השבת השחורה

 

 השבת השחורה

 טנק אנגלי דורס את הטרקטור שחנה רתום למחרשה במרכז השער בכניסה לקיבוץ (צילום ע”י חייל אנגלי מהכוח האנגלי)

  השבת השחורה בבית השיטה  בתאריך:29.6.1946

מפי יוסף דגן

באותו בוקר של שבת העירו אותי בשעה 4:30 בערך, נאמר לנו שהמשקים עין חרוד ותל יוסף מוקפים, וגם המשק לנו עלול להיות מוקף ע”י הצבא הבריטי.
התעוררנו והתארגנו. הייתי אז מוכתר של בית השיטה. התפקיד היה בעצם קשר עם השלטונות הבריטים והכפרים הערביים שבסביבה. זה דרש רציפות של יחסים עם השכנים ועם הבריטים. הם הוזמנו אלינו לעיתים די קרובות, כדי לגמור עסקות ולהסדיר דברים שונים. הם היו מתארחים אצלנו ואנחנו אצלם- במשטרה הבריטית של בית שאן ועפולה, ובכפרי המיעוטים שבסביבה.
באותה שבת, לאחר שהגוף המארגן של המשק, המזכירות וכל היתר, התעוררו, ידענו כבר מה ההנחיות להתנהגות שלנו. נאמר לנו, שאנחנו פשוט צריכים להתנגד התנגדות פסיבית לבריטים. לא להיכנס איתם לקרב של ממש, אולם להשתדל ככל האפשר להקשות עליהם את המלאכה.
עד שעות הצהריים לא התרחש בעמק מאומה. שמענו על ההתנגשויות בתל יוסף בין הבריטים לצעירי המקום. שלחנו לשם, דרך השדות, פלטפורמה עם אנשים לעזרה, אולם הם הוחזרו באמצע הדרך ע”י הבריטים שהקיפו את תל יוסף. אחה”צ חשבנו שהבריטים כבר עבדו קשה ביישובי הסביבה ולא יגיעו אלינו, לכן הלכנו איש איש לביתו לשנת צהריים. העירו אותי ב 16:00 והודיעו שהאנגלים מקיפים. מיד הגעתי לשער ונוכחתי ששני טנקים עומדים מול השער של המשק, שהיה סגור באותה שעה. השער היה יציב ובנוי משני עמודי אבן ושערי ברזל. ירדנו למטה בן- ציון אסף, שהיה מזכיר המשק, ואני. כשראינו שהאנגלים מתקרבים הצלחתי להניע את טרקטור הקטרפילר החדש, שהיה רתום לדיסק ולמחרשה גדולה, והצבתי אותו לחיזוק השער. ניגש אלינו קצין בריטי גבוה, יחד עם מפקד משטרת בית שאן שפגש אותי בחיוך של ידידות. אבל מהפעילות שראינו אצל החיילים הבריטים שהתחילו להתחפר משני צידי השער, במרחקים שווים זה מזה, בתוך מחפורות אישיות וכן קבוצות חיילים המקימים מימין לכביש, בחורשה, מיכלאות מחוטי-תייל ורשתות, הבינונו שהמלאכה תהייה קשה.
מפקד המשטרה הבריטית, שהוא ניצב מעבר לשער, פנה אלי ואמר לי: תראה, אני משמש פה מתורגמן של הקצין הבריטי, ואני רק מוסר לך את דבריו. הוא אמר שהם כבר עייפים מפעילות מאז שלוש בבוקר, והם רק רוצים לצאת פה ידי חובה. כל מה שהם מבקשים לעשות- מסדר זיהוי של כל בני 25-18, ביניהם הם מחפשים אנשים מסוימים שידועים להם פרטיהם. כמובן שאנשים אלה לא נמצאים אצלכם, והבדיקה תהייה שגרתית והם יסתלקו. אמרתי לקצינים באנגלית פשוטה, שאנחנו חושבים שזה לא יהיה נעים להפר את מנוחת השבת של החברים: אתם יודעים שהיום שבת, החברים עבדו קשה כל השבוע, הם נחים עכשיו ואנחנו מציעים לכם לבוא מחר בבוקר. אם תבואו מחר בבוקר המשק יהיה פתוח, כולם עובדים, אפשר לאסוף את האנשים, אפשר לעבור במקומות העבודה. זה יהיה הרבה יותר פשוט. אתם מבינים: מאוד לא נעים לי להעיר את האנשים בשבת…
הקצין הרים את המקל הקטן שלו למעלה, ואמר: “אנחנו מבינים אותך יותר מדי טוב”, ונסוג חזרה.
החיילים הניעו את שני הטנקים, טנק אחד פרץ אל עבר השער, והשכיב אותו על פני הקרקע, עלה בשרשרת אחת על הטרקטור החדיש- חדש, על הכיסא שלו, והוריד אותו על ידי שבירת הגלגלים האחוריים, ועם השרשרות השנייה ריסק את הדיסק, ועל פניהם התקדם לתוך המשק, כשאנחנו נסוגים הצידה מפניו.
בה בשעה הסתבכו חוטי- התייל בשרשרותיו של הטנק השני והפריעו את התקדמותו. הוא נאלץ לנסוע אחורה וקדימה עד שלבסוף השתחרר ופרץ פנימה. אותנו, את אלה שעמדו ליד השער, הקיפו מיד מספר חיילים, שבינתיים תלו שלט- “מכלאה מס’ 1”, והכניסו אותנו לתוך המכלאה. אנחנו ראינו מתוך המכלאה איך מובילים את חברינו אחד אחרי השני לתוך המכלאות השונות, כשמנסים לזהות אותם כפי שניסו לזהות אותנו. אנחנו קיבלנו לפני כן הוראה שהשם והכתובת וכל מה שקשור לזיהוי שלנו הוא: “יהודי מארץ ישראל”.
בתוך המכלאה מסביבי היו גם כמה אנשים שלא היו מוכרים לי, אורחים שהיו בשבת בביקור. אחד הבחורים ניגש אלי ואמר לי- “אני מוכרח להשתחרר”. בינתיים ניגש אלי מפקד משטרת בית שאן ואמר לי, שהוא מוכן לשחרר את אלה שמטפלים בעופות ובחיות. האנגלים היו מאוד רגישים לבעלי חיים, יותר מאשר לבני אדם. אותו בחור ניגש אלי פעם, פעמיים, ואמר לי שהוא חייב להשתחרר. אמרתי לו: יש בחורים יותר חשובים ממך לצרכי הפעלת המשק הזה, ושחררתי את אלה שנראו לי הרבה יותר חיוניים ממנו.
במשך שנים, לאחר השבת השחורה, שבתי ונפגשתי עם אותו בחור. פעם פגשתי אותו בתור רמטכ”ל- זה היה בר-לב. בכל פעם הוא היה שואל אותי, אם עכשיו הוא כבר מספיק חשוב בשבילי. חייכנו.
בתוך המכלאות הצטבר מספר חברים ניכר, במיוחד זכורים לי עדי והטי שהתנגדו התנגדות פסיבית ממש, וספגו מכות קשות בגב מהחיילים המובילים אותם. החיילים שהובילו אותנו עשו רושם שהם מסוממים או שתויים, היו נרגשים, כיוונו את הרובים אלינו וקראו: הנה ה”לידר” (הנה המנהיג), הנה המנהיג השני, הנה השלישי. זה לא היה סימפטי ביותר, אם כי סיכמנו על השוטרים ועל מפקד משטרת בית שאן שהיינו איתו בהיכרות.
החשיכה התחילה לרדת, והתברר שהאנשים שאותם חיפשו במיוחד, כמו יוסוף, נחום שריג ואנשים אחרים שהיו אנשי הפלמ”ח, אינם. הם “הסתדרו” כחולים וכאחים רחמנים בחדרי חולים, וחלק שוחררו על ידינו כנדרשים בשדות ובמשק החי. אז הועלינו על משאיות, חלקן הופנה ישר לרפיח וחלק, ואני בתוכם, הופנה בעתלית. בעתלית, יחד איתנו, בצריפים ששימשו לעולים וכרגע היו ריקים, פגשנו כמה ממנהיגי היישוב כמו דוד רמז, ברל רפטור, דוד ברבהאי ועוד.
למחרת בבוקר התחילו חקירות שונות של האנשים הכלואים. הובלנו בזה אחר זה לצריף, נתבקשנו להזדהות- כמובן שלא הזדהינו. כמה מהחברים הוכנסו לחדרים נפרדים והוכו מכות יבשות וקשות כדי שיזדהו. חלק הזדהו. אחרים- לאץ אחדים היו מוכרים על ידי החוקרים והובלו חזרה לצריפים (אני ביניהם). כמה מהקצינים ניגשו לצריפים ובקשו לדבר איתנו, אך לנו הייתה הוראה להתנגדות פסיבית ולא נכנסנו איתם לדו- שיח. לאחר מכן יצרנו קשר פתוח עם מספר נוטרים יהודים ששמרו על המחנה מחוץ לגדר, רוקנו סיגריות מטבק והכנסנו אליהן הודעות. הודענו כי הבריטים משתמשים במכות ועינויים ואנו מבקשים שהיישוב ירים קולו נגד התנהגות הבריטים במחנות. הנוטר שתקע את הסיגריה לפיו כיבה אותה מיד והעביר את הפתקים. הפתקים האלה הגיעו לחיפה.
לאחר שלושה ימים ומחאות נרגשות של תושבי חיפה, הופסקו המכות. זה היה ביום שני אחה”צ. ביום שליש הועלינו על משאיות והובלנו לרפיח.
שם הרגשתי לראשונה מה זה מחנה ריכוז. בתוך הנגרים ענקיים של טנקים ושריוניות של הצבא הבריטי שוכנו על גבי אלונקות, אחת ליד השנייה, 500 איש בתוך הנגר כזה. הקולות של המון רב כזה, המלמולים מתוך שינה, הריחות, המחישו לך מהו מחנה ריכוז, כשהימים היו לא רחוקים מתקופת השואה.
ביום הראשון והשני הייתה הרגשה קשה מאוד, אך לאחר מכן החלה התארגנות. היו כבר מים, אורגן ניקיון, התגלה כישרון מיוחד לבישול- אריה כהן הפך לטבח מעולה, היו ערבי תרבות, הרצאות, שיחות, ונבחרו מספר אנשים (אני ביניהם) לייצג את המחנה כלפי הבריטים. פעם ביום, בשעות הצהריים המוקדמות, היינו יוצאים כשלושה- ארבעה אנשים לדו- שיח עם מפקד המחנה. הוא גילה תבונה בלתי רגילה. לבש כובע טמבל ומכנסי חאקי עד הברכיים כמו עובד סולל בונה., ולפני שפצינו פה ודרשנו דרישות מינימאליות, כבר אמר לנו: אני יודע שאתם אנשי תרבות וזקוקים לדי.די.טי ונייר טואלט. תבינו שדרשתי זאת כבר מהמִפקדה והודעתי שאתלונן אפיו במשרד המלחמה בלונדון, אך לצערי לא הצלחתי בזה עד היום, אבל אני מקווה שמחר- מחרתיים אצליח.
כל יומיים- שלושה חזר על אותו פזמון, ובסך הכל את צרכי היסוד האלה הוא לא סיפק לנו. אבל לעומת זה היישוב סיפק לנו מכל טוב. למרות שזה לא היה היישוב של היום עם האפשרויות של היום, הגיעו משאיות מלאות מצרכי מזון, בשר ופירות משובחים לכ- 2,000 האנשים שהיו עצורים שם. בערב אחד הגיעה גם חנה רובינא. הופעתה נגעה אל הלב- קריאה ושירים בענייני דיומא. זכור לי צבי מאירי ז”ל, אביהם של מוישלה וזיוה, שהגיש זר קוצים לחנה רובינא עם גמר ההופעה. זה היה ממש מרגש. היא אמרה שזה הזר היפה ביותר שקבלה בימי חייה.
הישיבה במחנה נמשכה כחודש ימים. “הטרוריסט” האחרון שנשאר היה, כמובן, ישראל גוטמן. הוא יצא אחרון כי הבריטים ראו בו טרוריסט רציני ביותר. הם לא הבינו יותר מדי בטרור בארץ.
קבלת הפנים במשק הייתה חמה ונעימה

פורסם בשיטים באפריל  2009                                                                                      השבת השחורה:

השבת השחורה:
הצבא הבריטי פורץ לגן, ואני מגינה על הילדים בעזרת ספר
הייתי אז גננת בגן א’. באותם ימים גן א’ היה המבנה הקיצוני ביותר בחצר המשק – הסביבה ממזרח ומצפון לגן הייתה שוממה. בשבת (29 ביוני 1946), בבוקר השכם, קראו לי לבוא מייד לגן. שמועות פרחו ונודע לנו מה שקרה באותו בוקר בעין-חרוד ובתל-יוסף. גדוד חיילים בריטי חיפש נשק לא חוקי ותפס פלמ”חניקים ומפקדיהם.
באותה שבת, נשארו הילדים כל היום בגן ולא יצאו ממנו. לא הלכו כבכל שבת אל ההורים. בצהריים השכבנו את הילדים לישון. הייתי באחד מחדרי השינה והסתכלתי במקרה החוצה דרך החלונות, ומה ראיתי? ברגע אחד ובבת אחת התפרשו על הגבעות הקרובות, בשורות חזיתיות, הרבה חיילים בריטים חמושים.
זה היה פתאומי מאוד. כנראה שלפני כן הם הסתתרו ב”שטח מת” ולפתע התגלו מתוך קפל קרקע. זה היה בשבילי כמו תמונה מסרט קולנוע. קצת נבהלתי, אך לא אבדו עשתונותי.
קראתי מהר למטפלות, אספנו את הילדים, אבל לאן? הרי הכל היה פתוח. בגן היו חלונות גדולים מכל עבר וחששנו מכדורים תועים. הצעתי שנידחק כולנו לחדר שבו היו המקלחות. זה היה חדר קטן ונראה היה לי שהוא הבטוח ביותר בבית. היו לחדר המקלחות שלושה קירות פנימיים, ובקיר הצפוני, רק חלון אחד קטן מוגבה במקצת. היה חם מאוד וצפוף. הילדים ישבו בשקט על הכיסאות הקטנים, ואני קראתי להם סיפור בהמשכים, את דוליטל הרופא ומאורעותיו.
באמצע הקריאה נשמעו קולות וצעדים כבדים, החיילים נכנסו לגן. אני ישבתי עם הגב לדלת והמשכתי לקרוא לילדים, פשוט התעלמתי מהם. הילדים ישבו בשקט ולא הוציאו הגה וכביכול הקשיבו. כשסיימתי את הפרק, קמתי וראיתי את החיילים, עייפים ולוהטים מחום. צעירים מאוד, ממש נערים. שאלתי אותם, מה הם רוצים. כמעט הצעתי להם מים לשתות. הם גימגמו משהו, חיפשו נשק בכל מקום, פתחו את ארונות הבגדים, הציצו מתחת למיטות ויצאו.
רק שנים רבות לאחר מכן נודע לי שאכן היה בגן סליק של נשק: בארונות הקיר ומתחת למשטח.
כך עבר היום ורק לפנות ערב הותר לנו לצאת מהגן ומייד הלכתי לבית התינוקות לקחת את יעל. שמעתי מפי חברים מה קרה במשק במשך היום, ורצתי עם יעל לעבר שער המשק. עוד הספקתי לראות את המכלאה שבה כלאו הבריטים חברים רבים, ובהם גם קותי. החל להחשיך ואז הכניסו את הבחורים למשאיות גדולות שהיו סגורות בברזנטים. כשהמשאיות החלו לנסוע במורד הכביש היינו מודאגים, לא ידענו מה יעלה בגורלם. כמעט בכינו אבל אז נשמעה שירה אדירה של הבחורים מהמשאיות: “אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה”… השירה עודדה אותנו ורוחנו לא נפלה.
ברכה אשכנזי

  השבת השחורה בעיני ילד

יוּבל ארנוֹן

בן 14.5 הייתי, ילד בכיתה ט’ ביום שהייתה ה’שבת השחורה’ (29.06.46). בדיוק סיימנו את שנת הלימודים, לקראת היציאה לחופש הגדול.

ב-4.00 בבוקר העירו אותי (ישנו בבית משותף) וסיפרו שכל המשק מוקף חיילים אנגלים מיחידת “הכלניות”, צנחנים. אבא שלי היה “המוכתר” של תל-יוסף, והיה ברור לי שיעשו חיפוש בבית המוכתר, כפי שהם נהגו בקיבוצים אחרים.
באותו שבוע עשו לנו, הילדים, שיבוץ חדש לתפקידים שלנו בגדנ”ע. אני התמניתי למפקד הגזרה של “הרצים”, וכתלמיד טוב רשמתי את כל העמדות בגזרה, כולל שמות הלוחמים בכל עמדה ועמדה.
את הרשימות החזקתי למשמרת בבית ההורים. כאשר התברר לי שעומדים לעשות חיפוש, רצתי לבית ההורים, לקחתי את הרשימות ושרפתי אותן. לאחר מכן, התברר לי שאמנם עשו חיפוש בבית ההורים, אך לא מצאו כלום, גם לא את ‘הסליק’ שמתחת לבית.
החיילים הבריטים התחילו לרכז את החברים בקבוצות במכלאות (קואופרטיב “בית-שאן-חרוד” היום). המכלאות היו מגודרות בתיל. בכל מכלאה ישבו מספר חיילים ושאלו שאלות. בפי כולם הייתה תשובה אחת: “אני יהודי מארץ-ישראל”. אחרי שהעמיסו אותנו על המשאיות
בישיבה על הרצפה, יצאה שיירה גדולה לכיוון מערב, בלא שידענו לאן…
בדרכנו למטה, שמענו ירייה וצעקה ארוכה. היה  ברור שמישהו נורה, אבל לא ידענו מי הפצוע, או ההרוג. לאחר מכן התברר לנו שהחיילים שהיו שתויים ירו בחיים חרודי ברפת. (חיים היה איש פלמ”ח ועסק בהעלאת ילדי סוריה דרך לבנון ברגל).
המשאיות החלו לנסוע דרך ואדי-ערה לפרדס-חנה, וחצו אותה לכביש החוף. בדרך, בכל מקום שעמדו אנשים, צעקנו שהיה חיפוש בתל-יוסף ואנחנו לא יודעים לאן מובילים אותנו… לאחר שפנינו צפונה לכביש הראשי, הבנו שנוסעים למחנה עתלית.
יחד איתי היו עוד 4 נערים. אני לא זוכר בדיוק מי, אבל בטוח שהיה נתן דובז’נסקי ז’ל, מכיתה מעלי, (נפל בקרבות לטרון), וכנראה גם שוקה רווק שהיה מהכיתה שלי. את השאר אני לא זוכר, ואיתם הסליחה.
שיכנו אותנו בצריפים גדולים של 50 מיטות בכל צריף. (במחנה עתלית המשוחזר ישנו צריף אחד או שניים עד היום).
באזור אחר של המחנה שוכנו חברי יגור, ואני זוכר שראיתי לראשונה את ברל רפטור שעמד מעבר לגדר וסיפר לחברי תל-יוסף מה הלך בקיבוץ יגור. בימים הראשונים הסתובבנו בחוסר מעשה והזדעזענו מהזעקות שעלו מאחד הצריפים, שם חקרו אנשים בעינויים.
לאחר כ-3 ימים אספו את כולם להכרזת שמות האנשים שיועברו לרפיח.
אנחנו, הילדים, נעמדנו לפני כולם, כדי שייקחו גם אותנו לרפיח – אך זה לא עזר. לא ידענו מה הולך בתל-יוסף וכיצד מתארגנים שם, מכיוון שהרבה חברים נלקחו לעתלית.
 ביום חמישי אני פתאום רואה את אבא שלי מסתובב עם מפקד המחנה האנגלי, מתקרב אלינו ומודיע: “אתם עולים על מונית שמחכה בחוץ ונוסעים הביתה”. מסתבר שאבא הגיע למחנה ודרש לראות את המפקד. בהתחלה לא נתנו לו, ואז הוא צעק על הבריטים: “אתם אסרתם ילדים, ואנחנו נפרסם את זה בכל העולם!!” זה כנראה עזר, והם הסכימו לשחרר אותנו, למורת רוחנו. רצינו להיות גיבורים ולעבור לרפיח יחד עם כולם, אבל נאלצנו לחזור הביתה.
כשהגענו למשק, הייתה שימחה מהולה בעצב גדול על נפילתו של חיים חרודי ז”ל. אני זוכר שחודש ימים היה אבל במשק, אסור היה להשמיע מוזיקה, חוץ מחדשות.
בחופש הילדים עזרו בעבודות המשק והחליפו את החברים החסרים. כשחזרנו מעתלית כל העבודות “הטובות” כבר נתפסו ואני נאלצתי לעבוד בנוי, או בהובלת סוסה עם מחרשה בין תלמי תפוחי-האדמה (תילול), בהנהגתה של שרה לוין.
כאשר התחילו הלימודים, חזרנו ללמוד, וחברים התחילו להשתחרר מרפיח.
*
עוד שנים רבות אחר-כך שנאתי את הבריטים, ולא דרכתי על אדמת אנגליה. לא יכולתי להבין כיצד עם נאור כזה התנהג כך כלפי היהודים בארץ, ובעיקר כלפי המעפילים שזה עתה עברו את השואה. לימים, כשנסענו לאנגליה ללמוד להפעיל את “מפעל האצבעות”, ראיתי שלא כל האנגלים היו “כלניות”, ושיש גם אחרים.
  
 
השבת השחורה בישוב היהודי-1946באדיבות אתר ויקיפדיה באנטרנט

השבת השחורה – כינוי שניתן ליום שבת, 29 ביוני 1946, שבו ערך השלטון הבריטי בארץ ישראל סדרה של פעולות כנגד היישוב היהודי, שבמסגרתן הוטל עוצר על ערים (תל אביב, ירושלים, חיפה, רמת גן, נתניה ועוד) קיבוצים ומושבים, נערכו חיפושים מבית לבית, ורבים ממנהיגי היישוב נעצרו. המבצע, שכונה על ידי הבריטים “אגאתה” היה גרסה מצומצמת של “מבצע ברודסייד”, אותו תכננו הבריטים זמן מה לפני כן במטרה לשבור את כוחו של הפלמ”ח, להשאיר את ההגנה ללא הנהגה, ולמצוא מסמכים שיוכיחו את פעולותיה הלא חוקיות של הסוכנות

במבצע השתתפו 17,000 חיילים, ובסך הכול נעצרו בו יותר מ-2700 איש, שהועברו ברובם לרפיח ובחלקם למחנות המעצר בעתלית ובלטרון.

בירושלים, נתפסו בנייני הסוכנות היהודית וחברי ההנהלה שהיו מזוהים עם הקו האקטיביסטי – משה שרת, יצחק גרינבוים, דב יוסף, דוד רמז והרב י.ל. פישמן (מימון) – נעצרו. דוד בן-גוריון, ששהה באותו הזמן באירופה, ניצל ממאסר. כמו כן, החרימו הבריטים מסמכים רבים, שהובלו בשלוש משאיות גדולות למלון המלך דוד בירושלים, שם שכנה מזכירות הממשלה והמפקדה הראשית של הצבא. מסמכים אלו הוכיחו בעליל את חלקה של הסוכנות היהודית בהנהגת תנועת המרי העברי.

בקיבוץ יגור נערכה סריקה יסודית, כנראה בעקבות מידע מוקדם שהיה לסורקים על המצאות מחסני נשק במקום. ואכן, בתום שבוע נמצא (“סליק“) ובו נשק ותחמושת רבים: יותר מ-300 רובים, 100 מרגמות למעלה מ-400,000 כדורים ו-78 אקדחים. זמן מה לאחר מכן, הצליחו אנשי ההגנה להשיג בחזרה כ-80% מהנשק, תמורת שוחד של כ-1000 לירות.

בקיבוץ מזרע פרצו החיילים למטה הפלמ”ח והחרימו מסמכים רבים, בהם כרטסת הפלמ”ח שהייתה כתובה בצופן שאותו לא הצליחו הבריטים לפענח.

הפלמ”חניקים מגבעת-חיים התכוננו באותה שבת לחג תנובת החלב במשק, כאשר בשעה 5 לפנות בוקר הקיפו את הקיבוץ שריוניות בריטיות ועשרות חיילים תפסו סביבו עמדות וחיכו שם לאות כדי להסתער ולערוך בתוכו חיפושים אחרי נשק בלתי-חוקי. אנשי פלוגה ה’ ניסו להסוות במהירות את ה”סליקים” שהיו פזורים ברחבי הקיבוץ.

מחשש לשפיכות דמים, קבעה מפקדת ההגנה כי ההתנגדות לחיפושים תהיה סבילה בלבד. בקיבוצים עין חרוד תל יוסף פתחו הבריטים באש ממנה נהרגו שלושה אנשים.

חזרה לראש העמוד

עריכה :חגי בן גוריון

מקורות :ארכיון בית השיטה

סריקות :חיים בניאן

 

 

 


גרסה להדפסה
גרסה להדפסה
     
שליחה לחבר
שליחה לחבר

backtotop