת הנשיא על מותו של יוסף זינאתי, 40 יום בלבד לאחר מות בנו. בגלל מצבו של בית הקברות היהודי בפקיעין, ביקש יוסף להיקבר לצד בנו שאול בבית הקברות בנהריה, “וזאת בניגוד לרצונו וחלומו ולאורח חייו בכפר פקיעין העתיקה”.

משאלתו האחרונה של יוסף זינאתי היתה להגשים את חלומו רב-השנים לעלות לירושלים, לבקר בכותל המערבי, לפגוש את נשיא המדינה וללחוץ את ידו.

אריה נחלץ לביצוע המשימה, וכדרכו – בגדול: הוא מתקשר לנשיא נבון (המכיר זה-כבר את פרשת זינאתי ואת אריה בן-גוריון, מגן זכויותיה של המשפחה), ובתוך ארבעה ימים מקבל אישור וקביעת מועד. ביום המיועד מגיעה מכונית הנשיא לפקיעין, ואריה נושא בזרועותיו את יוסף הנכה מדירתו אל מושב המכונית הממתינה לו, מהלך כמה סמטאות שאין בהן מרחב נסיעה. בעכו הם מתעכבים: מרגלית קונה לאביה נעליים ראויות לביקור שכזה, במקום אלו המרופטות שלרגליו. יוסף

מאושר..

יוסף לפני נסיעתו לכותל כבר חולה וכמעט עיוור – 1980

יוסף,סעדה ומרגלית מבקרים לראשונה בכותל ובבית הנשיא

 

בבית הנשיא מוכנה לו כבר עגלת נכים. הפגישה עם הנשיא קולחת: השניים משוחחים בערבית ועברית, שיחה שכולה חיוכים ופתגמים עממיים, השגורים על פי שניהם. משם יוצאים יוסף ומלוויו אל רחבת הכותל, כששיחת טלפון מבית הנשיא פותחת בפניהם את הגישה עד הכותל עצמו: יוסף מבקש לנגוע באבנים בידו. הדמעות – בלתי-נמנעות. יוסף מברך “שהחיינו”, ואריה – “אמן”.

שיאה של הנסיעה חזרה היה בלתי צפוי: באמצע הדרך, בכביש החוף, עלה פתאום מנוע המכונית באש. צריך היה למצוא טרמפים. ולעת חשכה, כשהגיעו לפקיעין, נשא אריה שוב את הזקן בזרועותיו, במעלה המדרגות הפעם, וכשהם מגיעים סוף סוף – צונח יחד עימו על המיטה.

 

ג.  עד הסוף

בליל כ”ו באב תשמ”א (אוגוסט 1981) הלך יוסף זינאתי לעולמו, בן 80, ונקבר לצד בנו בבית הקברות בנהריה. בפקיעין נותרו האם, שהאריכה ימים עד מעל 90, והבת מרגלית – בת 50 במות אביה. לא מוותרת, לא זזה ממקומה, מקיימת עד הסוף את שבועתו של אביה: משפחת זינאתי תישאר בפקיעין. “רצוי שמישהו יגלה עניין בגורלה של המשפחה הזו”, חותם אריה את מכתבו לנשיא נבון, בו הוא מבשר לו על מותו של יוסף.

מכתבו של אריה לנשיא המדינה המודיע לו על פטירתו של יוסף בגיל 80  ב-30.8.1981

 

 

ביגונו כותב אריה מכתב זה למשרד הדתות והמקומות הקדושים

“הסברתי ליוסף, שאם משך 34 שנות המדינה לא הצליח משרד הדתות והממונה על המקומות הקדושים לגדור את בית-הקברות היהודי העתיק, ולא שיקם את המצבות המנותצות והפזורות, ולא דאג לשמור על בית-קברות זה – אין סיכוי שיעשה זאת לאחר פטירת יוסף זינאתי […] אבל לא נמצא אף מוסד ממשלתי ולא אישיות אחת סמכותית מוסדית שתטה אוזן ותתערב בזכות הגיונה וצדקתה של בקשת יוסף זינאתי המזקין […] מרגלית היתה הלוחמת האמיצה לשמירת קדושתו של המקום וכבוד משפחת זינאתי. היא היתה גם המפרנסת הממשית היחידה והמטפלת באביה המשותק ובאמה הקשישה והעיוורת והמוגבלת פיזית. אבל אתה, מר זליקוביץ, שלחת לה מכתב פיטורין, ומשך חודשים משפחה זו לא קיבלה את משכורתה […] איך הנייר הלבן עליו כתבת פסק-דין שרירותי זה לא האדים ולא זעק על השקר ועל ההתעמרות […] בתוך קומץ המלווים את יוסף זינאתי בדרכו האחרונה לא היה נציג של משרדך, כי היית בטוח שאת ביה”כ העתיק לא יחללו, היות ושכרת לו שומר דרוזי, ומיוסף המפוטר כבר התפטרת לפני תשעה חודשים […] ואתה חזרת על צידקת גזילת כבשת הרש הזאת בפני כל אלה שהזעיקו אליך מכתבי בקשה לחזור בך מהפיטורין […] ראוי היה גיבור עלום ומצניע-לכת זה להיקבר בהר הרצל יחד עם גיבורי הרוח, ולהצטרף אל האמיצים והעקשנים שבלוחמי עצמאות ישראל, שפיהם וליבם היו שווים, שהיו אגדה בחייהם ויישארו אגדה אחרי מותם”.

לאחר מות יוסף גילו המועצה האזורית וגופים נוספים יוזמות שונות להנצחת זכרו ושם משפחתו. אריה היה שותף נאמן ופעיל ליוזמות אלו. שלט שנקבע בקיר ביתם מנציח את פעילותם של אריה ב”ג, גרשון פרדקין והנשיא שז”ר לטובת שיקומו ושימורו.

יובל כהן,נינתו  של אריה מבקרת עם כיתתה אצל מרגלית בפקיעין בשנת הבר-מצווה -2007

לאחר מותו של אריה, המשיכה משפחתו לשמור על קשריה עם מרגלית זינאתי. לאחרונה ביקרה שם נינתו יובל במסגרת טיול כיתה ה’ מביה”ס “גשר על הוואדי”, בי”ס יהודי-ערבי בכפר קרע שבוואדי ערה. 40 הילדים ושמונה המורים שהתלוו אליהם, מחציתם יהודים ומחציתם ערבים, ביקרו בביה”כ, ושם הוצגה יובל (נכדתו של חגי בן-גוריון, בנו של אריה) בפני מרגלית. יובל, ששמעה מפי אביה את סיפור הקשר המתמשך בין משפחות בן-גוריון וזינאתי, הצטיידה בתמונות שצולמו במהלך השנים, ואף הכינה שיר שכתבה למרגלית. מרגלית התרגשה עד דמעות, והזמינה קבוצה מצומצמת מקרב המטיילים אל ביתה – שם הראתה להם תמונה משנת 1990, בה צולמה משפחת ב”ג בביקורה אצל משפחת זינאתי, והיא תלויה בבית על הקיר.

מרגלית וחגי בבית המשפחה 1993

המעגל נסגר.

 קישור לבית זינאתי בויקיפדיה – https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%96%D7%99%D7%A0%D7%90%D7%AA%D7%99#/media/File:Rashbi%27s_cave1.jpg

סרטוני יוטיוב על מרגלית ופקיעין

 

עם אוריאל ,הרוח החיה במרכז המבקרים של בית זינאתי -2017

 

 

 

 

 

איסוף ועריכה – חגי בן גוריון

צילום וסריקה -אריה בג,עזריה אלון,חיים בניאן,חגי ב.ג,תבי

מקורות- הספר “בגוף ראשון רבים” עמירה הגני -ביוגרפיה

עזבונו של אריה ב.ג

backtotop