זכרי אשל
חבר

 23.12.2013

 

    י”ח כסלו תרצ”ב  1932                     כ”ג טבת תשע”ד 26.12.2013                                                                                                                                           

זכרי נולד בתל-יוסף, בי”ח כסלו תרצ”ב, בשבוע בו חגגה תל-יוסף את חג העשור,להוריו יוכבד ואריה, חברי גדוד העבודה. שמו ניתן לו לזכרו של אחיו יעקב שנפטר בגיל שלוש מדיפתריה.

ילדותו עברה על רקע תקופת המאורעות, בה הורדמו ילדים בלילות בשירי ערש כמו  “אופל, אופל בשדותינו, והנר אורו קטן חשכה לא תפחידנו נומה, נומה בן….”  ו: שכב בני, שכב אל תירא.. בוערת הגורן בתל-יוסף וגם מבית אלפא עולה עשן, אך אתה לבכות אל תוסף נומה שכב וישן”…

בזמן מלחמת העולם השנייה, פינו את ילדי כפר גלעדי לתל-יוסף וביניהם הייתה גם הילדה הקטנה איילת אלמוג, וזו הייתה פגישתם הראשונה…

אותה תקופה גילה זכרי עניין רב במתרחש סביבו וב “חדר הקריאה” שם היו רדיו, עיתון וספרים יכול היה לשמוע, בצד מוסיקה גם מהנעשה בעולם.

ערך העבודה היה מרכזי בחייו, כמו כל הילדים החל לעבוד בכיתה ד’, בכרם, מסיק זיתים, בציר ענבים, שתילת סלק ועוד. הוא סיפר בחיוך שכסדרן עבודה בחברת הילדים סידר לעצמו  את העבודה המועדפת עליו- בדיר, שם עבד לצידו של מוטל אדר כרועה והצטרף להווי החברתי המגובש של רועי הצאן.

אהבתו השנייה של זכרי הייתה המוסיקה אליה נחשף כמו כל ילדי תל-יוסף בזכותו של שדמי (אביה של עפרה ז”ל).  בכיתה ג’ למד לנגן בחלילית, היה יושב שעות ומנגן לעצמו ובכיתה ד’ הצטרף לתזמורת הילדים בכלי נשיפה ואח”כ לתזמורת המבוגרים. בהפסקות החליבה של הצהרים, היו מתאספים הילדים בחדר הקריאה ליד הרדיו ומאזינים בצמא למוסיקה קלסית בתחנות השידור של הצבא הבריטי… התזמורת ליוותה את חגיו של המשק ונתנה לו את הנשמה היתרה.

עד השנים האחרונות המשיך זכרי לנגן בתזמורת זו.

בחוברת במלאות 55 שנה לתזמורת כתב זכרי:

“לשדמי, לך אני חייב תודה על שהבאת אותי אל פתחו של עולם המוזיקה, ומאז אני מפיק ממנו את מלוא ההנאה. כה לחי”.

בשירותו הצבאי המשיך לנגן הפעם בתזמורת צה”ל וכך גם במילואים, במצעדים ובאירועים רבים אחרים. זכרי והקלרינט ליוו את חגי ואירועי בית-השיטה, תמיד נענה לכל בקשה במסירות, נאמנות והתמדה.

יחד עם רבים מבניה הבוגרים של תל-יוסף עבר זכרי לבית השיטה בשנת הפילוג שעה שהוריו ואחיותיו נשארו שם. שנים רבות הרגיש לא בנוח עם העובדה שתל-יוסף נחלשה בעקבות עזיבתם ודיבר על כך רבות.

בבית-השיטה הצטרף עם מוטל לענף הדיר, הם הצליחו להביאו לרמה גבוהה, ולהפכו לענף מבוקש בחברת הילדים. כשנגנב פעם העדר, נסע זכרי למשטרת בית-שאן לדרוש את האבדה, כששאל אותו השוטר איך יוכיח לו שזהו הצאן של בית-השיטה, התחיל למסור לשוטר ההמום פרטים מזהים של כל כבשה וכבשה, לפי האוזניים, המספר הרשום כתמים בצוואר ועוד.

זיכרון זה לפרטים שימש אותו גם בעובדו כמחסנאי בענף הקטפות, שם רשם בדקדקנות על כרטיסים קטנים את פרטי החלפים הרבים וגם כשהמחשב הוכנס לעבודה מצא זכרי את המבוקש מהר יותר ממנו.

בשנת 1962 ניפגש שוב עם אילת וביחד בנו משפחה לתפארה – שלושת בניהם- אבנר, אמיר ואילן.

לאחר מותו של א.ב.ג. פנה אליו חגי שיסדר את הארכיון, זכרי שאהב מאוד לקרוא צלל אל ים המאמרים, הרשימות והפתקים, ובעבודת נמלים  מיין סידר ואירגן אותם לאחר שקרא לעומק את הכתוב.

בדבריו לאילן בעבודת השורשים אמר:

“חשוב לי שיותר אנשים יחיו פה, לא בגלל שטוב ונוח לחיות פה, אלא כהגשמה של האידיאה של הקיבוץ. לדוגמא: המעשים שאני עושה הם לא רק למען עצמי או משפחתי, אלא למען החברה והערכים של הקיבוץ“.

את אותם ערכים בהם כה האמין, מימש הלכה למעשה.

וכך כתב בערב ראש השנה 2001:

“ליעקב שלום

למיטב ידעתי עדיין כל חברי בית-השיטה שותפים. לכן אני לא מקבל שהחברים מחר”מ מקבלים שי מיוחדת לחג, דבר ששאר החברים לא מקבלים.

בזה אני מחזיר את השי שקיבלתי. – זכרי”

צימאון הדעת שלו, הוליך אותו אל אוצרות התרבות הרבים- קריאת הספרים שלו הייתה מגוונת ומעמיקה, ההקשבה למוסיקה נעשתה במלוא הריכוז עד השעות הקטנות של הלילה, ההאזנה להרצאות משודרות כמו אלה של פרופ’ הר-סגור, הצפייה בסרטי ערוץ ההיסטוריה התעניינות באסטרונומיה, כל אלה ועוד מילאו את עולמו. עולם גדוש המופנה פנימה.

לאורך שנים בהליכתו היומיומית ברחבי המשק היה מרים ניירות שהושלכו, מנסה לעשות את ביתנו יפה יותר מתוך תחושת אחריות לכלל.

כך בהליכתו המתונה והשלווה תוך כדי הרהורים מצא את מותו. 

נזכור את זכרי בפשטות הליכותיו, כאדם “הולך תמים ודובר אמת בלבבו…”     וכרועה שהיה לו ניגון מיוחד משלו.               יהי זכרו שמור עמנו           

כ”ג בטבת התשע”ד

הספד לאבא

בטקסי הלוויות העצובים האלו אנחנו פונים אל היקר לנו ומדברים אליו כאילו הוא עדיין יכול לשמוע אותנו, מנסים באמצעות הפנייה הישירה לשמר עוד קצת את החיים, להחזיר אותו אלינו ולו לזמן קצר, לחבק , להתווכח, לבקש סליחה ולספר עוד דבר או שניים שלא הספקנו לומר בפגישה האחרונה.

אני יודע שאין כבר עם מי לדבר ושאין אף אחד שמקשיב שם למעלה או כאן למטה בבור. ולכן אני פונה אליכם, לכל מי שבא לכבד את זכרו של אבא, לספר לכם מי היה האיש הזה, מי היה אבא בשבילי.

אבא היה חילוני גמור, אפשר לומר שהוא לא האמין- באמונה שלמה.

כאחד שחונך על ברכי האמונה באדם, הוא לקח על עצמו למלא באדיקות את המצוות שבין אדם לחברו.

היו לנו שיחות רבות על בסיס האמונה שלו, אבל את עיקר העיקרים של המצווה למדתי בדרך הניסיון והדוגמא האישית. דרך הנסיעות השבועיות לביקור אצל הוריו המבוגרים בתל-יוסף למדנו את מצוות כבד.

את “איזהו עשיר- השמח בחלקו”, שיננו באמצעות הסתפקות במועט שלא הייתה סגפנית אלא מהות עמוקה של האיש הצנוע הזה.

אבא קנה בגדים חדשים, (או גרדרובה, כמו שאומרת אמא), רק כשנכתשו ודהו עד עפר. אני רואה אותו לובש את גופיית “פנצ’ריית האחים” מבית-שאן, הפנצ’ריה שבוודאי החליפה בעלים כבר שלוש פעמים מאז שקיבל אותה כיד שנייה, או אולי מצא אותה באיזה מקום והחליט שחבל לזרוק.

את מעיל הרוח האפור שאיתו יצא לדרכו האחרונה ביום שני בבוקר הוא קיבל ממני בהשאלה לכל החיים לפני עשרים שנה ויותר, כשהחלטתי להצטייד באביזר אופנתי יותר. אבא לא שיקר לאף אחד, אסר עלינו לעשות זאת בשום תנאי. כך נהג כלפינו, כך אנו נוהגים כלפי ילדינו וכך אני מקווה שינהגו גם בילדיהם.

אבא היה איש מופנם, לא מבטא רגשות. אני לא זוכר שראיתי אותו בוכה או מאבד את העשתונות. פעם אחת כשהייתי בן 10 או 11, חטפתי ממנו סטירה רצינית. כנראה שהגיע לי- את הסטירה אני זוכר עד היום לא בגלל עוצמת המכה ולא משום שברחתי מהבית בפעם הראשונה והאחרונה, אלא בגלל ההפתעה מהמעשה הנדיר הזה- כנראה שבאמת באמת עצבנתי אותו.

אבא היה איש עקשן בעל דרך ברורה וביקורתית על הסובב אותו. הוא היה סקרן באופן יוצא מן הכלל, בכל תחום ידע שיכול היה להבין ולהכיל.

את פרופ’ הר-סגור שמוכר מתכניתו המיתולוגית בגלי צה”ל אבא דאג להכיר לי כבר בשנות השבעים בהיותי נער. להר-סגור היה טור שבועי בעיתון “דבר” ואני נסחפתי אחרי הסיפורים והתובנות של האיש החכם הזה.

אבא היה מפנה אותי לספרים שיצאו וכדאי לקרוא, לתוכניות מעניינות בטלוויזיה, להרצאה ששמע. היו לנו שיחות רבות על כל הנושאים שעניינו  ואתגרו את דעתו והשקפת עולמו: ביהדות, ביולוגיה, אסטרונומיה, היסטוריה, אזרחות פילוסופיה, ומה לא.

ממנו למדתי שאדם סקרן הוא אדם מלא. אבא ניזון מגירויים אינטלקטואליים ללא הפסק ולכן גם נזקק למעט מאוד מן החומר. עולמו הרוחני העשיר אותו וגרם לו סיפוק ואושר במהלך כל ימי חייו.

את המוזיקה ינק מגיל צעיר בתל-יוסף אצל שדמי ומאז היה מלווה אותה כציר מרכזי בחייו. הוא ניגן יותר משבעה עשורים בקלרינט, הכיר כל יצירה קלאסית, כל מלחין וקורות חייו והקשיה והקשיב והקשיב בכל רגע פנוי למוזיקה האהובה.

ראיתי את הנחת שלו כשהתכונן עם נטע בני לביצוע של קטע באירוע משפחתי. אבא על קלרינט, בן 80, בצליל בהיר ועמוק, נטע על סקסופון, נער בן 13 או 14 ושניהם מדברים את אותה השפה וסוגרים באופן מופלא פער של 70 שנה. זה מכוון את השני בסינקופה וזה מתזמן את חברו בתנועת נשימה ותנודת ראש המורה להיכנס בזמן לתיבה. אהבתי לראות אותם ביחד וחשבתי שאין מתנה יפה יותר לאבא מהחוויה המשותפת עם נכדו באהבתם המשותפת.

אני חושבת על דרכו האחרונה- אפשר לומר טיול אחרון ופרידה.

איש בן 82 וחודש יוצר בבוקר לטיול היומי, סוף דצמבר, השמש זורחת, השמים כחולים אבל קר וחייבים ללבוש כובע צמר. האיש אומר שלום לאשתו ויוצא לדרכו. פתאום, שלא כמו בטיולים הקודמים האיש מרגיש שהוא חייב לנוח, הלב מאותת משהו. האיש כורע על האדמה שמקבלת אותו אליה, הלב מפרפר כמה שניות ונדם והאיש נפרד בכבוד ושלווה מעולמו העשיר, אותו חי בכל מאודו ואומר- תודה !

כך אזכור אותך – אבא שלי.

                                                                    אבנר. 

ב”ה 

אבא’לה

לפעמים אני מפוקס וענייני ומרגיש שהחיים ממשיכים להם בשטפם, ופתאום עולה בי פרץ של בכי על היעלמותך, מותך.

איך נשכבת שם פתאום, מתחת לעצים, בשקט, בצניעות שכה אופייניים לך.  גם את מותך עשית בצניעות בלי שאף אחד ידע וישים לב. אבל עכשיו אבא זה כבר לא בידיים שלך. באו לכאן המון אנשים לחלוק כבוד לצדיק ענק, כבוד אחרון.

בשבילי אתה הדמות של הצדיק הנסתר שעושה את מצוותיו שלא על מנת לקבל פרס, באמת.

(נכנסת לאנשים ללב עם הענווה הזאת שלך, הסקרנות, האכפתיות לכל מיני נושאים מוזרים.)

אני לא יכול לשכוח את ההליכה ברחבי הקיבוץ כל חתיכת לכלוך וזוהמה הפריעה לך כל-כך. היית מרים, מנקה ומסדר. אני זכיתי לראות את זה ולהיות אתך ובעיקר לראות שאין אף אחד מסביב ואתה עושה את זה כי צו פנימי פשוט אומר לך- עשה!

יעבור זמן עכשיו ונבין יותר את כל שהענקת לנו. למראית עין נראה שתפסת מעט מקום ונתת לאמא להיות דומיננטית, אבל בעומק בעומק, אין דבר יותר גדול מלתפוס מקום קטן. להקטין את עצמך, לוותר, להיות בשלום, לבקש סליחה.

ייקח זמן שנבין איזה איש גדול היית באמת.

סליחה אבא על כל החטאים שחטאתי נגדך בשוגג.

אני אוהב אותך כל-כך !

נוח על משכבך בשלום !

 

בנך אילן

אבא שלי                                                                                                                                                              

אחת התכונות שירשתי מכם היא היכולת להביט רק על חצי הכוס המלאה. לשמחתי אני כמעט ולא מבחין באוויר שיש בחצי הכוס הריקה. לכן אבא דווקא הייתי רוצה היום להתמקד בדברים הטובים.

מי מכל אלו שבאו לחלוק לך כבוד אחרון לא חותם היום על מוות כמו שלך. חד ומהיר, בלי סבל, בלי להיות לעול על אחרים ובלי להכביד על אף אחד.

מי מאיתנו לא היה מוכן בתמורה לכל זה להסתפק רק ב-82 שנים מלאות בעניין ובבריאות טובה. כאשר לכל אורך חייך אתה צלול מחשבה, לא מאבד את הסקרנות, את העניין ואת האהבה הגדולה שלך למוסיקה, לספרים ולכל יתר התחביבים שלך, מוקף במשפחה אוהבת ותומכת ובאישה שנותנת לך את כל כולה. 

ואנחנו, בני משפחתך וחבריך הטובים בעצם היום גם כל כך שמחים על כך שלפני חצי שנה הייתה לכולנו הזדמנות לומר לך, בפניך, כמה אנחנו אוהבים אותך וכמה אנו מעריכים אותך וכמה מעריצים את תכונות האופי הטובות שלך, וכמה אנו גאים להיות בניך. וסיפרנו לך כמה הרבה דברים קיבלנו ממך בחיינו וכמה אנו מודים לך על הכל. והיום אנחנו גם כל כך שמחים שזכינו לתעד את סיפור חייך ושיש לנו מזכרת מדהימה בה במשך שעות רבות סיפרת למצלמה את קורות חייך ואת שעבר עליך במהלך החיים. ולא התביישת לספר על הרגשות שלך וההתייחסות לדברים שעברו עליך בחיים. אנו כל כך שמחים שהותרת לנו, לנכדך ולכל צאצאיך שיבואו בעתיד זיכרון ומורשת כה מוחשיים ובהירים, שכולנו כל כך גאים בהם. 

ואני אומר לך שאפילו אני, שהגעתי הנה מהצד השני של העולם, כלל לא מצטער שלא יצא לי לראות אותך בבית החולים. אני דווקא שמח שהזיכרון המוחשי האחרון שלי ממך הוא מערב השירה האחרון שעשינו ברם און לפני הטיסה לאוסטרליה. אני רואה בבהירות איך שישבת על הדשא וניגנת עם נטע את שתלתם ניגונים, ואיך המשכת לשבת שעות רבות ליד צליל ולנגן על הקלרינט, והכל בצניעות ובביישנות הכל כך אופיינים לך, בלי מיקרופון כשכמעט אף אחד לא שומע, כאילו כדי שלא להפריע ולא להתבלט, חס וחלילה… עכשיו אני יכול לגלות שכבר אז,  בסתר ליבי, חשבתי לעצמי שיתכן וזו הפרדה האמיתית שלי ממך. וכן, אני שמח על כזו פרדה. 

אז אבא תדע שלמרות כל העצב שלנו, אחרי הכל אתם לימדתם אותנו לאהוב ימים ולראות טוב. 

אמיר. 

זכרי אשל דברים לזכרו

 בילדותי ראיתי את זכרי לנגד עיניי וראיתי אדם פשוט.

ככל שגדלנו הבנתי עד כמה הפשטות שלו היא דבר מיוחד ונפלא.

אדם המתלבש פשוט, הולך פשוט, אוכל פשוט, גר בבית פשוט ועובד בעבודה פשוטה.

יודע ומכיר את מקומו ואינו מנסה להיות במקומם של אחרים.

הבית שלכם היה כמו עץ האשל שנטע אברהם אבינו והזמין לשם את אורחיו.

פתוח, מזמין, חם ישר ופשוט. היינו באים החברים של ילדיכם ומתקבלים בחום ובאהבה.

לרוב, נראה  שזכרי אינו קשור ושקוע בעולמו המיוחד והפנימי, אך גם כך משרה אווירה יציבה וחמה. מאכלים של אמא אילת כה פשוטים וטעימים, חביתה עם בצל מטוגן עם סלט ולחם

 וטעם בלתי נשכח !

המילים, מילים קצרות, ופשוטות, אך חודרות ונכנסות עמוק עמוק- “העיקר שתהיו אנשים טובים”, אומרת כל העת אמא אילת, “זה הרבה יותר חשוב מהציונים וההישגים”.

וזכרי לרוב שותק ומוסיף לאווירה המיוחדת.

עץ האשל שלכם הצמיח שלשה אשלים יקרים משגשגים ומלבלבים.

 כל אחד מבניכם בדרכו בייחודו ובפשטותו מקבץ סביבו מעגל של חברים אוהבים.

באותו היום קבעתי עם אילן שבערב נעלה ביחד לשיעור האהוב עלינו במירב.

שעה לאחר מכן המשפחה ישבה לידו בבית חולים והוא מחוסר הכרה.

לעיתים אנו עושים בחיינו תכניות ארוכות וקצרות, ושוכחים שברגע אחד יכול הכל להשתנות.

שנדע ונצליח להיות אנשים יותר פשוטים, יותר אמיתיים, ויותר “אשלים”.

נוח על משכבך בשלום זכרי, יודע שהאשלים שלך וצאצאיהם ימשיכו את דרכך,

כל אחד בדרכו ובניגונו המיוחד. 

 

                                                                                               אורי פלד

יהי זכרו ברוך