דינה רימון
חברה

                                25.8.1940       19.04.2016 י”א ניסן תשע”ו

דינה נולדה ב-25.8 שנת 1940 בעיירה וויז’ה-אנחלה, עיירה קטנה בארגנטינה, להוריה יצחק וסילביה שפירא , אחות בכורה לבטי. ההורים , מהגרים ממזרח-אירופה שניהלו כלבו גדול היו פעילים ציוניים ודאגו לנטוע עצים על שמה בישראל לעת הגיעה למצוות. דינה סיימה לימודים בבית-ספר יהודי ועברה ללמוד הוראה ופסנתר בעיירת המחוז.

עם סיום לימודיה, בסתיו 1959, עלתה לישראל בהשפעת החינוך בבית וחברים ששבו מביקור בארץ. בבואה לישראל שובצה הישר ללימודי עברית באולפן בבית-השיטה. תוך לימודיה עבדה בפרדס. שנתיים למן נחיתתה בקיבוץ נישאה למשה רימון (דושו) ולשניים נולדו אילנה, מאיה, מיכל ואלון.

   דינה הייתה חלוצת סייעות השיניים של בית השיטה , מקצוע בו שירתה בחיוך ובאהבה במשך 12 שנים. לאחר פרק מרפאת-השיניים הייתה דינה שותפה להקמת יחידת המחשב של הקיבוץ והתמידה בתיפעולה משך 22 שנים עד פרישתה לגימלאות.  בד בבד עם אלה הייתה פעילה בועדות שיכון, צריכה, ריהוט ובריאות. שימשה גם כנהגת בריאות וסייעה לדושו באירגון לוויות החברים.

   ב1966 עלו ארצה לבית-השיטה הוריה של דינה ומצאו כאן בית ומשפחה חמה.

   כל מכיריה מצאו בדינה אישה רגישה לסביבתה, אוהבת אדם וסקרנית דעת. תכונות אלו היו לסימן ההיכר שלה לאורך כל חייה.  גם החיות מצאו בה דמות אוהבת. כך כלב, חתולים, ארנבות, אוגרים, תרנגולות ואפילו “עורי” העורב שהופיע למנת הלחם שלו. במרפסת ביתה טיפחה דינה את אהבתה הנוספת לצמחי נוי שופעים.

   בת 57 תקף אותה הסרטן ודינה השיבה לו מלחמה לאורך שנים בזקיפות קומה עד שלא יכולה היתה יותר. בת 76 הייתה במותה.

יהי זכרה ברוך    

על ראשית חייה סיפרה דינה לביתה, מיכל:

“נולדתי בשנת 1940 בעיירה נידחת בארגנטינה להוריי יצחק וסילוויה שפירו. בגיל שלוש, עקב מחלתה של אימי, שלחו אותי לדודי שבכפר, שם חייתי שנה שלמה.

בגיל חמש הלכתי לבית ספר יהודי בשעות הבוקר, ובשעות אחר הצהריים לבית ספר עממי ארגנטינאי. בעיירתי היו כ-90 משפחות יהודיות, ויחד איתם שמרנו וחגגנו את חגי ישראל. בהגיעי למצוות הזמינו הוריי את כל חבריי וחבריהם למסיבה גדולה. בהזדמנות זו רשמו אותי ב”ספר הזהב” בירושלים ונטעו על שמי עצים ביער הקק”ל בישראל.

בגיל 15 עזבתי את בית הוריי ללמוד הוראה, ובאותה שנה קיבלתי גם תעודה כמורה לפסנתר. עם סיום לימודיי בגיל 17 נשארתי לעבוד בעיר הבירה של המחוז, ושוב הפרידו כאלף קילומטרים ביני לבין בית הוריי. בשנתיים האלה התחלתי לחשוב על עלייתי ארצה, וזאת בעקבות החינוך שקיבלתי והשפעת הסיפורים ששמעתי מחברים ואנשים שהיו בארץ.

התחלתי לארגן את נסיעתי, ואז לפתע קיבלתי הודעה שהאונייה שלי מפליגה בעוד יומיים. כל הלילה ביליתי ליד הטלפון בניסיון להתקשר עם הוריי. הצלחתי רק באמצעות חובב רדיו, ואימי באה להיפרד ממני. ההפלגה נמשכה 3 שבועות והייתה חוויה בלתי נשכחת. היגעתי ארצה בספטמבר 1959, ישר לאולפן בית השיטה. כאן לאחר שנים של התאקלמות קשה, הקמתי את ביתי”.

בהיותה באולפן סודרה לעבודה בפרדס, הכירה את דושו ונישאה לו ב-1961, וביחד בנו את משפחתם – אילנה נולדה ב-1963, מאיה ב-1965, מיכל ב-1966 ואלון ב-1971.

דינה הייתה חלוצה בבחירותיה המקצועיות – למדה סייעות שיניים ועבדה 12 שנים במרפאת השניים, לאחר מכן הייתה ממקימי יחידת המחשב בקיבוץ והתמידה בעבודה זו 22 שנים עד צאתה לגמלאות.

אישה רגישה ומלאת אהבה הייתה דינה.

אהבה לאנשים – אשת שיחה ושומרת סוד. סקרנית – תמהיל נדיר בגללו הייתה בוועדות המצריכות תבונה, תשומת לב ודיסקטיות – שיכון, צריכה, ריהוט, בריאות, לרבות נהגת בריאות. סייעה לדושו בארגון מתחשב של לוויות החברים.

אהבה למשפחה – לאימא סילוויה שחיה איתנו, לבנות, לאלון וחיבור מיוחד לנכדים, עליהם הרעיפה אהבה רבה.

אהבה לבעלי חיים שהיו ממלאים את ביתה – כלב, חתולים, ארנבות, אוגרים, תרנגולות ואפילו “עורי” העורב שידע שימצא פירורים השמורים לו בחצרה.

אהבה לצמחים ולסביבה – מרפסת מאירת פנים מלאה בעציצים מטופחים, צומחים, מטפסים.

בגיל 57 חלתה לראשונה בסרטן. גופה נאבק ושאב כוחות מרוחה הטובה, הנחושה. לא ויתרה על אף טיפול – עד שהבינה שלא עוד, ונפרדה מאיתנו והיא בת 76.

נזכור את דינה כאישה לבבית, מאירת פנים, טובה ומיטיבה.

סבתא,

בלתי נתפס שאת פתאום כבר לא.

בשנה ומשהו האחרונות אני חווה מקרה אחר מקרה של מישהו שעוזב, מישהו שכבר לא.

מוזר איך כל אחד ממלא אותך בצורה אחרת, איך כל אחד הוא משהו אחר לגמרי בעבורך.

איך כל אחד משאיר חור אחר עם חסך אחר.

סבתא שלי, הבן אדם עם העור הכי רך ונעים בעולם. כמה אהבה, כמה זכרונות שרצים במהירות שיא.
ובין זכרון לזכרון עולה לי תמונה של תותים, תותים עם סוכר וחיוך ענק ומתוק של ילדים.
ילדים קטנים וגדולים. שבתות של הנאה צרופה, ריבים מי יישן אתך במיטה. כל כך הרבה שיחות

שנמשכות עד השעות הקטנות של הערב

ברוח הנעימה של הקיבוץ בימי הקיץ שמלטפת אותך בצד אחד וליטוף שלך מהצד השני.

הטוסטוז, הקלאב-קאר, הבריכה, הטווסים – כ”כ הרבה רגעים מהילדות שלי שהם לגמרי את.
הטלפונים ממך שקוטעים הכל, אבל ללא ספק השיחות עם הכי הרבה אהבה שיש.

בלתי נתפס שהבן אדם הכי חזק שאני מכירה, שנלחם במשך שנים בעוד מחלה ובעוד אחת – כבר לא.

הלוואי שעכשיו, כשיש שקט מסביבך ואת יכולה לרגע לחשוב בצלילות בלי לחץ ממה יקרה מחר

תסתכלי למטה עלינו – זוהי ההוכחה הכי מוחשית ואמיתית של מה שעשית כאן בחייך.

תודה ולאביו ♥

 נטע- נכדתך

מתוך ראיון ל”שיטים”, נובמבר 2006:

 “אני נהנית מכל רגע. זו אחת התקופות בחיי. יש זמן לכל הדברים שלא הספקתי: קריאה, גלישה באינטרנט, מוסיקה, טיולים. כשרוצים לבקר את הנכדים, קמים ונוסעים בלי כל תכנון. אני לא יודעת איך היה לי קודם זמן לעבוד. כל היום עסוקה. המטבח זה ריפוי בעיסוק, והגינה היא חלקת אלוהים הקטנה שלי. היום אפילו אם היו נותנים לי משכורת גבוהה, לא הייתי חוזרת לעבודה. הקיבוץ קבע שחייבים לעבוד עד הסוף, ובכך הגביל אותנו ליוזמות ולהנאות אישיות. עכשיו אני יכולה ללכת לישון ב-02:00 בלילה ולקום מאוחר. החלום שלי היה לא להתעורר עם שעון, אלא ללכת לפי צרכיו של הגוף.

 עכשיו אני אדון לעצמי, שרק ימשיך כך הלאה עוד הרבה זמן”.

יהי זכרה ברוך

יהי זכרו ברוך