זכרון ועצמאות 2011 / 2012

זכרון ועצמאות 2011 / 2012

אירועי יום הזכרון ויום העצמאות בתשע”א 2011

אירועי יום הזיכרון ויום העצמאות תשע”א נערכו השנה בסימן של השתתפות רבתי של חברים,חברי ההרחבה וילדיהם תושבים ואורחים רבים.ערב יום הזכרון נערך כמדי שנה בחדר האוכל ועמד בסימן של הארת חייהם של הנופלים בנערותם בבית הספר ובחברת הילדים בבית השיטה.

הטקס בבית העלמין נפתח בצפירה הארצית בשעה 11 בדיוק ,והסתיים בהנחת זרים על מצבות הנופלים.

עם סיום יום הזיכרון נפתח אתר הלונה פארק והשעשועים ברוב הדר וסדר ראוי לציון כשהמתקנים צבועים ומחודשים. למסיבת יום העצמאות הגיעו רבים מאוד לאוהל השירה בציבור שהוקם ממערב לאולם התרבות כשהשירה הרמה נמשכת עד השעות הקטנות של הלילה.



שמונים שנות האחזותנו בעמק הזה, בארץ הזו, שזורות בנכונותנו להיאבק על עצם קיומה, על עצמאותה. חיים ברוק, החלל הראשון במניין נופלינו, נורה בגבו עת חזר מליל שמירה בתל עמל. בי”א באדר תרצ”ז והוא בן 23. בדמו כתב: “קשה למות בגיל כל כך צעיר אבל הכול למען חירותנו”. בכך טבע את המשך קורותינו.	בתש”ח פרצה המלחמה להגשמת החלום הציוני. מלחמת העצמאות הייתה הארוכה, העיקשת ומרובת הקורבנות במלחמות ישראל. היה זה ניצחונם של המעטים על הרבים בכוחה של האמונה, שזו ארצנו היחידה, ש”אין ברירה”, שאין לנו ארץ אחרת.

14.05.2011

להלן הרהורים לאחר ערב הזיכרון תשע”א

כבר כמה שנים שאני יוצאת מערב הזיכרון לחללי מלחמות ישראל, בתחושה, שגם הערב החשוב הזה בהוויה התרבותית של בית השיטה, נמצא בתהליך איטי אך מתמשך של דעיכה.

למרות הרצון העז לשמר אותו ברמה התרבותית הגבוהה, שאפיינה בעבר רבים מאירועי התרבות בבית השיטה ועל אחת כמה וכמה ימי זיכרון, הטבועים עמוק בנפשה של בית השיטה. הייתה לי תחושה של סטגנציה (קיפאון – שמירה על מה שיש מבלי לחדש).

השנה עם תום הטקס, הרגשתי הרגשה של התרוממות רוח והתרגשות.

ניסיתי לחשוב מה בעצם השתנה?

ראשית כל, לאורכו של כל הערב הורגשה העבודה הרבה והמחשבה שהושקעה בו.

קטעי הקריאה שנבחרו להאיר בהרחבה את דמותם של חלק מהנופלים, נלקחו השנה מתוך מאגר הזיכרונות של בית השיטה – הארכיון. קטעים אלה שנכתבו בזמן אמת ולא כזיכרון לאחר הרבה מאד שנים, הכניסו הרבה מאד אותנטיות רעננות וחדשנות לטקסט המקורי, נתנו לו חיים חדשים וקרבו אותנו – קהל המאזינים אל עולמם של אותם נופלים.

מאד מצא חן בעיני, שהפעם נבחרו מבין הנופלים, גם כאלה שלגבי רבים בבית השיטה (גם הוותיקים שבהם), הם כמעט אלמונים, או ההכרות עימם היא מועטה ביותר ואין להם משפחות בבית השיטה שידאגו לזכור ולהזכיר אותם.

חשוב ביותר להזכיר את שם ההורים והאחים. תהליך זה נמשך כבר כמה שנים. הוא חשוב מאד למשפחות, אך לא רק למשפחות. האדם בא מאיזה מקום ושייך להוריו מולידיו ומשפחתו וחשוב מאד שיוזכרו בערב זה.

בחירת השירים הייתה מצוינת. נבחרו שירים יפים ומרגשים (לפחות לטעמי) ישנם וחדשים יותר, וגם כאלה שאינם כה מוכרים.

ראוי לציין שהם הוגשו בצורה מאד מכובדת. שמחתי במיוחד לראות שהערב בנוי ברובו על צעירים החיים כאן בבית השיטה והדגש היה הפעם על קבוצות ששרות ולא על שירת סולו. הורגש חילוף הדורות וזה בהחלט היה חידוש מרענן.

הוספת אוהד למנגנים ולשרים הייתה מצוינת. הוא מנגן ברמה גבוהה והוא גדל כאן והוא משלנו. אנחנו צריכים “לנצל” אותו קצת יותר, נגינתו מאוד מרגשת ומתאימה מאד לערב מסוג זה.

הקרנת התמונות במקביל לקטעי הקריאה, היא חשובה ומוסיפה הרבה מאד. שמתי לב שנוספו תמונות חדשות רבות לרצף שהיה קיים בשנים הקודמות, על פי אותו העיקרון שהנחה גם את בחירת קטעי הקריאה. תמונות משפחה, בני מחזור וכד’.

אך למרות זאת, אם יש מה לשפר זה בנושא התמונות!

התמונות הישנות נראות רע על המסך, הן חשוכות ולא עוברות במידה הראויה והמכובדת אל הצופה. אני מכירה בערך ההיסטורי, הנוסטלגי והרגשי של התמונות הישנות הללו. הן ללא ספק חשובות מאד לערב הזה! אך צריך לבדוק, אולי ישנה אופציה טכנולוגית שעדיין לא נוסתה, שתעביר אל הצופה תמונות יותר ברורות ויותר מאירות.

לסיום רק אומר שנכסי תרבות ארוכי שנים נשענים תמיד על איזה ציר מסורתי החוזר על עצמו מידי שנה. אך אם לא נדע גם לחדש ולהתחדש זה יגווע מעצמו ויפסיק להיות רלוונטי לקהל השומעים.

אני מחזקת את ידי כל העוסקים במלאכה. ישר כוח וכל הכבוד על הערב המרגש החשוב והמיוחד הזה.

בברכה, אפרת ארגוב.

שירה מרוז קוט בשירה הייתה עזות חיים. עיניים ערניות גדולות בתוך פנים קטנות. עדינה ושברירית – אך לא שבירה. האמת לא הפחידה אותה, והדברים היו נאמרים על – ידה כפי שחשבה.ידעה לגייס את כושר הביטוי, לחוות דעה, לנקוט עמדה. כך למשל, בשנים הראשונות של בית הספר, כשאל חלל הכתה נזרקה השאלה: “אבא אמיתי – האם הוא בהכרח אבא ביולוגי ?”, נחלצת שירה לעזרת המתלבטים ומנסחת בנחרצות: “אבא אמיתי הוא מי שמגדל ומטפל בילדו ולאו – דווקא זה שמולידו”.בשנת ה – י”ב היא מחליטה לשלב את לימודיה עם עבודה בפינת – החי. הייתה עולה אל הגבעה “לטפל בחיות” כך אמרה. מוקי פלד מרכז משק החי באותם ימים כתב עליה: “שירה היפה, כך קראנו לה . בכל בוקר, כמו מעל גבי ענן, מסתכלים היינו ביחד אל העמק, נולדים איתו מחדש. ושירה נרגשת, כסייחה צעירה של מרחבים ונופים, הדוהרת באור המיוחד הזה שמחוץ לכותלי הכיתה, עוברת בין החיות בחריצות ובשמחה, מלטפת ומחלקת מאהבתה הצעירה.	אברהם אמר אהב את בית השיטה ונקשר אליה בכל נימי נפשו, אך לא היה מוכן לראות בבני המשק את היחידים הראויים לחיקוי. הוא האמין בצדקת המנהגים והמסורות מבית אבא ולא מצא נימוק משכנע לזנוח אותם. המדריכים והמטפלות של אברהם התרשמו מכמה תכונות סגוליות שלו כמו: דייקנות, קפדנות ואצילות טבעית. זו האחרונה התבטאה במיוחד ביחס של כבוד למבוגרים ובסלידה מהתנהגות גסה שנגדה היה מתקומם תמיד. היה אומן בעריכת קומזיצים ובהמצאת תעלולים מחוכמים. עבד בדיר, בצבעות ובחצר. התבלט בכישרונותיו הספורטיביים והיה ממרימי המשקלות ושחקני המחניים. היה שמח להיות פעיל בחברה ואהב את נגינת החליל. שמות סימני התווים השפיעו עליו קסם מיוחד.
מיכה גולדמן בבית הספר בכיתה י”ב החבר’ה היו באים אל מיכה עם ווספות לתיקון, ואף ניתן לו הכינוי” “ד”ר ווספה”. עקשנות ודבקות בדעתו, היו מהתכונות שליוו אותו כבר מהיותו תינוק סיפרה יפה אמו. באחד מימי הקיץ החמים תפס מיכה את יוני גל ויעקובל’ה לוין והם החליטו ללכת לקואופרטיב אל בנש אביו. יחפים בלי כובעים הגיעו עד שטה, וכך, כשהם נחים בסוכת השומרים, מצא אותם ברוך ינאי ונסע להביא את בנש מהקואופרטיב. כשזה התכוון לכעוס – אמר לו מיכה: “אבא, כל כך התגעגעתי אליך, לא יכולתי לחכות עד הערב בשביל לראות אותך”.	דוד בוגייביץ ומשה שכטר פליטי שואה, שעלו לארץ על סיפונה של אניית המעפילים “יציאת אירופה” ונפלו בפעולות התגמול בשנים 1956 – 1957 . דוד בנם של אריה – צבי ושרה נהרג בגזרת ניצנה, ערב ההכרעה בסיני. משה בנם של זאב (וולף) ובת שבע (סבינה) נפל בחוסאן על משמר ירושלים. דוד ומשה צמחו בקבוצת “אורן” בחברת הילדים בבית השיטה ולקחו חלק לא מבוטל בעיצוב אופייה. השניים שהגורל זימן אותם ביחד, גורל אשר כה המר להם בעשור הראשון לחייהם וכה השגיא פעלו איתם בעשור השני כשעשאם “אורנים” במולדת. השניים היו למדריכים: דוד במעברה ומשה בבית. עם החרדה בלב לקראת הפעולה הראשונה בכיתת “מעיין”, לקח איתו משה את דויד והמפוחיות סעדו את שניהם .
מתוך קטעים שהוקראו בערב יום הזכרון על הנופלים.

‏11/05/2011 לציבור בית השיטה שלום רב. ערב הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה העמיד במרכז הערב קטעים וקשרים במסלול חייהם של הנופלים ,במעגלי המשפחה והפעילות החברתית והציבורית בטרם כבה הנר לפתע. הטקסטים, השירים והשקופיות שליוו את מהלך ערב, ניסו להדגיש ולהאיר את הוויית החיים של חללינו – כזיכרון משתמר לדורות של בננו וחברנו האהובים. רצינו וקיוונו שיהא זה ערב של חיים בתוך השכול . למתוח את המבט גם אל ימי הנעורים, לראות את האדם, לגעת באנושי של חללינו, ובכך לקרבם יותר אלינו ואל הדור הצעיר שלא זכה להכירם. היה זה ערב מיוחד ומרגש כראוי לזיכרונם של אלה שאינם אתנו עוד ….. יבואו על התודות הרבים שעמלו ותרמו לערב הזיכרון תשע”א: דברי הפתיחה – רן שריג קריאה – רן שריג, חמדה שפר. דורית ארנברג, רותי פלד, דינה ארם, אסף הגלעדי, עזה כהן, כרמית אונר, ניהול מוזיקלי – אלה האריס, הדס גפני. לווי מוזיקלי, נגנים וזמרים – רועי שמש, אוהד רודד, מוקי פלד, מיקי פלד, עירית אדר, זהר מלר, סמדר המאירי, חן צפריר, יפעת מאירי, יריב חזן, עופר פרח, גלי פרח. שולה וחנוך אלבלק, איציק ארד, רוני יוניש, אלה האריס מצגת השקופיות – חיים בניאן, אברהם נבו, , חגי בן גוריון , מירי גל ושלמה אוחיון. הגברה ועוזרי הגברה – יהלי גל, רביד אלון, ים המאירי, עיצוב מודעה – קרן גל. עיצוב לוח מודעות – רוני יוניש. עיצוב במה – רענן נבות, רוני יוניש, עמוס בוכמן. התקנת מסך – אמיר לוטן. תוכן ועריכה – חגי בן גוריון, חמדה שפר. ריכוז הצוות – עמיחי ירחי. רכזת תרבות וחג – רותי דננברג. ארגון – מיריגל והדס גפני ארכיון בית השיטה – תמר אדר.

טקס יום הזכרון- בבית העלמין: בועדה: פנינה ברתור, עוז שגיא, דושו, שרל’ה אדר, חיהל’ה סלע. הזמרים והקריינים :יאיר אלון,יעקב שרגא,רותי פלד,מירי גרזי,סמדר המאירי ושולה אלבלק. מוקי פלד.דורית דיקשטיין. על הכנת הזרים והפרחים : טלי יוחנן, נופר ואיתי פרידינשטיין, רחלי מאירי, ועדה כהן- הגברה – דורון פורת	ילדי חברת הילדים הניחו הזרים על קברות הנופלים. תודה רבה על ששנה אחר שנה אתם נרתמים לאירגון טקס מרגש ומרשים זה.

הארות לערב הזיכרון

1. מזה 26 שנים אני משתתפת בטקס יום הזיכרון, הטקס השנה הכיל בתוכו “חידושים” עבורי. למרות השנים הארוכות והפעמים הרבות, השנה למדתי דרכו פרטים חדשים וחשובים על הנופלים. היה בו חידוש “מרענן” ומעניין באופן בו הוצגו הנופלים.

2. הנופלים הוצגו באופן “שלם”, לא רק כחיילים וכלוחמים, אלא כבני אדם עם עולם שלם יחיד ומיוחד להם – אנשים שהם אחים, בנים, אבות, חברים, בני כיתה וכולי… המכלול הזה יצר תמונה שלמה, אנושית מאד ובמיוחד “נוגעת” באשר לעולמם וחייהם.

3. התוספת של שיוך כל נופל למחזור אליו הוא שייך והחיבור לחברת הילדים – הוסיפה למימד הקהילתי של הטקס. לא עוד “בודדים” אלא חלק מכלל הקיבוץ. זו תוספת חשובה ביותר.

4. “החיוך” שהעלו חלק מהטקסטים שהוקראו, הוסיף לנופך האנושי של הנופלים. השמחה והשובבות שעלו מקטעי הקריאה הפיחו חיים והעניקו מימד נוסף לחסך שהותירו אחריהם הנופלים.

5. התמונות הרבות והמגוונות היו תוספת נפלאה, שהעצימה את מימד החיים.

6. הטקס הפעיל את כל החושים – בתמונה, בצליל ובמילים. מאד מגוון ומאד חי !!!

7. מאד אהבתי את השיר של מוקי ובתו מיקי וגם את השיר המסיים. היה משהו מאד מרגש ועוצמתי בכמות האנשים שניצבו על הבמה והשמיעו מגוון קולות. זה היה מאד הרמוני…

8. קטעי הנגינה בכינור ובמפוחית היו מופלאים. שוב גיוון מרענן.

9. העובדה שבטקס נטלו חלק גדול של אנשים, בגילאים שונים, נתן תחושה של שותפות וקהילתיות. אני חושבת שזו תחושה מבורכת…

לסיכומו של דבר, למרות שהטקס עסק בזיכרון הוא הצליח לעורר תחושת חיות. לצד העצב הגדול, ניתן היה לפרקים להיפרד מהעצבות וליהנות מחוויות החיים שהיו נחלתם של הנופלים – לרגעים הייתה לי תחושה שבכוחן של המילים להחיות את הזיכרון – התחושה הזו הייתה מאד חזקה ומרגשת עבורי.

הטקס היה מאד “מכיל” – היה בו מקום לכולם… וזו לדעתי גדולתו של הטקס !!!

יישר כוח !

לילך שפר.

תוכנית ערב יום הזיכרון לנופלים במערכות ישראל ובפעולות הטרור – תשע”א 2011

דברי פתיחה רן שריג

שיר פתיחה בנוף ילדות קבוצת צעירים

חיים ברוק חמדה שפר

מלחמת השחרור רן שריג

דוד שמש חמדה שפר

הקרב על הגלבוע אברהם, אריה, עקיבא, דן רן שריג

זרובבל הורביץ חמדה שפר

נתן דובז’ינסקי רן שריג

דוד בוגייביץ ומשה שכטר “אורן” חמדה שפר + דורית

נגינת מפוחית רע טוב ידיד מצאת מוקי פלד

דברים על דוד ומשה עובד בארי

שירה ניגונה של שכונה קבוצת צעירים

אורי מייזלס רן שריג

עמנואל קליינמן “אורן”

יונה ירחי רן שריג

יגאל רימון “זית” חמדה שפר

רפאל הורביץ “תומר” רן שריג + רותי פלד

יוסף שריג “תומר” חמדה שפר + רותי פלד

מלחמת ששת הימים רן שריג

אברהם אמר “דרורים” חמדה שפר + דינה ארם

יצחק פרח “ארז” רן שריג

שירה אתם זוכרים את השירים קבוצת בנות צעירות

מלחמת יום הכיפורים חמדה שפר, רן שריג

אלון אילת “רימון” חמדה שפר

גרשון דוד “אבוקה” רן שריג

יחיאל שונרי ” הדס” חמדה שפר

מיכה גולדמן “חצב” רן שריג + אסף הגלעדי

אלי רחמים “חצב” חמדה שפר +אסף

שיר לפנות החיים עזה כהן

משה שחורי “כפירים” רן שריג

יוחי גלעד “כפירים” חמדה שפר

שירה שתישאר צעיר לנצח קבוצת בנות צעירות

יוסף שריג “תומר” חמדה שפר

צ’ופה רן שריג

דני פלד חמדה שפר

נמרוד שרון “נמלה” רן שריג

שירה החיטה צומחת שוב אשקולית

יובל שמי “חצב” חמדה שפר

אורן שפר “חבצלת” רן שריג

מארק הוכשטיין חמדה שפר

שחר רפאלי “אשל” רן שריג

שירה כשהיינו ילדים קבוצת בנות צעירות

עופרי גלעד חמדה שפר

שירה מרוז קוט “סנונית” רן שריג + כרמית מזרחי

שירה אל הנירים האפורים משפחת פלד

אלה שרף “מורן” חמדה שפר

מלחמת לבנון השנייה רן שריג

יותם לוטן “סביון” חמדה שפר

שירה שירים עד כאן אשקולית + כל הזמרים

תודות לעוסקים במלאכת מתקני השעשועים וערב השירה והשמחה:

לכל מי שעמל, הזיע ונרתם, אני מבקשת להודות לכם על הנכונות לשוב ולעזור, שנה אחר שנה, בהקמה ותפעול הלונה פארק שלנו ועוזרים בכך לשמח את ילדינו ואורחינו. על כל העבודה הקשה, השעות בהקמה ובחיסול, על האחריות שלקחתם על עצמיכם ועל כך שאת הכל עשיתם בחיוך ונתינה מקרב לב:

למשה טסלר, ערן היינמן,גיאצ’וק,נדב חוגים, איתי שביט, אסף אונר, דני גיווין, אלי בלכר, אפרת וצוות התורנים,בית האומנויות , יהלי גל ושי יוחנן, ילדי המזח”ט והמדריכים, וכל מי שנרתם בגיוסים השונים.

ועדת תרבות



מתוך

על ערב שירה בלתי נשכח
תודות והוקרה מכל בית השיטה.

גל גרזי, גיא גלבוע, שי חצב, דליה סלע, רחלה בן ששון.

ישראל שגיא, לארי הריס,ילדי המזחט, וכל מי שהתנדב לעזור בגיוסים השונים.

יום העצמאות תשע”ב 2012

* ד’ אייר, 25.4.12, לאחר יום הזיכרון, בשעה 20:00 יפתחו שערי הלונה-פארק!

ארוחת ערב תימכר בשטח על-ידי בני המזח”ט, ותכלול: המבורגרים, נקניקיות, תפוצ’יפס פיתות ושתייה. אפשרות זאת תעמוד לרשות הציבור גם בבוקר החג, כארוחת צהריים. התשלום העדיף הוא מזומן. כדאי להצטייד במזומנים.

* בשעה 21:30, לאחר סגירת הלונה-פארק, נתכנס על הדשא מתחת לאולם הספורט לערב שירה אל תוך הלילה. את השירה יוביל אבי אבישר עם חברי התזמורת המקומיים והטובים שלנו.

* למחרת, 26.4.12, שעות פתיחת הלונה-פארק: בבוקר מ- 10:00 עד 14:00,

ואחה”צ מ- 17:00 עד 19:00. חג שמח!

כן, כן, זה יום העצמאות שלי, שלך, של כולנו,

אז קום מהטלוויזיה ובוא אלינו!

הצוות

תודות לכל משתתפי ערב העצמאות והמפיקים מאחורי הקלעים :

וזו רותי מרכזת התרבות והחגים החדשה בבית השיטה שמחליפה את עמיחי ירחי. היתה שנה ופרחה מהקן

עריכה ותוכן : חגי בן גוריון

צילום : דיצי,רינה ברקן,חגי

חזרה לראש העמוד

יום הזכרון והעצמאות תשע”ב – 2012

ערב יום הזכרון נערך כמדי שנה בחדר האוכל ונפתח באזכרת 37 נופלי בית השיטה במאבקים לעצמאות מאז 1937 עם נפילתו של חיים ברוק.

למחרת התכנס כל הציבור בבית העלמין ובשעה 11 עת השמע הצפירה נפתח טקס קריאת שמות הנופלים כולם ואחריו הנחת הזרים על קברי החללים במערכות ישראל.עם סיום יום הזכרון נפתח ברוב עם הלונה פארק המסורתי ובערב התכנס הציבור לשירה בצוותא של שירי ארץ ישראל. ביום העצמאות קיבל חברנו עזריה את פרס ישראל בבניני האומה בירושלים.

על כל אלה בפרקנו הסוקר את האירועים לפי סדר התרחשותם.

קריאה – חגי בן גוריון, רן שריג, חמדה שפר.


לווי מוזיקלי – רועי שמש.	משתתפי השירה – שולה אלבלק, מיקי פלד, משה פלד, מוקי פלד, פנינה פלד, צביה דרור, יעקוב שרגא, עמיקם סבירסקי, ניצן סלע, עמוס בוכמן, רוני יוניש, עירית אדר, זוהר מלר, עופר פרח, גלי פרח, גלעד טל, דנה חזן, חנוך אלבלק, אלה האריס, איציק ארד, מיכה גלעד.


ליום הזיכרון 2012 מלחמת השחרור / יולי 1948 (סיפורו של אורי עפרוני על קרב שִׁילְתָּא – בלטרון. 1948) ממלחמת השחרור יש לי זיכרונות רבים, אבל אירוע אחד נחרת בזיכרוני יותר מכולם. היה זה ביולי 1948 בחזית לטרון. כחודש לפני הקרב החלטנו, אורי טל, נתן דובזינסקי ואנוכי להצטרף למלחמה ולהתגייס למרות שעוד לא סיימנו את הלימודים. שלושתנו, בני תל יוסף. תל יוסף הייתה כבר אז מעבר למכסת הגיוס. אסיפת הקיבוץ השאירה לנו להחליט על גיוסנו באופן אישי. למחרת, נסענו נתן ואני בג’יפ של אסף שימחוני שגם הוא מתל יוסף, שהיה אז המגד של הגדוד הראשון של הפלמ”ח. נסענו איתו לסרפנד (צריפין) ושם צורפנו “להכשרת גבע” במחלקה בפלוגה ב’. כשהגענו התחילה ההפוגה הראשונה שהוקדשה כולה לאימונים. תוך עשרה ימים סיימנו את האימונים והוכרזנו ככשירים למרות שאפילו לא חוילנו באופן רשמי. הפלוגה שלנו קיבלה הוראה להשתלט על ג’בליה ששולטת על השטח הצופה ללטרון ולכביש היוצא מרמלה. בלילה יצאה הפלוגה שלנו לגבעת שִׁילְטָּה, ושם התבצרנו וחיכינו לבוקר שיעלה. למחרת היה זה הבוקר הנורא מכול, הסתבר שהתמקמנו בלילה בסמוך לכוח ירדני שכלל משוריינים, מרגמות וחיילים רבים. היתה זו טעות מודיעינית נוראה. כמו שזיהו אותנו החלו הירדנים לתקוף אותנו עם משוריינים ומקלעים וריססו את כל השטח. סיקו המ”כ שהיה מופתע נתן מחוסר ברירה פקודת נסיגה. הנסיגה לא היתה מאורגנת וכל אחד נלחם על נפשו וחיפש דרך להגיע ליער בן שמן, ממנו יצאנו יום קודם. וכל העת הירדנים מזנבים בעקבותינו, יורים בלי הפסקה. הגעתי ליער בן שמן דרך שדה תירס שחיפה עלי, בלי כוחות ובחום נוראי של שמונה עשרה ביולי. חיפשתי את נתן דובז’ינסקי, אך הוא לא נמצא. רק מאוחר יותר התברר לי מה קרה באותו יום. מתוך 82 חיילי הפלוגה, 45 נהרגו באותו בוקר, וגופותיהם נשארו בשטח, וביניהם גם גופתו של נתן שנפל, וזאת, פחות מחודש לאחר שהתגייסנו. לאחר התארגנות ביער בן שמן הוטלה עלי משימה בלתי אפשרית ובלתי נשכחת, כמו על שאר השורדים, והיא לחזור ולספר אישית למשפחות החללים את שקרה בקרב. זה היה קשה יותר מהקרב עצמו. נסעתי הביתה לבד, וניגשתי בעצמי לדירת חדוה ויצחק כדי לספר להם מה קרה. כמו שנכנסתי הם כבר הבינו. הם ביקשו לדעת כל פרט מאותו יום, ולרבות משאלותיהם לא היתה לי תשובה. זה היה איום ונורא. חדוה לא יכלה לבשורה הקשה, וכעבור מספר חודשים נפטרה. אני המשכתי את המלחמה.לא הייתה לנו כל התלבטות לגבי הצורך להתגייס ולעזור במאמץ המלחמתי. ידענו את הסכנות ואת שעבר על הגדוד שלנו בקרבות נבי יושע, ולמרות שלא היה אז גיוס חובה לא התלבטנו לרגע. היה לנו קשה בקרב ועוד יותר קשה לאחר מכן. אני, כנער בן 18, התבקשתי להתמודד לבד עם ההורים ויגונם. (שירתתי עוד שנתיים עד לשחרור). במקום הקרב הקשה הזה נוסד הישוב שילת ויש בו היום אתר זיכרון. במקוה ישראל הוקמה אנדרטה לזכר חניכי מקוה ישראל וביה”ס כדורי ששירתו ב”הכשרת גבע” בחטיבת יפתח. החללים הובאו לקבר אחים בהר הרצל לאחר 18 חודשים של משא ומתן ביום י”א באדר 1950. מרבית הנופלים היו בני 18 והאחרים בני 17. זו הייתה המלחמה שלי.	משמאל :נתן ואורי בטרם גיוסם בתל יוסף
סיפורו של הקרב בויקיפדיה
ירושלים עד – 67′ – מהי בשבילי אז ומאז. סיפורו של עוזי אילת כילד בן 8 נותרו בי זיכרונות – על מצור, רעב וצמא, דרכים חסומות, קרבות גבורה, פריצת דרך חלופית והצלחה במחיר מאות הרוגים. כך הגעתי למלחמת ששת הימים לכיבוש העיר העתיקה ואיחוד ירושלים. כחייל, היה בי הרצון לקחת חלק במלחמה, כי כך חונכנו. כצנחנים היינו מיועדים באותו לילה לצנוח ממערב לאל עריש. הגיעה הוראה – “עולים לירושלים”. במכונית אזרחית בשעות הערב דוהרים בכביש הראשי לירושלים. שלב הנסיעה מתוח מאד, חמישה מפ”אים, כל אחד מכונס בתוך עצמו, אי ידיעה מוחלטת מה מצפה לנו ומה צפוי לקרות. השטח לא מוכר, אני בטוח בעצמי – יהיה בסדר. אחרי שער הגיא בעליות לקסטל מקבלת את פנינו הפגזה על הכביש, ברור לגמרי – זו מלחמה! מגיעים לעיר. כמעט ואין אפשרות לעלות לתצפית. על הגגות יש ירי צלפים ירדנים. מה עושים? עשר בלילה, התארגנות, קבוצת פקודות פלוגתית, תדריך קצר על גבי תצ”א קטן מידי ודהוי. אין מפות. מחשבה עולה – איפה היינו מאז 1948. מוקשים, גדרות תיל – כן? לא? איפה?? הייתי במתח אבל הייתה הרגשה טובה. סוף ההכנות. אמצע הלילה. יוצאים לדרך. יש מורה דרך מקומי. נסיעה באוטובוס לנקודת היציאה. חושך מוחלט, פריקת הכוחות. כוח אחד חסר, אני נותן הוראה “מבצעים עם מי שיש! ” נגמר המתח. כמו מכונה משומנת, איש איש למקומו. אני מוודא מוכנות החיילים ומיקום המפקדים. שלב הפריצה – יורדים לגדרות אין מוקשים. הרתק הגדודי והטנקים מתקתקים מעל הראש, נותבים ותאורה מאירים את השמים, גם הירדנים יורים גבוה מעל הראשים. שאר הפלוגות עוברות אותנו ומתפצלות למשימות. כמ”פ חשוב היה לי להמשיך ומהר, תהיינה משימות נוספות. אין נפגעים לפלוגה. הידיעות המרות על הרוגים ופצועים לא הגיעו עדיין ולכן, זה לא השפיע על מצב הרוח. המיתוס וההילה של ירושלים נוצרו בי בבוקר שלמחרת אותו לילה, כשהתחילו להגיע הידיעות מהחטיבה על מה שקרה בגדודים השכנים. ירושלים העתיקה, והרכס המזרחי עדיין לא שלנו. הייתה בי גאווה להשתייך לקומץ של כמה מאות חיילים, שלקחו חלק בקרב לשחרור ירושלים. את ההרגשה האמיתית שאבתי מהאזרחים שנהרו בבוקר מירושלים המערבית למזרחית. להבדיל מאחרים הכותל והדגל שמעליו לא אמרו לי דבר, ידעתי שלפנינו עוד הבלתי צפוי בעיר העתיקה, שעדיין לא נכבשה. כבר יש נפגעים בפלוגה. שעת ערב – לילה סוף הקרב האחרון במלון ליד השער החדש. מאוחר יותר הפנמתי את אירועי הקרב והמשמעויות במימדים האמיתיים, מהם לא נפרדים עד היום. את ירושלים כבשו חיילים ללא ארטילריה, ללא ח”א ומעט מאד טנקים. הקרב עלה יותר ממאה הרוגים ומאות רבות של פצועים בפחות מ – 24 שעות. לגבי דידי, ירושלים הייתה ונשארה לב הסכסוך וגם לב ליבו של העם היהודי. המערכה על ירושלים הייתה קצרה, קשה ובאה עלינו די בהפתעה. לא הייתי לבד, לקחו בה חלק רבים וטובים, וביניהם רבים משלנו. יגאל שפר שזכה להניף את דגל ישראל מעל הכותל. דורון פורת בקרב על גבעת התחמושת. משה פלד ממש לידי. מאיר אורי. יורם היינמן זיכרו לברכה. יוסי אסף. שרגא גופר. שאול חוגים. נתן שונרי. נמרוד שרון ז”ל. אילן כהן יואל יפה. אבישי גלבוע ז”ל. יפתח גלעד. כולם באותה יחידה שהצטרפה אלינו. אם שכחתי מישהו איתו הסליחה. כולם כולם משלנו. סיפורו של הקרב בויקיפדיה

על הקרב בחווה הסינית כתב נתן שונרי: “מצבת – אש מרחפת מעל המקום לזיכרם של חמישה מבני בית השיטה שנפלו באותו לילה. יוחי בצומת, גרשון מדרום לה, מיכה מצפון ודני ויחיאל ממזרח. כולם במרחק – עין זה מזה”.	מירי ומשה מלווים את הערב עם 170 תמונות ושקפים
סיפורו של גיל דוד על הקרב בחווה הסינית-1973 קרב החווה הסינית – בליל ה15/16 לאוקטובר, אוגדת שרון נעה בדרך גמלים בחולות בתפר בין הארמיות ומבצעת את צליחת תעלת סואץ ..חט’ צנחנים עם סירות וגד’ טנקים ע”ג רפסודות ממונעות …גשר הגלילים נתקע בחולות…אין גשר לצליחה !! – עתה צריך לפתוח גם את שני הצירים מטסה לאזור צליחת תעלת סואץ, כדי להעביר את גשר הדוברות וכוחות נוספים. – שני גדודים מחט’ 14 – נשלחים צפונה ל”חווה הסינית” על כביש התעלה, כדי לפתוח את הצומת .אתם גם הפלוגה של גרשי אחי ת”פ גדוד 184 ..המחלקה שלו בחוד,.. 100 מטר לפני הצומת, מטח סגרים ונ”ט ושלושת הטנקים עולים באש. -עכשיו שולחים את גדוד הסיור של נתן שונרי ל”חווה הסינית” לפתוח את ציר “טרטור” -הגדוד של נתן נע ממערב למזרח תחת אש כבדה ורובם נפצעים או נהרגים. – אנחנו הצנחנים חט’ 35 באבו-רודס אמורים באותה עת,לצלוח עם מסוקים ונחתות את מפרץ סואץ שרוחבו 25 ק”מ ולתקוף את העיר סואץ מדרום בפעולת מלקחיים: עם בוקר – שינוי משימה. – אנחנו מוטסים לרפידים וטסה . – – המשימה: לפתוח את הצירים באזור “החווה הסינית” מטסה שבמזרח – אל אזור הצליחה למעבר גשר הרפסודות. – צהרים: נתן שונרי מופיע… פניו פיח של קרב..שואל: מה משימתכם?..עונה לו:משימתנו לפתוח את הצירים…לחסל ציידי טנקים… – נתן אומר; תיזהרו.. יש שם מתחם אויב גדול ביותר ..אש תופת…גם אחי יחיאל וגם דני פלד בין ההרוגים… – ערב : קבוצת פקודות:- המשימה “החווה הסינית”…לפתוח את הצירים להעברת הגשר..להתפרס לחיסול חוליות ציידי טנקים … מתחם אויב גדול!?…ציידי טנקים בלבד!?..אני קצין האג”מ החטיבתי, הצעיר והנמוך בדרגה מול בכירי המפקדים והאלופים מתעקש, שיש מתחם אויב גדול כפי ששונרי אמר ולכן, צריך כוחות נוספים לביצוע התקפה חטיבתית ולא סריקה נגד ציידי טנקים … מתעורר ויכוח קשה שהדיו יהדהדו עוד עשרת שנים – והפקודה שניתנת: לחסל ציידי טנקים!…תתפרסו במקסימום פריסה !!… – .מקבלים שדר מרא”ל חיים בר-לב:.”גורל הצליחה ,המלחמה ועם ישראל עליכם !!” ..חייבים לפתוח את הצירים ולהעביר את גשר הדוברות לצליחה – חצות: נעים למשימה..אני בחפ”ק החטיבה בראש הכוחות …עוברים את החולות …ליל ירח מלא …מישור סולינג לבן …כאילו יום…נפרסים בפריסה משטרתית המנוגדת לכל הגיון ומבנה תנועה צבאי…שקט מדברי… – רואים זחל”מ שרוף…הגופות עם נעלי צנחנים…לוחמים של נתן שונרי… – ממשיכים בתנועה .. – לפתע…אש תופת מהגבעות השולטות עלינו….אלפי כדורים נותבים בירוק…הפגזות ארטליריות… – אנחנו במצב ובמבנה הצבאי הגרוע ביותר …פרוסים חשופים וגלויים לגמרי על מישור הסולינג הלבן והירח המלא…אנחנו בפריסה לסריקה בניצב למתחמי האויב …ממש כברווזים בתוך שטח ההריגה… – שני סמלי מבצעים שלי נהרגים…אני חוטף רסיסי מרגמה בגב…אמון על שתי פציעות קשות ואנושות בעבר.. מכיר כבר את הלם החדירה ומכת הברזל של הכדורים והרסיסים המפלחים את הגוף ומשתקים אותו…ומסתגל…לא מוכן להתפנות….ממשיך בלחימה.. – הפקודה:- לקום ולהסתער !! – מכנסים את המחלקות והפלוגות ומסתערים תחת אש תופת…לוחמים ומפקדים נהרגים ונפצעים ..קרב פנים אל פנים…נקצרים..אבל ממשיכים… – אני מטווח את הארטילריה שלנו לסיוע … אש הארטילריה שלנו מתערבבת במטחי האש של האויב….קשה להבחין מה שלנו ומה שלהם… – עם אור ראשון , מגיע סיוע של טנקים, שמסתערים…נפגעים...ונסוגים – בחסות הלחימה שלנו, הגשרים והכוחות מתחילים בתנועה על הכביש לכיוון אזור הצליחה.. – אנחנו מגן אנושי עבורם… – ממשיכים ונאחזים בשולי המתחם המצרי ..המצרים נסוגים במקצת… – לנו: הרוגים ופצועים רבים רבים… – המצרים מנסים לירות מעלינו על הכוחות הנעים על הכביש מערבה אל אזור הצליחה… – אנחנו מונעים מהמצרים להיות אפקטיביים בירי… – מקבלים פקודה להתקפל…. – לא מוכנים להתקפל ! – מצבנו גרוע ביותר אבל, לא סיימנו את המשימה והכי חשוב , לא מוכנים להשאיר פצועים והרוגים בשטח !!… – אני מקבל שלושה נגמ”שים לחילוץ פצועים והרוגים….מפנים את הפצועים וההרוגים לאחור .. – לא עוזבים את השטח עד שמפנים את כל הפצועים וההרוגים. – 53 הרוגים…וכ- 140 פצועים .. – יצאנו כ- 450 לוחמים…נשארנו כ- 250…המחיר כבד ביותר – ביצענו את המשימה !! – אני עובר ניתוח שדה להוצאת הרסיסים …וממשיך הלאה… – לקראת ערב עוברים על הגשר לצד המערבי של תעלה סואץ…אנחנו באפריקה.. – סופגים הפגזות קשות – מגיעים נתן שונרי וגם נימרוד שרון, …לפתע עוד הפגזה …נמרוד נהרג … – ממשיכים בקרבות אש בטיהור רמפות הטנקים והחיץ החקלאי צפונה לכיוון איסמעיליה … שוב שריקת הכדורים …קרב פנים אל פנים בתוך סבך הצימחיה ואז…הפסקת אש. סוף דבר: – הקצח”ר נוחת ..אומר לי: באתי להחזיר אותך לארץ.. אחיך נפל..יש לך שני אחים?..לא ידעתי..לא יודע מי מהם נהרג… – טס לארץ ולבית-השיטה..בקיבוץ, אבל כבד מנשוא ..יודעים על 6 הרוגים…אני יודע שיש עוד הרוגים.. נוצר לשון ולא מספר … – לא עומד במעמסה…טס בחזרה לסואץ…

	סיפורו של הקרב בויקיפדיה

סיפורו של משה פלד במלחמת של”ג – 1982 להציל לוחם ישראלי בעיר צור מבלי לפגוע בחפים בבוקר היום הראשון במלחמת שלום הגליל, הובלתי את הלחימה בציר החוף, בראש כוח משוריין, כשלפתע קיבלתי פקודה להיכנס ולהשתלט על העיר צור. המשימה הייתה – לשחרר חייל שנפצע ונשבה ע”י המחבלים, ולחסל את קיני המחבלים בעיר. עמדו בפני שתי אפשרויות – הדרך האחת, להיכנס בכוח לעיר ולחפש את החייל, דבר שהיה כמו למצוא מחט בערימת שחת, ובאותה עת להרוג חפים מפשע – ילדים, נשים וזקנים. הדרך השנייה הייתה לפעול לאט ובתבונה. פקדתי להעמיד את הטנקים בעמדות אש במרחק של כחצי ק”מ מבתי העיר, כך שיהיו מחוץ לטווח טילי הנ”ט. לאחר שהתייצבנו בעמדות אש, הודענו במערכת כריזה לתושבי העיר, שיש להם שעה כדי למצוא את השבוי ולהביאו אלינו, ומי מתושבי העיר שלא רוצה להיפגע, שייצא אל חוף הים. הציניים שבינינו גיחכו על תמימותי, אולם אני הייתי שלם עם ההחלטה. לאחר כשעה, התקרבו שני אנשים עם דגל לבן וביקשו להאריך את האולטימאטום בשעה נוספת, היו אלה ראש העיר והאימאם. הסכמתי לבקשתם. כך נמשכו בקשותיהם להארכת הזמן, עד לשעות אחר הצהריים. לאחר כחמש שעות, התקבצו קרוב ל- 20.000 מתושבי העיר על חוף הים. הבנתי אז שגם אם ניכנס לעיר בכוח, זה יהיה במינימום נפגעים. נתתי לאנשי תדריך אחרון לכניסה לעיר, באש טנקים וארטילריה, כשלפתע ראיתי אמבולנס מתקרב אלינו. הוא עצר כ- 200 מטר לפני קני הטנקים, דלתותיו נפתחו וירד ממנו חייל צה”ל פצוע וחבוש, מובל ע”י שני אנשי רפואה, שהחזיקו לחיל את שקיות האינפוזיה. יגאל שפר היה זה שקפץ מנגמ”ש הפיקוד, קיבל את החייל הפצוע והובילו אל רכב הפינוי. נשמנו לרווחה – מטרתנו הושגה. הצלנו את החייל השבוי והשתלטנו על העיר צור ללא שימוש באש וללא נפגעים. כל זאת הודות לשיקול דעת נבון ולהחלטת מפקד, שלא הייתה פופולארית ודרשה אומץ ואורך רוח, שמקורם בערכי היסוד עליהם גדלנו ועליהם אנו מצווים לשמור גם בעיתות מלחמה, עד כמה שזה נשמע אבסורדי- טוהר הנשק וקדושת החיים.
	סיפורה של המלחמה בויקיפדיה

01/05/2012 לחברי בית השיטה שלום, ‏ כמי שיושב כבר שנים רבות בערב יום הזיכרון, אני רוצה לשתף אתכם בתחושה אישית, שחוויתי בערב יום הזיכרון האחרון. זה היה ערב שכולו חוויה מצמררת, ערוך להפליא. כמו לרבים מחברי בית השיטה, זהו ערב אחד מני רבים שהיו בעבר. בית השיטה ידעה לתת לערבי הזיכרון צביון מיוחד. הייתי אומר צביון מאד קבוע שנעשה ברגישות גדולה, טקסט שכל אחד מהנוכחים ידע מי יגיד מה ומי ישיר את אותו שיר. התרגלנו, ואפילו פחדנו משינוי כדי לא לפגוע בקדושת היום. והנה בא צוות חדש, שמר על השלד הטקסי והכניס דברים חדשים, סיפורי לוחמים, שרבים בודאי לא שמעו עליהם, זה היה מרתק. ברור לכולם שהטקס אינו בא לרצות את המשפחות השכולות, זהו יום שבו אנו מזכירים לנו ולבנינו את מחיר המלחמות רוויות הדמים וזוכרים ומזכירים את בנותינו ובנינו, משהו כמו “והגדת לבניך”. לכן יפה עשה הצוות ששמר על הישן ושילב דברים חדשים ועלומים. תודה לאנשי ההפקה, תודה לאלה שהיו על הבמה, לצוותים האחראים לערב בחדר האוכל ולטקס בבית הקברות, תודה לציבור הנהדר שמעניק חום ואהבה. לכולם כבוד גדול. תודה, נחום שפר	ערב זיכרון לנופלים במערכות ישראל ובפעולות הטרור – תשע”ב 2012 ערב הזיכרון לנופלים במערכות ישראל ובפעולות הטרור העמיד במרכזו של הערב סיפורים אישיים של לוחמים, שניסו להביא לביטוי את החוויה האישית שלהם מחד, ואת המצב במדינה באותה תקופה מאידך, בבחינת נכס לדורות הבאים. יבואו על התודות הרבים שעמלו ותרמו לקיומו של ערב זה: ריכוז הצוות – עמיחי ירחי. תוכן ועריכת הערב – חגי בן גוריון, חמדה שפר. קריאה – חגי בן גוריון, רן שריג, חמדה שפר. ניהול מוזיקלי – אלה האריס, הדס גפני. לווי מוזיקלי – רועי שמש. לוחמים מספרים – אורי עפרוני, עוזי אילת, גיל דוד, משה פלד. משתתפי השירה – שולה אלבלק, מיקי פלד, משה פלד, מוקי פלד, פנינה פלד, צביה דרור, יעקוב שרגא, עמיקם סבירסקי, ניצן סלע, עמוס בוכמן, רוני יוניש, עירית אדר, זוהר מלר, עופר פרח, גלי פרח, גלעד טל, דנה חזן, חנוך אלבלק, אלה האריס, איציק ארד, מיכה גלעד. הפעלת מצגת שקופיות – מירי ומשה גל. עיבוד וסריקת התמונות – חיים בניאן, עריכת תמונות – חגי בן גוריון. הגברה – יהלי גל, רביד אלון. עיצוב מודעה – קרן גל עיצוב לוח מודעות וסידורי פרחים – מירי גל. עיצוב במה – עמוס בוכמן, גלי פרח, ניב בצלאל. התקנת מסך – אמיר לוטן. התקנת מקרן תמונות – זיו ברץ. צילום הערב – יריב חזן. תודה לכולכם! חברי הצוות המרכז: עמיחי ירחי, חגי בן גוריון, חמדה שפר, מירי גל, אלה האריס, הדס גפני.