הפילוג

 

 

 
           
 

הפילוג בבית השיטה  –  1952 

 

אברהם ברגנפלד(היום באילת השחר)
מתוך “קיבוץ מקום” 1984
מקום=בית השיטה
אדמה=אילת השחר
 
– – אהבתי מאוד את מקום… בשבילי היה חשוב קודם כול שאנחנו לא ניפגע בקיבוץ, זו בכל זאת יצירה שהשתתפתי בה מהיום הראשון, והיה לי חשוב בשביל החברים שיישארו שם, שהבית יישאר שלם ולא ייפגע, ושלא נאבד את הפרצוף האנושי.
מה שלא הבאתי בחשבון לגבי שלושת הילדים שלי, הוא שאני עוקר אותם מביתם, ובכך אני מפקפק אם באמת בניתי אותם. הבן הגדול שלי היה בכיתה ט’, והוא עזב את מקום חצי שנה לפנינו, ועבר לאדמה מפני שהוא אמר לי: “אינני יכול לחיות פה יותר, כי הם אומרים על אבא שלי שהוא בטלן, ולא נותנים לי לשחק יותר בנבחרת הכדורגל”. ילדים יכולים להיות מאוד אכזריים, וההווי הזה של המבוגרים עבר אליהם, בצורה עוד יותר מופרזת.
הבן השני היה בן 9 והבת בת 7 והם עברו איתנו. שניים מילדיי עזבו את המשק, ורק אחד גר פה היום. אם אני בודק מדוע הם עזבו, אני מגיע למסקנה שאולי באמת המומנט הזה שאני עקרתי אותם ממקום שהיה יקר להם, והם לא יכלו להרגיש אותו קשר עמוק גם כאן – אולי זהב אחד הגורמים לעזיבתם, אינני יודע.
גם לי היו שורשים מאוד עמוקים שם. והכאב על כך שאני עוזב היה עמוק מאוד. זה לקח זמן עד שהשתרשתי פה. כשדיברתי באסיפה כללית הבאתי תמיד דוגמאות משם, ועד היום קורה לי שאני טועה ואומר “מקום” במקום “אדמה”. זה לא פשוט, כי אני באתי למקום מאוד צעיר ונולדתי שם מחדש. השתתפתי במפעל כזה של בניית משק שם, ובכך בניתי את עצמי, הקמתי משפחה וכל זה.
כשהוחלט שנעזוב, אני הצלחתי להיות משוחרר לגמרי מהלחישות והשמועות והיחסים האישיים העכורים, ובכך אני גאה. הייתי אז סדרן עבודה והמשכתי במגע עם כל החברים, קראתי חברים לבירור, במידה שהיה צורך, ולא הראיתי מה אני בעצם מרגיש. חברים התפלאו עלי, אפילו היה מי שאמר שאני זקוק לבדיקה… אבל אני שכנעתי את עצמי שפוליטיקה היא רק פוליטיקה, וחיי היום-יום מוכרחים להימשך, אפילו אם אני רק פועל שכיר במפעל, יש לי התחייבות כלפיו להיות בסדר, וכך עשיתי. באופן כזה לא קלקלתי את היחסים האישיים שלי עם חברי המחנה השני, ולכן הייתי הראשון שיכול היה לבקר במקום אחרי שעזבנו. היו אחרים שנכנסו לוויכוח, רבו ושרפו כמה גשרים כשעזבו את מקום. אני הייתי מסוגל להתנהג כך רק משום שתקופת העבר הייתה קצרה – חצי שנה מאז שהחלטנו לעזוב ועד שבוצעה ההעברה, ואני הייתי האחרון שעזב.
– – זה היה מזעזע. אני זוכר איך עמדו לי דמעות בעיניים ביום שעזבנו. ובכל זאת, לא חשבתי שאת הקרע הזה אפשר לאחות. בינתיים הייתה אווירה כזו בכל הארץ, וכבר מנהיגי המפלגות התעניינו בעניינים האלה, ולא רק העניינים המקומיים קבעו. יחד עם זה היו חברים שעמדתם הפוליטית הייתה קרובה לשלנו, ובכל זאת, הם נשארו במקום. היו אלה חברים שהרקע שלהם האידיאולוגי לא שיחק אצלם כל כך, או שההישארות במקום הייתה להם יותר חשובה. הם פשוט לא התערבו בוויכוח וחברי “אחדות העבודה” היו דווקא מעוניינים שיישארו, קודם כל מפני שזה חיזק את קבוצתם, ובכך ניתן אישור שלא מוכרחים להתפלג בגלל חילוקי דעות אידיאולוגיים. אני לא הייתי מסוגל להמשיך לחיות במקום ולהתעלם מהשקפותיי הפוליטיות זה היה לא הוגן. זה קצת מזכיר את מצב היהודי בגולה, הנאלץ להסתיר את זהותו האמיתית.
אנחנו היינו יותר מ-200 נפש, כולל ילדים, והוחלט שכולנו הולכים יחד. היו 3 הצעות רציניות: י’ – קיבוץ חדש שהוקם על-יד הפלג העוזב של קיבוץ גדול אחר, ד’ – קיבוץ ותיק מאוד ומבוסס, ואדמה. אני הייתי בעד אדמה, כי ד’ היה כבר ישוב מבוסס שקיבל דפוס מסוים, ולא הרגשתי שיש לנו מה לתרום בו. י’ היה כבר קיבוץ חדש לגמרי, אבל היו לו תקציבים ממפא”י וכל זה. אדמה הייתה קיבוץ ותיק ממקום ב-15 שנה, אבל זה היה ישוב מתפתח שיש עוד משימה בפניי, וראיתי שיש פה מה לעשות, שאפשר למצוא תוכן בחיים, בעשייה ובבנייה של המקום, על אף שהתנאים פה היו יותר קשים מאשר בד’ ובי’. בסופו של דבר ההכרעה נפלה על אדמה.
 
היום אני מרגיש שהסתגלתי לחיים פה, אבל איכשהו זה ברמה יותר שטחית. כאב הפרידה ממקום עדיין חי, אבל לא מדברים על זה הרבה. בהתחלה הייתי מדבר הרבה על מקום, מביא דוגמאות איך צריך לעשות גם פה דברים, לא הבנתי עד כמה אני פוגע באנשים פה. כשהבנתי – הפסקתי.
 
– – יש במקום עושר ויצירה שאין אצלנו. יש שם פשוט יכולת שאין בהרבה קיבוצים. זה קיבוץ יותר אינטלקטואלי, והם הביאו לידי ביטוי את הזהות הארצישראלית השורשית שהייתה להם, כי כל המייסדים היו ‘סברס’. אין לנו פה אישים כאלה כמו יהודה או שולמית או נעמה. גם מבחינה אידיאולוגית, ההזדהות עם התנועה פה מאוד חלשה, כל העניין הפוליטי רדוד יותר בקיבוצי ‘האיחוד’ מאשר ב’קיבוץ המאוחד’. זה מתבטא בכך, למשל, שבמקום נלחמים עד היום נגד עבודה שכירה, ופה יש עבודה שכירה. זה דרוש למטע שהוא הענף הגדול ביותר הדורש בעונה בבת-אחת מאה איש. במקום ההזדהות של הדור הצעיר עם הקיבוץ, הרבה יותר חזקה מאשר פה. שם יש איזה לוקאל-פטריוטיזם גם מצד הצעירים והבעיה של צביון המשק של העתיד, מעסיקה אותם יותר מאשר באדמה. אין אצלנו הרבה עוזבים בהשוואה למשקים אחרים, אבל יש הרגשה שהחברים עוסקים יותר בצד החומרי של החיים, הם לא כל כך מחמירים עם עצמם כמו במקום. אין הביקורת העצמית הזאת. אני חושב שאנחנו קיבוץ יותר פרולטארי, וזה בעצם מסכם הכול. אבל צריך לזכור שהקיבוץ היום בכלל אינו מה שאנחנו תיארנו, המציאות אף פעם לא זהה עם האידיאל, ותמיד יש אכזבה מסוימת.
 

הפילוג 1951-1952

 

עוברים לבית-השיטה

 

מתוך “מחיינו” 9/03/1952 

כדי לבצע את ההעברה בצורה סדירה לתועלת המקום ולתועלת חברינו העוברים, הצענו שאנחנו רוצים להעביר לעבודה יום-יום 30 איש לבית-השיטה, במשך שבועיים. בכדי שנוכל ליצור את התנאים להעברה מרוכזת ומהירה. יש לציין כי נוהג כזה מקובל כבר בכל המשקים הנוגעים בזה, כגון – גבעת-ברנר שבה עובדים כבר 15 איש, כחודשיים-שלושה בנצר. ועכשיו לפי דרישת אנשי “איחוד הקיבוצים” שם – שיחררו עוד 10 אנשים לתפקיד זה. אותו הדבר גם ברמת-הכובש ובאיילת-השחר.כאן היתה לנו הזדמנות להיווכח בקשר לנכונות ההכרזות על “פרידה תוך הבנה ושיתוף פעולה” עם תשובתם השלילית לפנייה הזאת. במבחן הראשון שנעמדו בו אנשי “איחוד הקיבוצים” הם לא הראו רצון כן והוגן לדרישתנו האלמנטרית ביותר. ביום ד’, 27 בפברואר, התקיימה ישיבה משותפת של ועדת העבודה שלנו ושל בית-השיטה. נבדקה תכנית ההשתלבות של אנשינו בענפי המשק השונים ומוסדות המלאכה. כמו כן סומנו קווים למקומות עבודה מיוחדים לחברים הזקוקים לכך, לצרכי החבר והמשק.נקבעו לפי שעה גרעיני עובדים משתי החברות לענפי המשק. 

 

 

התל יוספים מספרים: בלה אדר, יהודה הדר ויהושוע קליימן.

 

   

התל יוספים מספרים: ברטה חייט ויהודה הדר

 

                                             יש להמתין להורדת הקבצים למחשב ואז לפתוח

זכרונות מימי הפילוג בתל-יוסף

ראיון עם זיוה ארנון   13/1/1975

 

זכרונותי מימי הפילוג אינם אופיניים לאלה של יתר הבנים שהלכו לבית-השיטה.וזאת משני טעמים:

 א. היה לי יחס רגשי עמוק לתל-יוסף ומשום כך ניסיתי להתעלם מכל הדברים הקשים שהתחוללו בה.
 ב. בתקופה ההיא הייתי בנח”ל. הביתה הייתי מגיעה לעיתים רחוקות, כל 5-6 שבועות לשבת.
      לכן, לא הייתי שותפה למתחים האישיים שנוצרו בחברה. בי לא פגעו הקרעים בין האנשים.
לכן, היתה הרגשתי לגבי הפילוג שונה משל האחרים.
אני זוכרת שהויכוחים והחשדות ההדדיים התעוררו עוד בהיותי בביה”ס. אולם, מתוך יחסי למקום לא התייחסתי אליהם ברצינות. ראיתי אותם כתופעה חולפת.
הייתי חברת מפ”ם “שרופה”, פעילה במסגרת ביה”ס בשיחות, בקריאת חומר וכו’. אבל, זה לא השפיע למנוע ממני את האשליה ולא חשתי שמתהווה פה קרע עמוק.
כשהתגייסתי לצבא היו לי געגועים גדולים לבית והאמת נראתה לי מרחוק ורודה יותר. עמוק בליבי נשארתי “תל יוספית”. אמי, כל השנים לא אהבה את המשק. אולי זה נבע מפני האקלים החם שהיא סבלה ממנו. אני השתדלתי להשפיע עליה מאהבתי לתל-יוסף. ולפתע – אני עצמי צריכה לקום וללכת.
בימי החופשות סידרו אותי לעבודה בבתי-הילדים שהיו בהשפעת חברות מפ”ם. שם שמעתי את כל הסיפורים הקשים מחיי החברה. אני בטוחה שאילו הייתי בבית הייתי פעילה בויכוחים, אולם את האפשרות של עזיבת המקום לא העליתי על דעתי.
לא השתתפתי בסיורים למשקים לבחירת המקום שאליו נלך. כאשר נפלה ההכרעה על בית-השיטה – היה ברור לי שאלך. הקלה על החלטתי יחסי להורי.
עד ההחלטה לעבור לבית-השיטה לא ביקרתי בה אף פעם אחת. לא היה לי מושג עליה, על מוצאה. ב-1 במאי נהגנו לקיים כנסים איזוריים של ילדים. זוכרת אני שפעם באו ילדים לבושים בגדי חאקי – לבוש שונה משלנו – והקימו אוהלים. אמרו לנו שאלה הם חברי “המחנות העולים”. היתה זו הפעם הראשונה ששמעתי על תנועה זו. במידה והגיעו אלי הדים מבית-השיטה, היה זה קשור בסחיבת רימונים מהכרם שלה או בסיפורים שהם “סוחבים” ו”גונבים”.
כאשר הוחלט שנלך לבית-השיטה מצאתי את אמי בוכה בחדר – “עוד פעם לחום הגדול…”
ביום העברה לא הייתי בבית. ידעתי שצריך לעבור בסביבות פסח. בחופשה שלפני החג עמדתי ליד עפולה מחכה ל”טרמפ”. לאן אסע? לתל יוסף? לבית השיטה?. החלטתי – ארד לפי נסיעת מכונית ה”טרמפ”. המכונית המשיכה עד בית השיטה ושם ירדתי.
עליתי בכביש ובפעם הראשונה בחיי חשתי בדידות נוראה. לאן אני באה? אל מי? בכניסה לחצר פגשתי את בתיה שפי והתרגשתי מאוד.
זה מבחינה “טכנית”. רגשית היה המעבר קשה מאוד. לאחר זמן קצר התקיימה החתונה שלי. למרות שנערכה ברוב עם – חשתי בדידות, זרות, כמי שכפאו שד, כביכול לא היה לי חלק בכל זה…
הזרות גדלה כאשר התחלתי ללמוד ב”אורנים”, לאחר השחרור מהצבא. תהליך ההסתגלות היה איטי מאוד.
כאשר התחלתי ללמד, נדמה לי, שהייתי המורה היחידה שנהגה ביום י”ב בכסליו” יום העליה על הקרקע של תל יוסף, לקחת את ילדי הכיתה לטיול ל”תל” (חסן), לבילוי תחת עץ “הדום” הגדול. היה זה צורך נפשי שלי..
 
משהו מהרשמים הראשונים על בית השיטה –
טבעי היה שאנו הבנים היינו מרוכזים בתוך עצמו. בתל יוסף עבדנו ברפת ובערבים היינו נשארים בחדר-האוכל ומרבים לשוחח בינינו. בבית השיטה, מצאנו בערבים מצב משונה – החברים גומרים לאכול ונעלמים. אנו בני תל יוסף, המשכנו בשיחות בינינו. לא התפרצנו לפעילות, כפי שקיוו מאיתנו. היינו עסוקים עם עצמנו. התנהגותנו עוררה תדהמה. “האם לזה ציפינו מכם”? שאלו.
חברי בית השיטה לא הבינו שצריך לתת לנו קצת “נשימה” עד שנעמוד על הרגליים….
אנו, בני תל יוסף, התפעלנו מאוד מחברי בית השיטה הוותיקים המסוגלים עוד בגילם לרקוד ולצאת לטיולים. עכשיו אני מבינה שבעצם באנו לישוב צעיר. הוותיקים היו אז בני 35-40 ואילו וותיקי תל יוסף, באותו זמן, כבר הגיעו לגיל 60.
 
חושבת אני: האם כיום יכולה לחזור פרשת הפילוג?
עם הפילוג התמוטט עולמי. חשבתי שאנחנו איננו כבר יהודים גלותיים, שפסקנו להיות נודדים, שהיינו מתיישבים מושרשים באדמתם. ולפתע – ראיתי את האמת במערומיה: ויכוחים ודעות שונות ובגלל זה קמים, נוטשים בית, שדות, והולכים למקום אחר.
לי היה הגלבוע בית. ולפתע ראיתי את המשך הגלות בתוכנו.
 
איך נראה עכשיו בעיני הפילוג?
כאשר שואלים אותי ילדי: “מדוע עזבתם את תל יוסף?” אני באה במבוכה. אינני יודעת מה לענות. תשובותי אינן משכנעות והם חוזרים ושואלים: “בשביל זה לעזוב בית?”
יתכן והיתה זו שגיאה שהסתפקנו בעובדת הפילוג ואמרנו: קרה מה שקרה ודי! אנחנו לא נכנסנו לניתוח הגורמים. לא היה לנו כל בסיס רעיוני. בשיחות שבינינו העלינו זכרונות מן העבר, אבל אף פעם לא ניסינו לברר לעצמנו: למה, בעצם כל זה קרה?
אותנו מילאו אז העניינים הרגשיים והם לא תופשים כבר היום. אולי בגלל זה נשארנו ריקים מתשובה.
 

מתוך “מחיינו” 29/2/1952

 יקום איחודנו עם בית-השיטה בברית “הקיבוץ המאוחד”

  הננו עומדים בחודש התשיעי אחר מועצת הקיבוץ בנען, חברי מפא”י בתל-יוסף ביקשו להיות “חלוצי” הפרישה מהקיבוץ-המאוחד, אצה להם הדרך לכנרת ולכבוד חג הביכורים הניפו שי ל”איחוד הקיבוצים” – את הפילוג החברה במשקנו. נזעקנו כאיש אחד, כי פגעו בציפור נפשנו, בטעם היצירה. אדמה שפילחנו, מים שהזרמנו בתלמיה, נטיעות שגידלנו, בעלי-חים שטיפחנו הן לא יתכחשו לנו. הלא מרוחנו שפכנו עליהם, איך יוכלו לכחד.
דין התנועה גזר עלינו את הפרידה. אנחנו יודעים נאמנה את זכות הקיבוץ – זכותנו – על משק תל-יוסף, אשר שמו חופף עליו והוא המוציאו למרחב. אך דין התנועה מחייב. קור פלדה בלב – קיבלנו את הדין. נשבענו – לא נשכח עמל שנים, ועל עמלנו לא נוותר.
מה יפית העמק, אמרנו: נרחיק נדוד מכאן ולא יעמוד העוול ויזכיר. והקיבוץ עודד-תבע: אימונים.
שמונה חודשים מרים עברו עלינו. שבענו כלימות ורוק, נגישות ואיבה. רוחנו לא חתה. איש אל אחיו אמרנו: יחדיו, וכך ניגשנו למשאל. והכרענו: חברי תל-יוסף וחברי בית-השיטה, חברי הקיבוץ המאוחד מתאחדים.
משק בית-השיטה ביתנו החדש, יהיה מעתה המשק הקיבוצי הגדול ביותר בגוש. בכוחות מאוחדים נעמוד דרוכים לקראת המשימה הגדולה הזאת, עמדתנו המלוכדת והכרעתנו המשותפת – ערובה הן להצלחה ונצליח.
                                                             *
התקיים השבוע המשאל הסופי בקשר למשק איתו אנו מתאחדים. ההצעה של הקיבוץ המאוחד על איחודנו עם משק בית-השיטה – קיבלה רוב דעות מכריע. 90% של החברים הביעו את דעתם בעד האיחוד הזה.
היות שלפי החלטת האסיפה הכללית ההצעה הסופית צריכה להתקבל על ידי 2/3 מהחברים – קיבלו כל החברים את ההכרעה הזאת ללא הסתייגויות.
                                                             *
במוצאי-שבת יצאו כל החברים, עם הילדים הבוגרים, לבית-השיטה. ליד שולחנות ערוכים נפגשנו עם חברי המקום. הפגישה היתה לבבית ונרגשת מאוד. החברים מנחם ויוזיק העריכו את גודל השעה. הציבור סעד את ליבו ושירה אדירה וריקוד ספונטני ער וחזק פרץ ונמשך עד מאוחר בלילה.
הערב הזה נחרת עמוק בלבות החברים והיתה הרגשה של חידוש נעורים. היתה זו פתיחה ופגישה לקראת מסיבת האיחוד.
                                                               *
ביום ב’ התקיימה הישיבה המשותפת של שתי ועדות התרבות והוחלט לחוג ביחד את חג הפורים.
                                                               *
ביום ד’ התקיימה ישיבה משותפת בין ועד הפעולה שלנו ומזכירות משק בית-השיטה וצויינו בקוים כללים התוכניות לקראת ההעברה.
                                                                *
ביום שישי הודענו למזכירות “איחוד הקיבוצים” במקום על החלטתנו להתאחד עם משק בית-השיטה.

 

 

 

חברי וילדי תל יוסף מגיעים לבית השיטה -1952בתמונה:משמאל רודה כצנלסון

מימין:מיריק על כתפי זאב מיינרט המקבלים את חברי תל יוסף בשער הקיבוץ

 
מתוך “מחיינו” עלון תל-יוסף 2/11/51
 
מאז שיתפה מפא”י את משקנו בפילוג “הקיבוץ-המאוחד” ידענו שזו מזימה לנשל אותנו מביתנו, והזהרנו על כך את החברים. זכותנו במשק באה לנו בעמל עשרות שנות-חיים, ביוזמה לפיתוחו וגידולו בהדרכת “הקיבוץ-המאוחד”. שום פתרון לא יתכן תוך התעלמות מזכותנו וחלקנו במשק. לכן, אין שחר להודעה על ניתוק קשרינו עם המשק והתפרקות מאחריות על ענפיו. אף איש מאיתנו לא עזב את הרפת ולא ענף אחר. על עמדותינו במשק ובענפיו נלחם בכל התנאים,  וגם  אם זה יארך הרבה הזמן וזאת ועד הפתרון הסופי. אם חברים נוספים בתוכנו היודעים לחלוב ואינם נכנסים לעבוד ברפת, ואם יש ליקויים בעבודה בפינות אחרות במשק, האחריות היא על “איחוד הקיבוצים”, אשר אי-הכרה בסידור העבודה שלנו חשובה להם יותר מנזקים משקיים.
 
 
מנשר לחברי “הקיבוץ המאוחד” 23/12/1951
 
ללא אשליות רבות קיווינו באפשרות של הידברות עם החלק השני במקום, כדי למצוא מוצא בכבוד
הדדי, עד לפתרון הסופי.
את ידנו המושטת – הם לא קיבלו ותמורת זאת תיכננו ואירגנו התקפה על האסיפה, שהיתה לנו אמש במשותף עם חברינו מעין-חרוד.
אחרי שהצד השני גמר אומר לנשל אותנו מאדמתנו, לה אנו קשורים קשר עמל ויצירה במשך שנים רבות, הם תיכננו התקפה מכוונת מראש. הסיתו נוער וילדים, ומיד בתחילת האסיפה הם תפסו עמדה באולם ורצו לפזר אותנו, וכשזה לא הצליח והמשכנו את האסיפה, התפרצו לחדר-האוכל פלוגות מחץ מאורגנות, ביניהם – נוער, ילדים בגיל בית-הספר, עולים חדשים, נח”ל, פועלים העובדים בשכר, ובתוכם צועדים “זקני העדה” – אנשי “העליה השניה”, פקיד גבוה ממשרד הבטחון, חבר פעיל במרכז “איחוד הקיבוצים” וכו’
שם, באגרופים מורמים ושירה של מנצחים בפיהם רמסו ברגל גסה כל אטיקה ציבורית, התנפלו בגידופים על חברי עין-חרוד.
במשך כל הזמן של מאבקנו על המקום עשינו מאמצים בלתי-אנושיים של התאפקות, בכדי לא להגיע להתרגשות פיזית ושפיכות-דמים, פן זה יבולע למשק ולחינוך ילדינו. גם אמש, בהבנה מינימלית הדדית אפשר היה למנוע את זה, ובפרט שהודענו שעוד רגעים ספורים אנו מסיימים את האסיפה.
מסתבר שאין להם עניין בכל אלה. כל תפקידם הוא לגרות את האינסטינקים בנוער ובילדים ולשסותם נגד חברים ששערותיהם הלבינו, לצעוק ולהשתולל בשירה מנאצת לעומת חברים שהשקיעו את כל היקר שלהם במשק.
“השיגו את שלהם”, זהו “גן-העדן” שרוצים להעניק לחברי המיעוט בישובי “איחוד הקיבוצים”. הרוב גילה את מזימתו, הוא רוצה לנשלנו בכוח האגרוף.
הם לא יזכו לזאת. ליל אמש רק יחשל אותנו ויחסן אותנו לעמידה איתנה.
  
                                                                                                                                    ועד הפעולה

 

                                ימי הפילוג המתוחים
בזמן הפילוג הייתה הרגשה קשה בגן. אנשי מפא”י הוציאו מהגן את הילדים הגדולים ומסרו אותם בטרם-עת לידי מורה ‘משלהם’, כדי שאני, חנה אורן, לא ‘אקלקל’ אותם. קיבלתי במקומם קבוצה גדולה של פעוטים בני שנה וחצי עד שלוש, שהיו צריכים להישאר עוד בפעוטון. במשך כל השנים היה בינינו אמון ושיתוף פעולה, ופתאום, הכול התערער! מתח רב שרר בין ההורים.
בשנים אלה החלטנו – מנחם ואני – לעזוב את תל-יוסף, ולעבור לקיבוץ אחר. הציעו לנו את נען או גבעת-חיים. ביקרנו בקיבוצים האלה, והחלטנו לעבור לגבעת-חיים. במשק הכול היה מוכן להעברתנו. ד”ר מאיר הזמין אליו את מנחם והסביר לו ש”זאת הזדמנות טובה לדאוג לבריאותה של חנה, שסבלה כל השנים מהאקלים הקשה של העמק”. אבל, קבוצת החברים בתל-יוסף התלכדה לקבוצה מגובשת, ואנו קיבלנו החלטה ללכת יחד איתה למקום שיוחלט עליו. כך עברנו לבית-השיטה. אחרי שעברנו לבית-השיטה והרוחות נרגעו, ‘הילדים’ של אז המשיכו להזמין אותי לשמחות שלהם, לחתונה או לאירוע חגיגי אחר.
חנה אורן
 
 
הפילוג בקיבוץ המאוחד  1952 מידע כללי
 
קיבוצים שהתפלגו
ערב הפילוג כ-78 יישובים השתייכו לקיבוץ המאוחד, ולאחר מועצת נען יצאו ממנו כ-21 יישובים: כפר גלעדי, מעין ברוך, כפר בלום, נאות מרדכי, איילת השחר, עין זיתים, כפר הנשיא, האון, מעגן, כנרת, אפיקים, תל יוסף, בית העמק, גלעד, רמת רחל, נצר סירני, סנה (ברור חיל), מפלסים, דורות, חצרים ואפעל. שלושת המשקים, אשדות יעקב, עין חרוד וגבעת חיים התחלקו על פי הגדרות של “איחוד” “ומאוחד”. המתפלגים מגבעת השלושה הקימו קיבוץ חדש בשם עינת. והמתפלגים מגבת הקימו את קיבוץ יפעת. חברי מפא”י ממשאבי שדה עברו לחצרים חברי מפ”ם מבית העמק עברו לקבוצת אייל וממעגן חברי מפ”ם עברו לבית אורן.
משאר הקיבוצים הייתה עזיבת המיעוט לקיבוצים אחרים (למשל מעין גב לגינוסר. מכפר סאלד לגבעת חיים אחוד. מגבעת ברנר לנצר סירני. לקיבוץ הגושרים הגיעו חברים מאיילת השחר, כפר גלעדי, נווה אור ויד חנה.
הקיבוצים הפורשים הקימו באופן זמני מסגרת בשם איחוד הקיבוצים וכעבור מספר חודשים התאחדו עם חבר הקבוצות והקימו את התנועה הקיבוצית הנפרדת: “איחוד הקבוצות והקיבוצים“.
חברים שעברו ממשקי האיחוד למשקי הקיבוץ המאוחד
 
חברים
ילדים
מתל יוסף לבית השיטה
107
84
מיפתח להגוברים (גדות של היום)
35
12
מעין גב לגינוסר
90
85
מאיילת השחר להגושרים
34
31
מכפר גלעדי להגושרים
11
8
סה”כ
274 חברים
223 ילדים
 
חברים שעברו ממשקי הקיבוץ המאוחד למשקי איחוד הקיבוצים והקבוצות
 
חברים
ילדים
מבית השיטה לאיילת השחר
102
123
משדות ים למעין צבי
20
18
משדה נחום ליפעת
18
16
ממחניים ליפעת
11
9
מגבעת ברנר לנצר סירני
100
124
מרמת הכובש לעינת
74
60
מיגור לגבעת חיים ולנוה ים
47
43
מכפר סאלד לגבעת חיים
78
84
מדפנה לכפר גלעדי
27
32
ממעוז חיים לדורות
18
28
משפיים לרמת יוחנן
14
19
מבית השיטה, מיגור ומכפר סאלד לרמת יוחנן
7
7
ממלכיה, מבית אורן ומבארי לגשר הזיו
6
8
סה”כ
522 חברים
571 ילדים
  קיבוץ אילת השחר
 
איילת השחר
קיבוץ בשולי עמק החולה. נוסד ב- 30.6.1918 ומשתייך לתק”ם. מקור השם – תרגום שם הכפר הערבי נג’מת א-צבח.
המקום נרכש בשנת 1892 בידי יק”א, נעזב, ואדמותיו נמסרו לעיבוד לאיכרים מראש פינה.
בשנת 1915 עלתה למקום קבוצה בת ששה איש, חמישה חברים וחברה אחת מאנשי העליה השניה, חברי “פועלי ציון”, כאריסים של יק”א. הם עיבדו את האדמות שהיו מוחכרות עד אז לערבים, בידי איכרי ראש פינה. למרות שהצליחו בעבודתם לא המשיכה יק”א את הקשר עמם.
בשנת 1918 עלתה למקום קבוצת חברים בתמיכתו של חיים קלווריסקי והוא הפך ל”איילת השחר”.
בשנים הראשונות שרר מחסור במים ובקרקעות והבדואים התנכלו למתיישבים. החברים בנו ליד בתי המגורים לול ורפת קטנים, כדי לאפשר בעתיד מעבר לחיי מושב. ואמנם, קבוצה קטנה עזבה ועברה למושב.
בימי המאבק בבריטים היה במקום בסיס קבע של הפלמ”ח, שפיקד גם על ההעפלה היבשתית מגבול סוריה ולבנון. במלחמת העצמאות יצאו מבסיס זה למבצעים באזור. את ימי מלחמת העצמאות תעד הקיבוץ ביומן, מתאריך 1.5.48 ואילך. הקיבוץ הופגז והופצץ וחבריו השתתפו בכיבוש המשלטים בסביבה ובחסימת הסורים שניסו לחדור לאצבע הגליל.
תוך כדי הפצצה הצליחו המגינים להפיל ביריותהם מטוס סורי, לתוך חצר הקיבוץ. לאחר ימי לחימה קשים, היה בכך מן הנחמה..
בשנת 1951, עם הפילוג בקיבוץ המאוחד, עזבו חלק מהחברים ועברו לקיבוץ הגושרים ולאיילת השחר הגיעו חברים מקיבוץ בית השיטה, בהם היה אברהם אדרת שכתב על המעבר:
“הייתי אומר ‘להעקר’ אבל אין זה מבטא מספיק. עקירה בניגוד לרצוננו.. אבל זוהי הדרך היחידה שנותנת לנו סיכוי לחזור לחיי יצירה נורמליים”.
במלחמת ששת הימים נפגע הקיבוץ מהפגזות הסורים.
כיום מונה הקיבוץ כ – 1000 נפש. מתפרנס מתיירות, תעשיות קטנות וחקלאות. בקיבוץ שוכן ביה”ס היסודי “מבוא גליל” בו לומדים ילדי ישובי האזור. בשנת תשס”ד זכה ביה”ס בפרס החינוך, על פרוייקט לימוד שפה זרה תוך שימוש ברשת האינטרנט.
במקום אנדרטה לזכר שני בני קיבוץ, עודד ניר ונדב ישראלי שנפלו בתקופת מלחמת ההתשה (1969-70), האנדרטה מצוייה בשטח ה”חי-בר” שבקיבוץ, באפיק נחל חצור – דרומית לקיבוץ.
בשנת 2001 הפך הקיבוץ את בית הארחה שלו למרכז קליטת עולים מאתיופיה, העושים בו את צעדיהם הראשונים בארץ.
בקיבוץ קיים מוזיאון לעתיקות חצור הקדומה.
כדאי לבקר בתל חצור, ובאחוזת דוברובין שביסוד המעלה.

 קיבוץ תל יוסף

קיבוץ בעמק יזרעאל המזרחי, לצד כביש עפולה-בית שאן, ליד עין חרוד. משתייך לתק”ם.
נוסד בעליה השלישית, בשנת 1921, ע”י חברי
“גדוד העבודה” ע”ש יוסף טרומפלדור ומכאן שמו.
תל יוסף ועין חרוד היו בתחילה משק אחד בשתי נקודות קרובות, ליד מעין חרוד. בשנת 1923 חל פילוג רעיוני ב”גדוד”,על רקע עצמאות המשקים וסמכות מרכז הגדוד. חברי עין- חרוד עזבו אותו, ותל-יוסף הפך למרכז גדוד-העבודה.
ב-1927 פרשו מתל-יוסף אנשי “השמאל” של הגדוד חזרו לרוסיה, וב-1929 קבוצת חברים שנטתה למושב עובדים, הצטרפה לכפר-ויתקין. לתל יוסף הצטרפו חברים מכפר- גלעדי ותל-חי.
במאורעות 1936 שימש בסיס לישובי חומה ומגדל שהוקמו בסביבתו והיה אחד מבסיסי הפלמ”ח. בשנת 1952 עם הפילוג ב”קיבוץ המאוחד”, עזבה קבוצת חברים את תל יוסף ועברה לבית השיטה, ותל יוסף הצטרף לאיחוד הקבוצות והקיבוצים.
ב-1957 הוקמה ליד הקיבוץ מחלבת “תנובה” לייצור גבינות קשות, הממשיכה להתעדכן ולהתפתח.
בקיבוץ כ- 520 נפש. פרנסה: חקלאות מגוונת, תעשיה – בית דפוס. הקיבוץ חולל שינוי באורח חייו, הכולל הפרטות ומשכורות לחברים עפ”י עבודתם.
בתל יוסף נמצא בית טרומפלדור ובו גם ארכיון גדוד העבודה.
כדאי לבקר: מעיין חרוד ובו קבר יהושע חנקין, משכן לאמנות בעין חרוד.
מקורות:
תיק תל יוסף בארכיון המוזיאון.
מדריך ישראל החדש כרך 6: העמקים / יוסי בוכמן & יצחקי גל, כתר, ע’ 123

 עין חרוד -פילוג קשה

2011 – 60 שנה לפילוג

לפני שהתפלג, היו בקיבוץ עין חרוד – הסמל של “הקיבוץ המאוחד” – שתי מזכירויות נפרדות, אסיפות נפרדות, עלונים נפרדים, חדר אוכל ומטבח מחולקים וגם: גניבות הדדיות של רכוש, ואווירה טעונה שגלשה לא פעם לאלימות פיזית. חשבון נפש קיבוצי, שישים שנה אחרי

“תגרות בעין-חרוד – הוזעקה המשטרה”, זעקה הכותרת הראשית בעיתון “ידיעות אחרונות” מיום חמישי, 8.1.1953. “נגרמו חבלות עד זוב דם”, נמסר בכותרת המשנה. עין-חרוד, הקיבוץ שהיה סמלה של תנועת “הקיבוץ המאוחד” והמקום בו שכנו מנהיגיה ומוסדותיה, התפלג לשני קיבוצים בתוך משק אחד.

 

יריב פלג 

06.10.11, 21:39

באדיבות my ynet  באדיבות ידיעות אחרונות

 

עוד לפני הפילוג הפיזי, ולמשך תקופה בת שנתיים, היו בעין-חרוד שתי מזכירויות נפרדות, אסיפות נפרדות לחברי מפא”י (“איחוד הקבוצות והקיבוצים”) ולחברי מפ”ם (הקיבוץ-המאוחד), שני עלונים, ולוחות מודעות נפרדים ששימשו גם להשמצות הדדיות. אולם כאילו לא היה די באלה, נגררו חברי עין-חרוד אפילו לגניבות רכוש, וכאמור, לאלימות פיזית ממש.

הרוב בעין-חרוד (כ-55% מחברי המשק) נטה דווקא לכיוון מפא”י, אולם המיעוט, שכלל בעיקר צעירים משוחררי הפלמ”ח, היה עיקש ולוחמני. את הרוב הוביל הוגה רעיון “הקיבוץ הגדול” שלמה לביא, שכיהן כחבר כנסת מטעם מפא”י והיה גם ידידו האישי של בן גוריון, ואילו בראש המיעוט עמד, כמובן, מנהיג תנועת הקיבוץ-המאוחד יצחק טבנקין, אלא שפעילים יותר היו דווקא שני בניו: משהל’ה, שהיה מחנך בבית הספר של עין-חרוד ומדריך חברת הנעורים בקיבוץ, ויוספל’ה, שהיה מח”ט חטיבת הראל בפלמ”ח.

גניבות, חבלות ומכות

הדברים הקשים לא נותרו בגדר אמירות בלבד. במסגרת שני הקיבוצים, שחיו בתוך משק משותף אחד, התרחשו גניבות רבות במלחמה על השגת רכוש ל”יום שאחרי” הפילוג. ב-2005, במסגרת עבודת הגמר שלה, ראיינה נגה פרג (מקיבוץ עין-חרוד מאוחד) רבים מוותיקי הקיבוצים עין-חרוד איחוד ומאוחד, וחלק מדבריהם מצוטטים כאן.

דוד (דודל’ה) דר (80), חבר עין-חרוד איחוד, שבשנות הפילוג שירת כחייל במחזור הראשון של השייטת, מספר: “המפקד, יוחאי בן נון ממעגן-מיכאל, נתן לי חופשה חקלאית והייתי במשק, בפלחה. במכוורת גמרו לרדות את הדבש והיו איזה 12 טון דבש ארוזים ומחכים לשיווק. באותו הזמן היו שני שומרים במשק, אחד שלנו המפא”יניקים, ואחד שלהם. השומר שלנו פיתה את השומר שלהם ללכת לישון מוקדם, באנו קבוצת חבר’ה, העמסנו את כל הדבש ומכרנו אותו ברמת-גן”.

המפ”מניקים לא נותרו חייבים, נזכר יאיר בנארי (80), חבר עין-חרוד מאוחד: “קנו צינורות פלדה שעמדו לשמש להשקיה בשטח. הצינורות עמדו בוואדי בערימה ואנחנו היינו באים כל לילה ומעמיסים אותם למשאיות כדי למכור. לילה אחד מופיעים שני שומרים מהאיחוד ותופסים אותנו. התפיסה הרגיזה אותנו כל כך, שרשמנו פתק על לוח המודעות שבו נכתב: ‘ושוב נבלה! מצאנו את חברינו משכבר הימים כאשר הם גונבים צינורות!’ ורשמנו שם את שמות השומרים שתפסו אותנו, כאילו הם הגנבים. זה היה ממש מעשה נבלה מצדנו”.

 

"תגרות בעין-חרוד". הכותרת מידיעות אחרונות (צילום: ארכיון עין חרוד מאוחד)
“תגרות בעין-חרוד”. הכותרת מידיעות אחרונות (צילום: ארכיון עין חרוד מאוחד)

מכות והחבלות במשק לא נשארו רק בקרב הצעירים, דן כהן (77), חבר עין-חרוד איחוד, מספר: “יש לי סיפור יותר אישי, על אמא שלי. אמא היתה אדם מרכזי מאוד בלול, ויוספל’ה טבנקין החליט שצריך לחלק את הלול לחצי. אימא באה בבוקר ללול שלה ורואה שבתוכו שמו שרשרת וסגרו. היא קראה למוסכניק שלנו שיבוא לחתוך את השרשרת והמפ”מניקים ניסו לדחוף אותו, אז היא נעמדה ו’על גופתה’ לא נתנה להם לגעת בו. התחיל שם מאבק והרסו את כל הלול. זה היה בשבילה משבר נוראי. בעיקר הפריע לה שבמאבק הזה יוספל’ה נתן פקודות: הכיתה הזו לכאן, הכיתה הזו לשם, הכל במין מבנה צבאי מאורגן. עד יום מותה היא לא סלחה להם, בעיקר ליוספל’ה”.

התגוששות בחדר האוכל

המקרה האלים ביותר במאבקי הפילוג בעין-חרוד התרחש בערב יום רביעי, 23.11.1951, וביום חמישי שלאחריו. בעין-חרוד התקיים דרך קבע סמינר מרכזי המשק של תנועת הקיבוץ-המאוחד, אותו ניהל ויניה כהן. הקורס היה, כמובן, בזיקה גמורה למפ”ם, והשתתפו בו חברי קיבוצים של הקיבוץ-המאוחד בלבד. באותו ערב הגיעו לקיבוץ כעשרים סמינריסטים שהתעתדו לעבור את הקורס. המפא”יניקים התנגדו מאוד לקיום הסמינר בעין-חרוד, מכיוון שהדבר גרר נוכחות של חברי מפ”ם נוספים במשק, שאמורים היו לאכול בחדר האוכל, ועוד.

דן כהן נזכר במקרה: “ארוחת הערב של הסמינריסטים היתה מוקדמת יותר, וכמה מבוגרים משלנו חשבו שאם הם יעמדו בכניסה ויסבירו את עמדתם, אז המפ”מניקים לא יעזו לנקוט אלימות. הם הגיעו בשעה המיועדת, אלא שהם באו מסודרים בשלשות, במבנה צבאי ממש, מוקפים באיזה עשרים חבר’ה צעירים, בוגרי הפלמ”ח כמובן, מהקיבוץ-המאוחד. הם הגיעו לדלת, ובתכנון ראוי להערצה דחפו את המפא”יניקים החוצה, הכניסו את הסמינריסטים פנימה וסגרו את הדלתות. זה היה מבצע צבאי ראוי לציון.

“למחרת בבוקר כל רחבת חדר האוכל היתה מלאה אנשים. שוב הופיע כוח מאורגן שליווה את הסמינריסטים פנימה, אבל הפעם זה לא נגמר בזה. רחבת חדר האוכל הפכה לזירת התגוששות. מחזות נוראים של הורים ובנים דוחפים זה את זה וצרחות איומות. אחד המפא”יניקים המבוגרים עלה על חבית שהיתה ליד החלון של השולחן שבו ישבו הסמינריסטים בתוך חדר האוכל. הוא לקח בול עץ ופשוט פוצץ את החלון על השולחן תוך כדי שהם אוכלים. על הצלחות, על השמנת, הכל התפוצץ. הסמינריסטים קמו ועזבו את חדר האוכל, אבל זה לא הפריע לחברים, שעמדו שם והמשיכו לדחוף ולצעוק במשך שעות”.

 

חדר האוכל בעין חרוד. קו הפרדה בין החברים (צילום: ארכיון עין חרוד מאוחד)
חדר האוכל בעין חרוד. קו הפרדה בין החברים (צילום: ארכיון עין חרוד מאוחד)

העלון הפנימי של קבוצת הקיבוץ המאוחד בעין-חרוד, שיצא ביום שישי, 23.11.53, נתן לאירוע ביטוי חריף. תחת הכותרת “ההתפרעות” נכתב שם: “מי נתן את חדר האוכל בעין-חרוד להתפרעות ולשמצה? מי גרם ביזיון לתנועה הקיבוצית כולה? מי ליבה את אש התופת של שנאה ומשטמה?”

העלון, שנערך כאמור על ידי אנשי הקיבוץ-המאוחד, הפליג בהאשמות כלפי אנשי מפא”י: “המכים והמחבלים, רשותם היא להתאגד לאגודה אחת. ואם ‘איחוד הקבוצות והקיבוצים’ פורש עליהם טליתו – זוהי גם כן זכותו וכבודו, אך עין-חרוד זו של הקיבוץ-המאוחד לא תירתע מלבנות את עצמה לפי דרכה ומושגיה היא, עם סמינרים וחיי חברה מתוקנים בתוכה”.

אחרי המקרה הזה, שהסתיים בהתערבות המשטרה ובכמעט עשרים עצורים, חולק חדר האוכל, כולל המטבח, לשניים. כל קבוצת חברים החלה לבשל לעצמה ולאכול בשולחנות נפרדים. ליצני הקיבוץ כינו את קו ההפרדה בחדר האוכל “קו ה-38”, על שם קו הגבול בין קוריאה הצפונית לדרומית, שהיווה זירת התגוששות בין הגוש הקומוניסטי למדינות המערב באותה תקופה.

 “זה היה משגה גדול”

בסופו של דבר עזבו את הקיבוץ חברי מפא”י, שהיו הרוב (עין-חרוד הוא הקיבוץ היחיד שהתפלג בו עזב הרוב את הנקודה והקים נקודה חדשה), והקימו קיבוץ חדש, עין-חרוד איחוד, ממש במעלה הגבעה בה שכן עין-חרוד.

ישראל סמילנסקי (80), חבר עין-חרוד איחוד, מספר על הקמת הקיבוץ החדש: “לא היו ימים יפים לאיחוד כמו הימים שלאחר הפילוג, מבחינה חברתית”.

ממרחק השנים מתבוננים על הזמנים ההם חברי עין-חרוד, מהאיחוד ומהמאוחד, בעיניים מפויסות יותר. חקי עממי: “היום אני לא מתבייש להגיד שזה היה משגה גדול. היו מהלכים שהיום הם פשוט בלתי מתקבלים על הדעת”. ישראל סמילנסקי: “אחד הדברים החשובים והטובים של רעיון הקיבוץ הוא לקבל אנשים בלי לבדוק בציציות מה דעתם. חשוב שיהיו נאמנים למקום, לחברה, לעבודה, שאפשר יהיה ליצור יחד… הרעיון המעוות הזה, שאם יש חילוקי דעות פוליטיים אי אפשר לחיות יחד, זה אבסורד בעיניי”.

עוזי ציזלינג (87), חבר עין-חרוד מאוחד, אומר: “יש דברים שאני לא מסוגל להבין היום, כמו: איך אנשים שחיו ביחד לא הבינו שצריך לגמור את הדברים בשקט”. אשתו, נריה (89), מוסיפה: “ולמרות הכל היו חברויות. כעת יש ידידויות שחזרו”.

 

 

                                         עריכה: חגי בן גוריון

                                    צילום וסריקה: חיים בניאן  סרטי וידאו :דליה סלע וצוותי הוידאו

                                    הדפסה : עדנה הדר

                                    עריכה גרפית: מיכל אלבלק

                                   מקורות: ארכיון בית השיטה (תמר אדר)

 


גרסה להדפסה
גרסה להדפסה
     
שליחה לחבר
שליחה לחבר

backtotop