מנשה קדישמן והעקידה -בית השיטה 2004

 

מנשה קדישמן והעקידה -בית השיטה 2004
מנשה קדישמן היה חלק מהנוף של העמק, והעמק נשקף ברבים מציוריו.

הוא היה רועה צאן בקיבוץ יזרעאל, וציוריו מעטרים את הבתים של כמה מחברינו,

וכן את הספר של אריה בן גוריון “אל תשלח ידך אל הנער” שראה אור בשנת 2003.

 

 

  1. מנשה קדישמן
  2. מנשה קדישמן היה צייר ופסל ישראלי, חתן פרס ישראל בתחום הפיסול. ויקיפדיה
  3. תאריך לידה21 באוגוסט 1932 (גיל 82), תל אביב-יפו
  4.  
https://www.youtube.com/watch?v=t5XSOY0jFcY    קישור למפגש משוררים בבית השיטה עם צאת ספר העקידה.משך המפגש 120 דקות

קישו למנשה בויקיפדיה

 

בתום מפגשנו תמיד נהג מנשה לשרבט דבר אישי ולמוסרם לחגי -על יצחק רבין,על יבי חברו,על עקידת האמהות בארצנו,על אריה ופועלו ועוד. מעט מדפים אלה מופיעים כאן.

ספר העקידה נערך במשך שלוש שנים 2001 – 2003 על ידי רזיה וחגי בן גוריון לאחר פטירתו של אריה ב.ג בשנת 1998.  אסופת השירים ודברי ההגות נאספו על ידי אריה בשנות ה- 80 ונמסרו להוצאת הקיבוץ המאוחד,אך הספר לא נדפס.

 שלוש שנים לאחר פטירתו של אריה, רזיה וחגי הוסיפו חומרים חדשים ומסרו את הקובץ לשמעון אדף בהוצאת כתר. התנאי של הוצאת כתר: שמנשה יתן אישור לשבץ בספר ציורים שלו.

 להפתעת אנשי ההוצאה, מנשה נתן לנו יד חופשית בבחירת הציורים שיופיעו בקובץ. הספר ראה אור בשנת 2003.

המפגשים עם מנשה בסטודיו שלו נמשכו במשך שנתיים ומתוך הערכתו את בית השיטה ואת אריה ב.ג נתן הסכמתו הגורפת לתת לנו יד חופשית לבחור מציוריו הרבים ולצרפם לספר שיצא לאור בשנת 2003.

 בדירת רות ועזריה

 

 

 

 באדיבות המרכז לטכנולוגיה חינוכית וענת בסר

 

עקדת יצחק : התבוננות בפסלו של קדישמן | מחברת: ענת בסר
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית

פסלו של מנשה קדישמן, העקידה II, מהשנים 1986-7, נמצא ברחבה של כיכר הספרייה המרכזית באוניברסיטת תל-אביב. פסל זה הוא רק יצירה אחת מבין יצירות רבות של קדישמן העוסקות בסיפור העקידה. אמנים ישראלים נוספים רבים עסקו בנושא זה.

באמנות הישראלית עקידת יצחק מהווה סמל לאומי, המייצג את גורלו של עם ישראל בכלל ואת גורל בניו בפרט. הסופר א.ב. יהושע טען ש”העקידה חוזרת כמוטיב יסוד בחברתנו שלנו” (הארץ, 23.4.71). ניתן להבחין בכמה מגמות בולטות לאורך השנים, בכל הנוגע למשמעויות שניתנו לסיפור העקידה. בשנות ה- 20 פורש הסיפור פעמים רבות בהקשר לפוגרומים ול”מאורעות”. לאחר מכן, קושרה העקידה לשואה ולמלחמת השחרור, כאשר אברהם ייצג פעמים רבות את האב השכול ואת עם ישראל הסובל. בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים (1973-1967) נתפס האיל כתקווה לגאולה, או כקינה על גאולה שלא באה. כתגובה למלחמת לבנון, שפרצה ב-1982, הסיפור נתפס בהקשר למחאה נגד ההורים (אברהם) השולחים את בניהם (יצחק) להפוך לקורבנות המלחמה. המלאך והאיל, בהקשר זה, אינם מגיעים כדי לגאול את הבנים. (עפרת, 1986)

בשנת 1983 פרסם עמוס קינן מאמר שנקרא “יצחק כבר לא רוצה”. במאמר זה התייחס קינן לעקידה לאורה של מלחמת לבנון: “ב- 1948, יצחק לא שאל… ולפני כן, גם עולי הגרדום לא שאלו. אחר-כך לא שאלו ב- 1956. ואחר-כך לא שאלו ב-1967 . ואחר-כך לא שאלו ב- 1973. היום, יצחק כבר לא רוצה. ואם יצחק לא רוצה, לא רק אברהם איננו יכול לעשות שום דבר בנדון. אפילו אלוהים לא יכול” (ידיעות אחרונות). (עפרת, 1986)

דברים אלה מבטאים הלך רוח לפיו, אנשים רבים לא ראו את הקורבן כהכרחי, ומחו נגד הקרבתם של הבנים במלחמה.

את ציוריו ופסליו של מנשה קדישמן בנושא העקידה יש לראות באותו הקשר.

 

 הסיפור המקראי: בראשית כ”ב

א וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.  בוַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ אֶת-יִצְחָק וְלֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.  ג וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים.  ד בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַמָּקוֹם מֵרָחֹק.  ה וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו שְׁבוּ-לָכֶם פֹּה עִם-הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד-כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם.  ו וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל-יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת-הָאֵשׁ וְאֶת-הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו.  ז וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה.  חוַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו.  ט וַיָּבֹאוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים.  י וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת-בְּנוֹ.  יאוַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה מִן-הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.  יב וַיֹּאמֶר אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה  כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ מִמֶּנִּי.  יג וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ.  יד וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא יְהוָה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה.  טו וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֶל-אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן-הַשָּׁמָיִם.  טזוַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם-יְהוָה  כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידֶךָ. יז כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו.  יח וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי.  יט וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל-בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע.  {פ}

 

בממלכת המלך מנשה

קשה להאמין שבסמטת בית השואבה בתל אביב מסתתרת ממלכה של איש אחד, מלך לבוש גלימה לבנה שקופה ותחתונים בלתי נראים. בכניסה לביתו יש דלת נעולה, ובהמשך, במעלה מדרגות שנבנו בראשית המאה העשרים, ישנה דלת נוספת שאינה נעולה. זו הכניסה למקום מושבו של המלך, הצייר והפסל הדגול מנשה קדישמן היושב על כיסאו בצמוד לחלון גדול. מוקף בציוריו, הוא  אינו טורח להרים אלי את עיניו, ואני עומד נבוך מולו. היתה זו תחילתה של היכרות שנמשכה ברציפות שנתיים ימים, מדי חודש היינו נפגשים ומעמיקים ברצוננו המשותף להפיק את ספרו של אריה בג “אל תשלח ידך אל הנער”, אסופת שירים ודברי הגות בנושא העקידה, שהתברר שהיתה גם מרכז הווייתו של מנשה.

באותם ימים היתה עדנה, חברתו לחיים של מנשה, שומר החותם. בלעדיה לא ניתן היה לקדם דבר בממלכה. סיפרתי לה על כוונתי להוציא ספר בנושא העקידה עם ציוריו של מנשה. הספר היה חלומו של אבי שלא זכה להגשים. “מנשה אמר לך משהו”, שאלה. ” לא”, אמרתי, “אפילו לא הרים את עיניו.” “אז זה הטלפון שלי, תתקשר ונתאם איתו פגישה לשבוע הבא. ואל תשכח להביא קופסת מלפפונים במלח”. יצאתי נבוך כשם שהגעתי. הכול נראה הזוי. חשבתי לעצמי: ספר בטח לא יצא מזה. טעיתי.

בפגישתנו השנייה בראשית שנת 2001 עליתי בלי היסוס במדרגות ובידי כתב היד של הספר העתידי. פתחתי את הדלת ועדנה אמרה: “שים את הקופסה במטבח, תיכנס בלי להגיד מילה ותתישב על הכיסא ליד מנשה”, אמרה, “ותחכה עד שיפנה אליך”. הדקות נקפו ואף מילה, דומיה. ולפתע: “מה יש לך ביד?” “השירים של הספר”, אמרתי. “תן לי”. הושטתי את הניילון עם עשרות השירים, מנשה הוציא את כולם והחל לקרוא אחד אחד, לבסוף פסק : “אל תדאג, אני אעזור לך, אבל חסרים כאן כמה שירים שבלעדיהם אי אפשר להמשיך. ועכשיו ספר לי על אבא שלך ועל עזריה ועל העמק”. התחלתי לספר ולתאר במיטב כשרוני ובינתיים נכנסו לסטודיו אנשים נוספים שנעמדו במעבר הצר בין ערימות הציורים והסקיצות שגדשו את החדר. חלק מהאנשים עמדו שעה ויותר, התייאשו והלכו. אחרים השחילו מילה שנותרה ללא מענה ומנשה ואני בענייננו, כשבסטודיו יש רק שלושה כסאות, אחד למלך, אחד לי ואחד לניירות שהבאתי.

כעבור שעתיים קמתי ללכת  ועדנה אומרת: “הוא אוהב את אבא שלך ואותך. בעוד שבועיים תבוא ונדבר על הציורים שאתה צריך ואל תשכח להביא שתי קופסאות מלפפונים במלח”. כך החל מסע מרתק של הגשמת חלומו של אבא והיכרות שלא תישכח עם צייר ואדם מיוחד.

פגישתנו הבאה כבר היתה תכליתית. מנשה פתח מייד: “צריך לצרף לספר שירים וטקסטים של יחיאל מר, של אליעזר כגן, יבי, רוני סומק ואבי אליאס. כמו כן, אני אדבר עם אדם ברוך, חבר שלי, ועם חיים באר, אנשים חכמים. אי אפשר בלעדיהם”, פסק. בשלב זה כבר היה ברור שבלי רזיה זה לא ילך. ספרות ושירה זה המקצוע שלה, אני הרי רק המפיק פה. רזיה תהיה הסמכות המקצועית.

“ומה עם הציורים”, שאלתי. “קח מעדנה מפתח, רד למטה לחדר שבו שמורים הציורים שלי, תעשה סיור ואז נדבר”.

הרגשתי כמו עליסה בארץ הפלאות. פתחתי את הדלת,  נגלה לי אולם חשוך, עולם ניסתר שמעטים זכו לראות  ובו עשרות תמונות בגדלים שונים ועשרות פסלי מתכת קטנים ששימשו דגמים לפסלים הגדולים המוצבים בארץ ובעולם, עולם מכושף. עליתי למעלה, תוהה ומבולבל: איך לבחור? הפעם מנשה הציל את המצב: “הכי חשוב זה הציור על הכריכה, ואת זה כבר בחרתי”.  הציור שבחר הוקדש לבנו, בן, ביום גיוסו לצה”ל בשנת 1982 והוא מבטא את החשש של מנשה לבנו. בציור רואים את הקורבן, את אביו האוחז מאכלת ואת אלוהים פורש כנפיים מעליהם. רוח העקידה היתה נוכחת בסטודיו תמיד.

חגי בן גוריון – 2015

 

 

עריכה :חגי בן גוריון

צילום וסריקה :חיים בניאן וחגי ב.ג


גרסה להדפסה
גרסה להדפסה
     
שליחה לחבר
שליחה לחבר

backtotop