טיולים עם שבו בסיני 1967-1992

 חצי האי סיני
חצי האי סיני הוא משולש, שבסיסו נשען על הקו העובר, במקביל ל”דרך החוגגים” (דרב אל-חאג’ למכה), מסואץ לאילת ומפריד בינו לבין מדבר פארן, אשר על גבול הנגב הדרומי; צלעותיו גובלות עם מפרץ סואץ ממערב ועם מפרץ אילת ממזרח, וקדקדו המחודד נעוץ ב”רס מוחמד” שבים סוף, כמעט באמצע המרחק שבין חצי אי ערב לבין מצרים. חבל הררי זה, המכונה בפי הערבים: ג’בל א טור (קיצור מהשם: טור סינא, הר סיני) משתרע על שטח של 27500 קמ”ר, והוא הוא חצי האי סיני במובנו הגיאוגרפי המצומצם. במשולש זה מבחינים בין רמת א תיה (רמת מדבר סיני או פארן) שמצפון לג’בל ע’מה וג’בל א תיה, לבין ארץ ההרים שמדרום להם. הגיאוגרפים בני זמנו מרחיבים את המושג חצי אי סיני ומכלילים בו גם את המרובע הגדול שמצפון ל”דרך החוגגים” (דרב אל-חאג’ למכה). גבולותיו המורחבים הם: הים התיכון בצפון וים סוף בדרום; תעלת סואץ במערב, והנגב הישראלי ומפרץ אילת במזרח. בתחומים אלה מגיע שטחו ל- 62000 קמ”ר.

המצב הגיאוגרפי ואוצרות הטבע
חשיבות מיוחדת נודעת לחצי האי, בגלל הים האדום ומפרציו המקיפים אותו ופותחים ממנו שער לקצווי עולם: להודו דרך ים סוף, ולארצות אפריקה דרך הסואץ. כמו כן משמש הוא גשר יבשתי בין חצי האי ערב לבין מצרים, ובינה לבין ארץ ישראל וארצות ארם והפרת.

בימים מקדם עברו בו דרכים בין לאומיות חשובות, ומהן הידועות ביותר:
דרך ארץ פלשתים, הדרך הצבאית שבקצהו הצפוני;
דרך שור, דרך הנודדים לאורך קו הביצורים של חומת מצרים המזרחית;
דרך הר שעיר, שחצתה את חצי האי לרחבו מסואץ עד אילת וחצי אי ערב,
ודרך ים סוף מקדש ברנע לעציון גבר.
מלבד הדרכים הפנימיות לארחות הגמלים, היו לאורך החופים, ביחוד לאורך החוף המזרחי של חצי האי, נמלים מהם היו מפליגות ספינות לחופי חצי האי ערב, וכן הובילו דרכים לאורך החוף המערבי לצרכי המצרים. בסקירה הארכיאולוגית שערכו אנשי מדע ישראליים בחוף המזרחי לאחר “מבצע סיני”, נתגלה בין שאר השרידים מפרץ טבעי נוח למעגן ליד נאת המדבר דהב, וכן נמצאו במקום זה על שפת הים שרידי מזח קטן ומצדות אבן לידו.

חיי המשפחה הבדואית, כפי שהם מתגלים לעיני הצופה מן הצד, משקפים את הכוחות והתנאים הפועלים בתוך מערכת החיים המדבריים.

נופי סיני המופלאים מסתירים בחיקם הווי חיים, שתכנם מיוסד על מאבק עם הישימון והדלות. בין הרים נשגבי הוד לנחלים עמוקים ונפתלים, שאין בהם דבר לבד מן הסלע המגוון ומעט שיחים וקצת עצים שנרתמו לנוף מתוך קמצנות – מתנהלים חיי אדם תוך אחיזה עקשנית בסלע ממש.

מתחת ליריעות האוהלים נמסר מדור לדור ניסיון-חיים שעיצב וליטש את המבנה המשפחתי של יושבי המדבר. אבות ואמהות שוקדים ללא הרף להביא טרף לילדיהם. משעת הבוקר המוקדמת יוצאת הבדואית לפעלה להכין מזון לילדיה, ובעלה – בתוקף צו החיים במדבר, נאלץ לשוטט בתוך הריקנות הצחיחה והלוהטת לשבור שבר לילידיו.

הורים וילדים קשורים בעבותות סמויים, שיש במהותם הרבה מאהבה ומתלות הדדית – הילד מצפה מאביו שיעניק לו קיום ותנאי גידול, וכנגדו מצפה האב מבניו שיהיו למשענת במאבק על הקיום. אהבה והערכה מקשרים את בני המשפחה ומחזקים אותה עד להיותה חטיבה מלוכדת, המצטיינת בכושר עמידה בפני תנאי המדבר.

 מנזר סנטה קטרינה והר משה
במאה הרביעית הופיע גורם חדש בסיני בלבוש נזירים ומתבודדים. החלק הדרומי של הסיני הפך משכן לנזירים נוצרים, שברחו מחמת השלטון הרומי, או שמאסו בחיי החברה וחיפשו מקלט לנפשם בין צוקי הסלעים של הרי סיני הנישאים. לרגל הסכנה שנשקפה להם משבטי הנודדים הקימו מקלטים בצורת מגדלים גבוהים, ואלה היו המנזרים הראשונים בסיני שקלטו נזירים לאלפים. תוככי מנזר סנטרה קתרינה
הידוע במנזרים אלה והקיים עד היום הוא מנזר קתרינה הקדושה, שהוקם במאה השישית ע”י יוסטיניאנוס קיסר ביזנץ על שם העלמה המעונה קתרינה מאלכסנדריה. לפי אגדה נוצרית, הוצאה קתרינה להורג בשנת 307 על שהאשימה את הקיסר מכסימיאנוס בעבודת אלילים. במנזר-מבצר זה, שבמרכזו נמצאת כנסיה מפוארת עתיקה, בנו חדרי מגורים ואולמי ספריה ואכסניה לעולי רגל. ברבות הימים הפכה חצרו הגדולה על מבניה המרובים לעיירה סגורה בעלת רחובות מפותלים ומעברים צרים ואפלים.

הרבה מקומות במנזר ובסביבתו נקראים בפי הנזירים בשמות תנ”כיים הנזכרים בחיי משה רבנו (חדר הסנה הבוער, מקום שבירת הלוחות ומקום בליעת קורח ועדתו). אחרים נקשרו בשמו של משה מבלי כל יסוד במקרא או במסורת היהודית.

בין כתלי המנזר חיים נזירים מעטים העסוקים בעבודה ובתפלה, דואגים לצרכי הצליינים הבודדים הסרים לפעמים אליהם ושומרים על ספרייתו הגדולה והחשובה ביותר של המנזר. ספריה עתיקת יומין זו היא אוצר בלום של אלפי כתבי יד עתיקים בשפות שונות, מלבד רבבת הספרים המודפסים. המפורסם בכתבי היד היקרים הללו הוא ה”קודכס סינאיטיקוס”, תרגום יוני של התנ”ך והברית החדשה מראשית המאה הרביעית למנינם. על פיו נתבררו נוסחאות מעורפלים בתרגום השבעים, והוא נחשב לנוסח המהימן ביותר של אותו תרגום קדום. בסוף המאה הי”ט הוצא חלק ממנו בהסתר מן המנזר והובא לרוסיה: הממשלה הסוביטית מכרה אותו לאנגלים בכסף מלא, וכיום הוא שמור במוזיאום הבריטי .

 אקלים סיני הנו ביסודו מדברי בדומה לאקלים הנגב וחצי האי ערב. חומו אינו מעיק: בשעות היום החום הוא בינוני ויבש, ובבקרים ובלילות האוויר צונן ומשיב נפש. בהרים אין החום קשה גם בימים החמים ביותר, וראשי ההרים הגבוהים מכוסים לפעמים שלג בעונת הגשמים. האקלים בדרך כלל נוח מאוד לבריאות, ולדברי התושבים זכו רבים מהנזירים המתבודדים במנזריו לאריכות ימים, על אף תזונתם הדלה, הודות לאקלימו הצח והמבריא של סיני.

חצי האי סיני מוקף ימים, אך בו עצמו אין מים רבים. הגשמים יורדים לעתים רחוקות, ואין בו יובלי מים ונהרות שוטפים, ונחליו, רובם ככולם, יבשים

אשתקד, כאשר עסקתי בחקר חיי הבדואים באזור, ספרו לי כמה מהם, דרך אגב, כי הר זה נקרא בפיהם “מניג’ת מוסה”, וכי הוא אחד המקומות המקודשים ביותר על הבדואים בדרום סיני.

החלטתי לעלות לראש ההר ולראות את המקום הקדוש. הבדואים סיפרו לי כי אין שבילים סלולים לראש ההר, וכי יש שלוש אפשרויות לעלות אליו. בחרתי בקצרה מכולן – הישר מוואדי פאראן, דרך הקירות הזקופים של המישקע האגמי, אל הפיסגה.

לאחר טיפוס שנמשך למעלה משעה הגעתי אל הפיסגה, הנמצאת בגובה 1165 מטר מעל פני הים.

אבל המימצא המעניין ביותר שבו נתקלתי היו כתובות נבטיות מקיר הגדרה בפיסגת ההר. כתובות רבות בכתב נבטי על האבנים שמהן הוקמו קירות הגדרה. ספרתי 27 כתובות כאלה. היו ביניהן שנכתבו על אבנים גדולות, בשורות שאורכן מגיע עד 70 ס,מ, והיו קטנות יותר.

כבר במבט ראשון הבחנתי, כי תוכן הכתובות הללו איננו שיגרתי. כך, למשל, לא מצאתי בהן את ההתחלה הרגילה – “סלאם” – המופיעה בכתובות הנבטיות הרבות הפזורות ברחבי סיני.

אבל העליה לראש המניג’ה נעשית לא רק למען העדרים. זהו יום חג לצעירים ולצעירות. שכן בכל ימות השנה אסור באיסור חמור לנער לדבר אל נערה שאינה קרובת משפחתו. אבל ביום זה האיסור בטל. הנערים לובשים, איפוא, בגדי חג: גלביה לבנה ומקטורן שחור ועל ראשם “מרירה”, צעיף לבן. הם גם נועלים סנדלים חדשים, ונוהרים מכל העברים אל פסגת ההר.

באחד מימי הקיץ 1978 בא לחדרי איש נעים הליכות והופעה וביקש לשתף אותי בהכנת סרט טלוויזיה על הבדואים בסיני, מאחר ששמע מעשי הגיע אליו. היסוד לסרט יהיה המחקר שלי, והוא יכלל בסדרה “עולם הולך ונעלם”, שמפיקות ארצות העולם. זה היה המפיק עמק פרי.

ביום הנקוב הגיע ג’יפ לאילת, ובו המפיק, מזכירה והצלם הנפלא, דוד וישקונר. יצאתי איתם להכין את הסצנות לצילום, כלומר, לארגן את הסצנות לכל נושא, לקבוע מועד עם הבדואים – ובעקבות זה להביא את מערכת ההסרטה.

הסרט צריך היה להראות את מאבקו של האדם על קיומו במדבר, מאבק עקשני וקשה. וכפי שנתגלתה לי התרבות הבדואית – שהתאימה עצמה באופן מושלם למדבר – ואף סרט עדיין לא הציג אותה בתור כזאת.

עברתי עם הצוות המכין את סיני לרוחבו, כשאנו סוטים לפינות נדחות, שרק המכיר את רזי סיני, כמו מדריכי ביה”ס שדה צוקי דוד, יכול להגיע אליהן.