עזה כהן

 

עזה כהן

 

שתלתם ניגונים –ראיון עם עזה כהן לבית ביקלס – ציירת.

  
– את נוהגת לתאר את הציור שלך, כענף של עץ, ששורשו נטוע בכישרונו של אביך, שמואל (מילק) ביקלס.
-” זה נכון. למעשה, כל חיי גדלתי עם הציורים של אבא. הוא היה איש, שבשעות שבהן לא ניגן בכינור או לא קרא פרטיטורות- הוא צייר. ניתן לומר, שהוא רשם כמעט בצורה אובססיבית לא רק על כל פיסת נייר שנקרתה לידו , אלא על כל מה שהזדמן ועם כל כלי ציור שהיה לו. גדלתי ברוח התשוקה הזאת לאמנות, אבל אני עצמי לא העזתי לגעת בעיפרון, כי רחשתי לאבא כבוד עצום. התחלתי לצייר רק לאחר שאבא נפטר, וככל הנראה כאשר השתחררתי מיראת הכבוד כלפיו, שחסמה אותי בהקשר הזה. מבחינת עיסוקו, אבא לא היה צייר, אלא ארכיטקט. הוא לא עסק בציור מופשט, אלא בעיקר רשם. הכלים שעמדו לרשותו היו בעיקר עפרונות, גירים, עטים, פחמים וצבעי מים. בביתי יש רק ציור שמן אחד שלו, וזהו ציור ריאליסטי. פיגורטיבי. תמיד חשתי בהשפעה האדירה שיש לו עלי, אך רק כאשר התחלתי לרשום ולצייר התגלה לי, שהיד הרושמת שלי מאוד דומה לשלו. התברר לי, שמשהו ממהותו של השורש טבוע גם בענף, שהוא אני. אבא רשם הרבה יותר טוב ממני, אבל הדמיון בינינו רב. ניתן לומר, שזהו מעין דיאלוג בדיעבד, שמתנהל בשפה כה דומה, עד כדי כך שלא פעם אנשים אינם מבחינים בין הציורים שלו לשלי”.
-באילו נסיבות התחלת לצייר?
-“מעולם לא למדתי ציור בצורה מסודרת. למדתי בעיקר מתוך התבוננתי בדרך היצירה של אבא, ולמעשה הוא היה המורה שלי. הוא נפטר בשנת -75, בהיותי כבת 40 . באותו זמן הייתי מזכירת חברה, ובמהלך הישיבות השונות התחלתי לרשום את האנשים שהשתתפו בהן. זו הייתה ההתחלה. אחר כך עברתי לרשום את בני המשפחה- את ילדי ומאוחר יותר את נכדי. אני אוהבת לרשום טוב את מי שאני מכירה היטב, מפני שהרישומים שלי לא התייחסו מעולם אל החיצוניות בלבד. הרצון שלי כציירת היה ועודו לבטא ברישום את פנימיותם. את האופי המיוחד של כל אחד מהם, כפי שאני מכירה אותו”.
-האם הייתה נקודת זמן, שבה הרגשת שאת כבר יכולה ורוצה לצייר את אביך?
-“כן. אבל זה קרה לפני כחמש שנים, כלומר זמן רב לאחר מותו. תחילה ציירתי אותו בשמן על דיקט. זה היה לאחר שהשתתפתי בסדנת אומנים, שבה התחלתי לצייר בשמן, ויש גם ציור שלו, שבוצע בשמן על קנבס. אלה היו המפגשים הראשונים שלי איתו, כאדם בוגר, ולכל אחד מהציורים יש אפקט אחר. אמירה שונה. המכנה המשותף לשניהם הוא האור. יש בהם המון אור, שבעצם מסמל את תמצית הזיכרון שלי ממנו. מפניו של אבא שלי קרן אור של ילד. רסיסי נהרה. ועוד משהו. גיליתי בדיעבד, שגם לאחר שנים רבות של פרידה, עדיין ציירתי את אבא מזווית של מתבוננת. מלמטה למעלה. זווית שמעצימה את האיש, שהיה ענק בכישרונותיו, אך אדם קטן ממדים”.
-ניכר בציורים האלה, שהם רוויי געגועים.
-“כן. אני מאוד מתגעגעת להורי. אהבתי אותם מאוד. הם נפטרו כאשר הייתי צעירה, בשנות השלושים המוקדמות שלי, ועד היום אני נושאת את תחושת ההחמצה הזאת. אני מאמינה שאמי, קלרה, הייתה אחת מלמד וו צדיקים. אישה מיוחדת במינה. היא הייתה דוקטור לפיזיקה גרעינית, אך מעולם לא עסקה במקצועה. היא סיימה את הלימודים בטכניון (פוליטכניקום) של לבוב, עלתה ארצה, וקיבלה על עצמה להיות חלוצה. לא משום שהיא חפצה בכך אלא מפני שזה היה רצונו של אבא. היא הייתה האישה השנייה בהיסטוריה, שקיבלה במתנה לנישואיה גרם של רדיום. כידוע, הראשונה הייתה המדענית מארי קירי. אבל בקיבוץ של אותם ימים אסור היה לשני בני זוג “לא לעבוד”, ועיסוק בארכיטקטורה לא נחשב לעבודה. אמנם בית הספר המקומי שיווע למורים לפיזיקה, אבל מכיוון שאבי היה ארכיטקט, נאלצה אמי לעבוד כמטפלת. היא הייתה מטפלת במשך שנים רבות, ורק לאחר שעברנו מתל-יוסף לבית השיטה התחילה לעבוד כשרטטת לצידו של אבא. את אמא ציירתי על בסיס רישום של אבא, שנרשם לפני מותה. היא נפטרה מסרטן, וברגעיה האחרונים נכנס אבא לחדרה עם נייר ועט ורשם אותה. עברו שנים רבות, ואני ציירתי אותה בשמן על בד בהשראת הרישום הזה”.
-כציירת, השתתפת בכמה תערוכות.
-“השתתפתי, אך יש לכך משמעות למי שמעוניין בהכרה מבחוץ, ולי זה מעולם לא היה חשוב במיוחד.
חשוב יותר, שבדיאלוג הפנימי אני כבר מגדירה את עצמי כציירת. ההחלטה להתחיל לצייר לא הייתה מושכלת. הציור היה שם, בתוכי, והוא היה חייב לצאת. לא אני בחרתי באמנות, אלא היא זו שבחרה בי”.
 
 
   
 
   

 

קורות חיי

 “נולדתי ב- 1938 ,שנת תרצ”ח, תקופת הפרעות בארץ.

הכנופיות הערביות פגעו במכוניות בדרכים, התקיפו ישובים, הרגו ושרפו וכל זאת במטרה לפגוע ביישוב היהודי ולמנוע הקמת בית יהודי בארץ ישראל. בשעה שאימי עמדה ללדת אותי, בקיבוץ תל-יוסף, הגיע הרופא אל הצריף של הוריי והתבונן סביבו, כדי לבדוק אם תנאי המקום מאפשרים לידה. מסוכן היה לנוע בדרכים, אך אימי לא הסכימה בשום פנים ואופן ללדת אותי ללא תנאים אלמנטאריים. לכן הזעיקו טנדר *עם שישה גפירים, והשיירה כולה נסעה לבית-החולים בעפולה. בית החולים היה מוקף בקונצרטינות עשויות תיל, שאותן נאלצו להזיז במשך דקות ארוכות עד שניתן היה לעבור דרכן. לאחר מכן פתחו את השערים, הכניסונו פנימה ואז נולדתי במזל טוב – בת בכורה לאימי קלרה ולאבי שמואל (מילק) ביקלס”.

 “גדלתי כמו כל ילדי הקיבוץ באותה תקופה.

אמנם אנחנו, הילדים, קבלנו את כל הדרוש לנו במושגי אותם ימים, אך להורינו לא אפשרו להתערב בנעשה בבית-הילדים . החינוך היה נוקשה, ולא פעם הוציאו עלינו המטפלות את כל תסכוליהן, חרדותיהן וקשיי חייהן.

 אחד מהמקרים, הקשור ל “דרך החינוכית” שהייתה מקובלת אז, נשאר חרוט בזיכרוני: יום אחד, כאשר הלכתי אל בית הוריי, נקרתה בדרכי המטפלת. הייתי ילדה קטנה, התביישתי מפניה ולכן הסתתרתי מאחורי שיח בתקווה לחמוק מעיניה. אבל כשחזרתי לבית-הילדים לארוחת הצהריים התברר לי שנכשלתי. חיכתה לי “קבלת פנים” סוערת, כאשר ללא אומר ודברים חטפתי שתי סטירות לחי מצלצלות, הצלחת שלי התעופפה לאורכו של חדר האוכל, וברקע נשמעו שאגות המטפלת: “מי שלא רוצה להגיד לי שלום בדרך… אין לו זכות לאכול איתנו”.

ככלל, האוכל היה נושא בפני עצמו. הכריחו אותנו לאכול את כל מה שהונח לפנינו על השולחן. אני תמיד הייתי רזה וזכיתי בתוספות כדי להשמין. אבל תיאבון לא היה, ולכן הייתי יושבת במשך שעות מול הצלחת, שבה היו כמויות אוכל שהספיקו כדי לחסל את מעט התיאבון שלי ולא לאכול. אך אל דאגה! מה שלא סיימתי בארוחת הבוקר חיכה לי בצהריים, מהצהריים עבר לערב וחוזר חלילה. עדיין זכורה לי צלחת המרק, המצופה קרום שמנוני, שקיבלתי בצהרים והמתינה לי בארוחת הערב.

ועוד זיכרון מאותה עת. היו לי שתי צמות וזוג הורים משכילים, ובכל פעם שהמטפלת הייתה מתקשה לקלוע את צמותיי, היא הייתה מושכת בהן ואומרת בלעג: “בואי הנה אינטליגנטה”.

שעות יפות של ילדות עברו עלי, כאשר אבא היה חוזר מהדרכים. היינו מצטופפים בחדרנו הקטן, בין שולחן השרטוט והפינה, ואבא היה מפליא בלהטיו – מצייר, מכפיל וגוזר וכהרף עין יוצר חיות יפהפיות מנייר. אחת ועוד אחת. או שהיה נוטל את הכינור ומנגן, בעוד אני הקטנה מנסה להפריע לו ככל יכולתי, או שהיה מוציא, כמעשה קסם, טבלת שוקולד, ממתק נדיר באותם ימים, ומחלק לכל אחד מאיתנו משבצת”.

 “כאמור, שנות חיי הראשונות עברו עלי בצל המאורעות.  

אני זוכרת גם את החרדה, שאפפה אותנו בימי מלחמת העולם השנייה, עם התקדמות הגרמנים בצפון אפריקה לכיוון מצרים. דיברו אז על אפשרות ריכוזה של כל אוכלוסיית צפון הארץ ביערות הכרמל וניהול מלחמה פרטיזנית, במקרה הגרמנים יכבשו את הארץ. עם תום המלחמה אני זוכרת את הורי, היושבים ערב ערב בבית התרבות, ליד הרדיו היחיד שהיה בקיבוץ, ומקשיבים לתוכנית “חיפוש קרובים” בתקווה לשמוע משהו על משפחותיהם, שנשארו בפולין. למרבה הצער, תקווה שלא התגשמה.

ברוח אחרת אני זוכרת את אוהלי הפלמ”ח, שהיו ליד המקלחת הקטנה, ואותנו הילדים מציצים בין יריעותיהם, כדי  לראות את הפלמח”ניקים עושים אהבה.

 ההעפלה הצטיירה בעיניי כאירוע, שבו כל הישוב גזר על עצמו שביתת רעב כהזדהות עם השביתה שהכריזו המעפילים על אוניה, שנתפסה ועגנה בנמל חיפה. אמא עסקה אז בגיהוץ, וכמקובל באותם ימים  התיזה מפיה מים על הכביסה. אני זוכרת, ששאלתי אותה אם אינה “מבלפת” ובולעת קצת מים, והיא השיבה שאסור לנהוג כך, שהרי גם עלינו לחוש מעט ממה שעובר על המעפילים”.

 

 
   
 
   
 
   
 
 
“שנת הבת-מצווה שלי הייתה שנה שחורה לתנועה הקיבוצית.
תקופת הפילוג. החיים המשותפים לא עמדו בלחץ היריבות האידיאולוגית ונוצר הקרע. המריבות בין החברים מוטטו את עולמי הקטן. אמנם, אנחנו הילדים התנצחנו, התווכחנו ואפילו חגגנו, כי קיבלנו הרבה “פרסי תנחומים” שלא הגיעו לנו, אך עמוק בלב הייתי עצובה. מריבות החברים הביכו אותי ולא רציתי לעזוב את ביתי, תל-יוסף.
תקופת הפילוג נגמרה כאשר נפל הפור – החלטנו שאנו עוברים לבית השיטה. נסענו לראות לאן פנינו, ומאותו ביקור אני זוכרת בוץ, בכמות שכמותה לא ראיתי עד. למעשה, ההורים הודיעו לי תחילה שאנחנו עוברים לגבעת ברנר, כדי להיות קרובים לעבודה של אבא, אך אני לא הסכמתי וכך הגענו לבית השיטה.
 הקליטה לא הייתה קלה. זמן רב התגעגעתי לתל-יוסף, ובחלומותי המשיכו כל ההתרחשויות להיות שם. אך בשלב מסוים הפכה בית השיטה לביתי השני. על קליטתי הקלה חברת הילדים הסוערת והפעילה של אותו זמן. חיי החברה התוססים היו לרוחי ותמיד נטלתי בהם חלק. בלילות היינו מבלים עד מאוחר בכיתה, מכינים שיעורים ומתווכחים עם מורינו. רק אחר-כך ירדנו אל הבית, ושם ישבנו ושרנו על הדשא עד השעות הקטנות של הלילה… או עד שהשכנים היו צועקים גוואלד.
בשלב כלשהו גילתה דיתה את כישרון הריקוד שלי, ובחרה בי להיות סולנית בריקודים שהעמידה. ריקודי חסידים, מנואט, “קומי צאי” ועוד. למעשה, מאז לא הפסקתי לרקוד ומאוחר יותר התחלתי ליצור ריקודים בכוחות עצמי וכן לכתוב פזמונים ולהעמידם. עשיתי זאת בהנאה במשך שנים רבות.
עם סיום השנה, כאשר נדרשתי להכריע אם ברצוני להתקבל לקיבוץ כחברה, ידעתי שאבחר בדרך זו. לא קיבלתי את הקיבוץ כמובן מאליו. אהבתי אותו, אך גם הכרתי בחולשותיו וידעתי שעלי להילחם בחולשות אלה מבפנים. בצבא כבר ראיתי את עצמי כשליחת הקיבוץ. הייתי שרטטת אווירונאוטית בחיל האוויר, לא אהבתי את הצבא ולא הפסקתי לחלום על החזרה הביתה והיציאה ללימודים.
 עם השחרור יצאתי כמדריכה לשנת שירות בעיר לוד, שהייתה אז עיירת עולים וסבלה מהרבה בעיות של אלימות ונוער שוליים. יום אחד הגיע טלפון מהבית: “בואי מהר, עומדים להחליט באסיפה לשלוח אותך ללמוד הוראה באורנים”. אני מודה, שעד אז לא חשבתי ולא התכוונתי להיות מורה. אך מאד רציתי לסיים את ההדרכה ועוד יותר מזה רציתי ללמוד, וכך, בדרכו של המקרה (או הגורל) הפכתי למורה. באותו זמן גם התחתנתי- עם אילן כהן- ובסוף השנה הראשונה לעבודתי כמורה נולד חגי, בננו הבכור”.
 
“היו גם מכות קשות.  
בשנת 1966, בהיותי בת 29, חלה אחי האהוב,אלי, בסרטן ומת תוך שנה כשהוא בן 20 בלבד. כאשר נולדה בתנו קראנו לה על שמו – אלה.
החיים לא הקלו עלינו, ובמהלך שנים ספורות נפטרה אימי מסרטן ובננו הקטן יובל, בן הארבע,  נלקח מאתנו בתאונה נוראה. הייתי אז באמצע לימודי באוניברסיטה, גייסתי כוחות על ולא וויתרתי. המשכתי ללמוד ילדתי את לילך, ולאחר סיום הלימודים והשיבה הביתה הגיעה לעולם מיכל, בתנו הצעירה.
בשנים אלה הלך גם אבי לעולמו, והוא בן 65 בלבד.
 
“החיים ממשיכים.
בשנים הבאות חינכתי מחזורים רבים בבית הספר המקומי. תוך כדי הוראה נבחרתי להיות מזכירת חברה בקיבוץ ובתקופה זו התחלתי לצייר. במקביל, המשכתי להעמיד מופעים שונים בחגי הקיבוץ. בינתיים בגרו ילדי והתחתנו, והיום יש לי 8 נכדים ונכדות, שאני נהנית להיות במחיצתם. את ההוראה סיימתי לאחר 33 שנות עבודה, והיום אני פנסיונרית עסוקה….ומציירת.
 
נכתב במרץ 2009 
 
 חזרה לדף אמנים ויוצרים

backtotop