ברכה אשכנזי
חברה

 א’ בטבת תרע”ד                                                30.12.1913

 י”ח אלול תש”ע                                                  4.9.2010

 ברכה נולדה בחנוכה תרע”ד. כך לדבריה היה כתוב בסידור של אבא שלה. זה היה לפני קרוב ל-97 שנים (א’ בטבת תרע”ד, 30 בדצמבר 1913). הוריה, בילה וצדוק חייקין, גידלו 8 ילדים: מינה, מלכה, זלמן, דינה, רינה-בתיה, ראובן ומנחם.

אביה צדוק עלה בצעירותו מאוקראינה. בילה אימה היתה בת למשפחת סלונים, מצאצאי הרב שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב”ד ונינה של סבתא מנוחה רחל, אם הישוב היהודי בחברון.

ברכה נולדה וגדלה בשכונת נוה-שלום, שבין יפו לנוה-צדק. המשפחה גרה בסמטה ליד הים ופעם בשבוע היו הולכים לרחוץ בים. בבית לא היה חשמל ולא היו מים זורמים. בחצר היתה משאבה למים. חלב עיזים (לא היה אחר) קנו מהערבים שעברו שם עם העדרים שלהם.

כבת למשפחה דתית, ברכה למדה בבית ספר עממי לבנות בנוה-צדק, היכן שהיום מרכז סוזאן דלאל. כשסיימה אותו עברה ללמוד בסמינר לבנות בירושלים שם לימדה אחותה, מינה. היה זה המורה לציור שביום קייץ שרבי סיפר על חלוצים השותים מי מעיין זך וטהור למרגלות הגלבוע. בעקבות דברים אלה הצטרפה ברכה לתנועת הנוער “לגיון הצופים”. זו היתה תנועת נוער חילונית, שקיימה פעולות גם בשבתות וברכה נשמרה שהדבר לא יוודע במוסד הדתי בו למדה. תנועות הנוער “החוגים” ו”הלגיון” התאחדו והקימו את תנועת “המחנות העולים” שחינכה להגשמה בקיבוץ וכך הגיעה ברכה עם חבריה ל”קבוצת החוגים” שהיתה אז במעיין חרוד.

ההורים שלה לא היו מרוצים וכשהיא באה לספר שהיא רוצה לעבור לקיבוץ הם היו המומים. אביה התנגד מאד, אולם אימה מצאה גם צד זכות: בקיבוץ מחנכים ל”ואהבת לרעך כמוך”. הצטרפות ברכה לקיבוץ יצרה מתח ביחסים עם הוריה אך לא לאורך זמן. כשאימה היתה חולה היא באה מהקיבוץ לטפל בה והם העריכו זאת מאד. בהמשך, היה לברכה קשר טוב מאד עם הוריה.

כשהגיעה ברכה לראשונה למעיין חרוד, היא היתה צריכה לעבור על הגשר הצר שחצה את הנחל עם המזוודה שהכילה את כל חפציה. היא אמרה לעצמה שאם תצליח לעבור בשלום את הגשר, היא והמזוודה, יהיה לה טוב בקבוצה. ברכה הספיקה לחיות שנתיים במעיין חרוד ועבדה שם במשתלה ובמחסן הבגדים.

במקביל לעלייה על הקרקע בבית השיטה, הגיעו ילדי הקיבוץ הראשונים לגיל הגן וברכה הייתה הגננת הראשונה.

בבוקר של “השבת השחורה” הזעיקו אותה בשעה מוקדמת לגן הילדים. כבר היו שמועות על מה שקורה בקיבוצים אחרים והחליטו שילדי הגן יישארו באותו בוקר בגן, למרות שזה היה שבת. גן הילדים היה הבנין הקיצוני ביישוב ואסרו על הילדים לצאת מהגן. בצהרים ברכה החלה להשכיב את הילדים לישון כשלפתע ראתה דרך החלונות כיצד מופיעים בבת אחת המון חיילים בריטים. ברכה חששה שהילדים ייפגעו ולכן אספה אותם בחדר האמבטיה (היה לו רק חלון אחד קטן) וסיפרה להם סיפור. על אף הצפיפות והחום (חודש יוני) היא המשיכה לספר גם כשהחיילים עשו חיפוש בגן. אולי הם היו עייפים וצמאים ואולי הם התביישו מהילדים אבל החיפוש שהם ערכו היה די שטחי. שנים לאחר מכן, נודע לה שבגן היה “סליק” (מחסן נשק ותחמושת סודי).

כשפרצה מגפת שיתוק הילדים הוטל הסגר על בתי הילדים, ברכה שהיתה גננת, היתה מנועה מלהפגש עם ילדיה הקטנים. מזל שהיה לה בעל שהאמין בשוויון המינים כבר לפני 60 שנה.

לאחר מכן הייתה ברכה מורה בכיתות יסוד במשך מספר שנים. בערוב ימיה טיפלו בה אחדות מחניכותיה באותם הימים.

ברכה מילאה מספר תפקידים בקיבוץ: רכזת חינוך, עורכת עלון, רכזת תרבות ועוד.

 מגיל 50 (בערך) ובמשך קרוב ל-40 שנה ברכה היתה ספרנית ילדים. ברכה חרגה מהשיגרה של החלפת ספרים, העמיקה את הקשר עם הילדים והנהיגה שעת סיפור בספריה.

ברכה היתה כל ימיה אדם לומד ומתענין. אהבה לטייל, בארץ ובחו”ל. השתתפה בחוגים בהם הפגינה את הידע שלה. כשלא יכלה יותר לטייל ואף לא להגיע לחוגים, נהגה לקרוא מחדש את הרשימות של סיכומי הטיולים והשיעורים מכל השנים.

כל השנים היתה לה גינה מטופחת, בה השקיעה שעות עבודה רבות – “הגינה של ברכה” היתה שם דבר בבית השיטה.

את קותי פגשה ברכה לראשונה כשהגיע למעיין, סמוך לעלייה על הקרקע אולם הם נישאו רק כעבור כ-10 שנים. ברכה חייתה יחד עם קותי למעלה מ-40 שנה ונולדו להם שלושה ילדים: יעל, עבי ותמר. בלכתה השאירה אחריה שמונה נכדות ונכד ותריסר נינים.

עד קרוב לגיל 90 הייתה ברכה מלאה חיוניות ותמיד פעילה ועסוקה. בשנים שלאחר מכן בריאותה נחלשה ושבע שנותיה האחרונות עברו על ברכה ב”פזית” ו”בבית הפז” שם זכתה לאיכות חיים הודות לטיפול המסור של צוות העובדים.

יהי זכרה ברוך

יהי זכרו ברוך