תומס קרונר

ד"ר יוסי אסף מילה של יוסי

בפתח החצי השני
 
זהו הקטע של האביב. חבל על הזמן. לא שקר החן ולא הבל היופי, ואחר-כך כמובן יבוא הקיץ. זו אינה סיבה לייאוש, כך הוא טבע הדברים.
רציתי לומר משהו טעון אתגרים באשר למלאכה עליה הופקדנו, מלאכת החינוך. חשבתי לומר כי אם ישנה עת למחנכים – זו העת. אך עוד אני מחפש מילים, שמו האנשים הטובים על שולחני מסה מאת אסף ענברי, “האופציה של ברל”. כל מילה משלי רק הייתה גורעת.
בחרתי, אפוא, קטע מתוך אמירה חכמה כל-כך של איש צעיר זה:
“יש שני סוגים של דטרמיניזם: הנואש והאופורי. החברה הישראלית מנוסה בשניהם. ציבור גדול של ישראלים נוטה להלוך הרוח של קהלת, שעל פיו “הכל הבל” ו”הכל שב אל העפר”. ציבור גדול אחר מאמין שאנו צועדים אל הגשמת חזון ישעיהו, “שמים חדשים וארץ חדשה”. אין אלה שני הציבורים היחידים בישראל, אך מאחר שקול הייאוש וקול-האופוריה רמים יותר מיתר הקולות, הם הדואט העיקרי המתנגן כאן כבר מאה שנה: דואט בין מאניה לדפרסיה.
הדטרמניזם מן הסוג הנואש, שהוצע לנו לראשונה על ידי י”ח ברנר, הפך בימינו לבון-טון אקדמי, פובליציסטי, קולנועי וספרותי. מחנה הייאוש מצטיין בתיאורי שקיעה, התפוררות, אובדן ורוע. הוא מפיק מכך הנאה משונה.
הדטרמיניזם האופורי מתפתח כאן בשני נתיבים. הנתיב האחד הוליך מן הרב קוק האב אל הרב קוק הבן, וממנו אל גוש אמונים; הנתיב השני הוליך, באופן קצת יותר נפתל, מן האוטופיזם הנאיבי, האוניברסליסטי, של מנהיגי הפלג הקומוניסטי בתנועת העבודה, אל האוטופיזם הנאיבי, ה”קוסמי”, של תנועות “העידן החדש”. האקסטזה המשיחית של הימין הרדיקלי, וה”אופטימיות הקוסמית” של תרמילאי-הודו, מרחפות זו ליד זו באותו הגובה מחוץ לסטרטוספירה.
הנואשים והאופורים עייפים מן ההיסטוריה. אלה ואלה קצרי-רוח לחזות בקיצה. הכל קורס אל חורבנו, סבורים הנואשים, הכל נוסק אל פתרונו הגאולי, סבורים במחנה האופוריה. כמיהת הנואשים ל”מנוחה נכונה” וכמיהת האופוריים ל”גאולה שלמה”, מעידות שתיהן, מכאן ומכאן, על סירובם של ציבורים שלמים לתפוס את ההווה כרגע על פני רצף: רגע שאינו משמעותי או גורלי יותר מאינספור הרגעים שקדמו לו, וגם לא מאינספור הרגעים – התקופות, הדורות – שצופן העתיד. העולם אינו עומד לפרוש לגימלאות, ההיסטוריה מתגלגלת, ותמשיך להתגלגל. איננו חשובים או מיוחדים עד כדי כך שהיא תגיע לקיצה לכבודנו.
 
“חשובים או מיוחדים עד כדי כך שהיא תיע לקיצה לכבודנו.”
סמינר הקיבוצים
הסמינר הוקם בשנת 1939 בדרום תל אביב, סביבת “גמנסית הרצליה” דאז, כ”בית מדרש לגננות ומורים”, ע”י הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי. עם ייסודו נועד להכשיר חברי קיבוץ לגננות ולהוראה. עשר שנים לאחר מכן עבר לרחוב בני דן בסמוך לירקון. בשנת 1957 נרכש השטח בו פועל כיום סמינר הקיבוצים ע”י התנועות הקיבוציות, והסמינר עבר למקומו הנוכחי (דרך נמיר).
תוך עשרים השנים הראשונות הוארך משך הלימודים משנה אחת לשלוש שנים ואוכלוסיית הלומדים כללה יותר ויותר אנשי עיר.
בכל השנים הללו ועד ראשית שנות השבעים עמד בראש הסמינר מרדכי סגל, חבר קיבוץ גבעת חיים מאוחד. ייחודו של הסמינר היה כמוהו כ”סמינר אורנים” שהוקם בשנת 1949, בהכשרת גננות ומורים תוך תפישת הלמידה והחינוך כמכלול שלם, ותוך דגש על זיקה הדוקה לטבע ולנוף הארץ-ישראלי. תפישת המורה כנושא ערכים וכשליח חברתי- חינוכי מאפיינת את הסמינר גם היום, גם בהיותו מוסד אקדמי.
בסוף שנות השמונים של המאה שעברה הוכר הסמינר כמכללה אקדמית והוסמך ע”י המועצה להשכלה גבוהה להעניק תור ראשון בהוראה (B.ed) ותעודת הוראה בסמכות משרד החינוך.
בשנת 2003 הוסמכה המכללה להעניק תואר שני בהוראה (M.ed).
בשנת 2008 מיזגה אליה המכללה את המכללה האקדמית לחינוך להוראת הטכנולוגיה וביססה את מקומה כמכללה הגדולה בישראל להכשרת מורים.
בשנת 2008 לומדים במכללה כ- 5,500 תלמידים, ובכללם כ- 3,300 סטודנטים אקדמאיים.
למעלה מרבע מכלל עתודת המורים למערכת החינוך הממלכתית כללית הנם ממכללת סמינר הקיבוצים, ששינתה את שמה עם המיזוג ל”סמינר הקיבוצים- המכללה לחינוך, לטכנולוגיה ולאומנויות“.
תחומי הלמידה במכללה כוללים: הכשרה לגננות, למורי יסודי, למורי בתי ספר על- יסודיים, חוגים לכל מקצועות מדעי הרוח והטבע, אומנויות הבמה, אמנויות המחול, החינוך הגופני, תקשורת וקולנוע, אמנות לעיצוב אמנותי, מדעי המחשב ומינהל עסקים במערכת החינוך.
המכללה מקיימת חמש תכניות לתואר שני: מדעי הרוח, חינוך סביבתי, חינוך מתמטי, ניהול וארגון בחינוך ואוריינות חזותית.
בצד אלה לומדים במכללה כ- 2,200 לומדים – לימודי תעודה במרכזים להכשרת מטפלים לפיתוח מקצועי של עובדי חינוך, להורות ומשפחה, להכשרת מנהלי בתי ספר ולרפואה משלימה.
בראש עמותת המכללה עמדה ב- 16 השנים האחרונות רחל רבין- יעקב, והחל משנת 2008 משמש בתפקיד זה- חגי מרום. בעמותה 20 נציגי התנועה הקיבוצית ו- 10 נציגי המכללה להוראת הטכנולוגיה (לשעבר). המכללה עומדת בפני בניית קמפוס חדש, ועורכת עצמה לגידול אוכלוסיית הלומדים להוראה לכדי 5,000 סטודנטים.
 
 באדיבות אתר סמינר הקיבוצים ויוסי אסף

         קישור לסמינר הקיבוצים 

          יוסי מברך       

       ראיון עם יוסי  2009   

בשקט מוחלט על גדות התעלה

דניאל אדלסון, תאריך: 6.10.2008
הנסיעה השאננה מהקיבוץ, חומרת המצב, הנס משמיים וקבלת הידיעה על מות החברים. אל”מ (מיל’) ד”ר יוסי אסף היה מ”פ בפועל של פלוגת צנחנים במילואים שחצתה את התעלה
כל מי שיכנס לשירותים של מכללת “סמינר הקיבוצים” יופתע לגלות שהחלוקה כאן קצת שונה מעולם השירותים הציבוריים שהתרגלנו עליו בחוץ. לא עוד בנים/ בנות, אלא חלוצים/ חלוצות. למרות שהחלוקה נעשתה הרבה לפני שאל”מ (מיל’) ד”ר יוסי אסף נכנס לתפקידו כמנהל המכללה, קשה שלא לחשוב כי מדובר עבורו בסוג של שלט “ברוך שובך הביתה”. המושג “חלוץ” לא יכול להישמע זר למי שנאבק בכל כוחו להתגייס לחטיבת הצנחנים, המשיך במילואים עד לדרגת מח”ט ובדרך הספיק גם לחנך לא מעט דורות של מורים ומורות. “יש בחלוציות משהו שאני אישית מאוד מתחבר אליו, והרבה בזכות השירות הצבאי”, אומר אסף. “חלוץ הוא אדם שהולך קדימה, אדם שקופץ למים ושואל מה הוא יכול לעשות למען המדינה והקהילה, לפני שהוא חושב למען עצמו”.
אפשר להשוות בין החלוציות של אנשי חינוך לזו של אנשי צבא?
“כן ולא. אם ניתן לעצמנו לרגע לדבר בקלישאות, אנחנו פה כדי ליצור איזשהו דמות של מורה-חלוץ-מנהיג קהילתי וחינוכי. במובן הזה הדבר מאוד דומה לחלוציות שבצבא. מצד שני בצה”ל הפוטנציאל החלוצי גדול יותר. אחרי הכול גם אם אני עושה את עבודתי מתחושת שליחות ומוציא מפה את המורים הכי טובים שיש, אני בכל זאת לא עוסק בחיים ובמוות. המשותף הוא בתחושה שאנחנו עושים משהו שהוא מעבר לביתנו הקטן, אבל אני חושב שהחלוציות בצבא הרבה יותר חזקה”.
להמשך המאמר לחץ על הקישור למטה

 

http://mazi.idf.il/165-6856-he/IGF.aspx    קישור ליוסי במלחמת יום הכיפורים 1973      

 

יוסי מסיים במכללת סמינר הקיבוצים  2000  –  2011
אחרי 11 שנים מסיים יוסי את תפקידו כנשיא מכללת ‘סמינר הקיבוצים’.
זמן מתאים לברר כמה סוגיות, רגע לפי עלייתו על כבש המטוס לביקור משפחתי.
“אף שלא חסרו לי תקופות משמעותיות”, אומר יוסי, “הפרק הזה – טעון משמעות עבורי. זוהי מכללה אקדמית לחינוך, בת 72, שליבּת עשייתה הינה בהכשרת גננות ומורים, למערכת החינוך הממלכתית הכללית”.
– במה התאפיינה תקופת כהונתך כראש המכללה?
“בראש וראשונה הייתי ממשיכיהם של מכונני המכללה מרדכי סגל (גבעת-חיים), 
שלמה יצחקי (עברון), ואהובה לאור (קבוצת שילר). הם שעיצבו את זהות המוסד הזה כנושא שליחות חינוכית וחברתית. העשור האחרון, אליו אני שייך, התאפיין בהעמקת החיבור שבין מורה – למחנך. לתפיסתנו, מחנך הוא שליחה של חברה דמוקרטית נאורה וסולידארית.
לא היססנו להגדיר עצמנו כמכללה פוליטית במובן היותר רחב של המושג.
“ב-2008 מיזגנו אלינו את המכללה להוראת טכנולוגיה, מתוך ראייתה של האמנות
וחוגי היצירה, שהיו בתחומה של מכללה זו, כתשתית לכל למידה וצמיחה אישית.
אמירה זו עומדת, לצערנו, בניגוד למדיניות משרד החינוך של היום, המקדשת קודם לכל
את הניתן למדידה.
בצד אלה, עוברת המכללה תהליך דרמטי של בניית מערכת ניהולית המבזרת את
סמכויות הניהול כלפי מטה. זהו שינוי משמעותי ומתמשך המחייב השקעה גדולה
בהעמקת התקשורת הפנים-ארגונית והשיח הלא-פורמאלי.”
– מהי תרומת הסמינר לחברה הישראלית?
“מעט אחרי בואי למכללה, הקמנו את יחידת השיווק ויצאנו בקמפיין עם הסלוגן
‘אם לא התקבלת לסמינר הקיבוצים – עדיין אתה יכול לפנות ולהתקבל לאוניברסיטה’.
רבים מתוכנו כעסו על היהירות הזו, אבל במבט שני אני רואה באמירה זו את
הגדרת שליחותנו. מי שבוחר להיות מחנך, בוחר ברכישת השכלה גבוהה, אבל גם
ובעיקר בנטילת אחריות לפְני חברתו וסביבתו. זהו הערך המוסף של המורה המחנך
על-פני כל סטודנט אחר.
“במציאות החברתית בישראל של היום, איני רואה גורם אחר, לבד ממערכת החינוך,
שיחוללו שינוי חיובי בכאוס הערכי והמוסרי המשתלט עלינו. מכאן התפקיד הרה-חשיבות,
ואולי אף הרה גורל, שאני מייחס למכללות המכשירות מורים.”
– מהן בעיות השורש של מערכת החינוך הציבורי?
“אני בוחר להתייחס לחינוך הממלכתי החילוני, אליו אנחנו מכשירים מורים.
כבר אמרתי כי חינוך והוראה חד-הם, והינם עניין לטובים שבטובים. לסיירת!
בעולמנו סטאטוס, הינו בעיקרו, נגזרת של שכר. ללא הכפלת שכרם של הגננות והמורים
נתקשה לגייס לסיירת הזו. אבל זהו רק תנאי הכרחי. נצטרך להיגמל מן השעבוד לאלוהיי
ההישגים המדידים. בוויתור על תחומי היצירה והאמנויות, ובהתמכרות למבחן שינון,
אנחנו מסרסים את סיכויי הילדים והנערים לצמוח כאישיות יצירתית, מעורבת ויזמית.
מערכת החינוך צריכה להתעמת עם תרבות הרחוב וההשטחה, ולא להחניף לה.
ומכאן חובתן של המכללות להכשרת המורים להצמיח מחנכים המסוגלים להכות בבוּרוּת
וברדידות. המחנך של היום אמור להתמודד עם אתגר שלא עמד בפני המורים בעבר.
אנחנו חייבים לא כמה קורצ’אקים בודדים, אלא אלפי ‘ילדים הולנדים’ שיטו את הזרם לכיוון
אחר”.
 
– לוּ היו נותנים לך, כראש המכללה, 100 מיליון ש”ח – היכן היית משקיע אותם?
“כראש מכללה הייתי בונה את הקמפוס החדש שלנו. אבל, כראש הממשלה הייתי מכפיל אותם לכדי 5 מיליארד ש”ח בשנה, ומשקיע אותם בשכר המורים והגננות, בשיפוץ הגנים ובתי-הספר לכדי פינות חמד, בהכפלת השעות לשיעורי אמנויות, לסדנאות יצירה, לשעות מחנך ולפעילות של תנועות הנוער. זה אינו חלום בהקיץ, אלא מה שנדרש כדי להתמודד עם האיוּם האיראני, ועם האיום הגדול יותר של הפערים החברתיים בישראל”.
– מה דעתך על התפרצות הר הגעש הדיגיטאלי?
“אף שלא אצליח להצטרף למועדון הזה, אין ספק שזהו כרטיס כניסה לעולמנו כאן ומחר. בלי רישיון נהיגה זה, לא נשרוד. אבל, אל נתבלבל להפוך אמצעי למטרה. אני נזכר בשירו קורע-הלב של ברכט, בו הבן שואל את אביו, באם ללמוד פיזיקה, היסטוריה, שפה, מתמטיקה, והאב עונה לו: ‘מדוע שתלמד? האם יהיו בעולמנו פחות רעב וסבל אם תלמד את כל אלה?’ ולאחר שתיקה כבדה, חוזר האב ואומר לבנו: ‘כן, בני, לְמד את כל אלה!’ זוהי כל התורה על רגל אחת. השכלה נטולת מצפן אנושי, אין בה ולא כלום”.
– ממי שאבת את השראתך בחינוך?
“את המודל שלי אני מרכיב מארבעה אלה: מנחם אורן ובן-ציון אסף, שידעו מהי אהבת האדם. מיאנוש קורצ’אק, שכל שאומר עליו רק ייגרע, ודוד שושני המסמל עבורי את האמת שאין בלתה על החיבור הנכון שבין האדם לאדמתו.
– בוא נעבור למגרש הביתי: האם יש בך געגוע לארץ-ישראל היפה, לקיבוץ הקלאסי?
“כן ולא. יש לי געגוע לבּוּשה התמימה השומרת עלינו מפני חמדנות גסה, ממוחצנת ודוחה. יש לי סנטימנט חזק להצְנע-לכת ולאיפוק. ולא, אין לי געגוע להתכסות במסווה של אידיאלים נבגדים, כדי לכסות על רִיק ועל אינטרס אישי צר וברוטאלי.
באשר לקיבוץ, אני גאה בניסיון הנועז הזה לייסד חברה שיתופית, חברת חלום. כאשר מתרוקן מלאי ה’אני מאמין’, וזהו תהליך בלתי-נמנע בניסיונות אנושיים מסוג זה, יש לאפשר צמיחה חדשה ואחרת. ההתעקשות לקיים חיים שיתופיים שאבד להם יסוד הבחירה, המניע האמוני, יש לה מחיר אנושי מר. עם זאת, אני מאמין כי האתגר של חברה אנושית שיתופית ימצא לו את מאמיניו החדשים.
אימא תרזה אמרה כי ‘אם תעסוק כל העת בלשפוט אנשים, לא תתפנה לאהוב אותם’. אני מתאמץ לצמצם את נטיית השיפוט שבי”.
        מה בינך לבין בית-השיטה? האם תרצה להשפיע כאן מבפנים?
“המקום הזה הוא כל עולמי. בעשור האחרון התרחקתי מאוד ממעורבות בחיי הציבור שלנו, ואולי יש בכך גם מעין ריאקציה על מעורבות-יתר, כמעט אובססיבית, שהייתה לי בכל שנותיי כחבר בוגר, איש קיבוץ בכל נפשו. מעבר לכך, אני סבור שאת פני בית-השיטה צריך שיעצבו חבריה ותושביה היותר צעירים, וטוב שכך. זה אינו מהלך של מהיום למחר, אבל הבְּריאה מחדש של סיפור המקום – קרֹה תקרה”.
 
– לאן פניך עכשיו?
“חשובה לי מעט בטלה, ואשרי המאמין שכך יתמזל לי מזלי. בצד השכיבה על הגב בלב האחו, עם גבעול חמציץ בפה, אני חולם להשתעשע עם מצלמת וידאו. אמלא חובתי בליווי של מוסדות טיפוליים-חינוכיים, ואשתדל לתרום (רצוי בעילום שם), לקהילה, שאני חייב לה כל-כך הרבה. כדי שהאושר הזה אמנם יתגשם, אצטרך להיות סרבן נחוש ותקיף להצעות ‘מגונות’.”
*
חברת בית-השיטה מברכת אותך ומאחלת לך המשך הצלחה בדרכך החדשה. הכבוד שלך, הוא כבוד שלנו. את השבחים הרבים שהורעפו על יוסי במסיבת הפרידה, קשה לתאר בעמודים ספורים ואנו מסכימים עם שירם של ‘פיקודיך’, ששרו בדמעות: ‘אוֹי לי, ילד שלי מוצלח!‘  אכן, כן.

 

                 

 מתוך יומן שיטים ינואר 2012

 

 

עריכה  : חגי בן גוריון

הפונט “אסף” לכבודו של יוסי אסף-לצפיה לחצו על התמונה והקישורים המצורפים

 

שלח לחבר   הדפס

עמוד ההורדות של פונט אסף

מכללת סמינר הקיבוצים הכינה לכבודו של ד”ר יוסי אסף, ראש המכללה היוצא, פונט ייחודי בהשראת כתב ידו – פונט אסף (Asaf).

מי שמעוניין ליהנות מפונט זה במחשבו האישי, מוזמן להוריד את הקבצים המצורפים.

ובתודה ליוסי
הקבצים להורדה:

 

 חזרה לראש העמוד

backtotop