מיליארדים עברו מצד לצד: סיכום הסדרי הקיבוצים
אחרי 24 שנים, 135 הסדרים משלימים, 45 הסדרים פרטניים, שני הסדרים מערכתיים, ומיליארדים שעברו מצד לצד – נועל ישראל עוז את שערי המטה להסדר הקיבוצים. תקציר ההיסטוריה הכלכלית הקיבוצית
אריק בשן
|
באדיבות ידיעות אחרונות ומוסף הקיבוץ
|
“כל הסדר מתחיל כאשר שני הצדדים טעונים כאילו מדובר בסוף העולם, בעיקר הבנקים. את מי שנמצא בעמדת הבמאי בהצגה, אותי, זה משעשע. תמיד ידעתי מראש בדיוק איך העניין עומד להסתיים”.
כך, בנימה מבודחת משהו, רגע אחרי שהוא נועל את שערי מטה הסדר הקיבוצים, ישראל עוז, מי ששימש כראש החמישי של המטה – שבאמצעותו זרמו מיליארדים מצד לצד אולי בפרק הטראומטי ביותר שעבר על הקיבוצים מאז הקמתם – חותם תקופה (וקופה) עם כמה מספרים ועם רציונל עבודה מעניין.
182 הסדרים
והרי החדשות, ועיקרן תחילה: בסך הכל בוצעו (מאז נחתם הסדר הקיבוצים המשלים בשנת 1996) 135 הסדרים משלימים, 45 הסדרים פרטניים ושני הסדרים מערכתיים – “תנובה” ו”מגדלי צמחים” (“הזרע”) – זאת מעבר לעשרות הסדרים במסגרת ההסדר הראשון (שנחתם בשנת 1981).
135 ההסדרים המשלימים היו מגוונים בכיווניהם ובסוגם: כ-76 הסדרים פיננסיים ועוד שלושה הסדרים פרטניים בוצעו ב”קיבוצי הפריפריה”; תחת ההגדרה “קיבוצי הנדל”ן” בוצעו שלושים הסדרים פיננסיים, 11 הסדרים פרטניים ועוד 15 הסדרים פרטניים עם חוב נדחה – בסך הכל 56 הסדרי נדל”ן.
בחישוב היקפי ההחזרים הכספיים בשירות החוב לבנקים, החזירו הקיבוצים משנות התשעים של המאה שעברה ועד שנת הסגירה, 2013, למעלה מ-11 מיליארד ש”ח. כמו כן, על פי ההסכם, השיבו 45 קיבוצים שהוגדרו כ”קיבוצי נדל”ן” למדינה (באמצעות מנהל מקרקעי ישראל) כ-20 אלף דונם. אלא שהמדינה שיווקה עד היום פחות מאלפיים דונם, וכמחצית מהשטחים האלה, על פי סקרים שנערכו לא מכבר, נמצאו כחסרי פוטנציאל שיווקי…
הממשלה קיבלה בחזרה מהבנקים (במחירי 2013), בגין פיקדונות שהועמדו לבנקים על ידה בראשית הסדר הקיבוצים – מעל ל-30 מיליארד ש”ח. סך המחיקה של חובות הקיבוצים ותאגידיהם בהסדרים דור א’+ב’ (הסדר ראשון והסדר משלים) היה 18.627 מיליארד ש”ח.
ה”הסדר הראשון” נפרש על פני שבע שנים (1996-1989), ו”ההסדר המשלים” על פני עשור שלם (מ-1996 ועד 31.12.2006). עוד בתוך חגיגת סיום ההסדר המשלים, שנערכה ברוב עם וסלב’ס בשנת 2007, כבר ידעו שני הצדדים ששום דבר עוד לא גמור. חמש שנים תמימות ומייגעות (2012-2007) של “הסדרים פרטניים” עם הבנקים עברו על הצדדים, הסדרים מעט מצומצמים מקודמיהם, אבל גם הפעם בהיקפים של מיליארדים.
חמישה ראשים
המשולש – מדינת ישראל, הבנקים והתנועה הקיבוצית על תאגידיה וקיבוציה – הספיק להעסיק מאז שנת 1988 ועד לנעילת מטה הסדר הקיבוצים לא פחות מחמישה “ראשים”: הראשונה היתה מי ששירתה עוד ב”בנק ישראל”, גליה מאור, לפני שקיבלה את דין המדינה והעמיסה על כתפיה את מנכ”לות “בנק לאומי לישראל”.
בעקבותיה בא ד”ר עמנואל שרון, שגם הוא שודרג לאחר מכן ושימש כמנכ”ל משרד האוצר. אחריו הגיעו ד”ר אריאל הלפרין, שמאז אינו חדל לעשות עסקים (באמצעות קרן “טנא”, שהוא מנהלה), בדרך כלל מוצלחים, עם תאגידים קיבוציים, ופרופ’ דני צידון, שבא מהאקדמיה ומשמש היום כמשנה למנכ”ל בנק לאומי.
ראש מטה ההסדר החמישי והאחרון, ישראל עוז, שירת בתפקיד במשך עשר שנים והיה גם מי שכיבה את האור במשרדים. עוז, בעבר ראש מטה במשרד האוצר, שימש עוד לפני שהגיע אל מטה ההסדר (וגם תוך כדי עבודתו במסגרתו) בתפקידי ניהול ובקידום שינויים ותהליכי הבראה בקיבוצים ובתאגידיהם.
בעוד קודמיו לתפקיד ביצעו בשנות כהונתם כ-124 הסדרים – ד”ר הלפרין כתשעים הסדרים פיננסיים (בהסדר המשלים) ופרופ’ דני צידון כ-34 הסדרים פיננסיים ופרטניים/משלימים – הושלמו בתקופת כהונתו של עוז במטה ההסדר 12 הסדרים במסגרת “ההסדר המשלים” ועוד 45 הסדרים פרטניים דור ג’+ד’, בסך הכל 57 הסדרים קיבוציים.
עוז חש גאווה לא-מעטה על כך שבכל 45 ההסדרים הפרטניים שבוצעו באמצעות המטה בשנות כהונתו, לא נותרו קיבוצים עם חוב לבנקים(!). והמספרים הם “כבדים”: סך “החוב המוסדר”, באותם הסדרים, עמד על 2.271 מיליארד ש”ח. מתוכו הסתכם “החוב הנמחק” (על ידי הבנקים) ב־1.114 מיליארד ש”ח (בממוצע מחיקה של כ-48% מסך החוב, למרות שהיו קיבוצים שעבורם הסתכמה המחיקה ביותר מ-70% מחובם), ו”החוב הנפרע” (על ידי הקיבוצים) עמד על 1.012 מיליארד ש”ח.
לדברי עוז, המקור לפירעון החוב הפרטני של הקיבוצים עמד על ארבע רגליים: הארגונים הכלכליים האזוריים (כ-354 מיליון ש”ח), “ עסקת תנובה” שהעמידה 709 מיליון ש”ח, מכירת האחזקות ב”מגדלי זרעים – הזרע” – עוד 70 מיליון ש”ח, וגם עסקאות קרקעיות ועסקאות של מכירת אחזקות במפעלים קיבוציים בהסדר פרטני (לדוגמה: “ ארקל” של בית-זרע, “ פחמס” של עין-החורש ו” פלסים” של מרחביה).
ההסדרים הפרטניים (דור ג’+ד’) התבססו ברוב המקרים על המודל שלפיו הארגונים האזוריים “רכשו” את החוב הנפרע (המוקטן) מהבנקים. באמצעות מטה ההסדר יכלו קיבוצים שחובם הוסדר לבקש הפניות להטבות שניתנו להתיישבות העובדת, באמצעות מטה ההסדר, במסגרת חקיקה של תקנות ההסדרים, שהוארכו פעם אחר פעם על ידי האוצר, עד ל-5.5.2013, השנה. כך לגבי אישורים לעסקאות מקרקעין (תקנה 3), אחזקות (תקנה 3א), מחיקת חוב (תקנה 2) ושינוי מבני (תקנה 4) – תקנות שכל אחת מהן פרצה דרך ושווייה הכלכלי היה רב.
עוז סבור שהדבר החשוב ביותר הוא שהמערכת הקיבוצית נשארה, לדבריו, כמעט ללא חוב, עם נכסים יצרניים השייכים לה ועם מבנה הון חיובי, בשונה מהעבר – מערכת שרבים מבקשים להצטרף אליה בשנים האחרונות.
אחריות לכסף
מעניין כיצד ניגשו הצדדים אל תחילת הסדר פרטני, וכיצד היו יוצאים ממנו?
ישראל עוז: “כל הסדר, בכל היקף שהוא, מתחיל כשבראשיתו שני הצדדים טעונים כאילו מדובר בסוף העולם. בעיקר הצד הבנקאי. חלקם מתייחסים לכסף הזה כאילו היה של אבא ואימא שלהם. וזה, אגב, לזכותם. לעיתים גילו הבנקאים יותר אחריות לכסף מזה שנטל את הכסף… לבנקאי כל כסף שהוא נתן והלך לאיבוד – זהו כישלון. כל כסף שהוא הצליח להחזיר – זו הצלחה ברמה האישית. הדבר המשעשע כאן הוא לראות את כל זה מתרחש לפניך כשאתה למעשה במאי ההצגה. יש לי דוגמה על בנקאי בעל שם, שלא אציין את שמו, שעמד פעם להתפוצץ מזעם במהלכו של ההסדר. אמרתי שיש לי במגירה כדור ‘מרגיעון’, ואז היו הכעסים מתפוגגים מיד…”
ואיך זה שאתה נותרת רגוע לאורך כל הסצנה?
“בסופו של יום הרבה דברים שלא היו יכולים להסתדר ביחסים ישירים, נגמרו בשולחן מטה ההסדר.
אין למעשה הסדר שהמטה קיבל החלטה לקדמו, שלא נחתם. הסדר נחתם כי ההיגיון הכלכלי אומר שמצב מוסדר עדיף על מצב ארעי ומבולגן לשני הצדדים”.
ובכל זאת, ההסדרים האלה לקחו לפעמים המון זמן.
“פשוט משום שלפעמים הנושאים והנותנים חיים באשליה שהם ישיגו תוצאה טובה יותר. לוקח זמן עד שהמציאות מתיישבת בשכל. לעיתים הנושאים והנותנים לא מספיק מקצועיים ולא מבינים את המערכת; לעיתים הם מתעקשים שלא לשמוע ממי שעשה הסדרים רבים, שהוא עדיף להוביל את העניין; שההסדר חייב להיפתר בסופו של דבר, ותמיד יימצא סולם לרדת מהעץ. העובדה היא שבסופו של יום קיבלו הצדדים את הפשרות שלי”.
ביום שאחרי, מוכן עוז לומר שבשבילו היו המשאים והמתנים האלה בבחינת הצגת תיאטרון. “רוב הזמן צחקתי, גם כאשר התעצבנתי”, הוא אומר, “אולי משום שאחרי חתימת הסדר פיננסי, בניגוד למשחק ספורטיבי, שני הצדדים היריבים מרגישים שהם יוצאים מנצחים. כך הרגישו הבנקים והקיבוצים. האמת היא שבמציאות שניהם נכנסו למשחק, להסדר, כמפסידים, ואחריו יצאו כמנצחים”.
|