BHlogo90

חג ה- 90  מאז 1928


 

 

אסיף מחשבות מ”שישים שנות” אל חג המשק המתקרב
חודש תשרי בין ראש השנה לחג האסיף- מלא וגדוש במחשבות והרהורים על מאין באנו,
לאן אנו הולכים ומה אנו רוצים ליצור כאן בחלקת האלוהים הקטנה שלנו.
הסרט “שישים שנות” שדליה מעבירה אל מסכינו במעגליות לקראת כ”ה בתשרי, מזכיר לנו מאין באנו.
אף שראיתיו פעמים רבות יש בו משהו ממגנט. אני צופה בו כשמזדמן, לא באופן מסודר אלא,
מהאמצע או מהסוף להתחלה, ממש לא משנה. ואף שנדמה שהכל כבר מוכר וידוע, מתגלים בכל פעם דברים חדשים.
יוצאת עם הסרט ל”רחיפת על”, כמו בכדור הפורח שחולף לאיטו בבקרים מעל בתינו ושדותינו, ומתבוננת במרחק כשלושים שנות
על סיפור חיינו המשותף משחר התהוותו ועד שישים שנות. מבט העל מאפשר לחוות שוב את האומץ של הראשונים לברוא יש מאין,
לקלוט את הוויתורים האנושיים בעבור החזון, את הקנאות, הבלתי מתפשרת שהובילה לפילוג, לפירוד משפחות, לנתק מילדים,
בשאלות “הרות גורל” שנראות היום מצחיקות. לחוש את הנוקשות עם עצמנו, לפגוש את החנקת הרגשות, התביעה העצמית
לנאמנות ועמידה בצווים החברתיים, בלי פשרות. ועוד יש בו הצצה אל נבכי הנפש בהערות קטנות, ג’סטות, מחוות פנים וידיים בהם נחשף המסתתר מאחורי החזות החיצונית הבוטחת- שאלות, תחושות אשמה, החמצה, ספקות, כוויות וצלקות שהותירו שנים אלה.
מתבוננת בדוד המפורר רגבים בשדה וחושבת על הבראשית- חיבור אוטנטי לאדמה, לאמונה ביכולתו של האדם לברוא בעשר אצבעותיו
עולם חדש וטוב, ומקשיבה באהבה לעילגות האומרת כל כך הרבה בישירות ובפשטות.
ומודה ליצירה זו שמפגישה אותנו עם מי שהיינו, המר והמתוק, ומשיבה לנו כל כך הרבה דמויות שהם חלק בלתי נפרד מנוף חיינו ואת הרבים שאינם כבר בינינו.

ממשיכה ברחיפה ומפנה את המבט לחוברות שיצאו לאחרונה לאור על חברינו – “באהבה ובקול רם- יורם היינמן חיים מלאים”.
“בכל מאודך”- מיכה שגיא, ו- עמיחי… ומגלה תוך הקריאה מבט חדש ואוהב על האדם, מבט שיש בו רוך, חיוך, פיוס…
משתהה ומשתאה על צדדים שלא הכרתי, ומודה על הפגישה המחודשת עם האדם וקבלת האנושיות שבו.
פעמים רבות בשיחותי עם אנשים עולות תחושות החמצה- למה לא אמרתי למישהו מילה טובה, איך לא זיהיתי את הקו הרך הטמון בו, את הכוונה הטובה שהסתתרה מאחורי הדברים, למה השיחה בינינו הייתה מהוססת או שבכלל לא התקיימה. וחושבת על הקמצנות עליה גדלנו וגידלנו, חסכנות בהבעת רגשות, בחיבוק, בהבעת תודה… ומצרה שרק אחרי מות כשהאדם כבר לא אתנו נאמרים הדברים.

ורואה את המתהווה כאן- רבים מאתנו זוכים דרך ילדיהם ובעיקר נכדיהם, להשמיש ערוצי חישה חדשים, לשחרר חסימות, לגלות שמותר ואפשר לקפץ, להשתובב, לשיר, להשתטות, לחבק ולנשק… כי בעצם “פשוטים הדברים ומותר בם לנגוע ומותר ומותר לאהוב”…
ככה בפשטות, בלי שיפוטיות, אלא – בחברות ורעות.

הרחיפה נמשכת להווה ולמתהווה כאן- בפתח שנת ה-89.
מי שקשוב מגלה שמשהו חדש קורה כאן- כבדות המקום מתחלפת בקלילות, הקיצוניות במתינות, המוחלטות בהתחשבות, הנוקשות במעודנות, הקשיחות ברכות…במקום כעס וטינה מופיעים גילויי חסד וחמלה. רואה אט אט איך עוברים לתקשורת חדשה, מצדקנות ווכחנות- לדיאלוג והקשבה, מנפרדות של אני ואתם אל הבנה שכולנו בסירה אחת, קשורים זה לזה ומשפיעים זה על זה.

המשהו החדש שמתהווה כאן, מתרחש אולי בשל התבגרותנו והתפייסותנו עם עצמנו, וכמובן בשל התמהיל החדש שמתקיים כאן- של חברים חדשים צעירים, חלקם בני המקום, ששבו הביתה ורבים שבחרו לחיות כאן ומביאים איתם ססגוניות של תרבויות חדשות, ללא מטעני עבר. התרכובת החדשה מקלילה את המקום, מאפשרת לממש חלומות, לפתוח עסקים קטנים ומרעננים למען הכלל, לפתוח בי”ס דמוקרטי, ליצור גן חושים מהמם, להכיר אנשים מיוחדים במפגשי דרך או בגינה הקהילתית, בצער ובשמחת החגים…
המשהו החדש המתהווה מאפשר לנו לחיות את החיים כאן בפחות דרמטיות וברצון פשוט ליהנות מיתרונות היחד והשותפות.

מדי שנה נפרשת במרחב לאורך חודש תשרי, רקמת בדים יפיפייה שנוצרה כאן לפני כשלושים שנה. רבות מהרוקמות כבר אינן אבל הן ישנן… מתבוננת ברקמה המגוונת וכל פעם מחדש משתאה נוכח ריבוי הדרכים לביטוי עצמי ואיך מהריבוי והשונות נוצר משהו כה שלם ואחדותי, קורן שמחת חיים. ואומרת לעצמי זוהי הרקמה האנושית החיה שאנו- כך אנו נראים ממבט על של הכדור הפורח…

מברכת את עצמנו לקראת שנת התשעים שנמשיך להתפתח ולפתוח עוד ועוד דלתות אל עצמנו ואל סובבינו, בחופשיות, ערות, הקשבה והכרת תודה על היש הרב שנוצר כאן ועל כל המתחדש.
דפי הספר (או הסרט) של חיינו ממשיכים להיכתב ולכל אחד יש חלק בעלילה..
כמה נפלא להיות התסריטאי / הכותב, היוצר, השחקן והקורא של הספר- ואלו אנו.
שנה מחייכת, מחבקת, מתחשבת ואוהבת לכל כולנו!
חג סוכות שמח לכל קהילת בית השיטה, מקטון ועד גדול.

סרטון גיוס לניקיון החצר לקראת החג (צילום ועריכה: דליה סלע)
https://www.youtube.com/watch?v=0HVGSkW0kKQ

“לנו משלנו” מפגשים לקראת חג התשעים

המפגשים עם בוגרי המקום (בני הדור השלישי), מבית ומחוץ !
הרעיון נבע מהרצון להכיר ולהתוודע לפעילויות המבורכות של בוגרינו.
לאורך העשורים האחרונים נפתחו “קופסאות הרגשות החסויים” של בוגרי הקיבוצים ואנו פוגשים ספרים, סרטים, תערוכות ומייצגים, המביאים ומביעים את הצלקות והכוויות של בוגרי השיטה. בתוכן נשמעות אמירות כמו- “גדלנו בגובה דשא” “לא טיפחו את הייחודית” ועוד. זוהי נגיעה חשובה ברגש ובכאב שמאפשרת התבוננות על העבר, דיאלוג בין דורי, ובהמשך התפייסות והתחדשות.

כשאנו מביטים על בוגרי הקיבוצים ככלל, מתגלה לנו הפן הייחודי של הגן הקיבוצי שהוטמע וזורם בעורקיהם של בוגרינו. זה בא לביטוי ביוזמות מיוחדות, באהבת השירה, ה”יחד”, תחושת השייכות והאחריות לעולם ולסובב, איכפתיות וראיית הזולת, התחשבות נדיבות ורגישות…
על כן ראינו את חג התשעים כהזדמנות בעבורנו, להיפגש עם בנות ובנים שגדלו כאן, להכירם ולהוקיר את פועלם.

כמה מילים על המפגשים שערכנו עד כה:

בתודה לכל הבוגרים שהסכימו בשמחה לשתף אותנו בעולמם, ולאלה שיבואו בהמשך.
מזמינה את כולנו ליהנות מהשפע הרב והמגוון המוגש ב– “לנו משלנו”!!!
להתראות במפגשים- יהודית וצוות ההיגוי.

 

 

    


חן כרמי – דברים למפגש:
שמי חן , ובאתי לדבר איתכם היום על קשר ואיך קשר אנושי קשור ומחבר ומכוון את חיי מילדות ועד בכלל, ואיך הוא קשור לעבודה שלי ב-25 שנה האחרונות. נולדתי בכפר גלעדי לאסף ונגה. כשהייתי בת 4 התגרשו הוריי ובגיל 5 עברתי יחד עם טל אחותי לחיות עם אסף וחמו בניו-יורק. כשהייתי בת 7 הגעתי לבית השיטה ומאז זהו ביתי. הזיכרונות הראשונים שלי מחמו, קשורים בחוויה. חוויה של קשר. חמו , שהייתה עדיין ללא ילדים, אימצה לליבה את טל ואותי. אני זוכרת קבלה מלאה שלמה וטבעית. כך היה גם כשהגענו לבית השיטה, עם סבא וסבתא – רות ושבתאי. מהרגע הראשון היינו נכדותיהן בכל מובן. ואני – למרות שהיו לי שני סבים ושתי סבתות נפלאים ונפלאות ואוהבים מאד, התמסרתי לחלוטין גם לתפקידי כנכדה לרות ושבתאי…לא אנתח בהזדמנות זאת את הסיבות המשוערות להתמסרותי לקשרים זו  אבל אומר, שהחוויה הזאת, של קשר משמעותי , היתה מאז ומתמיד משהו שהבנתי ללא מילים וללא מודעות , שאני חייבת לקיום שלי .

בית-השיטה, כבית, נתן לי מצע ליצירה של קשרים שכאלה, אבל הבחירה להאחז בקשרים הללו, היתה שלי. כאן אנחנו כבר רואים, איך סביבה ופרופיל אישי , היסטוריה אישית, מתחברים להם יחד ומשפיעים על ההתפתחות…
יש לי מעט זיכרונות משנות בית הספר היסודי. אני זוכרת מעט מאד ארועים, מקרים, ופרטים מחיי היומיום. אבל מכל תקופה יש לי אנשים שצבעו את ימי בצבעים לא מחיקים והם אלה שמלווים אותי , בחלקם הגדול, עד היום . חלק גדול מהם נמצא כאן עכשיו – בני הכתה שלי, כתת דגן, המטפלות – (צביה והדס, עמליה), המורות – (יהודית, דורית, שוש…), ההורים של בני הכתה, השכנים של אבא וחמו, החברים של האחים והאחיות שלי…כל-כך הרבה קשרים משמעותיים בעוצמות משתנות של קירבה ואינטנסיביות של קשר.
בשנות התבגרותי, הרגשתי שצפוף לי ברשת הקשרים הזאת, שטוויתי לי לאורך השנים. הרגשתי כבולה ומחוייבת לאנשים, לערכים – ערך ההתנדבות וההתגייסות לכל מטלה (מזכירה לכם את סבא שבתאי…מי שזוכר) , הצורך להיות בסדר תמיד, ההכרח להיות “נחמדה” תמיד ובכל מצב ולשים את צרכי האחר לפני צרכי שלי…כל אלה הכבידו עלי ובחרתי לעזוב את המשק ולהתרחק. התחתנתי עם עובד מכפר-ביל”ו ובניתי לי חיים בשפלה המהבילה.
כשסיימתי את לימודי הריפוי בעיסוק , ידעתי שאני רוצה לעבוד עם ילדים עם אוטיזם. משך אותי מאד האתגר של יצירת הקשר במקום בו קשר נחשב כמעט בלתי מושג (בזמנו כך חשבו על אוטיזם בקהילה המקצועית בארץ). שוב, הקשר הזה…ההבקעה של חומת הזרות, הבדידות, הבלתי-מובן והכניסה למרחב של קשר משמעותי.

..

    

דורית דיקשטיין – ברכה ליומן ולחג
בית השיטה בת 90
תשעים שנים של דרך ארוכה ומפותלת. הכול החל במרד נעורים, בניצוץ שהפך לבערה. בבערה שהתגשמה לשדות ,לבתים ולילדים.
אי אז הגיעו לכאן נערות ונערים “עם שמש בכיסים” וכוס סוכר אחת לכל השולחן, אך זה הספיק להם לשיר, לרקוד וכמובן גם לעבוד!
והגבעה הלכה ונמלאה, וכטבעו של מקום העננים הצטעפו והתפזרו, והתחלפו הימים והמראות וכיווני הרוח, והיבול הבשיל ולעיתים קמל, והמלחמות חיסרו בנו ופערו בנפשנו חלל, והחיים מילאו את שורותינו.
והנה כעבור כמעט תשעה עשורים דרך לילה טוב שנתייתמה, שבה ללהוט תחת רגליהם היחפות של זאטוטים רבים, ובמרחבים – בתי הרשת של הבננות החליפו את ארגמן הקיקיון, שהחליף את חיוכן הצהוב של חמניות, אשר פרחו תחת לובן הכותנה, ואפילו השמיים שינו צבעם והנה הם זרועי חלומות פורחים. וכולנו התכנסנו היום לחגוג את מציאות הניצוץ ההוא, גם אם לא בהכרח לפי אותן דיברות, הרי אנחנו כאן!
מה עוד נבקש לעצמנו?
שנדע להפוך טעויות לתובנות אשר יירקמו למעשים, שנרצה האחד בטובתו של האחר, שניהנה מן הכוח הרב הטמון ביחד שלנו ובה בעת, כתמיד, ניתן מקום ליחיד ולייחודו. שנדע להתפעל מן היש והמתחדש ונמשיך לצמוח, להעמיק שורשים ולהפתיע את עצמנו. שהשמחה והטוב ותחושת ההצלחה יהיו בני לוויה קבועים שלנו, ושתהיה בנו אהבה לעצמנו ולכל מה שיצרנו כאן לאורך הדרך כולה.
מזל טוב לכל קהילת בית השיטה!!

    

 


קול כולנו – קליפ וידאו. צילום: מיכי סביר גלעד וולפין יריב חזן עריכה כרמית אונר   https://www.youtube.com/watch?v=5E5uHFAbpRQ

בית השיטה בשבילי 2018. צילום ועריכה דליה סלע  https://www.youtube.com/watch?v=RppUyBBbVf8

פרוייקט שימור אתרים

   

 

 

מייצג 90 שנות בית השיטה 2018. צילום ועריכה: משה גל   https://www.youtube.com/watch?v=NhcvFXqdf3k


כמה מחשבות עם הסרט “תשעים שנות”

ככל שאנו עולים בגיל, אנו מגיעים לנקודת תצפית גבוהה בה מתרחב המבט, ומה שהיה ומה שנהיה נעשה בהיר, חד, מפוקח וגם יותר רך ומפויס.
שלושים השנים שעברו מאז “60 שנות”, היו דרמטיות וכללו פרידה הדרגתית מדור ההורים והמייסדים, שנות שבר כלכלי וחברתי מבית ומחוץ, שנים של האצה בכל תחומי החיים שהשפיעו על השתנות מהותית של תבנית חיינו הקיבוציים.
שנים בהם התערער הביטחון, (ברקע, כדאי שנזכור, הייתה האינתיפאדה השנייה), שנים בהם עלה פחד קיומי מפני המחר ונסדקה הרקמה החברתית.
במבט עכשווי רואה את שעברנו כתהליך מעבר- מילדות להתבגרות, מתלות לאחריות. תהליך שכלל כאבי גדילה, חיכוך ומאבקים שמתוכם נוצרה זהות קיבוצית שונה.
על כל שעברנו לא דיברנו !!! והסרט מאפשר לנו כמו לדפדף באלבום, להביט בתמונות, לשמוע את הקולות, לפתוח את הלב, לגעת בכאב, להתרגש ולפגוש תחושות שנשארו צרובות ב”הארד דיסק” האישי והקבוצתי.
כששואלים אותי חברי – בשביל מה לחזור אל הבליל הטעון של רגשות ומשקעי עבר? אני נזכרת בדברי עמיה ליבליך: “כפסיכולוגית נראה לי שניעור השטיח והוצאת השדים הוא סימן להתחלת החלמה. ”

 

“סתיו חורף”
ההחלמה מתחילה בעצם הנכונות לפתוח מגרות סגורות של התקופה ההיא המכונה בסרט “סתיו וחורף”.
ממרחק 30 שנה מותר לבכות ולהביע רגשות, זו לא חולשה, אלא ביטוי אנושי כנה. ומותר גם להודות שהיה לי קשה ואולי שגיתי פה ושם בדרך, בנחרצות ובקנאות… ניתן להקשיב לכאבו של החבר האחר, ודרך זאת למיין ולדלל מטענים כבדים שאנו סוחבים ולהתחיל להתפייס עם עצמנו ועם חברינו.
בחיים בעת וויכוחים ועימותים אנחנו אוהבים מאוד להיות “צודקים” – המבט ממרחק השנים, המפגיש אותנו עם תחושות שרוחשות עדיין כגחלים לוחשות, מאפשר לכל מי שבוחר בכך, לפורר את חומת צִדקתו ולגלות שיש קולות נוספים זולתי: כאב חברי על “פירוק הקיבוץ”, שבר עם אובדן מקום העבודה, אובדן הבית המגן והחם, תחושת חוסר האונים נוכח ההתמודדות עם חיי עצמאות, תחושת בדידות חברתית כשהתפוררו המסגרות ועלה פחד מפני העתיד…
אני מביטה בעיניה של אילת חברתי ופנינה גיסתי ויכולה להיות איתן שוב שם במקום ובזמן הדואג שעדיין כה רוטט וכואב.
באפיק נוסף, מאפשר הסרט לחוש את המשא שרבץ על בעלי התפקידים שחשו אחריות למקום והבינו שחייבים לשנות סדרי חיים בכדי להמשיך להתקיים, ועמדו בפני התמודדות מבית שכללה השמצות, “פטיציות” עצומות ומכתבים אנונימיים…
מביטה ואומרת לעצמי – אלו ואלו הם חברי. מתרגשת איתם במקום בו מוסרות חגורות ההגנה, ודבריהם נאמרים בחשיפות וכנות, מלב אל לב.
היכולת לומר והיכולת לשמוע – עושה אותנו אנושיים יותר ומאפשרת להתקרב יותר.
המבט ממרחק הזמן מאפשר לנו גם להכיר בערך של עצמנו, כפרטים וכחברה, להבין שהבחירה לחיות בחברה שיתופית מיוחדת, ולהיות שותף לתהליך מואץ של התפתחות, התפקחות, למידה והתבגרות – זוהי בחירה אמיצה ואתגרית עד מאוד!

“אביב”
מה מהותו של “האביב” המתחדש הבנתי ביתר בהירות כשהקשבתי לאורי עפרוני ז”ל, חברנו היקר ששאל – “זה טוב או לא טוב שיש כאן כ”כ הרבה אנשים שאני לא מכיר?” וענה בחיוך כובש – “בוודאי,,, זה טוב מאוד!!! ”
וגם כששמעתי את דגנית החמודה שפתחה בתיאור קשיי המעבר מביה”ס המקומי המוכר, הביתי והאינטימי, למשהו גדול וזר בלי הליטוף והחיבוק… וסיימה בתיאור שמחתה על המקום החדש בו בחרה לחיות, מקום שיש בו ריבויאנשים ואפשרויות… דרך דבריהם קלטתי בעוד רמה שהשינוי הגדול שלנו הוא בנכונות לצאת מהבית הסגור, לפרוץ את חומות המוכר והידוע ולפגוש על המדרכה או באסיפה, אנשים חדשים, כמו שאמר עופר גולן – להיות מוכנים להכיר את כל הגוונים שחיים כאן – חילוני עם דתי, קיבוצניק ועירוני, ימני ושמאלני…. ולראות שזה לא רק אפשרי, אלא מפרה ומרחיב את עולמנו.
בראייתי יוצרי הסרט לא שמו די משקל על תקופת “האביב”. הצטערתי שאקורד הסיום שנחקק בזיכרון בתום הסרט הוא כאבם של בעלי התפקידים, נושא חשוב ורגיש זה, תואם בהבנתי את תקופת ה”חורף”.
“האביב” שמתקיים פה כבר כמה שנים, ולא רק בחצי השנה שלקראת חג התשעים, אמנם הוזכר אך לא די נראה ודובב בדברי המצטרפים. “אביב” זה אמנם בהתהוות, אך יש לו כבר כל כך הרבה ניצנים ופרחים שראוי להכיר ולהוקיר:
עשרות בנים שבים ומתיישבים שיוצרים ביחד איתנו תמהיל חדש.
המוני הילדים שנולדים כאן ומביאים למקום חדוות חיים, שמחה ותחושת המשכיות!
בעלי תפקידים “משלנו” שיוצרים תחושת בית עם אווירת אכפתיות ואמפטיה למקום ואנשיו. עשייה חדשה שנובעת מבפנים- בהתנדבות ולא כי אמרו לי או חייבו אותי- צוותי טיפול בחיילים, מאמא’לה, הגינה הקהילתית, גן החושים, ביה”ס הדמוקרטי, פרלמנטים, קבלות השבת, שישישוק מפגשי תרבות, חוגים, וחגים אותם אנו משמרים ומחדשים.
בראייתי מתהווה כאן חברה שמשחררת לאט לאט נוקשות ותובענות, לומדת מהי סובלנות ומתאמנת על מעבר ממוחלטות ליתר גמישות בשיח הציבורי ובכלל.
חשובה לי ההוקרה לחברה שהצליחה לקום משברי ההפרטה ומנסה לשמור על ציפור נפשה – ערכי השותפות, הערבות והאכפתיות לזולת, בחיי היום יום.

ומילה לסיום –
מודה ליוצרי הסרט מיכה ויוסי היקרים על עבודתם היסודית, על נגיעתם בליבם של הדברים במחשבה עמוקה, ברגישות ואמפטיה, מתוך כבוד והערכה לכל השותפים לסיפור שלנו.
מודה למרואיינים שפתחו את ליבם, ובכך איפשרו לנו להתקרב עוד יותר זה לזה.
ומודה לעצמנו שנתנו כחברה חשיבות לתיעוד “תשעים שנות”, וכך הענקנו משמעות למה שנעשה כאן לאורך השנים!
ובראייה רחבה עוד יותר – מודה לכל כולנו, מבית ומחוץ, כל מי שנטלו ונוטלים חלק ביצירת הסימפוניה היפה הנמשכת ומתהווה כאן !
יהודית פלד 20.10.2018

תשעים שנות – הפרק החמישי
הסרט “תשעים שנות: הפרק החמישי” הנו המשך ל-4 פרקים של “שישים שנות”, 4 פרקים בני חמישים דקות כל פרק, המתארים את תולדות בית השיטה עד מלאות לה שישים בשנת 1988. ליצירת סדרה זו היה שותף צוות רחב ובראשו מיכה לבנה, אז חבר בית-השיטה והיום עם ענת (דגן) רעייתו תושב עצמון וקולנוען עצמאי, כבמאי, צלם ועורך. בנוסף ליצירת סרטים דוקומנטריים עוסק מיכה גם בחינוך ובהעצמה באמצעות קולנוע, בין השאר גם בהוראה במכללות לחינוך.
מיכה נעתר לפניית חברים מצוות חג התשעים ובאישור תקציבי של הנהלת הקהילה, נטל על עצמו בזמן כמעט בלתי אפשרי לביים, לצלם ולערוך את הפרק החמישי, סיפורה של בית השיטה ב-30 השנים האחרונות. בעזרת יוסי אסףכתסריטאי ומראיין, אפרת שלם כמפיקה, ובסיוע חברים רבים בצילום, בהכנת רקעים, באיתור חומר ארכיוני ובעריכת הראיונות, מנסה הסרט לתאר את תחנות הדרך המרכזיות בחיי הקיבוץ עד הלום, תוך ניסיון לבטא את רחשי לב החברים ( 55 מרואיינים) במגוון רחב, ככל שמרשה משך הסרט. מכאן יצא כי הסרט, שהיה אמור להימשך 50 דקות התארך לכדי 65 דקות.
אף שהסרט נוגע, מטבע האירועים, לצד ביטויים של גאוות המקום וחיוניותו התוססת, גם ברגשות כאב ומצוקה, רואים בו יוצריו הצדעה אוהבת לחברה המיוחדת הזו, שידעה לזקוף קומתה ולהתרומם לפריחה מחודשת!

ברצוננו להודות לחברים שתרמו ליצירת “תשעים שנות: הפרק החמישי”: קרן גל (עיצוב רקעים), דורית צמרת (יעוץ לעריכה), דליה סלע (צילום וסרטי ארכיון), תמר אדר (ארכיון), לאה שטיין (איפור), ולצלמים שתרמו משלהם: משה גל, שחר תמיר, דינה ורמון אסף, כרמית אונר, יריב חזן, אריה ירדן (תיעוד המופע), ועמית המאירי (רחפן). תודות לשחר פלד ולצוות חג התשעים ולהנהלת הקהילה על שאפשרו את הפקת הסרט, ולעשרות המרואיינים שהעזו להיחשף אל מול המצלמה.

המשך קריאה

90 שנות – הפרק החמישי. לחצו כאן לצפייה בסרט  https://www.youtube.com/watch?v=ORRYrJqombg

צפו והתרשמו מהסרט “90 שנות”

*. ר. בת הקיבוץ והיום תושבת בו
אין מילים. מרגש ודווקא בגלל שנגעתם גם בפצעים ובצלקות מהשנים הקשות. עשוי ברגישות ובמקצועיות עם הפי-אנד.

*. דורית שלא מהקיבוץ
ראיתי את הסרט. אפילו פעמיים. סרט מרתק.
הצלחת להקיף המון נושאים בתוך הסרט ולתת תמונה מרתקת על הקיבוץ והתהפוכות שעבר.
רשמתי וספרתי שנגעת ב 25 נושאים שונים מחיי הקיבוץ. זה מרתק, מעמיק, מקיף ומורכב.
הקריינות מצוינת, בהירה, מסבירה ומוגשת באופן מעניין ואינטליגנטי.
הצגת את הקיבוץ באופן מאוזן ולא מבינה את הקושי שראו בזה. הצגת את הקשיים ואת החוזקות, את המשברים ואת היוזמות לצאת מהם, את פשיטת הרגל לצד הכוח של האומנות והתרבות, את התרוקנות גני הילדים וההתמלאות שלהם מחדש. סרט מרתק!!
מבחינת הערות קולנועיות הקטע של סגירת בית הספר ובעיקר דברי המנהלת אפשר טיפה לקצר.
בקטע של הפגיעה כדאי להישאר עוד שנייה עם הדמעות של ניצן סלע
בסוף הסרט מתוך שלושת הדוברים דווקא לא הייתי סיימת עם המדריך נוער. דבריו פחות חזקים בעיני מהשניים שקדמו לו.
שני הקטעים שהיו הכי חזקים בעיני הם סיפור מכירת המפעלים ובעיקר הפגיעה של מובילי התהליך. מסמך חזק ביותר על המחיר של ההנהגה.
כל הכבוד. דורית

* שחר, מפיק אירועי התשעים , בן הקיבוץ ותושב בהרחבה
התלבטתי רבות איך להגיד את שאני מרגיש… במקום זאת אשאל,
האם לדעתך תשובות המרואיינים לעונת האביב היו היום, שונות מאלו שנתנו בזמן הריאיון?
(קח לדוגמה את הריאיון עם רן. אקורד הסיום שלו הוא התנתקות מהקהילה. ראה מה קרה איתו
בחודשים האחרונים… דרי מספרת שדלת ביתם הפונה מזרחה נפתחה שוב, לאחר שהייתה סגורה
שנים רבות…)

כמו בטבע, כך גם אצלנו, מתחת לטחב ולריקבון האורגני הסתתר מעיניי כולנו אנרגיות חיים וזרעים לרוב,
שכל חפצם הוא לשוב \ לפרוץ אל העולם ולצבוע אותו בצבעים חדשים \ מחדשים.
מה שמתרחש בקהילה שלנו בחצי השנה האחרונה היה בלתי צפוי והפתיע כנראה גם אותך.
פרק האביב בסרט לא מציג באופן נאמן את המציאות.
יהיה זה פספוס ולא נאמן לסגור את הסרט כפי שהוא.
ממליץ בחום לקבל החלטה אמיצה, לבקש תוספת תקציב ולהגיש למיכה חומרים משלימים.
דרך אגב, לגבי מיכה אין לי כלל טענות, עבודתו מקצועית ומשקפת את החומרים שקיבל.
בברכה והערכה רבה, שחר

*. אמיר , אח של יוסי , חבר גבעת חיים מאוחד
יפה ומרשים. מעורר זיכרונות והעיקר מלא תקווה. היה חסר לי קצת תמונות או סרטוני רקע כגיבוי למלל. כמו שניות ספורות על בית השיטה בתחילתה. המפעלים, החקלאות, הזיתים, הרימו7נים. דבש , פעילות חברת הילדים . קצת נוף. גלבוע. בריכות הדגים . 30 שניות ל-20 סרטונים היה מוסיף בסך הכל דקה. וכן יש קצת פספוסים בכתוביות….

*. משפחת טרייבר מבית אלפא
אמש צפינו בסרט שיצרתם. הרהרתי על סוג של הצפייה שלנו: כבר הרבה שנים מחוץ לבית-השיטה, כבר הרבה שנים היחס שלנו מתוּוך על ידי בני המשפחה וחברים, בתוך זְמַנֵּי-ההווה, בלי המבט המכליל על התהליכים שאתם וביתכם עוברים. יחד עם זה – אהבתנו, זיכרונותינו, האנשים היקרים שהיו, ואתם שממשיכים – כל אלה משפיעים מאוד על ההתבוננות בסרט. ועדיין הלב מלא גם בהתרגשות והתרוממות הרוח מהחג של הקהילה בת התשעים. ובנוסף על אלה – שמענו את ההתלבטויות והדאגות שלכם במהלך יצירת הסרט, וכך באנו אליו עם הרבה שכבות של יחס ורגשות, אבל בכל זאת במבט מבחוץ פנימה.
אז אחרי ההקדמה הארוכה אני מתחילה מהסוף: הסרט נפלא! הוא עשוי ברגישות ובתבונה, מעניין וזורם ואנושי ומגוון. סיפורה של החברה הזו במהלך שלושה עשורים, על הטלטלות והמשברים והייאוש והמבוכה והמסירות והכאב, עם הקרעים והפחדים, ואז, בבוא האביב, ההתחדשות והצמיחה והשמחה – כל אלה נטווים מהרבה זוויות שונות, ומשרטטים במידות מדויקות את עומק השבר ואת האומץ והמחויבות לאיחוי, לריפוי. פסיפס השיחות עם האנשים הוא מן מארג שמביא את המורכבויות והשונויות באופן כל-כך מלא חמלה וכנות. יש משפטים ומבעים שממשיכים ומלווים אותי כל היום (השיחה עם ניצן… אילת אשל…).
ואתם. הרגשנו, אודי ואני, עד כמה לא היינו באמת מודעים לעומק המשבר ותחושת האין-מוצא שעברתם, אחינו, גיסנו, אחיינינו, בשנים ההן. אַתְּ, דורית, הנביאה שצפתה את השינוי, אתה, יוסי, שעמסת על גבך וליבך את ההובלה של חציית הים-סוף הזה, וכל מה שאתה מעז לבטא בסרט הוא “עמדתי בצד הכביש עשר דקות”… ואת, דינה, שכמו דליה של ניצן ספגת את החבטות והנאצות. מאיפה היו לכם כוחות? איך צלחתם את עמק הבכה הזה והצלחתם להיחלץ? מאיפה שאבתם את החכמה, את ההתמדה, את היצירתיות, את העמידות?
אני חושבת כל היום על כך. מתנגנות לי שורות מפזמון קבוצת-חוגים ישן למבשלות של אותם הימים: “מים נא מלאו מהר, כי יש פנצ’ר בבאר. שמאלה פנה, . ואת, דורית, מוסיפה חיים וחן וראייה פוזיטיבית, ואת נראית ממש מצוין (כולל החולצה שבחרת). יצאתם גדולים!
אז אתם מבינים שדמעות ההתרגשות והכאב והשמחה היו כלולות בכוסות התה שלנו, ואנחנו רוצים לחזק את ידיכם, להודות לכם, ולשאול כמה ולמי מותר לנו להפיץ את הסרט המיוחד הזה.
*. ב. ( תושבת, עיתונאית בעברה, זוגתו של חבר בית השיטה,65):
יוסי ידידי
אמש בחצות החלטתי לצפות בסרט. ואני מודה, לא בהתלהבות. משהו מעין “דין התנועה”. כי מה, כך סברתי, אני עומדת לראות? כמה היה נחמד וטוב ורעות ואחווה ושירה בציבור וכולנו יחד ומה יפה הגלבוע והחצב בסתיו…
והרי הייתי כאן בשנים הללו, ושלא יספרו לי אגדות, כי בסקרנותי עקבתי אחר המהלכים והאנשים…
ואז נשאבתי נדהמת לתוך הסרט, מופתעת מהאומץ לחשוף אמיתות קשות, הלכי רוח של אכזבה ואיבה. שנים ארוכות, שהסרט נותן להן ביטוי צעד אחר צעד, אדם אחר אדם, בכוונה לתעד אמת בכנות בלתי מתפשרת. החברה הקיבוצית, שהייתה מורגלת בהסתרת פגמיה ובייפויים מורידה את המסכות בסרט המיוחד והמרתק הזה, סרט דוקומנטרי במיטבו, וחושפת אנשים גם בכעסם, כאבם ואכזבתם. אין לי ספק, שערכו של התיעוד הזה יגדל ויובן לעומקו ככל שהזמן יחלוף, המידיות תפנה את מקומה לפרספקטיבה והרגשות העזים יתעדנו ויאפשרו, גם למי שמתקשה היום, לומר: אכן, כך היינו.
תודה למיכה

*. יופסי( יוסף חרמוני, איילת השחר, בן בית-השיטה, 76) :
ליוסי ולדינה שלום.אני באמצע הצפייה ב”תשעים שנות”.התחלתי לצפות בסלולרי. לא יכולתי להינתק. היו קטעים שצפיתי והקשבתי להם פעמיים, כדי לקלוט, להרגיש.נסעתי לקפה “לנדוור” בראש פינה, ליד המשטרה, מקום אידיאלי לצפות בו בסרטי יובלות תשעים של קיבוצים. רציתי לשמוע ולראות טוב יותר, אבל לא יכולתי להינתק. המשכתי להקשיב תוך נהיגה בדרכי הביתה, וכעת אני
בדירה שבה אני גר, באיילת, שאיני קורא לה הבית שלי, אבל זה עניין אחר קצת. כעת התחלתי לצפות ולהאזין במסך המחשב. מהתחלה.
אותי זה הסרט מעניין מאוד. ונוגע ללב מאוד.
משיחות מכחול עזות וקווי אקוורל מעודנים, שניהם מצויים בסרט הזה.
סרט מצוין. עשוי במקצועיות לעילא בכל המובנים, החל בטכניים ועבור לתכנים והעריכתיים. סרט מעולה מאוד מאוד.
כמובן שאיני יודע עד כמה הוא ידבר למי שאיננו בן בית השיטה או מקורב למקום הזה ולאנשיו, באופן כזה או אחר.הקצב האיטי שלו – וכך יש לספר סיפור אמיתי באופן אמיתי – לא מתאים לתזזיתיות של הטלוויזיה של היום.בעיני זהו סרט מעולה פלוס פלוס. רואים שידיים מקצועיות, ועם זאת אוהבות ומודעות לגווני-הגוונים של הסיפור, עשו במלאכה.אני ניגש לראותו מהתחלה, במסך המחשב. כמובן שהוא הורד למועדפים שלי.הערכתי ואף הערצתי לעבודה המעולה מאוד הזאת
יופסי המכונה יוסף.

לכל חברי וחברות בית השיטה, מטף ועד קשיש וכל שבתווך.
אהובי,
אין לי מילה מתאימה יותר מזו המבטאת את אשר בלבי, ואין בפי מלים כדי להביע את התרגשותי הרבה ואת התרוממות-הרוח שחשתי, בבואי לאירועי חג ה-90 של בית השיטה.
שמחתי לפגוש כה רבים מתלמידי דאז, ומידידי הטובים עד היום.
את כולם זכרתי – הן בחזות פניהם (שכאילו לא השתנו עם השנים), הן בזוכרי (כדבר מובן מאליו) את שמות כולם, והן את הקשר האישי שהיה לי עם כל אחד ואחת.
וכמובן – עם בית השיטה החוגגת את חגה ה-90, על בוגריה וצעיריה, על קשישיה וטפה, על היופי הקורן מן הקהילה המתחדשת, שאינה פונה עורף לעברה, וחולקת כבוד לראשוניה ולממשיכיהם.
שמחתי על החלק שהיה לי במרוצת השנים, ולו מעט מזעיר, בתרומתי לחיי החברה והתרבות כאשר חייתי בקרבכם, אושרתי על הקשר שלי עם הבית הנפלא הזה, שלא ניתק מאז ועד היום,
ולא שכחתי – ותמיד זוכר – את כל אותם חברים וחברות יקרים, שאינם איתנו.
ברכתי לבית השיטה – ששמחת החג תמשיך ותאציל על ימי החולין, ותצבע באורה הבוהק את אפרוריות היום-יום.
שלכם (במלוא מובן המלה),
דני אורסתיו (אוסטרובסקי).
ירושלים, י”ט בתשרי תשע”ט, 28.9.2018

מודה לכור מחצבתי,
ממנו ינקתי ועוצבתי,
על המפגש המרגש והנפלא
על התרוממות הרוח,
על הזיכרון,
חג שמח!!!

דובי שושני– בנם של בת-ציון ודוד שושני

————————————————-

מילות סיכום – מברכים ומודים על היש
כמה מילים בתום ה”פרוזדור לחג” וחגיגות התשעים
החג הזה נולד ממקום מפרגן ואוהב, תומך ומשתף את כל כולנו. מתוך הרגשה שכל אחד מאתנו הוא חלק – שותף מלא לפאזל המיוחד שנקרא בית השיטה.
לפני חמישה חדשים כתבנו לעצמנו את החזון – את הרצון למה שיהיה:
” להרפות ולרפא מכאובים ומשקעים שאנו סוחבים לאורך שנים.
לאפשר מפגשים פתוחים המחברים את העבר להווה המשקפים לנו במה התברכנו.
להיזכר, מנקודת התצפית הגבוהה של תשעים שנות – מאין באנו. להביט בלי זעם, על מה שהיה פעם ולראות מה ספגנו וקיבלנו מבית הגידול “כצידה לדרך”.
להביט בהוקרה וההערכה על ההווה, לראות את המתהווה – שותפות חדשה של חברים מגוונים, הבוחרים לחיות ביחד במרחב היפה הזה ומנסים לבנות כאן על בסיס הישן, חברה שיש בה אחווה, שותפות, ערבות הדדית, התנדבות ויצירה.
עקרונות מנחים שהגדרנו לעצמנו:
· לשתף כמה שיותר בני חברי תושבי ידידי ונאמני בית השיטה מבית ומחוץ.
· שילוב מירבי בין המסורת לרוח המתחדשת.
· עידוד היוזמה וההתנדבות ולקיחת אחריות על פרויקטים וצוותים ייעודיים.
· שיתוף גדול ככל האפשר של הכלל בעשייה.
יצאנו לדרך, לאחר שקיבלנו את ברכת הדרך ממועצת המנהלים, שתקצבה בנדיבות (יחסית ליכולותינו) ונתנה בנו אימון וגיבוי והייתה שותפה פעילה לאורך כל הדרך בתמיכה. היה זה בתחילת חודש יוני, וכמסורת קבוצת החוגים פגשנו המון התלהבות, שמחה והיענות! חברים התנדבו לצוותים איתם נבנתה תכנית מגוונת של אירועים מעוררים לקראת החג ולחגיגה עצמה- ערב המופע.
בחרנו “סלוגן שמבטא את ההתכוונות המשותפת: “לברך על היש ועל המתחדש!”

         

ברכה לחג ה- 90 מבית הספר הדמוקרטי

תודות לכל העוסקים במלאכה

צוות היגוי

יהודית פלד, עמית גל, רחלי אודם, וילמה ארז, אדווה גרין, מיטל גוטמן, שחר פלד

מנהלה ואדמיניסטרציה

עידו פרבר עזרה ותמיכה לוגיסטית- צוות תשתיות: שמוליק, צפי, הדס ועוז. צוות הנה”ח: זיוה ישראלי, ליאור ניסן, ליאת עשת.

פרסום

אדווה גרין, עירית אדר- עיצוב לוגו, צפי וקסמן- הודעות טלמשק, עפרה שפר- לוחות מודעות, גרפיקאיות- סהר אלאלוף, עירית אדר, יערה ידין, קרן גל. פייסבוק- קרן גולדברג, קהילנט- אלה אדר ופזית ואיתן קוטנר- הדפסת מודעות, אורית אליה- חולצות.

שופרים- הפצת מידע

אסף אילת, אדווה גרין, אורי קייזר, איתי ארנון, עמית אלפסי, דן פלד, דני ירדני, יובל קרש, יוני הדר, דודי כרמל, לילך שפר, יוסי מוסטקיס, מיכה סיבוני, פלג בר, צפי וקסמן, רותי ברוך, שמואל ארז, שרה פרידמן, רוי יוניש, רחלה בן ששון, איציק ארד, אורי בן ששון, אבנר דרור, אהובה דביר, אורית אביב, אורית ברץ, אורלי אהוביה, אילת הלוי, אלה אדר, רותי פלד, אמיר קייזר, אסתר משולם, אפרת בת שלם, אפרת דרור, פנינה פלד, דני אהוביה, דני ורסמן, הדס דרור, וילמה ארז, חמדה שפר, טלי פלג, יהודה מזרחי, לימור בוכמן, מיטל גוטמן, מיטל שמר, מירי גל, גרשון גפני, מיריק גרזי, סיגל ששרגא, סמדר גלבוע, עופר פרח, עידו פרבר, עמית גל, ענת ענתבי, רגב מלר, רוית עפרוני, רחלי אודם, רינה מאס, רענן נבות, שולי ברוך, שרית האריס, יואב שרון

 

מפגשי לנו משלנו

צוות: יהודית פלד, אלה אדר

מפגשים– אוהד רודד – קונצרט, אדווה מרגליות- חשיבה יצירתית כמנוע לצמיחה, רן מרגליות- אין דבר העומד בפני הרצון, שולי שצ’ופקביץ- קבלת האחר והשונה, יובל ושגב ירבעם- מה זה להיות אוטיסט בתפקוד גבוה, גלית ועמית, שריג- דרכי התפתחות אישיים במחקר רפואי ופיתוח תעשייתי, חמוטל שטרן- “הומור ושואה- עיצוב זיכרון עכשווי.”, רם יוניש- בין סיליקון וואלי לסיליקון וואדי- יזמות והייטק ככלי לגישור פערים כלכליים, חברתיים ותרבותיים, דן פלד – “שנזכור לאהוב” – שירים שדן כתב הלחין ושר, חן כרמי- מודל התפתחותי – רגשי לאבחון וטיפול בילדים עם צרכים מיוחדים, יעל בר- תובנות כאונקולוגית מבוגרים באיכילוב, עובלשונרי- פתרונות יצירתיים לעודפים של מזון ופסולת, הגר פרבר –איך ולאן להתפתח ולהתקדם בעולם המשתנה, אילן אשל ואורי פלד- “להתחדש כל בוקר מחדש” – ניגון שירה וסיפור, עמית אלפסי- מבט של ילד חוץ שצמח והתפתח דרך בית השיטה

פעילות מול מכון שיטים

צוות ליווי- יהודית פלד ונגה בוטנסקי קבלת שבת חגיגית- עם בנימין יוגב בוג’ה וליאור לקנר ומיטב נגנינו וזמרינו, מפגש עם מחנות העולים מכ”ה בתשרי 1928 ועד היום – עם מיכל לוטן נועה וארבל, הכנת שלט כניסה לקיבוץ- עם מיכל לוטן וצוות המכון.

שיטים חגיגי

אפרת שלם, דורית דיקשטיין, עפריתאקרמן, סמדר המאירי, קרן גל, עפריתאקרמן.

יומן שנת התשעים

ילדי המתנסים, נערי המזחט, מדריכי המזחט. ארכיון- תמר אדר. סיוע בצילומים- שחר תמיר, איל גלבוע, מיכי סביר, רועי זכרי. עריכה וגרפיקה- קרן גל. ביצוע הפרוייקט- צוות ההדרכה של החינוך החברתי בהובלת טלי מור וכרמית אונר.

תערוכות במרחב

הצוות: רחל אהוביה, שרון שלו

הכנת שלטים וכיתוב- יהודית שריג

עזרה בעיצוב ותליה- נעמי צביק, איילת חנוכי, רוני יוניש, לימור בוכמן, ערן היינמן

אמנים מציגים: יעקוב דורי, מוקי פלד, גדעון קוטנר, עזה כהן, עידית סולימן, עמוס בוכמן, בתיה מלמד, דפנה שטרן, רונית מלר, עדנה היינמן, רחל מאס, לאה שטיין, פולי קון, רחל בן יעקוב, רזיה בן גוריון, אבנר דרור

יום ספורט

הצוות: דרור אילת, דני זיידל, שירי טיטו, יורם רודן, סער בלכר עזרה בהכנה ובתפעול: בני סלומון, איתי שביט, עידן טיטו, ערן קלניצקי, עפריתאקרמן, רונן שרגא, טל שביט, שירה תמיר, גלעד טל, גלי פרח, מאור משולם, רחלי אודם, גל מורן טל, מיטל מורן, ערן היינמן, ניצן קלניצקי, איציק בן שמחון, רגב מלר, רוית עפרוני, מיכל אלבלק, אלעד מורד, אורי גוריון, יוני רויטמן, עוזי אילת, נדב שפר, עידן מאירי, עוז שגיא, לירן וינקור.

קליפ בית השיטה \ קליפים למופע

דליה סלע.

עזרה בהפקה- חן צפריר

עזרה טכנית- כרמית אונר

תערוכת “רואים שהיה כאן שמח

הצוות: רחלי מאירי, אירית מן, יפעת גוריון, ענבר בצלאל, טל גרינבאום, גלי פרח, שולי ברוך, עידית רפאלי, מירי גל.

עזרו: סמדר עילם, משה גל, תמר אדר

סיפור ושימור אתרים

הצוות: תמר אדר, לימור בוכמן מרקס, רינה מס, מיריק גרזי, שחר תמיר, נוגה בוטנסקי אביטל אפרת, שושי דר מרכזת הצוות.

בסיוע- עפר שפר, עופר טולדנו, אלעד מורד.

לונה פארק

הצוות: גיא פז ואסתר משולם

סידור וארגון התורנים- גלי בר שלום

מקימים תורנים ומחסלים: עפר שפר, דורון גדיש, מתן בר שלום, יואב שרון, טל בן ששון, עמית המאירי, עידן טיטו, איל שפר, גלעד טל, משה אלבז, אמיר קייזר, אלעד מורד, לירן גרינבאום, אביתר בן עזרא, עופר טולדנו, ניב בצלאל, נדב חבלין, איתי שביט, שחר תמיר, אבנר זמיר, רגב מלר, יניב ברוך, בני סולומון, אלון אופיר, יאיר גל, איתן כספי, גלי פרח, ליאור טל, שני אבן שושן, איל אקרמן, ליאור ישראלי, נדב שפר, יונתן לוריא, ארז חקלאי, מתן מלר, רן עדן, ארז מרקס, זהר שביט, אורלי אהוביה, דני זיידל, נווה שרון, דודו אליה, מוני פינטי, ערן קלניצקי, רותם רבינוביץ, דרור אילת, אמיר אלמוג, שי סלע, חיים רחום, עמי גוטמן, חיים ריגלר, ירדן שרון, נמרוד צור, רותם שמר, דגן ברוך. דורון גדיש וערן היינמן על עוקב מים וקרח, שי חצב- הגברה

בתים פתוחים

הצוות: ליאור ורדי, שירה תמיר ומיטל שמר. יפעת מאירי – גרפיקה, שחר תמיר – מדורה בגן צ׳ופה ותליית שלטים, ארז חקלאי ורותם שמר – תליית שלטים, שרי טיטו – עזרה בבניית התוכן, טל שביט – עזרה בארגון ובלוגיסטיקה, ירדן שרון – חשמל ותאורה בגן צ׳ופה.

המארחים: רזיה בן גוריון, מתוקה לוביאנקר, יונתן לוריא, אורית אביב אליה, שקד בן יעקב, יוניש ורוני, גלי תמיר ודני טיטו, לירן גרינבאום, לימור פלג, תמר כרמי, סמדר גלבוע, ארז חקלאי, מוקי פלד.

שיפור פני החצר

הצוות: עוז שגיא, עמירם סלע, עודד יוחנן, דורון גדיש, עמיקם סבירסקי, עדה כהן, יעל סתוי, חנה שולמי, נוקי שרון, אהובה דביר.

בסיוע- עידו פרבר, יהודה מזרחי, יעקב שולמי, משה פלד, גרשון גפני, נתנאל אדר, גידי שרון, אלעד מורד, אמיר קייזר.

עפיפוניאדה

חנה כרמי, ירדן שרון, איתי שביט, מוקי פלד, ג’קי, מיטל גוטמן, שחר תמיר

שילוט

יעקב יוניש, משה מאירי יפעת מאירי, מוני פינטו, רן עדן, שחר תמיר

ערב מספרי סיפורים

עמית גל, עפר פרח

חידונים

נוגה בוטנסקי, רונן שרגא, גלעד קורתי, משה המאירי, חגי בן גוריון

קול כולנו

הצוות: אפרת שלם, רוני קרמר, הדס גפני, יעל שגיא, רוני יוניש מאיה מור, חיבור המילים לבית השני דורית, תוספות לטקסט של מאיה וכתיבת השיר על גיליון בריסטול גדול וברור ללימוד ושינון עם כל סימני הניקוד המתאימים. ניצה וינקלר, כתיבת שמות החברים על דפי השיר לחלוקה בדאר. טובלה, חלוקת הדפים בתאי הדאר. לאה שטיין, הטלפונים לתושבים תזכורת לאירוע המקדים בחה”א. גידי שרון, ההתארגנות עם הקלאב והרמקול כתזכורת לאנשים להגיע לחזרה בחה”א. נורית מורן, נרתמה לעזור בהכנת הכיבוד באותה שבת. מיטל ועמי גוטמן, הכנת חדר האוכל. עידו פרבר, תמיכה לוגיסטית. אורית וזיו ברץ, הכנת שקופית של השיר ולהקרינה במהלך האירוע. ליאת אשת מתן שמות כל השוכרים. שירת פלייבק ונגנים: גלעד טל, גלעד וולפין, רוני קרמר, רונן שרגא, גלי פרח, רעות מאירי, יפעת גוריון, עירית אדר, שירה אדר, לימור מרקס, חן וינקור, ליהי אילת, דנה לק (חזן), רוני יוניש, שחר פלד, מיכאל סלע ויעקוב שולמי.

צלמי המיזם; מיכי סביר, יריב חזן וגלעד וולפין. צילום ועריכת הסרטון ואיסוף חומרי הצילום- כרמית אונר.

חלוקת ברכה ופרח לבני ה+80

צוות מדריכי ונערי המזחט

מופע

הצוות: אורית ברץ, מיכל זמיר, חן וינקור, מתן מלר, שרית האריס, רחלה בן ששון, הדס גפני.

בימוי וכירוגרפיה- דרי זקס

מנהל מוזיקלי- רועי שמש

קטעי קישור- יוסי אסף

סרטים – דליה סלע

כתיבת שירים- דורית צמרת, רן שריג, מאיה מור

מברכים- יהודית פלד, צור אדר, עופר גולן, משפחות דיקשטיין \ לוטם \ טיטו

קריינים- רן שריג, אתי טסלר, אירית ירדני, דני זיידל, חמדה שפר, עמי ברעם, מיכל פלד, יורם רודן, עידית רפאלי, טל שביט, אייל שריג

מצליפות- אלה אדר, גן מורן, גלי עילם, שורקה פרידמן, עדה שפר, אתי טסלר, ענת שרון, גלי זיידל, גני ברוד צלמים- רענן קוסוביץ, גלעד וולפין, מיכי סביר, יריב חזן, כרמית אונר

צלמי מצגת מורים- שחר תמיר, סער בלכר

מצגות- זיו ברץ

עיצוב במה- אורית ברץ, אורי גוריון, יונתן ברץ

סידור וארגון שטח הבמה- אסף אונר, איוון וורטס, מאור משולם, גלי פרח, עוז שגיא, חברת הילדים הגברה ותאורה בחזרות- אורי גוריון, עידו פרבר

כיבודחזרה גנרלית- לילך שטיין, עפרה וינר, מיקה מניקה, רובין מניקה, מיקי צ’ופה, ענת שרון

מנהלי קלעים- אנט וונטלנד, עפרה שפר, איל גלבוע, עדי נצר

משתתפי המופע-

שיר נוסטלגיה- רן שריג, עמיקם סבירסקי, ניצן סלע, רחלי מאירי, עדה שפר, ענת ענתבי, רוני יוניש, רונן שרגא, רוני קרמר, פנינה פלד, גלעד טל, משה פלד, שחר פלד, אגם פלד, ירדן וינקור, ליבי מרקס, יוני פז, יעל טל

פלייבק השיר “אתה תותח“- חן וינקור, סמדר המאירי, רונן שרגא, שחר פלד

לוח וגיר- רומי חצב, ארי אפריים, טל אפריים, גלי פז, אייר שטיין, איל גלבוע, מיקה גלבוע, מור טסלר, זוהר אדר, דולב סתיו, תומר סתיו, זיו חצב, שירה המאירי, שירה אדר, איתן בן שמחון, יהלי ברץ, עומר טל, עדן אונר, יואב זמיר, אופק שרון, נרדה קופר, נעמה שביט, מתן שביט, טל נצר, אור גדיש, נועם אודם, יובל זמיר

שומרות לילה– סמדר גלבוע, שולי ברוך, חן וינקור, מיכל זמיר, גלעד טל, כרמית אונר, הדס גפני, יפעת גוריון

ריקוד העבודה– שרית האריס, איל גלבוע, איציק בן שמחון, דולב סתיו, זוהר אדר, עדי נצר, מיקה גלבוע, תומר סתיו, אנט וונטלנד, זיו חצב, רני גולן, אור גדיש, רקפת סתיו, שחר פלד, ניצן סלע, שירה אדר, עפרה שפר, צור אדר, נועה הרטמן

ריקוד זוגות– רונן שרגא, אורית ברץ, זיו חצב, אורי גוריון, אופיר שטיין, נועה ברץ, שחר יוחנן, איל גלבוע, רגב מלר, ארז מרקס, לימור מרקס, רקפת סתיו, אסתר משולם, גלעד וולפין, דולב סתיו, יואב שרון, מיקה גלבוע, גיא גלבוע, יובל זמיר, חן וינקור, טל בן ששון, רחלה בן ששון, רוני קרמר, ששון טיוטו, רני גולן, שי חצב, רומי חצב, קארין מטרני, אייל מיטרני, גלי פרח, שרית האריס, אנה ברנזבורג, עפריתאקרמן, שמעון שובל, עירית אדר, שחר פלד, חנה פלג, שרון וגלעד טל

ריקוד הבריכה– שי גולדברג, דר ישראל, אגם פלד, שיילה שפר, מיה עופר, ניר טיטו, אורון בצלאל, גלי תמיר, רוני תמיר, רעות שרון, עפרי האריס, מעיין בר-שלום, ירדן וינקור, תמר עמרני, אוריה טלדנו, עפרי שביט, גוני אילת, אלונה מרקס, גילי מלר, יולי מלר, רעות פרח.

ריקוד המשפחות– ענבר בצלאל, אלי בצלאל, אורון בצלאל, עדה שפר, רום חבלין, אפרת שלם, כרמית אונר, עפרית שריג, איל גלבוע, רונה גלבוע, אנה ברנזבורג, מעיין בר-שלום, אוריה טולדנו, עפרה שפר, עומר שפר, עמית שפר, לימור מרקס, אלונה מרקס, חנה פלג, יהלי פלג, רחלי מאירי, אורית ברץ, יהלי ברץ, יפעת גוריון, אורי גוריון, רחל כרמי, דגנית סוזבסקי, חנה שביט, זהר שביט, תום שביט, תמר שביט, נורית מורן, גל טל, עומר טל, ענבר טל, מיטל שמר, עמית שמר, שרית האריס, עפרי האריס, ליאור דורי, תומר דורי, מאיה דורי, רחלה בן ששון, טל שביט, עפרי שביט, גלי תמיר, רוני תמיר, אלה שונרי, גלי מלר, צור אדר, עירית אדר, שירה אדר, עפר אדר, אלינור לוטן, איתם לוטן, ארבל לוטן, נועם אודם, אנט וונטלנד, שיין שפר, אמה גרינבאום, רוני אופיר, קרני שרון, אור גדיש, זיו חצב, יואב זמיר, יוני פז, יובל גל, דולב סתיו, חן וינקור, ירדן וינקור, עדן אונר, איתן בן שמון

שיר השכונה– דליה סלע, סמדר סלע, גיא גלבוע, עמית גל, ערן היינמן סמדר המאירי , שחר פלד

מיומנה– שיין שפר, אילת פרח, יהלי ברץ, נרדה קופר, אורן בצלאל, זיו חצב, רני גולן גלי תמיר.

זמרים מובילים קול כולם– מיכל פלד, רונן שרגא, רוני יוניש, חן וינקור, יפעת מאירי, רוני קרמר, רעות מאירי, ליהיא אילת, עירית אדר, גלעד טל, גלעד וולפין, שחר פלד, גלי פרח

מסיבה

צוות: גיא גלבוע, אמיר אשל, מאיה קרבונן, אביגיל אגוזי, הדס ריגלר.

בר: אפרת פלד, אסתר משולם, עידן סיבוני, מרגלית פלג, אלי צ’ופה, שירי פרידינשטיין, נועה בן ששון, יהונתן גולן, איילת הלוי, שחר יוחנן, עמרי סיבוני, אופיר שטיין, אופק בהיר, שחר אלבז, איתי המאירי, בר דובב, עוז צ’ופה, רז גולן, איציק בן שמחון, דור בן שמחון, פז ברעם, דן בן שמחון, חן גבריאל, נעם ברץ, גיא אלבז, גל טל, צור צ’ופה ולמיכה סיבוני על אחסנת המשקאות בקרור.

בית קפה: סיגל שרגא, עדי אנקורי, אפרת אריאל

טיפול במתקן הבירה- שמואל ארז

הכנת עוגות: מיטל שמר, ליאור ניסן גלר, נעמה גל, דינרהמוסקוביץ, תהל סלע, נועה רישין, לילך קייזר, ליהי אילת, נגה בוטנסקי, חן רודד, ליאור דורי, קרן גל, קרן ענבר, רנה מאס, נעמי סוויד, דפנה שטרן, שרית האריס, טל שביט, שריןקליחובסקי, אהובה דביר, גלי נווה, מרגלית פלג, עמי ברעם, שלי אבן שושן, דלית דואק, רוחלה כרמי

דוכני אוכל: אורית אליה

מוזיקה: פלג בר

המשך קריאה

שפע תודות לשפעת המתנדבים והשותפים הפעילים !!! עשינו את זה בענק!!

backtotop