קבוצת אלון 1953- 2014

 

קבוצת אלון 1953- 2014
 

                                                     קבוצת אלון  1953 – המחזור הראשון של בית הספר

 

 
מחזור 1 – “אלון” – 1953
  מחנך: עזריה אלון  
אבן-נור-גדרון תמר  מטפלת:   
אבן-נור אמנון גת-ויינשטיין אמישי פרבר אליעזר
אגוזי-שושני ניצה וייסברג-ירבעם מיכאל פרג יוסוף
אלבלק חנוך וסרמן-גדיש צילה פרוינד-נבו אלכס
ארייך-רז דרורה חרמוני-טל חנה קלר-ישורון צבי
בארי-חולתי נעמי ישראלי-רביב שולה קלרמן-קליינשטיין רותי
בן-נון אסף מיינרט-גבריאל נורית  שרגא יעקב
בצלאל אהרון סוויד יהושע (כופכף)רפאלי יעקב
סה”כ     22    בוגרים

 

 

   
 

 

https://beithashita.org.il/apage/117163.php  זכרונות ברכה אשכנזי הגננת הראשונה – 1934 -1954

 

  

                            קבוצת “אלון” – הכיתה הראשונה של בית הספר  בבית השיטה
                                                                                                                 מזכרונותיו של מורה ומחנך
    הילדים הראשונים של הקיבוץ, אלה שקובצו מאוחר יותר לקבוצת “אלון” – נולדו עוד בהיות “קבוצת החוגים” (כפי שנקראה אז) במעיין חרוד, ממתינה לבוא זמנה לעלות להתיישבות באדמות שאטה. יחד עם הוריהם הגיעו אל מחוז-היעד, ומיום היוולדם היו מעין שפני נסיונות לחיפושי הדרך בתחום החינוך הקיבוצי. בשנת 1942 נפתחה כיתה א’, ובה 11 ילדים, כשהקיבוץ כולו צופה בה בשמחה ובציפייה.
 
 אישור משרד החינוך לפתוח בית ספר בבית השיטה.ברשימה 22 ילדים שחציים עדיין לא בכיתה א.ספטמבר 1942
המחנך היה החבר אלינקה, שהתמיד במשימתו המפרכת 4 שנים. תכנית הלימודים היתה, בחלקה הגדול, מאולתרת, וכללה הרבה טיולים, שהייה בטבע, התעמלות ועבודה במשק. שנים עברו עד שהגיע הקיבוץ להכרה, שיש להכשיר את המיועדים להוראה לקראת מילוי תפקידם, והרבה “שגיאות חינוכיות”, יש להניח, נעשו בינתיים. “התלמיד הוא חבר שלנו בעתיד… רחוק אני מלהעיד שהגעתי לשלמות בעבודה בביה”ס, אבל נתייצבה לי דעתי שזאת הדרך: לחיות איתם ולא ללמדם גרידא…” – כותב אלינקה ב”בקבוצה”, עלון הקיבוץ, 7.7.42.  ויש, כמובן, גם דיעות אחרות: “בנסיון לבנות בי”ס כפרי הודגש יותר מדי הצד של החוויה הבלתי-אמצעית של הטבע ואוצרותיו. הדגשת יתר זו… אסור שתהיה על חשבון החלק הלימודי של החינוך” – דברי ‘ זאב מיינרט.
 
    אל ההוויה הזאת – בכיתה ה’ בשנת 1946– נכנס אריהבן גוריון לקבוצת אלון. השנתיים שעבד שם היוו – לו ולילדים – חוויה מעצבת ומכוננת. מסגרת הלימודים נעשתה קשוחה יותר, הדרישות החריפו, ומחשבת החינוך, המרחיקה-לכת, הובילה להקמת חברת הילדים, שהם היו בוגריה ומוביליה. את הכרזת המדינה ומלחמת העצמאות הם חיים תוך השתלבות במערכת ההגנה של הקיבוץ, כולל לימודי עזרה ראשונה, איתות ומורס, ואימוני נשק ושדאות. כמה שנים מאוחר יותר יושלם המעגל: זוהי הקבוצה שהובילה, בתום כיתת י”א, את רעיון ההקמה של ה”חטיבה” – ארגון הנוער של הקבה”מ, כחטיבה במסגרת תנועת “הנוער העובד”.
    קבוצת “אלון” מגיעה לגיל מצוות, ואריה – נאמן להשקפותיו ועקבי ביישומן, עורך להם את טקס בר-המצווה – כמובן, בהתאם לתפישותיו את תכני המסורת ואת משמעותם והרלבנטיות שלהם למקום ולתקופה. גם על טקס זה יחזור בעתיד, בכל קבוצה שתימסר לחינוכו.
    בכיתה ט’ אריה חוזר אליהם כמחנך, והדרישות מחמירות שוב:
    “…כזבוב את דמנו ימצוץ עד לשד
      אדון המורים אריה הנכבד…”
חורז מיכאל, אחד החניכים, בשיר אחד מני רבים שנשמרו מאז.
    באותה שנה ממש אריה יוזם שוב חוויה חריגה לחניכיו: שבוע לימודי-חווייתי בבית ג’אן, כפר דרוזי, לשהות עם הכפריים ולהכיר את חייהם באורח בלתי אמצעי:
    “… כמחנכים ראשונים לבנים ראשונים חשנו את האחריות המוטלת עלינו בחינוך – ליחס, להבנה ולמגע אנושי עם השכן הערבי. כיצד מתרגמים מישאלה חיונית זו למציאות חינוכית? ילדינו למדו שהם חיים על אדמה לאומית שנגאלה מאפנדים ערבים. הם חשו מדי פעם את הניגודים בינינו לבין שכנינו הכפריים כמציאות הכרחית. הדרך הכנה ביותר היא בפגישה עם ילדי הכפרים השכנים. אנו נבוא אליהם תחילה…” (“ניצת שיטה” כ”ח, 1968).
     אריה מפעיל קשרים קודמים, והכיתה – עם המחנך אריה והמדריך עזריה אלון – יוצאת אל הכפר הנידח, ו”נופלת” על תושביו כהפתעה גמורה: הדואר לא פעל, איש לא חיכה להם, ורק אדיבותו ורצונו הטוב של מחמוד קבלאן, מי שהיה יערן בתקופת המנדט, מאפשרים להם לשהות שבוע בכפר, ללון בבית הספר, ולתור את הסביבה ההררית על גווניה.
 
 קבוצת אלון עם אריה ועזריה בבית ג”ן ובכפר פקיעין. 1949
    בכפר אין מים זורמים, והקבוצה – ככל התושבים – יורדת מדי בוקר אל המעיין להתרחץ, ולשאוב מים לשימושה למשך היום. במשך יומיים התארחו הילדים בבתי התושבים, ובשאר הימים יצאו במסלולים משתנים אל אתרים בסביבה (בין השאר ביקרו גם בפקיעין והתוודעו אל משפחת יוסף זינאתי), וכך התוודעו אל הצמחייה ואל מיגוון בעלי החיים. את החוויות מהשבוע הזה נשאו עמם עוד ימים רבים.
    בפעם השלישית חוזר אריה אל קבוצת “אלון” בהיותם בכיתה י”א.
   “הוא שוב חזר / אותו אכזר / כלום לא עזר -/ לסבול נגזר…/ הוא כל הזמן שואל / אין כל בשורת גואל/ נותן לקרוא בלי סוף / מתי נגיע לחוף?” – הם קובלים…
   
    את חלקו המתמשך בחינוכה של קבוצת “אלון” סיים אריה בהובילו, עם עזריה ואיתם, את העצרת הראשונה של בני הקיבוץ בגבעת ברנר, שנת 1951.
   
    ב. העצרת בגבעת ברנר והקמת ה”חטיבה”
    שנת 1951 היא שנת פילוגו של הקיבוץ המאוחד. שנה קשה. ועדת החינוך של הקבה”מ מחליטה לקיים עצרת של בני הקיבוץ, בנסיון לשמור על הנוער כחלק מן התנועה, ומקימה מטה לארגון. באותם ימים היה אריה תלמיד סמינר הקיבוצים – שנת לימודים (יחידה) שאושרה לו, סוף סוף, ע”י הקיבוץ, לאחר שנים של הוראה-בפועל. הוא “נחטף” משם כגיוס-חירום, היישר למטה העצרת. כתמיד, קיבל עליו את המשימה והחל בתכנון ה”עצרת”, ללא מושג כלשהו מה היא אמורה להיות, ודבר ראשון סיכם עם עזריה אלון, שגוייס לכך אף הוא, להתרכז בשיכבת י”א כשיכבת הבסיס הארגונית-חינוכית של המחנה המיועד.
    הרעיון המקורי מתחיל ללבוש החלטות מעשיות: מקום ההתכנסות יהיה קיבוץ גבעת ברנר, הגדול והמבוסס (“מעבר לסמבטיון של בית השיטה, לנהוג אתה לא יודע, ולא נותנים לך ג’יפ…” יספר בזכרונותיו). יוקם מחנה ענק, ל-1280 נערים ונערות, גילאי כיתות ו’ עד י”א. יהיה בית שימוש, יהיה מטבח, יהיו מקלחות. והכל – לא ללילה אחד. כל קבוצה תבוא עם הציוד הנדרש ותארגן לעצמה את
מקומה.
 
 
    אריה עצמו מתחיל להסתובב ברחוב העליה, בתל אביב, ולאסוף חבלים ויתדות ומעדרים וטוריות – וכל מה שנראה לו שיידרש לצורך העניין. נסיון חינוכי בהיקפים כאלה הרי אין, ועליו לדמות לעצמו – מה זה מחנה שצריך לחיות בו 24 שעות ביממה, יום אחר יום, ושיהיה תוכן, שיהיה עניין. על החבר’ה עצמם דווקא יש לו מושג, ומחנך “ותיק” כמוהו מבין היטב שעל הפרחחים בגילים האלה צריך יהיה להשתלט. איך?
    “… פתאום זמזם לי בראש שיש סמינר לבוגרי י”ב, והם יושבים בשפיים… ואני מכיר איש אחד, שקוראים לו יונה ירחי, איש שיש לי איתו כימיה, שעסק אז בענייני הבטחון של הקבה”מ, ואני אומר לו: ‘יונה, יש לי בקשה אישית, תנועתית: אתה מפסיק עכשיו כל עיסוק, אתה בא איתי לגבעת ברנר, אנחנו אחראים על עצרת. אתה איש הבטחון… אני לרשותך’. אז הוא שואל: ‘מי יהיה איתנו? מי הסדרנים?’ ואני אומר לו: ‘הלא יש פה בשפיים בני כיתות י”ב, אני מציע להעמיד אותם לפיקודך’. הוא לקח אותי לשפיים בג’יפ שלו, נוסעים לסמינר י”ב, אני חושב שלא דפקתי בדלת, נכנסתי לכיתה… אני לא מכיר אף אחד מהם והם לא מכירים אותי. ‘בוקר טוב, אתם מפסיקים בסוף השיעור הזה את הסמינר. אני בא אחרי הצהריים לקחת אתכם לגבעת ברנר. הסמינר הסתיים…’. ובערב הם באו לגבעת ברנר, והם עשו עבודה, בלעדיהם היה שם סופר-בלגן…“. רכזת הסמינר ההוא לא נרגעה עד היום מהמחטף הזה…
 
    ולשעה שנקבעה הפתיחה הכל היה מוכן, והכל התבצע לפי התכנית, והיה סדר והיה תוכן והיתה רמה, והונח היסוד למסגרת-קבע חדשה.      
    קבוצת “אלון” הגיעה לעצרת במיטבה: הובאה תערוכה מרשימה, הוכנו הופעות התעמלות, הקבוצה כולה הפגינה הקמת מחנה אוהלים במהירות-שיא – ומה הפלא שהם חזרו משם כקבוצה המצטיינת?
    עוד לפני שובם לבית השיטה יזמה הכיתה הצעה להקמת חטיבה ארצית של בני הקיבוץ במסגרת התנועה הארצית של “הנוער העובד”. חלק מהכיתות המקבילות בקיבוצים אחרים נענו, ובסוכות תשי”ב נערך במעיין חרוד המחנה הראשון של השיכבה הבוגרת, והוכרז על הקמת החטיבה. כך קמה חטיבת בני הקיבוץ.
מתוך הביוגרפיה של אריה ב.ג “בגוף ראשון רבים”
כנס קבוצת  “אלון” – 2014
 60 שנה לסיום בית הספר
כשהתחלנו לחשוב על הכנס הזה לא נעדר גם חשש: לא השכלנו לשמור על הקשר בְמיסגרת זו משך שישים שנה, וזה פרק זמן ארוך פי כמה מפרק-הזמן בו חיינו יחד במיסגרת קבוצת “אלון”. כל אחד נושא עימו את המשא האישי שלו ומביא איתו את כל שחווה, יצר ואף איבד משך השנים,.
בְמיפגש מיוחד זה אנו זוכרים חברים יקרים שהיו, ותמיד יהיו, חלק מחיֵינו – יהושע, כופכף, גדעון, אמישי,ולייזר זכרם לברכה.
ייזַכרו לְטוב גם מורינו שהלכו לעולמם: אלינקה, דוד אלף, ארנסט הורביץ, חנה כרמי, בנימין גלעד, אברהם הקש, אריה ב.ג, רינה ירחי ועזריה אלון.
שנייםה מחברינו – נורית ואהרון – לא נמצאים עימנו כאן היום והם חיים את חייהם מרוחקים וּמנותקים. מי יתן ויקרה הנס שיחזיר גם אותם לעולמם-עולמנו. 
 
שורשיה של קבוצת “אלון” כאן, במעיין חרוד (מה שהיה קרוי בשנות ילדותנו –“עין-חרוד למטה”). 
בין השנים 1936-34-נולדו – כל אחת  בתורה, שש הבנות הראשונות – נורית, תמר, נעמי, ניצה, שולה, דרורה ולבסוף הופיע גם גדעון שהציל את כבודו של המין הגברי, שלאורך שנים רבות היה מיעוט מבוטל בממלכת הבנות.
 
במאורעות 36, כאשר היו יורים עלינו בלילות מהגלבוע, יצאנו לגלוּת של כחצי שנה לעין-חרוד. הורינו היו באים לבקר אותנו בערב, לאחר יום העבודה. סידור זה נמשך עד שעלינו לבית-השיטה ושוכַנו אחר כבוד בַבית הראשון והיחידי שניבנה אז – בניין א’ – שהכיל גם את מחסן הנשק.
בתקופה זו הצטרפה אלינו חנה’לה – הראשונה מבינינו שלא נולדה בארץ, והשמועה אומרת שעשתה את דרכה אלינו בתוך סלסלה.
בשנת 38 הסתיימה בניית הגן החדש – לימים גן ב’ וכיום בית הפיקוס. כל אחד מאיתנו קיבל לידיו את צרור בגדיו ובטיסה עשינו את הדרך אל הארמון החדש.
הפעילות בגן ומחוצה לו הייתה יוצאת מגדר הרגיל. תחת שרביטן של שולה, הגננת הראשונה, ואח”כ של ברכה אשכנזי ואירמה – עשינו חיִל, ולפי הדיווחים הפדגוגיים ששרדו מאז לא היה בינינו אף מפגר והתפתחותנו האינטלקטואלית כבר הייתה אז בסיס לתצפיות ומחקרים ומסקנות פדגוגיות (ראה יומנה של ברכה ודיווחי ו.חינוך ב”יומן” של אז).
בתקופה זו הצטרפו אלינו עוזי מניס ועמליה קהתי, שנטשו עם הזמן, ומיכאל שהגיע מגרמניה ומהר מאוד התבולל בינינו עד לבלי הכר.
 
בשנת 1942 – לאחר שהתאפקנו מספיק (חלקנו כבר הגיע לגיל 7) – נפתחה סו”ס כיתה א’ בבית הספר  שלנו והיא מונה 11 תלמידים.
ערב קודם הייתה בחדה”א מסיבה אדירה. בצד הדברים החשובים שנאמרו בה, אנו מצידנו העלינו הצגה שנושאה: פרידת ילדי הגן העולים לביה”ס מהצעצועים שלהם שנישארים בגן. הייתה שירה  ושִמחה גדולה והעיקר – ארוחה חגיגית, כזו שרק לעיתים רחוקות זכרנו כמוה. למחרת צעדנו בגאווה רבה לכיתה, שהייתה בצריף ע”י הרפת, כל אחד התיישב במקומו ומצא במגירה קלמר עץ משובץ צדף – מתנת חברינו הנהגים בצבא הבריטי שעבדו בקו ארץ ישראל – סוריה. כל החברים צפו בנו מבחוץ, דרך החלונות הרבים. משם המשיך המיצעד לבית שלנו – אחד מ”בנייני הנוער” שהוצמד אליו מיבנה פח לשירותים ומיקלחת. מנקודה זו כבר התקשֵינו לזכור את אין-סוף הבתים בהם התגוררנו משך שנותינו בביה”ס.
המחנך שלנו מעתה ולארבע השנים הבאות הוא אלינקה
הלימודים היו משולבים בהסתכלות, לימוד הסביבה הקרובה והרחוקה, הטבע. הייתה התעמלות בוקר, הייתה עבודה במשק – יום יום אחה”צ ובחופשים, והיו גם אימונים.
בְכיתה זו הצטרף אלינו אלי, ובזכותו גם נוגה – כלבתנו המיתולוגית.
 
ב”בקבוצה” מ- 7.7.42 כתב אלינקה:
“אצלנו ביה”ס הוא גם בֵית-לימוד ובית-חינוך, גם בַית וגם סביבה מעמדית. התלמיד הוא חבר שלנו בעתיד. רחוק אני מלהעיד שהגעתי לשלימות בעבודה בביה”ס, אבל נתייצבה לי דעתי שזאת הדרך: לחיות איתם ולא ללמדם גרידא, להרגילם במידות ובמינהגים, באוכל ובמישחק, בעבודה ובשיחה. ב”שיחת השבוע” ביום שישי אחה”צ זוכרים את אירועי השבוע, תורמים לקהק”ל ומבררים ריבים ומעשים לא הוגנים, חושבים על השבוע הבא וקוראים מ”דבר לילדים”. לאחר מכן עוברים לקבלת-שבת.
צריף הכיתה לוהט בקייץ וחדיר למים בחורף. בגלל מצב העבודה והביטחון לא הצלחנו להוציא לפועל את מסיבת סיום שנה”ל שהילדים התכוננו אליה ועמלו בשקידה…”
ב- 1942 כתב אלינקה:
אתמול בבוקר, אחרי שיחת הקבוצה בשאלות ביטחון, הייתה לנו שיחה בביה”ס. סיפרתי להם שהיססנו אם לגלות להם שהגרמנים התגברו על האנגלים וכבשו חלק ממצריים, כי לא ידענו אם הילדים יוכלו לעזור לנו. סיפרתי להם על מלחמת גדעון, שמעט אנשים אמיצים ומאומנים עבדו יחד לפי הפקודה, ניצחו את המידיינים הרבים שהתבלבלו ולא שמעו למפקדיהם.
הילדים דרשו שישתפום באימונים, שילמדו אותם לירות היטב ברובים, כי אחרת לא יהיו רגילים כשיהיו גדולים.
דיברנו על זמן החופש, המתחיל עיכשיו, שלא יוכלו לטפל בהם ושהם יצטרכו להתרגל לקום במהירות ולעזור, אולי גם להילחם. 
את השנה חתמנו במחנה קייץ, ביחד עם בני כיתת “אורן” לעתיד, בעתלית.
בכיתה ב’ הצטרפו אלינו יעקב וצביקה (ואולי גם אביגדור). כתב אלינקה ב”בקבוצה” 11.9.42:
“לפני שבוע התחילה שנה”ל בכיתה ב’. בנגריה עוד לא גמרו את השולחנות והכיסאות ואנחנו מתכנסים בכיתה סָביב לְשולחן עגול על גבי שני ספסלים ארוכים (הריהוט מאשתקד משמש כעת בחדר-האוכל שלנו).
בַּשבוע הראשון עסקנו בסידורים שונים בכיתה, הכשרת שטחי הנוי והירקות, סידורים לכלי-גינה, לעבודה בְחומר, סיכומי מאורעות ויומני החופש…
… במשך השבוע הספקנו להתרחץ בַּאסי, להוציא גזר בַגן הגדול, לקבל אורחים – ילדי ביה”ס משדה-נחום, לשמוע את ברכה צפירה ולשיר איתה ועכשיו מתכוננים לקבלת פני השנה החדשה…”
בכיתה ד’ – שנת 45 – הצטרפו אלינו ,צילה – הראשונה מבין פליטי השואה – ויהושע ודני שעשו את דרכם אלינו ברגל, בגניבת הגבול מסוריה.

ארבע השנים הראשונות בביה”ס היו מאוד משמעותיות עבורנו: למדנו (לא קשה במיוחד), בין היתר – מוסיקה עם ארנסט, ציור עם דוד אלף, עבודת-יד עם רחל ארגוב, תפירה וריקמה עם אמא כהן ונחמה אבן-נור, הבנות למדו נגרות אצל ברוך ינאי והבנים עם נעמי למדו מסגרוּת אצל קותי.

 

 

עבדנו כל יום אחה”צ במשק ובבתי-הילדים (גם הבנים, ולא לשכוח – היינו אז תלמידי כיתות א-ד’!). כבר אז בילינו חצי מהחופש הגדול במסיק, בפיקודו של צבי תמרי.

סיום כיתה ד’ היה גם הפרידה מהכיתה בצריף, והוא בא לביטוי בפיזמון הידוע, פרי עבודת צוות:

שלוש שנים חלפו עברו                   בקיר ובריצפה סדקים           שלום, שלום לך ישַנה

עלינו שם בצריף                              נהר שוטף בחוץ                   בך עצב גם שימחה

היו לנו שם ארנבות              בחורף ים בקייץ חם             עכשיו סוף סוף בְחדר טוב
וגם גינה סביב.                    קשה להיות חרוץ.                נראֶה טובה, ברכה.
אגב “נהר שוטף בחוץ” – זכור לנו חורף שביתנו הופקע לטובת מישהו ולנו אצל ההורים. היה חורף גשום, מידרכות או מגפיים לא היו, תעלות מים שוצפים חסמו את דרכנו אל הכיתה. אלינקה רתם זוג פרדות לעגלה, עבר מחדר לחדר ואסף אותנו לכיתה…
שנת 46 – כיתה ה’ – חווינו זעזוע ששינה את מושגינו על החיים: מידיו הרחומות של אלינקה עברנו לאחריותו של אריה בן-גוריון, למשך שנתיים תמימות. באחת הפכנו מסתם גדולים לבוגרים – עם כל המחוייבויות המשתמעות מכך. בתקופה זו הצטרפו אלינו חיה רוטנברג, אברהם פורמן, זאב ואלכס. התחלנו ללמוד אנגלית עם רינה. אחת לשבוע עבד כל אחד בענף הקבוע שלו מהבוקר עד עשר והשעות שלאחר מכן בכיתה היו מוקדשות לקריאה בספרות מיקצועית על הענף ולפגישה עם רכזי ענפים.
 
בסיום השנה התקיים מחנה קייץ בבית-אורן והוקמה חברת-הילדים.
שנים 47 – 48 בכיתות  ז’ – ח’  התקיימה הכרזת המדינה. אריה מכניס את הרדיו הראשון לכיתה. אנו חיים את מלחמת העצמאות, משתלבים כקַשרים בין העמדות, לומדים עזרה ראשונה עם דן כרמל ואיתות מורס ודגלים עם דב היינמן. מתאמנים בנשק ובשדאות עם שמריה שושני ועם אחיה. שנת בר-מיצווה מסתיימת בהצגת “המקושש” ו”בן סורר ומורה” בניצוחו של יצחק צבי ממעוז, במסיבה מרשימה בחדר-האוכל ולמחרת – האחד במאי – בַביקור השערורייתי בבית-הכנסת בכפר-יחזקאל, אצל ידידנו הרב סבא למברסקי שבא להטעימנו מטעמי המיקרא.
בשנה זו הצטרפנו לנוער-העובד ומדריכנו הנערץ היה מוניה.
הצטרף אלינו צבי ישורון, שלזמן קצר ריכז אליו את כל תשומת הלב בגלל הכיפה שחבש,ומרגע שהסיר את הכיפה הושלמה טמיעתו בתוכנו.
לאחר שנתיים עם אריה מֵרפים את המתח עם חנה כרמי. בשנה זו גם לא הייתה לנו מטפלת. כל חצי שנה מילאה את התפקיד בת אחרת מהכיתה. עד כמה שזה נראה נורא ממרחק השנים – זה כנראה היה לא כל כך נורא. המשכנו בשיגרת חיינו ואפילו קלטנו את חנוך אלבלק, אשר בתחילה עשה כמה תרגילי נסיגה, אך לבסוף, למזלנו הרב, החליט להישאר,ואת אסף בן נון , שמהר מאוד מגלה שאנחנו איננו בדיוק לטעמו, אך למרות הכל מחזיק מעמד.
עכשיו עזריה הוא המדריך שלנו, וזה כבר ממש לא מוניה. בסוף כיתה ח’ – היינו במחנה קייץ בקיסריה.
כיתה ט’ – אנחנו מסודרים מכל הצדדים: המדריך – עזריה, והמחנך שוב אריה. מיכאל היטיב לתאר את הלך הרוח באותה שנה:
מרים כַלענה רגעי ספרד
יפה השתייה מסביב לכד
כַזבוב את דמנו ימצוץ עד לשַד
אדון המורים אריה הנכבד.
לוואי וְתפרח קרחתו לעד!
היהלום שבְכתר אותה שנה – שבוע לימודי-חווייתי בבית-ג’אן.
 
בני הכיתה מתחילים להדריך את בני כיתות ה’-ו’, אשר, בניצוחו של אלכס, בונים את בית-הגמדים המיתולוגי.  בסוף השנה – מחנה הקופים המפורסם בחורשת האקליפטוסים, הזכור לטוב בגלל הניסיון הכושל של נוער ד’ לגנוב לנו את הדגל – אירוע שהונצח בפיזמון הידוע של עזריה.
לסיום כיתה ט’ נכתבה היצירה המאפיינת הבאה:
אחת היא קבוצת אלון                                        מטפלת באה ובורחת –
אחת ויחידה בקיבוץ.                                         אנחנו שבֵעים רק רוב נחת,
אך בתים ומטפלות לה מיליון                               ומה שהבית הרוּס יותר –
לסופרם לא כדאי, לא נחוץ.                                 משׁרֶה רק שִׂמחה, לְחיים מעורר.
ההיסטוריה של קבוצת אלון
לפעמים אין בה דלת וחלון
לפעמים בשכנוּת עכברים
לפעמים על חשבון חברים.
בשנת 1951 – כיתה י’ – אנו מתוודעים לסיגנון שונה לחלוטין: המחנך הוא בנימין גלעד, ודי לחכימא… על ימים אלה זעק אלכס
עריץ גדול
עם ראש עגול
תורתו: עמול, הדרֵך וּסבול!
נצעק בקול:
אֵי זמן לכל?
באותה תקופה הגיע אלינו אמנון, אשר לאחר סידרת הפגנות שעשה להוריו הם שוכנעו שאולי רק אצלנו הוא יחזור למוטב.
עוברים מחדר-האוכל של הילדים לחדר האוכל של החברים. יוצאים לשבועיים לעזרת בית-נטיף.
שנת הפילוג.
כיתה י”א – שנת 1952 – שוב עם אריה. בְמחברת הפיזמונים, תחת הכותרת: אקורד הפתיחה לתקופת היסורים והשירה בעת הקיסרות השלישית (של אריה) – מצאנו מהמיית ליבם של כל חרזני הכיתה:
הוא שוב חזר                             הוא כל הזמן שואל
אותו אכזר                                אין כל בשורת גואל
כלום לא עזר –                          נותן לקרוא בלי סוף
לסבול ניגזר.                                מתיי נגיע לחוף?
לחיו ספיר
שושן שפתיו
שערו חציר
יונים עיניו
כה רבות הן מעלותיו
לו רק חסך קצת בדבריו.
 
בניצוחו של עזריה מוקמת חטיבת בני הקיבוצים. בעצרת החטיבה בגבעת-ברנר זוכים בדגל העצרת.
מצטרפים אלינו בני תל-יוסף: כופכף, זיכרו לברכה, יוסוף ואמישי. מהמחנות-העולים אנו מקבלים תגבורת ירושלמית – את לייזר ואהרון. עובדים בהדרכה במעברות בסביבה.   ביחד עם הג’אמוסים מבלים עם עזריה שבוע באגם החולה ז”ל.
מעיוּן בְניירות מצהיבים מסתבר כי היו שסברו ששנת י”א תהיה שנת הלימודים האחרונה שלנו.  אחרי הפילוג נשארנו מצומקים. היה גם מחסור במורים.
כך או כך למדנו גם בכיתה י”ב. המחנך – עזריה. בשנה זו אנו כבר מועמדים לחברוּת במשק ומשתתפים באסיפות. אלכס הביא אלינו את רותי קלרמן, שידעה יפה לנגן בחלילית. בסיום שנת הלימודים – שנת 53 – חגגנו במסיבת סיום עליזה בחדר-האוכל, בהצגה משובצת במיטב פיזמוני הכיתה, שהמפורסם ביניהם, פרי עטו של עזריה – לנדוד:
לנדוד לנדוד מינהג אלון                            ציוד כבד כאן אין לאיש
לנדוד לנדוד מינהג אלון                            מיזרון על גב, קדימה חיש
לנדוד לנדוד.                                          קדימה חיש.
מבניין לאוהל, משם לצריף                        בַכיתה, על גג, בְמרתף של גן
וחוזר חלילה סביב סביב                           ובכל חודשיים בלגן’
עשרים דירות אם לא יותר                        אבל מעל כולם יזהיר
אלון זוכר.                                             מתבן הדיר.
באותה מסיבה עִייף אותנו  טבנקין בדבריו הנישגבים על הצורך שנצא להקים קיבוצים חדשים, ואילו אנחנו סברנו שמקומנו הטבעי, לאחר שובנו מהצבא, הוא בית-השיטה.
 ב”שיטים” פורסמה רשימת המסיימים, 22 במיספר, כולל כמה עריקים מ”אורן”:
אהרון בצלאל, אמישי ויינשטיין, אליעזר פרבר, אלכס נבו, אמנון אבן-נור, דרורה ארייך, חנה חרמוני, חנוך אריאלי (!), יהושע סוויד, יעקב רפאלי, אסף בן-נון, יעקב שרגא,
לאה צוקר, מיכאל ירבעם, נורית מיינרט, נעמי בארי, ניצה שושני, צבי ישורון, צילה וסרמן, שולה ישראלי, רות קלרמן, תמר גדרון.
 
בסיומה של שנה זו התגייסנו לצבא – הבנות תחילה ולאחר זמן-מה הבנים. בבוקר מחכים ע”י האקונומיה לאוטובוס, לאה גרינבוים מציידת כל אחד בחבילה גדולה עם עוגיות וכל טוב, וקדימה – לדרך החדשה. מעתה לא עוד קבוצה מגובשת בתוך הבית, בית השיטה, למרות שהרגשת השייכות לקבוצת אלון תלווה אותנו שנים רבות, מי פחות ומי יותר.  מעתה כל אחד לדרכו כפרט, כאשר ביה”ש תמיד ברקע, מלווה, דואגת ומייחלת.
חלפו שנים. בשנת 84 הוקדשה המסיבה בחג המשק לשני המחזורים הראשונים של ביה”ש.
לסיום נתן לנו חיים רימון חומר למחשבה:
לבנות ובני “אלון” ו”אורן”
שילדותם בימי אוהלים וגורן,
נעוריהם בסערת תש”ח
ובגרותם בימים טרופים כל-כך –
הזמנת הוריכם לכם שלוחה כעת:
בואו והצטרפו למועדון יום ב’.
מועדון יום ב’ הוא פוליסת ביטוח
נגד הבדידות האורבת ומצבי-הרוח.
הזיקנה תבוא אם כך ואם כך
והמצטרף אלינו בהקדם, הרי הוא משובח!
 כתבה וערכה ניצה אגוזי

סיפור חיים ותהיות / נורית מיינרט – גבריאל

מהבנות הראשונות של בית השיטה
כשנולדתי “קבוצת החוגים” היתה עדיין ליד מעיין-חרוד, אני שייכת לבנות הבכורות של בית השיטה. בקבוצה נולדו שבע בנות לפני שנולד הבן הבכור ששמו כמובן גדעון, כאיזכור לניצחון גדעון על המדיינים (שופטים ז’).
 בתקופה ההיא. ליד המעיין הייתה אווירה מיוחדת במינה: הנוף הקסום, רחש המים המפכים של מי המעיין הצלולים, הברווזים ששטו בו להנאתם, סירי הפודינג, שהתקררו במי המעיין הצוננים, מחוסר מקררים, שמור עמי ריח הניחוח המיוחד של עצי התאנה ושיחי הפטל הסבוכים, ביניהם איבדנו את דרכנו לא אחת ושיחקנו במחבואים. “מעיין הבחורים” ו”מעיין הבחורות” בו היו החברים מתרחצים ערומים כביום היוולדם… חדר האוכל הישן, האפלולי והמפויח, שהיה שייך בעבר לקיבוץ עין חרוד, ששכן במקום לפנינו, עמד עדיין על תילו ולידו דקל תמיר שצמרתו מעפילה למרומים… וכן צריף חדר הילדים ועץ הפילפלון שלידו, שמפירותיו האדומים טעמנו וחטפנו כאב בטן. זכורה לטוב המטפלת המסורה והאהובה עלינו – מרים “הקטנה” – הלא היא מרים חצרוני שלנו.
בשנת 1936 פרצו “המאורעות” – השכנים הערביים מהכפרים העוינים שעל הר הגלבוע, שמעל למעיין, נוריס ומזר, החלו לצלוף לעבר הקבוצה הצעירה ששכנה ליד מעיין חרוד. מסיבות ביטחוניות העבירו אותנו, הילדים הרכים, עד יעבור זעם – לקיבוצים השכנים: עין חרוד ותל יוסף.
 

משמאל-במחנה בבית אורן -1946.במרכז חגי ב.ג בן ה-4 הצעיר במחנה כולו 

 
באותה עת החלה קבוצת החוגים לרכוש אדמות ולעבור לאט לאט לישוב הקבע בית השיטה. תחילה נבנו שני בניני ביטחון דו-קומתיים ראשונים: בנין א’ (כיום בנין המתפרה), ובניין ב’ (כיום בית הפז והנה”ח), בין שני בתים אלה הוקמו הצריפים שהועברו מהמעיין בשלמותם על גבי משאיות – צריפי שכונת היו זמנים. הורי גרו בצריף שמשמש כיום את צריף הסנדלרייה… אנו הילדים שוכנו בבניין א’. ובמקום בו עומדת המכבסה, נבנו חדר האוכל, בצריף עלוב וקטן ומחסן הפרודוקטים. בתווך, בין שורות הצריפים נבנתה שכונת אוהלים.
כשחוה ורפי מייזלס הגיעו לבית השיטה, פינינו את השיכון שלנו באחד מבנייני האבן, עבור חוה ורפי, העולים החדשים, ועברנו לגור באוהל לתקופה ארוכה. זה היה ההסדר הקבוע, עד כמה שאני זוכרת, למען קליטת העלייה: חברים מפנים מגוריהם לעולים החדשים.
החמסינים בקיץ היו קשים מנשוא, ללא פינת צל, ללא מאוורר או מזגן. מספר סדריות (שיחי דום) עלובים היו פזורים על המדרונות הצחיחים של הגבעות מסביב. פירות הסדריה היוו את הפרי היחיד אותו זכינו להכיר ולאכול בילדותנו… בחורף – בוץ עד הקרסוליים, ללא מדרכות או כבישים, וללא מגפיים. נעלינו רטובות תמיד, כשהשרוכים מבוצבצים, ללא תנורי חמום בבתי הילדים, או במגורי החברים.
מאוחר יותר נבנה גן ב’ (היום בית הפיקוס) אליו עברנו. ברכה אשכנזי היתה הגננת שלנו, ותקוה שריג המטפלת. נבנה עבורנו משק ילדים בזעיר אנפין ובו טליה אחת, ומספר ברווזים ותרנגולות. בצידו הצפוני של הגן שוכנו ילדי קבוצת “אורן”.
מים חמים לא היו בנמצא. התרחצנו במים קרים כל החורף, אחת לשבוע חיממו לנו מים על פרימוס רועש, בפח ישן של נפט, שהתקינו לו ידית עץ. כל ילד זכה לשני ספלים מים חמים לחפיפת ראשו לכבוד שבת.
גם רשת החשמל עדיין לא חוברה לבית השיטה והבתים הוארו במנורות נפט עמומות ומפויחות תמיד, שהפיקו צללים מפחידים ומזרי אימה על קירות בתי הילדים וצריפי החברים ואוהליהם. את הכוויה הראשונה בחיי קיבלתי ממנורת נפט שהזכוכית המכסה על הלהבה להטה בחום עז… היינו “ילדי משק” של כולם…
ב- 1941 נפתחה כתה א’ בצריף (שממערב לבית הפז היום) כשהמחנך שלנו – אלינקה אלף והמטפלת הראשונה – עליזה חופרי בכתה א’, ועליזה אופהויזר – פירט בכיתות ב’-ג’. שתיהן עברו לאיילת השחר עם הפילוג בקיבוץ המאוחד ב- 1952. שחייה למדנו בברכת מי הלילה, בריכת אגירה שנקראה “האגם” על שמה נקראת היום “שכונת האגם” – הממוקמת בקרבתה ועל מקומה.
כשחשקה נפשנו ב”ממתק” – הלכנו לרפת וליקטנו מהתערובת של הפרות פיסות חרובים שהיו מעורבות במזון של הפרות – כי ממתקים לא היו בנמצא ולא ידענו בכלל על קיומם.
לא ידענו מהו שוקולד, סוכריה, או כל פרי אחר, מלבד הדומים והחרובים הללו. הסוכריות הראשונות שזכינו לטעום היו מתנת החיילים האוסטרליים שהגיעו לבית השיטה לביקור, במלחמת העולם השנייה ב- 1945 ומחיילי “הבריגאדה” ביחוד מברוך חופרי, שהיה עדיין רווק וגם מיצחק לגר… לכל חיילי הבריגאדה כתבנו מכתבים לאיטליה, וזכינו לקבל מהם גלויות יפות וצבעוניות.

לפני מלחמת העצמאות נסענו לירושלים לשדר שידור ב”קול ישראל” – מחזה ופזמונים שכתב אלינקה על ילד עולה שמגיע לישראל ונקלט בקיבוץ… בהזדמנות זו ערכנו סיור מרתק בירושלים העתיקה, בסמטת הכותל המערבי, בשוק על ניחוחותיו המיוחדים, וחלקי הבשר התלויים מעל..

   

 

אנו ביקרנו בבית הספר הערבי במרסס בו למדו בנים בלבד, הבנות עזרו בעבודות הבית, ולאמהותיהן, לשאת את כדי המים מהמעיין ליד יובלה. מים זורמים לא היו בבתים, הבתים היו עשויים חמר, קטנים וצפופים ועלובים. בני הכפר מרסס ביקרו אותנו בבית השיטה ושיחקנו עימם כדורגל. בכוונה הפסדנו למענם. הם היו לבושים גלביות ארוכות והכדור הסתבך להם בשולי השמלות הארוכות, שלא אפשרו להם חופש תנועה סביר. גם אנו, הבנות, היינו שותפות למשחק הכדורגל הזה. זכור לי הטיול השנתי הראשון, בו נסענו ברכבת העמק לצמח שהיתה ישוב ערבי, דרך בית שאן שאף היא היתה עיר ערבית טהורה… ביקרנו בעמק הירדן, במפעל נהרים של פנחס רוטנברג.
שיכונים שונים ומשונים היו לנו,: ממתבן הדיר – כולנו בחדר גדול אחד – חדר האימונים של הפלמ”ח, ללא ארונות, ללא ברז מים. שירותים צמודים כמובן לא היו. התקלחנו במקלחת המשותפת של החברים. השתמשנו בשירותי עץ ניידים עם חור ברצפה ללא ביוב מסודר, שהיו במרחק ניכר מהמגורים. בית השימוש הזה נקרא “אמריקה”, בגלל מרחקו הרב מהמגורים. מים זורמים לא היו בו. את בגדינו המעטים, זוג אחד ללבישה וזוג אחד בכביסה להחלפה – שמנו בארגז תנובה מתחת למיטה. מיטה נגעה במיטה מחוסר מקום… כמו כן גרנו בגן ד’ – הבלתי גמור כשמצידו המזרחי ילדי קבוצת “תומר” הפעוטים – הצורחים בלילות.
בגן ה’ הבלתי גמור ובלתי מטויח, ששקים מהווים דלתות ווילונות, הבנות בפנים והבנים, קיץ שלם מתחת לעצי השיטה (שליד מבנה אנטנת הטלביזיה של היום), לאחר מכן בבתים “ההולנדיים” הבלתי גמורים, שוב ללא דלתות וחלונות, כשעדיין אין מדרגות ועולים לקומה השנייה בסולם רעוע. גרנו גם בצריפונים ובאוהלים ועוד ועוד מבנים זמניים ומטפלות אינספור.
בכתה ח’ החליטו שאין יותר צורך לסדר עבורנו מטפלת, והבנות תתחלפנה לסירוגין בטיפול בכיתה.
בהיותנו בכתה ה’ נכנס אריה בן גוריון להיות מחנך הכיתה – קבוצת “אלון“.
 הוא נהג בנו ביד קשה וקפדנית והכניס בנו משמעת קשוחה ומחייבת. אווירת הלימודים היתה רצינית ביותר. היינו כיתה פעילה ומגובשת מבחינה חברתית, קלטנו ילדי חוץ רבים וכן ילדים מפליטי השואה, כדי להשלים את עשרת בני המשק שהיוו את הבסיס הראשוני של הכתה.
הילדים הראשונים שקלטנו מגרמניה, במשך מלחמת העולם השנייה היו מיכאל ירובעם וחנה חרמוני. ילדי החוץ ושאר הילדים הנקלטים נקלטו יפה ובקלות, במסגרת החברתית של הכתה והוצמדו בכדי  להקנות להם ביטחון בסיסי.
מגיל צעיר ביותר עבדנו בגיוסים מתישים בחום הקיץ הלוהט: אסיף תפוחי אדמה, עגבניות, מלפפונים ופלפל בגן הירק, ,בציל” – קטיף בצל לזרעים, שתילת סלק בהמות, וסלק סוכר, בציר ענבים בכרם, שמאוחר יותר הומלח ממימי בית השיטה והקרקע המלוחה ונאלצו לעקרו, כי לא היה ריווחי. עסקנו בקטיף רימונים וכמובן במסיק הזיתים לפי חלוקה ל”בתים”, כחול,אדום,ירוק.
בהיותנו בכתה ו’ הוקמה חברת הילדים.

 

   

 

לאחר “השבת השחורה” עברו עלינו ימים רבים של מתח רב .נודע לנו, שחברינו כלואים ברפיח. מקום שלראשונה שמענו את שמו – בדרום הארץ. גם אבי היה בין הכלואים.
 לנו, ילדי קבוצת “אלון“, כתה ו’ בני 12, הופסקו הלימודים והתגייסנו לעבודה במשק, כדי להחליף את החברים הרבים שהובלו לרפיח. ניצה שושני – אגוזי, נעמי בארי – חולתי, יהושוע סוויד ואנוכי עבדנו והחזקנו את הרפת – שמרבית חברי הענף הובלו בעל כורחם לרפיח.
עבדנו מעלות השחר ועד חשיכה, כולל חליבות לילה. בתחילה זו היתה חוויה, אך לאחר זמן מה, חשנו את הקושי והעייפות שבמשימה מורכבת זו. החליבה נעשתה בידים, כי מכונות חליבה טרם היו, חשנו אחריות ובגרות בכל שהוטל עלינו.
עד כתה ד’ התקלחנו בנים ובנות במקלחת משותפת עשויה פח! לנו בחדרים משותפים, בנים ובנות יחד, עד כתה י”ב. לא יכולנו לבחור עם מי אנו רוצים לגור, כל בת סודרה עם שני בנים בלתי מסודרים, כדי להיות אחראית לניקיון הצריף וסידורו, לפי זה בערך נקבע הרכב הצריפונים. גם אם לא חיבבתי את הבנים שאולצתי לגור בחברתם באותו צריף, נאלצתי להסכים לכך בעל כורחי ובלבד שלא לערער על החלטת הכתה.
כשרצינו להתלבש, התלבשנו מתחת לשמיכות. היינו אומרות: “עוצר” וזה היה סימן לבנים, שעליהם להסתובב ולתת לבנות להתלבש בנחת, אך מעולם לא היה לי בטחון שהם אינם מציצים…
אני זוכרת את עצמי קודחת בחום גבוה בצריף הלוהט, והנה חבר מעיר אותי ללא רחמים בשבת בבקר, כדי להרכיב ורדים במעוז חיים. הוא לא האמין לי שיש לי חום ואני חולה, ולא היה לי למי לפנות לעזרה, נכנעתי וקמתי לעבודה. בדרך התעלפתי. נחתי מעט, והמשכתי לעבוד עד חשיכה…
כל הצריפונים ואיזור המגורים היו פעילים ורוחשים במהומה חסרת מעצורים עד השעות הקטנות של הלילה. ה”עדריות” היתה גדולה ורבה מדי, חסרה לי פינה שקטה משלי לקריאה, להכנת שיעורים, להתבודדות, להיות מעט עם עצמי ולא בהמולה הבלתי פוסקת של החבר’ה לאורך כל היממה.
עד השעות הקטנות של הלילה ישבנו בכתה והכנו שיעורים, הייתי חרוצה וממושמעת, אברהם הקש (המורה למתמטיקה) היה יושב איתנו ועוזר לנו בהכנת שעורי המתמטיקה, ובכל שאלה בשטח הראליסטיקה. אף כי אהבתי מאד את חברת הכתה, והייתי פעילה ומקובלת בה, סבלתי מהמתח הרב ומהאחריות הרבה שהוטלה עלינו.
שנים פעלתי בוועדת הכתה וערכתי את “פרחי שיטים” ו”ניצנים”, כתבתי בכתב יד את עיתון הקיר שהיה תלוי על קיר חדר האוכל “הקטן” וכן אספתי חומר לעלון. תקופה מסוימת הייתי גם מדריכה של קבוצת “להבה .
עזריה אלון, ארגן מקהלה לחברת הילדים ולימד אותנו שירים רבים בשניים ובשלושה קולות. למדתי נגינה על ההרמוניום שהועבר במלחמת העצמאות מנצרת הכבושה לבית השיטה, על ידי ארנסט הורביץ. לאחר מכן למדתי לנגן על פסנתר עם פולדי שצמן, מספר מבני הכתה למדו נגינה על כלי מוסיקלי. אך לאחר שלוש שנים, לאחר עזיבתו של פולדי נאלצתי להפסיק, כי המורה שהגיעה מחיפה לא הסכמה ללמד אותנו בעלי הציפרנים המלוכלכות מהזיתיה ומהגיוסים הרבים. כל כמה שהברשתי את ידי וציפרני במברשת וסבון נשארו עליהן תמיד עקבות הגיוסים והלכלוך, והמורה לא השלימה עם כך. ואמרה: או עבודה רו נגינה, וכמובן העבודה היתה תמיד מעל לכל……
זכורה לי היטב תקופת מלחמת העצמאות 1948- כשאנו בני ארבעה-עשרה.
 נפילת שלושת חברי בית השיטה בקרב בגלבוע, שלושתם מוכרים לנו היטב וידידים טובים שלנו היה זעזוע, הלם בלתי נשכח, האבל היה כבד מנשוא, איתם בקרב נפלו שבעה מבני העמק על הגנתו.
במלחמת העצמאות מלאנו תפקידי קשרים, וכך גם באימוני הפלמ”ח שהיו בבית השיטה, בתקופה של טרם מלחמה. למדנו איתות ב”שיטת מורס”, בדגלים, בזמזם ובתאורה על ידי דב הינמן ז”ל. שדאות בעזרת אחיה יפה, מטווחים על ידי שמריה שושני, בגדנ”ע ואימון הפרט אימן אותנו עוזי עילם (טרכטנברג) בן תל יוסף. כל זה נתן לנו תחושת בגרות ואחריות רבה.
צפינו בקביעות באימוני הפלמ”ח, ושהינו רבות בחברת הכשרות הפלמ”ח שהתאמנו וגרו באוהלים בתחומה של בית השיטה, בשכנות למגורינו. תעלות אין ספור נחפרו ופילחו את חצר המשק לאורכה ולרוחבה. מינו אותי להיות המקשרת בין האלוף חופי שהיה אז מ”מ בפלמ”ח, לבין שיקה גביש. שיקה ישב תמיד בחדר העיון הישן, ממזרח לגן גלבוע. שם היתה מפקדת הפלמ”ח, חופי התמקם בצריף ה”אבירים” מצפון לרפת כיום, בערך…

עלי הוטל להעביר פתקים ותשדורת ממפקדה למפקדה, כשאני עוברת שפופה ובכפיפת גו כדי שלא אבלוט ולא אראה מעל פני השטח, בתעלות העפר המבתרות את המשק, במהירות האפשרית. חלק מבני קבוצת “אלון” היו קשרים בין מפקדת המשק שהוקמה במרתף חדר-האוכל הישן, לבין העמדות שהקיפו את בית השיטה. חלקם היו אתתים בין בית השיטה לקיבוצים השכנים. לעיתים הוטל עלינו לעמוד ולצפות מעל בריכת המים על הגג, ולהזעיק את המשק, אם יגיע מטוס אויב, או לספור את החמורים ושאר כוחות האויב – הערבים הפוסעים בין הכפרים מרסס, יובלה וקומי. חשתי מתח רב ואחריות רבה כשעמדתי בתצפית. פחדתי שאזעיק את כל הקיבוץ למקלטים באזעקת שווא, כי לא אבחין בין מטוס אויב למטוס של כוחותינו. זכור לי היטב “ליל הגשרים”, המתח לקראתו ותוצאותיו, וכן אירועים רבים וחוויות כאובות ממלחמת העצמאות, קרבותיה ותוצאותיה. זכורה לי חברה אחראית בזיתיה, שהכריחה אותי לשאת פחי זיתים שמשקלם היה כבד כמעט כמשקלי, ידי נחתכו מהפחים, ומי המלח צרבו את ידי, אך לא העזתי לפצות פה, או להתאונן, כי חינכו אותנו לסבול בשקט ולשתוק.

   

 

ב- 1950 הדרכנו במעברות שצצו בארץ כפטריות לאחר הגשם, עם העלייה הגדולה מעירק ושאר הארצות השכנות. הדרכתי במעברת יזרעאל עם עובד בארי, רותה סלע ודוד בוגייביץ.
מכל טיול שאליו יצאנו, הבאנו שתילי עצים לבית השיטה, עצים אלה נשתלו כשמורה המוריקה ומשגשגת היום, בדרך לשכונת “נופים”, חורשת הערסלים, אלונים, אלות, לבנה, קטלב. לא כולם נקלטו ושרדו. אלו ששרדו הם זכר למבצעים אלה.
זכורה לי הפגישה הראשונה להקמת “החטיבה”. נסעתי עם אלכס נבו לגבעת ברנר, ושם נערך הכנס הראשון להקמת החטיבה, גם אורי מייזלס היה שותף פעיל בהקמת החטיבה. אני זוכרת יפה את כל העצרות ההמוניות המרהיבות ביופיין ובעוצמתן בגבעת ברנר ובשפיים ערב הפילוג בקיבוץ המאוחד. זכור לי “הפילוג” בקיבוץ המאוחד על כל שלביו, הפרידה העצובה מאד והבלתי מובנת ובלתי הכרחית ממחנכותינו הוותיקות, עליזה פירט ועליזה חופרי, אותן אהבנו מאד, וכן מחברינו, בני כיתות “אורן” ו”אלון“, “להבה” והחברים שעזבו.
 על אף כל ההסברים, לא הצלחתי להבין ולרדת לעומקו של רעיון הפילוג הזה. מה עומד מאחורי זעזוע נורא ובלתי הכרחי זה של עקירת חברים וילדים מנוף הולדתם ומחברתם. מתל יוסף הגיעו אלינו שלושה תלמידים חדשים שנקלטו והשתלבו היטב בקבוצת “אלון” ובחברת הילדים, בלימודים ובכל התחומים.
בהיותנו בכתה ט’ – יצאנו לטיול ול”ריכוז” בגליל ובכפר הדרוזי בית ג’אן, ביוזמתם הברוכה של מחנכנו עזריה אלון ואריה בן גוריון. למדנו על הרכב הצמחייה העשירה ובעלי החיים הנדירים שבגליל ובהר מירון וכן את הווי החיים של בני המיעוט הדרוזי השוכן בכפר זה. שובצנו למשפחות וגרנו בבתיהם, השכמנו עם הנשים להביא מים מן המעיין. למדנו ערבית.כמוכן ביקרנו בפקיעין אצל משפחת זינאתי ובבית הכנסת שעליד ביתם.
הטיול למכתשים בכתה י”א – היה טיול קשה ומתיש, כשעל גבנו אנו נושאים משא לעשרה ימים תמימים עם משמעת מים חמורה נוסח הפלמ”ח, הליכה של 40-35 ק”מ ביום, באזור מכוסה “חמדות” – אבני צור זעירות המקשות על ההליכה, עקב בצד אגודל, הלחם היה כה יבש שלאחר ששה ימים היה צורך לפורסו בגרזינים ….
בכתה י”ב טיילנו לעין-גדי, מצדה ולמדבר יהודה , טיול קל יותר, שהיה חוויה מרנינה ומרתקת, יחד עם קבוצת “אורן”, וכן עם כתה י”ב של מעוז חיים. הכביש בין מצדה לעין גדי טרם נסלל בעת ההיא, ובעזרת מטוס פייפר, השליח לנו נחום שריג מזון וסוכריות מן האוויר, זו היתה הפתעה נעימה ביותר. לימוד הצמחיה החדשה ונוף הנגב המדברי והקסום היה חידוש מרענן, מעניין ומרתק עבורי.
השיתוף עם מעוז חיים היה חשוב מבחינה חברתית, כי היינו תמיד סגורים ובודדים בבית הספר המקומי בבית השיטה וזה היה בעוכרנו, לא היינו רגילים למפגשים עם בתי ספר אחרים.
אכן, השתנו הזמנים… וטוב שהשתנו ונותרו הזיכרונות בלבד, לא חשנו שאנו סובלים במיוחד, כי זו היתה המציאות בארץ ישראל כולה בתקופה ההיא. דלות, צניעות, הסתפקות במועט, עשייה ופעילות מתמדת למען הארץ, הקיבוץ והחברה כולה, תמיד היינו פעילים ועסוקים, ולרוב, עליזים ומרוצים מדרך חיינו.
 
קישור לצבי ישורון – תולדות חיים  https://beithashita.org.il/apage/118371.php          /index.php?sid=803&lang=he&act=page&id=118371

 

סיפרה:  נורית מיינרט גבריאל -איך השתלבנו בבטחון ובהגנה

 

 

כבנים ראשונים בבית השיטה – תמיד העריכו אותנו כבוגרים וגדולים מכפי גילנו, וכך התייחסו אלינו, על כן קשה לומר שאי פעם חשנו את עצמנו כילדי “תנובה”.

 

  בעבודה ובלימודים נדרש מאיתנו (מכיתה ה’ ואילך), בזכות אריה בן גוריון, הרבה מעל ה”תקן” המקובל היום בקיבוץ. (אז גם ה”תקן היה עדין בחיתוליו, וכל קיבוץ נהג כמנהגו). כך השתלבנו בשטח ההגנה והביטחון ברצינות ובאחריות מלאה.
עם פעילותן של פלוגות הפלמ”ח במשק, חיינו וספגנו בלהיטות את ההווי הפלמ”חאי הסובב אותנו – באימונים, בבילוי ובעבודה.
עלינו הוטלו תפקידי הקשר במשק על כל סוגיו. לשם כך עברנו קורס איתות בשיטת ה”מורס”, בדגלים, אור וזמזם. הקדשנו לכך שעות אימונים מרובות וערבים מלאי עניין. בהדרכתו הברוכה והמסורה של דב היינמן ז”ל. כל בני הכיתה ידעו את מלאכת האיתות על בורייה. התאמנו גם בשעות הפנאי. מותו הפתאומי של דב השרה עלינו אבל כבד, והפסיק במידת מה את הפעולה הסדירה של אימוני האיתות.
אך לעומת זה באימונים ובתמרונים שנערכו במשק היינו, אנו, הקטנים בני 14 במלחמת השחרור – קשרים בין המפקדה לעמדות ובין העמדות המפוזרות לאורך כל גדר המשק. (אז עוד הקיפה גדר ביטחון את כל בית השיטה). התנועה בין המפקדה שמקומה היה במרתף חדר האוכל נעשתה בתוך תעלות קשר שביתרו את בית השיטה לאורכה ולרוחבה. התנועה בתוך התעלות שעומקן 100-80 ס”מ היתה קשה, נאלצנו לנוע בכפיפה ולהעביר תשדורות ופתקאות מעמדה אחת לשניה ולמפקדי הקטעים וחוזר חלילה.
זכור לי מקרה – שהיה עלי להעביר פתק ממפקד הפלמ”ח, שייקה, שישב בחדר העיון, מטה הפלמ”ח בבית השיטה בעת ההיא, לצריף ה”אבירים” שליד החשמליה. הרגשתי שאני מעבירה תשדורת ראשונה במעלה – הייתי מתוחה ונלהבת, ומה מאד רציתי להציץ ולראות, מה כתוב באותה פקודה אך התאפקתי ולא פתחתי אותה. נעתי בזהירות ובכפיפת גב בתעלות הקשר. התקדמתי בזחילה ובקפיצות קרב בשטח הפתוח ותפסתי מחסה מאש, כמו שלמדתי באימוני השדאות – שטופת זיעה ונרגשת הגעתי ומסרתי את הידיעה.
עם גבור המתח באזור הוטל על כיתתנו להעמיד תצפיות על בריכת המים. חוליית התצפית: בן ובת – תפקידם היה לדווח על תנועת הערבים באזור; בקו מרסס – קומי, וכן להזעיק את החברים במשק למקלטים ולתעלות עם שמיעת מטוסי האוייב. זה היה תפקיד אחראי ממדרגה ראשונה וגרם למתיחות רבה לצופים. חששתי שלא אבחין בזמן במטוסים. או אזעיק אזעקת שווא את כל המשק והמטוס אינו אלא מטוס שלנו.
בהדרכת שמריה ואחיה התאמנו בשדאות יום ולילה. למדנו להכיר את הרובה האנגלי – הנשק היקר של הימים ההם. היום בו ערכנו את המטווח הראשון ברובה האנגלי היה חוויה בלתי נשכחת, וכל חברי המשק דברו בו. כמו כן עברנו קורס עזרה ראשונה בהדרכת דן כרמל, חבר הכשרת חקוק דאז.
בשבת השחורה – הובלו מספר רב של חברים לרפיח. ענפי המשק סבלו סבל ניכר מחוסר ידיים עובדות ובעיקר של בחורים. ברפת היה המצב חמור ביותר. הפסקנו את הלימודים ונחלצנו לעזרת המשק. בעיקר לעבודה ברפת שנשארה כמעט ללא עובדים. שמחה כהן ושלוש בנות ובן אחד מקבוצת אלון החזיקו את הענף זמן רב, עד שובם של החברים מרפיח, וכן בשאר הענפים. חשנו את העול המוטל עלינו. עבדנו בימים, וששנו לעבודת הלילה ברפת (שעד אז היתה בחזקת חלום בלבד). כל אחד מאתנו חלב הרבה פרות בחליבת יד. מכוני החליבה עדיין לא היו. השרירים כאבו אך היינו גאים על יכולתנו לעזור. ואנו בני 12 בלבד.
הפגישה היחידה עם מלחמת השחרור – הייתה למזלנו בהתקפה מן האוויר של מטוסי האוייב. הוטלו מספר פצצות על המשק. אחת מהן גרמה להרס הנגריה ולפציעת חבר. כל החברים והילדים ישבו במקלטים כי לא היה עדיין נשק נגד מטוסים.
חרדנו עם כל החברים באותו יום עקוב מדם של הקרב על הגלבוע. בלב דואב ליוונו את חברינו אריק, אברהם אופלטקה ועקיבא ברזילי למנוחות.
באותו יום חשנו על בשרנו מהי מלחמה ומה הן תוצאותיה. כל אחד מהקורבנות שמור בזיכרוני מקום וחוויה מיוחדים ובלתי נשכחים.

 

 

   
 

מימין:בנות נמלה באימונים 1955

למעלה: משמאל:בנות אלון באימוני נשק 1948

הנשק היה אתנו בכל טיול בארץ ישראל-כאן אורן ונמלה מטיילים למדבר יהודה וים המלח 1955 עם אריה ב.ג
בעניין ובחרדה עקבנו אחר החדשות ברדיו ובעיתונות על הקרבות שהתחוללו באזורים השונים בארץ.
למזלנו – בזכותם של אותם לוחמים אמיצים לא הגיעו הקרבות לשערי המשק ממש ולא נאלצנו להפעיל את הידע שרכשנו, אלא באימונים בלבד.
תקופה זו, של פעילות ואווירת מלחמת השחרור, הוסיפו לגיבוש הכיתה ולבגרותה.

/index.php?sid=803&lang=he&act=page&id=118371   תולדות חיי -צבי ישורון

 
 בנות קבוצת אלון מתגייסות לצ”הל – 1953
בני קבוצת אלון ,המחזור הראשון שלנו מתגייסים לצה”ל בשנת 1953 בתמונה:כופכף,צבי ישורון,חנוך אלבלק,יעקב שרגא,יהושוע סוויד,אהרון בצלאל,אמנון אבנור – בבסיס הקליטה.

 עריכה :חגי בן גוריון

סריקות :חיים בניאן

מקוקות :אתר בית השיטה וארכיון הקיבוץ

 


גרסה להדפסה
גרסה להדפסה
     
שליחה לחבר
שליחה לחבר

backtotop