| ערב יום הזכרון בסימן 40 שנה למלחמת יום כיפור(1973-2013) |
 |
|
שישים וחמש שנות עצמאות בארץ היפה הזאת.
המלחמות והמאבקים על קיומנו גבו חייהם של יקירינו שלא ישובו עוד,והותירו בנו כאב חודר השוכן בחדרי הלב.
בערב זה נשוב ונתייחד עם זיכרון חברינו ובנינו שנפלו במערכות ישראל.
השנה ימלאו ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים, וכך בחרנו בערב זה להפנות מבט ולהקשיב לקולן של אלמנות יקירינו וחברינו, שנפלו במלחמה הנוראית הזאת.
|
משה שחורי, בנם של שרה וליטה, אח של דליה וסמדר, בעלה של שלומית, בן קבוצת “כפירים”, נשלח לחזית הדרום וצורף לפלוגת שריון כקצין תצפית קדמי. הטנק שלו ספג פגיעה ישירה, ונותר שרוף בשטח ההפקר שבין הצבאות. לאורך שבועות המשיכה שלומית לשלוח לו חבילות ולכתוב לו: “וממך אין כלום, וגם לזאת כבר לא עומד לי הכוח”. משה הוכרז כנעדר, ולאחר שזוהה כחלל הובא לקבורה בהר הרצל.
שלומית כותבת על משה חודש לאחר נפילתו
כל הזמן מטרידה אותי השאלה, ואני יודעת שאסור לשאול אותה : מדוע דווקא אתה ? מדוע חיבלו באושר וביופי ששרר בינינו?
כל-כך רצינו בילדים. תמיד ניסינו לדמיין איך הם יהיו ולמי יהיו דומים. אך שנינו רצינו שזה יבוא בזמן הנכון. והזמן הזה, שחורי, איננו כבר.
היית ישר, שחורי, הגון ואוהב מאין כמוך. ספורטאי, מוסיקלי. כל-כך אהבתי את שירתך, את שריקתך ואת אהבתך למוסיקה. התגאיתי בך תמיד. הספורט, שהיה רחוק ממני, וכל-כך אהוב עליך, השרה עלי הרגשת גאווה, שמחה ורק טוב.
היית עצור ועמוס תחושות ורגשות, תמיד היית רגיש כלפי, ותמיד — מקור גאווה, ביטחון, הרגשת נוחות, שמחה ורק טוב.
עכשיו נשארתי עם הכלב שכל-כך אהבת וטיפחת; עם הבית שלך, שאינו מסודר (כי למי יש חשק לסדר?); עם המשק שלך שאהבת, שכל-כך שמחת לחזור אליו, ואנשיו כלל לא מכירים אותך ואותנו.
נשארתי עם הפטפון שציפית לו ורצית לשמוע איתו מוסיקה, הוא עדיין ארוז בקופסות, נשארתי עם התמונות (תמיד צחקת: ״שישארו למזכרת״. וצדקת, הו כמה צדקת!) ; נשארתי עם הזיכרונות הנהדרים, המכאיבים ודוקרים. שהם רק זיכרונות. לא חיים.
ומשגב עם, שההליכה ממנה היתה משבר בחיינו, הפכה להיות תמונת חיינו הנהדרים והיפים. כאב צורב, עד כדי חוסר עניין בכל. דמעת- שותפות, וריקנות בלי סוף. אי יכולת להשלים, להאמין, להבין, להמשיך.
ונותר לי, האוהבת, להלך בתוך מסך של זכרונות, תקוות ותכניות משותפות, שהפכו להיות כל עולמי.
שלומית שחורי
שלומית קציר, בת גבעת חיים, הכירה את משה בקיבוץ במשגב –עם,
בהיותם ב”שנה שלישית”, בשנת 1970.
הם נישאו ביוני 1972 ובאביב 1973 החליטו לבנות את חייהם בבית השיטה.
שלומית למדה באורנים במסלול מורים למלאכה .
המלחמה הנוראה קטעה את מסלול חייהם.
שלומית נהרגה בתאונה באוקטובר 1974 ביום השנה של משה
סמדר אחותו של משה קוראת את דבריה של שלומית
|
| נמרוד שרון, בנם של דינה ועדי. אח של יובל וגידי. בעלה של שלומית.
אבא של עומר, הילה, יואב ואסף. בגלויה ששלח הביתה ממערב לתעלה כתב:
“אין חדשות, וגם לא חידושים. מאמינים בכוחנו וניצחוננו, נתראה בקרוב כמו תמיד”. בערב הפסקת האש, ברגע נדיר של מנוחה, נהרג בזלדה, באמצעותה הציל רבים. על כך הוענק לו “עיטור העוז”.
הילה כותבת על אבא נמרוד
כמעט 40 שנה עברו, מאז אותה שבת, בה עזב אבא את הבית לתמיד.
אוקטובר היה החודש שלו. החודש בו מבשילה הכותנה אחרי חודשים רבים בהם זרעו, עשבו, השקו ואהבו, ואז, אוקטובר. קוטפים.
בחודשים האלו, הייתה המשפחה כולה מגויסת ל”עונה”, מילה, שנשמעה ולא היה יותר צורך להסביר מהי. אנחנו הילדים היינו מצטרפים לקטפת, אחרי הצהריים, יושבים בקבינה הפתוחה /וממלאים את הריאות, בריח המיוחד הזה של אבק, אדמה ופירורי כותנה יבשים.
בהפסקות, גם היינו קופצים על הכותנה, בעגלה, במטרה להדק אותה – ילדות סובבת אבא.
אחר כך, כשאבא נבחר לריכוז חרושת מתכת, עברנו איתו למשרד. אחר-הצהריים היינו יורדים למשרד, ושם – עולים ויורדים במדרגות, מדברים בטלפון, ועושים הרבה רעש ובלאגן סביבנו, עד שלא הייתה לו ברירה והוא נאלץ לחזור איתנו הביתה.
שבת אחת, תוך כדי רכיבה על אופניים ומשחקים על הדשא, קראו לנו לבוא להיפרד מאבא. כשעומר הגדול בן 10.5, הילה בת 7.5, יואב בן 6 ואסף בן שנה וחצי. נראתה לנו מוזרה המלחמה הזו וגם לא ממש מטרידה. “מי יכול על אבא שלנו?” באנו, חיבקנו אותו ובלילה הוא נסע.
המוות שלו הגיע אחרי שבמשק נפרדו מהרבה חברים. הרגשנו משהו באוויר אבל ממש, לא משהו ששייך אלינו, או אליו. הרבה משלחות מבשרות כבר הלכו במדרכות ודפקו על הדלתות. ולנו, אין מושג שעוד רגע תישמע הדפיקה גם על דלתנו. וברגע אחד, ילדות שמסתובבת סביב אבא, תהפוך להיות זיכרונות וסיפורים סובבים אבא.
ערב אחד במרכזיית הטלפון, כשחיכתה אמא לטלפון ממיקה – אחותה מנען, שהייתה אמורה לעדכן במצבו של יענקל אחיה שנפצע קשה, שמעה שיחת טלפון מאחד החבר’ה ששירתו עם אבא בחזית וכשלא ראתה את שמו של אבא ברשימת מוסרי הד”שים ואת שאר חברים לחזית – כן, כבר הבינה.
הבית הוחשך!
אנחנו הילדים נשאבנו אל שגרה חדשה – ישנה, בבית הילדים. נדרשים להיות כמו כולם, לתפקוד לימודי וחברתי, להמשיך את הלינה המשותפת, ההשכבות עם שירי הערש “אבא הלך לעבודה, יביא לך מתנה…”, שהמשיכה להיות מושרת בשגרה החדשה שלנו.
והיו גם מסיבות ב”כיתות”, שיחות הורים, שישי וחגים בחדר אוכל. והביחד הזה, השלם, מסביב – ואנחנו כל-כך חסרים.
אמא לא עמדה בעוצמת הצער והכאב ומסתגרת בחדר, ממעטת לצאת ולקחת חלק ביחד הקיבוצי. ואנחנו, לא יכולים להיות שם לבד. אז מלבד החגים בהם הופענו על הבמה, לא היינו יותר חלק מהיחד הזה, הרבה זמן.
אמא בשנים של התמודדות בחזיתות רבות. צער אישי על בן-הזוג, הגבר, האבא של ארבעת הילדים, צער על הילדים שלא יזכו לאבא, שלא יזכו לאבא הזה! צער על סבתא וסבא שאיבדו את בנם ושכל-כך שותפים ומלווים.
התמודדות שגרתית, יומיומית, שעוברים בזוג – הופכת באחת להתמודדות אחרת. סבתא וסבא, שראו את השבר של אמא, היו לבית חם, מחבק ומפנק.
מפנים את אמא לשקוע באבלה ולהיות בו, עד שתצליח להתאושש!
הטיסה ללונדון עם אלמנות צה”ל נוספות, מהווה נקודת שינוי ואמא מגלה שוב, שהעולם… גם יפה. החבר’ה של הסיירת, שלא עוזבים אותנו לרגע, משכנעים את אמא להמשיך במסורת וערבי השירה שערך אבא בסוף כל קיץ, חוזרים ומחזירים לביתנו חלק מרוח החברות ואהבת החיים, שכל-כך נקשרה באבא.
בית ספר, צבא ושמחה גדולה, עומר מתחתן עם נאוה. ושוב, כמו בכל שמחה, מוצף גם החלל הגדול של האין-אבא. האבא, שלא זכה לראות את ילדו אוהב אהבה גדולה ולא זוכה להובילו אל החופה.
עומר, כמו אבא, מוקף באנשים ויש רבים שמרגישים “קצת” אבא בשבילו וכל-כך גאים להובילו אל החופה. תשעה חודשים של נישואים מאושרים נגמרים בתאונה. וכמו שכתוב על קברו של עומר “נלקח אל מנוחת אביו”. אמא אומרת שמזל שאתה לא יודע שעומר הילד שכל-כך אהבת, איננו.
איך ממשיכים? הניסיון עוזר לנו!
כבר הרבה שנים, אנחנו שומעים על אבא. אומרים מה אנחנו הפסדנו ואני דווקא רוצה לדבר על מה שאבא הפסיד: שלושה ילדים נשואים, ו – 10 נכדים – לא סופי.
יש לך נכדה חיילת, נכדים במוסדות החינוך בכל שכבות הגיל, שעושים לסבתא הרבה מאוד נחת ובטח היו עושים גם לך. נכד אחד נולד בדיוק בתאריך בו נפלת, 21/10, וכמו שאמא אומרת:
“איזה חידוש להביא פרחים לחדר יולדות ולא לבית הקברות……….”
.
שלומית קוראת את שכתבה הילה על אביה ,נמרוד
|
| יוחי גלעד,בנם של בנימין וציפורה,אח של יפתח ויוני. נהרג בלב סיני בליל צליחת התעלה. את מרבית שירותו הצבאי עשה בחצי האי הזה, אותו כינה “ארץ זרה”. יוחי, בן קבוצת כפירים בעלה של טלי ואבא של עופרי.
עופרי טוראל גלעד
בחופשת סוכות, במהלך טיול משפחתי בסיני, בפיגוע רצחני על תל בראס בורקה, נקטפו חייה של עופרי גלעד, בתם של טלי ויוחי, והיא רק בת שלוש עשרה. היה זה בכ’ תשרי תשמ”ו, ביום השנה ה- 12 לנופלו של אביה יוחי בסיני.
יוחי ועפרי ואני – כתבה וציירה טלי 2003
נולד רק פעם, רק פעם אחת היה בגנון ובגן, בכיתה אלף ובשכבת הנעורים. אהב , נישא פעם, היה לאב פעם ולסב- אף פעם. לחם פעמיים ונפצע פעם, ומת פעם.
ואני – נולדתי רק פעם, רק פעם אחת הייתי בגנון ובגן, בכיתה אלף ובתנועת הנוער. אבל אהבתי יותר מפעם, נישאתי פעמיים, ילדתי רק פעם. ארבע פעמים הייתי לאם, אבל אף פעם לא הייתי אם לארבע, לפחות לא בו זמנית. הייתי אם חורגת רק פעם. הייתי אם אומנת רק פעם. שכלתי רק פעם. התגרשתי רק פעם. נבדקתי כנגד הסרטן יותר מפעם. התאלמנתי רק פעם.
הזיכרונות חמקמקים, נפתלים. הסיפור שאני מספרת לעצמי הוא סיפור בהתהוות מתמדת. כברשומון פנימי אין אני יודעת עוד מה אמת ומה בדיה.
כמו צלם אופנה אני מתקתקת תמונות מהעבר:
יוחי והחול בשבטה, שער הראש, והריסים, העפעפיים זורות חול כשהן מעפעפות, חול נגרס בין השיניים, ושיער הזרועות עמוס חול.
יוחי משקיף אל השדות, מיישר את הגב, סומך את הזרוע על המותן מאחור, מהרהר במשהו. לא להפריע לו. עבורי הוא חוצה את האופק לשניים: חציו בשמיים וחציו באדמה.
והחדר שלנו, תמונה : חדר קיבוצי של שנות השבעים: שטיח, וילונות כמו לכולם, מדפים כמו לכולם מהנגרייה של נחמן, כמו לכולם, מנורה כמו לכולם, אהיל חלבי מזכוכית מעוגלת כמו לכולם, מטבחון עם חתיכת שיש קטנה כמו לכולם, פלטה “טריפוד” חשמלית כמו לכולם, קומקום חשמלי ישן ממתכת עם תקע שטוח בצד, שבכל פעם שהוא נשרף צריך ללכת לחשמליה ולהתבייש, כמו כולם.
אני מסתכלת לתוך התמונות ומה שאין הוא היש בתמונה: עפרי לומדת ללכת, ואבא איננו שם, עפרי מדברת, מתחברת, לומדת לקרוא ולכתוב, מטיילת, קוטפת פרחים, ואבא איננו שם, עפרי בבת המצווה שלה, מתבגרת, נערה, ואבא איננו שם.
החגים הכל כך מכאיבים: מפקד האש בחנוכה. במגרש למעלה, הגדולים הכינו ארץ של אש. כל הקטנים על כתפי האבות. עפרי ישובה על כתפי. בעיני בוערות דמעות. ארץ האש. גן הילדים בירושלים, אבות שומרים בשער הגן, ואמא טלי. טיול שנתי בבית הספר בטבעון. אבות מלווים עם נשק, ואני. בלי.
יש ימים בהם הזיכרון של עפרי הוא לא יותר מרפרוף ענוג. כמו ההתחלה, כמו ההרגשה הקלה הזו בפנים, הפרפור הלא מורגש כמעט של העובר ההוא, שפעם הייתה. יש ימים שהזיכרון הוא משקולת.
יוחי , שבמותו היה צעיר מגילה של עפרי, לו הייתה עמנו, היה איש בוגר גם בבחרותו.
הראש מעופף מעלה מעלה, הלב מחובר ישירות חזיתית לליבם של אחרים, הידיים – ידי מעשה כאן ועכשיו, והרגליים- הן השורש הנעוץ בקרקע.
איש צעיר וכל כך עשיר: שהיו בו אהבות ואיזון, אמונה ואמת, ביטחון ויכולת הגדרה, התבוננות, התמדה, התפעלות, כוח של ויתור וזריזות, כישרון למיון ולהפרדה, מתינות, נחישות, נקיות, סדר, סקרנות, ענוה, פליאה, קצב, קשב , ריכוז, רכות, שמחה.
עשירה ומבורכת. ככה אני מרגישה. משופעת באהבה של משפחה, של חברים ותיקים, של חברים חדשים.. מבורכת – שהייתי אשת האיש לשמונה מאות ושמונים יום. אסון ונס חולקים ביניהם, אותיות. רק או מפריד ביניהם וכך חיי: אסון – או נס. מחק את המיותר, או אל תאבד את האמונה שנס ואסון מפריד ביניהם רק או.
מולי ברחוב איש ואישה ושערם שיבה. הם הולכים חבוקים. ואני אחוזת צער. אני מאזינה לשירו של יוסי בנאי “אישה שלי” והנה מכה בי בכל העצמה ההבנה העמוקה: לעולם לא נזדקן ביחד. אבל מודעות אחרת דוחקת בראשונה, ובמודעות הזו למרות שאני יודעת שהוא מת, אני עדיין אשתו והוא בעלי, ואנחנו עדיין קן ומשפחה, ואנחנו מוצאים סוף סוף חוף, ואנחנו נפרדים יחד מגיל הנעורים והשנים שחולפות מותירות בשנינו יחד קמטי גיל וגיל. ולמרות שהסיפור שלנו נגמר מזמן, ולמרות שאין זקנה ביחד, והילדים אינם. אין ראיה ואין עדים- הרי ישנה השלמה, וישנה בגרות וגעגועים שנותנים, הרי זה פלא, לימים טעם טוב של אור מתוק… בורכתי להיות אשתו ואם ילדתו.
|
|
צ’ופה, בנימין שצ’ופקביץ, בנם של חוה ואליהו, אחיו של שמואל, בעלה של הדס. אבא של אלי, שולי וענת. גוייס רק במוצאי יום הכיפורים. קודם לכן עוד הספיק לבנות יחד עם מוקי ויוסף שריג את סוכת השכונה המסורתית.
בערב סוכות ברמת הגולן, ספג הנגמ”ש שלו פגיעה ישירה במיכל הדלק, ועלה באש.
למשפחתו המורחבת, משפחת פלד, היה צ’ופה אח וחבר.
|
| במלחמת יום הכיפורים הוצבה יחידתו של דני פלד בבקעת הירדן. דני, בנם הבכור של יעל וחיים, אח של אורי, גדי וורדה. בעלה של חנה, ואבא של רן, הצטרף כחייל פשוט ליחידת הצנחנים שירדה לחזית התעלה למרות שהיה קצין. ליד “החווה הסינית”, נפגע דני ונהרג.
|
| יוסף שריג, בן קבוצת “תומר”, בנם של תקווה ונחום. אח של רן, רות, אייל וצחקי. בעלה של נורית. אבא של אסף ופלג. שלושה ימים נמשכה הדיפת כוחות השריון הסורים, ובשעה האחרונה נהרג יוסף ממארב. על חלקו בקרבות אלה הוענק לו “עיטור המופת”.
במותו פסקה שירתו, נדם ניגונו, תמה יצירתו, ולא נשלמה.
|
הקישו על התמונה למטה לשמיעת סיפורן של האלמנות שכאבן עמן כבר 40 שנה
צילום ועריכה :יריב חזן אורך הודיאו 48 דקות – צולם בערב יום הזכרון בבית השיטה תשע”ג -2013
|
  
סיפורן וכאבן של האלמנות שאיבדו את יקירן במלחמה |
|
ערב יום הזכרון נערך כמדי שנה בחדר האוכל ונפתח באזכרת 37 נופלי בית השיטה במאבקים לעצמאות מאז 1937 עם נפילתו של חיים ברוק.
למחרת התכנס כל הציבור בבית העלמין ובשעה 11 עת השמע הצפירה נפתח טקס קריאת שמות הנופלים כולם ואחריו הנחת הזרים על קברי החללים במערכות ישראל.עם סיום יום הזכרון נפתח ברוב עם הלונה פארק המסורתי ובערב התכנס הציבור לשירה בצוותא של שירי חיים חפר בהובלת חן בניאן .
על כל אלה בפרקנו הסוקר את האירועים לפי סדר התרחשותם.
|
.jpg)
קריאה – חגי בן גוריון, רן שריג, חמדה שפר. |
.jpg) |
 |
 |
 |
 |
|
|
משתתפי השירה – שולה אלבלק, מיקי פלד, משה פלד, פנינה פלד, צביה דרור, יוניש, עירית אדר, זוהר מלר, עופר פרח, גלי פרח, גלעד טל, דנה חזן, חנוך אלבלק, אלה האריס, אמיכה גלעד.
לווי מוזיקלי – רועי שמש. |
ערב יום הזכרון תשע”ג 2013 במלואו
צילום ועריכה :יריב חזן ,בית השיטה אורך הוידאו 80 דקות
המשתתפים בשירה :שולה אלבלק ,אלה האריס ,עירית אדר,עופר פרח,גלי פרח,חן ויניקור צפריר,זוהר מלר,סמדר המאירי,יפעת גוריון,טל בן ששון,רוני קרמר,משה פלד,גלעד טל,צביה דרור, דנה חזן.
ליווי מוזיקלי :רועי שמש
הקישו על התמונה לקבלת הסרט
|
|
|
|
ערב יום הזיכרון לנופלים במערכות ישראל ובפעולות הטרור
תשע”ג – 2013
לכל ציבור בית השיטה שלום.
שישים וחמש שנות עצמאות בארץ היפה הזאת.
המלחמות והמאבקים על קיומנו גבו חייהם של יקירינו שלא ישובו עוד,
והותירו בנו כאב חודר השוכן בחדרי הלב.
בערב זה נשוב ונתייחד עם זיכרון חברינו ובנינו שנפלו במערכות ישראל.
השנה ימלאו ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים, וכך בחרנו בערב זה להפנות מבט
ולהקשיב לקולן של אלמנות יקירינו וחברינו, שנפלו במלחמה הנוראית הזאת.
ערב יום הזיכרון יתקיים ביום ראשון ד’ אייר 14.04.2013 בחדר האוכל.
צוות יום הזיכרון: עמיחי ירחי, חגי בן גוריון, חמדה שפר, מירי גל, אלה האריס, הדס גפני.
|
|
מאמר על נופלנו ליום הזכרון – במעריב 14.04.2013
הקישו על העיגול הירוק
|
|
כתבת ערוץ 2 על הלוויות יום כיפור 1973
בית השיטה מציינת 40 למלחמת יום כיפור
קיבוץ בית השיטה איבד אחד עשר מבניו במלחמת יום הכיפורים. בצעד יוצא דופן החליטו אז צלמי הקיבוץ לתעד את הלוויתם המשותפת של האחד עשר בסתר. ארבעים שנים אחרי, התמונות עודן מצמררות. חוזרים לקיבוץ – 40 שנה אחרי
|
|
|
|
סיפורו של גיל דוד על החווה הסינית ובני בית השיטה -ערב הזיכרון 2012
הקישו על הכותרת למטה
יום הזכרון בקיבוץ בית השיטה: אל”מ מיל. גיל דוד מספר על קרב החווה הסינית …
-
|
אמהות שרות – צביה דרור |
 |
|
דפנה קוראת את דבריה של טלי
|
משה ומירי גל על מערכת הקרנת השקפים |
| עמיחי עוקב ומכוון בדאגה את ערב הזכרון
|
צוות יום הזיכרון: עמיחי ירחי(מרכז), חגי בן גוריון, חמדה שפר, מירי גל, אלה האריס, הדס גפני.
ליווי מוזיקלי :רועי שמש
קריאה וקטעי קישור : חמדה ורן שריג
הגברה :גיא גורן ויהלי גל
הקרנת שקפים :משה ומירי גל
סריקת וצילום תמונות :חיים בניאן.דיצי
הכנת ראיונות וקטעי וידאו :יריב חזן,שלמה אוחיון,נוגה ויוסי אסף,
מודעה ופרסום :מירי,עירית וחמדה |
|
|
צוות עצרת זכרון בבית עלמין :,פנינה ועוז – מרכזי הצוות
נופר ואיתי פרידנשטיין,טלי יוחנן ועדהל’ה כהן – על סידור הזרים.
שרהל’ה אדר וחיה סלע – על סידור הנרות וצנצנות הפרחים על הקברים.
דורון – הגברה
קריינים וזמרים – רותי פלד,יעקב שרגא,רחלה שונרי,צביה דרור,מיקי פלד,
סמדר המאירי וטנדי וויל.
מנחה הטכס – יאיר אלון
ילדי חבה”י – נושאי הזרים
|
קריאה – חגי בן גוריון, רן שריג, חמדה שפר. |
 |
 |
 |
 |
 |
|
לווי מוזיקלי – רועי שמש.,חן בניאן,יעקב שולמי,מיכאל סלע,יחזקאל דורי
|
צוות לונה-פארק: משה טסלר, ערן היינמן, רחלה, גיא גלבוע, אסף אונר, אלי בלכר, גלי בר שלום.
צוות יום העצמאות: אפרת, רחלה, כרמית, עפרה שפר.
|
עריכה ותוכן : חגי בן גוריון
צילום וסריקות :חיים בניאן,דיצי בן מאיר
עריכת מצגת ערב יום הזכרון : חגי,שלמה אוחיון
הדפסה :עדנה הדר
חזרה לראש הפרק
|
תפריט
שלח לחבר
הדפס דף
04-6536500
