עזה כהן

עזה כהן

שתלתם ניגונים –ראיון עם עזה כהן לבית ביקלס – ציירת.

 “נולדתי ב- 1938 ,שנת תרצ”ח, תקופת הפרעות בארץ.

הכנופיות הערביות פגעו במכוניות בדרכים, התקיפו ישובים, הרגו ושרפו וכל זאת במטרה לפגוע ביישוב היהודי ולמנוע הקמת בית יהודי בארץ ישראל. בשעה שאימי עמדה ללדת אותי, בקיבוץ תל-יוסף, הגיע הרופא אל הצריף של הוריי והתבונן סביבו, כדי לבדוק אם תנאי המקום מאפשרים לידה. מסוכן היה לנוע בדרכים, אך אימי לא הסכימה בשום פנים ואופן ללדת אותי ללא תנאים אלמנטאריים. לכן הזעיקו טנדר *עם שישה גפירים, והשיירה כולה נסעה לבית-החולים בעפולה. בית החולים היה מוקף בקונצרטינות עשויות תיל, שאותן נאלצו להזיז במשך דקות ארוכות עד שניתן היה לעבור דרכן. לאחר מכן פתחו את השערים, הכניסונו פנימה ואז נולדתי במזל טוב – בת בכורה לאימי קלרה ולאבי שמואל (מילק) ביקלס”.

 “גדלתי כמו כל ילדי הקיבוץ באותה תקופה.

אמנם אנחנו, הילדים, קבלנו את כל הדרוש לנו במושגי אותם ימים, אך להורינו לא אפשרו להתערב בנעשה בבית-הילדים . החינוך היה נוקשה, ולא פעם הוציאו עלינו המטפלות את כל תסכוליהן, חרדותיהן וקשיי חייהן.

 אחד מהמקרים, הקשור ל “דרך החינוכית” שהייתה מקובלת אז, נשאר חרוט בזיכרוני: יום אחד, כאשר הלכתי אל בית הוריי, נקרתה בדרכי המטפלת. הייתי ילדה קטנה, התביישתי מפניה ולכן הסתתרתי מאחורי שיח בתקווה לחמוק מעיניה. אבל כשחזרתי לבית-הילדים לארוחת הצהריים התברר לי שנכשלתי. חיכתה לי “קבלת פנים” סוערת, כאשר ללא אומר ודברים חטפתי שתי סטירות לחי מצלצלות, הצלחת שלי התעופפה לאורכו של חדר האוכל, וברקע נשמעו שאגות המטפלת: “מי שלא רוצה להגיד לי שלום בדרך… אין לו זכות לאכול איתנו”.

ככלל, האוכל היה נושא בפני עצמו. הכריחו אותנו לאכול את כל מה שהונח לפנינו על השולחן. אני תמיד הייתי רזה וזכיתי בתוספות כדי להשמין. אבל תיאבון לא היה, ולכן הייתי יושבת במשך שעות מול הצלחת, שבה היו כמויות אוכל שהספיקו כדי לחסל את מעט התיאבון שלי ולא לאכול. אך אל דאגה! מה שלא סיימתי בארוחת הבוקר חיכה לי בצהריים, מהצהריים עבר לערב וחוזר חלילה. עדיין זכורה לי צלחת המרק, המצופה קרום שמנוני, שקיבלתי בצהרים והמתינה לי בארוחת הערב.

ועוד זיכרון מאותה עת. היו לי שתי צמות וזוג הורים משכילים, ובכל פעם שהמטפלת הייתה מתקשה לקלוע את צמותיי, היא הייתה מושכת בהן ואומרת בלעג: “בואי הנה אינטליגנטה”.

שעות יפות של ילדות עברו עלי, כאשר אבא היה חוזר מהדרכים. היינו מצטופפים בחדרנו הקטן, בין שולחן השרטוט והפינה, ואבא היה מפליא בלהטיו – מצייר, מכפיל וגוזר וכהרף עין יוצר חיות יפהפיות מנייר. אחת ועוד אחת. או שהיה נוטל את הכינור ומנגן, בעוד אני הקטנה מנסה להפריע לו ככל יכולתי, או שהיה מוציא, כמעשה קסם, טבלת שוקולד, ממתק נדיר באותם ימים, ומחלק לכל אחד מאיתנו משבצת”.

 “כאמור, שנות חיי הראשונות עברו עלי בצל המאורעות.  

אני זוכרת גם את החרדה, שאפפה אותנו בימי מלחמת העולם השנייה, עם התקדמות הגרמנים בצפון אפריקה לכיוון מצרים. דיברו אז על אפשרות ריכוזה של כל אוכלוסיית צפון הארץ ביערות הכרמל וניהול מלחמה פרטיזנית, במקרה הגרמנים יכבשו את הארץ. עם תום המלחמה אני זוכרת את הורי, היושבים ערב ערב בבית התרבות, ליד הרדיו היחיד שהיה בקיבוץ, ומקשיבים לתוכנית “חיפוש קרובים” בתקווה לשמוע משהו על משפחותיהם, שנשארו בפולין. למרבה הצער, תקווה שלא התגשמה.

ברוח אחרת אני זוכרת את אוהלי הפלמ”ח, שהיו ליד המקלחת הקטנה, ואותנו הילדים מציצים בין יריעותיהם, כדי  לראות את הפלמח”ניקים עושים אהבה.

 ההעפלה הצטיירה בעיניי כאירוע, שבו כל הישוב גזר על עצמו שביתת רעב כהזדהות עם השביתה שהכריזו המעפילים על אוניה, שנתפסה ועגנה בנמל חיפה. אמא עסקה אז בגיהוץ, וכמקובל באותם ימים  התיזה מפיה מים על הכביסה. אני זוכרת, ששאלתי אותה אם אינה “מבלפת” ובולעת קצת מים, והיא השיבה שאסור לנהוג כך, שהרי גם עלינו לחוש מעט ממה שעובר על המעפילים”.