עובד דרור-מנהל רשות ניקוז ירדן דרומי

עובד דרור איננו – 2007

 

img_oved_dror02

“איך נאמר על האיש הזה, איך נאמר עליו היה היה. איך יאמרו בית-השיטה, עמק חרוד, נחלי הצפון והרריו,איך יאמרו עליו היה. איפה בכלל ישנם עוד אנשים כאיש הזה. כמה עובד יש, שאפשר לנו בלעדיו. ספור האהבה שלו עם נוף הולדתו, נוף מולדתו, נוף חיינו, היה אחד ויחיד. הוא ליטף ולש מחדש את חמוקי וסלעי האדמה הזו. רק מי שנשבע כך אהבה, רק מי שנתינתו מעולם לא תבעה החזר או במה, רק הוא היה ראוי לה, למטמוניה של חלקת האלוהים הזו. חלקתו שלו. האם היתה זו היא, אותה תסיסה חסרת מנוח לברוא עולמות מתוך היש, אולי היתה זוהי שבסערתה הכריעה את לבו. עובד איננו לנו, איננו לומר לו את אשר שמרנו לומר לו בבוא העת. איחרנו אותך, עובד שלנו. אין עוד עובדים.”

יוסי אסף

שקע ברומטרי כבד רבץ על הארץ כשהובא עובד דרור ז”ל  למנוחות. בשנתו ה-56 נפטר לפתע, שבע מעשים ועתיר תוכניות. סופת שלגים עזה השתוללה בחרמון וזרמי מים חומים מסחף שצפו באפיקי הנחלים. השמיים התבהרו באחת כשיצא הקהל הרב ללוותו בדרכו האחרונה בבית העלמין בקיבוצו בית-השיטה. דרור היה מנכ”ל רשות הניקוז של הירדן הדרומי אותה הקים יש מאין והפכה לספינת הדגל בתפיסת משק המים הלאומי. במהלך חסר תקדים הצליח לרתום את הרשויות המוניציפליות בצפון המדינה מצפת ונצרת ועד ים המלח לפרויקט המשותף. בכוח אישיותו ליכד עיריות ומועצות אזוריות יהודיות וערביות, שהיו שרויות במשך עשרות שנים במאבקי סמכויות ותקציבים, ביריבויות פרסונליות ובסכסוכים היסטוריים, וגייסם למפעל הנחשוני שיזם וניהל. החדשנות התקדימית בפרויקט נובעת מתפיסת ניהול ריכוזית של כלל הגורמים הממלכתיים (משרדי הממשלה, מינהל מקרקעי ישראל, נציבות המים, הקק”ל), המערכות המקומיות ותאגידים פיננסיים (המפעלים המשותפים צמח, יזרעאל, בית-שאן, עסקים פרטיים). מעבר להיבטים הכלכליים והאקולוגיים של הפרויקט הוא התווה ויישם תוכנית מתאר חינוכית ברמה הארצית (מבצע התיירות השנתי ‘העמק הוא מטמון’, סיורי ידיעת הארץ לחיילי צה”ל, עולים חדשים, ותיקי היישוב), ופילס דרכי טיולים להמוני בית ישראל ברחבי הגליל התחתון ובקעת בית-שאן.

עובד דרור היה דמות בולטת בנוף העמק שזכה להטביע חותם ניכר בפני השטח. נצר לשושלת רבנים וגדולים בתורה, עליה נמנה גם הרב קרליץ החזון אי”ש, בכיר רבני הזרם החרדי בקום המדינה. הוריו, לאה ושלום קרליץ, היו ממשפחות מסורתיות מחלוצי העבודה העברית בפרדסי פתח-תקווה שבחרו בדרך החיים הקיבוצית. בילדותו היחפנית התפרסם כמשולח רסן המתפרץ לכל דבר תעלול ותגרה הגונה. בשנות התיכון גילה את המתמטיקה וחוקיה ואת האכסיומות הגאומטריות. בחריצות למדנית ובלהט נעורים ניתב את בשורת האינטגרלים והדיפרנציאלים לוויכוחיו הנצחיים והנחרצים על תקנוני קומונת האופניים, משק הילדים – לאן? ומסעות בני חטיבת הקיבוץ המאוחד לסיני.

במלחמת ההתשה שירת דרור כטנקיסט בחטיבה 401 בקו התעלה והמשיך במסלול פיקוד וקצונה. במלחמת יום הכיפורים השתתף בקרב ההבקעה לסוריה באוגדת דן לנר בחזית רמת הגולן. בשירות המילואים פיקד שנים רבות על גדוד שריון שהלך אחריו באש ובמים. עובד היה איש עבודת כפיים ברמ”ח ושס”ה הנטוע באדמתו ושתול על פלגי מים. תמיד סועה וסוער, תמיד בתנועה נמרצת מקטפות הכותנה לבוסטר הבאר ברפת, תמיד המחסור הכרוני במים בראש דאגותיו, ותמיד נתון בחישובי מפלס הכנרת, רמת הממטרים ומצב אקוויפר ההר והשכבות ההידרולוגיות. איש קצוות ופרויקטור בעל חזון שהגשים ייעודו לאור מופת אבותיו. הודות להתמסרותו הטוטלית ולכושר הביצוע הפנומנלי שלו הצליח למסד ולמנף שלל יוזמות נקודתיות שלקח לידיו. דרור נודע בעמידתו הנחושה על עקרונותיו הציוניים ללא חת וללא לאות. הוא דבק בערכי אמונתו ונאבק בהתמדה עיקשת על מימושם. מעולם לא נרתע לצאת חוצץ נגד ההגמוניה המפלגתית והמערכת התנועתית. התרחק בקנאות מהעסקנות הציבורית במתכונתה הממסדית, אולם היה מעורה לפניי ולפנים בהוויית החיים החברתית בקיבוצו.

 

לאחר מלחמת יום הכיפורים הקימו צביה ועובד את משפחתם וביתם. כשלקה בנם הבכור, אהוד דרור, בלוקמיה התעלו למדרגת התמסרות נפש בלתי נתפסת. שני הורים בשנות העשרים לחייהם המקדישים ימיהם ולילותיהם בהתרוצצות מעונה בין בתי חולים ובמאמץ עד כלות לשלב את ילדם במסגרת הגן וכיתות היסוד. את כל אהבתם ומאודם השקיעו צביה ועובד בחינוך בניהם אפרת, אבנר ואודם. בתום ההלוויה התקדרו השמיים. ברק יחיד פילח את חשרת העננים שהאפילה מעל הגלבוע. שדות מזרע בתשבץ גוני הירוק נפרסו בצל הגשם, ריח ירק חריף נישא בעמק ופריחת האביב הרכינה ראשה במטח שניתך על רגבי העפר.

קישור לתולדות רמת יששכר

“עובד דרור איננו”, הקיבוץ, 23.3.2007, עמ’ 26

תמיד עובד

ו’ בסיוון תשע”ז  31.5.2017

צביה היקרה,

ברכות חמות להוצאת הספר תמיד עובֵד, במלאת עשור למותו הפִּתאומי. הספר הוא יותר מקובץ צנוע של סיפורי ילדים המיועד לצאצאֵי משפחת דרור שלא ידעו את עובד מולידם. סיפורי הספר מגוללים יריעה דורית הנפרסת במסלוּל חייו של עובד מחיק משפחתו, החברָה הקיבוצית, השירות הצבאי, הבית המשפחתי החם שהקמתם יחד, והעבודה. העבודה עד כְּלות שלעולם אינה נגמרת, העבודה שבחוּבָּה נסוב ציר חייו ועל בּמתה נדם לבּו.

כוחו של הספר נובע מהענווה המרחפת על סיפוריו ושוֹרה בשוּרותיו. אין בו עלילות גבורה נועזות, מאבקים נחוּשים והתנצחויות משולהבות;

אין בו עבודה קדחתנית ומיוזעת עד אפיסת הכוחות;

אין בו מִפעלי תשתית עוקרי הרים המקעקעים תבל וּמְכוֹנה;

ואין בו פאתוס נמלץ, סִסמאות מרוממות ומילים מצוחצחות.

נהפוך הוא; משב מפויס ותְמים-דרך נרקם כחוט השני בין השיטין ומפיח בַּאסוּפּה רוח אנושית. רוח אוניברסלית המתעלית מעל סיפורו האישי של עובד ומעל זמנו וּמקומו.

אישיותו של עובד התאפיינה בנחרצוּת עמדותיו, בפסקנוּתו, בבגדי עבודתו הנִצחיים.

הוא לא נרתע מעימות חזיתי נוקב, לא חת מפני קירות המִמסד ולא חס על יריביו;

וורקהוליק מושבע המכור לעבודה מפרכת ולגיוס משאבים מאומץ;

לוחם בנשמתו השׂשׂ אלֵי קרב ומפקד תקיף האוכף את מרותו;

איש קצוות הדבק בקנאוּת בצו לִבו ובַאמת הפנימית שאין בִּלתה.

היו בו צדדים נוספים, כמובן, שהיו הרבה יותר משמעותיים בדרכו ובחייו – ההתמסרות העילאית למשפחתו, המנהיגוּת המשימתית למען הכלל, ההיחלצוּת לעזרת נזקקים, ההתייצבות לימין חבריו, היושר הישיר ללא חנופה וללא צביעוּּת, ההגשמה הלכה למעשה, הדוגמה האישית, המתן בסתר וטוּב הלב. אולם לפי שהטבע האנושי מתוּכנת לתייג ולתת סימנים, נחקקה תדמיתו של עובד ברישומם השַלטָני של אישיותו הסוֹעָה ומִזגו הסוער.

מסיפורי הספר מצטיירת לכאורה דמות שונה מדמותו של עובד שכֹּה היטבנו להכיר. ילד גן רגיל בין בני גילו, אולי קצת “פְּעַלְתָּן, מַפְרִיעַ לֹא בְּכַוָּנָה”, אבל הודות לגננת הנבונה “הַכֹּל בָּא עַל תִּקּוּנוֹ בְּשֶׁקֶט וּבְשַׁלְוָה”;

מילואימניק מהשורה ש’קופץ רגע הביתה’ לתקן את הטשטשת של גדר המערכת וממשיך במשימה; ונויניק פשוט שטיפח בשקידה עמלנית את החצר ו”גָּזַם, וְשָׁתַל, וְנִקָּה וְהִפְרִיחַ”.

אולם אין אלה פני הדברים.

השוני טמון בזווית המבט, והיא הטוענת את הספר בעוצמתו הייחודית.

גיבור הספר אינו עובד המוּטבּע בחותמן של ההתפרצויות הוולקניות, סופות הריקוּשטים ולהט החרב המתהפכת. גיבורו של הספר הוא עובד הגרעיני המוצג בתמציתיוּת מזוקקת, עובדתית בלבד – ללא שמות תואר, לְוואים ומילים נרדפות. גיבור מובהק של סיפורי ילדים שמחליט, ויוזם, וּפועל, ומתמודד ללא כְּחל וּשְׂרק עם תוצאות עשייתו. גיבור ספרותי אמיתי המתואר בלקוניוּת נזירית, ללא הסברים וללא הטפות מוסר, שמשאיר את מרחב הפרשנוּת לאופקי דִמיונו של הילד המאזין.

נכדיו, ניניו וחימשיו של עובד בגילם הרך עוד ידֹעַ יֵדעו בבוא יומם מי ומה היה עובד, ויתוודעו בבגרוּתם למעלותיו, לתכונותיו, לתווי פעילותו. סיפורי תמיד עובד מפליאים להנגיש את אישיותו לילד המרותק בשפה רהוטה ובעושר דימויים. הדמות הרחוקה קורמת עור וגידים אנושיים, והיא דמות חיה ונושמת שאפשר להזדהות איתה, לחוש את תחושותיה, להבין את דבריה ואת עשייתה. דמות ממשית ורלוונטית בחיי צאצאיו. יתרה מזאת, הודות לקירוּב הדמות העלוּמה לעולמם הילדוּתי יוצרים הסיפורים גירוי ראשוני להתעניינוּת עתידית.

בחירת הסיפורים מהמאגר הבלתי נִדלֶה משרתת נאמנה את קהל היעד שאליו מיועד הספר. העדפת התיאור מִפרק עבודתו הקצרצר והשכוח של עובד בנוי על פני גידולי השדה, חרושת מתכת ומִפעלוֹת המים – ממחישה היטב את השיקול הכול כך נכון ומדויק. לך תסביר לילד בן ארבע–חמש מה זה ‘מנכ”ל רשות הניקוז של הירדן הדרומי’ (התפקיד היוּקרתי והחשוב שעובד בנה מראשיתו); לעומת ניקוי החצר וכיסוי פחי האשפה מפני החתולים, שברורים ונהירים לילד על בוריים מחייו שלו. האדרת הגיבור והניסיון לשוות לו נופך ‘גדול מן החיים’ מתייתרת מאליה. הסיפורים ה’מינוריים’ ושפת כתיבתם הם-הם הטוענים את הספר בערכּיוּתו המוּסֶפֶת.

כישְרון הכתיבה המעוּלֶה של אירית ירדני הוא מקור ייחוּדו הסגוּלי של הספר – השפה העשירה והלא-מנופחת, ההקשרים האסוציאטיביים שמעגנים את הסיפורים באדמתם ובנופם האנושי (“‘הַוַאדי שֶׁל וַקְסִי, כֻּלָּם מַכִּירִים”), החריזה המתנגנת, המשקל, הקצב, המוזיקליוּת, ומעל כולם – סוד הצִמצוּם. הכישרון לתמצת את עלילת הסיפור במילים ספורות הקולעות ישירות אל עין ההתרחשוּת והווייתה – הוא מתת אל שמְתֵי מעט ניחנו בו. ללא הכברת מילים נושבים מדפֵי הספר מראות העמק והגלבוע, ריחות היורה ופריחת הפרדסים, ההתלהבוּת בחגי המשק ואהבת האדמה.

שיאו הסִפרוּתי של הספר בא לביטוי בסיפור על אהוד, עליכם – הוריו, ועל אחיותיו ואחיו. מיזוג נדבכי הסיפור המשפחתי, הבעת כאב האסון הטרגי ותיאור המשך החיים בשורות ספורות בלבד, המיועדות לאוזניהם של ילדים בגיל הרך – הוא מושלם בעוצמתו הסִפרוּתית. ההסתפקוּת בארבע שורות קצרצרות בלבד מגלמת את חוזקתו: “מֵהַמַּסָּע הַמְּפָרֵךְ, הַכּוֹאֵב וְהֶעָצוּב / חָזְרוּ רַק הַהוֹרִים, אֵהוּד הָלַךְ לִבְלִי שׁוּב. / לַבַּית הִתְוַסְּפוּ הַצַּעַר וְהַגַּעְגּוּעַ / וּלְצִדָּם הָאַהֲבָה הַשּׁוֹפַעַת כְּמַבּוּעַ”. נדמה כאילו כל היוצרות מתכנסים למעמד משפחתי מכונן שאין למעלה ממנו. זה הסיפור שלא יוכל שלא להיחקק בנפשו של כל ילד במלוא כאבו וביִפעת ההתגברוּת על האובדן.

איורי הספר שציירה אנה פרידה תורמים להשבחת הספר לאין שיעור. מעבר ליופיים האמנותי מקרינים האִיורים צבעוניוּת מאירת פנים על הכותר כולו. האיוּרים שובים את עינו של הילד המקשיב לסיפור, ויותר משהם מסייעים לַביאור הגרפי הם נוסכים בו חיוּניוּת אופטימית וביטחון בעולמו. דמותו של עובד לא מתעטפת שחורים ולא נכרכת בקדרוּת מאולצת, שהרי הילד יתקשה להתאבל על מי שמעולם לא הִכיר. אדרבה, דווקא הססגוניוּת התוססת זוֹרָה שִמחת חיים שממנה יכולים לנבוט רגשות אותנטיים כלפי מי שהלך לעולמו משכבר הימים. ולמרות הִסתלקותו של נשוּא הסיפור קולט הילד וסופג את יחסם של האנשים היקרים לו ביותר כלפיו – בנימת הקול, בשפת הגוף ובעיקר ברצון לספר ולדבר בו ובהרפתקאותיו. האיוּרים השוקקים צובעים באור יקרות את שובל הסיפורים שנותר מעיזבונו של ההולך, ומַקנים לזִכרו פינת נהרה חמה בלִבו של הילד.

מוקירי זִכרו של עובד יִנצרו בלִבּם עוד שנים רבות את דמותו הסוחפת.

ומשיֵאספו גם אלה, ותסוּף מן הארץ חלקת חייהם ותימוג –

תישאר גניזת הסיפורים לטמון את זרע הנחלת זִכרו;

ולא עלייך ולא עליהם לבדם המלאכה לגמור.

אשרי עובד שזכה בך בחייו ובמותו,

אשריכם שזכיתם בביתכם המשפחתי,

ואשרייך שזכית וזיכִּית במצוות הנטיעה לדורות.

בברכה, ניר מן

 

אַהֲבַת הַמּוֹלֶדֶת שֶׁלִי מִתְהפֶּךְ עַל מִשְׁכּבוֹ,

מֵייחל לַאַשְׁמוֹרֶת הַנְכוֹנַה.

אַהֲבַת המּוֹלֶדֶת שֶׁלִי מֵשַׁחֶר לַהַשְׁכַּמָה,

מַשְׁכִּים עִם שַׁחַר.

וּבֵין הַנֵץ וְעַד עַרְבּוֹ יוֹצֵא אֶל פֵּלֶך סְבִיבוֹתָיו,

מַרְחִיב לַנְחָלִים, מֵדַפֵּן לַדְפַנוֹת

פּוֹרֵץ לַשִׁטְפוֹנוֹת.

מֵסַמֶן שְׁבִילִים לַעָד, נוֹטֵע צֶל צוֹמֵח.

אַחַר שׁב אֶל גַנוֹ, מִתְבּוֹנֵן קַרוֹב, רוֹאֵה רַחוֹק.

נַע וַנַד בֶּין הַענפִים, עוֹדֵר, מַשְׁקֵה וּמֵקַלְטֵר.

עֶשֶׂב שׁוֹטֶה מֵנַכֵּשׁ, לא יוֹעִילוּ מֵחַאוֹתָיו.

עֶשֶׂב רַאוּי מֵלַטֶשׁ, בְּכפּוֹת יַדָיו מֶעוּגָב.

וּבֵין לְבֵין מִתְכּוֹפֵף, אֵבֵן קְטָנָה לְסַקֵל.

מֵלַטֶף עַלְעַלֵי הַדֵשֶׁא, בּוֹחֵשׁ, מֵיישֵׁר, מֵהַדֶק.

 

אַהֲבַת הַמּוֹלֶדֶת שֶׁלִי נֶאֶנַח משׁוֹרְשֵׁי גַפְנוֹ,

עַד קְצוֹת תֵאנַתוֹ. מֵחייךְ מּבַּעָד בְּדִידַיו

וּמֵכבֵּד בְּפּרְיוֹ.

וְשׁוּב נֶאֶנַח מֵעוֹנֶג וּמִזֵעַה.

וְאַז מֵנִיח קְצָת סַלְעי אֵם

אַף מֵלַטֶף גֵזָע אַבוֹת עַבוֹת.

מֵגלְגל זַית עַתִיק בִּימִינוֹ, אוֹצַר פְּרחִים לִשׂמאֹלוֹ,

פִּרְחֵי יוֹפִי.

פִּרְחֵי יוֹפי לַנְשַׁמָה.

וְיֵשׁ בּוֹ אוֹר וְיֵשׁ בּוֹ דְרוֹר.

וְהוּא עוֹבֵד.

אַהֲבַת הַמּוֹלֶדֶת שֶׁלִי

תָּמִיד מֹשְׁכִּים עִם שַׁחַר.

אייל שריג

ערב יום העצמאות תשס”ב         16 לאפריל 2002

עובד,  סלע רך

עובד סלע רך מבוקע מבפנים

עובד את אדמתו היה, עובד

אוהב את ביתו ומדינתו

שמו כבל אותו בתוך עצמו

 

פני העמק הזה היו פניו, חרושי קמטים פנימיים, עקשנות חקלאית ודבקות במשימה

פרח גינגי’ מקומי, העמק פורח, גם לכבודו היום

יהודי וישראלי אמיתי, נצר למשפחת רבנים ומתיישבים,

אהב לעסוק במילים ומה שביניהן

איש לומד, חוקר וחודר לפרטים עד למיצוי יסודות הפתרון

24 שעות ביום, בתוך המחשבה והעשייה

בחוץ שליו, בפנים סוער

בחוץ איתן, בפנים קרוע

בחוץ שלם, בפנים קטוע

עובד התחיל את הבוקר בלילה

המחשבות לא נתנו לו מנוחה, הוא היה מכור לעבודה

עובד לא נתן לעצמו הנחות, דרש מעצמו עד הסוף

ולא הבין מדוע כולם לא פועלים כמוהו

האדמה הייתה בידיו כחומר ביד היוצר

חשב ויצר את הנוף סביבו, הקשיב לרבים ועשה בדרכו

הוא התאהב בשינוי, ובתפיסה כי התשתית היא לא סתם

אלא בסיס ליצירת אומנות של נוף וסביבה,

וחיבור הקהילה דרך האירוע “העמק הוא מטמון”

הנאתו גאתה למראה האלפים המבקרים בעמק,

הגבעות המוריקות והפורחות היו שולחן עבודתו

הוא היה לחבריו מודל לחיקוי, מוביל ושותף,

לביצוע מושלם בדרכו, העצמאית בחשיבה ובעשייה.

האמת שלו הייתה חשובה לו יותר מבריאותו.

כשהגיע לגיל – 50 ,  אמר לי באחת הפעמים :

“אי שם ברגע, כבה בי האור הפנימי ואני ממשיך בתחושה שכל יום נוסף הוא בונוס עבורי,

ואל תצפו ליותר”.

עבדתי אתו באהבה, הוא השאיר לי ולנו מסורת של עשייה מבורכת

למען סביבה יפה, איכות חיים בסביבה טובה יותר, במדינת ישראל שהייתה יקרה לו.

אנחנו תושבי העמק והמדינה,

המשרד להגנת הסביבה והמנהלה לשיקום נחלי ישראל על כול שותפיה

חבים לו חוב של תודה

עובד סלע רך בקוע מבפנים

עובד את אדמתו היה עובד

אוהב את ביתו ומדינתו

שמו כבל אותו בתוך עצמו

הוא הלך אל מותו בדרך העשייה העצמאית, הבלתי פוסקת

היה שלום, עובד ידידי

איל יפה – 2004

      קישור ל  –  שביל רמות יששכר בסרטון לזכר עובד דרור 

      קישור ל  –    פעילות בעמק חרוד לזיכרו של עובד דרור

       קישור –      לאתר רשות הניקוז -פיתוח נופי

איסוף ועריכה – חגי בן גוריון

צילום וסריקה – חיים בניאן

צולם בקיבוץ בית השיטה 1970

עובד בגינתו בבית השיטה

תיאור תמונה

backtotop