דוד שושני
חבר

     05.05.1917                                             30.01.2014

    י”ג אייר תרע”ז                                       כ”ט שבט תשע”ד

דוד נולד בפולין בשנת 1917. משפחתו עלתה לארץ בהיותו בן שנתיים, והגיעה לירושלים לשכונת בית הכרם, שהייתה אז שתי שורות בתים ובור מים.

אביו עבד כמנהל עבודה בבניית כבישים ולאחר מן עבד כשומר השכונה ואחראי על חלוקת המים. רוב תושבי השכונה היו מורים, פקידים וסופרים. 

בגיל שש נכנס דוד לכיתה א’ הראשונה שנפתחה בשכונה. אחד ממוריו היה דוד בנבנישתי, שהשפיע עליו באהבת החקלאות והארץ.

בגיל עשר הצטרף לתנועת לגיון צופי ירושלים. בהשפעת חבר בתנועה, החליט לעבור ללמוד חקלאות בבן שמן, שם  פגש חבר’ה ממחנות העולים. יחד עם אריה וקסמן החליט להצטרף לקבוצת החוגים.

דוד ויתר על המשך לימודיו בגימנסיה בירושלים ויצא לדרכו החדשה כשבראש מעייניו הרצון לתת לאדמה את כל כוחו ומאודו – “לעובדה ולשומרה”. 

בהמשך נשלח דוד לעבודה בעתלית, שם הכיר את רעייתו בת-ציון שבאה מפולין ואצלה למד יידיש. בתם הבכורה עפרה נולדה ב- 1937, לאחריה נולדה אבישג ב- 1943, ואחרון חביב – הבן דובי בשנת 1947. 

לאחר השואה, עם בוא בני הנוער הראשונים לארץ, אימצו בת-ציון ודוד את צילה (גדיש) שהייתה להם כבת, והם לה כהורים, קשר עמוק שנשמר עד כלות.

הרומן של דוד עם החקלאות התחיל מימי ההתיישבות הראשונים בבית-השיטה. דוד השתתף במאבק עם האדמה הכבדה, הקדחת ותנאי החיים הקשים שהיו באותה תקופה. 

את דרכו בעבודה בפלחה החל דוד בשנת 1939 כאשר גידלו שעורה, כי חשבו שחיטה לא תגדל באזורנו בגלל מיעוט הגשמים. לאחר ניסיונות רבים בגידול חיטה, ושנה גשומה במיוחד, הגיעו היבולים ל- 500 ק”ג חיטה לדונם, שנחשב אז ליבול עצום.

עד היום ישנו זן של חיטה שנקרא בית-השיטה! 

דוד זכה להוקרה ארצית – פרס לחקלאי מצטיין בשנת 1980, על התמדה על פועלו בשטח שימור הקרקע ומחזור הזרעים ועל תרומתו בייעול ומיכון חקלאי יחד עם יוס פלד ז”ל.

בשנת 1986 זכה לפרס אגריטך עבור מפעל חיים בקידום טכנולוגיות אגרוטכניות חדשות בענפי שדה שונים – פלחה, שלחין, גידול ירקות לתעשייה. בשנת 2004 קיבל תעודת הוקרה ממשרד החקלאות מינהל המחקר החקלאי, על שיתוף הפעולה ותרומתו לקידום והצלחת המחקר החקלאי.

רבים מילדי בית-השיטה זוכרים את דוד מהזמנים בהם עבדו בעישוב או דילול, בפיזור גרגרי “צליום” במאורות העכברים שבשדות הקיבוץ, בגיוסים ובשעות העבודה אחה”צ.

עד גיל שמונים המשיך דוד לעבוד את האדמה.

עבודת האדמה היתה בשבילו לא רק מקצוע אלא אידיאל.  אדם ואדמה היו מרכז עולמו. 

כשהזדקנו בני דורו וחלו, התמיד דוד לבקרם ולסעדם בשנותיהם הקשות בנאמנות, מדי יום ביומו. 

שנותיו האחרונות היו בבית-הפז, שם טופל במסירות ע”י הצוות, וקיבל ממשפחתו את מלוא האהבה בליטוף, טיול, שירה ותמיכה בוקר וערב עד יומו האחרון. 

דוד יישמר בזכרוננו כאדם עניו שעץ נטעו ידיו, ששביל כבשו רגליו על פני שדות.אדם צנוע וישר שחי בכל מאודו את האדמה, שנעצב בעצבה ושמח בגילה.

יהי זכרו ברוך

***********************************

דומה היה שדוד נולד כאן על האדמה היקרה לו כל כך, זו האוספת אותו היום אל חיקה. אך דוד נולד בפולין בשנת  1917 ומשפחתו עלתה לארץ בהיותו בן שנתיים, והגיעה לירושלים לשכונת בית הכרם, שהייתה אז שתי שורות בתים ובור מים.

אביו שהיה איש גדול וחזק  עבד כמנהל עבודה בבניית כבישים, וכששכונת בית הכרם החלה לגדול, נעשה שומר השכונה והופקד על חלוקת המים. תושבי השכונה כונו “מופ”ס”- מורים, פקידים, סופרים.

בגיל שש בעלותו לכיתה א’ הראשונה שנפתחה בשכונה, החליט להחליף את שם משפחתו לשושני. אחד ממוריו הזכור לטוב היה דוד בנבנישתי שהשפיע עליו באהבת החקלאות והארץ. בגיל עשר הצטרף לתנועת לגיון צופי ירושלים. בהשפעת חבר בתנועה, החליט לעבור ללמוד  חקלאות בבן שמן, שם פגש חבר’ה ממחנות העולים. יחד עם אריה ווקסמן החליט להצטרף לקבוצת החוגים. הוריו המופתעים נאלצו לוותר על המשך לימודיו בגימנסיה בירושלים ודוד יצא לדרכו החדשה כשבראש מעיניו הרצון לתת לאדמה – את כל כוחו ומאודו – “לעובדה ולשומרה”.

וכך סיפר על המפגש הראשון עם הקבוצה: “עם מיטה מזרון מעיל ומעט בגדים הגענו בחושך מצרים למעין ולא ידענו לאן לפנות. נתקלנו בשרק’ה שהצביעה על הדרך, כאשר הגענו לגשר שמעל המעיין התחילו יריות. נבהלנו מאוד. מקומות לינה לא היו ופשוט הצטרפנו למישהו למיטה. ביום למחרת כבר יצאנו לעבוד באבן להתקין מדרגות לצריף המוסיקה…” בהמשך נשלח דוד לעבודה בעתלית, שם הכיר את רעייתו האהובה בת-ציון שבאה מפולין ואצלה למד יידיש. ביתם הבכורה עפרה נולדה ב-1938, לאחריה נולדה אבישג ב- 1943, ואחרון חביב- הבן דובי בשנת 1947.

לאחר השורה, עם בוא הנערים הראשונים לארץ, אימצו בת-ציון ודוד את צילה (גדיש) שהייתה להם כבת, והם לה כהורים, קשר עמוק שנשמר עד כלות.

הרומן של דוד עם החקלאות התחיל מימי ההתיישבות הראשונים בבית-השיטה. על המאבק עם האדמה הכבדה, הקדחת ותנאי החיים הקשים אמר במבט לאחור לעמיה: “רק הרצון הזה להקים משק, להיאחז ולחיות פה, הוא שהחזיק אותנו, וכן ההתלהבות של ההתחלה וכמובן העבודה- שתמיד עניינה אותי. בכל מקום בו עבדתי השתדלתי ללמוד אותו לעומק, לעשות אותו טוב ולהתקדם איתו. משנת 1939 עבדתי בפלחה הייתי פלח ממש, גידלנו בתחילה רק שעורה, כי היא משתבלת בפחות זמן. אמרו שחיטה לא תגדל כאן בגלל מיעוט הגשם. אחרי כמה שנים קיבלנו זרעי חיטה מצפון אפריקה. שנה אחת זרענו במרסס זנים רבים, הייתה שנת בצורת קשה ורק זן אחד הניב יבולים. החלטנו לעשות הכלאות בין זנים והפעם בשנה גשומה הגענו ל- 500 ק”ג לדונם שנחשב אז ליבול עצום. מנקס שעבד במכון הוולקני רצה לקרוא לחיטה- בת ציון אבל אני לא הסכמתי, מה יגידו: בת-ציון צומחת, בת-ציון רובצת, לבת-ציון אין השנה יבולים?.. לבסוף נקראה החיטה מינקה, על שם אישתו.  המשכנו לפתח זנים שיצאו מצוינים ולאות הוקרה נקרא בשנת 1984 זן החיטה- בית-השיטה! עד היום זורעים בארץ לפחות 50% בזן הזה”.

ואכן דוד זכה להוקרה ארצית- פרס לחקלאי המצטיין בשנת 1980, על התמדה, על פועלו בשטח שימור הקרקע ומחזור הזרעים ועל תרומתו בייעול ומיכון חקלאי יחד עם יוס ז”ל. בשנת 1986 זכה לפרס אגריטך עבור מפעל חיים בקידום טכנולוגיות אגרוטכניות חדשות בענפי שדה שונים- פלחה, שלחין, גידול ירקות לתעשייה. ובשנת 2004 קיבל תעודת הוקרה ממשרד החקלאות מינהל המחקר החקלאי על שיתוף הפעולה ותרומתו לקידום והצלחת המחקר החקלאי.

רבים מילדי בית-השיטה שזכו לעבוד עם דוד בעישוב או דילול, בגיוסים ובשעות העבודה אחה”צ, זוכרים איך בין התלמים, בצד דרישותיו המחמירות מעצמו ומהם, היה שואל את שאלותיו אודות פרקי התנ”ך שירי טשרניחובסקי רחל ועוד ומבטיח שכל מי שידע את התשובות ילך יותר מוקדם הביתה, דבר שאף פעם לא קרה… 

עד שמונים שנותיו המשיך דוד לעבוד את האדמה.

“עבודת האדמה בשבילי זה לא רק מקצוע אלא אידיאל. העבודה החקלאית בשלמותה זה דבר שאף פעם לא גומרים ללמוד אותו. האידיאל זה להגיע להישגים גבוהים ובתנאים של בית-השיטה זה לא קל. אני חושב על כן שזו פשוט- ציונות“.  כך אמר דוד בראיון וכך חי את חייו- בעיקשות ובהתמדה, בצניעות ובהתמקדות בבריאת יש מאין. כולנו זוכרים את התמונה בה דוד חבוש בכובע טמבל יושב בשדה על האדמה החומה, ממולל רגביה בידיו ומביט בכל היש שסביבו בעיניים טובות.

אדם ואדמה היו מרכז עולמו.

כשהזדקנו בני דורו וחלו, התמיד לבקרם ולסעדם בשנותיהם הקשות, בנאמנות מדי יום ביומו.

שנותיו האחרונות היו בבית-הפז, שם טופל במסירות ע”י הצוות, וקיבל ממשפחתו ובפרט מידי ביתו אבישג את מלוא האהבה בליטוף, טיול, שירה ותמיכה בוקר וערב, עד יומו האחרון. בשבת האחרונה לקחה אותו נכדתו אורית לטיול אחרון במשק ולאורך הכביש ההיקפי וכך נפרד מהשדות המוריקים שכל כך אהב.

דוד יישמר בזיכרוננו כאדם עניו שעץ נטעו ידיו, ששביל כבשו רגליו על פני שדות. אדם צנוע וישר שחי בכל מאודו את האדמה, שנעצב בעצבה ושמח בגילה.

יהי זכרו ברוך ושמור עימנו.

כתבה: יהודית פלד

אבישג פרידה מהורים

אבא ואמא יקרים שלי-

היום אני נפרדת ממכם סופית. זהו אחד הימים הכואבים והקשים ביותר עבורי, זה לא חשוב באיזה גיל. מהיום אני יתומה.

לא פעם ולא פעמיים היו אומרים לי- איך את מטפלת באמא שלך, איך את מטפלת באבא שלך – בזכותך הוא מאריך חיים.

הסוד הגדול שעמד מול עיני היו שני משפטים:

“כבד את אביך ואת אימך, למען יאריכון ימיך על פני האדמה”…

ו”אל תשליכני לעת זיקנה, ככלות כוחי אל תעזבני”…

משפטים אלו שעמדו לנגד עיני, בצירוף אהבתי והערכתי אליכם, הם שהנחוני.

לא יכולתי אחרת.

שניכם הייתם חפצי חיים.

יהי זכרכם ברוך !

אבא הכי הכי

כתב: דובי שושני

 בעיני, עיני ילד, וגם כבוגר, אבא היה ועדיין הכי-הכי בכל מה שנגע ועשה.

איש משפחה למופת, דואג ומסור. הכי צנוע שיש, תמיד הסתפק במועט. הכי חרוץ – חריצות ללא גבול, היה עובד מבוקר עד ערב, כולל כל השבתות.

לאבא לא היה שעון, אבל כמו הציפורים, הוא ידע לחשב את זווית השמש ביחס לכדור הארץ, ותמיד קלע בדיוק לשעה.

הכי פלאח: היה איש אדמה, יוגב בכל רמ”ח אבריו, עבד את האדמה, נשם את האדמה, באהבה ובמסירות אין קץ. היה איש מקצוע גם בידיים וגם בראש, שיתף פעולה עם מיטב החוקרים בארץ, והגיע להישגים מקצועיים נדירים בחקלאות, עם חברו הטוב יוס פלד, שבראשית דרכם המשותפת שמרו על שדות הקיבוץ בחירוף נפש, ובהמשך פיתחו ובנו את הכלים שהיו נחוצים לעיבוד השדות (לאורך כל השנים אבא הזכיר כמה יוס חסר לו, והקשר הזה עבר בגנים גם לדור השני).

אבא היה אדם מצחיק. היה לו חוש הומור מאוד מיוחד: למשל, בכל פעם שהיה רואה את מוטי כוכבא, היה קורא לו “מותי בא לי פתע”, כשם שירו של יוסף שריג. או ליואל, בנם של אחיה ובלה, הוא קרא “בן-בלה”, ועוד ועוד.

אבא ואימא חינכו אותנו לאהבת הארץ, כולל האהבה לטבע, לאדמה, לצמחים ולבעלי החיים. גדלנו על שירי ארץ ישראל. תמיד שרנו בבית.

אבא היה מספר סיפורים נפלא, הוא היה מעין שופע, מתבל את סיפוריו בהומור, וכל החברים שלנו באו לשמוע.

במסגרת רשימת ה-הכי-הכי, אבא שלנו באמת היה הכי חזק בעמק, בהורדת יד ובכלל. הוא היה היחיד שהרים שרשרת של D-2, ששוקלת 250 קילו, או לחלופין, שק של מאה קילוגרם ועליו יושב דובה.

אבל יותר מכל: הוא תמיד נגרר אחרי אימא עם תיק העור החום של “הקופה” שהיה מלא במטבעות מתכת וכמעט בלתי נשיא.

ומעניין שלאורך כל חייו הארוכים לא סבל אף פעם מכאבי גב.

אבא היה תמיד מרוצה בחלקו, (השינויים של הקיבוץ שכה אהב היו קשים לו, אבל הוא קיבל אותם).

אבא אהב את הבריות, במיוחד דאג לאנשים שנשארו בודדים, כמו חנה פלד, רות בארי ועוד, והיה מבקר אצלם קבוע במשך שנים.

לאבא היה כוח עצום, לא רק פיזי, גם להתגבר על כאבים בלי להוציא הגה. כך נהג כשנשרף בתאונה בבצלצלים, וכך קרה כשלקה בהתקף לב בלילה ולא היה נעים לו להעיר את אבישג, אז רק בבוקר הוא סיפר לה. וכך גם בבית הפז, לאורך השנים, כשסבל בשקט-בשקט.

ואני רוצה להודות לאנשים שדאגו לו בסוף ימיו:

לנכדה המדהימה אורית, לג’קי, ולצילה שתמיד עזרה, ובמיוחד לאבישג, שהיא ממש מלאך, אין דברים כאלה.

אבישג טיפלה לאורך שנים באימא ואחר כך באבא. ממש הקדישה את עצמה. אין מילים.

וכמובן לבית הפז, צוות מופלא, שתוך כדי עבודה קשה נותנים יחס מדהים, עם כל הלחץ. תמיד מצאו זמן לענות, להסביר, להרגיע.

את הסוף לא בוחרים, הוא תמיד מפתיע, גם כשלכאורה כמעט מוכנים לקראתו.

אבא, אתה חוזר אל האדמה שכה אהבת, והיא בטח תקבל אותך בשמחה.

בשנה הבאה נגיש לך דו”ח מצב משפחתי – מה קרה, מי נולד, מי התחתן – כנהוג במשפחתנו ביום השנה של אימא.

מסור ד”ש שם למעלה מכולנו,

באהבה, ילדיך – עפרה, צילה,אבישג ודובי.

דברים שכתב יוסי לדוד עם סיימו את עבודתו בפלחה

לדוד הלוקח חופשה מהשדה והפלחה – אדר א’ תשנ”ה

 אחת התמונות ששמרתי איתי שנים רבות היה הצילום של דוד יושב בשדה רגבים, כנראה אי שם ביניבים. מי צילם אותו, ממש קלאסיקה.

קשה להסביר מה עשה את התמונה הנאיבית הזו לחלק מהקוד הפנימי שלי ואולי של רבים מאיתנו.

בהזדמנויות שונות הייתי אומר כי החיבור של דוד שושני עם מנחם אורן ז”ל  הוא אמת החיים שלי. זהו הקיבוץ שלי, הדבר האמיתי ביותר שאני יכול לתאר לעצמי.

וככל שיש יותר סחף וישנם יותר חריצים במדרונות השדות ככה האמת הזו נראית לי יותר ברורה וחזקה יותר.אני מתנצל על המליצות שבאות לי ובטוח שדוד יזכור לי כל משפט בשביל להחזיר לי בהזדמנות הקרובה.

הדוד שלי הוא בעצם משורר, כל חייו שר דואט עם האדמה, זה סיפור אהבה שאין כמוהו, נקי מזיוף, נקי מכל עורמה וחף מכל העמדת פנים.

לדוד יש נכסים, נדל”נים שאי אפשר להעריכם בשום בורסה בעולם כולו.

לפעמים קשה להגיד ואולי קשה להאמין אבל ככה הוא.

מי שראה את דוד יורד בבוקר עם הטרקטור לזייתיה מבין כי זהו סיפור אהבה שאין לו תקנה.

אני מקנא בו, בדוד שלי.

ובשם כל מעריציו, הפלחים והמשוררים כאחד אני מאחל לדוד ולבת-ציון

שגם בחופשה מן השדה החיבור שלא ייגמר אמנם לא ייגמר. 

דברים שאמר משה פלד בטקס קריאת המצפה על שם יוס ודוד. (2004)

שני אנשים הטביעו את חותמם על ימי ילדותי, נעורי ובגרותי: אבי יוס ודוד שושני, חברו הקרוב ביותר. המגע הראשוני שלי היה עם ידיהם. כילד, נגררתי לא פעם אחרי אבא בעבודות השדה ובמסגרייה, עם דוד נפגשתי לפעמים לעת ערב, שעה שנשא אותי על כתפיו החזקות בעוזרו לאמי לשאת אותנו- התאומים, בימי הגשם והבוץ.

כבר אז חשתי את הביטחון שהעניקו לי כתפיו היציבות והחזקות שנשאו אותי בחום ואהבה.

כשהתבגרתי והפכתי גם אני לאיש שדה, התחלתי לקלוט את המשותף לשני אנשים אלה. לשניהם היה אתגר משותף- לעבד את האדמה הקשה והסרבנית שלנו. עבור שניהם שדות בית-השיטה היו שדות הניסיונות להוצאת לחם מן הארץ, שניהם לא היו אנשי מילים, אלא אנשי מעשה שחברו יחד בחפשם פתרונות לשאלות שעלו מן העבודה הקשה בשטח.

דוד עובד אדמה בנשמתו, חיפש כל חייו דרכי עיבוד חדשות שיביאו לתנובה גדולה יותר ובאופן טבעי מצא את דרכו אל חברו יוס, שהיה מביא תמיד את הפתרון הטכני.  אפשר לומר שעבודתם המשותפת הייתה מנגינה הרמונית מופלאה.

אבני הבזלת מהם בנוי המצפה, ושעליהן אנו עומדים היום, הם פרי סיקול ארוך ועקשני. שיתוף הפעולה בין השניים, הביא לחיפוש דרך שתקל על עבודת הכפיים.  לשם כך נבנתה המסקלת ההידראולית הנגררת, שהייתה מהפכה בענף הפלחה, כך היה גם הקומביין הראשון עם המיכל שהחליף את קומביין השקים והאליבטור הראשון להעמסת חבילות קש במתבן ושקים באסם.

בקיץ 1973 נסעתי עם דוד להולנד ללמוד איך מגדלים שם בצלצלים. אבא צייד אותי בהנחיות מקצועיות מה לבדוק ובמה להתמקד. למזלי דוד היה לצידי, אספנו את הנתונים בצילום מרחוק, מבלי שההולנדים יאפשרו לנו להתקרב לשדותיהם ומכונותיהם. כשחזרנו החל דוד לעבד שטח לגידול העדין הזה ואבי שקד על בניית מערך המיכון לקליטתו במפעל. בתום הבנייה ולקראת הרצת המתקן, הלך אבא לעולמו בלא שזכה לראות את פרי עמלו בפעולה. מכאן ואילך המשיך דוד את עבודתו בהתמדה ובנחישות.

המבט מן המצפה, על מלוא רוחב שדותינו מעיד על תוצאות הקשר המיוחד שנרקם בין אבא לדוד. על כן חשבנו שטבעי ביותר הוא להוסיף את שמו של דוד לצידו של יוס, כביטוי של אהבה לנאמני האדמה הזאת, שסיפור חייהם טבוע בה עמוק. שני חברים שהעריכו זה את זה, נתנו אמון מלא זה בזה ובתיאום מופלא יצרו יש מאין.     דוד יקר, אנו מוקירים את חלקך בגאולת האדמה ובהפרחת העמק היפה שלנו, שחלקך בו כה רב.

 סיפור חייו של דוד שושני בסרטם של דליה וכרמית

יהי זכרו ברוך