תפריט
שלח לחבר
הדפס דף
04-6536500
מילק ביקלס
|
שמואל ביקלס המתכנן והאדריכל
מבואות ממחקרה המקיף של אביטל אפרת (אלון)
ביקלס היה מחשובי המתכננים של התנועה הקיבוצית. הוא תכנן את תכנית האב של שמונים קיבוצים ממנרה ועד איילות, ובנה מוסדות תרבות וציבור ברבים מהם (חדרי אוכל, אולמי מופעים, אולמי ספורט, ספריות, מועדונים וחדרי הנצחה). הידועים בהם, הם שני מוזיאונים: המשכן לאמנות בעין חרוד ובית לוחמי הגטאות. מבחינה דורית הוא שייך לדור השני של מתכנני הקיבוץ. על הדור הראשון, שעיצבבשנות ה-20 וה-30 את התבנית הפיזית של הישוב הקיבוצי ואת אופיים של המבנים בו, נמנים ריכרדקאופמן וליאופולדקרקאור, יוצאי גרמניה. עבודתם היוותה אב טיפוס לכל מה שבא אחריהם, אך מבחינה כמותית אחראי הדור השני של המתכננים על נפח גדול בהרבה של בניה ותכנון. דור זה אף הוא מורכב מחניכי בתי ספר לאדריכלות באירופה, אשר תיכננו בשנות ה-40 וה-50 את מירב ההתרחבות וההתבססות של התנועה הקיבוצית. ביקלס נולד בפולין, למד אדריכלות בפוליטכניקום בלבוב ועלה ארצה בשנת 1933. הוא היה חבר קיבוץ (תל יוסף 1937-1951, בית השיטה 1951-1975) ופעל כמתכנן ראשי של הקיבוץ המאוחד בשנים אלו.
בניניו מאופיינים בגישה מודרניסטית מאופקת, הנושאת חותמת קלאסית. מהמודרניזם הוא שאב את הניקיון הצורני החף מקישוט ומעיטור, את המתאם בין צורה לתוכן (Form Follows Function) ואת הקשר ההדוק בין הפרוגרמה של המבנה לבין הפתרונות האדריכליים. אולם יותר מכל מעניין לבחון את אופן הטיפול של ביקלס בשאלת האור הטבעי בבנייניו. שלא כדרך הדת המודרניסטית, שקרעה קירות לחלונות, בחר ביקלס להחדיר אור טבעי לחלליו בדרך עקיפה והשקיע את מאמציו בפיתוח קונסטרוקציות בגג שישלטו באור, יחדירו אותו באופן מסונן ומבוקר, ויעניקו למבנה את כל האור הנדרש ללא קשר עין עם חלון בצורתו המוכרת.
מבלי לגרוע מן ההערכה לחזיתות ותכניות, שלהן ודאי הקדיש מחשבה רבה, נראה כי תרומתו המרכזית ליצירת שפה אדריכלית ישראלית מקומית היא האופן שבו טיפל באור הישראלי.
ביוגרפיה אישית שמואל (מילק) ביקלס נולד בדצמבר 1909 למשפחה משכילה ובורגנית בעיר לבוב. אביו, ד”ר מרדכי אליהו ביקלס, היה רופא ומנהל בית חולים, ואמו חנה עקרת בית שפתהדיבור בבית היתה פולנית ושפת ההשכלה – גרמנית. אידיש כמעט ולא נשמעה, למעט ספרות אידית, דוגמת שלום עליכם.[1]
ביקלס למד בבית ספר יסודי יהודי ובגימנסיה ריאלית בלבוב: מ-1919 עד-1922 בגמנסיה יהודית ריאלית, ובין השנים 1922-1927 בגימנסיה של המדינה. בתעודת הבגרות שלו משנת 1927
במהלך הלימודים הוא הכיר בתא הסטודנטים היהודים חובבי הטבע את קלרה פרוייקט (1907-1969), מסטרנטית בפיזיקה עם סיום הלימודים ב-1932 יצא ביקלס לסיור לימודי של שישה חודשים בפאריס, במהלכם ספג השפעות של אמנות מודרנית ושל אדריכלות חדישה. הוא שב ללבוב ב-1933 ונישא לקלרה באוגוסט של אותה שנה. מיד לאחר הנישואין עלו השניים לארץ ישראל, כשבכליהם תעודות ודיפלומות, מכתבי המלצה ואמונה סוציאליסטית לוהטת ברוח פועלי ציון שמאל.
בשנים 1933-1937 התגוררו בני הזוג בחיפה ובתל אביב, וביקלס עבד כאדריכל זוטר במשרדים שונים. בשנת 1937 הצטרף ביקלס לקבוצה קטנה של מתכננים, שהקימה בעין חרוד את הלשכה הטכנית של הקיבוץ המאוחד.
העבודה בעין חרוד עודדה בביקלס את חלום ההגשמה החלוצית, והוא הצטרף עם רעייתו לקיבוץ תל יוסף, שם נולדה ב-1938 ביתם הבכורה עזה. בהמשך נולדו הבנים דני (1943) ואלי (1947-1968) (
בין השנים 1947-1951 היה ביקלס מתכנן עצמאי, שותף בחברת “המהנדס” בחיפה. שנים אלו היו פוריות מאד מבחינת היצירה האדריכלית והתכנונית שלו.
בשנת 1951, במהלך הפילוג בקיבוץ המאוחד, עברה משפחת ביקלס מתל יוסף לבית השיטה, וביקלס הזדהה עם ביתו הקיבוצי החדש. הוא היה משתתף פעיל באסיפות החברים, ונקט לרב בעמדות סוציאליסטיות שמאליות ובקו קיבוצי אדוק. ביקלס נשאר חבר מפ”ם, למרות שבבית השיטה היו רוב החברים (כמו בכל קיבוצי הקיבוץ המאוחד) מזוהים עם תנועת אחדות העבודה. הוא היה רשום כחבר מפלגה, אך לא היה פעיל בשורותיה, לא במישור המקומי ולא במישור הארצי.
בשנת 1951 הוקמה בתל אביב מחלקת התכנון של הקיבוץ המאוחד, וביקלס גוייס לעבודה בה. המחלקה, בגלגוליה השונים, היתה ביתו המקצועי עד מותו בשנת 1975.
בשנת 1968 נפטר מסרטן בנו הצעיר והמחונן אלי ביקלס. פחות משנה אחריו, ב-1969, נפטרה ממחלה רעייתו קלרה. הטרגדיה הכפולה העיבה על בריאותו של ביקלס, שהיה חולה לב. בראשית שנות השבעים הוא פגש בעמק את גבי שפיר, אשה ממוצא גרמני, אם לשני ילדים צעירים. הקשר הרגשי העמוק בין גבי למילק התבסס על תרבות , אמנות ומוסיקה. ב-1975, שבועות ספורים לפני מותו של ביקלס, נולד בנם המשותף אורי.
ביקלס נפטר מהתקף לב ב-31.3.1975 בביתו בבית השיטה. לפי יומני העבודה שלו הוא היה מודע למחלתו, אך התמיד בעבודת תכנון מאומצת, כולל נסיעות ארוכות לישובים ברחבי הארץ.
לאחר מותו נערכו מספר תערוכות לזכרו: בקיבוץ בית השיטה, במשכן לאמנות בעין חרוד (רישומים וציורים, 1976) ובבית לוחמי הגטאות (פועלו האדריכלי והאמנותי, אפריל 1976).
ביוגרפיה מקצועית
את הכשרתו האדריכלית רכש ביקלס בפוליטכניקום של לבוב (1928-1932), אז בפולין. הבחירה באדריכלות ביטאה את מגוון כישוריו של ביקלס בתחומי האמנות (בעיקר ציור ורישום) והמדעים המדויקים. המוסד שם דגש על הצד ההנדסי של המקצוע, והדבר בא לידי ביטוי בהמשך דרכו המקצועית, במשקל הרב שהוא העניק לפתרונות הנדסיים מפורטים בבנייניו.
בבואו לארץ ב-1933 היה מצויד ביקלס במכתבי המלצה ממכרים ובני משפחה (דודו מצד האב היה רופא אורולוג בתל אביב), ובעזרתם התקבל לעבודה במשרדים בתל אביב ובחיפה. משנים אלו נותרו מספר הצעות לתכנון, בניהם הצעה לדירת מגורים אוטופית, פרזנטציה ליריד המזרח 1936. ידוע כי ב-1936 הועסק בחיפה במשרד גבעוני- לסקוב.
המעבר של ביקלס מפעילות בעיר לתכנון בקיבוץ חל ב-1937, כשהצטרף לצוות הלשכה הטכנית של הקיבוץ המאוחד בעין חרוד. מבחינה אידיאולוגית היה לביקלס רקע מתאים, אמונה ונכונות להצטרף למפעל הקיבוצי. הלשכה עסקה בכל הבטי התכנון של ישוב קיבוצי, והיא פעלה בתיאום עם מחלקת התכנון של הסוכנות (בראשות ריכרד קאופמן). בשנים אלו עסק ביקלס בתכנון ישובים (“נקודות”), ובתכנון של מגוון מבנים, בניהם מבני משק ותעשיה קלה, מבני חינוך ומגורים, ומבני ציבור, בעיקר בתי תרבות ומועדונים.
בשנת 1945 פרסם ביקלס חוברת הנחיות לתכנון הישוב הקיבוצי, אשר סיכמה את השקפותיו בתחומי רחבים של תכנון הישוב הקיבוצי. פרסום זה שימש שנים רבות נקודת מוצא לדיון בנושאי תכנון ופיתוח בקיבוץ.
מראשית שנות ה-40 עסק ביקלס בתכנון המשכן לאמנות בעין חרוד. הבניה החלה ב-1946, והאגף הראשון נחנך ב-1948.
בשנת 1947 יצא ביקלס לעצמאות תכנונית והצטרף כשותף לחברת “המהנדס” בחיפה, במסגרתה פעל עד 1951. שנים אלו היו פוריות במיוחד, והצטלבו עם תנופת ההתיישבות הציונית של ערב הקמת המדינה. ביקלס תכנן ישובים ממנרה עד רביבים, והיה אחראי אישית על תכנית האב של עשרות קיבוצים שקמו ברחבי הארץ. בחלקם הוא קיבל על עצמו גם תכנון של מבני הציבור (רק חלק מהם נבנו-רבים נותרו בשלב הסקיצה והחזון). בשנות מלחמת השחרור תכנן ביקלס מערכות הגנה וביצורים צבאיים לישובים (תל יוסף).
הפילוג של 1951 הגביר את הצורך בתכנון קיבוצים, וביקלס היה עסוק מתמיד. עבודתו פרושה בכל הארץ. (קיבוץ לדוגמה- גבעת השלושה). בשנה זו עבר עם משפחתו לקיבוץ בית השיטה והחל לעבוד במחלקת התכנון של הקיבוץ המאוחד בתל אביב. בתו עזה מעידה כי במשך שנים היה ביקלס נעדר לנסיעות ארוכות ברחבי הארץ, וחזר לביתו רק אחת לשבועיים. הוא היה נוסע בתחבורה ציבורית, לן בישובים ועובד במשרד בתל אביב.
במחלקת התכנון היה אחראי על התכנון הכולל של ישובים קיבוציים. ברוב המקרים הוגדרה עבודה זו כ “רה-תכנון”, כלומר התפתחות יישובית של קיבוצים קיימים. במחלקה עבדו אדריכלים רבים, וביקלס נחשב אז לכוח מוביל ולבר סמכה. לצד התכנון הכולל פנה ביקלס בשנות ה-50 לתכנון מבני ציבור ותרבות בקיבוצים: בתי תרבות, אולמות, מועדונים, מרכזי הנצחה ומוזיאונים. הוא תכנן גם בתי הארחה קיבוציים (הגושרים, כפר גלעדי, בית אורן).
בראשית שנות השבעים היה מעמדו במחלקה דומה לזה של ותיקים אחרים – הם נדחקו ע”י הצעירים ומשרותיהם צומצמו. במקום אחריות על שישים קיבוצים, היו עתה רק עשרים תחת פיקוחו הישיר. ביקלס קיבל כפגיעה אישית את השינויים במחלקה והביע בעל פה ובכתב את מחאתו ועלבונו.
למרות ההערכה הרבה שרחשו לו ברחבי התנועה הקיבוצית הוא היה ידוע כאדריכל שבניניו יקרים ומורכבים לביצוע, ובאופו אישי לא קל לעבוד במחיצתו.
במהלך שנות עבודתו במחלקת התכנון היה לביקלס חדר עבודה בבית השיטה, תחילה במבנה של הקיבוץ ואחר כך בצמוד לדירת מגוריו. אשתו קלרה שימשה כשרטטת והוציאה אל הפועל את הסקיצות ואת ההוראות הכלליות שהשאיר עבורה, בכתב ובעל פה. קלרה ויתרה לחלוטין על הגשמה מקצועית ללימודי הפיזיקה שלה. בחוברת לזכרה כתב ביקלס: “קלרה לא רצתה להיות מורה, כי לדבריה “הספיק אחד מאיתנו כאינטליגנט עובד”[4]. רוב שנותיה בתל יוסף היתה מטפלת בבית הילדים. בבית השיטה ריכזה את ועדת הבריאות וזכתה להערכה רבה על מסירות ודייקנות.
משנות ה-50 ואילך היתה קלרה שרטטת של תוכניותיו האדריכליות של ביקלס. היא עבדה במשרדו בבית השיטה וביצעה את הנחיותיו המקצועיות בקפדנות. הוא מתאר את האופן שבו השתלבה בעבודתו המקצועית: “היקף עבודתי התרחב, בעקבות העלייה והקמת ישובים קיבוציים רבים – ובעל כורחה, הצטרפה אלי בעבודת התכנון. גם קודם לכן היתה מלווה את עבודתי כ”מבקרת נאמנה” ולא פעם חשבנו יחד על בעיות שהתעוררו. אך רק עתה מצא הדבר את ביטויו המעמיק בשיתוף מלא: תכנון, דיונים ונסיעות בצוותא. הודות לכושר הסתגלותה מצאה קלרה מיד את מקומה בשטח החדש וגם באורח החיים שהוא חייב. באומץ לב קיבלה על עצמה מעמסה כבדה, שלעיתים התנגשה קשה בתפקידה כאם לידים ובפעולתה הציבורית”[5].
[1] המידע הביוגרפי באדיבות ארכיון המשפחה בבית השיטה.
[2] האנצ’ העברית, כרך כ”א, עמ’ 105-113, ירושלים תשכ”ט, הערך לבוב
[3] האח יעקב (קובה) ביקלס היה גדול ממילק בשנתיים והיווה דמות מופת עבורו. הוא למד רפואה והתמחה בפסיכיאטריה. כאמן הצטיין בציור קריקטורות, ואף דיווח מהקונגרס הציוני בבאזל ב-1935 בדרך הומוריסטית. במהלך המלחמה הוסתר אצל משפחה בוורשה, ולפי עדויות נהרג בהפצצה רוסית באפריל 1945, ממש בתום המלחמה. ציוריו מוצגים במוזיאון הקריקטורות בוורשה.
כשהגיע ביקלס לעמק יזרעאל בשנת 1937 הוא הצטרף לגוף קיבוצי דינמי ותוסס מבחינה אידיאולוגית- קיבוץ עין חרוד- הקיבוץ המאוחד וקיבוץ תל יוסף- גדוד העבודה.
בקיבוץ המאוחד הושם דגש על מגוון ופתיחות ועל סיפוק הצרכים התרבותיים של החברים: “חברה גדולה עשויה לפתח חיי תרבות ורוח ולשמש אכסניה ליוצרים מקרב חבריה בשטחי יצירה שונים”
החברה הקיבוצית היתה החלופה המודרנית לעיר המסורתית, על עוולותיה הסוציאליים ולכפר המסורתי, על ניוולו התרבותי והרוחני. גישה זו היתה חלק משמעותי מתורתם של אנשי “הקיבוץ הגדול והגדל” בעין חרוד, שלמה לביא (1882-1963)[3]ויצחק טבנקין (1887-1971)[4], וביקלס הטמיע את עקרונותיה בתכנון הפיזי של הישובים שתכנן.
בכתביו התיאורטיים של ביקלס מהדהדת משנתם של אנשי עין חרוד. ב-1945 הוא מנסח טקסט מקיף על עקרונות התכנון של ישוב קיבוצי ובהקדמה לחיבור הוא כותב: “המונח “כפר” אינו ציון דמוגראפי גרידא, אלא מסמל חברה נחשלת בדרגת התפתחות כלכלית נמוכה… היסוד החקלאי של הכפר בתוך משטר רכושני, האופי האגרארי הנחשל שלו בלי קשר הדוק לתעשייה הם אופייניים לחברה זו…. “עיר” בדמותה הנוכחית היא תוצאה וביטוי נאמן לתקופה של קפיטליזם תעשייתי. בחברה זו המתקדמת מבחינה כלכלית, מהווה העיר את הדגש. היא הפכה למרכז חיי תרבות, אמנות, השכלה, טכניקה ומדע. כל הארץ נמצאת בתחום השפעתה של העיר, גם של צורתה החיצונית הפורמאלית המתבטאת במבנה הרחוב, הרחבה, הגן והבניין. בעיר זו מתהווים חיים של מעמדות עויינים. העיר היא פונקציה של תקופה, וברור שהתפוררות של פונקציות הנובעות ממשטרה המעמדי של החברה מביאה להתפוררות, של אותה צורת עיר שהיא נמצאת בה כעת, מחסלת את ה”כפר” ומביאה את ה”עיר” לביטוי של תיכנון משטר אל-מעמדי הנקרא בשפתנו אנו קיבוץ גדול וגדל, אשר מרכז בו את כל התמצית התרבותית, השכלתית, חוויתית וכלכלית של משטר סוציאליסטי מתקדם. אכן הקיבוץ אינו רק מונח גיאוגרפי ודמוגרפי (ישוב מאוכלס בכך כך נפשות). הקיבוץ הוא תוצאה של חברה יוצרת, הוא גם מעצב את דפוסי חייה ודמותה. מכאן ואילך נשתמש במילה “קיבוץ” כמונח תיכנוני לישוב.”
כולם ידעו שהוא נגן כינור מחונן – אך רק מתי מעט זכו לשמוע אותו מנגן, ואף זאת בפרטיות ולא בהרכבים מוסיקליים. יכולתו כרשם וצייר היתה אף היא ידועה לחברי הקיבוץ. הוא השתתף כחבר פעיל בחוג רישום, אך ציוריו הוצגו רק לעיתים רחוקות, ובעיקר לאחר מותו. בקיבוץ של אותם ימים היו בעלי כשרון מגויסים כמעט בדרך קבע להשתתפות בחיי התרבות. מילק העדיף (מתוך צניעות? פחד משיפוט וחוסר הבנה? ביקורת עצמית גבוהה?) לשמור את רוב כישרונותיו האמנותיים ברשות הפרט, ואת מקצועו האמנותי הראשי – האדריכלות, הציב לשרות החברה שבה חי.
בתשובה לשאלון על מעמד האמן בקיבוץ[6], כתב ביקלס ב-1972 “אינני מופיע במשק בתור אמן , ובאם לדון על יחס אלי כאמן – אדריכל, מספיק להוציא מסקנות מהיסטוריה של הקמת חדר האוכל במשקנו. כידוע אדריכלות היא אמנות. חוץ מזה איני רגיש בשטח זה ובמידה שאיני מטיל את עצמי על החברה משאירים אותי בשקט אלוהי. אין ברצוני להפריע לחברים אחרים בשטח יצירה אמנותית בתחום המשק. דוגמה: דקורציות”. לשאלה אם הוא מעוניין להציג יצירות שלו בחלל ציבורי הוא כותב: ” אני שם אותה (את היצירה א.א) בתוך תיק …לא במקום ציבורי באם אינה נוצרת בשבילו. האינטימי נשאר אינטימי – אישי מאד.” במקומות אחרים הוא כותב שהיה מעדיף שיצירה שלו תירכש ותוצג במשכן בעין חרוד, כי רק מעשה הרכישה נותן כבוד אמיתי לאמן.
הקונפליקט בין הפרטי לציבורי הוא מפתח להבנת יצירתו האדריכלית של ביקלס.
בנייני הציבור הם עדות לחוסנו של הקיבוץ, הם טעם קיומו והם הלב הפועם של הקיבוץ. “הבניינים המרכזיים של החברה הם עד נאמן להישג ולביטוי תרבותי של החברה הקיבוצית. בבניינים אלה ימצאו ההישגים החברתיים את התגלמותם הפורמאלית. אין להסתירם ולפזרם, להיפך, יש לרכזם (כמובן בגבול האפשר הפונקציונאלי) ולהלבישם צורה מתאימה”
)
גדולתם של בניניו ניכרת באיכויות הפנימיות שלהם ובמידת התאמתם לפונקציה האמנותית או החברתית המרכזית שלהם: האור הטבעי במוזיאונים, האקוסטיקה הרגישה באולמות, האינטימיות של הספריות והרווחה היחסית של המועדון לחבר (בית הקפה הקיבוצי). אלה מבטאים את הצד האישי, האינטימי של חיי הפרט בקיבוץ: החוויה האמנותית היא חוויה פרטית, הנספגת בחוש הראיה או השמיעה הפרטי ולא הקולקטיבי, ולכן האופן שבו מוארת יצירת האמנות, או האופן שבו הצליל מתגלגל אל האוזן, הם המהות הנשגבה אליה שאף בבנייניו, ולא הידורם החיצוני או החומרי.
האדריכלות של ביקלס משלבת פשטות וחומרה מודרנית עם אסתטיקה קלאסית.
“המודרניזם עושה רושם טוב על רקע הקלסי. כשלעצמו, משעמם וזול “
ביקלס, יומן סיור באירופה (1970?)
ממרחק של חמישים שנה מסתמנים בניניו של ביקלס כבעלי איכות על- זמנית. הם אינם מצייתים לחוקי הסגנונות המובילים (באוהאוס והסגנון הבינלאומי), ואינם שואלים מוטיבים שבלוניים של מודרניזם טהור. מרכיבים מודרניים מובהקים, כגון א-סימטריה, משטחי זכוכית ובטון חשוף, נעדרים כמעט לחלוטין מבנייניו, ולעומתם ניכר בהם סדר ומקצב של עמודים וקורות, היררכיה של חללים וסימטריה מאוזנת בין חלקי המבנה.
בנייניו של ביקלס מצטיינים באיזון שבין חזית מהוגנת לבין פנים התואם את ייעודם. הם מייצגים את הפשטות הקיבוצית, תוך כבוד לתפקידם כמרכזים חברתיים ותרבותיים מורמים מטרדות היום יום.
למטה: עם הצייר והארכיטקט טומס קרונר בבית השיטה
 הבניה של ביקלס בהתישבות והתיכנון הקיבוצי –https://www.facebook.com/BickelsArchitect –
באדיבות אביטל אלון אפרת 2013
הנוף, המודרניזם והקיבוץ:
עבודתו של שמואל ביקלס מאת אליסה רוזנברג 6 Elissa Rosenberg (Cathedra 162) LRשמואל ביקלס C:\Users\EC65~1\AppData\Local\Temp\6 Elissa Rosenberg (Cathedra 162) LR-1.pdf
עריכה :חגי בן גוריון צילום וסריקה :אביטל אלון אפרת וחיים בניאן מקורות :ארכיון בית השיטה והמשפחה,אביטל אלון אפרת
|
|||||||||||||||
