קבוצת אלון 1953- 2014

כבנים ראשונים בבית השיטה – תמיד העריכו אותנו כבוגרים וגדולים מכפי גילנו, וכך התייחסו אלינו, על כן קשה לומר שאי פעם חשנו את עצמנו כילדי “תנובה”.

  בעבודה ובלימודים נדרש מאיתנו (מכיתה ה’ ואילך), בזכות אריה בן גוריון, הרבה מעל ה”תקן” המקובל היום בקיבוץ. (אז גם ה”תקן היה עדין בחיתוליו, וכל קיבוץ נהג כמנהגו). כך השתלבנו בשטח ההגנה והביטחון ברצינות ובאחריות מלאה.
עם פעילותן של פלוגות הפלמ”ח במשק, חיינו וספגנו בלהיטות את ההווי הפלמ”חאי הסובב אותנו – באימונים, בבילוי ובעבודה.
עלינו הוטלו תפקידי הקשר במשק על כל סוגיו. לשם כך עברנו קורס איתות בשיטת ה”מורס”, בדגלים, אור וזמזם. הקדשנו לכך שעות אימונים מרובות וערבים מלאי עניין. בהדרכתו הברוכה והמסורה של דב היינמן ז”ל. כל בני הכיתה ידעו את מלאכת האיתות על בורייה. התאמנו גם בשעות הפנאי. מותו הפתאומי של דב השרה עלינו אבל כבד, והפסיק במידת מה את הפעולה הסדירה של אימוני האיתות.
אך לעומת זה באימונים ובתמרונים שנערכו במשק היינו, אנו, הקטנים בני 14 במלחמת השחרור – קשרים בין המפקדה לעמדות ובין העמדות המפוזרות לאורך כל גדר המשק. (אז עוד הקיפה גדר ביטחון את כל בית השיטה). התנועה בין המפקדה שמקומה היה במרתף חדר האוכל נעשתה בתוך תעלות קשר שביתרו את בית השיטה לאורכה ולרוחבה. התנועה בתוך התעלות שעומקן 100-80 ס”מ היתה קשה, נאלצנו לנוע בכפיפה ולהעביר תשדורות ופתקאות מעמדה אחת לשניה ולמפקדי הקטעים וחוזר חלילה.
זכור לי מקרה – שהיה עלי להעביר פתק ממפקד הפלמ”ח, שייקה, שישב בחדר העיון, מטה הפלמ”ח בבית השיטה בעת ההיא, לצריף ה”אבירים” שליד החשמליה. הרגשתי שאני מעבירה תשדורת ראשונה במעלה – הייתי מתוחה ונלהבת, ומה מאד רציתי להציץ ולראות, מה כתוב באותה פקודה אך התאפקתי ולא פתחתי אותה. נעתי בזהירות ובכפיפת גב בתעלות הקשר. התקדמתי בזחילה ובקפיצות קרב בשטח הפתוח ותפסתי מחסה מאש, כמו שלמדתי באימוני השדאות – שטופת זיעה ונרגשת הגעתי ומסרתי את הידיעה.
עם גבור המתח באזור הוטל על כיתתנו להעמיד תצפיות על בריכת המים. חוליית התצפית: בן ובת – תפקידם היה לדווח על תנועת הערבים באזור; בקו מרסס – קומי, וכן להזעיק את החברים במשק למקלטים ולתעלות עם שמיעת מטוסי האוייב. זה היה תפקיד אחראי ממדרגה ראשונה וגרם למתיחות רבה לצופים. חששתי שלא אבחין בזמן במטוסים. או אזעיק אזעקת שווא את כל המשק והמטוס אינו אלא מטוס שלנו.
בהדרכת שמריה ואחיה התאמנו בשדאות יום ולילה. למדנו להכיר את הרובה האנגלי – הנשק היקר של הימים ההם. היום בו ערכנו את המטווח הראשון ברובה האנגלי היה חוויה בלתי נשכחת, וכל חברי המשק דברו בו. כמו כן עברנו קורס עזרה ראשונה בהדרכת דן כרמל, חבר הכשרת חקוק דאז.
בשבת השחורה – הובלו מספר רב של חברים לרפיח. ענפי המשק סבלו סבל ניכר מחוסר ידיים עובדות ובעיקר של בחורים. ברפת היה המצב חמור ביותר. הפסקנו את הלימודים ונחלצנו לעזרת המשק. בעיקר לעבודה ברפת שנשארה כמעט ללא עובדים. שמחה כהן ושלוש בנות ובן אחד מקבוצת אלון החזיקו את הענף זמן רב, עד שובם של החברים מרפיח, וכן בשאר הענפים. חשנו את העול המוטל עלינו. עבדנו בימים, וששנו לעבודת הלילה ברפת (שעד אז היתה בחזקת חלום בלבד). כל אחד מאתנו חלב הרבה פרות בחליבת יד. מכוני החליבה עדיין לא היו. השרירים כאבו אך היינו גאים על יכולתנו לעזור. ואנו בני 12 בלבד.
הפגישה היחידה עם מלחמת השחרור – הייתה למזלנו בהתקפה מן האוויר של מטוסי האוייב. הוטלו מספר פצצות על המשק. אחת מהן גרמה להרס הנגריה ולפציעת חבר. כל החברים והילדים ישבו במקלטים כי לא היה עדיין נשק נגד מטוסים.
חרדנו עם כל החברים באותו יום עקוב מדם של הקרב על הגלבוע. בלב דואב ליוונו את חברינו אריק, אברהם אופלטקה ועקיבא ברזילי למנוחות. באותו יום חשנו על בשרנו מהי מלחמה ומה הן תוצאותיה. כל אחד מהקורבנות שמור בזיכרוני מקום וחוויה מיוחדים ובלתי נשכחים.

עמוס נאמן מספר

נובמבר 2021

הנושא: זכרונות שלי ממשפחות פוטרמן, נאמן וריבלין, קיבוץ בית השיטה החל משנות ה 80 של המאה הקודמת ועד ימינו

שלום ידידי בבית השיטה ובאשר הם שם

פתח דבר

החומר שאני שולח לכם איננו בנוי בסדר לוגי כמו מסמך צבאי אלא עבר גלגולים מפתיעים. יש בו היסטוריה, משפחה חברות וסתם כופתאות.

תחילתו בשנת 2000 כאשר אמי חוה נאמן פוטרמן לבית ריבלין, אשר נולדה ב-8 ביוני 1912, נפטרה בבית החולים בגיל 88.5, ב- 25 בינואר 2000, ונחום שריג, מפקד חטיבת הנגב בתש”ח, ומאושיות בית השיטה והקיבוץ המאוחד, נפטר ב-27 ביולי 2019 והוא כבן 85. בזמנו כתבתי על המערכת בניהם בשנת 2000, אבל הסתבר שהמכתב לא נשלח על-ידי גילתי זאת לאחרונה.

הייתי עד כמו הדס פלד, מנהלת בית הזהב ואחרים, למערכת קשרים מיוחדת ביניהם בשנה וחצי האחרונות לחייהם, שהיתה גם סיום של 75 שנות חברות.

מנקודת מבט זו “הרחבתי” לסיפור אמי ומשפחתה, מסוף המאה ה-19 בירושלים ובתחילת שנת 1920 בתנועת הלגיון בירושלים. מסלול חייה, ההשתלבות עם סיפור של נחום ורישומי זיכרונותיו מהתקופה ומבית השיטה כילד, כנער ועד הגיוס לצנחנים ב 1954.

סבתא רבתא חסיה לבית פוטרמן (לא הצלחנו לגלות אם פוטרמן היה שם משפחתה או שם משפחת בעלה הנעדר), ילדה את סבא יעקב פוטרמן בפולין בסביבות 1880/1. עברה של חסיה לא ברור לנו וכך גם זהות אביו של יעקב. לירושלים הגיעו האם ובנה היחיד, שהיה אז בן 15 או 16, בסביבות שנת 1896. הם היו דתיים (תורה ועבודה) וככל הנראה, לא היה להם קרוב או מכר מבני הקהילה והעדות בעיר.

בירושלים היו בשנת 1900 (על פי מפקד טורקי) כ-55 אלף תושבים מכל הדתות והתפוצות, מהם כ-35 אלף יהודים, 10,000 מוסלמים ו-10,000 נוצרים/ארמנים, שהיו אז השכבה העליונה מבחינת השכלה וכלכלה.

אמי סיפרה שסבתא שלה, חסיה, היתה אישה מדהימה – מנהיגה, חרוצה, יזמית, שעד מותה הכול נעשה באישורה ובברכתה. סבא יעקב היה בחור אינטליגנטי וחרוץ מאוד (אך אז אי אפשר היה להתפרנס או לעשות הרבה עם חכמה בירושלים), היה “בעל ידי זהב”, אוטודידקט, הוא שלט בשפה הערבית, דיבר טורקית ואפילו קצת גרמנית וגילה ידע בשפה הארמנית. אמו לקחה אותו לארמנים – העילית הכלכלית והתרבותית של ירושלים בימים ההם, והוא התקבל לעבוד כשוליה (ללא שכר, רק עבור אוכל ושתייה). הוא למד צורפות, תורת החומרים, ויצירת תכשיטים, היה סקרן מאוד, “חרש ספרים” והחל לתקן שעונים מחלקי חילוף ישנים ובהמשך סייע בתיקון שעונים (רק לעשירים). תוך מספר שנים יעקב יצא מהחומות ופתח חנות לשעונים ותכשיטים. הוא שימר את קשריו הטובים עם הארמנים ובמקביל מפתח קשרי מסחר בביירות, קהיר וגרמניה (להרחבה קראו את הספר להציל את ציקלופ). 

כשהייתי ילד, בשנות ה-40 של המאה ה-20, היה מספר לי סיפורים מדהימים על הרפתקאותיו. הוא היה אומר, “עמוס תסתכל ותאמרי לי אם אתה רואה חמור לבן צח כשלג”. למה סבא? “עליו ירכב המשיח” ופרץ בצחוק. 

את השובבות של אמא ושלי קבלנו ממנו. “עמוס אל תזיז את התמונה, בקיר יש לי אקדח מתקופת הטורקים. “סבא הוא יורה”? עמוס לא ניסיתי. כמובן שהכול היה מלווה בצחוקים. 

סבתא נחמה לבית ריבלין, נולדה בסביבות 1890 (כעשר שנים הבדל בינה לבין סבא יעקב). בן דודה פרופ’ יוסף יואל ריבלין (אביו של רובי), שהתייתם מהוריו, חי במשך תקופה מסוימת כאח לסבתא בביתה. הוא אהב את אימי חוה מבית השיטה ואת שולה (שולמית) מקיבוץ גשר, אחותה הצעירה. הוא העריך וכיבד את התנועה הקיבוצית וכשהייתי בירושלים היה מזמין אותי תמיד לארוחת צהריים בשבת. אני ובן דודי פרופ’ פיצי שקד, ילידי 1936, רובי נולד ב-1939. כשהיינו נערים בני 16-15, רובי היה בן 12-13, טרדן ועקשן לא קטן. 

כשביקרנו בשבתות בביתם, רובי נדנד ו”עבד” על אביו ש”ישחרר” אותו כדי שיוכל לראות את “בית”ר ירושלים” משחקת כדורגל. היו קטעים מצחיקים, אני אוהד “הפועל” ושיתפתי איתו פעולה כדי להיפטר מהטרדן הקטן. 

(בעתיד אכתוב על מעשה שעשינו יחד עבור חבר במצוקה, בשנת  1977-8. האירוע התחיל בחורף 1947 כאשר יתום ירושלמי כבן 12 במצב גופני ירוד כשל ילד בגיל 7, מגיע לבית השיטה ואימי מאמצת אותו ויסתיים ב1988 באינתיפאדה הראשונה).

אביו הפרופסור של רובי ריבלין היה אדם חכם ונעים הליכות, מספר סיפורים ומאוד התעניין בתנועה הקיבוצים. בשנת 1951 חל הפילוג ב”קיבוץ המאוחד” ואני, למרות היותי בן 15, גיליתי התמצאות רבה ושוחחתי עמו על הפילוג. רובי בטח לא שמע אז על הקיבוץ המאוחד והתנועה הקיבוצית, על מאות הקיבוצים שעיצבו את גבולות המדינה, כאשר הבית”רים הצטיינו בדיבורים אבל ידעו לשחק כדורגל, היום גם את זה הם כבר לא יודעים.

יעקב פוטרמן ונחמה ריבלין התחתנו בשנת 1905. הוא היה בן 25 והיא בת 15. נולדו להם שבעה ילדים: בנימין, רבקה, שושנה, אמי חוה בתאריך ה 8.6.1912, שרה, אסתר, שולמית וישראל.  

החנות הראשונה שסבא יעקב רוכש חנות בבניין מחוץ לחומות אשר נהרסת בזמן שהוא ברח מהתורכים. אחרי מלחמת העולם הראשונה, רכש חנות חדשה בבניין ג’נרלי (היכן שהיה בית הדואר המרכזי בתקופת המנדט). והוא עושה חיל בעסקיו. זו החנות שאני הכרתי כאשר ביקרנו את המשפחה משנת 1940 בירושלים. סבא יעקב רכש בית גדול בן שתי קומות עם חצר פנימית ובאר מים עמוקה ברחוב חפץ חיים 17, שכונת זיכרון משה. את הקומה הראשונה השכירו בקומה השנייה גרה המשפחה ובחצר הרחבה שיחקנו. לאחיה הבכור של צילה מכיתת אלון היה חדר שכור שם. שירת כשוטר במשטרת המנדט והיה לוקח את גיורא ואותי לביה”ס לשוטרים שם שירת כפרש. 

בכניסה לבית היה עץ תות ענק, אני מעריך שגילו כיום למעלה מ-150 שנים (אם מישהו מזדמן במקרה או בכוונה למקום, שיצלם את העץ העתיק)

הבית היה במרחק של כחצי ק”מ מקולנוע אדיסון, אך כשניים וחצי עד שלושה ק”מ מהחנות וסבא היה יוצא לעבודה בכל בוקר עם הנץ החמה, חוזר בחשכה ועושה חיל. 

נחזור אחורה בזמן. בסביבות 1917-1916, סבא יעקב נקרא להתגייס לצבא הטורקי. הוא בורח לביירות כשהוא מחופש לערבי, שם המשיך לעסוק במקצועו ושלח למשפחה בירושלים כסף בדרך לא דרך. במקביל, כאמור החנות בירושלים נהרסת והוא מפסיד את כל מה שהשקיע שם. העסק נסגר (אין מענק למובטלים) וסבתא נחמה שהיתה בשנות העשרים שלה, מצאה עצמה עם שישה ילדים ללא יכולת קיום ורעב כבד שרר בבית. בלי הכסף שנשלח להם ע”י יעקב, היו מקבצים נדבות על סף רעב קשה.

חוה אמי אז בת חמש, שמות החיבה שלה בערבית היו ג’דה (גיבורה) וג’וחה (עייר פרא) והיא נרתמת עם אחיותיה למאבק ההישרדות. שלוש בנות בגילאי 7,8ו-5, ליקטו צמחים, חיפשו אוכל בפחי אשפה, יצאו בבקרים לכפרים וחזרו בערבים, לפעמים עם ביצים (גם של יונים), קצת חלב עיזים, פיתות ועשבי מאכל, כדי להאכיל את התינוקות.

סבא יעקב חזר ב-1918 עם הון קטן, חלקי חילוף לשעונים, וחידש את החנות. הודות לקשרים שהיו לו בבירות, במצרים, בסוריה ואפילו בגרמניה, הוא שוב חזר לעשות חיל. הקשרים האלו סייעו לו גם בוויתור על מתווכים ובקשר ישיר למפעלים. כך חסך את דמי התיווך דבר שביסס את העסק שלו.

כאשר הבן הבכור בנימין חלה בשנת 1913 בקדחת ובשל מינון יתר של חינין שניתן לו, התחרש ונהייה אילם. סבא יעקב הפליג עמו באנייה לגרמניה, שם הכניס את בנימין למוסד יהודי לחרשים אילמים כדי שילמד מקצוע. כשיעקב חזר ארצה פרצה המלחמה, בינתיים בנימין למד נגרות והפך לגבר מרשים. אחרי שבע שנים חזר לארץ, פתח נגריה והקים משפחה לתפארת. הסיפור הזה ממחיש מי ומה היה סבא יעקב, לא יאומן כמה היה איש חזון ומעש. אנחנו מדברים על החינוך הטוב ביותר בשנת 1913 בגרמניה שיהודי מירושלים מעניק לבנו. מהיכן ידע על הפנימיה בגרמניה? כמה הדבר עלה ואיך מימן את לימודי בנו בתקופת המלחמה? אני עומד נפעם מול הצלת בנו ע”י השכלה, רכישת מקצוע ותרבות.

כשאימי היתה בת שש, אמורה היתה להתחיל את לימודיה בכיתה א’ בבית הספר תחכמוני כמו אחיותיה הגדולות. (את בית הספר הקים אביה של תקוה שריג בירושלים). חוה מסכימה למרות גילה לדחות את לימודיה בשנה ולהתחיל ללמוד בשנת 1919, רק בגיל שבע, בכדי לסייע לאביה לשקם את החנות ולעזור בטיפול באחיות ובאח הקטן. 

כשהחלה את לימודיה בבית הספר תחכמוני, מבוגרת מכולם, היא היתה באותה שכבה עם נחום שריג. יחד עם חבריה לשכבה הצטרפה ל”לגיון הצופים” שהיתה תנועת הנוער הראשונה בירושלים. 

נחום היה מנהיג טבעי, יפה תואר וטוב לב ובין השנתיים מתפתחת מערכת ידידות נפלאה כששניהם פורצי דרך. אני חושב שההכרות ביניהם התחילה ב-1921/2.

בשנת 1926 והיא בת 14, סיימה אימי את לימודיה בכיתה ז’ ואז במקום שתפסיק ללמוד כדי לעזור בבית ובחנות כפי שנהגו כל הנערות בנות גילה, סבא יעקב שלח אותה ללמוד בבית הספר “אליאנס”, שם למדה צרפתית ועולם שלם נפתח בפניה (היא דיברה עברית, יידיש, ערבית וצרפתית. זאת חווקה’ שלנו שכל כך אהבנו אותה, (איך הייתה שרה בכל השפות), גם כשחלתה בערוב ימיה.

השנה 1928, לחוה מלאו 16 שנים והיא מודיעה לאביה שלמדה מספיק והיא יוצאת ללמוד חקלאות בכפר הנוער ב”בן-שמן” כהכנה להגשמה (התיאורים שלה כיצד הגיעה לבית הספר עם אביה המזוקן צולמו על ידי שבתאי בארי וכתובים גם בספר להציל את ציקלופ). 

מאורעות תרפ”ט בשנת 1929, הובילו לפינוי היישוב בן שמן וגם בית הספר החקלאי פונה מתלמידיו ונסגר לתקופה ארוכה. חוה בת ה- 17 מודיעה לאביה שהיא יוצאת לבדה לבית זרע כדי ללמוד רפתנות אצל חייקה כרמל, רפתנית מיתולוגית בת 25. לבית זרע היא יוצאת לבדה לחום הלוהט, סובלת מהברחשים באוהל, אבל הופכת לרפתנית מדופלמת. בכל יום עובדים 12 שעות, חולבים בידים, עבודה קשה ובערב שירה. 

השנה 1930/1 קבוצה מחברי בית השיטה במעין חרוד,מוזס, לימים הבעלים של ידיעות אחרונות, ואברהם אדרת, מקים התנועה המאוחדת וחבר נוסף בוגר מקווה ישראל, מגיעים לבית זרע ומבקשים מאמא שתבוא למעין חרוד לקבוצת החוגים, להיות הרפתנית הראשונה ולהקים את הרפת. אמא נענתה בהתלהבות. בערוב ימיה, כשאמא ידעה שקיצה קרב, היא אמרה לי, “לא אכפת לי מה יהיה כתוב על המצבה שלי אבל תבטיח לי לכתוב “הרפתנית הראשונה בקבוצת החוגים במעין חרוד” וכך אמנם עשיתי. האם אנחנו מבינים היום את סדרי העדיפות של מקימי המדינה? של חברי וחברות בית השיטה שלכולם היסטוריה נדירה של עשייה (אני ממליץ לשוטט בין הקברים ולקרוא את הכתוב על המצבות בבית השיטה, בעיקר אורחים ומטיילים בכדי לקבל מושג על התקופה).

 כארבע שנים אחרי שעזבה את ירושלים, אינני יודע את התאריך מדויק, אולי בשנת 1933,חוה פוגשת במעין חרוד את נחום שריג ואשתו תקוה שהיתה לימים מורתי המיוחדת לספרות, תנ”ך, אגדה והיסטוריה. בשנת 1932, על פי אמא, שבתאי בארי ממייסדי מחנות העולים, ביקש ממנה, “חוה, שני בחורים צעירים מגיעים מחיפה, יצחק נאמן בוגר הריאלי וראובן פושט, תעזרי לי לשכן ולקלוט אותם במעין חרוד”. וכך נשבתה אמא בקסמו של יצחק: “עמוס, ראיתי בחור יפה, עם עיניים כחולות, שיער שטני/בלונדיני, עדין, ביישן, מנומס, ספורטאי וחכם. כשהוא דיבר על כל נושא כולם הקשיבו לו. התאהבתי בו והחלטתי שאנחנו נתחתן. כל הבחורות התחילו להתלהב ממנו, אבל הוא היה מאוד ביישן. הוא היה בן 21 ואני בת 20, וכך פיתיתי אותו – סיפרתי לו שצריך לטפס על הר הגלבוע בלילה כדי לראות את הזריחה ממזרח ואת ופריחת הכלניות השכם בבוקר, בזמן הטיפוס הלכתי לאט והתרחקתי מהקבוצה, ביימתי נפילה ונקע ברגל וצעקתי ‘יצחק, יצחק, בוא, בוא תעזור לי, אוי הרגל והיד כואבים לי, תעזור לי לקום’. מבוהל ונרגש הוא סייע לי לקום ולמעשה חיבק אותי. נישקתי אותו במפתיע והוא אותי. תזכור שהייתי מבית דתי, מסורתי, אצלנו בירושלים לא קפצו מיד למיטה כמוכם והוא היה אהבתי הראשונה והיחידה”. 

אני חושב שגם בדורנו לא קפצו מיד למיטה, ופיתחנו קשר עמוק. אני יודע בבירור שאת חברותי שכנעתי בזכות המכתבים והפגישות החטופות. ובמבט לאחור מעל 70 שנים התקופה היתה נפלאה וגם חברות ואהבות לא חסרו.

ב-21.9.1936 נולדתי, בנם הבכור של חוה ויצחק, בקיבוץ בית השיטה, הילד ה-11 בשטה. בשנים 1934-1935 נולדו כעשרה ילדים וילדות במעין חרוד. כחודשיים אחריי נולד רן שריג, בנם הבכור של תקוה ונחום שריג ושנינו היינו יחד 18 שנים באותה כיתה. הורינו היו שכנים במגורים ותקווה מורתי היתה המחנכת שהשפיעה עלי יותר מכל. היו לי שיחות רבות עם מחנכים בקיבוץ וחשתי הערכה רבה לבנג’י, למנחם אורן, לאריה בן-גוריון, לזאב מיינרט, לאברהם הקש, לעזריה אלון, לחנה מניס (כרמי) ולעוד הרבה חברים וחברות בקיבוץ, אני חושב שתקוה בהרבה חוכמה וסבלנות השפיעה עלי לקרוא, ללמוד, לשאול ולהקשיב. אפילו העתיקה חיבור שכתבתי בגיל 13 מלא שגיאות התלהבה ממנו, חיבור שאני שומר עד היום, בכתב היד הנפלא והבהיר שלה, שנכתב בשנת 1939. הנושא היה: מה אספר לנכדי ביום הולדתו ה13 כסבא.

אבא היה איש ארגון, תעשייה וכספים בקיבוץ (שילוב של מש”קיסט +אידיאולוגיה), והיה בקשרי עבודה עם נחום שריג, שהיה בין היתר מזכיר הקיבוץ. אבא אמר לי, “דע לך, נחום הוא אישיות ייחודית, היה יכול להיות רמטכ”ל, שר ולמלא כל תפקיד בממשלה ובהסתדרות, אבל הוא בחר בחיי עמל, יזע ותרבות, כקיבוצניק מן השורה, כולל תורנויות בחדר האוכל בשבתות. את אמא כל הגברים בקיבוץ העריכו ו”מתו” עליה.

נחום שריג היה דמות מופת שבגלל תפקידיו בפלמ”ח ובהגנה כמעט לא הכרנו אותו עד 1950, לדעתי המלומדת, הוא היה המח”ט הטוב ביותר בצה”ל במלחמת העצמאות, פיקד על החזית הגדולה והקשה ביותר, נלחם נגד הצבא המצרי הגדול ביותר, אשר היה מצוייד בנשק כבד ובמסורת לחימה בריטית. היה לו ידע צבאי, שיקול דעת, איתנות ואופטימיות לאורך כל התקופה (ואני מתמצא במלחמות ישראל). 

נחזור אחורה לשנת 1935, שנת העלייה ליישוב הקבע – 12.12.1935, באדמות שטה, הקבוצה מתיישבת ביישוב קבע במעלה הגבעה והקיבוץ נקרא בית השיטה, כאשר אדמותיו פרושות בעיקר מסביב לקיבוץ מערבה ומעט לצפון ולדרום. 

שימו לב!! (אני רואה את חברי משה פלד מזדקף בגאווה) בית השיטה מוקם במיקום אסטרטגי, הוא הישוב המזרחי ביותר והיחידי עד הירדן ועד בכלל. הקיבוץ יושב על דרך המלך לחיפה ומונע בעצם קיומו מעבר לכנופיות, לעדרי בקר ועיזים, הברחות וכו’. (בזמנו ראיתי מפות של התכנון, ההגנה, והביצורים של הקיבוץ – התכנון היה מבריק וכאיש צבא אשמח לפרט זאת במסמך מיוחד). אבל אין לי את התכנון משנת 1935.

קיבוץ אשדות יעקב הוקם בשנת 1933 והוא ממלא אותו תפקיד בדרום הכנרת במשך שנתיים. תל-עמל (ניר-דוד), מוקם ב-1936 על גדות האסי, צמוד לגלבוע. באזור שבין בית שאן לתל יוסף ממוקמת תחנת רכבת ומשטרה בשטה, תחנת משטרה בבית שאן, ובאזור שבטים בדואים נודדים.  בתחנות המשטרה הבריטיות וביישובים מסביב, מוצבים נוטרים (גפירים) יהודים והפיקוד הוא בריטי. פלוגות הלילה של וינגייט פועלות בכל המרחב הכפרי כנגד הכנופיות הערביות.

הרכסים מעל בית השיטה והגלבוע מיושבים על ידי כפרים ערביים, כאכ אל הואה, מרסס, כפר ענק שולט על הקיבוץ, הכפר יובלה, ונאורה (ראו את המפה בספר להציל את ציקלופ, ממליץ לקרוא). בזמנו מצאתי מפה של קק”ל משנת 1947-1932 והלבשתי אותה על השרטוט של אורגד עם הטופוגרפיה של האזור. הערבים חיים ברכסים הגבוהים והיהודים באזור העמק וזה בשל העובדה שבאזור העמק יש ביצות וקדחת. כל אדמות העמק נקנו על ידי קק”ל בהובלת חנקין. 

על חוויות השמירה בתקופה ההיא שמעתי מההורים והחברים. כל לילה שמרו כארבע שעות בשלוש משמרות ובבוקר יצאו לעבוד. זו הסיבה שלמשפחה ממוצעת היו ארבעה ילדים בקיבוצים ולינה משותפת. אבא וחנה פלד היו צמד בשמירה. אבא סיפר לי שחנה היתה אמיצה, רגועה ובלי פחד. (חשוב להדגיש שבעשרות השנים ההם נטל המשימות התחלק שווה ללא הבדל בין המינים).

המאורעות 1939-1936 היו אחת התקופות הקשות ביותר בבית השיטה. ההרוג הראשון של בית השיטה היה חיים ברוק, אשר נהרג במארב כאשר היה נוטר בתל-עמל. חברים זקפו את קומתכם, הקיבוץ היה יום יום בקו-העימות. 

פלוגות הלילה של וינגייט פועלות במרחב, תוקפות את הכנופיות בכפרים, מציבות מארבים ומבריחות את הכנופיות לכפרים. חובה לבקר ב”בית שטורמן”, לצפות במצגת המדהימה על פלוגת הלילה ולקרוא את הביוגרפיה של אברהם עקביה על אורד וינגייט על חייו עד מותו בג’ונגלים בבורמה. קראו את תיאוריו על ארוחת בוקר בקיבוץ לעומת ארוחת בוקר בריטית. (סלחו לי על המלצותיי אבל יש קוראים שבזכות ההמלצות יטיילו באזור. למשל, הגלבוע בזריחה, “גשר” המשוחזרת, בית הקברות בבית השיטה, בית שטורמן וכו’)

פרויקט “חומה ומגדל” בשנים 1939-1937, משנה את פני הארץ. 52 יישובים מוקמים ברחבי הארץ. עין גב, הזורעים, שער הגולן, מסדה, משמר השלושה, גשר 1937, בית יוסף, חמדיה, נווה איתן, מעוז חיים, כפר רופין, טירת צבי, שדה אליהו, מסילות, מולדת. 

16 ישובים מתוך 52 סך הכל, וה”חזית המזרחית” הפרוצה, הופכת למיושבת, כשרוב היישובים הם קיבוצים, שלושה של אנשי “תורה ועבודה”, בראשם טירת צבי (בציקלופ מתואר הקרב שלהם בתש”ח) וגבורתם וניצחונם.

במחצית שנת 1943 אמא שהיתה בהריון השלישי עם יעל. הפסיקה לעבוד ברפת והתחילה להיות המטפלת של קבוצת להבה. הקבוצה עלתה לכיתה א בשנת, 1944 כאשר שבו (שבתאי לוי) הוא המורה ואמא המטפלת המיתולוגית שלהם.

אמא תמיד אמרה “שני הדברים שאני הכי גאה בעבודתי בבית השיטה הם הרפת וקבוצת להבה”. למעשה מגיל 17 או 18 ועד גיל 32, בערך כ- 15 שנה, היא חלבה פרות, חילקה אוכל, הוציאה זבל בעבודה פיזית קשה, כולל חליבות בלילות, משמרות בכל מזג אויר. בזמנו חלבו בידיים, עבודה פיזית מפרכת. האם בלי לינה משותפת הדבר היה אפשר?.

שאלתי אותה “איזו הכשרת היה לך לטפל בילדים” והיא ענתה לי. “עמוס מה הסיפור המיוחד, לאף אחד מאיתנו לא היתה השכלה פורמלית. בניסיון, בשכל ישר, במסירות, בעבודה קשה השגנו הכל. חוץ מזה רכשתי ניסיון רב בגידול עגלים שזה לא היה שונה בהרבה מזאטוטים בני 5 – 6. הזאטוטים לפחות שמעו ודברו, אל העגלים רק אנחנו דיברנו.” והיא פרצה בצחוק השובבי שלה.

אפיזודה נוספת, לפני זמן מה אני מתקשר לנתן שונרי בטלפון, הוא עונה לי שאינו יכול לשוחח כרגע – “אני במבצע חוה ניקיון”. מסביר לי “חוה חינכה אותנו לסדר ולניקיון, לאחריות, הכול בשלמות. ועד היום כשאני עושה ניקיון אני חושב עליה, על המטפלת והשכנה הנפלאה שהיתה לנו”. הורינו היו שכנים במשך שנים רבות

כל מי שגדל בקיבוצים זוכר שמגיל אפס ניקינו בעצמנו את החדרים את השירותים, רחצנו כלים וכו’ וכו’. מכיתה ג’ – ד’ היינו יוצאים לעבוד אחה”צ בענפי המשק.

זה מזכיר לי שבשנת 1954, בטירונות בגדוד 890 אצל המ”פ הטירונות מרסל טוביאס, בסופי שבוע כיבסנו את המדים, תיקנו כפתורים וגרביים והדבר נראה לנו לגמרי טבעי. זכרו היינו יוצאים כל 4-5 שבועות הביתה. מרסל אמר בסגנון הדיבור המיוחד שלו “נו טופ (טוב), להיות שחייל צריך להיות נקי, מסודר, נעליים מצוחצחות ומסופר ולא…ממבו ג’מבו. כן מוני, כאן זה לא קיבוץ בית השיטה, כאן זה גדוד צנחנים.” ואנו פרצנו בצחוק. עד היום אנו מחקים אותו, אהבנו והערכנו אותו כאדם וכמפקד. הוא נהרג ב 1972, כשמצנחו לא נפתח באוויר כאשר הקים בית ספר לצניחה במדינה אפריקאית.

 ובחזרה לחוה. בתחילת 1998 אמא חלתה בסרטן הלסת. הדיאגנוזה היתה: 

1. הסרטן לא ניתן לריפוי אלא בניתוח מסובך והקרנות כאשר לא בטוח שתשרוד אותן.
2. ההתפשטות מאוד איטית וההערכה היא שיש לה עד שנתיים לחיות באיכות חיים טובה עד סבירה.
3. היא צריכה להיות בטיפולים ומעקב שייעשו יום יום במרפאה בבית השיטה ואחת למספר שבועות תאושפז ברמב”ם ליומיים-שלושה, לאבחנה והתאמת תרופות חדשות. 

אמא לא הסכימה לעבור לדיור מוגן. היא היתה עצמאית, טיפלה בפרחים, ניקתה את הבית, קראה הרבה, אבל היה ברור שזה זמני ובשלב מסוים לא תוכל לתפקד לבד. 

בהתייעצות עם הדס פלד (שהיתה כאחות לגיורא אחי וכבת לאמא), החכמה והמסורה לטעמי שילוב של יוס וחנה, סוכם שחוה תישאר בביתה ותישן בו ובכל בוקר תגיע לדיור המוגן, תהיה לה שם מיטה, היא תאכל, תתרחץ, תקבל טיפול רפואי, תנוח בצהריים, תאכל ארוחת ערב ותחזור לדירתה ברגל כמובן (חווקה: “עמוס הזקנים האלה נוסעים בעגלות, אבל מה אתה אומר על הצעירים הבטלנים?”).

במשך כשנה וחצי זה היה הריטואל הקבוע שלה וכל שבועיים שלושה, התאשפזה ברמב”ם לטיפולים. 

נחום שריג בשנותיו האחרונות שקע לתוך עצמו. הייתי רואה אותו מדי פעם. בכל שנות שירותי בצה”ל ובמילואים, למעשה במשך 45 שנים, היינו בקשר, מדברים מדי פעם, הוא התעניין ואני סיפרתי כשהייתי נפגש אתו בבית השיטה. שאלתי את את אמא ‘מה את עושה בדיור המוגן?’ והיא ענתה “בבוקר, בצהריים ובערב, אני נכנסת לחדרו של נחום. לא המשכתי לשאול. 

פעם החלטתי להגיע לבית חולים רמב”ם, להיפגש עם הרופאים ואחר-כך לנסוע עם אמא לבית השיטה. הרופאים הסבירו לי שהמחלה הרבה יותר תוקפנית למרות שיש תרופות מצוינות, אמא כמעט ולא סובלת מכאבים ויש לה מוראל גבוה. הרופאים והאחיות “מתים” עליה, והיא חושבת שיש לה דלקות כרוניות ולא סרטן ואומרת לכולם שזה בזכות בצל שמן זית ושן שום עם פרוסת לחם בדבש שהיא וסבא יעקב אכלו מדי יום ביומו כבר בירושלים, לפני 80 שנה. סבא מת קרוב לגיל 87, עבור אדם שנולד בשנת 1880/1 זה היה גיל מופלג. 

אגב, סבא חנניה, אבא של אבי גם כן נולד ב1880 נפטר בגיל 94/5 בשנת 1974 בעיר חיפה. כך שיש לנו גנים טובים במשפחה.

בדרך לבית השיטה סיפרתי לה על המחמאות שקיבלה מהרופאים והיא ענתה לי: “עמוס, אתם כולכם משקרים לי. חשדתי מההתחלה שיש לי סרטן, ואתמול התברר לי שצדקתי. שאלתי ‘מי סיפר לך, איך נודע לך?’ והיא ענתה: “עמוס, היה ביקור רופאים בערב ובא רופא חדש לקבל תדריך מסטאז’ר ואחות מהמגזר. אני עשיתי את עצמי ישנה והרופא שאל בערבית ‘היא יודעת שיש לה סרטן שלא ניתן לריפוי?’, הרופא השני ענה לו בערבית ‘לא, אבל היא כל כך חריפה שתבין בעצמה, טוב שהיא ישנה כי הערבית הירושלמית שלה מצוינת’. למחרת אותו רופא הגיע ואני בירכתי אותו בערבית ושרתי לו שיר, הוא והצוות החווירו. אמרתי להם – לא נורא, שמעתי הכל, אתם נפלאים אבל זמני קרב וגדלתי בירושלים על עברית, אידיש וערבית”.  

אמא היתה “שובבה”, אם בן יכול לתאר כך את אמו, אבל גם אני בגיל 85 “שובב” והטוב שבחברים לילדי ולנכדי. 

הגענו לבית השיטה, אמא נשארה ללון בדיור המוגן ואני ישנתי בדירה שלה. לפני הצהריים הגעתי לדיור המוגן, שאלתי את הדס איפה אמא והיא ענתה לי “אצל נחום בחדר”. הדלת מעט פתוחה, נחום יושב על הכורסא ואמא על כיסא עם הגב אלי, אני נכנס חרש העיניים שלהם מדברות והם נוגעים באצבעות, היא מדברת ועיניו בורקות ואני שומע אותה שרה. אמא שרה מצוין במקהלה, היא ידעה שירי ילדות, מביה”ס ומהתנועה בארבע שפות. נחום שר יפנ מאוד, היה לו קול ערב.

יצאתי בשקט, אמא יצאה, ראתה אותי מופתע ואמרה לי “עמוס, חודשים רבים שנחום רואה אותי ועיניו בורקות והוא אומר בקושי ‘חו…ה, ח..וה’. המטפלות אומרות שרק אותי הוא מזהה והוא מאושר, לדבר אי אפשר ואני אוהבת לשיר שירים מהעבר, בדרך כלל אחרי זמן מה ראשו צונח והוא נרדם ואני יוצאת מהחדר. כך כל יום אני מבקרת אותו כמה פעמים, כשהוא במיטבו הוא מחייך ואומר חוה, חוה, ולפעמים רק עיניו מדברות – חוה, חוה תודה”. חיבקתי אותה ונשקתי לה והיא בצחוק ממזרי שובבי אמרה “אתה זוכר שאסרת עלי לנשק אותך כשהיית בצנחנים? חיכיתי שתירדם ואז הייתי יושבת לידך, מלטפת, מחזיקה את ידך ואפילו מנשקת”. ‘האם שרת לי?’ שאלתי, “בטח, הייתם כל כך עייפים, ישנתם 12 שעות ברצף ואני שרתי בשקט. יצחק היה אומר – הוא ישן, מה את שרה לו? עוד תעירי אותו”. 

ועוד אנקדוטה על אהבתה של חוה לשירה – מי שלא ראה מפגש בין חנוך אלבלק ואמא שלי (הירושלמים), כשהם פוצחים בשירה: עברית, לדינו, ערבית, אמא בהדרן שיר ילדים בצרפתית, לא ראה אושר ולא חווה אהבה. שניהם היו גם טובי לב באופן נדיר. אחרי שאבא נפטר, כשאמא היתה צריכה הסעה היא היתה פונה לחברים הירושלמים ולאלה שהיתה מטפלת שלהם בעבר. כולם אהבו אותה.

נחום הלך ודעך, כבר לא הכיר את אמא וכשנפטר נמוג עוד חבר מאבני המסד של הקיבוץ. כשמלאו ימיה אמרה לי אמא “עמוס, זמני הגיע. היו לי חיים נפלאים, רק כואב לי שיצחק נפטר לפני 7 שנים ולא היינו ביחד עד הסוף. היינו ביחד מעל 62 שנים”. 

היה לה מוות “נפלא”. “ביקרתי אצלה, היא התרחצה, טופלה והיתה במצב רוח נהדר, דיברנו, היא שכבה לישון מאושרת. בבוקר התעוררה במיטה עם החיוך הג’וחאי שלה ושמחת החיים, צנחה אחורה ומתה, בלי כאב ובלי סבל, מאושרת, חזרתי הביתה שמח לרמת גן. כך סיפרה לי הדס שהתקשרה אלי מייד כשנפטרה. 

הקשר בינה לבין נחום בערוב ימיהם כאשר שניהם בודדים, אלמן ואלמנה, היה מיוחד והתבסס על האישיות הנדירה של שניהם, אבל גם על מסע של למעלה מ- 75 שנות חיים ביחד בילדות בירושלים, בתנועה, במעיין חרוד, בבית השיטה בחברה הייחודית שהתגבשה בבית השיטה, בחיים בתוך העשייה של המדינה בדרך, מלחמת העצמאות, הקמת המדינה ואחר-כך באמצעותנו – רן ואני, הבנים הבכורים שלהם. 

בנימה אישית, ב-1997, כשאורי, בנה של ברכה שאהבתי כבן, נפטר והוא בן 20, ראיתי את הכאב, הסבל והאובדן אשר לפף אותה כמו עכביש רב זרועות וחדר לנשמתה של ברכה, הבנתי את תקוה ונחום שריג שבנם יוסף נפל במלחמת אוקטובר 1973. אני זוכר שברכה ואני דיברנו על כך, בשיחות הרבות שהיו לנו על החיים, אהבה, אבדן, והמשך החיים. כשהייתי בקיבוץ הייתי מבקר את תקווה מורתי אבל היא היתה שונה, כבויה ועצובה.

גם עכשיו, כשעברו שנתיים להליכתה המוקדמת של ברכה, אני מרגיש זאת. למרות האובדן החיים ממשיכים ויש גם הרבה שמחות ואופטימיות.

אמא חוה וברכה האשה היו כאחיות תאומות בכל ובעיקר באופטימיות. היה ביניהן קשר מיוחד שנמשך 12 שנים. במבט לאחור, הן גם הכירו אותי, אהבו אותי והיינו ברמה נדירה של קשרים, חברות ואהבה. הדבר היחידי שהתחרה באהבתן לבעלים, לילדים ולנכדים היתה האהבה המשותפת לצמחים, פרחים, עצים והטיפול המסור בהם.

אני חורג מהסיפור המשפחתי אבל הרגשתי צורך לספר על א.ב. יהושע ומשה שכטר ז”ל. ברור לי שסיפור זה הינו נדבך בהיסטוריה של בית השיטה. כשבית השיטה והתנועה הקיבוצים בכלל בקליטת עולים וחברות נוער ובודדים לאורך עשרות שנים (דבר שהתאפשר אך ורב בשל הלינה המשותפת).

בעקבות הסרט על א.ב יהושע “הפרק האחרון”, מתאריך 6.10.21, להלן סיפור אמיתי: בתחילת שנת 2,000 ברוכצ’י אהובתי ואנוכי טסנו מאיטליה לישראל ולידנו במטוס ישבו א.ב יהושע ואשתו. היות וקראתי את ספריו, שאלתי אותו “מה עושה את ספרייך כה מעוררים ופופולריים באיטליה?”. לא אפרט את תשובתו, מפה לשם התפתחה שיחה, מאין אתה – אמרתי בן בית השיטה, מראשוני הצנחנים. יהושע נרגש. “בזכות משה שכטר ז”ל מבית השיטה אני חי ויושב כאן היום. משה היה המ”כ שלי בקרב חוסן בתאריך 25.9.1956, טיהרנו תעלת קשר במוצב ירדני, משה רץ בראש הכיתה בטיהור תעלת קשר וירה. הוא צעק אלי ‘יהושע מחסנית’. למעשה הייתי צריך להחליפו בחוד, כך חוסכים זמן וכו’, ניסיתי לעבור אותו ומשה אמר “תן לי את המחסנית המלאה”, מסרתי לו אותה והוא המשיך להוביל. בהמשך הטיהור הוא חטף צרור ונהרג וכך ניצלו חיי, בזכות המ”כ האהוב שלנו, משה שכטר מבית השיטה. משה שכטר הגיע לקיבוץ  (כמדומני) בודד וערירי במלחמת השחרור. הוא עלה באוניה “יציאת אירופה”- שנתפסה ב-18.7.1947, עמוסה ב-4,554 מעפילים. המעפילים הועמסו במרסיי, האחראי היה חבר בית השיטה בשם שמריה צמרת (קוד רודי) אשר היה אחראי על רכישה ושליחת האונייה. אחרי תפיסתה האוניה נשלחה חזרה לאירופה. שמריה היה אישיות מיוחד במינה.

משה שכטר מגיע לבית השיטה תוך כדי מלחמת העצמאות ב-1948, נקלט בחברת הילדים בקבוצת אורן, אני חושב שהמשפחה המאמצת היתה של רינה ירחי. הוא חי בבית השיטה והתקבל לחברות, ונפל צעיר בקרב חוסן. משה היה גבר נאה, מוכשר ומבטיח. בתקופה זו נפלו גם דוד בוגיביץ ועמנואל קליימן מהכיתה שלי.
לימים נהגתי לפגוש את א.ב יהושע בהליכות בפארק הלאומי ברמת גן. היינו משוחחים על ספרים ועל פוליטיקה, תמיד אמר “למשה שכטר וקיבוץ בית השיטה אני חייב את חיי וכתיבתי”.

בקרב חוסן אני הייתי מ”מ ברתק ולא הסתערנו על המשטרה. תמיד היה תור בין הפלוגות על ה”כבוד” להסתער, לכבוש את המוצב, להיפצע או להיהרג. 

לחשוב שמכיתה של 13-14 בנים נהרגו שלושה בפעולות התגמול במבצע קדש. עוד נהרג יוחנן ביהם, שנולד בביה”ש ועבר לאיילת-השחר עם הפילוג ב-1951. הנופלים מעוררים זיכרונות על המאות שאינם אתנו. גם אני הייתי יכול להיות מתחת למצבה מספר פעמים. לראשונה בקרב עזה בפברואר 1955 כרץ אישי של המ”פ סופפו, כשמקלע ירה עלינו ממרחק של 10מטר וסופפו ספג את כל האש ואני נשארתי בחיים. 

כמה הנופלים האלה הספיקו לחיות? ומה הם, אנחנו והחברה בישראל הפסידו? 

ידידיי, אני באמצע שנות ה-80 לחיי. נצלו את השנים שנשארו לכם כי השעונים הכרונולוגיים וגם הביולוגיים ממשיכים לפעול בקצב אחיד, בהתמדה וללא כל הפרעה.

 בבית השיטה ישנם חברים בשנות ה-75 ומעלה, כמו משפחות שריג ונאמן. סיפורם של החברים בקיבוץ נשזר יחד זה בזה. זו העת לספר, לכתוב ולצלם את סיפורם של חברי בית השיטה. אני מבטיח שאמשיך לכתוב, יש לי זיכרונות והם צצים במפתיע, מקבלים צורה והופכים לסיפור. 

לסיכום, המסמך משלב סיפורים וקפיצות בין תקופות לאירועים. אנא שלחו אותו לכל מאן דבעי למשפחת שריג ולבטח לקיבוץ גשר. 

 שלכם עמוס נאמן

מימין:בנות נמלה באימונים 1955

למעלה: משמאל:בנות אלון באימוני נשק 1948

הנשק היה אתנו בכל טיול בארץ ישראל-כאן אורן ונמלה מטיילים למדבר יהודה וים המלח 1955 עם אריה ב.ג
בעניין ובחרדה עקבנו אחר החדשות ברדיו ובעיתונות על הקרבות שהתחוללו באזורים השונים בארץ.
למזלנו – בזכותם של אותם לוחמים אמיצים לא הגיעו הקרבות לשערי המשק ממש ולא נאלצנו להפעיל את הידע שרכשנו, אלא באימונים בלבד.
תקופה זו, של פעילות ואווירת מלחמת השחרור, הוסיפו לגיבוש הכיתה ולבגרותה.