יוסי מסיים במכללת סמינר הקיבוצים 2000 – 2011
אחרי 11 שנים מסיים יוסי את תפקידו כנשיא מכללת ‘סמינר הקיבוצים’.
זמן מתאים לברר כמה סוגיות, רגע לפי עלייתו על כבש המטוס לביקור משפחתי.
“אף שלא חסרו לי תקופות משמעותיות”, אומר יוסי, “הפרק הזה – טעון משמעות עבורי. זוהי מכללה אקדמית לחינוך, בת 72, שליבּת עשייתה הינה בהכשרת גננות ומורים, למערכת החינוך הממלכתית הכללית”.
– במה התאפיינה תקופת כהונתך כראש המכללה?
“בראש וראשונה הייתי ממשיכיהם של מכונני המכללה מרדכי סגל (גבעת-חיים),
שלמה יצחקי (עברון), ואהובה לאור (קבוצת שילר). הם שעיצבו את זהות המוסד הזה כנושא שליחות חינוכית וחברתית. העשור האחרון, אליו אני שייך, התאפיין בהעמקת החיבור שבין מורה – למחנך. לתפיסתנו, מחנך הוא שליחה של חברה דמוקרטית נאורה וסולידארית.
לא היססנו להגדיר עצמנו כמכללה פוליטית במובן היותר רחב של המושג.
“ב-2008 מיזגנו אלינו את המכללה להוראת טכנולוגיה, מתוך ראייתה של האמנות
וחוגי היצירה, שהיו בתחומה של מכללה זו, כתשתית לכל למידה וצמיחה אישית.
אמירה זו עומדת, לצערנו, בניגוד למדיניות משרד החינוך של היום, המקדשת קודם לכל
את הניתן למדידה.
בצד אלה, עוברת המכללה תהליך דרמטי של בניית מערכת ניהולית המבזרת את
סמכויות הניהול כלפי מטה. זהו שינוי משמעותי ומתמשך המחייב השקעה גדולה
בהעמקת התקשורת הפנים-ארגונית והשיח הלא-פורמאלי.”
– מהי תרומת הסמינר לחברה הישראלית?
“מעט אחרי בואי למכללה, הקמנו את יחידת השיווק ויצאנו בקמפיין עם הסלוגן
‘אם לא התקבלת לסמינר הקיבוצים – עדיין אתה יכול לפנות ולהתקבל לאוניברסיטה’.
רבים מתוכנו כעסו על היהירות הזו, אבל במבט שני אני רואה באמירה זו את
הגדרת שליחותנו. מי שבוחר להיות מחנך, בוחר ברכישת השכלה גבוהה, אבל גם
ובעיקר בנטילת אחריות לפְני חברתו וסביבתו. זהו הערך המוסף של המורה המחנך
על-פני כל סטודנט אחר.
“במציאות החברתית בישראל של היום, איני רואה גורם אחר, לבד ממערכת החינוך,
שיחוללו שינוי חיובי בכאוס הערכי והמוסרי המשתלט עלינו. מכאן התפקיד הרה-חשיבות,
ואולי אף הרה גורל, שאני מייחס למכללות המכשירות מורים.”
– מהן בעיות השורש של מערכת החינוך הציבורי?
“אני בוחר להתייחס לחינוך הממלכתי החילוני, אליו אנחנו מכשירים מורים.
כבר אמרתי כי חינוך והוראה חד-הם, והינם עניין לטובים שבטובים. לסיירת!
בעולמנו סטאטוס, הינו בעיקרו, נגזרת של שכר. ללא הכפלת שכרם של הגננות והמורים
נתקשה לגייס לסיירת הזו. אבל זהו רק תנאי הכרחי. נצטרך להיגמל מן השעבוד לאלוהיי
ההישגים המדידים. בוויתור על תחומי היצירה והאמנויות, ובהתמכרות למבחן שינון,
אנחנו מסרסים את סיכויי הילדים והנערים לצמוח כאישיות יצירתית, מעורבת ויזמית.
מערכת החינוך צריכה להתעמת עם תרבות הרחוב וההשטחה, ולא להחניף לה.
ומכאן חובתן של המכללות להכשרת המורים להצמיח מחנכים המסוגלים להכות בבוּרוּת
וברדידות. המחנך של היום אמור להתמודד עם אתגר שלא עמד בפני המורים בעבר.
אנחנו חייבים לא כמה קורצ’אקים בודדים, אלא אלפי ‘ילדים הולנדים’ שיטו את הזרם לכיוון
אחר”.
– לוּ היו נותנים לך, כראש המכללה, 100 מיליון ש”ח – היכן היית משקיע אותם?
“כראש מכללה הייתי בונה את הקמפוס החדש שלנו. אבל, כראש הממשלה הייתי מכפיל אותם לכדי 5 מיליארד ש”ח בשנה, ומשקיע אותם בשכר המורים והגננות, בשיפוץ הגנים ובתי-הספר לכדי פינות חמד, בהכפלת השעות לשיעורי אמנויות, לסדנאות יצירה, לשעות מחנך ולפעילות של תנועות הנוער. זה אינו חלום בהקיץ, אלא מה שנדרש כדי להתמודד עם האיוּם האיראני, ועם האיום הגדול יותר של הפערים החברתיים בישראל”.
– מה דעתך על התפרצות הר הגעש הדיגיטאלי?
“אף שלא אצליח להצטרף למועדון הזה, אין ספק שזהו כרטיס כניסה לעולמנו כאן ומחר. בלי רישיון נהיגה זה, לא נשרוד. אבל, אל נתבלבל להפוך אמצעי למטרה. אני נזכר בשירו קורע-הלב של ברכט, בו הבן שואל את אביו, באם ללמוד פיזיקה, היסטוריה, שפה, מתמטיקה, והאב עונה לו: ‘מדוע שתלמד? האם יהיו בעולמנו פחות רעב וסבל אם תלמד את כל אלה?’ ולאחר שתיקה כבדה, חוזר האב ואומר לבנו: ‘כן, בני, לְמד את כל אלה!’ זוהי כל התורה על רגל אחת. השכלה נטולת מצפן אנושי, אין בה ולא כלום”.
– ממי שאבת את השראתך בחינוך?
“את המודל שלי אני מרכיב מארבעה אלה: מנחם אורן ובן-ציון אסף, שידעו מהי אהבת האדם. מיאנוש קורצ’אק, שכל שאומר עליו רק ייגרע, ודוד שושני המסמל עבורי את האמת שאין בלתה על החיבור הנכון שבין האדם לאדמתו.
– בוא נעבור למגרש הביתי: האם יש בך געגוע לארץ-ישראל היפה, לקיבוץ הקלאסי?
“כן ולא. יש לי געגוע לבּוּשה התמימה השומרת עלינו מפני חמדנות גסה, ממוחצנת ודוחה. יש לי סנטימנט חזק להצְנע-לכת ולאיפוק. ולא, אין לי געגוע להתכסות במסווה של אידיאלים נבגדים, כדי לכסות על רִיק ועל אינטרס אישי צר וברוטאלי.
באשר לקיבוץ, אני גאה בניסיון הנועז הזה לייסד חברה שיתופית, חברת חלום. כאשר מתרוקן מלאי ה’אני מאמין’, וזהו תהליך בלתי-נמנע בניסיונות אנושיים מסוג זה, יש לאפשר צמיחה חדשה ואחרת. ההתעקשות לקיים חיים שיתופיים שאבד להם יסוד הבחירה, המניע האמוני, יש לה מחיר אנושי מר. עם זאת, אני מאמין כי האתגר של חברה אנושית שיתופית ימצא לו את מאמיניו החדשים.
אימא תרזה אמרה כי ‘אם תעסוק כל העת בלשפוט אנשים, לא תתפנה לאהוב אותם’. אני מתאמץ לצמצם את נטיית השיפוט שבי”.
– מה בינך לבין בית-השיטה? האם תרצה להשפיע כאן מבפנים?
“המקום הזה הוא כל עולמי. בעשור האחרון התרחקתי מאוד ממעורבות בחיי הציבור שלנו, ואולי יש בכך גם מעין ריאקציה על מעורבות-יתר, כמעט אובססיבית, שהייתה לי בכל שנותיי כחבר בוגר, איש קיבוץ בכל נפשו. מעבר לכך, אני סבור שאת פני בית-השיטה צריך שיעצבו חבריה ותושביה היותר צעירים, וטוב שכך. זה אינו מהלך של מהיום למחר, אבל הבְּריאה מחדש של סיפור המקום – קרֹה תקרה”.
– לאן פניך עכשיו?
“חשובה לי מעט בטלה, ואשרי המאמין שכך יתמזל לי מזלי. בצד השכיבה על הגב בלב האחו, עם גבעול חמציץ בפה, אני חולם להשתעשע עם מצלמת וידאו. אמלא חובתי בליווי של מוסדות טיפוליים-חינוכיים, ואשתדל לתרום (רצוי בעילום שם), לקהילה, שאני חייב לה כל-כך הרבה. כדי שהאושר הזה אמנם יתגשם, אצטרך להיות סרבן נחוש ותקיף להצעות ‘מגונות’.”
*
חברת בית-השיטה מברכת אותך ומאחלת לך המשך הצלחה בדרכך החדשה. הכבוד שלך, הוא כבוד שלנו. את השבחים הרבים שהורעפו על יוסי במסיבת הפרידה, קשה לתאר בעמודים ספורים ואנו מסכימים עם שירם של ‘פיקודיך’, ששרו בדמעות: ‘אוֹי לי, ילד שלי מוצלח!‘ אכן, כן.