יענקלה הורביץ אוסף קריקטורות

 

הקריקטורות של  יענקל’ה
 
 
  הורביץ – קישור למוזיאון הקרקטורות בחולון



כל הדירה שלו מלאה עד אפס מקום בתיקי-קרטון. תיקים על תיקים, מדפים על מדפים, קירות שלימים, חדר ועוד חדר. אפילו לפיסת נייר קטנה אין מקום. וכמו באגדה על הדייסה המתוקה שעלתה על גדותיה וגלשה החוצה, כך גם התיקים של יענקל’ה…
ומה יש בכל התיקים האלה? קריקטורות! קריקטורות שהתפרסמו בכל העיתונים משנת 1958 ועד רצח רבין. מאז הרצח הזה, חדל יענקל’ה לעסוק במלאכתו האהובה. ואולי יש משהו סימבולי בצמידות התאריכים הללו, או שמא בעיה של חוסר מקום בלבד.  
יענקל’ה (82), אספן כפייתי של קריקטורות, היה מגיע לכל(!) העיתונים והמגזינים שיצאו לאור במשך עשרות שנים. היה גוזר את הקריקטורה, מדביק על בריסטול, מצרף טקסט חדשותי, ומתייק בתיקים. כך, 25 שנים, 365 ימים בשנה. מאות-אלפי קריקטורות. אוסף גנוז, נדיר, אוצר מיוחד במינו. מאז רצח רבין, הוא פסק. רק מציץ בהן פה ושם, ונהנה.
 
מתי ואיך פלש החיידק הזה לחייך?
יענקל’ה: בשנת 1958 נשלחתי לצוּבה במסגרת עזרה למשקים צעירים. יום אחד נתקלתי בחדר-הקריאה בקריקטורה שגלגלה אותי מצחוק. זה היה כאשר הבריטים מינו את ישראל רוקח לראש העיר של תל-אביב. הקריקטורה שצוירה ע”י אריה נבון הראתה קצין בריטי אוחז ברוקח ומושיב אותו, התינוק, על הכיסא ועושה לו ‘הוֹפה-לָה’… זה כל-כך הצחיק אותי… הבנתי מיד את הסיטואציה הפוליטית לעומקה, ומאז הייתי מחכה כל יום שישי לעיתונים בחדר הקריאה”.
ואכן, כולנו יודעים שקריקטורה טובה, יכולה להעביר מסר חד ועוקץ יותר טוב מאלף מילים. בתחילה אסף יענקל’ה רק את הקריקטורות, אך במשך הזמן צרף לכל אחת תגזיר חדשותי מאותו יום, כדי לזכור את ההקשר. ידידים ובני משפחה דאגו לספק לו את ‘הסחורה’ באופן שוטף, כך שלכל העיתונים היה ייצוג: “דבר”, “למרחב”, “דבר לילדים”, “הארץ”, “לאישה”, “העולם הזה”, ו…העולם הבא, – לכל עיתון.  
 
 
 
 

איזה קריקטוריסטים אתה הכי אוהב?
את זאב, דוֹש, רענן לוריא, אריה נבון (שאח”כ פנה לתיאטרון) ועוד, גם את החדשים, מישל קישקא, גבע וחבריהם. בל נשכח את הקריקטוריסט הוותיק מכולם, את דן גלברט מאלונים. הוא היה חלוץ הקריקטוריסטים שצייר עוד לפני קום המדינה. אריה נבון צייר הרבה את הווי הפלמ”ח. כן, אהבתי את החבר’ה האלה…
על שאלתי מהי הקריקטורה האהובה עליו, ענה יענקל’ה בצחוק מתגלגל: אחרי ההכרזה של צרפת על פצצה גרעינית, הופיעו בשני עיתונים מתחרים בדיוק אותה קריקטורה על-ידי 2 ציירים שונים: דוֹש ולוריא. זה היה כאילו נדברו ביניהם, אך לא. שניהם חשבו במקרה על אותו רעיון וציירו כל אחד בקו שלו: אותו אדם, אותה דלת, אותה זווית של הרמת יד, זה היה בלתי יאומן!! זה קורה, אולי, אחת למאה שנים, אם בכלל.  
בשנים האחרונות התעייף יענקל’ה. חש שההובי הזה משתלט על חייו, ושואב אליו את כל-כולו. “ברגע שהרגשתי שאני מתחיל להשתעבד להובי, החלטתי להפסיק! אני לא רוצה לחיות חיי עבדות. זה נורא. הניירות כבר מתפוררים, צריך לאחסנם בתנאים מתאימים, והמקום צר מלהכיל. ניסיתי בזמנו לעניין את בית-ספר, אך לשווא”.
 
בני המשפחה נרתמו לעזרה ומצאו באמצעות האינטרנט את “המוזיאון לקריקטורות וקומיקס” בחולון. מוזיאון חדש בן 8 חודשים. אחרי ששלח להם כמה דוגמאות, הם יצרו עימו קשר, ולפני זמן קצר באו אליו הביתה דן פתיר (לשעבר יועץ התקשורת של בגין ורבין) ושלמה נקדימון) עיתונאי בכיר עם 5 מיכלי קרטון לאחסון החומר. כשהם נכנסו לדירה, הם היו המומים מהכמות האדירה, ואחרי מילוי המיכלים הצליחו לקחת פחות מרבע החומר…
רק כשהאוסף יגיע למוזיאון בשלמותו, יגיע ליענקל’ה למנוחה ולנחלה. כשהזכרתי לו את ימיו כשחקן קומיקאי בחגי בית-השיטה, הוא נזכר בגעגועים ובעיניים לחות בתקופות הנפלאות של החזרות עם דיתה, אהרון שמי, חנוך סלור, ובכל החברותא המיוחדת הזו אליה השתייך. (דיתה: “יענקל’ה הוא קומיקאי ומוסיקאי מוכשר, וכחשמלאי ‘בישל’ וערך לי את קטעי המוסיקה מפטפון לטייפ. לא הייתה הצגה או פזמון שלא שיתפתי אותו”).
 
– לא כאב לך להיפרד מ’הבייבי’ שלך?
“לא! את חושבת שעדיף ש’הבייבי’ הזה ימות? שייחנק בהררי אבק וחום? למה!? אני ממש-ממש שמח שמישהו בא לקחת אותו. עכשיו אני יודע ש’הבייבי’ הזה יחיה ויביא תועלת”.
יענקל’ה לא ביקש פרטים על המוזיאון, גם לא באיזה צורה יוצג החומר, כמה מקום יוקצה לו, איזה אמנים יוצגו עימו. כלום. העיקר שיש לזה דורש! כשיסיימו את המלאכה יזמינו אותו, בוודאי, לפתיחה. הוא לבטח יהיה האיש הכי גאה ברגעים האלה.
כשביקשתי ממנו קריקטורה ל”שיטים”, הוא נדרך מיד ואמר: “לא! עכשיו אני יותר לא פותח כלום!! עכשיו אני רק מחכה שיבואו לקחת…”
ואז, כשכל המדפים יהיו ריקים, יניח יענקל’ה בגאווה את יצירותיו המוסתרות בארון שעשה במהלך עבודתו בחשמלייה: חפצי נוי מחלקי-חשמל ישנים: פמוטים, חנוכיות ועוד. הם אלה שיתפסו את מקומן של הקריקטורות שהיו עבורו – עולם שלם שנעלם…
 
תודה לך, יענקל’ה שהסכמת לשתפנו.
ראיינה: אפרת 
 

 

 
 
 

 מתוך אוסף קריקטורות ‘מן העיתונות’, נתרם ע”י מר יעקב הורביץ

     
 

         
 

יעקב הורביץ – האספן מבית השיטה

מאת: אלי אשד   באדיבות המוזיאון הישראלי לקריקטורות וקומיקס בחולון 2008

האוסף של יעקב הורוביץ מהווה תרומה חשובה לחקר הקריקטורה וגם ההיסטוריה והתרבות של מדינת ישראל. יש לזכור שקריקטורות נחשבו מאז ומתמיד שלא בצדק לפריט פחות ערך ורק מעטים מאוד עסקו באיסופן השיטתי. מבחינה זאת האוסף המסודר היטב של יעקב הורוביץ האספן מבית השיטה הוא מתנה יקרת ערך לחוקרים . יש לקוות שלא ירחק היום וכלל החוקרים יוכלו להשתמש בו עבור מחקריהם .

 

יעקב הורוביץ הוא חשמלאי, פנסיונר צנוע מקיבוץ בית השיטה. אבל הוא אינו רק פנסיונר קשיש וחביב, הוא גם אספן שבמשך עשרות רבות של שנים מ- 1958 ועד 1995 אסף ושימר כל קריקטורה שהצליח לשים עליה את ידיו ממרבית העיתונים של ישראל וגם מכמה עיתונים מחו”ל.

התוצאה היא אוסף ענק מדהים ומקיף של הרוב המוחלט של הקריקטורות שיצאו לאור בישראל במהלך תקופה של 37 שנים! אוסף שאין כמוהו בכל מקום אחר שהרי מי ראה צורך באיסוף ושימור קריקטורות?

כעת האוסף המדהים הזה נתרם למוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס בחולון, שם ישומר וניתן יהיה להשתמש בו בעתיד ככלי עזר בסיסי לחקר תולדות הקריקטורות, הפוליטיקה והחברה בישראל בכלל במהלך תקופה ארוכה זאת. בכל יום שישי, כמו שעון היה הורוביץ ניגש לחדר הקריאה בקיבוצו, בודק את כל העיתונים שהגיעו ‘מעריב’, ‘דבר’, ‘ידיעות אחרונות’, ‘על המשמר’, ‘הארץ’, ‘במחנה’ ו’לאשה’. כל שחיפש בהם היו הקריקטורות, אותן גזר עבור האוסף שלו. מידי פעם היה מאתר או מקבל גם עיתונים מחו”ל וגוזר גם מהם את הקריקטורות, אם כי עיקר האוסף היה הקריקטורות הישראליות.

אלי: איך הגעת לרעיון של איסוף קריקטורות?

הורוביץ: מילדותי אהבתי את הקריקטורות של אריה נבון ועד עצם היום הזה אני זוכר את הקריקטורה הראשונה שלו שראיתי אי אז בשנות השלושים. אני זוכר היטב שהקריקטורות האלו הסבירו לי את המאורעות הרבה יותר טוב מהמאמרים הפוליטיים הכבדים והמשעממים. בשנים הראשונות עוד לא חשבתי לאסוף קריקטורות אלו, ועכשיו אני מצר על כך. אני יכול לומר לך שהקדשתי הרבה מאמצים למצוא את אותן קריקטורות של אריה נבון ולא הצלחתי בכך, לצערי. הרעיון של איסוף הקריקטורות עלה במוחי ב-1958 כשנשלחתי על-ידי הקיבוץ לעבוד בקיבוץ אחר וחיפשתי מה לעשות בזמני הפנוי, ואז עלה במוחי הרעיון לאסוף קריקטורות.

אלי: למה בעצם?

הורוביץ: היום כבר קשה להגיד. למה אנשים אוספים דברים? לא תמיד זה ברור, ישנה משיכה ספונטאנית לא תמיד רציונאלית. אבל נראה לי שאיך שהוא היה לי רעיון שהקריקטורות האלו הן המתעדות הטובות ביותר של תקופה וכשאתה עובר עליהם אתה מבין את האירועים טוב יותר מאשר דרך הפובליציסטיקה.

אתה מכיר את האימרה ש’העיתון של אתמול טוב רק לדגים’ אבל עיתון מלפני חודש, שנה או עשר שנים – זה כבר עניין אחר. דרכו אתה יכול להתחיל לעמוד על תהליכים היסטוריים ממש. והקריקטורות שפורסמו בעיתונים הן כלי עזר עיקרי בכך.

אלי: כיצד אספת?

הורוביץ :כבר בשלב מוקדם החלטתי שאין זה מספיק לגזור אותן כי יבוא יום שאנשים פשוט לא יבינו את המדובר בהן. ולכן הקפדתי לגזור עם המאמרים הרלבנטיים לקריקטורה כדי שהרקע לה יהיה מובן, וכמובן גם לרשום את התאריך של כל קריקטורה ואפילו הקפדתי לסמן את שמות האישים השונים המופיעים בכל קריקטורה, כולל כמובן הדמויות הפחות ידועות. זה הופך את אוסף הקריקטורות לכלי עזר חשוב מעין כמוהו לחוקר שפרט לגולדה, בן גוריון ושרת ועוד כמה, לא מכיר באמת את הדמויות שהיו מוכרות לכל בשנות החמישים והשישים ומאז הן נשכחו לחלוטין.

אלי: לקיבוץ לא הייתה בעיה שאתה גוזר מהעיתונים שלו?

הורוביץ: בוודאי שלא, הרי לא היו שומרים אותם. רק אני שמרתי חלקים מהם באוסף שלי. ובשבילי תבין זה היה תיעוד של תקופה. אלי: היית אוסף כל קריקטורה מכל סוג? הורוביץ: בהחלט אספתי הכול, גם קריקטורות פוליטיות וגם קריקטורות כלליות ואת כולן הקפדתי לשמור לפי תאריכים מדוייקים לפי סדר מובחן מאוד.

אלי: מי היו הקריקטוריסטים שאהבת במיוחד?

הורוביץ: אריה נבון כמובן שגרם לי לאהוב קריקטורות, את דוש את רענן לוריא את שמואל כץ וגם את זאב שבמיוחד אהבתי את הקריקטורות שלו בסדרת ‘על כל פנים’ שתיארו דמות פוליטית וההיסטוריה שלה. הקריקטורות האלו דיברו אלי במיוחד.

לאורך השנים הייתי מוציא את הקריקטורות משנים קודמות ומסתכל בהן שוב ולפעמים מבין דברים שלא הבנתי בזמן אמיתי על אירועים פוליטיים וחברתיים שונים.

אלי: למה הפסקת בשנת 1995 את האוסף? בגלל רצח רבין?

הורוביץ: נכון שיש האומרים שרצח רבין היה סוף תקופה, אבל הקשר היה מקרי לחלוטין. פשוט כבר לא היה לי מקום בדירה איפה לשים את הארגזים של הקריקטורות ונאלצתי להפסיק פשוטו כמשמעו.

וכעת לאחר שביתו של הורוביץ התפנה מכל הארגזים והאוסף יקר הערך הועבר למוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס בחולון שם יהיה ביתם,

מה הלאה?

הורוביץ: שלא תחשוב שהבית שלי יותר פנוי עכשיו. אני אוסף עכשיו כלי חשמל וכעת הם תופסים כל סנטימטר בביתי.

yaakov_004.jpg

    באדיבות אלי אשד ומוזיאון הקריקטורות בחולון

 

חזרה לראש העמוד

                                                           

backtotop