מוני מרוז

חלק מייצג למבצע המונומנטלי שבו צוירו במרוצת השנים ,כל 400 חברי בית השיטה .

התערוכה בשלמותה הוצגה במסגרת חגיגות השמונים לקיבוץ.

למוני האמיתי לחץ על התמונה

מימין:הצילום באדיבות אברהם ורד ואתר הצנחנים

         לא לזוז ….מצלמים

  באדיבות האתר “אנשים ישראל “יוני 2010

 http://www.youtube.com/watch?v=07vs3ty_MJE&feature=mfu_in_order&list=UL סרטוני מוני היו טיוב כולל קיבוץ מקום

http://www.youtube.com/watch?v=v99Sxb8RyfE&feature=related   חברי המשק בטיפול

 http://www.youtube.com/watch?v=WDMFJZIkAxE&feature=related  מוני מפסל בעץ

 קרני עם-עד

עזרה בהכנת הכתבה אפרת בת שלם

 במהלך השנתיים האחרונות השלים מרוז “מפעל חיים” – 372 קריקטורות מעשה ידיו, המנציחות את דיוקני החברות והחברים. 42 חברים לא צוירו על-ידי מוני, אם בגלל התנגדותם או משום שלא נלכדו במצלמתו. לכל חבר שצולם הקדיש המאייר שמונה-תשע שעות עבודה במחשב. פרצופים מעוטרי זיפים, לבוש ססגוני, או פריט מאפיין שצירף מרוז לדמות המצוירת – הצריכו עוד שעות אחדות של ציור.

 לאחרונה, בערב בו ציין בית-השיטה שמונים להיווסדו, וגם בימי החג לאחר מכן, גדשו מאות רבות של סקרנים את מועדון החבר שאירח את התערוכה “בטיפול”. כל מבקר ניסה לזהות את עצמו ואת החברים בתמונות הממוסגרות, וקולות הצחוק התערבבו בקריאות ההתפעלות מהתוצאה משובבת העין. סביר להניח שאלה שלא לכד במצלמתו, הצטערו בדיעבד על היעדרם משורת המצוירים.

מרוז והקריקטורות. קולות הצחוק וקריאות התפעלות       צילום: קרני עם-עד

 מוני (מרדכי) מרוז, שהצטרף לבית-השיטה כילד חוץ ונישא לרחל (כהן) בת למייסדי הקיבוץ – אייר במשך שנים, יצר תפאורות וכתב מערכונים, בהם גם שיחק; אך רק השילוב של עבודת המחשב, בה הוא עוסק כאחראי על המחשוב במכון האמנות “גורן” שבמכללת עמק-יזרעאל (למרות היותו גמלאי גאה), עם כשרון האיור בו ניחן – הולידו את תערוכת היחיד הראשונה שלו.

 מי שצנח ב”מתלה” באוקטובר 1956 כרס”פ האגדי של 890, ונלחם בקרבות פנים אל פנים מול סודנים אימתניים, מעדיף לאחוז בעיפרון הממוחשב ולא בנשק הממית. דיוקנו כצנחן גאה אוחז בעוזי הפך להיות המודל של התקופה, אבל הוא מעדיף שיזכרו אותו בדמותו שעל כרזת התערוכה. על השאלה מדוע מרבית מצויריו מחייכים ואילו הוא סר וזעף, עונה מוני: “רציתי את השינוי בבית-השיטה, אבל לא כפי שזה נעשה. לא רציתי שביתי הקיבוצי ייראה כך בשנתו השמונים. בניגוד אליי, ישנם לא-מעט חברים שמחייכים נוכח המצב הקיים”.

 לבד מהקריקטורות – שאת הראשונות בהן כבר צייר בשנת 2002 – הוציא עיתון מחתרתי שבועי בשם “קיבוץ לשום מקום”, שביקר קשות את הממסד ואת הליך השינוי שהוצע לחברים. את העיתון הצבעוני חילק לארבעים חברים – עובדי חוץ ואנטי-ממסדיים. לאחר 42 גיליונות תש כוחו, ואולי השלים עם המציאות שנכפתה עליו.

 מדובר בגוף עבודות אדיר שדרש ממך אלפי שעות, מתי כל זה נעשה?

מוני מרוז: “בערבים ובימי שישי. את הבקרים של שישי הקדשתי לצילומי החברים,

שעל-פיהם ציירתי את הקריקטורות. תפסתי אותם במרכול, סמוך לתאי הדואר, אבל היו ‘נמלטים כרוניים’ שהצלחתי לצלם רק בהלוויות – לשם מגיעים כולם. לא הייתי מעז לבוא ולצלם בהלוויות של צעירים או של כאלה שנפטרו ממחלה. רק באלה של קשישי היישוב שנפטרו בשיבה טובה. כך יכולתי להשיג גם חיוכים קטנים של חברות וחברים. לטובת העבודה הסיזיפית מול המחשב ויתרתי על טיולים, על אירועים חברתיים. הייתי מגויס למשימה, שהלכה והתעצמה לקראת חגיגות השמונים”.

 היו חברים שכעסו על התוצאה, שהתכחשו לדמות המצוירת?

“אם היו כאלה, אז אליי הם לא הגיעו. שמעתי חברים שאמרו לסובבים אותם שהם לא דומים לבני דמותם שעל הנייר, אבל הללו שכנעו אותם שהדמיון קיים. אפילו הילדים והנכדים השתתפו במלאכת פיצוח השמות, והייתה המון התרגשות. חלקם חוזרים שוב ושוב לתערוכה. מי שרוצה יכול לקנות את הדיוקן שלו או של יקיריו בסכום של 120 ש”ח. זה נועד לכסות את העלות והמסגור”.

 אפשר להתרשם שאין כמעט צעירים על הקיר, ומניין הקשישים עצום.

“המצוירת הוותיקה ביותר בת למעלה מתשעים, והצעיר – בסביבות השלושים. בנוסף, ישנה סדרה של חברים שצוירו בשנת 2002 ונפטרו. הקפדתי לצייר רק חברי קיבוץ, ולכן לא תראה כאן צעירים רבים. התערוכה משקפת את בית-השיטה, ולא יוצרת מציאות שאיננה”.

 ומה עכשיו, לאחר שסיימת לאייר חברים?

“אתמסר יותר לפנאי ולמשפחה, אבל האמנות והמחשבים ימשיכו להיות חלק בלתי-נפרד. סיפרתי לך שאני יוצר גם רהיטים ופסלים?”

 התערוכה בבית-השיטה כבר ננעלה, וכבר מצאה משכן חדש: היא תועבר בקרוב למבואה של מכללת עמק יזרעאל. ואולי יימצא גם קיבוץ שיסכים לארח על קירותיו את חברות וחברי בית-השיטה