יום הזכרון תשע"ה 2015

 

יום הזכרון תשע”ה 2015
 

 יום הזכרון תשע”ה התקיים בחדר האוכל המלא עם קרוב ל -600 חברים,אורחים ובני נוער מכל הגילים שהשתתפו בטקס מרגש בשם “זוכרים עם שיר”
 דברים לפתיחת ערב הזכרון תשע”ה 2015 כתב יוסי אסף

יש מילות של שיר ומנגינתו המחוללים בנו, כמעט בלי עוצר, חוויה ורטט הנדמים ללחישת תפילה. וכששירה מתרחשת בצוותא, ב”שבת אחים גם יחד”, היא לשרים ולליבותיהם כסולם יעקב, המראה אל על. מעין אמירת הן לאפשרותה של התקווה. מעין אישור לאף על פי.
ביתנו שלנו זכה באותו הכישרון שלא יסולא לשיר ולשיר יחד. זהו הכשרון להפוך חול לקודש. מתת המְחָבֶּרֶת שמים וארץ.
זו האוספת פרטים בודדים לנשמה אחת, לקהילה החווה התעלות שרק “יחד” יכול לחוות אותה. לעיתים זו הדמעה המתיכה אותנו יחד. הבחירה בשיר לזכרו של בן זוג, של אח ושל בן, חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, כאן בערב זיכרון זה, כמוה כהזמנה, לנו כולנו, לחוויית תפילה; תפילת “לו יהי” שאין מילה היכולה לפרשה. היא אוחזת בנו בהתרגשות ואנחנו מתמסרים לה בכל מאודנו. היא חוויית השיר המחזירה אלינו את שלא יחזור.
בערב זה ביקשנו משבע משפחות שכולות לבחור בשיר שמחבר אותם אל יקיריהם אשר איבדו, ולשתף אותנו בקשר הזה.
דבריהם יבואו בסמיכות לאזכור שמות קרוביהם ברשימת הנופלים.

 

 אסף בנו של עקיבא יספר על האופן שנבנה הזיכרון של אבא שאיבד כילד, ושאהב את הקיבוץ.

 
מילים לזכרו של אבא כתב אסף ברזילי     יקריא יהב נינו של עקיבא ברזילי                              
תודה לצוות שמעלה הפעם את זכרו של אבא בערב הזיכרון התשע”ה.
היה קשה להתמודד עם ההצעה שהוצעה לי להעלות את זכרו של אבא בכמה מילים ושיר בערב הזה. קשה לי להתמודד עם זכרו, או לדייק יותר עם כך שאין לי זיכרונות ממנו.   אין לי זיכרונות מאבא, ואם יש זיכרון, אצלי הוא בין זיכרון לדמיון. גם לאחר מותו לא בניתי איזה מודל של מי היה אבא שלי. זכרונו של אבא הוא תהום פעורה, אין לי את דמותו, אין לי את קולו, אין לי את תנועתו ולמעשה אין לי ממנו דבר.
אולי ההלם של הקרב המיותר הזה הוא שגרם לדממה סביב הקרב וסביב אבי.  
    ישנן סיבות נוספות שגרמנו לכך שלא דיברו איתי על אבא, וכך, אבא שלי נשאר נוכח נעלם בחיי.
יש לי בכל זאת זיכרון מאבא, כך נדמה לי, שהוא (לא נאמרו לי מאוחר יותר), זיכרון שלי, מהם יצרתי דמות של אדם עם הזדהות טוטלית לקיבוץ ולרעיון הקיבוצי, לאידאה החברתית מפלגתית וכו’. הזיכרונות הם התנהגות חריגה בקיבוץ של אז, והסיפור הוא כזה. אבא היה כוורן ובתוקף עבודתו היה לו אופנוע.
 
זכורה לי נסיעה לפיקניק משפחתי על האופנוע והסירה שלו, נסיעה פרטית ברכוש הקיבוץ, מה שנראה שלי שלא יעשה בקיבוץ של אז.
סיפור נוסף הוא סוכר שככוורן הוא קיבל לדבורים והביא מעט ממנו לביתנו. הטבעיות שהדברים נעשו יצרו אצלי את הרושם בהזדהות העמוקה שלו עם הקיבוץ ושלא הרגיש צורך להצטדק. אבא שייך לקיבוץ, הוא והקיבוץ זהות אחת הם.
מכאן באה בחירתי בשיר “אנשי הגשם”. אנשי הגשם הם אלו שהשיחה כמה גשם ירד, שנשאלה בחרדת קודש, זאת הייתה שיחת יומם. איש מלבדם, החקלאים של אז, לא יבין את חשיבות הגשם לקיום הקיבוצים של אז. חברי הקיבוצים הם אנשי הגשם, כל חברי הקיבוצים של אז, “שאל מנחתם המדינה לא שעתה”. “את מרוחקת ואינך רואה אותם”. את המדינה! את המדינה המרוחקת וכו’. אלו האנשים שתרמו את כל אשר היה להם, האנשים החיים ואלו שאינם חיים.
01

יהב נינו של עקיבא מקריא את דברי אביו,אסף

 

 לזכר יגאל רמון כתבה רונית  מלמוד                                                      

השיר “אם” של רודיארד קיפלינג  היה המוטו של יגאל והוא קרא אותו הרבה במיוחד בתחילת המחלה. השיר מבטא תקווה של אדם, המייחל שיהיה בו הכוח ואומץ לב להקשיב ליושר ולאמת הפנימית שלו. לפלס לו נתיב, במאבק אל חופש הרוח מול כבלי הספק והמגביל, כשהוא מנסה בכל כוחותיו להישאר נאמן למצפונו ולדרכו.
 אם אפשר היה להמחיז את השיר, הרי זה יגאל הגבוה, איש הים והגלים, שאי אפשר היה להתעלם ממנו או מקולו. איש שמש קורן, בעל חיבוק רחב, שופע אהבה ורעות. נפש רגישה מתחת למעטה מתגרה של חספוס צברי.  אמיץ, אנושי ובעל רצון לעזור לזולת. ללא היסוס הוא  נלחם את מלחמתם של החלשים, שלא יכלו להתמודד עם הממסד – גם במקרים שזה פגע בשמו הטוב . לא פעם הוא קומם עליו מתנגדים בשל דעתו,  אך סלחו לו בשל טוב הלב והחן הרב והפחזני כדברי השיר.
היה ביגאל להט של ילד, האוהב לשבור מסגרות בחיפוש אחר רוח האדם, תרבותו וחירותו. אך מאידך, כל דבר שעשה, היה על הצד הטוב ביותר, כמו שאמר עליו הגוי הפולני, בחברת רב החובל באחת ההפלגות: “הבה נשתה עוד כוסית, כאשר יגאל במשמרת במכונה – אני ישן בשקט, האנייה בידיים טובות”.
בתקופות הקשות של הפציעה ובמהלך המחלה יגאל נשאר אופטימי ומלא חיות. הוא לא עשה עניין מהכאבים ומהטיפולים. עשרים ואחת שנים נשא רסיסים בגופו וחי את חייו כשהוא ממצה אותם עד תום. חרף כישרונותיו הרבים, העושר הפנימי והססגוניות הגדולה שבו, יגאל שמר על פשטות בן העם. תמיד נשאר אדם.
 קריאת השיר  “אם”  ר. קיפלינג                                               
 
אם בידך לשמור על קור ואומץ רוח
בקהל אובדי עצות מוכי המבוכה,
אם בלבך העוז להישאר בטוח
גם בהטיל כל איש ספק בכוחך;
אם עוז בך חכות בלי היות יָגֵעַ,
או לא לגמול כזב לבעלי דיבה,
או בהיותך שָֹנוּא – מִשְֹּנוא להימנֵעַ,
אך גם מהתחסדות יותר מדי רבה;
אם בין יצרי המון תשמור על יושר דרך
או בחברת מושלים – על חן פשטות בן עם,
אם לכל איש ואיש תיתן משקל וערך,
ואף לא לאחד – משקל שהוא מוגזם.
אם בידך לתפוס במרוצתך קדימה
במלוא ששים שניות כל רגע פחזני,
שלך הוא העולם וכל אשר בו פנימה,
ומה שרב יותר – אדם הנך, בני!  
 רונית עם תום,בנו של יגאל
   
   
   

 
תודות לטכס יום הזיכרון לנופלים בבית העלמין
 
תודה לכל אלה שהושיטו יד וסייעו בהכנת טכס יום הזיכרון
לפנינה בר תור ועוז שגיא על ניהול הטכס
ליאיר אלון – מנחה הטכס
לדורית דיקשטיין, סמדר המאירי , צבייה דרור ויעקב שרגא – על הקריינות
לאריק דביר ורונן שרגא – על השירה
למוקי פלד – על הליווי
לדורון פורת – על ההגברה
לנופר פרידנשטיין,  איתי פרידנשטיין, וטלי יוחנן – על הכנת הזרים
לכל המסייעות בסידור הפרחים – עדה כהן, רחלי המאירי, איילת חנוכי, מאיה מור, אורית ברץ, שירי פרידנשטיין ותמר אבן נור
לשרל,ה אדר – על חלוקת מדבקות ה”יזכור”
לגדעון קוטנר ודושו רימון – על הכנות בבית העלמין
תודה מיוחדת לילדי השכבה הצעירה ולנושאי הזרים.
 
תודה לכולם על טכס מכובד ומרשים.
 
 
לזכר רפאל – כתבה חווה’לה                                                          
הייתי בת 16 כאשר רפאל נהרג, ומאז השתנו חיי המשפחה הקטנה שלנו לתמיד. העצב על העדרו ליווה אותנו כל השנים. וכאשר נפרדנו מההורים, ואני נפרדתי מתמנע הבנתי כי רק אני נותרתי לספר עליו ולזכור אותו כפי שרק בן משפחה קרוב ואוהב יודע.
על זיכרון אחד מיני רבים אני רוצה לספר (אם כי בני קבוצת “תומר” בוודאי ייזכרו בו) .
רפאל היה בהגדרה “פרח בר”. פרחח גדול, עצמאי בדעותיו, ונחוש במעשיו.
בגיל 17 , בתחילת כיתת י”ב, רפאל החליט להפסיק ללמוד, וללכת לעבוד בפרדס. (בנימין גלעד היה אז המחנך של הכיתה ותמך בהחלטתו לנוכח הישגיו החלשים בלימודים). הדעה הרווחת אז הייתה,   שמי שלא מתאים למסגרת הלימודית, ילך לעבוד ולא  יבזבז את זמנו.
אבא כמובן, נפגע מאוד מהרעיון שהבן שלו, שאותו הכיר כילד מוכשר, היודע לשרוק את הסימפוניה החמישית של בטהובן בע”פ, יפסיק את לימודיו, ולא יסיים את בית הספר.
ואז רפאל, שלא היה ידוע כנואם נלהב, שטח בפני אבא את טענותיו ברצף מהיר והחלטי.  וכך סיכם-
“את שנת הלימודים פותחים בשלושה ימי “מחנה התארגנות” שקודמות לו הכנות רבות, ולאחריו בא  “גיוס עשרת הימים ” לקטיף אשכוליות ורימונים שבסופו מגיע חופש סוכות.. יעברו שבועות בודדים, והכיתה תצא לשבועיים סמינר ב”אפעל”. ואז חופש חנוכה והטיול הגדול לאילת, ופסח…. בקיצור ההפסד לא גדול וגם בעבודה בפרדס אפשר ללמוד ולהשקיע וגם להנות.”
 המעשה של רפאל היה חריג ולא מקובל, אך להורים לא נותרה ברירה אלא להשלים עם רצונו.
השנה הזו הביאה לו שמחה רבה וביגרה אותו. הייתה לו שם אחריות רבה והוא הרגיש חופשי להחליט  מה מתאים וטוב לו. בסוף אותה שנה התגייס לגולני וימים ספורים לפני סיום קורס קצינים נהרג.
עם כל העצב העמוק על מותו בטרם עת, זכרנו תמיד שלפחות את השנה הזו חווה כפי שבחר ואהב, ולא נכנע לחובה לסיים את בית הספר, כפי שכולם ציפו ממנו.
הזיכרון מצמצם את המרחקים, והוא גם מה שמעצב אותנו ועושה אותנו למי שאנחנו. בעזרתו, מאורעות שקרו לפני שנים רבות, נראים כאילו ארעו זה עתה.
השיר “חיים קשים עם הזיכרון”, של ויסלבה שימבורסקה  מבטא בתמציתיות נאמנה, בדיוק חד ובאנושיות שברירית את הזיכרון שלי מאחי, ומבהיר לי מדוע אינני רוצה או יכולה להשתחרר מנוכחותו בחיי.
ובמילים של שימבורסקה: הזיכרון “שם לנגד עיני בהתמדה מכתבים ישנים (מהצבא), תצלומים, נוגע באירועים חשובים ולא חשובים, ומשיב את המבט אל מראות שהוחמצו”…
ויסלבה  שימבורסקה
חיים קשים עם הזיכרון  (תרגם מפולנית דוד וינפלד)
 
אני קהל גרוע של הזיכרון שלי.
הוא רוצה שאני אקשיב לקולו בלי הפוגה,
ואילו אני מתרוצצת, מכעכעת,
שומעת-לא-שומעת,
יוצאת, חוזרת, יוצאת שוב.
 
הוא רוצה למשוך עד תום את תשומת לבי וזמני.
בשנתי, הדבר עולה בידיו בקלות.
ביום, פעם כך ופעם אחרת ועל זאת הוא מתרעם.
 
הוא שם לנגד עיני בהתמדה מכתבים ישנים, תצלומים,
נוגע באירועים חשובים ולא חשובים,
משיב את המבט אל מראות שהוחמצו,
מאכלס אותם במתים שלי.
 
בסיפוריו אני תמיד צעירה יותר.
זה נעים, אבל לשם מה בלי הרף חוט השני הזה.
לכל ראי חדשות אחרות בשבילי.
 
הוא כועס כשאני מושכת בכתפי.
אז הוא חושף בנוקמנות את שגיאותיי כולן,
הקשות, אחר כך את הללו שנשכחו קלות.
 
 
מביט בעיני, מחכה לשמוע מה אני אומרת על זה.
לבסוף מנחם, שיכול היה להיות גרוע יותר.
 
הוא רוצה שמכאן ולהבא אחיה רק למענו ואיתו.
הכי טוב בחדר חשוך, סגור.
ואילו בתכניות שלי כל זמן השמש ההווה,
עננים אקטואליים, דרכים עכשוויות.
 
לעיתים די לי והותר בחברתו.
אני מציעה להיפרד, מעתה ועד עולם.
אז הוא מחייך בחמלה,
מפני שהוא יודע כי זה יהיה גם גזר-דיני.
 03

589632-dscn7235

עובל בנם של רחלה ונתן שונרי, איבד את דודו יחיאל כשהיה בן חמש וחצי. את הזיכרון שלו בחייו הוא בונה נדבך אחר נדבך, לאורך השנים, דרך דמויות ואירועים משמעותיים

זכר יחיאל עובל שונרי
הייתי בן חמש וחצי כשיחיאל נהרג. אין לי זיכרון ממשי שאליו אני יכול לחזור. מה שכן יש הן התמונות שמסביב.
הדלקת הנר בערב יום הזיכרון. המבט מושפל. כל אחד במחשבותיו.
ילדה שמתאפקת לא לצחוק בצפירה.
סבתא רחל, שאיבדה אח בליל-הגשרים ובן בליל האימים בחווה, שומרת הכל בפנים. בסוף הערב היא תרשה לעצמה איזו אנחה שקטה אולי.
סבא איזי מגלגל איזה נייר בין האצבעות בתנועה מיומנת ועצבנית שהוריש ליחיאל.
וגם לי, כשנאכל אחר-כך שינקן על לחמנייה מכפר החורש, נחשוב עליו.
אבא שלי חוזר לאח שלו, לחברים שלו, לצומת “לכסיכון-טרטור”.
יעברו עוד הרבה שנים עד שיהלי תצליח קצת לשרוט את ההדחקה ששומרת עליו מאז.
טיול יחיאל
צילום על האבןשיצר חצרוני, עוקב אחרי הנכדי שגדלים ואחרי ה”ספחות” שמצטרפות למשפחה. אוספים תפוחים ראשונים של סתיו במטע שיחיאל נטע. אנשי עין זיוון כבר לא מכירים אותו אך עדיין שומרים על החיבור לעבר ולמשפחה, בשילוב שחקלאים על הגבול בארץ הזאת מאמצים לעצמם.
גמלא. יוסף בן-מתתיהו מצד אחד, הרוגי הגולן מצד שני, כאילו לא עברו פה כבר 2000 שנה. עדיין נלחמים על אדמתנו.
מזה עשרים שנה עולים פעמיים לגולן, פעם אחת ליחיאל, ופעם אחת לזלדה של גיל לביא, הדוד של שרון, ושל צ’ופה. לפעמים פוגשים שם את משפחת פלד המורחבת. זה לא פוסח על אף אחד.
טיילתי בנובמבר על הפרלמנט במדבר. בלילה, מסביב למדורה השמחה, אני מסתכל על בני הכיתה של יחיאל: שולמי, גרשי, משה גורן, סבים. איפה הם ואיפה הוא. איזה בזבוז.

 

אז זה לא געגוע, לא הכרתי אותו מספיק בשביל זה. זה כאב על האנשים הקרובים לי, שיחיאל צרוב אצלם ומותו שינה את חייהם. זאת המחשבה על הנוכחות הקצרה שלו בחיי משפחתנו ועל איך זה היה נראה אילו… זו תזכורת שפעם היה פה אמיתי יותר, משותף יותר, פחות ציני.
 רוחי אחותו של מיכה כותבת על כאב העדרו ומתארת ילד חסר תכונות שליליות, שלא ידע לשנוא. “ילד המחייך מבלי דעת מדוע וכיצד ובשל מה זה ואיך” אך כשצריך לגלות גבורה “בליל קרב.. כשמלאי התחמושת אזל זה מכבר.. הוא מוכרח את המלאי לחדש וזוחל כך ישר מול האש”. 

על מיכה גולדמן

 במלחמת יום הכיפורים שירת מיכה בגדוד 79, הגדוד שסיפורו לא סופר. שלושה שבועות שירת בגדוד כמט”ק צעיר של צוות וותיק, שמירר את חייו עד שפרצה המלחמה. כשפרצה, העריצו, כך במילים שלהם, את היכולת שלו לפקד, לפעול בקור רוח, במקצועיות. החליפו שלושה כלים אבל שרדו כולם. כך עד ליל הצליחה כשהגיע לגדוד סרן מילואימניק שרק ירד מהמטוס ונפצע ברוך הטען קשר ומיכה החליף, והוחלף על ידי אותו סרן שאת שמו איננו יודעים. למיכה לא היתה בלורית מתולתלת שיער אבל היתה לו בהחלט בת צחוק בעיניים. קשה לתאר אדם שכולו היעדר תכונות שליליות. קשה עוד יותר מכך לתאר את חסרונו, שהוא תיאור המתגעגע ולא מושא געגועיו. השנים מאז הלך מעמנו מקשות על התמקדות בו. נשארו רק זכרונות על ילד ונער שלא זכה להתממש לאיש. הוא אהב את המכונות ומנועים סיקרנו אותו. לכן אהב את הטנק בו מצא את מותו. ההיה הופך למכונאי או למהנדס? לא נוכל לדעת. הוא אהב בעלי חיים. אהב אנשים. לא ידע לשנוא. כמה בני דודים לא נולדו לילדי? לא נדע. לא אוכל לכאוב את הלא ידוע, רק את היעדרו. לכן אלתרמן ואליפלט.

 כתבה רוחי רבינוביץ- אחותו 2015


 

 

 על שחר כתבה עידית אחותו
שחר נהרג בלבנון, לכאורה על רקע נוף פסטורלי.  נוף מטעה שאיננו מגלה את המלחמה המתחוללת בקרבו. שחר היה נטול רעל בעיניים, לא פאר ולא האדיר את מהות המלחמה. מדבר היה  בזכותה של הפשטות כנתיב המאיר את דרכו של אדם, סוג של אידאליזם. מותו, כך חבריו סיפרו לנו חבריו, הגיע באותו שבריר שניה של הפוגה רגעית, הרגע הקצרצר שבין לבין כשכל צד מארגן עצמו למתקפה חדשה. סיפרו לנו שהוא בדיוק שתה כוס תה, פרט שולי. לכאורה רגע ללא הלומות קרב, שבריר שניה המחזיר את האדם אל הפשטות שבהווייתו. מיד אחר כך מצא טיל סאגר את דרכו מנפץ את האשליה. חותך את החיים וקובע את המוות. לאחר מותו מצאו במכנסיו שיר שכתב
בגן עדן נערכים לחגיגה
הטוב שבבחורים מגיע.
השער קושט, נערכו שולחנות
בסתר ליבן הנשים בוכות.
 
האבות בוכים על פני האדמה,
הטוב בבנים נטמן בה.
הקבר נחפר, הונחו הזרים
ממעל ברקיע מלאכים שרים.
 
וריח המוות עוטף את הכל
אובדן חברים, הכאב והשכול,
ובגן העדן החגיגה מתחילה
הטוב שבבחורים הגיע.
בשיר ,הנסיך הקטן מפלוגה ב, כותב יהונתן גפן
והיה אם יופיע שם ילד אחד 
שפניו שוחקות ושיער לו זהב 
תדעו שזה הוא, והושיטו לו יד 
ולטפו את אבק המדבר מעיניו 

 

ואז תעשו עימי חסד קטן 
כיתבו נא מהר לכל אימותינו 
שירווח להן קצת ויפוג צערן 
הנסיך הקטן חזר אלינו 

שורות אלו מבטאות את געגועי והרצון הבלתי פוסק, גם אם לא מציאותי, שיחזור.
06

 

  לזכר שירה!

לזכר שירה כתב אבא עודד מרוז.
שירה שלנו,
שירה היתה אמורה לחגוג החודש את יום הולדתה הארבעים ואחת.
לפני עשרים ואחת שנים יצאה שירה את ביתה בעיר הגדולה, אליה הגיעה חודשים ספורים קודם לכן, בדרכה כמידי בוקר למקום עבודתה.
בשעה 08:55 הרעיד פיצוץ עז את רחוב דיזינגוף והסביבה, מעשה התאבדות ראשון לשרשרת פיגועי התאבדות שבאו בחודשים שלאחר מכן בכל רחבי המדינה.
ישראל המזועזעת ניצבת חסרת אונים, אובדת עצות.
פיגוע בקו 5 גדע את חיי שירה בת העשרים שעמדה על סף חייה הבוגרים נשואה ופורחת, והשאיר את כל אוהביה המומים, חסרים וכואבים.
מירב בן גוריון היטיבה בשירה לתאר ולבטא את דמותה של שירה בתנו, וכן, את תחושת הכאב וחוסר האונים שלנו כמשפחה נוכח מציאות מרוסקת שאינה הפיכה.
וכמילות השיר:
אבל שירה איננה וזה לא משנה
את מה שהיה ומה שיהיה.
לבקשת לאה, את הלחן לשיר חיבר תמיר קליסקי (אתניקס)
ביצוע השיר: הזמרת חני דינור.
מי יתן ותמצא דרך להפסקת הסבל ההדדי שמכה בנו ללא רחם ומשאיר אחריו שירי זיכרון ונרות של עצב וחידלון.

שירה

מילים: מירב בן גוריון
לחן: תמיר קליסקי
08 
שירה היתה הולכת כמו נסיכה
שירה היתה צוחקת כמו מנגינה
שירה היתה שולחת יד קטנה
שירה היתה מלטפת נמלה.
 
אבל שירה איננה וזה לא משנה
את מה שהיה ומה שיהיה.
 
אם תראו את שירה יום אחד
תגידו לה שאבא ואמא לגמרי לבד
תנו לה נשיקה, חבקו את כתפה,
תלחשו לה שאמא אוהבת אותה.
 
כי שירה היתה מחבקת חזק חזק
ושירה היתה מנשקת לאט לאט
אבל שירה איננה וזה לא משנה
את מה שהיה ואת מה שיהיה.
הקישו על הקישור משמאל לשמיעת השיר בביצוע חני גינור

 

ערב הזיכרון תשע”ה 2015 במלואו בוידאו : 80 דקות – לחצו על הקישור למטה- צילום יריב חזן 

https://www.youtube.com/watch?v=pQ8VbXAFqLE

 

 

 

לאורך השנים, התשובה לכאב המשתק הייתה השירה המדבקת, המקרבת, הזוכרת.

השירה, ובעיקר שירת היחד, היא שעטפה את כולנו ברכות ובנוחם.

אחת הדרכים להמשיך לשוחח עם הבנים שאינם, הייתה ועודה לשיר אליהם ועליהם, כך באו לעולם שירים של אנשי המקום ושירים על בני המקום.

 

ערב זיכרון זה, הוקדש לשירה המחברת את כולנו ל “רקמה אנושית אחת חיה”,  שירה, שבה ניתן לראות את פני ההולכים ניבטים בפני הנשארים באהבה.

כי, שיר הוא לא רק מילים. הוא דיבור של הלב מעבר למשמעות המילים.                                                                                                                                         

 הוא תחושה פיזית ממשית. הוא בכי ושמחה, הוא אוויר לנשימה ועוגן תמיכה,הוא התכנסות אל תוך במבע של רוך.

  שיר הוא סוף וגם התחלה.

 הוא פעימת הלב המבקש כוח ונחמה.

הוא התקווה הנישאת בכנפי  המילה

כדברי השיר: “על המר והמתוק… על הטף ועל  האור – שמור נא לי אלי הטוב”שיסיים ערב זה.

צוות החג: עמיחי ירחי,(מרכז)

חגי בן גוריון,חמדה שפר,הדס גפני,מירי גל,רונן שרגא

 

הזמרים והמבצעים:

לרועי שמש – על העיבודים והלווי המוזיקלי.
                                                                             
לשולה אלבלק, ליפעת גוריון, לגלי פרח, לרעות מאירי,  לחן צפריר ויניקור, , לגלעד וולפין, לחן צפריר ויניקור, לעירית אדר, , לזוהר מלר,  לרוני קרמר, לסמדר המאירי, לרונן שרגא, לטל בן ששון – על השירה המרגשת.                                           
    להדס גפניעל האחריות בארגון ולווי החלק המוזיקלי של הערב.

 

 ·         לעזה כהן, לדפנה פורת, ליהב ברזילי (נכדו של עקיבא ברזילי),

    לרונית מלמוד זהבי, לחווה’לה הורוביץ, לארז שטיין, לדורית דיקשטיין,

    לעובל שונרי, לרן שריג, לחגי בן גוריון, לחמדה שפר –  על קריאת הטקסטים.

·         לחגי בן גוריון, לאברמלה נבו,על עיבוד והכנת השקופיות לטקס.  

 ·         למירי ומשה גל –  על הקרנת השקופיות בטקס.

 ·         ליריב חזן על צילום טקס הזיכרון.  

  ·         ליהודית פלד,ליוסי אסף, לחגי בן גוריון, לחמדה שפרעל הכתיבה.

·         למיקי סובר, לרעי ברעל ההגברה. 

·          למדריכי חברת הילדים : לרעי בר, לשי גורן ולכל הנערים והנערות על הכנת חדר האוכל, הניקיון וסידור הכיסאות.

 ·      לעופר שפר,מירי,גלי פרח, לאסף אונר, רונן שרגא, עמיחי ירחיעל הקמת וקישוט הבמה.

 ·         לירדן שרון על הסיוע והעזרה בכל מה שנדרש.      

·         לעופרה שפר, קרן גל ,למירי גל – על קישוט הלוחות והמודעות,בחדר האוכל.


עריכה ואיסוף נתונים :חגי בן גוריון

  מקורות :חגי חמדה,יוסי אסף,יהודית פלד

 הדפסה :עדנה הדר

 צילום :חיים בניאן

 


גרסה להדפסה
גרסה להדפסה
     
שליחה לחבר
שליחה לחבר

backtotop