מחשבות והרהורים  על ערבי זיכרון לנופלים במערכות ישראל ובפעולות האיבה – בבית השיטה

תשע”א – 2011 –  63 שנים לעצמאותנו  

                 מתוך הדף שנשלח לציבור:

השנה בערב יום הזיכרון נאיר  את חלקם של הנופלים כנערים בחברת הילדים , בבית הספר המקומי שלנו. כאן היה  “בית היוצר”  בו עוצבה זהותם ונכונותם לשרת את המדינה, למענה גם נתנו את חייהם. קטעים, על חלק מבוגרי בית הספר שלנו, דברים שמצאנו בכתביהם ובמה שנכתב עליהם המבטאים את הוויית החיים בחברת הילדים בבית השיטה.

                                                      

תשע”ב – 2012  – 64 שנים לעצמאותנו   

מתוך הדף שנשלח לציבור:                                                                    

 בערב זה הודגש “ציר זמן” היסטורי החל ממלחמת העצמאות ועד מלחמת לבנון   וזאת, באמצעות סיפורים אישיים ושירים המבטאים את תחושות המספר מנקודת המבט האישית מחד, ואת המצב במדינה באותה תקופה מאידך. מה ראו עיניהם, מה הרגישו, מה חשבו ומה עשו.

 תשע”ג – 2013  -65 שנים לעצמאותנו

  מתוך הדף שנשלח לציבור:                            

לציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים – בערב זה, אלמנות מלחמת יום הכיפורים משתפות….באמצעות ראיונות מוקלטים ומדוברים.                                                                   

תשע”ד 2014   -66 שנים לעצמאותנו                                                                                                                      מתוך הדף שנשלח לציבור:

סיפורם של חמישה מבני הדור השני והשלישי למשפחות השכולות, שבנוסף לחוויית השכול,  שהלם בכולנו מצאו גם מקום להאיר את כנפי התקווה.

בערב, שמענו מהם על תוגת המלחמות, הכאב והשכול על הנופלים, יחד עם רצון לחיים  של יצירה והמשכיות בהווה ותפילה לחיים של שלום ותקווה בעתיד.

נשמע על עץ שניטע, על בית חדש שנבנה, על מעשה חסד שנעשה,  ויחד איתם נחוש “שהחיטה, כן החיטה צומחת שוב”.

תשע”ה – 2015  – 67 שנים לעצמאותנו

מתוך הדף שנשלח לציבור:

בערב זה ביקשנו משבע משפחות שכולות לבחור בשיר שמחבר אותם אל יקיריהם אשר איבדו,  ולשתף אותנו במשמעות של הקשר הזה.

 תשע”ו – 2016   – 68 שנים לעצמאותנו

מתוך הדף שנשלח לציבור:

“שרים וזוכרים”

השנה בחרנו לציין את זכרם של כל נופלינו בשירה המשתפת את כל הציבור. קבוצת זמרים וזמרות, בלווי מוזיקלי של רועי שמש ונגנים נוספים,  תנחה את  השירה לאורך הערב.  כמו כן, מילות השירים יוקרנו על גבי מסך.

תשע”ז, 2017  – 69 שנים לעצמאותנו

מתוך הדף שנשלח לציבור:

“בחייו ובמותו האדם תבנית נוף מולדתו”

השנה בחרנו לשזור בּתוך המסכת, קטעים שכתבו חלק מהנופלים במהלך חייהם הצעירים   על הבּית – “בּית השיטה” ועל העמק אשר בו חיו, גדלו ובגרו. נקשיב ל”קולות” שהדהדו בּתוכם ולחוויות שהפכו לזיכרון צרוב בּנפשם. נשמע על הגעגועים שלהם לבּית ועל חווית הבּית.על הרצון לחיים של יצירה והמשכיות, על קליטה ועל “שותפות גורל”,על השבּת, ועל תּרבּות של שירה .

14.05.2011

להלן הרהורים לאחר ערב הזיכרון תשע”א – 2011

כבר כמה שנים שאני יוצאת מערב הזיכרון לחללי מלחמות ישראל, בתחושה, שגם הערב החשוב הזה בהוויה התרבותית של בית השיטה, נמצא בתהליך איטי אך מתמשך של דעיכה.

למרות הרצון העז לשמר אותו ברמה התרבותית הגבוהה, שאפיינה בעבר רבים מאירועי התרבות בבית השיטה ועל אחת כמה וכמה ימי זיכרון, הטבועים עמוק בנפשה של בית השיטה. הייתה לי תחושה של סטגנציה (קיפאון – שמירה על מה שיש מבלי לחדש).

השנה עם תום הטקס, הרגשתי הרגשה של התרוממות רוח והתרגשות.

ניסיתי לחשוב מה בעצם השתנה?

ראשית כל, לאורכו של כל הערב הורגשה העבודה הרבה והמחשבה שהושקעה בו.

קטעי הקריאה שנבחרו להאיר בהרחבה את דמותם של חלק מהנופלים, נלקחו השנה מתוך מאגר הזיכרונות של בית השיטה – הארכיון. קטעים אלה שנכתבו בזמן אמת ולא כזיכרון לאחר הרבה מאד שנים, הכניסו הרבה מאד אותנטיות רעננות וחדשנות לטקסט המקורי, נתנו לו חיים חדשים וקרבו אותנו – קהל המאזינים אל עולמם של אותם נופלים.

מאד מצא חן בעיני, שהפעם נבחרו מבין הנופלים, גם כאלה שלגבי רבים בבית השיטה (גם הוותיקים שבהם), הם כמעט אלמונים, או ההכרות עימם היא מועטה ביותר ואין להם משפחות בבית השיטה שידאגו לזכור ולהזכיר אותם.

חשוב ביותר להזכיר את שם ההורים והאחים. תהליך זה נמשך כבר כמה שנים. הוא חשוב מאד למשפחות, אך לא רק למשפחות. האדם בא מאיזה מקום ושייך להוריו מולידיו ומשפחתו וחשוב מאד שיוזכרו בערב זה.

בחירת השירים הייתה מצוינת. נבחרו שירים יפים ומרגשים (לפחות לטעמי) ישנם וחדשים יותר, וגם כאלה שאינם כה מוכרים.

ראוי לציין שהם הוגשו בצורה מאד מכובדת. שמחתי במיוחד לראות שהערב בנוי ברובו על צעירים החיים כאן בבית השיטה והדגש היה הפעם על קבוצות ששרות ולא על שירת סולו.    הורגש חילוף הדורות וזה בהחלט היה חידוש מרענן.

הוספת אוהד למנגנים ולשרים הייתה מצוינת. הוא מנגן ברמה גבוהה והוא גדל כאן והוא משלנו. אנחנו צריכים “לנצל” אותו קצת יותר, נגינתו מאוד מרגשת ומתאימה מאד לערב מסוג זה.

הקרנת התמונות במקביל לקטעי הקריאה, היא חשובה ומוסיפה הרבה מאד. שמתי לב שנוספו תמונות חדשות רבות לרצף שהיה קיים בשנים הקודמות, על פי אותו העיקרון שהנחה גם את בחירת קטעי הקריאה. תמונות משפחה, בני מחזור וכד’.

אך למרות זאת, אם יש מה לשפר זה בנושא התמונות!

התמונות הישנות נראות רע על המסך, הן חשוכות ולא עוברות במידה הראויה והמכובדת אל הצופה. אני מכירה בערך ההיסטורי, הנוסטלגי והרגשי של התמונות הישנות הללו. הן ללא ספק חשובות מאד לערב הזה! אך צריך לבדוק, אולי ישנה אופציה טכנולוגית שעדיין לא נוסתה, שתעביר אל הצופה תמונות יותר ברורות ויותר מאירות.

לסיום רק אומר שנכסי תרבות ארוכי שנים נשענים תמיד על איזה ציר מסורתי החוזר על עצמו מידי שנה. אך אם לא נדע גם לחדש ולהתחדש זה יגווע מעצמו ויפסיק להיות רלוונטי לקהל השומעים.

אני מחזקת את ידי כל העוסקים במלאכה. ישר כוח וכל הכבוד על הערב המרגש החשוב והמיוחד הזה.

בברכה, אפרת ארגוב.

נקודות להתייחסות שהאירו חברים לקראת השנה הבאה – תשע”ב:

 רצוי לומר בתחילת הערב משפט הבהרה על נושא הערב. (בתיה המאירי)

  • דברי הפתיחה צריך שייחצבו מליבו של הכותב. (דורית דיקשטיין)
  • צריך לשיר את התקווה בסוף הערב. (טובה מזרחי)
  • רצוי לפרסם לחברים מבעוד מועד את נושא הערב ובכך, לשתף אותם ולאסוף מפיהם סיפורי מקום וזיכרון על חיי הנופלים ובני משפחותיהם. (רחלה שונרי, בעקבות שיחה כשאמרה שיש לה סיפור נחמד על מיכה גולדמן)
  • ארכיון בית השיטה, כמאגר הזיכרונות של בית השיטה, שנכתבו בזמן אמת צריך להיות המקור העיקרי של החומרים לערב הזיכרון. (אפרת ארגוב)
  • חשוב מאד שגם לקריינים שאינם קרייני רצף יהיה מעמד עליו הם מניחים את הטקסט מכיוון שאחרת הפנים שלהם מוסתרות בזמן הקריאה. (מוקי פלד).
  • לפני השיר: “החיטה צומחת שוב” חשוב להקדים דברים שיבהירו את משמעותו של השיר כמקור של כוח והמשכיות, להם נזקקנו לאחר המשבר הגדול של מלחמת יום הכיפורים. (מוקי פלד)

מחשבות לאחר ערב הזיכרון לחללי מערכות ישראל תשע”א (2011)

לחגי ומירי שלום רב  !

מתוך הערכה רבה מאוד לצוות  על החידושים שעשיתם בשנתיים האחרונות בהוספת התמונות,  מיקוד הערב בנושא, שילוב קריינים רבים  בקריאה, הבאת כתבי הנופלים ובני המשפחות ועוד, ברצוני לשתף אתכם במספר מחשבות שעלו בי במהלך הערב ולאחריו. אני מאוד מקווה ומבקשת שדברי יתקבלו באופן ענייני, כי כך הם נכתבים.

ערב הזיכרון, כידוע לכולנו, רגיש מאוד מכל זווית שהיא- המינון הנכון לכל שם ושם, השילוב הנכון בין מלל לשירה, הרצון להחיות את הדמויות מעבר לשם ולתמונה ועוד ועוד שיקולים שעליהם להתכווץ בזמן מוקצב, מכריחים את העושים במלאכה ללכת בזהירות כמו על “אדמת קודש” בה מסירים את המנעלים.

השנה הרגשתי שהכוונה הטובה להשיב למתים חיים, כדבריכם, לא הצליחה לרומם את הערב ולהביא אותי, (ואנשים נוספים איתם דיברתי), לתחושה שהיה בערב נשמה יתירה. קשה להגדיר למה הכוונה במילים, כי אנחנו מדברים על אמוציות ואצל כל אחד החוויה היא שונה. ובכל זאת אנסה-

ערב זיכרון אמור לחולל תחושה, ליצור חוויה. זה לא שיעור בהיסטוריה ולא מפגש עם קטעי ארכיון לשמו, גם לא מפגש מחזור.  זה ערב שאתה אמור לחוש בו דברים – התרגשות, צמרמורת, געגוע, דמעות… משהו שירעיד את הנפש. השנה זה לא קרה, לי לפחות.

כמובן שכל אחד מגיע לערב עם מטען שונה, אבל אם זה קורה לכמה אנשים כדאי לשאול למה זה קרה? אין לי תשובה חד-משמעית אבל אנסה להעלות כמה אפשרויות.

קטעי הקריאה– חשתי שהקטעים נאספו בקושי רב, מתוך רצון לתת ביטוי גם למי שבדרך כלל אין הרבה מה לומר אודותיו, ופעמים רבות הדברים היו כמו בחוברת סיום של י”ב, משהו שלא הצליח לגעת בעומקים. (אפילו הקטע שבחרתם לקרוא משל יוסף שריג,  נחמד ככל שיהיה, לא תאם לערב זה, וליוסף יש הרי כ”כ הרבה קטעים/שירים בעלי עוצמה).

בחירת השירים– שירי יום הזיכרון הם קלאסיקה. אתה שומע אותם במהלך היום ברדיו ונפעם מעוצמתם ונגיעתם בנימים הכי עמוקים שיש. הבחירה הפעם הייתה של שירים פחות ידועים, פחות מקושרים ליום הזיכרון, (למעט “החיטה צומחת שוב”  שנהדר ששובץ וחבל שלא בסיום הערב.) ואולי גם זה תרם לתחושת ריחוק.

קטעי הקישור–  כיוון שבחלקם יש לי טביעת יד, והם מוכרים לי לעייפה, נראה לי שגם בהם אנחנו צריכים לעשות שינוי. אמירות שיש בהם דעה פוליטית כזו או אחרת, לא מתאימות לערב זה.  אני הולכת כאן בעקבות דברי אישי, שלקח לי זמן לקבלם, אבל ככל שעובר הזמן אני מקבלת שבערב “ממלכתי” כגון זה אין להם מקום.

הדברים הפותחים את הערב– אולי זכור לכם הערב בו נחום שפר, כאב שכול עזב ואמר שיותר לא יגיע לבית-השיטה בערב הזיכרון.  היה זה בשל עירוב הפוליטי בדיבור על הנופלים. מאז נראה לי כי הדברים ממש  לא מוכרחים להיות של גנרל בדימוס,ובוודאי שאינם צריכים לעסוק בשאלות השעה ובנבואות לעתיד לבוא. הם צריכים לגעת בנשמה, לצאת מהזיכרון האישי ולגעת ברוח של עם ישראל כולו.

אמר פעם מישהו שהצפירה ביום הזיכרון היא אתר של קדושה  לנו החילוניים.  זמן של שקט, התבוננות פנימה, התייחדות… רגע בו העבר הרחוק מתגלה והוא נוכח, רגע בו אתה פורץ את מנעולי השכחה ופוגש את פני חבריך שאינם.

קשה להגיע לרגע חסד כזה ובוודאי שקשה יותר בציבור. אבל אנחנו מנסים להגיע לשם בערבים אלה, לפעמים מצליחים יותר ולפעמים פחות.

אני יודעת שאתם מנסים לעשות כל זאת ברגישות רבה ובאכפתיות, מקדישים לכך זמן רב ומחשבה, אני מעריכה זאת מאוד מאוד ועל כן גם מצאתי לנכון לומר לכם את תחושותי.

תודה על ההקשבה ואשמח  אם ניתן יהיה לשוחח על כל אלה, בע”פ או בכתב.

כל טוב יהודית

ליהודית שלום רב

שורות אלו נכתבות אליך לאחר שקראתי את מחשבותיך בעקבות ערב הזיכרון תשע”א 2011.    מכיוון שערב זה, יקר לכולנו הרי ששיח משתף המאפשר ביטוי לריבוי הקולות בתוכנו, יכול לתרום לכולנו.

לתוכנם של דברי הפתיחה בערב הזיכרון יכולים להיות היבטים ופרשנויות שונות…   דבריך, הדברים הפותחים את הערב:  “צריכים לגעת בנשמה, לצאת מהזיכרון האישי  ולגעת ברוח של עם ישראל כולו”.

דברי הפתיחה –  שכתב וקרא רן שריג, נכתבו מתוך ליבו. מתוך החוויה, הניסיון והזיכרון האישי והלאומי. בדבריו הוא מתאר מציאות חיים שכולנו גם אם איננו מודעים או מודים בה, חשים אותה וחיים בתוכה.   יש מי הרואה בדברים אלה ראייה נכוחה מול מציאות חיינו, ולאו דווקא אמירה פוליטית.

לתפיסתו של רן (למיטב הבנתי), בנקודת הזמן הזאת, אין אנו יכולים לדאבון ליבו  להבטיח לילדינו ונכדינו גן של שושנים.

לדעת רבים שהזדהו והתרגשו מאד מדברי הפתיחה לחצו את ידו של הכותב בתום הערב.

בקטע אחר, שנקרא בערב הזיכרון משך שנים רבות  וגם השנה כתוב:                                                                       ” … במשך שישה ימי קרבות, נכבשו השטחים, שאיחדו את הארץ ופילגו את העם”.                                                 האם  זוהי אמירה פוליטית? –  לטעמי לא, אך יש מי שבוחר לראות זאת כך.

השנה, רצינו למתוח את המבט אל מחוזות נוספים ואחרים בהוויית החיים של חללינו. לקרבם יותר אלינו, ואל הדור הצעיר שלא זכה להכירם. לראות את החלקים האנושיים טרם היותם חיילים בשרות המדינה. בחירת הטקסטים הונחתה עפ”י רעיון זה שהיה שזור לכל אורך הערב.

הטקסטים שכאמור, תמכו בנושא המוגדר של הערב הביאו עמם סיפור אישי ואנושי עם ניחוח אחר. לא מוכר. וזה היה היופי והחידוש שבהם. הם העלו חיוך וחילצו בדל שמחה  ממעמקי הכאב האצור. לא חיפשנו ולא ביקשנו יצירות ספרותיות כיוון שאלה לא הלמו את היסוד המארגן של הערב.

כמו כן, במהלך הכנת הערב התברר לנו שאין אדם שאין מה לומר אודותיו.                                                           ארכיון בית השיטה ייבדל לחיים ארוכים, הינו אוצר בלום של חומרים המבקשים נואשות,  שיחלצו אותם משיממונם.

רצינו וקיווינו שיהא זה ערב זיכרון המואר באור של חיים. “לא רק לקונן על מתינו, אלא להאיר   את החיים שלהם”. כך אמרה לי, לאחר הערב אחוזת התרגשות , מחנכת  וותיקה ובעלת ידע וניסיון  רב שנים בהכנת טקסים ובחירת טקסטים.

עוד אמרת, כי “זה ערב שאתה אמור לחוש בו דבריםההתרגשות, צמרמורת, געגוע, דמעות…  משהו שירעיד את הנפש”. זה לא קרה לך כדבריך, ועל כך אני מצרה. אולי השינוי צריך את זמן החלחול שלו.. ואולי זה כפי שאת עצמך אומרת, עניין של מטען ורגישות אישית.  מכל מקום, שמחתי לשמוע מצעירים לא מעטים, מבני משפחות שכולות ומאחרים, כי חשו בעוצמה את ההתרגשות, כי הדברים ששמעו נגעו בם וחדרו לליבם.

להלן אחת מהתגובות  הנרגשות, המתייחסת לערב הזיכרון  לאורכו, לרוחבו ולעומקו- ככתבה וכלשונה:

הארות לערב הזיכרון:

  1. מזה 26 שנים אני משתתפת בטקס יום הזיכרון, הטקס השנה הכיל בתוכו “חידושים” עבורי. למרות השנים הארוכות והפעמים הרבות, השנה למדתי דרכו פרטים חדשים וחשובים על הנופלים. היה בו חידוש “מרענן”  ומעניין באופן בו הוצגו הנופלים.
  2. הנופלים הוצגו באופן “שלם”, לא רק כחיילים וכלוחמים, אלא כבני אדם עם עולם שלם יחיד ומיוחד להם – אנשים שהם אחים, בנים, אבות, חברים, בני כיתה וכולי… המכלול הזה יצר תמונה שלמה, אנושית מאד ובמיוחד “נוגעת” באשר לעולמם וחייהם.
  3. התוספת של שיוך כל נופל למחזור אליו הוא שייך והחיבור לחברת הילדים – הוסיפה למימד הקהילתי של הטקס. לא עוד “בודדים” אלא חלק מכלל הקיבוץ. זו תוספת חשובה ביותר.
  4. “החיוך” שהעלו חלק מהטקסטים שהוקראו, הוסיף לנופך האנושי של הנופלים. השמחה והשובבות שעלו מקטעי הקריאה הפיחו חיים והעניקו מימד נוסף לחסך שהותירו אחריהם הנופלים.
  5. התמונות הרבות והמגוונות היו תוספת נפלאה, שהעצימה את מימד החיים.
  6. הטקס הפעיל את כל החושים – בתמונה, בצליל ובמילים. מאד מגוון ומאד חי !!!
  7. מאד אהבתי את השיר של מוקי ובתו מיקי וגם את השיר המסיים. היה משהו מאד מרגש ועוצמתי בכמות האנשים שניצבו על הבמה והשמיעו מגוון קולות. זה היה מאד הרמוני…
  8. קטעי הנגינה בכינור ובמפוחית היו מופלאים. שוב גיוון מרענן.
  9. העובדה שבטקס נטלו חלק גדול של אנשים, בגילאים שונים, נתן תחושה של שותפות וקהילתיות. אני חושבת שזו תחושה מבורכת…            לסיכומו של דבר, למרות שהטקס עסק בזיכרון הוא הצליח לעורר תחושת חיות.    לצד העצב הגדול, ניתן היה לפרקים להיפרד מהעצבות וליהנות מחוויות החיים שהיו נחלתם של הנופלים  – לרגעים הייתה לי תחושה שבכוחן של המילים להחיות את הזיכרון. התחושה הזו הייתה מאד חזקה ומרגשת עבורי.      הטקס היה מאד “מכיל” – היה בו מקום לכולם… וזו לדעתי גדולתו של הטקס !!!                                ישר כוח!

אכן, לקשת הדעות והתחושות פנים רבות…

ערב הזיכרון תם אך לא נשלם. עבודה רבה עדיין לפנינו. “קטעי הקישור המוכרים לעייפה” כדבריך, אולי באמת זקוקים לריענון. אם כי, לטעמי לפחות, עדיין לא נס ליחם.  הצוות כולו ואני בתוכו נמשיך לפעול כפי שעשינו עד כה. ברגישות, בתבונה, באהבה. נמשיך להעצים את אורם של הנופלים בכל מעגלי השייכות: האישי, המשפחתי, הקהילתי והלאומי  כפי שראוי שיהיה זכרם.

בברכה, חמדה שפר.

ערב יום הזכרון 2018

עמית שלום,

כבקשתך, אני מנסה לשחזר את שעלה בשיחתנו על ערב יום הזיכרון:

  1. אני לא התחברתי לחיבור שנעשה בין זיכרון הבנים והחברים שנפלו, לבין ההתמודדות של ביה”ש עם מציאות המלחמות.
  2. אני סבור שזה יום זיכרון לחללי צה”ל, ובכן נחוץ להתמקד: להעלות זיכרון חברינו שלא שבו מהמלחמות.
  3. ההתייחסות לכל אחד מהנופלים: למקום ולזמן נפילתו, לשייכותו המשפחתית, היתה ראויה ומכובדת, אך לטעמי אינה מספיקה, מתבקש לומר גם מספר משפטים מי היו אנשים אלה בחייהם ולא רק במותם: מה עשו, מה תרמו, כך ייווצר מפגש יותר אמיתי איתם ולא רק כותרות.
  4. אפשר ורצוי גם להקריא משהו שהותירו משלהם. נכון שהזמן קצר, ולא ניתן להקריא מדבריו של כל אחד, אזי אפשר לחלק, וכל שנה להביא דברים משל חלק מהנופלים.
  5. שירה בציבור: אני סבור שזה מרכיב חשוב שיכול להוסיף לתחושת האחדות ולשיתוף של הציבור בערב.

לפני מספר שנים היה ערב כזה ואני זוכרו כמוצלח ביותר.

אם ערב שלם של שירה בציבור הוא יותר מדי, אפשר להסתפק בשנים-שלושה שירים בסיום הערב, שיבטאו את כמיהתנו לשלום ואת התקווה להמשך החיים.

נראה לי ששירה האלמותי של חנה סנש “אלי אלי” ראוי ומתאים לסיום ערב כזה.

  1. יש לי הערכה מלאה ותודה גדולה לצוות שהכין את הערב, שהיה מכובד ומרגש. איני בא לבקר, אלא שמתוך מעורבותי העמוקה ושייכותי לערב, ביקשתי להוסיף נקודות מבט אלה.

שוחחתי על כך גם עם חגי.

בברכה ובהצלחה,

יפתח גלעד

 

עריכה – חגי בן גוריון,חמדה שפר

צילום – חגי בן גוריון

backtotop