יוסף דגן

תולדות חיים

 

יוסף נולד בפולין בשנת 1917 להוריו- ציפורה ויעקב הוברמן. המשפחה התפרנסה מעבודת האב ככורך ומדפיס. בחורף 1924 בהיות יוסף בן שבע, עלתה משפחתו ארצה והתגוררה בחיפה בעיר התחתית ברחוב יפו.

האב המשיך עבודתו ככורך ומדפיס לממשלת המנדט ויוסף הצעיר יושב בכריכיה על ערמות הספרים וקורא וקורא.

בהיות יוסף בביה”ס העממי בחיפה, הצטרף לתנועת נוער “הצופים”. כשבגר התאחד חלק מתנועת נוער “הצופים” עם “המחנות העולים” וכך הגיע יוסף אל תנועת “המחנות העולים”.

עם סיום בי”ס תיכון עד יציאתו להכשרה בנען, עבד יוסף כמודד קרקעות ב”הכשרת היישוב”.

 

כצעיר בן 18, בשנת 1935, לאחר הכשרה בנען  הצטרף לקבוצת החוגים במעיין חרוד. יוסף נשלח אז להדריך במחנות העולים בת”א. עם חזרתו למעיין חרוד גויס עם יוס פלד למשטרה האנגלית, עבר קורס שוטרים חוקרים, וסיים קורס זה כחניך מצטיין וקיבל כאות הצטיינות “מקל ספייסר”. דבר זה היה נדיר ששוטר ישראלי מסיים כמצטיין.

 

רון, בנם של יוסף ורחל, נולד בשנת 1934.

אחרי שנים בנה יוסף מחדש משפחתו עם תמר, שבאה לבית השיטה כמורה. נולדו להם- ענת, עומרי ועמית.

 

עד קום המדינה עסק יוסף ברכישת קרקעותיה של בית השיטה מערביי מרסס ויובלה. יוסף היה דובר ערבית ויודע את מנהגי הערבים.

אחרי קום המדינה גויס יוסף ע”י הקיבוץ המאוחד לעבודה במינהל מקרקעי ישראל באזור הצפון, התמיד בעבודתו זו שנים רבות כמנהל מחוז צפון במינהל.  יוסף היה מעורה בהווי החיים של ערביי הצפון, הוא הכר אישית מוכתרים ערביים בכפרים ומשפחות רבות.

במשך השנים, תוך עבודתו במינהל מקרקעי ישראל, ריכז בבית את ועדת חגים, היה חבר בוועדות שונות ותמיד “היה בעניינים”. בשנים האחרונות ליווה והתעניין יוסף בנושא הקמת מפעל תעשייתי נוסף בבית השיטה, כאשר נושא עבודת המבוגרים היה בראש מעיניו.

היה שמח וגאה על היותו סב לנכדה.

 

יוסף נפטר בטרם עת בתאונת דרכים יחד עם חברינו דרור טל ומנחם אורן, בדרכם לבית השיטה.

 

 

 

בשנים 1940-41 התחיל המשק לקבל את אדמות רוקח במרסס. אדמות אלה נרכשו ע”י חברת הפרדסנים במטרה להקים על שטחם כפר מעולי בסרביה, שרפתותיו יספקו זבל לפרדסי יהודה. 4,000 דונם השתרעו ברצועות צרות וארוכות לאורך 1/4 – 1.5 ק”מ, כשרוחב הרצועה הגיע לעיתים כדי 4-3 מטר. החברה רכשה קרקע זו רק מאלה שהיו מוכנים למכור. באופן זה נוצר מרבד שטחים שהשכנים הערבים גבלו לאורך הרצועה משני צידיה. השטחים לא קיבלו עיבוד תקין, רק לעיתים רחוקות היו מעובדותו פוליטית על מנת לשמור על הזכות לקרקע . השגות הגבול המרובות לא הוסדרו כלל. וכתוצאה מכך  החליטה המחלקה להתיישבות למסור את האדמות לקק”ל ולבית השיטה.

סוכם שאני אקבל את הקרקע מטעם קק”ל ובשם המשק.

משיגי הגבול מהכפר טענו טענות לאריסות מצידם  וזכות על השטחים דבר שהיה  מלווה במספר ניכר של קטטות ובמשפטים. הפלח הערבי באזור השחון והמעורער הזה היה נוהג לחדור בתלמים לפני החריש לשדה שכנו, ואם נתפס היה מחזיר את החלקה. פיקוח החברה היה חלש ושטחים רבים היו בעובדה בידי השכנים. שיטתנו ברכישת השטחים הייתה: טיפוח יחסי שכנות, הסדר עם הנוטים להסדר. ומשפטים נגד הנוכלים. היו שעיבדו שנים רבות את השטחים שלנו ושוב אי אפשר היה להוציא אותם מידיהם. נציג החברה, חוט, ואבו ג’זל ממסחה היו “מפקחים על הגבולות” והגבולות הלכו והצטמצמו.

שבט הסג’ר, נוודים שישבו בע’ור בעמק בית שאן והיו עולים על שלף ועל שדות זרועים, השתלטו ביובלה על שטחי הקרקע. שייחים שלהם שיחדו את חלוסי-תיירי , קצין המחוז של בית שאן, וזה פסק- שמי שיש לו שטח גדול עם מספר נפשות קטן יקבל 5 לא”י, ומי שיש לו שטח קטן למספר אנשים גדול יקבל 1 לא”י.

לאט לאט ע”י מדידה ועיבוד קידמנו את רכישת השטחים האבודים. כל שנה ניסו ערבים מחדש להשיג גבול, בייחוד בשטחי הכרוב. קטטות ומשפטים היו מעשי יום-יום. כאשר נוכחנו שהמשפטים אינם מקדמים אותנו, השתמשנו בטרקטורים : כל פעם שעלו על שדותינו, הפכנו להם את הזרוע. זהו פשע פלילי שעלולים לקבל עליו 7 שנות מאסר, אבל בקיבוץ לא ידעו את מי לתבוע אישית למשפט.

באחד המקרים נתבעתי אני, כמוכתר, התובע שכר עדים בכסף, שילם להם ארוחת צהריים בבית שאן ושאר הוצאות. אולם המשפט נפסל, כי לא דייק ברישום שם משפחתי.

במשך הזמן מונו שומרי שדות, ביניהם אמיצים יותר או פחות, היו סיורי נוטרים בשטחים. באביב היו הערבים מעלים עדריהם לשדותינו,ואז היינו יוצאים לקראתם מהמשק עם מקלות וסכינים. כתוצאה מתגרות אלה מתהלכים היום בתוכנו חברים אחדים “מצוירים” בצלקות זכר לאותם מפגשים.

היו גם מקרים פיקנטיים. ברשות המוכתר שלנו היה סוס, בעל עין אחת, ציקלופ שמו והוא היה קל רגליים.

באחד הימים  ישבו הפלחים על שקי התבואה בגמר יום עבודה ארוך בקציר, וחיכו לאוטו שיביאם הביתה.ואז  בבת אחת הותקפנו על ידי 60-50 ערבים כשעל כתפיהם מעדרים ארוכי ידית. ראינו צללים מתקרבים ושמענו צעקות: “הנה הם, נשמיד אותם”. שמועה הייתה ששני צעירים שלהם נתפסו ע”י הנוטרים ונהרגו במשק. דרשתי כמוכתר משא ומתן, וכן תבעתי שיביאו לי סוס. יחד עם זה הזמנתי אותם אלינו שייווכחו במו עיניהם מה שלום הילדים. תוך כדי דין ודברים זה, נראה אור המכונית שהגיע, שניים מהם הסענו למשק ושם הוברר להם שצעירי הכפר אומנם הוחזרו וכבר נמצאים בביתם.

לשם ריכוז הקרקעות הכרחי היה לשבת בכפר, לשמוע על מצב בעלי קרקעות הבשלים למו”מ.המוכר היה זקוק לייפויי כוח שמותר לו לעשות בקרקע כטוב בעיניו, היו ויכוחים עם לשכת קק”ל בירושלים על המחיר שמותר לנו לשלם.

בעבודות הקומביין הפסדנו רצועות גבול שנדרסו ע”י הטרקטור, הקרקע המפוצלת בין יובלה למרסס אילצה אותנו לנסוע למשמרת בהקפות של שעה לכל כיוון, לכן הייתה שמחה כאשר רכשנו רצועה ליד הדרך  בבקעה. למעלה מאלף דונם נרכשו בצורה מורכבת זו.

מלחמת העצמאות הפכה תנאים אלה במחי יד. ערביי מרסס וכפרי הסביבה עזבו את כפריהם באישון לילה, וכהפתעה גמורה לפלחים ולאנשי הביטחון, מתוך רצון לפנות את השטח לקראת הפלישה העיראקית דרך גשר והקרבות הצפויים.

 

יחסינו עם השכנים ממרסס ויובלה היו קורקטיים. הם ביקרו וסעדו אצלנו, וכן אנחנו אצלם.

אבל המלחמה בין “קין והבל” לא נסתיימה. אנחנו לא וויתרנו על עיבוד השדות, והם לא וויתרו על המרעה באותם שדות עצמם.

 

 מלחמת הפלחים באדמות המריבה

 

כשפרצה מלחמת השחרור, המשכנו לעבד גם בימים החמים ביותר את אדמותינו במרסס וביובלה, כשמקלעים המוצבים בין הכפר לבין הקומביינים, מחפים עלינו. יחד עם זאת, נמשכה גם רכישת הקרקעות. רוכב מן הכפר היה מגיע מדי פעם ומקבל רשות לגשת להיפגש עם נציגינו במחצית הדרך, למו”מ על רכישת חלקות קרקע.

יום אחד הגיע רוכב על סוס, והודיע שהשליח של המוכתר יחכה לשליחנו במחצית הדרך. לקחנו איזו מכונית טרנטה, מכונית צבאית ממלחמת העולם השנייה, מאלו שהסתובבו אז אצלנו- ועלינו, דובה ואני, לפגישה בשטח בפריין.

אנחנו פוגשים את הנכבד והנה הודעה בפיו: מחצית אנשי הכפר ברחו לירדן, והחצי השני- מבקשים שנבוא ו”נקבל את הכפר”. הם יודעים שבית שאן נכבשה, והם רוצים לבוא איתנו להסדר., כנציגי השלטונות בישראל. 

נסענו למרסס, ניצבנו במרכז הכפר, התושבים הקיפו אותנו ואמרו שחלק אומנם עזב, אבל הם רוצים להישאר במקום. הם התחילו לדרוש מהשלטונות (כלומר מדובה וממני): דלק, קמח, אורז, סוכר וכדומה… אמרנו להם שטוב מאוד שהם נשארים, אנחנו מרוצים מאוד מהחלטתם ונטפל בדרישותיהם.  ונסענו הביתה להתייעצות דחופה.

יוס “לקח את הפיקוד”. הוא לקח את הנשק המסתורי המפורסם שלו: תת- מקלע שכידון מולחם עליו, נשק שלא נראה כמותו לפניו ואחריו, והיה אימתני מאוד. הוא בא לכפר וביקש, ראשית חוכמה, מכל התושבים את כלי הנשק שבידיהם. הם ריכזו שיבריות ורובים מימי מתושלח במרכז הכפר.

 

לאחר מלחמת העצמאות נפלו בחלקה של המדינה מרבית אדמות הארץ. אדמות אלה, בצירוף שטחי הקק”ל, שנרכשו בטרם המדינה, ואדמות פיק”א בכלל, מהוות כ 92% מכל קרקעות המדינה. יתר האדמות נמצא בידי המיעוטים ואנשים פרטיים.

לאחר שנות פיצול במשרדים שונים, רוכזו כל האדמות, לפני כשנתיים, במינהל מקרקעי ישראל (ממ”י). ממ”י חולש על כל הקרקעות שברשותו ומטפל בכל שלל הבעיות המתלוות, כגון:

–         החכרת קרקע למשקים, ובשעת צורך גם הפרשת חלק מהאדמות המעובדות על ידם- להתיישבות חדשה.

–         תכנון התיישבותם של הפליטים הערבים, אשר חלק מהם עדיין מפוזר במקומות שונים בארץ..

–         הקצאת קרקע לצרכיה השונים של המדינה.

 

 

 

האחריות לשימוש בקרקע במחוז הצפון, מוטלת  עלי. השטח כולל 4.5 מיליון דונם, מהם בטיפול ממשי כ- 2 מיליון דונם. במשרד י ממ”י צפון עסוקים כ- 160 איש בפעולות הקשורות במישרין ובעקיפין לענייני קרקע. חבריי לעבודה אינם עשויים מקשה אחת. החל מחברי ההתיישבות לשעבר וכלה בפרקליטים לובשי חליפות ועונדי עניבות גם בקיץ.

העבודה היומיומית רבה ומגוונת, אין עניין דומה למשנהו ובעיות מקום זה לבעיותיו של מקום אחר. הניגודים בין הצרכים השונים, כמרעה מול יעור, שיכון ועיבוד חקלאי, בתוספת בעיות ביטחוניות- מהווים סבכים שיש להתירם, ולא על נקלה, לעיתים קרובות. כן קיימים סיכסוכי שכנים הקשורים בבעלות על הקרקע. קורה גם שתושבי הגליל השונים מנסים להשתלט על אדמות המדינה ע”י בנייה ועיבוד, ויש למנוע זאת.

מתפקידנו לרכז, ע”י חליפין ורכישה, את הקרקע המשותפת לבני המיעוטים והמדינה, לצרכי התיישבות בעתיד (במרבית המשפחות בגליל, נטשו חלק מהבנים את הארץ בימי מלחמת השחרור, ובהתאם לחוק עברה הקרקע שלהם לרשות המדינה)