פסח בבית השיטה-העומר והסדר מדור לדור

מתוך הכוונה להעשיר את עולמו הרגשי של הדור הצעיר, באו לכלל העשרת עולמם הרגשי של המבוגרים. “…החג הוא געגועים, הוא טקס. וטקס פירושו – את זה שרים, את זה מברכים, את זה אומרים, את זה טועמים… יש בו התחלה ומסלול מתפתח, סמלים מתפענחים, קשר אורגני בין מאכלים ותכנים, סיפור קורות, מתח והרפייה… חג ו’דבר חדש’ הם דבר והיפוכו. אפשר לחדש ריקוד, אפשר לחדש לחן לשיר, אפשר לגוון בהופעה, אך אי אפשר לערוך הגדה-של-פסח חדשה בתוכן ובמיבנה שלה. פרקי הטקס חייבים לחזור על עצמם. לא נוכל לומר: ‘בוא נקצר, נדלג, נכניס קטעים חדשים. לא נוכל להפוך חג עשיר-תוכן לחגיגה ססגונית. כי חגיגה היא חד-פעמית, כל חייה ערב אחד… כי החגיגה הבאה תהיה שונה בלאוו-הכי,     אך החג – מחייב! 

 

ההגדה הראשונה נכתבה ואוירה עלידי דוד אלקינד וצוירה בחרט על דף שעווה שאחרכך שוכפל במכונת סטנסל וחובר עם סיכות וחולק לחברים. היתה זו הגדה מוסכמת מגובשת ועשירה בתוכן וסדר מחייב פרי עבודתם של חברים רבים ובעיקר ארנסט הורביץ,הדסה עמרמי,שבתאי בארי ואריה בן גוריון. 1940

1945-הגדה זו הוצאה בטרם שוכפלה בבית דפוס בחיפה ההגדה שצוירה ברוב הדר וכישרון שוב עלידי דוד אלף בשנת 1947 והפכה להיות ההגדה שלנו בשלושים השנים הבאות.

 כבר בשנת 1929 חגגו ראשוני קבוצת החוגים את הפסח עם הגדה מקורית משלהם שלא היתה מגובשת ולא היתה מבוססת על ההגדה המסורתית. ב 1934 חגגו את הפסח במעיין חרוד עם הגדה משופרת ותוספות היתוליות בעיקרן יחד עם השמעת קונצרט מוזיקלי שהושמע מפטיפון. הפסח הראשון שלנו בעמק  נערך במחצבה,ושתי תמונות מפסח זה מובאות כאן. ב-1937 נערך הפסח הראשון בבית השיטה בסככה מאולתרת שהוקמה במרכז המחנה. וב- 1938 נערך העומר הראשון בשדותינו.

במשך השנים הוצאו עלידי ארכיון החגים ומכון שיטים הגדות יעודיות המותאמות לקהלים שונים:

הגדת פסח לגן,הגדת פסח בחוג המשפחה,הגדת פסח באנגלית ורוסית לטובת העולים החדשים והמתנדבים בקיבוצים ועוד.

ההגדה של פסח במבט היסטורי וארכיאלוגי – מצגת

הקישו על דף החסל

(שמע בלבד)

חלק שני

העומר היה חלק מהסדר וכלל את כל הציבור. עם השמע הפעמון הופסקה כל מלאכה והחברים הלכו לחדרם להתלבש בבגד החג ואחרכך התרכזו על הדשא הדרומי ממתינים לפעמון בשעה ארבע וחצי עת כל הציבור יצא בתהלוכה מאורגנת אל שדה העומר. בראש התהלוכה הובילו רוכבי הסוסים אחריהם אוחזי החרמשים ואחריהם הילדים והחברים. בתום העומר הובילו החברים את האלומות למקום הסדר  שהיה מתחיל בשמונה בדיוק.  הישיבה במקומות המסומנים דרשה זמן רב ולאחריה כמעט ולא היה ניתן לנוע באולם.כבר בשנות הארבעים השתתפו מאות חברים ואורחים  בסדר בבית השיטה ובשיאו כלל הסדר קרוב ל-1500 איש.

למטה העומר בשנים 1950-1954

הגדה של פסח – מה נשתנה בדורנו
כמעט כל דור הוסיף או גרע מנוסח ההגדה. האם רשאי דורנו לכתוב הגדה חדשה?
מאת אריה בן גוריון

בכל פסח שואל אדם יהודי את עצמו: מתי נולדתי? איפה נולדתי? בן כמה אני (היינו – מהו הזיכרון ההיסטורי אותו אני נושא בתוך אישיותו במודע?) זיכרון יציאת מצרים הוא האירוע הראשיתי והמשמעותי ביותר בעיצוב תודעתנו הלאומית, המשפחתית והאישית
תעודת זהות פרטית ולאומית
אני מביט בתעודת הזהות שלי וקורא בה, את אשר חרוט בכתב נעלם: הורי נולדו כעבדים במצרים, אבל נשאו את זהותם בגאון כבני חורין. גם אני הייתי איתם שם. המלך והמלוכה המצריים, בתוכם ישבנו כגרים, הוציאו פקודה להשמדת עם מתוכננת לראשונה בתולדותינו. זכרון זה של שעבוד מצרים, הוא כה יסודי, עד כי בפתח הדיבר הראשון בעשרת הדברות אלוהים מציג ומגדיר את עצמו: אנכי ה’ אלוהיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים. כך גם בקידוש לשבת, בכל ליל שבת, אדם יהודי מברך ומאזכר את “יציאת מצרים”: ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו. זכרון למעשה בראשית…זכר ליציאת מצרים. רבי נחמן מברסלב הרחיב ודרש בזיכרון יציאת מצרים כאירוע אישי חוזר בכל זמן ובכל יום: “יציאת מצרים היא בכל אדם ובכל זמן, בכל שנה ושנה וגם בכל יום ויום – יש בו בחינת פסח ויציאת מצרים”. וכך לאורך דורות ביהדות, בבית ראשון ובשני ובגלויות כולן, עד לראשית עצמאותנו המתחדשת לאחר השואה.
כאשר נדרש דוד בן גוריון, מי שעתיד להיותראש ממשלת ישראל הראשון, להתייצב לפני ועדת החקירה של האו”ם בשנת 1947 ולטעון בזכות מדינה יהודית בארץ ישראל – גם הוא בוחר לפתוח את נאומו הפוליטי באיזכור הטקסט של פסח בתפילתו ותקוותו של היהודי בכל אחר ובכל הזמנים: לחוזר ולהיות בן חורין בירושלים.
“…לפני כשלוש מאות שנים הפליגה לעולם החדש אניה ושמה מייפלאור. היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תאב אני לדעת אם יש אנגלי אחד היודע בדיוק אימתי הפליגה אוניה זאת. וכמה אמריקאים יודעים זאת. היודעים הם כמה אנשים היו באותה אוניה, ומה טיב של הלחם שאכלו בצאתם?
והנה יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, לפני הפלגת מייפלאור, יצאו היהודים ממצרים – וכל יהודי בעולם, ואף באמריקה וברוסיה – יודע בדיוק באיזה יום יצאו. החמישה עשר בחודש ניסן. וכולם יודעים בדיוק איזה לחם אכלו היהודים: מצות, ועד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו בחמישה עשר בניסן, באמריקה, ברוסיה, ובארצות אחרות, ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה. והם מסיימים בשני מאמרים: השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין. השתא הכא לשנה הבאה בירושלים”.

את המגמה של ההגדה המסורתית לצטט את פסוקי המקרא ללא הסיפא – הבאת ישראל ליעדם הסופי לארץ ישראל – אפשר למצוא בתשובה המקובלת לשאלה “למה מוזגים בסדר פסח ארבע כוסות?”. התשובה המסורתית היא בהתאם ל”ארב לשונות הגאולה” המופיעות בשמות פרק ו’: 1. והוצאתי 2. והצלתי 3. וגאלתי 4. ולקחתי.
עד כאן כמקובל במסורת. אך מדוע מתעלמים מלשון הגאולה החמישית והמכרעת בנקודת המהפך שלה: הבאתי אתכם אל הארץ. הרי זו המטרה והתכלית והיעד?
“והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים
והצלתי אתכם מעבדתם
וגאלתי אתכם
בזרוע נטויה ובשפטים גדלים
ולקחתי אתכם לי – לעם,
והייתי לכם – לאלוהים
וידעתם כי אני ה’ אלהיכם
המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים
והבאתי אתכם אל הארץ, אשר נשאתי את ידי לתת אתה
לאברהם, ליצחק וליעקב –
ונתתי אתה לכם מורשה
אני ה” (שמות ו’ ו-ח)
רבי טרפון, בזמן בית שני, דרש להנהיג כוס חמישית כדי לבטא  את “ויביאנו”. כך נהג גם המהר”ל מפראג. וכך כתב גם הרב כשר מירושלים בתקופתנו.
מן הראוי היה הנרים כוס חמישית לגאולתנו – להדגיש בואנו לארץ הזאת, בלי “מלאך”ובלי ניסים – בכל סדר שנערך במדינת ישראל
יציאת מצרים – בזמן הזה
בהגדה של פסח של התנועה הקיבוצית המאוחדת הובא הטקסט של “ארמי אובד אבי” בשלמותו, כולל סיומו: “ויביאנו למקום הזה. ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש” – וזאת כהשלמה למה שנקטע בהגדה המסורתית. על כך אמר המדרש: בשכר ביאתנו אל המקום הזה – נתן לנו את הארץ הזאת.
ייתכן והסיבה של ההגדה המסורתית לצטט את המקרא ללא הסיפא ללא הבאת ישראל ליעדם הסופי, ארץ ישראל – נתונה בעובדה שההגדה המסורתית נחתמה בגולה במאות ה – 15-16. בימים ההם אין כל אור בקצה המנהרה. רדיפות יהודים, גזרות דת של הצלב והסבר. ארץ ישראל היא דבר ערטילאי בשביל העם היהודי, שברובו יושב בגולה. הארץ כבושה בימי התורכים והרוסה. העם היהודי חש שאין להתערב בנס שאלוהים עתיד לחולל, יש לחכות למשית! לכן קשה אולי היה ולא סביר להכליל בהגדה את רעיון “באתי” – או – “הבאתי אתכם אל הארץ”. בעיית קיומו של היהודי בגלויות היתה אז בעיה של שימוה האמונה וקיום פיזי.
ואף על פי כן, מאוחר יותר, קם מיעוט ציוניומחליט למרוד ולעלות, ולחזור הביתה עם ראשית הציונות. אלה הם קומץ הבילויים, אנשי “השומר”, בוני המושבות הראשונות, מקימי הקיבוצים, הקבוצות והמושבים הראשוניים, אנשי העליה השלישית, הרביעית והאות – חזרנו לציון ….
לפי תפיסת הנביאים וחז”ל, הגולה היא עונש. הגולה היא מחלה. לכן הציונות היא ריפוי המחלה. המשיח לא יבוא. “אתה (הציוני) המשיח. קום עלה!”. החלוץ הוא שהולך לפני המחנה, כחלק מתהליך הגאולה והשיחרור. אין זה מקרה שללחין יהודה שרת היה צורך לשבץ בהגדה שלו, בקיבוצו יגור, שירה ציונית וחלוצית גדולה של המשורר הלאומי ח.נ.ביאליק: “קומו תועי מדבר”. מילות השיר הם התרסה כנגד הווית הגולה והמשך הנדודים במדבר העמים. האם יכולנו לשבת לשוחן הפסח, בחג הגאולה, בארץ ישראל, ואין בו סיפור “יציאת מצרים” וחתירה “במדבר הגלויות” לארץ ישראל? שאין בו סיפור בהתנחלותנו המתחדשת בארץ ישראל? שאין בו לשון של “ויביאנו” כרעיון של הגשמה עצמית?

על המוזיקה היה אחראי יחזקאל דורי שגם לימד אותנו מנגינה חדשה לחסל סדר פסח

על הארגון וההפקה היו אחראים רות אורן,שונה ורחל מרוז.

אב הסדר היה חגי בן גוריון ועל המוזיקה היו אחראים אלה ,יוחצי איילון, סלאבה וגנדי על הביאן.

הגדה קיבוצית לפסח -באדיבות אתר נוסטלגיה בעריכת דוד סלע

הגדה קיבוצית היא כינוי כולל לשלל הגדות “מחודשות” לליל הסדר של פסח, שיצאו לאור בעיקר (אך לא רק) בחוגי התנועה הקיבוצית בארץ ישראל. הגדות אלו אמנם מבוססות בחלקן על ההגדה המסורתית, היא ההגדה של פסח, אך מופיעים בהם גם טקסטים ואיורים חדשים, ובראשם אזכורים לאירועים מן האקטואליה של היהדות והציונות במאה העשרים, וכן הדגשת חג הפסח כחג חקלאי המסמל את האביב.

המצווה העיקרית שאותה ראו מנסחי ההגדה הקיבוצית לפסח לנגד עיניהם היא “והגדת לבנך”; לפיכך ההגדה בנויה באופן שמספר אכן את סיפור יציאת מצרים, אך גם את סיפור הגאולה הציונית.

ההגדה הקיבוצית של הקיבוץ הארצי – השומר הצעיר היא הגדה משותפת לכל קיבוצי הקיבוץ הארצי. ההגדה מופיעה באותה מתכונת, עם ציוריו של שמואל כץ משנת 1964. ההגדה נחלקת לארבעה “שערים”: אביב, יציאת מצרים, גאולה ותקומת מדינת ישראל, השלום.

בשער האביב מצויים קטעי קריאה משיר השירים: “הנה הסתו עבר..” (שיר השירים ב’) ו”נצא השדה..” (שיר השירים ז’), והפיוטים: “גשם חלף וסתו עבר… בוא בשלום טל” המיוחס ליוסי בן יוסי או לאליעזר הקליר, “הלילה הזה כל העולם כולו אומרים בו הלל ואוצרות טללים נפתחים בזה הלילה” (פרקי רבי אליעזר), מספר פרקים מתפילת הטל של אליעזר הקליר החל מ”טל צווה שנה טובה ומעוטרת”, שירו של משה אבן עזרא: “כתנות פסים לבש הגן…” ושירו של מתתיהו שלם, “שיבולת בשדה”.

שער הסיפור ביציאת מצריים מתחיל במה נשתנה, הא לחמא עניא והשיר העממי “עבדים היינו” המסורתיים ולאחרים מספר פרקים מספר שמות (ארוכים יותר מהקיים בהגדה המסורתית) המספרים את סיפור יציאת מצריים ומזכירים את הנהגתו של משה רבנו (הנעדרת מההגדה המסורתית), עשר המכות ודברי רבן גמליאל: על “פסח, מצה ומרור”. לכך נוספים קטעי קריאה מודרניים משלימים כשיר מתי מדבר האחרונים של חיים נחמן ביאליק וקטע מ”במדבר” של דוד פרישמן: “לך, בוא מצרימה ובאת אל הנענים והאומללים, אל כל הנאנחים והנדכאים, ואמרת אליהם כי עבדים הם – והם לא יבינו; ואמרת אליהם כי אומללים הם – והם לא יידעו; וכי גדול עוניים וגדולים מכאוביהם ונורא לחצם – והם לא יאמינו; ופקחת את עיניהם בחוזק יד על כל לחצם ועל כל עונים –וגאלת אותם”. סיפור יציאת מצריים מסתיים בשירת הים ובמילים, שהן פרפראזה על הנוסח המסורתי:

זכור את היום הזה אשר יצאתם בו ממצרים מבית עבדים. כי בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, לא אבותינו בלבד, אף אנו נגאלנו עימהם כי בכל דור ודור עולה זעקת ישראל ושוועת העשוקים תחת יד משעבדיהם ובכל דור ודור יחמר חרונם לפרוק עול. ובכל דור ודור תפרח תקוות אביב חדש חיים חדשים תקוות השחרור והתחייה.

שער הגאולה והתקומה מקשר בין גאולת מצריים לבין התקומה הציונית שגולת הכותרת שלה הקמת הקיבוץ ושיקומו על ידי עולים פליטי השואה. במהדורת 1964 נמצאים בחלק זה הפסוקים “זכור את אשר עשה לך עמלק”, שיר הפרטיזנים, מגש הכסף, יזכור ושירו של יהודה הלוי “ציון הלא תשאלי”. במהדורת 1986 חלק זה מצומצם יותר ואינו כולל את שיר הפרטיזנים, את מגש הכסף ואת היזכור.

שער השלום כולל את נבואת הנחמה: “הגפן תיתן פריה והארץ תתן יבולה” (זכריה ז’), “והיה באחרית הימים וכיתתו חרבותם לאיתים…” (ישעיהו ב), שיר המעלות, “שאי סביב עינייך וראי: כולם נקבצו באו לך” (ישעיהו ט’), “הנה ימים באים ונגש חורש בקוצר…” (עמוס ט’). במהדורת 1986 נוסף שיר השלום מאת יהודית כפרי “פעם תהיה אהבה גדולה”.

ההגדה מסתיימת בחד גדיא.

ברכות ארבע הכוסות אף הן זכו לנוסח חדש, המתאים לפרקי ההגדה ולרוחה, שואב ממסורות אך מהווה יצירה מקורית:

כוס ראשונה: “כוס ישועות נישא ליציאת ישראל מגולה לגאולה משיעבוד מלכויות לקוממיות בארצנו לחיים ולישועה!”

כוס שניה: “כוס גאולה נישא לניתוק מוטות עבדות במלוא תבל לפדות עמלים לחיים ולגאולה!”

כוס שלישית: “כוס נחמה נישא לשלום שארית ישראל ולשלום העמים יהי שלום בחיילינו, שלווה באוהלינו לחיים ולשלום!”

כוס רביעית: “כוס ברכה נישא לנו ולבנינו ולכל מעשה ידינו, לפרי האדמה ולתנובת האדם, ליום העמל ולחיי השיתוף, לחיים ולברכה!”