האם גורשו ערביי עמק חרוד מאדמתם בשנת 1934 – 1948

 

מקורות  http://www.wordfromjerusalem.com/wp-content/uploads/2008/11/the-case-for-israel-appendix2.pdf    מחקרו של משה אומן על הבעלות של קרקעות בארץ ישראל משנת 1884

http://www.palestineremembered.com/BaysanTownsSnapshot.html?printVersion=truevt      האתר לתיעוד הכפרים בארץ ישראל מ 1934 ועד היום לפי מקורות פלסטיניים

https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=129494         ספרו של שרגא בירן על קנין האדמות בקיבוצים

http://www.kibutz-poalim.co.il/product?c0=41970          ספרה של גון פיטרס “מאז ומקדם” על בעית הפליטים

איך נרכשו אדמות בית השיטה בעמק חרוד

 כאן עמד לקום מנזר / סיפר שבתאי בארי

התחרות עם הוותיקן – ארבע שנים ישבה “קבוצת החוגים” בעין חרוד למטה. וציפתה לעלייה להתיישבות. היה מעיין היו חורשות, אבל קרקע לבניין משק לא הייתה.

אדמות העמק אשר נרכשו על ידי הקק”ל מסורסוק, ערבי נוצרי מלבנון, היו מחולקות בין שישה ישובים: גבע כפר יחזקאל, עין חרוד, תל יוסף, חפציבה ובית אלפא. גם הם סבלו ממחסור בקרקע, אבל חברי “קבוצת החוגים” התעקשו להתיישב בעמק.

במזרח, על יד הכפר הקטן שאטה, היו עדיין לאותו אפנדי סורסוק אדמות – 13 אלף דונם, ולשם היו נשואות עיני הקבוצה בתקווה. משא ומתן ממושך התנהל בין יהושוע חנקין וסורסוק על רכישת האדמות, אך כנראה שלקק”ל לא היה מספיק כסף, והרכישה נדחתה ונדחתה.

יום אחד יצאה שמועה לפיה הוותיקן מנהל משא ומתן עם סורסוק וחוזה קנייה עומד להיחתם. שבתאי ויוזיק נזעקו ונסעו לירושלים, נפגשו עם הרצפלד וברל כצנלסון ורתמו אותם לפעולה. פרנץ לדרר מהגרעין הצ’כי בחפציבה נשלח בדחיפות לפראג, והחוג הציוני שם גייס את הסכום הנדרש לרכישת האדמות. בשובו לארץ הוא אמר: “הצלחנו להשיג את האדמות להתיישבות ציונית”.

סורסוק הנוצרי ביטל את העיסקה עם הוותיקן, וב-1933 רכשה הקק”ל את אדמות שאטה. כך, בזכות ציוני פראג יש לנו אדמה.

בינתיים נשארה בעינה החידה: מה עניין היה לוותיקן לרכוש את אדמות שאטה החרבות?

תשובה כאילו אפשרית נסתמנה כעבור כמעט 20 שנה. מתברר כי בשנת 1951 נתגלו עתיקות בקרבת ה”יער”, במחצבת הבזלת של בית השטה, בה עבד זלמן פרח, הייתה זו רצפת פסיפס, שרידי גת, יקב ומבנים שונים. הארכילאולוג יוחנן אהרוני, שחי אז בבית השטה, ערך חפירות, בעזרתם הפעילה של ילדי בית הספר שלנו. במאמר שסיכם את ממצאי החפירות נקבע, כי במקום הייתה חוות נזירים ביזנטית, מהמאה ה-5 לספירה. בחווה עסקו בחקלאות, גידלו גפנים וייצרו יין. רצפת הפסיפס הועברה למוזיאון ישראל.

אחת ההשערות היא שבגנזך הוותיקן נמצאה עדות לקיום חוות הנזירים במזרח העמק, ולכן ביקשו לרכוש את הקרקע מסורסוק.

עדויות של עזריה אלון ויוסף דגן מבית השיטה ועדות דור סיני מתל יוסף

מפי יוסף דגן

יוסף נולד בפולין בשנת 1917 להוריו- ציפורה ויעקב הוברמן. המשפחה התפרנסה מעבודת האב ככורך ומדפיס. בחורף 1924 בהיות יוסף בן שבע, עלתה משפחתו ארצה והתגוררה בחיפה בעיר התחתית ברחוב יפו.

עד קום המדינה עסק יוסף ברכישת קרקעותיה של בית השיטה מערביי מרסס ויובלה. יוסף היה דובר ערבית ויודע את מנהגי הערבים.

אחרי קום המדינה גויס יוסף ע”י הקיבוץ המאוחד לעבודה במינהל מקרקעי ישראל באזור הצפון, התמיד בעבודתו זו שנים רבות כמנהל מחוז צפון במינהל.  יוסף היה מעורה בהווי החיים של ערביי הצפון, הוא הכר אישית מוכתרים ערביים בכפרים ומשפחות רבות.

במשך השנים, תוך עבודתו במינהל מקרקעי ישראל, ריכז בבית את ועדת חגים, היה חבר בוועדות שונות ותמיד “היה בעניינים”. בשנים האחרונות ליווה והתעניין יוסף בנושא הקמת מפעל תעשייתי נוסף בבית השיטה, כאשר נושא עבודת המבוגרים היה בראש מעיניו.

היה שמח וגאה על היותו סב לנכדה.

יוסף נפטר בטרם עת בתאונת דרכים יחד עם חברינו דרור טל ומנחם אורן, בדרכם לבית השיטה.

ערבי חורש בשדות הכפר במרסס – 1934

משפחה בכפר שטה בשנת 1930 לפני עזיבת המקום

גאולת קרקעות מרסס, מפיו של יוסף דגן

בשנים 1940-41 התחיל המשק לקבל את אדמות רוקח במרסס. אדמות אלה נרכשו ע”י חברת הפרדסנים במטרה להקים על שטחם כפר מעולי בסרביה, שרפתותיו יספקו זבל לפרדסי יהודה. 4,000 דונם השתרעו ברצועות צרות וארוכות לאורך 1/4 – 1.5 ק”מ, כשרוחב הרצועה הגיע לעיתים כדי 4-3 מטר. החברה רכשה קרקע זו רק מאלה שהיו מוכנים למכור. באופן זה נוצר מרבד שטחים שהשכנים הערבים גבלו לאורך הרצועה משני צידיה. השטחים לא קיבלו עיבוד תקין, רק לעיתים רחוקות היו מעובדותו פוליטית על מנת לשמור על הזכות לקרקע . השגות הגבול המרובות לא הוסדרו כלל. וכתוצאה מכך  החליטה המחלקה להתיישבות למסור את האדמות לקק”ל ולבית השיטה.

סוכם שאני אקבל את הקרקע מטעם קק”ל ובשם המשק.

משיגי הגבול מהכפר טענו טענות לאריסות מצידם  וזכות על השטחים דבר שהיה  מלווה במספר ניכר של קטטות ובמשפטים. הפלח הערבי באזור השחון והמעורער הזה היה נוהג לחדור בתלמים לפני החריש לשדה שכנו, ואם נתפס היה מחזיר את החלקה. פיקוח החברה היה חלש ושטחים רבים היו בעובדה בידי השכנים. שיטתנו ברכישת השטחים הייתה: טיפוח יחסי שכנות, הסדר עם הנוטים להסדר. ומשפטים נגד הנוכלים. היו שעיבדו שנים רבות את השטחים שלנו ושוב אי אפשר היה להוציא אותם מידיהם. נציג החברה, חוט, ואבו ג’זל ממסחה היו “מפקחים על הגבולות” והגבולות הלכו והצטמצמו.

שבט הסג’ר, נוודים שישבו בע’ור בעמק בית שאן והיו עולים על שלף ועל שדות זרועים, השתלטו ביובלה על שטחי הקרקע. שייחים שלהם שיחדו את חלוסי-תיירי , קצין המחוז של בית שאן, וזה פסק- שמי שיש לו שטח גדול עם מספר נפשות קטן יקבל 5 לא”י, ומי שיש לו שטח קטן למספר אנשים גדול יקבל 1 לא”י.

לאט לאט ע”י מדידה ועיבוד קידמנו את רכישת השטחים האבודים. כל שנה ניסו ערבים מחדש להשיג גבול, בייחוד בשטחי הכרוב. קטטות ומשפטים היו מעשי יום-יום. כאשר נוכחנו שהמשפטים אינם מקדמים אותנו, השתמשנו בטרקטורים : כל פעם שעלו על שדותינו, הפכנו להם את הזרוע. זהו פשע פלילי שעלולים לקבל עליו 7 שנות מאסר, אבל בקיבוץ לא ידעו את מי לתבוע אישית למשפט.

באחד המקרים נתבעתי אני, כמוכתר, התובע שכר עדים בכסף, שילם להם ארוחת צהריים בבית שאן ושאר הוצאות. אולם המשפט נפסל, כי לא דייק ברישום שם משפחתי.

במשך הזמן מונו שומרי שדות, ביניהם אמיצים יותר או פחות, היו סיורי נוטרים בשטחים. באביב היו הערבים מעלים עדריהם לשדותינו,ואז היינו יוצאים לקראתם מהמשק עם מקלות וסכינים. כתוצאה מתגרות אלה מתהלכים היום בתוכנו חברים אחדים “מצוירים” בצלקות זכר לאותם מפגשים.

היו גם מקרים פיקנטיים. ברשות המוכתר שלנו היה סוס, בעל עין אחת, ציקלופ שמו והוא היה קל רגליים.

באחד הימים  ישבו הפלחים על שקי התבואה בגמר יום עבודה ארוך בקציר, וחיכו לאוטו שיביאם הביתה.ואז  בבת אחת הותקפנו על ידי 60-50 ערבים כשעל כתפיהם מעדרים ארוכי ידית. ראינו צללים מתקרבים ושמענו צעקות: “הנה הם, נשמיד אותם”. שמועה הייתה ששני צעירים שלהם נתפסו ע”י הנוטרים ונהרגו במשק. דרשתי כמוכתר משא ומתן, וכן תבעתי שיביאו לי סוס. יחד עם זה הזמנתי אותם אלינו שייווכחו במו עיניהם מה שלום הילדים. תוך כדי דין ודברים זה, נראה אור המכונית שהגיע, שניים מהם הסענו למשק ושם הוברר להם שצעירי הכפר אומנם הוחזרו וכבר נמצאים בביתם.

לשם ריכוז הקרקעות הכרחי היה לשבת בכפר, לשמוע על מצב בעלי קרקעות הבשלים למו”מ.המוכר היה זקוק לייפויי כוח שמותר לו לעשות בקרקע כטוב בעיניו, היו ויכוחים עם לשכת קק”ל בירושלים על המחיר שמותר לנו לשלם.

בעבודות הקומביין הפסדנו רצועות גבול שנדרסו ע”י הטרקטור, הקרקע המפוצלת בין יובלה למרסס אילצה אותנו לנסוע למשמרת בהקפות של שעה לכל כיוון, לכן הייתה שמחה כאשר רכשנו רצועה ליד הדרך  בבקעה. למעלה מאלף דונם נרכשו בצורה מורכבת זו.

מלחמת העצמאות הפכה תנאים אלה במחי יד. ערביי מרסס וכפרי הסביבה עזבו את כפריהם באישון לילה, וכהפתעה גמורה לפלחים ולאנשי הביטחון, מתוך רצון לפנות את השטח לקראת הפלישה העיראקית דרך גשר והקרבות הצפויים.

שטחים מסוימים שרכשנו נשארו עדיין בחזקתם של הערבים ואף אחד לא העז לתפוס חזקה עליהם. הייתה זו בעיקר משפחת הסקג’ים שהחזיקה שטחים בכפר.

יום אחד החלטנו לקחת את העניינים בידינו. קבוצת פלחים, ביניהם דוד שושני והייני יחיאלי, עלו בלילה לשטח הזה, כשהערבים היו בבתיהם. היה זה שטח מכובד למדי, בקרבת הכפר. עלינו עליו והפכנו את הזרוע. עם בוקר יצאו אלינו בסוסים ועם נבוטים. לנו היה נשק. חשבנו שתפרוץ קטטה, אבל הם הסתפקו בחבטות עם  הנבוטים על המכונית ובצרחות. כך הפך השטח לנו לקניין סופי.

יחסינו עם השכנים ממרסס ויובלה היו קורקטיים. הם ביקרו וסעדו אצלנו, וכן אנחנו אצלם.

אבל המלחמה בין “קין והבל” לא נסתיימה. אנחנו לא וויתרנו על עיבוד השדות, והם לא וויתרו על המרעה באותם שדות עצמם.

מלחמת הפלחים באדמות המריבה

כשפרצה מלחמת השחרור, המשכנו לעבד גם בימים החמים ביותר את אדמותינו במרסס וביובלה, כשמקלעים המוצבים בין הכפר לבין הקומביינים, מחפים עלינו. יחד עם זאת, נמשכה גם רכישת הקרקעות. רוכב מן הכפר היה מגיע מדי פעם ומקבל רשות לגשת להיפגש עם נציגינו במחצית הדרך, למו”מ על רכישת חלקות קרקע.

יום אחד הגיע רוכב על סוס, והודיע שהשליח של המוכתר יחכה לשליחנו במחצית הדרך. לקחנו איזו מכונית טרנטה, מכונית צבאית ממלחמת העולם השנייה, מאלו שהסתובבו אז אצלנו- ועלינו, דובה ואני, לפגישה בשטח בפריין.

אנחנו פוגשים את הנכבד והנה הודעה בפיו: מחצית אנשי הכפר ברחו לירדן, והחצי השני- מבקשים שנבוא ו”נקבל את הכפר”. הם יודעים שבית שאן נכבשה, והם רוצים לבוא איתנו להסדר., כנציגי השלטונות בישראל.

נסענו למרסס, ניצבנו במרכז הכפר, התושבים הקיפו אותנו ואמרו שחלק אומנם עזב, אבל הם רוצים להישאר במקום. הם התחילו לדרוש מהשלטונות (כלומר מדובה וממני): דלק, קמח, אורז, סוכר וכדומה… אמרנו להם שטוב מאוד שהם נשארים, אנחנו מרוצים מאוד מהחלטתם ונטפל בדרישותיהם.  ונסענו הביתה להתייעצות דחופה.

יוס “לקח את הפיקוד”. הוא לקח את הנשק המסתורי המפורסם שלו: תת- מקלע שכידון מולחם עליו, נשק שלא נראה כמותו לפניו ואחריו, והיה אימתני מאוד. הוא בא לכפר וביקש, ראשית חוכמה, מכל התושבים את כלי הנשק שבידיהם. הם ריכזו שיבריות ורובים מימי מתושלח במרכז הכפר.

ארגנו את אנשי הכפר והרגענו אותם, שלא יקרה להם שום רע. כבר היה ערב. הודענו להם שלמחרת נשוב אליהם.           בבוקר , כשבאנו , הכפר היה נטוש כליל.

 מתוך “שיטים” 28.4.1963

 הקרקע ברשות המדינה

יוסף דגן

לאחר מלחמת העצמאות נפלו בחלקה של המדינה מרבית אדמות הארץ. אדמות אלה, בצירוף שטחי הקק”ל, שנרכשו בטרם המדינה, ואדמות פיק”א בכלל, מהוות כ 92% מכל קרקעות המדינה. יתר האדמות נמצא בידי המיעוטים ואנשים פרטיים.

לאחר שנות פיצול במשרדים שונים, רוכזו כל האדמות, לפני כשנתיים, במינהל מקרקעי ישראל (ממ”י). ממ”י חולש על כל הקרקעות שברשותו ומטפל בכל שלל הבעיות המתלוות, כגון:

–         החכרת קרקע למשקים, ובשעת צורך גם הפרשת חלק מהאדמות המעובדות על ידם- להתיישבות חדשה.

–         תכנון התיישבותם של הפליטים הערבים, אשר חלק מהם עדיין מפוזר במקומות שונים בארץ..

–         הקצאת קרקע לצרכיה השונים של המדינה.

 

מחוז הצפון:

האחריות לשימוש בקרקע במחוז הצפון, מוטלת  עלי. השטח כולל 4.5 מיליון דונם, מהם בטיפול ממשי כ- 2 מיליון דונם. במשרד י ממ”י צפון עסוקים כ- 160 איש בפעולות הקשורות במישרין ובעקיפין לענייני קרקע. חבריי לעבודה אינם עשויים מקשה אחת. החל מחברי ההתיישבות לשעבר וכלה בפרקליטים לובשי חליפות ועונדי עניבות גם בקיץ.

העבודה היומיומית רבה ומגוונת, אין עניין דומה למשנהו ובעיות מקום זה לבעיותיו של מקום אחר. הניגודים בין הצרכים השונים, כמרעה מול יעור, שיכון ועיבוד חקלאי, בתוספת בעיות ביטחוניות- מהווים סבכים שיש להתירם, ולא על נקלה, לעיתים קרובות. כן קיימים סיכסוכי שכנים הקשורים בבעלות על הקרקע. קורה גם שתושבי הגליל השונים מנסים להשתלט על אדמות המדינה ע”י בנייה ועיבוד, ויש למנוע זאת.

מתפקידנו לרכז, ע”י חליפין ורכישה, את הקרקע המשותפת לבני המיעוטים והמדינה, לצרכי התיישבות בעתיד (במרבית המשפחות בגליל, נטשו חלק מהבנים את הארץ בימי מלחמת השחרור, ובהתאם לחוק עברה הקרקע שלהם לרשות המדינה)

 

עדות זאב דור סיני
האם גרשנו את ערבי האזור מכפריהם??זאב דור-סיני בעת נטיעת יער ע”ש יהושע חנקין , גואל אדמות העמקבשנת 1920 נעשתה רכישת אדמות העמק, על ידי יהושע חנקין, שנקראו אז “גוש נוריס” . הייתה זו אחת הרכישות הגדולות של ‘הקרן הקיימת לישראל’ – 27 אלף דונם. אנחנו, אנשי ‘גדוד העבודה’ , היינו המתיישבים הראשונים בשטח זה.הצד הדרומי-מזרחי של העמק היה שטח ביצתי מאוד.לרגלי הגלבוע נבעו מספר מעיינות מים לא גדולים, אשר בגלל המחסור באפיק זרימה, התפשטו מימיהם בכל השטח לכיוון צפון-מזרח, לפי המורד של העמק.את רוב השטח לא ניתן היה לעבד, ולכן הייתה משימתנו הראשונה: ייבוש העמק. לייבוש הביצות בעמק היו כמה סיבות עיקריות: הקדחת, והצורך בקרקע והצורך בפרנסה.בעמק היו אז שני כפרים ערביים – ג’לוד, גדעונה של היום, ותל-פיר כ- 700 מ’ מצפון לתל-יוסף הישנה.בכפרים אלו הייתה אוכלוסיה דלילה, בגלל אחוז תמותה גבוה של תינוקות, 60% , ובגלל מחלת הקדחת.כאן המקום להפריך את האגדות על נישול ערביי העמק, ואלה העובדות:הכפריים הערבים לא היו בעלי הקרקע, אלא אריסים של אפנדי עשיר שמו סורסוק, אשר חי בדמשק. כאשר ‘הקרן הקיימת’ קנתה ממנו את השטח שאל אותו חנקין: מה לעשות עם שני הכפרים?האפנדי ענה לו בפשטות: “תגרש אותם! אין להם כל זכות על האדמה”.חנקין לא גירש אותם, אלא נסע לעבר הירדן, וקנה מהמלך עבדאללה אדמה זולה בהרי גלעד. אנחנו העמסנו במו ידינו את הכפריים עם רכושם הדל על עגלות והעברנו אותם את הירדן, דרך גשר שייח חוסין, ושם פרקנו את העגלות. צבי ניסנוב נתן לכל כפרי קושאן רשום על שמו. הכפריים הודו לנו והיו מאושרים: במקום אדמת ביצה הם קיבלו כל אחד 50 דונם אדמה בריאה, והעיקר, הם הפכו מאריסים לבעלי קרקעות.פשוט כדאי לדעת את העובדות.                                             עלון “מחיינו” של קיבוץ תל-יוסף2011

24/5/86                          ילדי הכפר מרסס מבקרים את קבוצת “אלון” בבית השיטה ,עם המורה אריה בן גוריון 1946

ביקור גומלין  של כיתות אלון ואורן (עם הכובעים) אצל בני גילם בכפר מרסס בשנת 1946

 

תקציר ראיון שנערך ב-12 לאייר (מאי), 2007

המרואיין: “אבו ריפעת”. רפיק עאיד אסעד א(ל) סכג’י, מהכפר מרסס

חלק שלישי של הראיון – https://youtu.be/y0dMgS24BSM

בשנת 2007 רואינו תושבים של הכפר מרסס שהיו עדים לאירועי מלחמת השחרור שבסיומם ננטשו כל הכפרים במחוז בית שאן למעט כפרי הזועביה.(נעורה,טייבה תמרה)

בראיונות הם מספרים על ההתלבטויות באותם ימים לגבי הישארותם בכפריהם או לעזוב זמנית לפי מצוות ההנהגה הערבית.

הבאה לדפוס ותרגום -שחר פלד וחגי בן גוריון

מהפכת 1936 – מפקד האזור חסיין עלי סגור (מהישוב סח’נה), הרכיב קבוצה לפעילות נגד האנגלים. עיקר הפעילות התמקדה בהצתת צינור הגז אשר עבר על רכס רמת צבאים. חוסיין אסף כסף בכפר באמצעותו רכשו כ 10-15 רובים. החמושים היו מצטרפים לפעולות האיבה של חסיין נגד האנגלים. האנגלים ביצעו חיפושי נשק בכפרים. מי שנמצא אצלו נשק, נאסר. באחת ההתקפות על צינור הנפט נהרג אחמד (אל) פלאח באזור שבין כאווכב לכפר דנה. המרואיין זוכר פעם אחת שהאנגלים הטילו עוצר על הכפר וחיפשו נשק. שלוש נעצרו, חסיין איסמעיל (ראש הוועדה העליונה בכפר – اللجنة القومية), אחמד אל מטר ואחיו. לקחו אותם לבית שאן. היכו אותם במטרה שיסגירו נשק ומידע. הואשמו בשיתוף פעולה עם המהפכה. הזכיר את הוועד הערבי העליון (اللجنة العربية العليا) בנוגע להנהגת הציבור הפלסטיני בתקופת המהפכה. מי ששיתף פעולה עם הממשל הבריטי נהרג (انقتل). ארבעה חמישה מוכתרים ששיתפו פעולה נהרגו (באזור ג’נין ושכם). הייתה תכנית ליהודים להשתלט על אדמות הארץ. הייתה התארגנון של הוועד הערבי העליון לקנות אדמות מערבים שרצו למכור אדמתם ליהודים, אבל היהודים שילמו יותר. ככה קנו הרבה אדמות באזור בית שאן. בתקופה ההיא כל הידיעות עברו באמצעות עיתונים ושליחים. הכל נגמר כשהחלה מלחמת העולם השנייה. כעשרה מתושבי הכפר התנדבו והצטרפו לצבא הבריטי. אלו חזרו לכפר אחרי המלחמה עם נשק, כסף ובגדים יפים.
תכנית החלוקה, נובמבר 1947. עם הגיע הידיעה על חלוקת הארץ כולם התאכזבו והיו “שקועים” בעניין. נשאו עיניהם לפקודות מהמפקדה העליונה שישבה בירושלים (הוועד הערבי העליון). רוב העם הפלסטיני היה בעד ההתנגדות. התחילו להתייעץ עם מדינות ערב מה צריך לעשות. בתחילת 1948 התחילה המהפכה (ثورة) בירושלים בפיקוד עבד קאדר אל חוסייני וביפו בפיקוד חסן סלאמה. בג’נין ושכם לא התחיל דבר מפני שהשטח לא היה מיושב יהודים. באזור בית שאן לא קרה דבר. גם בנצרת וצפונה, כל השטח רק ערבים. היהודים הסכימו לתנאי החלוקה. הוועד הערבי העליון לא הסכים, למרות כל הניסיונות של הבריטים לפשר. הוועד נשא עיניו למדינות ערב (سلموا الامور للدول العربي) בתקווה לקבל עזרה ותשובה. ליהודים הייתה תכנית מסודרת אבל התוכנית של הערבים לא הייתה טובה.
ההגנה על הכפר. מרסס וכל הכפרים סביבה התחילו להתארגן להגנה על הכפרים. הכל היה קשור לבית שאן. בתחילת 48, האנגלים שבבית שאן נתנו לכל כפר שישה רובים. רובה לכל משפחה. צבא ההגנה הערבי ישב בבית שאן. מפקדו היה קצין עירקי בשם מג’ול. יחד איתו היה פלסטיני מחברון בשם  איסמעיל תחבוב. איתם 200-300 מגוייסים מהאזור. בתחילת פברואר 1948 התקיימה ישיבה בבית שאן, שאלו את תחבוב, מה נעשה אם היהודים יתקפו?  סיכמו שבמקרה כזה, יתנו סימן ע”י ירי של 4-5 יריות ואז יגיע כוח ההצלה מבית שאן לעזרה. ואז קרה מקרה דיר יאסין. התחילה פאניקה בכפר. “איך נוכל להגן על עצמנו עם עשרה או חמישה עשר חמושים נגד כוח מאומן כמו ההגנה”, שאלו… מצד הישובים (היהודים) שסביבנו לא היה נראה שהם מתכוונים לעשות לנו משהו. מספר על אירוע שקרה במרץ, בו הגיעו שני טנקים לכפר, הניפו דגל ירדני. התחילו חילופי יריות. בסוף הטנקים המשיכו לכיוון חיפה. התחילה מהומה בכפר, חשבו שאלו יהודים, ומרוב פחד התחילו אנשים לנטוש אותו ולברוח לכיוון ירדן. כפרה ראו אותנו, ברחו. יובלה ראו אותנו, ברחו. כווכב, ברחו. באירוע זה, אחד מתושבי הכפר איבד את ידו כשניסה להשליך רימון על אחד הטנקים. כשהבינו שהיו אלו ירדנים, ביקשו מהם לקחת את הפצוע לבית חולים בנצרת.בכפר היו כעשרים רובים וכמה אקדחים. חמישה רובים אצל צעירים שהשתייכו ל”משטרה האדומה” (الشرطة الحمراء). אלו קיבלו אימון מהאנגלים. הצעירים היו בעד התנגדות. המבוגרים צידדו בכניעה ליהודים, כמו טייבה, נעורה, טמרה, דבוריה ואיכסל. 

בית שאן נפלה ב15 לאייר (מאי). נטישת מרסס התרחשה כשלושה ימים לאחר נפילת בית שאן. בליל נפילת בית שאן עברו בכפר כ 10-15 משפחות בדרכן לנצרת. ישנו בלילה ובבוקר המשיכו לנצרת.

המראיין עוצר וחוזר.. רוצה לשמוע מה קרה שלב אחר שלב…. הייתה בהלה לרכישת נשק. גברים יצאו לירדן וכל אחד קנה לעצמו רובה וכמה כדורים. לא הייתה התארגנות מסודרת או איסוף תרומות לרכישת ציוד ונשק. כל אחד דאג לעצמו. בסופו של דבר היו כ-20 רובים בכפר. אחד הצעירים מהמשטרה האדומה ערך אימונים לחמושים. באחד הימים הגיעו לכפר שני קצינים עירקיים שבאו מירדן. אמרו שרוצים ללמוד את האזור. שניים מהכפר ליוו אותם לסיור באזור טייבה (מולדת) ושטה (בית השיטה). לאחר הסיור ירדו לבית שאן. לא הייתה תכנית אזורית להגנה, כל כפר התארגן לבד. במרסס לא היה מפקד להגנת הכפר. החשש הגדול היה מכיוון מערב (שטה) ומכיוון בית שאן. חפרו תעלות ממערב ומדרום לכפר במרחק של כעשרה מטר מהבתים. כל תעלה באורך שני מטר ובעומק של מטר וחצי. בין תעלה לתעלה 40-50 מטר. התעלות נחפרו בקו אחד. בכל תעלה ארבעה חמושים, שניים שומרים ושניים ישנים. כל שעתיים התחלפו. בנוסף הציבו משקיפים מדרום לכפר בתצפית לכיוון בית שאן. לילה אחד, הצעירים ששרתו במשטרה האדומה התחילו לצעוק “יהודים, יהודים”. ירו באויר כ 100-150 כדורים. בסוף התברר שלא היה כלום. בכפר התחילה בהלה, אנשים החלו לברוח. מאוחר יותר חזרו התושבים לבתים. הכפרים האחרים באזור לא רכשו נשק ולא התארגנו להגנה כמו במרסס. כל הכפרים מסביב לבית שאן היו כפרים קטנים. כולם ביחד לא יותר מאלפיים תושבים, 100 חמושים. לא התרחשה התקפה נגד אף אחד מכפרי אזור בית שאן. המראיין: ספר לי על בריחתכם מהכפר, מה הייתה הסיבה? קראנו בעיתונים מה קרה בדיר יאסין והמקרה הזה זעזע את הכפר. פחדנו ממה שיעשו לנו. ידענו שההגנה על הכפר חלשה. התייעצו אנשים מהכפר עם אנשים שהגיעו מירדן. אמרו שב-15 לאייר (מאי) כל צבאות ערב יתקפו. המליצו שנהגר מהכפר ב-15 באייר כל אחד למקום בו יוכל להבטיח את שלום משפחתו. לאחר שחזרו אותם אנשים לירדן היו שאמרו שאלו יהודים (ז”א שזו תחבולה של היהודים).
לילה אחד הגיעו לכפר כעשרים משפחות. בישרו שבית שאן נפלה (13 או 14 למאי). סיפרו שכל תושבי בית שאן ברחו. נחו שעה שעתיים ובבוקר המשיכו לנצרת. בכפר התחיל לחשוב על נטישה. לפני הנטישה לא ראו אף חייל יהודי. לאחר נפילת בית שאן נקטע הקשר של הכפר עם הציביליזציה ולא הגיעה לכפר שום ידיעה מעבר למשפחות שבשרו על נפילת בית שאן.

(מספר על ניסיון של צבא ההגנה הערבי לתקוף ישוב יהודי במרץ [כנראה מעוז חיים]. בהתקפה זו נהרגו כ15-20 מאנשי צבא ההגנה הערבי שישב בבית שאן).

היציאה מהכפר לא הייתה בגלל התקפה או יריות. היציאה הייתה בשקט מוחלט (بالهدوء وسكينة). הכפר כולו נאסף ברחבת בית הספר, ישבו מעגלים מעגלים על הרצפה, שלושה דיברו עוואד מחמד, מוסטפה אל אעמר והשלישי אחמד סעיד. עוואד דיבר ראשון “מה דעתכם תושבי הכפר? בית שאן נפלה. אין ביכולתנו להגן על הכפר. גם הכפרים שסביבנו לא יוכלו לעזור לנו. מה דעתכם, מה נחליט?” אחריו דיבר מוסטפה אל אעמר “אני רוצה למשול לכם משל אמר, היציאה קלה אך החזרה קשה. מציע שנשלח ארבעה להתיישבות שטה ידרשו בשלומם (הם בשלהם ואנחנו בשלנו). השלישי, אחמד סעיד: כפי ששמענו, כפי שאמרו… בכוונת שבעת הצבאות, (מצרים, סעודי, ירדני, עירקי [שהיה בג’נין], הירדני, הסורי וצבא ההגנה הערבי) לכבוש את פלסטין ולשחרר אותה. אם נצא לא בטוח נוכל לחזור. אבל עלינו לסמוך על צבאות ערב. הכל תלוי ברצון האל”. הצעירים אמרו שיישארו בכפר להילחם. הפגישה הסתיימה ללא החלטה. למחרת בבוקר (16 או 17 לאייר (מאי) [מאוחר יותר בראיון אומר שעזבו ב-18]) התחילה עזיבת התושבים את הכפר. המרואיין מציין שדעתו הייתה לצאת מהכפר למקום בטוח, לדוגמה נצרת שהייתה אזור בשליטה ערבית. למשפחתו היו קרובים בגליל. אחרים הלכו לירדן. עזיבת הכפר הייתה ללא התנגדות או מאבקים פנימיים. היו ששלחו “שליחים” לנצרת וריינה לשכור מקום לשהות בו.באותו יום שעזבו תושבי מרסס, עזבו גם תושבי כפרה לקבטיה, ג’בול, חמדיה כווכב, ובירה לירדן. גם ממרסס היו שעזבו ישירות לירדן. נשארו בכפר אנשים בודדים. הוא ביניהם. הוא עזב ב 22.  בדרכם לריינה עברו בטייבה. אנשי טייבה “צחקו עליהם ולעגו להם” על שעזבו את הכפר. בכפר נשארו שלושה ביניהם המוכתר ועוד זקנה אחת. באותו יום הגיע מוכתר שטה עם כמה חיילים, שאל איפה כל התושבים? למה עזבו? תבקשו שיחזרו, בלי נשק אנחנו נשמור עליכם. למרות זאת, באותו לילה יצאו האחרונים לירדן [כנראה ב-23].

למוכתר מרסס היה רובה. לא לקחו ממנו. בדרכם מזרחה שמעו פיצוצים. אלו שחזרו לכפר לאחר מספר ימים, ראו שכולו הרוס (مدمّر). באותו קיץ היו שחזרו לקצור את השדות.

מידע כללי על הכפר מרסס

בכפר התגוררו 500-600 תושבים, כולם בעלי אדמה בכפר. השכונות נקראו על שם המשפחות: דאר א-סכג’י, דאר אל ח’אטיב, דאר א-דיארנה (אל עוואסי), ודאר אבו חמאם. היו גם אנשים בודדים משאטה ומג’נין. בית הספר היה ממוקם בחלק הדרום מזרחי של הכפר. היה בית ספר קטן, לימד בו מורה אחד [כנראה רק לימודי יסודי]. היו שהמשיכו ללמוד בבית שאן והיו שהרחיקו עד בית ספר אחמדיה בעכו. באזור בית שאן לא היה בית ספר תיכון. בכפר לא היה מסגד. בית הקברות היה בצד הדרומי מערבי של הכפר. לא הייתה מרפאה בכפר. היו יורדים לבית שאן או לטבריה לקבל טיפול רפואי. מקור המים של הכפר היה מעיין הנמצא כ700-900 מ’ מצפון לכפר (ואדי למח’זר או מח’זק) וכן מעין יובלה. אספקת המים בכפר הייתה באמצעות בורות מים אותם מילאו ע”י נשיאת מים מהמעיינות. אנשי הכפר היו חקלאים (חיטה, שעורה, שומשום, חומוס, עדשים) ולהם גם עדרי בקר וצאן. החקלאות הייתה “חקלאות בעל”. את הסחורה מכרו בשוק בבית שאן או לסוחרים שהיו מגיעים לכפר לקנות, בעיקר את השומשום. הכפר לא היה מחובר לחשמל. תאורה באמצעות מנורות נפט או גז. בכפר היו כמה עצי שקד, זיתים, רימונים.
הספר של הכפר הגיע מהכפר עראבה, שמו היה נאג’י. היו משלמים לו בחיטה בעונה. בכפר לא הייתה משחטה או מאפיה. בכפר הייתה חנות של ח’ליל א(ל) שמאלי. כמו כן היה מקום בו טחנו קמח.

מזכיר את השם “אום סעוד” כחרבה הנמצאת צפונית לכפר.

סיים כיתה 7 בבית שאן, לאחר למד 4 שנים נוספות בעכו. חזר לכפר להיות חקלאי. גרו בבית אבן אשר גגו מעץ, יריעות ואיזה טייח מלמעלה. צמוד לו היו “גלריות” נפרדות (חצרות מקורות) לבקר ולצאן.

1936 – מאבק עממי (ثورة – מהפכה) כמחאה על התנהגות האנגלים כלפי העם הערבי בארץ. האנגלים יבאו לארץ את כל המצרכים החקלאיים וכך נמנעה הכנסה מהפלאחים. בן דודו מצד האב מת בתקופה ההיא במאבק נגד האנגלים. הוא היה בן עשר וזוכר שבית הספר שבת כחצי שנה. השתתפות אנשי מרסס במאבק: היו הולכים לציר הנפט לירות בפטרולים או להבעיר את הצינור.

1947 – על החלטת החלוקה שמעו מפה לאוזן. לא היה בכפר רדיו. היו יורדים לבית שאן ושם מתעדכנים. מביאים עיתון, קוראים ביחד ומעבירים את הידיעות. בהנחיית המפקדה הערבית העליונה שנפגשה בדמשק, הוקמו ועדות התנגדות (لجان قومية) להגנה על הכפרים ולהוביל המאבק למניעת חלוקת הארץ ובמיוחד לאחר ששמעו שהיהודים הציבו מחסום על הדרך מהכפר לבית שאן ועורכים חיפושים. הוא היה הצעיר מבין הנציגים בוועדת הכפר. איך התארגנו להגנה על הכפר? היו שהתאמנו בתפעול נשק דרך המשטרה הפלסטינית. היה להם נשק קל. עודדו את מי שיכול לקנות נשק. היה ניסיון לקבל נשק מדמשק [אשר לא הניב תשואה]. מי שיכל קנה באופן עצמאי (לא הייתה התארגנות מסודרת). מציין את פחד האנשים לאחר ששמעו על מקרה דיר יאסין. היו מאוד רגישים ל”ביקורי פתע”  בכפר. היו צועקים (מעבירים ידיעה) “יהודים באו…”. מספר על מקרה בו אחד מבני הכפר ניסה להפעיל רימון על מכונית שהגיע. היד שלו נקטעה. בסוף הסתבר שהייתה זו מכונית בשרות המשטרה הפלסטינית. מציין שלא היו “קריאות בהלה” (فزعة) לעזרה בכפרי הסביבה.

יום עזיבת הכפר – אנשים התחילו לברוח בגלל מקרה דיר יאסין והפחד שיקרה דבר דומה בכפרם. כל אחד ברח אל מכרים או קרובי משפחה שהיו לו בכפרים אחרים. משפחתו ברחה לכיוון נצרת. היו להם קרובים באיכסאל ובריינה. אנשי הכפר יצאו עם כל הרכוש שיכלו לקחת כולל בקר וצאן. בכפר נשארו 3-4 אנשים. הוא ואשתו היו ביניהם. בא מוכתר שאטה [סיפר דומה גם אצל המרואיין הנוסף – אבו ריפעת], אמר שרוצה שהתושבים יחזרו. לא היה כבר עם מי לדבר. נשארו בכפר 5-6 או 10 ימים נוספים. לאחר עזיבת הכפר הלכו אחרי משפחתו לכיוון נצרת. בדרך ראו אנשים נוספים מכפרים אחרים בורחים. התחבאו 4 חדשים בשטח. פחדו מהיהודים שעצרו את הצעירים. לשאלת המראיין מספר שהיו שהתגנבו חזרה לכפר, בכוונה לקחת חיטה ושעורה שהשאירו מאחור. מספר שהיהודים מיקשו את הדרכים והיו שאיבדו רגליים ואף מתו בניסיונם לחזור לכפר. לא זוכר שמות. לאחר כיבוש נצרת [9-19 ליולי 1948, מבצע “דקל”] ברחו לכיוון סח’נין שם היו כמה מבני הכפר. בתקופה ההיא מתה ביתו הבכורה, כנראה ממלריה (לא היו מים נקיים). ישבו באזור סח’נין כחדשיים שלושה ומשם המשיכו לאזור עראבה, שם ישבו כחודש נוסף. משם חזרו לנצרת כדי למכור את הבקר והצאן שלהם. מספר שבתקופה בעראבה, יצא עם הכבשים שלו ופגש באנשי “צבא ההצלה” (جيش الإنقاذ) ששחטו ואכלו כמה ראשי צאן מהעדר שלו. אותו עצרו, חשבו שהוא משתף פעולה עם היהודים. לאחר כמה ימים החזירו לו את הצאן ושחררו אותו. לאחר מכירת הצאן והבקר בנצרת יצאו לכיוון ג’נין ומשם לאירביד. הלכו בדרכים הראשיות. כשראו רכב מתקרב התחבאו בצד. מציין שהיהודים “פתחו” את הדרכים למי שרצה ללכת לירדן. באירביד למד הוראה עד שיצא לגמלאות. בשנת שבעים קיבל אישור לבקר את אימו שנשארה בג’נין. ניצל ביקורו זה לבקר בכפר. נסע לנצרת, משם לקרובי משפחתו באיכסל ויחד איתם ביקר בכפר. מצא חורבות. הכל הרוס. רק סברס וכמה עצים. בשטח לא השתנה דבר. בשטח הכפרים לא חיים יהודים. מספר על חוות כווכאב [חוות שושנה של הר ציון]. מספר על בריכות המים שמשתמשים לצורך השקיית השדות. בשנת 1998 ביקר שוב בכפר. מספר על פחד ערביי ישראל מגירוש. הראיון ממשיך לתאר את חיו באירביד וחלקו במאבק האחים המוסלמים.

לשאלת המראיין האם היה חוזר אל כפרו עונה “לאן אחזור? איך אחזור תחת הכיבוש? לא מקבל רעיון קבלת פיצויים בעבור הגירוש. האדמה היא אדמת המדינה הערבית. כמו שהלך נפוליון והמנדט הבריטי כך יגיע הזמן שהמוסלמים יתאחדו ויסלקו את היהודים מאדמתנו. חובתנו לחנך את ילדנו לזכור ולא לשכוח עד שיחזרו לאדמה שלנו”

תקציר ראיון שנערך ב-7 לאייר (מאי), 2004

המרואיין: “אבו ח’ליל”. עוואד ח’ליל אבראהים א(ל) סכג’י, מהכפר מרסס

 

 

 

באתר הפלסטיני אין כל טענה היסטורית לגבי כפריי שטה , מרסס ויובלה המופנת לבית השיטה לא טענות נישול ולא טענות השתלטות בכח על אדמות.   האתר מקיף מאוד ומעודכן בהתאם לנקודת המבט הפלסטינית  על המאורעות שהתרחשו באזורנו מאז ועד היום.כמו כן באתר הפניה למקורות רבים אחרים לצידוק נושא הפליטים(שמספרית נראה מוגזם לגמרי)

צפיה מושכלת –  מגיש חגי בן גוריון,2020

backtotop