תפריט
שלח לחבר
הדפס דף
04-6536500
יצחק שרף
חבר
נולד – ד’ אב תש”ט – 30.07.1949
נפטר – כ”ה אייר תשע”א – 29.05.2011
יצחק נולד להוריו אהובה ויוסף בשנת 1949, בתל- יוסף. עם הפילוג עבר בגיל שנתיים וחצי עם הוריו ואחותו הבכורה יהודית לבית השיטה, ולאחר מכן נולדה אחותו ורדה בבית-השיטה .
בבית-הספר השתייך לקבוצת “אבוקה” שלדבריו הייתה כיתה לא קלה עד שקיבל אותם אריה בן גוריון שהצליח ל”החזיר אותם לתלם”.
לאורך שנות ביה”ס חווה את הפעילויות השונות שבנוסף ללימודים כללו עזרה למשק צעיר, מה שנתן לו לדבריו, “עוד נדבך חשוב בגישתו למהות החברה הקיבוצית דאז.”
לפני מלחמת ששת הימים בתקופת ההמתנה הייתה כיתתו בסמינר אפעל ובערב גשום אחד, כך סיפר: “הוחלט שהסמינר נגמר ושכל הנערים חוזרים לבתיהם. כבוגרי בית הספר, תפסנו עמדות מפתח בקיבוץ כיוון שרוב בעלי התפקידים גויסו.” לפני הצבא יצא לשנת שירות לקיבוץ אייל.
את יחסו המסור לעבודה ספג יצחקה’לה בבית הוריו, שם הייתה העבודה ערך עליון ושם למד גם לדבריו, ש”כל עבודה מכבדת את בעליה.” גם את האהבה והרגישות לטבע, לצומח ולבעלי החיים ספג בבית הוריו.
המפגש עם דליה התרחש אף הוא בטבע, באחד מטיולי “החברה להגנת הטבע”. וכך הקימו את משפחתם היפה, ולימים נולדו ילדיהם עדי אלה ורועי.
שנים מספר עבד יצחקה’לה במסירות כתברואן, ולאחר מכן השתלב בצוות הזיתיה, כסדרן עבודה וכפועל ייצור. באחת מרשימותיו על סיום העונה כתב:
“קול התרועות כבר נדם. כבר לא שומעים צפצופי ילדים ותרועות טוסטוסים מתחת לחלונות בשעות הלילה. בית-השיטה עברה עוד תקופה יפה בחייה ועשתה זאת בגדול. אפשר לומר שזוהי תקופת ה”גיבוש החברתי” של משקנו….אנו עובדי הליינים יודעים שהדרך לא תמה. כי במה נמדד האדם, במכלול הרגעים הקטנים ובכוח לעבור את היום יום…”
וכך אכן עבד יצחקה’לה במסירות עד יומו האחרון. כל שנותיו היה מעורב מאוד בחיי הקיבוץ ואף שימש כספרן מתנדב בספרייה שלנו.
במקביל, לאורך כל השנים, התמיד ללמוד באוניברסיטה הפתוחה, לקרוא ספרים רבים, לכתוב רשימות ושירים ולטפח את חלקת אלוהים הקטנה שגידל ליד הבית, ובתוכה גינת התבלינים המיוחדת. תחביבו היקר מכל היה טיפוח עצי הזית וייצור שמן זית.
בשנת 2002 שכלו דליה ויצחקה’לה את ביתם האהובה אלה, את כאבו שמר בתוכו, שברון הלב לא ניכר כלפי חוץ אך כנראה שחלחל למעמקים.
בשבת האחרונה יצאו דליה ויצחקה’לה ללקט בשדה השעועית, הייתה זו חדווה גדולה של חזרה לימי הגיוסים של פעם. בחזרתם מן השדה דקלם יצחקה’לה לדליה את השיר:
“אדם בתוך עצמו הוא גר לפעמים עצוב או מר הוא, לפעמים הוא שר, לפעמים פותח דלת לקבל מכר אבל לרוב, אדם בתוך עצמו נסגר. לפעמים סופה עוברת וביתו נשבר…”
האם חזה את קריעתו מהבית ביום שלמחרת ?
אותה שבת התארחה בביתם עדי עם בנה איתמר- נכדם הראשון והעונג היה כה רב שיצחקה’לה מיאן להיפרד, אף שברור היה שישובו ויבקרו שוב ושוב.
כך בפתחו של שבוע עבודה חדש, לפתע נדם ליבו.
נזכור את יצחקה’לה כאיש ישר דרך, אוהב את החי והצומח, מקדיש את זמנו הפנוי לטיפוח וניקיון העמק והבית, ובעיקר רגיש ואוהב את האדם. אדם נאמן לביתו היה יצחק’לה, חפץ חיים, מבקש שלום ורודפהו.
יהי זכרו שמור עימנו.
|
לזכרו של יצחק’לה / כתבה שורי
שיר מפרי עטו של יצחק’לה, שיר שהופיע בשנת 1987, באסופת שירים:
אבי זכרונו לברכה
משטח לבן כיסה עיני,
מהלובן המעורפל של אותו משטח
הופעת אלי, אבי,
בחיוך הרחב הלבבי
צחקת אלי, נפגשו העיניים.
היית קרוב קרוב
אך רחוק רחוק,
פעם עמדנו יחד
בשניים.
היום אני בגפי,
אבי, הנך בזיכרוני.
השיר הוא שנייה של התגלות: מתוך ערפילי משטח לבן שכיסה את עיניו , הוא זוכה למפגש עם אבא! אבא מחייך, צוחק ,עיניהם נפגשות, קירבה מופלאה, וקאט! החיזיון נגמר, נשארו רק הזיכרון, הגעגוע אל התמונה של העמידה ביחד ,אבא ובן, ועכשיו רק בגפו!
יצחק’לה, התהפכו היוצרות, אתה הוא האבא- בן הזוג- הסבא החסר ואליך יינשאו, מתוך הערפילים, הגעגועים… אל רוחב העמידה, אל רוחב הלב והנכונות לנתינה, אל החיוך, הרצון לחקירה ולקבלת תשובה למופלא ממך, השקידה בעבודה, בדיקת טיב שמן הזית, , התרשמות מספר, גילוי של שיר חדש אשר כתבת… אני יודעת, אי אפשר להתחלק בכאב, ורב הכאב מאוד.
עם הנכד, איתמר. צריכה הייתה להתחיל תקופה חדשה גם בשבילו… ולא….
דליה, עדי, רועי, יהודית, ורדה, כל המשפחה, אנחנו אתכם, שורי
אבא
בלילה שלפני הלוויה שלך אני שוכבת ערה ומנסה לסכם, ומול עיני עוברות תמונות שלך ואני מתקשה להאמין.
אני רואה אותך יושב ליד מיטתי בבית הילדים, וערב ערב שואל אם אני רוצה שתקריא לי ספר או מעדיפה “סיפור מהראש”. אני שומעת אותך שר לי “שורו הביטו וראו” לפני השינה.
אני רואה אותך נוהג באוטו שהוזמן חודש מראש מ-“הסידור” ומנסה לשכנע אותנו ליהנות מהאבנים היפות מסביב במקום לקטר ששוב טעינו בדרך.
אני רואה אותך מרים אותנו באוויר ועושה לנו “אווירון” או “אבו-יו-יו”, וגם מלמד אותנו לשתול דשא, למסוק ולמיין זיתים ואיך נקרא כל פרח ועץ בגבעות.
אני רואה אותי על הכתפיים שלך ואתה שם את האצבעות הקטנות שלי בפה שלך כדי לשרוק למרחקים.
אני רואה אותך בונה סוכה מאוסף של קרשים שמצאת בצידי הדרכים ובדים שהוצאת (אלוהים יודע מאיפה), ואני רואה אותך יושב בסוכה עם קפה וספר – תמיד עם ספר.
אני רואה אותך לומד בחדר הקטן והנמוך שבנית לך בעליית הגג מוקף ספרי שירה, בעיקר יהודה עמיחי. אני רואה את פניך הגאות כשביקשתי לאמץ לי את כל ספריו ולקחת אותם למדף הספרים שלי.
אני רואה אותך מתרגש להראות לי עוד שיר שכתבת ומחכה לתגובה.
אני רואה אותך נרגש איתנו עם כל צעד, כל שמחה וכל אירוע חדש.
אני רואה אותך מחכה לי בשדה התעופה עם שיער שהלבין ברגע ופנים נפולות של סוף העולם, כשחזרתי ללוויה של אלה. אני רואה אותך מזדקן בשניות לנגד עינינו, מקריא בלוויה קדיש ואחר-כך באזכרות.
אני רואה אותך מספר לנו חלומות על אלה, על הזיכרונות, על הגעגוע, ועל הכאב שאין לו סוף.
אני רואה אותך מחבק את אמא, שוב ושוב מנסה לנחם, לחזק, להצחיק, לעשות שיהיה קל יותר.
אני רואה אותך מתגאה בהמצאות הקולינריות שלך – ריבת כליל החורש, ליקר חרובים, או יין פיטנגו.
אני רואה אותך מסנן שמן זית, עובד בגינה, מסדר בקבוקים. תמיד בפעולה.
אני רואה אותך בחגים, תמיד מוסיף עוד מידע, עוד אנקדוטה שלא ידענו. תמיד לומד ומלמד.
אני רואה אותך זורח מאושר ביום החתונה שלי מאושר בחתן החדש שלך, מאמץ אותו כמו בן.
אני רואה אותך לפני חודשיים כמעט, לא יכול להתאפק לראות את הנכד הבכור שלך. מחכה מחוץ לאוטו ופותח את הדלת לראות אותו. אני רואה את הפנים שלך מתאהבות בו בשניה ואיך הכל מתרכך ונעשה נסבל פתאום. אני רואה אותך גאה להחזיק אותו בברית ולהיות הסנדק שלו ואני רואה אותך מחכה שיתעורר או שתגיע אתה מהעבודה כדי להחזיק, לשחק, לדבר ולהצחיק אותו.
אני רואה את החיוך שלו כשאתה מדבר אליו ואת האושר בעיניים שלך כשזה קורה.
אני שומעת את הלב שלך יוצא אליו כשאנחנו מדברים בטלפון.
אני רואה אותך שר לו ביידיש שניה לפני שנפרדנו ממך – ומי ידע שלתמיד?
אני רואה אותך מסיע אותו בעגלה לאוטו לאט לאט וכשהאצתי בך אמרת שאתה רק מנסה למשוך עוד קצת זמן איתו. והצעת לדבר עם המג”ד של אבא שלו ולהאריך את המילואים שלו בשבוע כדי שנישאר עוד.
אני רואה את כל אלה ועוד אין סוף תמונות ומתקשה להאמין, מתקשה לעכל, לא רוצה לסכם כי רק התחלנו.
אני מבטיחה לך אבא תמיד לספר לאיתמר כמה אהבת אותו עוד לפני שנולד, כמה שמחת בו, ולספר לו ולאחים ואחיות שיבואו איזה סבא הפסידו.
אני אוהבת אותך אבא וגאה במה שאנו בזכותך.
אני מודה לך על האופן בו חינכת אותנו לאהבת הארץ העברית והמילה הכתובה, לכיבוד הזולת ולעבודה קשה.
אני מתנצלת אם פגעתי בך ומצטערת שלא אמרתי לך מספיק כמה אתה חשוב לי וכמה אני אוהבת אותך.
זה לעולם לא יהיה אותו דבר בלעדיך.
נוח על משכבך בשלום, אוהבת , בתך עדי.
איציק שלנו או כמו שאנחנו קוראים לך אחה ייסג’ , יקיר אהוב על כול המשפחה , אוהב ומכבד טבע ואדם, איש ישר, צנוע, טוב לב, חרוץ, איש עמל ואיש ספר , טיילן וסקרן, אכפתניק, בעל ואבא אוהב, חתן וגיס אהוב, חברמן ומפרגן, חבר שתמיד עוזר לכולם, אי אפשר לדבר עליך בלשון עבר. הראש לא קולט וההיגיון לא מבין את הסיוט הזה שכולנו עוברים כעת, מה האם יכול להיות שאתה שוכב כאן? מה פתאום, זה רק חלום רע שכולנו נתעורר ממנו בבוקר. הרי רק שלשום דיברנו ובקולך השמח והמאושר סיפרת לי בין היתר, איזה כייף זה להיות סבא ואיך אתה מחכה לחזור הביתה מהעבודה כול יום מהר מהר כדי להיות עם איתמר. כעת אתה משאיר לכול המשפחה ובטוחני גם לחבריך , חלל ריק עצום במימדיו שלא ניתן למלאו, וחוץ מזה מי יעשה לנו שמן זית משובח , יקלף עבורנו פקנים, יביא לנו פיטנגו מהעץ שלך, וצמחי מרפא ותבלינים מגינתך, יכין ליקרים שונים ולפעמים מוזרים ויתקשר כול יום לסבתא טובה ידאג לה וישאל לשלומה כמוך? אין ולא יהיה שני לך איציק . נוכחותך תחסר לכולם מאוד מאוד במיוחד לנו במשפחה, אך כנראה שהייתה צריך ללכת מאיתנו כך בפתאומיות , וכעת כשאתה נפגש עם המלאכים בגן עדן, בטח תהיה עם אלה שלנו, סבא שמעון, בן ציון ועם הוריך היקרים ומשם ביחד אתם תשמרו על כול המשפחה, החברים ועל כול עם ישראל ועל ארץ ישראל שאותה אתה כול כך אוהב. תנוח על משכבך בשלום אנו אוהבים אותך מאוד מאוד כל המשפחה איילה כ”ו אייר, תשע”א 30-5-2011
קישור לחוברת הזיכרון ליצחק דליה ואלה
|
|
|
יהי זכרו ברוך
