אילון קליחובסקי
חבר

       24.7.1965                                                           24.10.2014

                                                                                   כ”ט תשרי  תשע”ה

                                                                                      

אילון נולד ב- 24.7.1965, בן בכור לאראלה ז”ל וצביקה ייבדל לחיים ארוכים.

הוא גדל והתבגר כאן בבית השיטה. בשנת 1970 נולדה אחותו אירית ותשע שנים מאוחר יותר נולד אחיו איתי.

אילון למד בבית-הספר המקומי והשתייך לקבוצת שקד. בכתה י’ עבר ללמוד במזרע במגמת מכונאות רכב, שם רכש יידע תיאורטי או כפי שהוא מתאר זאת: “במזרע הרווחתי הרבה שעות שינה ופחות שעות לימוד”.

בזמן מלחמת לבנון הראשונה החליט אילון לחזור לבית-השיטה והתנדב לעזור בהחזקת המוסך ביחד עם ראובן שטרן וגיא גלבוע. ב- 1983 התגייס לצה”ל ושרת בחטיבה  7 בגדוד 77. עיקר שירותו עבר עליו ברצועת הביטחון בדרום לבנון וברמת הגולן. חבריו מספרים שכולם רצו להיות איתו בתורנות השמירה משום שאז הם ידעו, לא יהיה משעמם.

אילון בלט תמיד בחוש ההומור המדהים שלו, ביכולת שלו לספר סיפורים, באהבתו הגדולה לטבע, לשדות ולבעלי החיים.

בגיל 23 הכיר אילון את שרין שהגיעה לבית-השיטה במסגרת האולפן ללימודי עברית. האהבה ניצתה והם היו לזוג. תחילה ניסו את דרכם בדרום אפריקה אך הגעגועים למשפחה גברו והם שבו לבית-השיטה בהחלטה להתחתן ולהקים כאן את ביתם. ב-1994 נולדה סיוון ואילון ושרין הפכו להורים מאושרים. שלוש שנים לאחר מכן נולד טל ודניאל בן הזקונים נולד ב- 2002.

בספטמבר 2007, בתאונת דרכים קטלנית נהרגה אימו האהובה אראלה, היה זה אסון כבד שנכפה לפתע על המשפחה ובתהליך התאוששות, שימש אילון משענת וכתף רחבה לכל המשפחה.

אילון עבד במוסך ובענפי חקלאות שונים, בפרדס, בגד”ש ובמשך שנתיים ניהל את הנוי. אהבתו הגדולה היתה העבודה בבקר ורוב שנותיו עבד שם. אילון היה חלק בלתי נפרד מהבקר והבקר היה חלק בלתי נפרד ממנו.

לפני כשנה וחצי כשנתגלתה מחלתו, אילון עבר ניתוח וטיפולים ולזמן קצר רווח לכולנו משום שנדמה היה כי אילון יכול לה.

במהלך המחלה, המשיך אילון לעבוד בבקר ודווקא כששאיפותיו לנהל את הענף התגשמו חזרה מחלתו ומנעה זאת ממנו.

לאחר זמן מצבו של אילון הורע והוא חזר לקרב אותו לא צלח.

חברות היא מילה נרדפת לאילון שתמיד היה מוקף חברים אוהבים, למענם היה מוכן ללכת עד קצה העולם והם למענו ובשבילו רצו לעשות הכל.

 אתמול בצהרים בביתו מוקף במשפחתו וחברים אוהבים נסתיים סבלו הגדול והוא נפרד מאיתנו.

 

לוני אהוב שלי!

עברנו כל כך הרבה ביחד.

שמחות, עליות, ירידות.

בכל, תמיד היינו ביחד. היית הגיבור שלי.

בן אדם כל כך מיוחד, מלא שמחת חיים ואהבה.

אהבה למשפחה, לטבע, לבעלי החיים.

אהבתך לבקר.  כל השנים קראתי לעבודה שלך – “האהבה השניה שלך”, ועם השנים קראתי לעבודה שלך – “האשה השניה שלך”..

עם השנים השלמתי עם העובדה שהרבה פעמים לא היית איתנו בגלל הפרות שלך.

 גידלנו ביחד את סיוון, טל, ודוני באהבה גדולה ותמיד ידעת לשמח אותנו עם חוש ההומור האדיר שלך והכל-כך מיוחד.

יקר שלי, יש לי כל-כך הרבה זכרונות טובים מ- 26 שנים שלנו ביחד.

אני יודעת שאתה עכשיו בלי הסבל הנורא כל-כך.

אוהבת אותך הכי בעולם ולתמיד.

 שרין

 

דונדי חבר יקר!

אתמול בבוקר ערן התקשר וסיפר לי שנרדמת.

באותו הרגע הבנו שזהו, נגמר לך הכוח להילחם במחלה הארורה הזו.

סימסתי לשרין חיזוקים וקיוויתי שעוד אספיק לפגוש אותך בערב.

הפעם כבר לא חיכית לי, כל כך הרבה ימים ולילות סבלת מכאבים, גיבור, חזק, לא מוכן לוותר על כל דקה נוספת עם דוני, טל, סיוון ושירין.

כל כך אהבת אותם, הייתה מלך בשבילם והם מקור הכוח שלך.

בתקופה האחרונה כשסבלת נורא ראיתי במפגשים שלנו איך לא איבדת את החדות שכל כך אפיינה אותך, ההומור הבלתי פוסק שתמיד היה שנון בך, למרות הכאב המתיש והגוף הנחלש, רצית שיהיה לנו טוב, שנמשיך לצחוק ולשמוח כאילו מה שעובר עליך שייך לסרט אחר, לא לנו.

לא האמנו שנגיע ליום הזה, אתה שוכב לך פה למטה בבור וכולנו סביבך נזכרים, מחבקים, בוכים. איזה גורל אכזר, נאחס, לא מגיע לך בגיל כה צעיר.

אנחנו מגרדים את קו אמצע הדרך ואתה נוטש.

באמצע שנות הנעורים התחברנו ומאז לא נפרדנו. נכון שבמהלך השנים ידענו מציאות של ריחוק וקרבה, אך תמיד דבק החברות היה חזק ושולט.

דן, ככה הייתי קורא לך, כל כך הרבה שטויות וחוויות עברנו יחד, חלקם עד היום לא העזנו לספר ואם נספר לא יאמינו עד כמה היינו “דפוקים”.

לימים, כשהיינו נפגשים, ערן, אתה ואני הייתם מוציאים סיפורים מהעבר, מהסוג שאני לא מסוגל לזכור אותם, מתבלים בהרבה צחוקים ושופכים על השולחן. אתה זוכר את לילות הנסיעה בכבישי העמק ובשדות עם ה”ראביט” הכתומה של צביקה, איך היית תופס תאוצה בירידות ולא היה שום סיכוי להשיג אותך עד שהגענו לעליה. אתה זוכר את החברה ההיא שהתחלת איתה וזה לא נגמר טוב ובסוף העלת אותה לג’יפ ונתת לי משימה לקחת אותה לחברה שלה בקיבוץ גזית, אבל, לוודא שהיא לא תחזור משם לעולם, וכך היה. לפני חודשיים כשישנתי אתך בלילה בבלינסון זכרת לשאול אותי בפעם המליון, מה אמרתי לה, ושוב השבתי לך שאני לא זוכר, אבל עובדה שהיא לא חזרה.

דן, היינו יכולים לכתוב ספר על כל הדברים שחווינו יחד, אבל בלעדיך אין סיכוי, אין חיים לסיפורים, הלכת לי ואני מרגיש כאילו לקחו ממני חלק שהיה טבוע בי, בלתי נפרד.

בערב האחרון שישבנו יחד סיכמנו שאולי בשבת הקרובה נצא לטיול שדות יחד, לוואדי, כמו פעם, לראות את המראות שכל כך אהבת, אני אביא טנדר ואתה תביא כוח, אמרת שננסה, נחכה לסוף שבוע ולא הצלחנו להגיע אליו.

חבר יקר, אני מבטיח לעולם לא לשכוח את כל מה שביקשת ממני לאחר מותך,

היית לי חבר אמיתי, נלחמת כמו גיבור כל יום להרוויח עוד קצת חיים עד שלא יכולת עוד.

נוח לך בשקט, שמור לנו מקום טוב שם למעלה, אם תפגוש מישהו מוכר תן ד”ש.

אוהב!

 גיא גלבוע

 

אבא שלי!

אני לא מאמינה שהרגע הזה הגיע ואנחנו כאן נפרדים ממך.

הרגשתי, שלמרות כל מה שאתה עברת, עכשיו אתה תחייה ותזכה להיות איתנו עוד ועוד.

ולצערי, המחלה הכניעה אותך.

אבא, האיש שהיה הכי קרוב אלי, בכל דבר שהיה לי בחיים, שאליו הייתי רצה כשהיה לי קשה ואתה תמיד ידעת מה צריך לעשות כדי שאהיה בסדר. איתך הרגשתי הכי בנוח.

ידעת להיות אבא מחנך, תומך, שחי בשביל המשפחה שלו ונלחם שרק יהיה לנו טוב.

הדיבור איתך שהיה מרגיע כל-כך יהיה חסר לי תמיד.

אני לא מאמינה שלא אראה אותך יותר וקר בתמונות אזכה לראותך. זה פשוט לא נתפס!

היית כל-כך גאה בי בתקופה האחרונה שככה הייתי לצידך ועברתי איתך דברים לא פשוטים. אבל מה אני לא אעשה בשביל חיוך אחד ממך או הרגשה טובה.

כשהיית בא אלי שבוז ואומר שאין לך כוח הייתי מנסה לעודד אותך ולהכניס בך כוחות, ואומרת שיהיה בסדר.

אני יודעת כמה רצית לחיות, במיוחד בשבילנו וכמה פחדת שנכעס עליך כשכבר לא תהיה איתנו.

אבא, אני לא כועסת ואני יודעת שנלחמת.

היית בן אדם מיוחד במינו שהמון אהבו, הצלחת לעלות חיוך להמון אנשים, היה לך הומור מיוחד שאין להרבה אנשים.

תמיד הייתי אוהבת לדבר עליך, לספר, איזה אבא אתה.

אבא. זכיתי ל- 20 שנה נפלאות איתך, 20 שנה של אהבה ונתינה אין סופית.

אני אוהבת אותך ומתגעגעת תמיד!

 ציקי (סיוון) שלך.

אילון!

בשנים האחרונות אתה החבר הכי טוב שלי.

אנחנו כל-כך שונים, אבל חברים כל-כך טובים.

בשנים האחרונות לא היה יום שלא דיברנו, מה לא עשינו ביחד?

צחקנו, בילינו, דיברנו על הכל, נסענו באוטו שעות יחד והכל בלי לריב ולו פעם אחת.

קראתי לך ד”ר נוי – כי מבחינתי אתה הד”ר לכל העניינים של הבחוץ, אתה היית זה שכשיש לי בעיה אתה נותן לי את הפתרון.

לימדת אותי מה זו חברות. לפי שנים אמרת לי “חברים, זה כשקשה” כשקל – כולם יהיו, ואני לא הבנתי כמה המשפט הזה הולך להיות חזק ולשנות את חיי.

בשנה וחצי האחרונות, זכיתי להיות שותף שלך במסע הארוך מול הסרטן.

לפני חצי שנה, כשהודיעו לך שהסרטן חזר, הבנתי שהמשפט הזה שאמרת לי אז, מקבל את המשמעות האמיתית שלו.

עברנו יחד שיחות עם רופאים, עובדים סוציאלים, אחיות. שיחות לא קלות, שיחות עם משמעות מאד עמוקה וקשה.

באחת השיחות, הרופא אמר לך שהוא מציע לגשת לטיפולים נסיוניים, הוא הסביר לנו את המשמעות הכספית ושאל אותך אם אתה מעוניין. הסתכלת עלי, עם המבט המבוייש שלך ושאלת אותי: זיו – מה אתה חושב?, אני אמרתי לך: תגיד כן, אתה תלחם ותבריא ואנחנו, החברים, נדאג לכל השאר – כי חברים זה כשקשה.

אחרי כמה טלפונים הקמנו את “חברים בשביל אילון”.

אילון – אתה חבר מדהים, אחרת איך אפשר להסביר את זה?

עשרות חברים לקחו על עצמם משימות, מאות אנשים עזרו, תרמו, הכינו ודאגו.

לכולם היתה מטרה אחת – שתבריא.

לפני שלושה חודשים בדיוק, עשינו לך ערב הוקרה, ערב שהיה כולו לעשות לך טוב, לדאוג לכל מה שאתה צריך כדי לנצח בקרב. 600 איש באו להיות חברים בשביל אילון.

אני רוצה להגיד לך תודה על כל דקה, להודות לך שנתת לי את הזכות להיות חבר וללכת איתך בדרך הזאת.

אני רוצה לבקש את סליחתך אם חלילה פגעתי בך בדרך, אם נתתי לך עצה שלא היתה לטובה, אם לקחתי איתך החלטה שלא עזרה לך להרפא.

אני רוצה להבטיח לך שנהיה שם תמיד, עבורך, עבור שירין, סיוון, טל, דניאל וכל המשפחה, אנחנו נעשה הכל כדי לעזור להם.

שלום חנוך כתב שיר שתמיד מזכיר לי אותך:

“אני רוכב, השמש בגבי.

כן, אני מרגיש אותך איתי כאילו עכשיו

השמן עוקב וכבר נוגע בי

ואין כבר דרך להמשיך ולרכב”.

 אני לוקח את הזכות להודות בשמך לכל החברים שתמכו במהלך הקרב הקשה הזה וניסו, כל אחד בדרכו לעזור.

אילון, המשפט ההוא הופך להיות מבחינתי הצוואה שלך, “כי חברים זה כשקשה”.

אוהב אותך.

 זיו ברץ

יהי זכרו ברוך