דניס שר
חבר

  1949  09.01       כ טבת תש”י

  12.03.2015    כ”א אדר תשע”ה 

דניס נולד בשנת 1949, למשפחת מהגרים מלטביה, ביוהנסבורג שבדרום אפריקה. הוריו התגרשו בהיותו בן שנתיים והוא גדל  והתחנך בבית סביו שהיו יהודים שומרי מסורת.   “מי יודע” אמר דניס, “אם לא תקופת חיים זו היא שנטעה בי את ההרגשה שאני יהודי.  עוד לפני מלחמת ששת הימים, התחילה להעסיק אותי השאלה- מי אני ומה אני? מה הזהות שלי?”

אחת החוויות שנחרטה בו הייתה, כשנערים גרמנים השתוללו במרכז העיר ודניס וחבריו “טיפלו” בהם, עד שחלקם נזקק לאישפוז. הם נלקחו למעצר במשטרה ושם במכלאות פצחו חבריו בשירת “התקווה”, לדניס הייתה זו הכרות ראשונה עם “התקווה” ואולי זה היה הרגע המכונן להחלטתו לעלות לארץ.

דניס סיפר “כשפרצה מלחמת ששת הימים ביקשתי מהפדרציה הציונית לנסוע לישראל, להיות בקיבוץ, ללמוד עברית ולעזור בעבודה.  אבי לא ידע על ההכנות שעשיתי ומשהודעתי לו על נסיעתי היה מופתע וממש לא שמח.

הגעתי לבית השיטה באפריל ביום שרב כבד של 42 מעלות, לבוש בז’קט מצוחצח, עניבה ומזוודה. איש לא בא לקבלני, עמדתי בשום מקום ושאלתי לאן הולכים, היו אלה רגעים של נצח. פתאום הגיעה רותי שמי ולקחה אותי למגורים. עמדתי שם בחדר קטנטן עם שלוש מיטות וחשבתי, אפילו המשרתת שלנו חיה בתנאים טובים יותר. הייתי במשבר, אבל הצוות- רותי וברכה עשו עבודה נהדרת. תוך שלושה חודשים ידעתי את השפה ודיברתי שוטף. עם סיום האולפן הגיעה דודה עם כסף, שהמשפחה אספה בדרום אפריקה, בכדי להחזיר אותי הביתה, אבל אני כבר הייתי במקום אחר.

בתקופה זו הכרתי את דן ישראלי שהיה לי כאבא וחבר אהוב ויקר. את סמודי  הכרתי כשהייתי עגלון והבאתי לה כמטפלת, כביסה נקייה. לאחר שנישאנו, נסענו לשבעה חודשים לדרום אפריקה. כשחזרנו ליוותה אותי תחושת עצבות.

רק כשהגענו לסיבוב יזרעאל, בשעות הערב עם שקיעה, וכל העמק נפרש לפנינו, הרגשתי שאני חוזר לביתי. השמחה שבה קיבלוני חברים רבים, עם שובנו, חיזקה בי את ההרגשה שאכן יש לי בית אחר, חדש.

כשנשאלתי ע”י חברי הטוב מדרום אפריקה – מה יש לך בקיבוץ? איך עזבת קריירה טובה וירדת עד כדי כך? עניתי לו: אינך מבין. לא ירידה יש כאן אלא עליה.”

סמודי ודניס הקימו משפחה, נולדו אילן וענת ודניס הפיץ את כישוריו הטובים בתחומים שונים.

במלחמת יום כיפור כשהמשק נשאר כמעט ללא גברים, הפך דניס לאיש מבוקש ביותר – סידר את המקלטים, התבקש ע”י משה להמשיך את קטיף הכותנה וככה בלי ניסיון עלה על הקטפת ועשה את המוטל עליו. ב- 1974 בהיותו בן 24 התגייס לשירות מקוצר בן חצי שנה לחיל חימוש ומאז עד הגיעו לגיל 54 נתן 90 ימי מילואים בשנה. בנוסף התנדב במסירות רבה למשטרת התנועה, עד עצם היום הזה.

לאורך כל שנותיו היה מזוהה עם שתי אהבותיו בריכת השחייה ומוסך הקטנועים.

בריכת השחייה, הצפרדע הזנוחה שלנו הפכה מדי שנה בידיו וטיפולו המסור לנסיכה. הפנסיונריות שהוקירו את עבודתו כתבו לו שירי הלל ותודה ובאחד מהם כתבה שרק’ה: “כמה טוב שיש לנו משוגע לדבר, הדואג לבריכה בהתנדבות! מלווה, משפר וכל שנה היא יפה יותר, בריכה מתפוררת הופכת לפינת חיים שוקקת…”

את מוסך הקטנועים  בנה דניס ב- 1979, וכך הפך סככה ישנה למקום מאובזר ומצוחצח, שנתן לאורך שנים רבות עזרה ראשונה או שנייה לכל כולנו. בשנת  1986 סיפר דניס שהוא מטפל ב- 300 כלי רכב דו גלגליים וקלנועיות. “אני עובד בהובי שלי” אמר, “משתדל להגיש שירות ברמה גבוהה עם חיוך. לא תמיד זה אפשרי בגלל הלחצים, אני מודע לכך שזה תפקיד ציבורי רגיש וחשוב.”

עידן ההפרטה היווה נקודת שבר עבור דניס, לקח זמן עד שיכול היה לומר לעצמו “המציאות השתנתה וגם אני צריך להשתנות”. וכך החליט להתמסר ביתר שאת

חבריו של דניס לאהבה ולדרך החיים שבה לאופנועים מקום מרכזי בחייהם באו לחלוק לו כבוד אחרון. ממשטרת ישראל,ממועדון האופנועים הישראלים,ממועדון השטוטניקים ורבים נוספים מילאו את רחבת בית העלמין שלנו.

לאהבת חייו האופנועים!  טיפח וצחצח, ויצא לטיולים ברחבי ישראל עם חבורת המשוגעים לדבר. זה החמצן שלי היה אומר, היציאה לשטח, החברותא, כל אחד מהחבר’ה הוא עולם ומלואו. אני זקוק למרחבים האלה, בכל מזג אוויר, בסערת גשם ובשמש החמה, תמיד אני מוכן לנסיעה. לעמוד במרומי הר ולצפות מסביב זה כמו להיות בשמים ועל האדמה בעת ובעונה אחת.

חווית הנסיעה באופנוע אינה דומה לשום דבר, כשאתה נמצא בתוך הנוף, כל החושים קולטים אותו ושותפים לחוויה ולטפל ולתחזק את הכלי זו אמנות, אתה חש שהוא חלק ממך ואתה עושה זאת באהבה רבה…”

אדם רגיש היה דניס, הכיר אנשים רבים ואהב לשוחח איתם על החיים. ראה את פנימיותם וקלט בחושיו החדים את מה שסמוי מהעין, ידע להקשיב למה שמעבר למילים והתייחס בחום ובהבנה לכאלה שנדחו ע”י המערכת הנורמטיבית.

בדבריו לבר המצווה של ענת אמר: “אני מצפה ממך שתדעי להעריך ולהסתפק במה שיש לך ותמיד למצוא את הדבר הטוב בכל דבר. שתעזרי בכל דבר עם חיוך ורצון, שתדעי לתת כבוד לאנשים ולהיות ישרה…”   כל אלה מימש דניס בהילכות חייו.     בלי הודעה מוקדמת, בלי לאותת ולהבהב, באמצע הדרך, נעצר פתאום מסע חייו של דניס והותיר  את כולנו מופתעים וכואבים.

נזכור את דניס כאיש שהביא גוון מיוחד לחברה שלנו. אוהב חיים ובני אדם, ממצה את מתנת החיים בכל מאודו ובכל עודו.  

      יהי זכרו של דניס שמור איתנו ובנו.

כתבה יהודית פלד

יהי זכרו ברוך